אדום – העניבה

תמוז. עמוס חום קייצי. שנת תשמ"ב (1982), צהרי היום. בואו חביביי ונטוסה יחדיו על כנפי הזמן 32 שנים לאחור. כאן, העיר בני ברק על ציר ז'בוטינסקי רבי עקיבא.

הקיץ הוא אותו קיץ, החום והלהט, הם בדיוק כמו אותה מחבת שמן רותח המונחת על הגז ומשוועת לחלבון ולחלמון על מנת להגישם קרושים יותר ומהבילים יותר, לתינוקות של בית רבן. אם תרצו או לא, לפני 32 שנים היו פחות מזגנים, ודומה כי החוסן הגופני לעמוד בפני החום, היה יציב ואימתני יותר. נניח.

אגב אורחא, גם לבני ברק יש זקנים ומאריכי ימים שזוכרים חום מה הוא, אלא שצפת מתוקף נסיבות לא ברורות, מיקמה את זקניה כמומחים בלעדיים לענייני חום, קור, ושאר טמפרטורות ורעידות אדמה. ולגופו של ענין אם היינו שואלים ישיש בני ברקי את דעתו על אותו קיץ תשמ"ב, הוא היה מפטיר בין משנה להלכה "לא זוכר חום נורא שכזה, למרות שאני יליד הארץ".

עד כאן קיץ.

* * *

האברך טהור הלב, גבה-הקומה שמשון ארבלי נע בזריזות לכיוון תחנת האוטובוס, בואכה רבי עקיבא. היה עליו להוציא שלושה קטנטנים מגני הילדים ומן התלמוד תורה, להאכילם, להשקותם ולהשכיבם לישון עד שתשוב רעייתו מבית הספר בו לימדה.

האוטובוס הגיע, בין ניגוב זעה במצח ימין, לניגוב הזעה בצוואר, עצר אוטובוס דן, ופתח את דלתו. ארבלי נכנס פנימה הגיש שלוש מטבעות לידי הנהג, קיבל כרטיס וכשעיניו שמוטות מטה ניסה לאתר מקום ישיבה בסמוך. שום דבר לא השתנה בעשרות השנים האחרונות, והצפיפות, הבניברקית, נעבעך, היא בדיוק אותה צפיפות.

לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, לחץ נהג האוטובוס בעוצמה על דוושת הגז, והאוטובוס ניתר במרוצה. היחיד שניצב על עומדו במעבר, היה האברך הביישן, שהוטל על צידו וחש מכה עזה וחדה בחלק האחורי של רגלו, זה שממול לברכו הימנית. הוא חש כאילו סכין נכנס לרגלו. הוא מישש ועיסה את המקום הכואב, וניסה להרגיע את היסורים.

ובאמת הפוגה קלה נרשמה בסולם יסוריו. אחרי עשר דקות של טלטולי דרך, הוא ירד מן האוטובוס והתקדם בצליעה איטית לכיוון גני הילדים. הכאב לא פסק.

"נו מילא", הוא הרהר "זו רק מכה יבשה תוך יום יומיים הכל יירגע".

כשרעייתו הגיעה הוא עדכן אותה באשר לתאונה הקלה במעבר האוטובוס – והיא כמובן המליצה לבקר אצל רופא המשפחה "ועכשיו פתוח". ארבלי הרגיע את העזר כנגדו והסביר בטוב טעם, כי מכה יבשה מתאדה תוך זמן קצר והכל יישכח וימוג באבק הזמן.

ביום השלישי הצליעה הפכה בולטת, הברך סירבה להתכופף ונפיחות בגודל תפוח-עץ בגודל בינוני פילחה את בשרו. זה כאב, אך ארבלי לא מיהר לאף מקום. תקראו לזה דחיינות.

רק אחרי חודש כשכלו כוחותיו הוא צלע לכיוון קופת החולים. רופא המשפחה ד"ר חנוך וכסלר הוריד את משקפיו, מישש ארוכות את הפגע, שמע על פרטי האירוע ולחש "מיסטר ארבלי, דחוף, דחוף, דחוף לאורתופד. זה לא משחק ילדים מה שיש לך פה".

ד"ר וכסלר צדק, המכה היבשה רק התחפשה ליבשה, אבל במינוחים אורטופדיים היא היתה רטובה למדי, ועוד איך רטובה.

למחרת בבוקר, אחרי המתנה בת שעה מול הקליניקה של הפרופסור הידוע שאולי שולצינגר, נכנס האברך ארבלי צולע וחושש מן האבחנה הצפויה. שולצינגר בחן את הנפיחות, ואמר: "אדוני הגוש הזה משונה מאוד, ממכה יבשה לא נוצר כזה גוש".

ארבלי הובהל לחדר צילומי הרנטגן וחששותיהם של מומחי הרפואה קיבלו אימות חד-משמעי. היבשה, לא יבשה כלל וכלל. הוברר למעלה מכל ספק, שהמכה גרמה לשבר בעצם, ורסיס קטן של העצם חדר לוריד די עבה, וטיפטוף הדם הפנימי גרם לנפיחות דלקתית מאיימת.

"ניתוח ידידי, ניתוח" פסק הפרופסור "ללא דיחוי, כבר מחר על הבוקר אתה מתייצב ב'תל-השומר', ושיהיה בהצלחה". פרופ' שולצינגר צרף את חוות-דעתו לתיק הרפואי ולחץ קלות את ידו של האברך, אשר דוק של חרדה נמסך בעיניו. ניתוח? ככה, פתאום באמצע החיים.

איך אמר ד"ר וכסלר "זה לא משחק ילדים".

הניתוח נעשה בהרדמה מלאה. רסיס העצם הוצא, גוש הדם שהצטבר חסם כמה עורקים, ולאחר שהוסר נרשמה הקלה. ארבלי התעורר אחרי שלוש שעות, וקיבל עדכון מן האחות הבכירה: "הניתוח עבר בהצלחה, אך עליך להגיע אלינו כל יום למחלקה, להמשך טיפול ושיקום, אנו חוששים מהמשך טיפטוף דם מן הווריד הפגוע".

אברך כולל צולע, דחוק, מטופל בתינוקות, יוצא מדי בוקר עם מונית הלוך, מונית חזור, והפרוטה? כמה כבר פרוטות עודפות יש לאברך כולל? הוא הידק וקיפל היטב את הקבלות בארנקו.

אחרי שבועיים נסיעות הלוך ושוב, באה בחסדי-שמים רפואה שלמה, הוא צועד כרגיל.

חברת "דן" אשמה, ש"דן" תשלם על הוצאות המונית החליט ארבלי. ובצדק רב. מביני עניין יעצו לו לגשת לעורך דין אביחי מורנו שהתמחה בתביעות מן הסוג הזה, הוא ניגש אליו כמוכן רק לאחר ששאל מורה הוראה מוסמך שהתיר לו לתבוע את חברת דן.

עורך דין מורנו הציץ בתיק הרפואי של האברך ארבלי, שמע את עלילות הארוע והשלכותיו, ושאל את שאלת המיליון דולר: "תגיד לי ארבלי, יש לך עדים למקרה? כאלה שישבו אותך באוטובוס?".

"לא, לא חשבתי שעליי לאמץ לי עדים, מדובר היה אמנם במכה כואבת, אך לא העליתי בדעתי שזה יחמיר ויצטרכו עדים" מלמל ארבלי.

"מצטער. אם אין עדים אין בסיס לתביעה", חתך עורך דין מורנו. "איך ידחו אותי משפטני החברה? האיש נפל במדרגות, או החליק במקלחת ורוצה לתבוע את חברת 'דן', זה כישלון צפוי מראש ידידי, תצטרך לספוג את עלות המוניות על חשבונך".

ארבלי יצא מאוכזב לרחוב והחליט: "אפנה במכתב לחברת 'דן' ואסביר להם הכל… אולי תהיה לי שם אוזן קשבת".

אמר ועשה.

אחרי שבועיים הגיע מכתב תגובה מ"דן": "מכובדנו. חברתנו איננה עוסקת בתביעות כלפינו. עליך לפנות לחברת הביטוח שלנו 'מרגליות', ללשכה המשפטית, שם תוכל להגיש תביעה כחוק. חב' דן. מנכ"ל".

למחרת בהפסקת הצהריים, נסע האברך צח-המידות ונקי הכפיים ארבלי, לתל אביב. רח' דיזינגוף. לחץ על כפתור מספר 4, עלה, ויצא למסדרון הארוך. שלט גדול באותיות כחולות קידם את פניו. "מרגליות. הלשכה המשפטית".

הוא בחר דלת אחת ונקש עליה.

"כן".

ארבלי פתח ותחב את ראשו.

"סליחה אפשר לדבר איתך"?

"בבקשה ענה לו איש גוץ מחוייט וכבול בעניבה אדומה, עם סבר פנים-קשוח ובעל עיניים קטנות חשדניות ומזרות אימה.

האברך ארבלי הכניס חצי גופו פנימה והחל בקול מבוייש לתאר את עלילות הארוע. אחרי שתאר את הפגיעה, הצליעה והניתוח, סיכם בלחש "אני מבקש את הוצאות הנסיעה במוניות לתל-השומר במשך שבועיים זה הכל. הנה התיק הרפואי…".

"שב בבקשה", פקד עליו אדום-העניבה, והחל לעלעל בתיק הרפואי.

"תסלח לי" שאל הגוץ "יש לך עדים לארוע?".

"לא", מילמל ארבלי.

"אז אין לך עדים. ועורך דין שיוכל להיתלות על שביב הוכחה אולי יש לך?"

"לא", הפטיר האברך הנבוך שהבין כי כלתה אליו הרעה, ואת עלות המוניות ייאלץ לספוג.. נו מילא.

פניו של אדום-העניבה האדימו והתלהטו. "אז אין לך עדים, ואין לך עורך דין, ואתה בא לכאן לבקש כסף מחברת הביטוח?!!?? תגיד לי זה לא מצחיק? אתה בן-אדם רציני?".

ארבלי ביקש שהאדמה תפער פיה ושתעלים אותו מן הנוף. אולם לפתע נרגע קולו של הגוץ. "או.קי בחורצי'ק תרגע. אומנם אין לך עורך דין, אבל אני אהיה העורך דין שלך".

"אתה?" תמה ארבלי. "מי אתה בעצם?"

"מי אני?" התנדנד אדום-העניבה על כסאו הנישא, תוך ניפנוף כנפים זעירות של גאווה. "שמי ירחמיאל וכסנבלום, אני היועץ המשפטי הבכיר של חברת הביטוח 'מרגליות', וברגע זה אני עורך הדין האישי שלך. והנה אני מודיע לך  באופן נחרץ וחד משמעי: אתה מיסטר ארבלי תקבל לא רק את הוצאותיך על המוניות, אלא גם את פיצויים על האישפוז, הפציעה, עוגמת הנפש, היסורים, וכל מה שהחוק מאפשר".

אם נבוך ומבולבל היה האברך שמשון ארבלי, אזי באותן שניות התמרה מבוכתו לגבהים בלתי נתפשים. "אינני מבין" ליחשש "אינני מבין".

"הסכת ושמע ארבלי, הכנות שלך כבשה אותי, אני מאמין לכל מילה שלך, מהראשונה והאחרונה. ואם תשאל מדוע, התשובה פשוטה, למעלה מ- 30 שנים שאני שומע עדויות וסיפורים ועורכי דין, ותובעים ומתלוננים וקשקשנים, אבל כנות ואמיתיות כשלך. לא פגשתי מעודי. שא ברכה, אעמוד עמך בקשר".

* * *

האברך ארבלי צעד באיטיות לאורך המסדרון הארוך, וניסה לשחזר את השיחה. "אדום-העניבה" דיבר על כֵּנוּת, הרהר מול דלת המעלית, 'האם יש מציאות שבני אדם ידברו ללא כנות? אם כן אינני מבין מה הוא מצא בי, אדום העניבה'.

מאוחר יותר עלה על אוטובוס 'דן' לכיוון בני ברק והחזיק חזק חזק במשענת. לך תדע, לא בכל יום מבצבץ לך נס שכזה, שכנגד כל הסיכויים.

 

מזווית נוספת

בעולם כה עכור בו מנסים בני אדם רדודי דעת ושדופי אמונה למצוא ולחפש טריקים שטיקים ותכסיסים כדי להרוויח שלא ביושר, תופש סיפור נפלא זה מקום של כבוד בפינת היושרה והכנות. אבל שלא ניטעה. ברוך השם במקומותינו ישנם רבים וטובים כאלה שלא ניגררים אחרי ההמון הסואן המושפע מתרעלת הרחובות הפרוצים והשיקריים, אלא שיש לחזק מגמה נעלה זו, לומר אמת רק אמת בלי להצטעצע בניסוחים שיש בהם מן הברק השיקרי. פשוט להיות שקופים ואמיתיים עד השורשים. אין ספק שזה יצליח.

אגב כך, גיבור הסיפור קיבל כעבור חודשיים המחאה שמנה מחברת הביטוח ושילם באמצעותה חובות קטנים, ואף רכש כלים משובחים לחג הפסח.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.