"יש!!! אני הולך ללמוד גאומטריה 12 שעות…"

אוהד אטינגר

 

יש לי שאלה אליכם…

האם ראיתם פעם מישהו שלומד מתמטיקה, או אנגלית, או קורס לניהול עסקים, ופתאום,

תוך כדי הלימוד הוא מתחיל לשיר בשמחה ובהתלבות?

ראיתם פעם מישהו שאומר "איזה כיף עכשיו אני הולך לשבת 12 שעות ברצף וללמוד גאומטריה… יאיי".

כמובן שלא.

הלימודים חשובים לנו. אנחנו לומדים כי אנחנו רוצים להתקדם בחיים, וגם חשוב לנו להיות אנשים

משכילים שמבינים עניין ושיש להם ידע רחב.

בהחלט ייתכן לראות אנשים שמחים כשהם מסיימים קורס כלשהו, סוף סוף, למדתי ערבית,

ועכשיו אני מדבר ערבית שוטף, זה מאוד משמח אותי. למדתי הנדסה ועכשיו אני עומד לקבל

תעודת מהנדס. זה בהחלט משמח.

אבל הלימוד עצמו משמח?

אולי הוא מהנה, למי שאוהב ללמוד, אבל אין בו שום דבר משמח.

עכשיו שימו לב למשהו מאוד מעניין.

בתשעה באב, כך קבעו חכמי התלמוד, אסור ללמוד תורה.

למה? כי התורה משמחת את הלומד, ובתשעה באב אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש,

זה לא זמן לשמוח…

אז מה כן עושים?

יש כמה דברים שמותר ללמוד בתשעה באב, למשל אגדות חורבן בית המקדש, חלקים מספר ירמיה

העוסקים בחורבן הבית, את ספר איוב שהוא ספר עצוב ומלא בטרגדיות, וכן את מגילת 'איכה' שעוסקת

כל כולו בשב הנורא של עם ישראל לאחר חורבן בית המקדש.

אבל ללמוד תורה בלימוד רגיל? לא ולא! זה משמח. אסור לשמוח בתשעה באב.

רוצים לשמוע משהו עוד יותר מעניין?

האיסור ללמוד הוא לא רק בתשעה באב, אלא גם שש שעות קודם לכן. החל מחצות היום

של ערב תשעה באב, כבר אסור ללמוד תורה.

ולמה באמת אסור?

כי לימוד התורה הוא כל כך משמח, כך שמי שלומד, דף גמרא ישמח

אחר כך כמה שעות טובות, ואם הוא ילמד לפני צום תשעה באב, הוא עלול לשמוח כתוצאה מכך

במהלך תשעה באב עצמו. לכן נמנעים מלימוד תורה עוד לפני שמתחיל הצום…

והאמת? למי שמסתובב בבתי המדרש זה בכלל לא פלא.

אנשים שיודעים ללמוד גמרא, וחשוב לשים דגש על המילה 'יודעים', נהנים מכל רגע.

הלימוד הוא לא רק חוויה מהנה, אלא גם משמחת! העיסוק בתורה הקדושה נותן לאדם כח וחיות,

הוא ממלא אותו, נותן לו הרגשה מיוחדת במינה.

אבל כדי ליהנות מהלימוד צריכים לדעת ללמוד, וזה לוקח קצת זמן עד שמגיעים ליכולות האלו.

בגלל זה נמשלה התורה ליין, כמו שכתוב במגילת 'שיר השירים' "כי טובים דודיך מיין",

כי גם יין בתחילה הוא לא טעים למי שלא רגיל בשתייתו, אבל אחרי מתרגלים לטעם,

הוא הופך להיות לא רק טעים, אלא גם ממכר, ומי שהורגל בו אינו יכול להתנתק ממנו ולהספיק לצרוך אותו.

חמישה דברים שכדאי לדעת על חג הסוכות ומצוות השמחה

חג הסוכות הוא חג של שמחה, שרים רוקדים, סועדים סעודות משפחתיות שותים יין ואוכלים בשר – בואו נדבר על זה קצת.

 

  • מצווה גדולה לשמוח בחג הסוכות, וחייב כל אדם לשמח בחג גם את אשתו, בניו, בנותיו וגם אנשים מסכנים ואומללים בסביבתו, שאין מי שישמח אותם. חכמי התלמוד כבר לימדו אותנו שאת האשה צריך לשמח עם בגדים, תכשיטים או כלים נאים שקונים לה במתנה, את הילדים בממתקים וצעצועים ואת עצמנו צריך לשמח במה שמשמח אותנו. כמו כן מצווה לאכול בשר ולשתות יין בחג הסוכות כי הבשר והיין משמחים את האדם.

 

  • ישנם פוסקי הלכה הסבורים שבבשר אין כיום מצווה, כי המצוה לאכול בשר נאמרה רק על בשר הקרבנות שהקריבו בבית המקדש. עם זאת, שתיית יין היא מצווה לפי כל הדעות, ויש פוסקי הלכה שכתבו שמי שאינו אוהב את טעם היין, יכול לקיים את המצווה בשתיית מיץ ענבים.

 

  • המצווה נוהגת בכל יום מימי החג וגם בימי חול המועד סוכות. לכן כדאי להשתדל לאכול את ארוחות הצהרים בימי חול המועד מסביב לשולחן המשפחתי, לשתות כוס יין או מיץ ענבים למי שאינו אוהב את טעם היין ולהשתדל לאכול בשר.

 

  • בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מנסכים בכל יום מימי הסוכות מים על גבי המזבח. את המים היו שואבים ממעיין השילוח ולאחר מכן מעלים אותם בשמחה וריקודים לבית המקדש, והיו רוקדים ושמחים כל הלילה עד שניסכו את המים על המזבח בשעות הבוקר. לזכר שמחה זו אנו חוגגים גם כיום את 'שמחת בית השואבה'.

 

  • צדיקי הדורות אומרים שמי ששמח בחג הסוכות, זוכה לשמוח כל השנה, ודרשו זאת על הפסוק "ושמחת בחגך – והיית אך שמח" – אם תמשח בחג הסוכות, תהיה אך שמח כל השנה ולא תדע צער בעזרת ה'.

 

קדימה. שלוש ארבע ו.. בואו נשמח. אוף. זה היה מתיש.

מאת: יסכה בנדיקט

 

בתי המרקחת במרחבי העולם מנפיקים מדי יום מליונים של תרופות נוגדות דכאון.

אין ספק. הגלות נעשית כבדה יותר ויותר מעל ראשנו, למי שעדיין לא הבחין.

הימים לוחצים יותר מאי פעם, קו העוני מתארך ומעמיק. שואב אל המינוס גם כאלה שעד אתמול הביטו על כולנו מלמעלה ללמטה.

הנוגשים מתרבים מדקה לדקה. ממכה למכה. כמו המוני הצפרדעים שנפלטו מן הצפרדע האחת שביאור, כך בדיוק נולדים מעל ראשנו עוד אלף ואחת שוטרים ומוטות בידיהם.

ואם במצרים של אז עוד יכלו היהודים לראות אותם מתקרבים ולקחת אוויר בהתגוננות- היום אפילו את זה אין לנו. הם מנהלים אותנו מבפנים ואנו אפילו לא יודעים למי אנו משעבדים את חיינו.

קוראים להם: מה יגידו. האם אני מושלמת. הלקאה עצמית. שנאת חינם.

קוראים להם צריך וחייב ומה יהיה. יש נוגשים שאפילו התחפשו לפסוקים מרשימים מן התורה שאנחנו מכירים וטועים לחשוב כי זהו אכן רצונו של אבינו האוהב. ובטעות.

הגלות מעמיקה. הימים מכבידים. הכל משתנה לנו בין האצבעות וכאילו לא היינו תחובים תחת ערמות בלבול נטולות כל דעת-מצווים אותנו לשמוח.

מה זה לשמוח.

שואלים הרבה אנשים הרבה מאוד שנים.

זה לרקוד? זה לחייך? זה לצחוק מכל הלב? זה להגיד שברוך ה' הכל טוב לי? זה לחוש סיפוק? זה נתינה? אולי בפשטות זה להנות, כמו שנהנים מספר טוב או מדיסק שירים חדש??

זה הרבה זמן לוקח, השמחה? או אולי סיפור של כמה שניות???

זה שמח בכלל, הלשמוח, או שגם זה מעייף ומתיש ומצטייר כעוד צווי שאין לי מיליליטר אחד של אנרגיות ליישם אותו. אבל אין ברירה, וצריך. אז קדימה. שלוש ארבע ו.. בואו נשמח.

אוף. זה היה מתיש.

אפילו לשמוח מכריחים אותי בתוך כל הבלאגן הזה והמריחות של השוקולד על הרצפה וכל הרעש וכל האנשים וכל המטלות הצפופות…

אולי נשמור את השמחה בהקפאה, נפתח אותה בשבת, אחרי שכולם ילכו והבית יהיה נקי. ותהיה לי הפינה שלי עם השקט שלי וגם העיתון שאני אוהבת—

מבטיחה לכם שאז אהיה שמחה. אבל עכשיו???

אקסיומה ראשונה לכל מי שמכריח את עצמו לחוש שמחה. שידע לנכון כי אין אפשרות אחרת מלבד שהוא משקר.

אי אפשר לכפות על מישהו להרגיש. כי רגש הוא לעולם אינו גורם, הוא תוצאה. הוא משהו שקורה ללב שלנו מעצמו.

אי אפשר להכריח מישהו לשמוח, אפשר פשוט לנסות ולשמח אותו עד שישמח. ואם הוא עדיין לא שמח- לנסות עוד ועוד דרכים עד שנמצא מה גורם ללב שלנו שמחה.

גם עלינו מוטלת משימה כזו מעניינת, לשמח את עצמינו.

זה מבלבל, יש פעמים רבות כל כך שאנחנו בטוחים שאנחנו שמחים אבל זה בסך הכל עוד מסכה מני אלפים. זה יכול להיות כיף ומהנה ומצחיק אבל בעומק של הלב זה לא זה.

אקסיומה שנייה קובעת אמת ברורה (וזה ציטוט ולא חלילה קביעה או השערה), לפיה השמחה אינה יכולה להיות מדברים שהם בני חלוף.

שמחה אמיתית היא רק מדברים נצחיים.

זה אומר שתמחקי מרשימת המשמחים את כל הדברים החולפים. תשאירי אותם כי צריך אנרגיות וה' שמח כאשר משתמשים נכון בעולמו ולצרכי מילוי, זה מצוין, אבל זו לא השמחה המדוברת. האמיתית.

השמחה המתוקה שאליה אנו חותרים להגיע.

אפשר לדמות את מה שקורה לנו בפנים לסיטואציה שקורית עכשיו לרבים מזאטוטי ישראל שמקיצים בבהלה לרעמי נפצים מחרישי אוזניים.

הוא קם, הפעוט. מבוהל כולו רץ למיטה של אמא ומסתתר מתחת לשמיכה.

אחרי כמה דקות שהוא כבר שקוע בחלום חדש מוחזר אחר כבוד הנסיך לאחוזתו המקורית. כמה דקות עד לצרחה הבאה: ציפור גדולה במיוחד איימה עליו בחלומו וניקרה לו מן הרגל. שוב הוא מקבל חיבוק, הפעם גם כוס חלב חם ושוב נרדם ושוב חוזר אל מיטתו ושוב מנסה אמו המותשת לפייס את לבבו, הפעם בבדיחה מצחיקה.

בחלום הבא היא מגרדת לו מעט שוקולד מתוק. ואז שועט אליו עדר אריות לטרפו חיים ואמא המסורה מדליקה את האור ומשחקת עם הילדון בקליקס. שיירגע.

אומרים שוב קריאת שמע. מדליקים פנס. מביאים לו מקל שירביץ לאריות וללהקות הציפורים ועושים כל מה שאפשר. שישמח.

כך אנו מנסים לשמח את עצמנו. מוצאים פתרונות רוחניים או גשמיים. הסחות דעת ושירים קולניים.

זה עוזר. זה מקל, ועדיין זו אינה הנקודה האמיתית.

מה שישמח את  הילד יותר מכל דבר שבעולם היא הידיעה שהכל הכל הכל הוא בעצם חלום. לא באמת.

באמת הוא בבית, מוגן, אהוב, ושום דבר רע לא קרה ולא יקרה אף פעם.

גם לנו יש ידיעה פנימית עמוקה כזו, שכוסתה באבק אלפי שנות גלות.

שבעצם הכל בסדר. לא הלכנו לשום מקום רחוק באמת. זו רק חווית גלות מפחידה כזו.

באמת אבא פה תמיד, אוהב בעוצמות בלתי נתפסות תמיד. יחלץ להגנתנו ברגע שנצטרך תמיד.

וזה לא קשור לכמה היינו היום בסדר וכמה מצוות עשינו אם בכלל. זה כבר השלב הבא שאי אפשר להגיע אל הטוב בלעדיו. נכון.

אבל מתחת לחשבונות הללו יש אהבה נצחית ובוערת. יש חמלה שלא נגמרת. יש מתיקות של הגנה אינסופית שלא תלויה בשום אופן שבעולם במי אני ומה אני עושה בחיי אם בכלל.

זה גם הכח של פורים. להזכר באהבה הזו, האמיתית, שמתחת לכל המסכות והשקרים.

להאמין בה, לבקש אותה. להרגיש אותה.

ואז מרגישים שזה קרה לבד. שהשמחה כבר כאן.

כאשר שני אנשים אוהבים איש את רעהו, הם יכולים לשהות יחדיו אפילו במקום צר כחור המחט

כאשר שני אנשים אוהבים איש את רעהו, הם יכולים לשהות יחדיו אפילו

במקום צר כחור המחט. אבל כאשר הם שונאים זה את זה, אין די בכל חלל

העולם כולו כדי להכיל את שניהם!

 

ירושלים העתיקה שבימי בית המקדש, לא היתה רחבת ממדים כירושלים של ימינו.

כל השכונות החדשות שהוקמו במהלך המאה שנים האחרונות לא היו קימות באותה

תקופה. חרף זאת, הכילה עיר הקודש את רבבות עולי הרגל, מבלי שמאן דהו יחוש

בצפיפות ובלא שאדם יאמר לחברו "צר לי המקום שאלין בירושלים".

רבי שלמה בן יהודה אבן גבירול זצ"ל כותב בספרו מבחר פנינים:

"אין נקב המחט צר לשני אוהבים, ואין רוחב העולם מכיל שני שונאים".

כאשר שני אנשים אוהבים איש את רעהו, הם יכולים לשהות יחדיו אפילו במקום צר

כחור המחט. אבל כאשר שנים שונאים זה את זה, אין די בכל חלל העולם כולו כדי

להכיל את שניהם! אגדה נושנה מספרת על יהודי שנסחף לאי בודד והקים על אדמתו

הצרה שני בתי כנסיות. לארח זמן, כשחילצו את האיש מהאי השומם אליו נקלע, שאלו

אותו לשם מה היה לו צורך בשני בתי כנסיות.

"מה השאלה?!" השיב הלה בבטחה, "בית כנסת אחד דרוש לי ללימוד ולתפילה,

ואילו בית הכנסת השני הוא המקום אשר בו כף רגלי לא תדרוך לעולם!"…

ישנם אנשים שלעולם אינם מרצים בחייהם ותרים תמיד אחר סיבות לקטטות, תלונות

וטענות. הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר באחת מדרשותיו, על אדם שנסע ברכבת,

ובמשך כל זמן הנסיעה בכה והתאונן: "אוי כמה שאני רעב! אוי כמה שאני רעב!"

כך חלפה שעה ארוכה של נסיעה מלווה בטרוניות וביבבות, עד שאחד הנוסעים שנפשו

נקעה מההתאוננויות הבלתי פוסקות, שלף מאמתחתו דבר מאכל והגיש לאיש המורעב.

הלה נטל את המזון, הכניס אותו לפיו ולעס בחיפזון ובתאבון רב, אולם בכך לא בא הקץ

לתואנותיו. "אוי כמה שהייתי רעב! אוי כמה שהייתי רעב!" בקעו מפיו היללות במשך כל

הנסיעה, עד שהרכבת הגיעה למחוז חפצה…

היוצא מן הדברים, כי אדם המחפש סיבות לבכי ולטענות, ימצא תמיד על מה לבכות ועל

מה להתאונן. ברם, באי ירושלים ידעו להודות לה' על רוב חסדיו וטובותיו. ברוך ה' השמש

זורחת, ברוך ה' אני עדין נושם, ממילא אין כל סיבה להתלונן!

גדולי הצדיקים אומרים, שכאשר אדם מדבר רק טוב – יהיה לו טוב, וכאשר אדם מדב

ר לא טוב – יהיה לו לא טוב!

כאשר אדם עוצר לרגע ממרוץ החיים השוטף ומתבונן קמעא ברוב הניסים והנפלאות

שה' יתברך עשה לאבותינו ועושה לנו, הוא מבין ומפנים כי באמת אין לו כל עילה לבוא

בטענות ומענות, אלא רק להלל ולהודות על רוב החסד והטובה שהקב"ה משפיע עליו כל ימיו.

 

מתוך הספר אבות ובנים על מסכת אבות

משבר התמודדות יחיד השומר שבת בבית שכולם מחללים

כבוד הרב

שלום,

אני רוצה להציג בפניך בעיה. אני התחלתי בהליך של התחזקות ביהדות, התחלתי לאכול רק דברים כשרים, ובעיקר אני מתחזקת בשמירת השבת. אני עושה כל מה שביכולתי אכן לשמור את השבת, אבל זה קשה לי מאוד!! מאוד!!. כל הסובבים אותי, המשפחה כולה, די משוחררת, ואני מרגישה כבולה, וממש בדיכאון. בעבר התארחתי בשבתות במשפחה חרדית, וזה היה עונג שבת אמיתי הסעודות, הזמירות, והאוירה, הכל היה מדהים. אבל עכשיו אני לא מצליחה עם משפחתי והם לא משתפים פעולה בעניין והכל מאוד קשה מדי שבת

מירי ס. – באר שבע

 

שלום לך

קראתי את שאלתך ואני מרגיש את מצוקתך.

אני רוצה לצטט בפנייך קטע מתוך ספרו של הרב יעקב ישראל לוגאסי, (מתוך הספר 'כל משבריך')  שאולי מבטא בדיוק את מה שאת כותבת.

'שומע אני היאך שבת משוש ליבך נהפך לאבל מחולך,

השבת והחג שמיועדים להיות הימים השמחים ביותר לנפש האדם, הימים המיועדים למנוחת הנפש מיגיעתה, ושלוות הנפש מרצף טרדותיה, לבטחון הנפש מדאגותיה, והנה לך נפשי היקרה נהפכו ימים הללו לאבל וליגון. שכן הנך מסתובבת בימים אלו שבתות וחגים כמוזרה וכנכרית בין הסובבים אותך, אולם הנך כשושנה בין החוחים

כך הסובבים אותך המחללים את הקודש, ואילו את נצרכת להיות שמרנית על כללי השמירה שנצטוינו בימים אלו.

אוי נפשי נפשי, כמה יש לקנאות בך, לו היית מודעת לנחת רוח שאת עושה להקדוש ברוך הוא בשמירת השבת שלך מתוך צער, מתוך בדידות, מתוך תחושה של מוזרות ונכריות. ויתכן אף מתוך שמקנטרים אותך, מבזים אותך, והנך מקבלת בזיונות עבור כבוד שמים, לו היית יודעת כמה הקדוש ברוך הוא מתפאר בך, משתבח בך, מתגאה בה, מכריז עליו בפמליא שלו: ראו בריה שיש לי בעולמי, בודדה, מול אריות ודובים, הסובבים אותה בחרופין גידופין, ואילו היא בשלה, לא סרה ממצוותי, לא מפרה את חוקותי, לא מחללת את שבתותי וחגי.

לו היית שומעת ברמזים אלו, כמה היית מאושרת.

צר לי עלייך נפשי, שחשה את ברע במצבך זה

 כמה קשה לי על אשר נעלם ממך כבודך ותפארתך אצל בוראך,

שכן לו היית רואה את הנחת שעושה את לבורא דוקא במצבך זה, האמיני לי שלא היית מקנאה אפילו לא באלו החרדים ששומרים שבת מתוך נחת, ללא נסיונות וללא הפרעות

בספר "אבות דרבי נתן" מובא: פעם אחת בצער יותר ממאה שלא בצער.

כלומר פעם אחת שמקיים אדם מצוה בצער שקולה היא יותר ממאה פעמים שלא בצער.

ובכן התבונני נפשי במילות אלו של התנא הקדוש רבי נתן זיע"א וראי כמה רווחים לנפשך יצאו לך ממילות אלו.

בשבת אחת שאת שומרת מתוך צער היא תיקון ליותר ממאה שבתות שחיללת…

ובכן נפשי היקרה, אם הנך בעלת תשובה שחיללת שבתות הרבה, בואי וראי היאך נעשה תיקונך במהרה ובאופן היעיל ביותר, שכן דוקא בכך שהנך שומרת שבת מתוך צער של בדידות, קושי של נסיונות מצד שכולם סביבך מחללים ואת צריכה להתגבר, ועל אחת כמה וכמה כאשר מקנטרים אותך ומבזים אותך, אזי בשבת כזו נחשב לך כאילו שמרת 100 שבתות, היש לך תיקון גדול מזה…?!

ואם כן דעי בנפשך, שבצער זה שמצטערת את בשמירת השבת בסביבת המחללים אותה, ויש לך מכך צער ועגמת נפש, כבר בכך מתקנת את 100 שבתות שחיללת, ונחשב לך כאילו שמרת עוד 100 שבתות אחרות.

 

 שכרך בשבת שכזו פי כמה משכר שבת נוחה ושקטה

נפשי היקרה והחביבה, עד כה דיברנו מצד התיקון שהנך מתקנת בשבת מתוך צער יותר ממאה שבתות שחיללת, עתה אבאר לך את שכרך בשמירת שבת שכזו מתוך צער ונסיונות שהוא יותר מי מאה משכר שבת שהוא מתוך עונג ונחת, וככל שיגדל הצער והנסיונות אפילו במשהו נכפל שכרך ביותר מפי מאה שלא בצער.

ודברי אלו המה דברי ה"מכתב מאליהו" לרבנו אליהו דסלר זצ"ל, וזה תוכן דבריו:

כל מה שאמרו  ב"אבות דרבי נתן": פעם בצער יותר ממאה שלא בצער, זהו אף בצער כל שהוא, אולם ככל שיגדל הצער עוד קצת, אזי יוכפל ה"פי-מאה" וככל שיגדל הצער עוד משהו – שוב יוכפל ה"פי-מאה" של ערך המצוה, ואם כן כאשר גדל צערך בשמירת השבת יותר ויותר הרי שאין קץ הן לתיקונך על חילול השבתות שעברו, והן לשכרך בשמירת שבת שכזו.

ולסיכום, אסיים בסיפור אמיתי, התקשרה אלי אשה כבת 60 מקיבוץ חילוני בצפון, וסיפרה לי שהיא היחידה במשפחתה מכל הקיבוץ ששומרת שבת לבדה בתוך ביתה, לא אאריך בצער שעוברת היא שם, אם זה איומים מהמשפחה שינטשוה, ישליכוה, בעלה וילדיה "מנדים" אותה, ועוד ועוד, אולם מה שמעניין הוא שסיפרה לי שבעלה אמר לה פעם, מה את שמה על פניך בשבת… שכן בשבת את נראית אחרת מיום חול… זכתה אשה זו שאור שבת ניכר על פניה אפילו לעיני בעלה שהוא מחלל שבת

הוא התפלל והתחנן בדמעות לבורא העולם, שיחזיר אותו לישיבה

השמחה תחילת הבחירה

בכל רגע ורגע בחיים האדם עומד בפני בחירה. רוב בני האדם חושבים, שהבחירה מתחילה תמיד בשיקולים העניניים – מה הדבר הטוב לעשות, וכיצד לעשות וכדומה. אבל באמת, הבחירה מתחילה לפני כן – בבחירה אם להיות שמח בחלקו או לא.

נמצא שהבחירה מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא הבחירה אם להיות בשמחה או לא להיות בשמחה; השלב השני הוא הבחירה הענינית. רק אם האדם בחר נכון בשלב הראשון, והוא בשמחה, רק אז יכול הוא לעבור לשלב השני של הבחירה, שהוא לבחור את הבחירה הנכונה בכל ההתלבטויות שיש לו – מה לעשות, ואיך לעשות. האם הוא עושה נכון או לא, והאם כדאי לו לעשות דבר אחר ממה שהוא עושה וכו'. למען האמת, אם יבחר נכון בבחירה הראשונה, ויהיה בשמחה, אזי לא יהיו לו כמעט התלבטויות, והבחירה מה לעשות תהיה לו קלה מד.

אבל אם בבחירה הראשונה הוא לא בחר נכון, והוא אינו שמח בחלקו ,אזי הוא אינו יכול כלל לגשת לשלב השני, כי על ידי עצבות האדם מאבד לגמרי את יכולת הבחירה. וזאת מחמת שכאשר האם בעצבות, אין לו יכולת לחשוב נכון ולהחליט החלטות נכונות; ואין לו גם כח להזיז את עצמו ולעשות מעשים. ועוד, שעל ידי העצבות ה' יתברך לא איתו, ובודאי בלי ה' יתברך הוא לא יכול לבחור נכון, ולא יכול לעשות שום דבר.

 

שמחה ביום יום

לכן האדם צריך תמיד להיות מרוצה ממהלך חייו, ולשמח במה שהוא עושה; כי בזה הוא בטוח, שלפחות את השלב הראשון של הבחירה הוא עושה נכון. כי במציאות אנו רואים הרבה אנשים שאינם מרוצים מחייהם בלי סיבה מיוחדת. ואם תשאל אותם, מדוע הם אינם מרוצים, הם לא ידעו לענות לך. הם פשוט מרגישים הרגשת החמצה תמידית, ואינם בטוחים, שהם הולכים בדרך הנכונה. בקיצור – הם אינם בטוחים, שהם בוחרים נכון.

אולם, לאור מה שהסברנו מובן עתה, שבזה שהם אינם מרוצים מהחיים, אזי בודאי בכל רגע ורגע מחייהם הם אינם בוחרים נכון. כי עצם ההרגשה שלהם, שאולי הם אינם עושים את הדבר הנכון, היא עצמה טעות שצריכה תיקון לפני כל פעולה אחרת. שהרי אפילו כאשר ברור לאדם, שישנם שינויים שהוא חייב לעשות, ברוחניות או בגשמיות, ולכאורה יש לו סיבה לא להיות מרוצה, גם אז הבחירה שלו בהכרח מתחילה מלהיות שמח בחלקו. שעל ידי זה ה' איתו, והוא יכול לעשות ישוב הדעת, ולקבל על עצמו קבלות ושינויים וכדומה. כל שכן, כאשר האדם אינו יודע בכלל מה הוא צריך לשנות, ומה טוב בשבילו, שאז חייב להיות שמח במציאות שהוא חי בה, כפי שה' משגי עליו, ובזה הוא בטוח שלפחות השלב הראשון של הבחירה בידו כראוי.

לכן, כל דבר שאדם עושה, כגון כשמטפל בילדיו, או עושה סידורים וכדומה, וכן כאשר מתפלל, או לומד או עוסק במצוה זו או באחרת, או עושה חסד, יעשה הכל בשמחה. ולא יניח ליצר הרע לתת לו הרגשה של החמצה, כאילו הוא צריך עתה לעשות דבר אחר. כי זו דרכו של היצר הרע, שבכל מה שיעשה האדם, הוא מבלבל אותו, כדי שלא יהיה מרוצה אף פעם. אבל לא זו הדרך. כי האדם חייב קודם כל להיות שמח בחלקו, ולעשות הכל בשמחה, ורק אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעשות דבר אחר, יעשה אותו הדבר האחר גם כן בשמחה.

נמצא, שכאשר במהלך החיים הוא ללא תקלות מיוחדות, בודאי צריך האדם להאמין שהכל לטובה. על ידי זה הוא יהיה בשמחה, ויוכל לחפש מה היא שליחותו במה שעושה. שהרי אם כאשר אין לו בעיות מיוחדות, הוא אינו שמח, איך ישמח כאשר יבואו עליו תקלות בלתי צפויות ובלתי שגרתיות, שאי אפשר לעבור אותן בשלום בלי להתחזק לקבל שהכל לטובה?

 

שאיפות

כאשר יש לאדם בעיות, והוא רוצה לשנות דברים בחייו, כגון שעבודתו אינה נוחה לו, והוא רוצה להחליפה, או דירתו צרה לו וכדומה, ואין בידו לעשות את השינוי, סימן שזה רצון ה', שכך יהיה לעת עתה. צריך הוא לבטל את רצונו, ולקבל את רצון ה' בשמחה, ולדעת שזה לטובתו, שיהיה כך לעת עתה, ואת רצונותיו לשינוי יביע בתפילה. דהינו, שיקבע לעצמו זמן בכל יום –  מעט או הרבה – לבקש על השינוי שהוא רוצה, ושאר היום יהיה רק בשמחה. ויאמין שלכל דבר יש עת ורצון מאת ה' יתברך מתי יגיע.

לאדם זה אנו אומרים: ממה נפשך. אם יש בידך לעשות שינוי במהלך חייך – בבקשה, תעשה! אבל אם אתה רואה, שאינך יכול כרגע לשנות את הדבר, אז תאמין, שמשמים רוצים, שהמציאות שלך תהיה כך. זו טובתך לעת עתה, ואתה צריך לקבל את הכל באהבה. אינך צריך לעזוב את הרצון לשינוי, אלא לקבל לעת עתה את המציאות בשמחה, ולקבוע זמן בכל יום להתפלל למי שבידו הכח לשנות כל דבר, ולבקש את השינוי שאתה רוצה.

ואפילו בענינים רוחניים, כאשר אדם רוצה ללמוד יותר, ואינו יכול; או רוצה לתקן מידה רעה, או לצאת מתאוה רעה – והוא אינו מצליח, בודאי עליו להמשיך לרצות ולעשות כל שביכולתו, וללמוד על הנושא ולהתפלל עליו. אבל עד שיזכה שה' ימלא את רצונו, יקבל את המציאות שלו באהבה. זה גם יקל עליו מאד, וגם יצמצם את הנזקים של אותם חסרונות או פגמים שיש לו.

צריכים לדעת, שחוסר הצלחה בעבודת ה' זהו סוג של יסורים. כי בודאי נעים מאד להיות משוחרר מתאוות, ולהיות בעל מידות טובות, ולהיות מתמיד בלימוד וכדומה. כאשר האדם שואף להצליח בעבודת ה', ואינו מצליח, יכולות להיות לזה כמה סיבות:

א. יתכן שאלו יסורים שבאים עליו משמים לכפר לו על כל הזמן, שהיה רחוק מאותה מצוה, ולא השתדל בה.

ב. יתכן שמשמים מעכבים אותו, מחמת שרואים שאין לו כלים לקבל אותה מעלה רוחנית שהוא מבקש. כי בשמים יודעים, שאם יקבל מיד את מבוקשו, זה יכניס בו גאוה, ויזיק לו.

לכן, בכל אופן שיהיה, עליו לקבל באהבה את ההמתנה, להשליך את שכלו לגמרי, ולהאמין שהכל לטובה. להמשיך ולהתפלל ולעשות תשובה, עד שתהיה לו הזכות והכלים להצליח בעבודת ה'.

 

חסיד או פקיד

מספרים על רב מפורסם בן דורנו, מעמודי התוך של אחת מהחסידויות הגדולות, שבנסיבות שונות הוכרח לעזוב את בית המדרש ולעבוד כ… פקיד בבנק! כמובן קדמו לזה כמה מהלכים, שכביכול דחפו אותו לכך, אבל בשורה התחתונה הוא מצא את עצמו ביום בהיר אחד יושב מאחרי הדלפק באחד מהבנקים במקום לשבת בישיבה ללמוד תורה כפי שהוא רוצה.

אותו חסיד ישב בבנק, וחשב בליבו: "איך הגעתי לכן? מה אני עושה כאן? מדוע אין אני יושב בית המדרש?" והוא הגיע למסקנה, שזה בודאי לא במקרה, אלא יש לו איזו שליחות ותיקון, ועליו לקבל את זה באהבה. הוא לא נתן לעצבות וליאוש להתגבר עליו, וגם לא ניסה להתנער ולהתחמק מהמציאות. הוא גם לא נפל לשום כעס או לתרעומת על ה', ולא להאשמות עצמיות. אלא נקט בצעד המעשי ביותר שאפשר – בזמן הפסקת הצהרים, במקום לאכול, הוא הלך לחדר צדדי, ושם התפלל והתחנן בדמעות לבורא העולם, שיחזיר אותו לספסל הישיבה. שאר היום היה בשמחה, ועשה את עבודתו בנאמנות.

והתוצאות הגיעו בסופו של דבר. זה לא ארך שבוע וגם לא שבועיים, אבל אחרי תקופה מסויימת הוא מצא את עצמו שוב חובש את ספסלי בית המדרש האהוב.

 

נהג ותיק

כאשר אדם חי באמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, ואין הוא חושד בהקדוש ברוך הוא שיוליך אותו שולל. הוא דומה לאדם שיושב באוטובוס, וסומך על הנהג שיודע לאן הוא נוסע, וכיצד לנהוג באוטובוס. הוא בודאי יושב לו נינוח על מושבו, ומתבונן בנופים החולפים לנגד עיניו, ונהנה מכל רגע ורגע.

לעומתו, אדם שחסר לו אמונה, דומה לנוסע עצבני, שחושב שהוא הנהג, וגם חושב שהוא יודע את הדרך, והוא מנסה לנהוג באוטובוס מהספסל שבו הוא יושב. הוא כל הזמן מתוסכל וממורמר, שאין הנהג נוסע לכיון שהוא רוצה, וגם הוא מודאג ומוטרד מצורת הנהיגה: פעם הוא מתמרמר שזה מהר מידי, ופעם שזה לאט מידי; כאן הנהג נכנס לסיבוב בפראות, וכאן האוטובוס קפץ וכו'. והאמת שהוא בכלל אינו יודע לאין הוא נוסע, ואינו יודע כלום מחייו. רק חי בצער ובדאגות, והכל מפני שהוא חסר אמונה בנהג.

כל הזמן שהאדם חושב, שהוא שקובע את המסלול של חייו, הוא אינו יכול לבטל את רצונותיו, ולא לקבל באהבה את מהלך חייו. בכל פעם שלא מסתדרים לו הדברים כרצונו – הוא מתעצבן, רודף את עצמו, מתיאש, נשבר וכדומה. ובכלל – ישנם אנשים רבים, שפשוט אינם מוכנים לקבל את העובדה, שבעולם הזה חייבים לעבור תיקונים. והם כל הזמן מתלוננים ובוכים, וכל המציאות של החיים בעולם הזה בלתי נסבלת עליהם.

זו מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה – לעולם אין החיים מתנהלים בדיוק במסלול שהאדם רוצה, אלא ישנן הפתעות ושינויים בלתי צפויים בתכניות של האדם. משמים מוליכים אותו למקומות שבהם הוא צריך לתקן. ובמקום להתרעם ולהצטער בכל פעם מחדש על התקלות שיש לו בתכניות שלו, ולחיות בהרגשת מרמור ובהרגשת זעף תמידיים, צריך האדם להתחזק באמונה, שככה ה' רוצה, ושהכל לטובה. לחפש בכל דבר את ה' יתברך ואת המסר שהוא רוצה להעביר לו, וזזה מה שנקרא "להסתכל בשכל שיש בכל דבר".

(בגן האמונה המבואר)

הכל ענין של הסתכלות

ראובן העצני

מעשה בבת שגרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בניו יורק. הבת, בחורה ממוצעת עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתייים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאף אמרו שהיא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. הניחה את הכובע על ראשה ו…הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב ילדה קטנה שהייתה שם בחנות. היא משכה בשרוול חולצתה של אימה ואמרה "אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם כובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, ניגשה ואמרה לה:"גברתי הכובע פשוט הולם אותך". קונה נוספת שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: "גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך".

הבחורה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה עבור הכובע ויצאה אל הרחוב.

בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם, לפני כן, היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות , או לתחושת האויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשהגיעה לבנין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב. מעולם, לפני כן, הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. הנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהלת המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמינה אותה ללאנץ' בתירוץ כי מזמן לא שוחחה איתה לגבי הרגשתה בעבודה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום היא החליטה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.

כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "ביתי" היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה".

"כן אמא" אמרה, "זה הכל בזכות הכובע".

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: "איזה כובע?"

הניחה הבת את ידה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב….

הכל בראש שלנו- נחשוב חיובי יהיה חיובי!

איך מגיעים לשמחה אמתית?

דוד רוזנהיים

 

הרב ישראל דחבש, מסביר לנו:

שמחה אמיתית – היא שמחה רוחנית!

הרי מה מביא להרגשת עצבות ולהרגשת ריקנות? העבירות, כשאדם עושה עבירות. כשבן אדם לא לומר תורה ומקיים מצוות, הוא נמצא כל היום בעצבות. אך אם הבן-אדם היה מקיים תורה ושומר מצוות, איזו שמחה הייתה לו! זה הדבר היחידי שיכול להביא את הבן-אדם לשמחה.

אני אספר סיפור אישי: לפני כ-30 שנה למדתי בבית-ספר שאינו חרדי, ואפילו שהיינו ממש "עושים הכל" ונהנים, ואני עצמי הייתי ממש במרכז החברה, היה משהו ששינה את זה: יום אחד הלכתי בירושלים, באזור התחנה המרכזית, ושם ראיתי הכנסת ספר-תורה, וראיתי כיצד האנשים שם רוקדים ושמחים – באמת!

מאד קינאתי בהם. אמרתי לעצמי: כמה שאנחנו שמחים, זה לא שמחה אמיתית ופנימית אלא רק חיצונית, אתה לא באמת שמח. אך הם, אותם אנשים שהיו בהכנסת ספר התורה, היו שמחים באמת! ואמרתי אז לעצמי: הלוואי שאני אחזור בתשובה וגם אני אשמח כמוהם. ובאמת, רק אחרי שחזרתי בתשובה ונכנסתי לישיבה והרגשתי מה זה שקיעות בתורה ובמצוות, רק אז חשתי בשמחה אמיתית פנימית.

דעו לכם: כל אלה שברחוב, אין להם שמחה אמיתית. שמחה אמיתית היא רק בתורה. כשהנשמה שמחה, היא מקרינה על הגוף. הרי הגוף הוא כמו חפץ, והנשמה היא העיקר, והיא שמחה רק מהרוחניות.

מעוניין בסיוע אישי? רוצה להכיר את עולם היהדות? ארגון אחינו ישמח לסייע לך בכל עניין התקשר עכשיו 1-800-20-18-19 השיחה חינם או לשמעון 052-7636278

הדרך אל האושר

המאורע עורר הדים, בשעתו, התמונה פורסמה בעיתונים: האם המאושרת חובקת רביעייה, שני בנים ושתי בנות. טיבן של ידיעות כאלו, שהן מעוררות עניין לשעה, אך נשכחות כעבור יום .אבל משפחת ויינשטיין התמודדה יום אחר יום עם המטלה: ארבעה בקבוקים בארבעה צבעים, כך גם המוצצים, המגבות ומברשות השיניים. כשגדלו הלכו תמיד ביחד, בזוגות.

לנתן היה מעט חסר בייחודיות, בביטוי העצמי ובבידול. לרווחתו, הוברר עם הזמן, שאין זו רביעייה זהה, לא במראה ולא באופי. כל אחד בחר בכיוון אחר, בערוץ אחר ובחברה אחרת. עם זאת, נתן סבור שההמולה הקבועה, ההתחככות המתמדת, הנחילה לו תכונה מבורכת. הוא למד לסגת צעד ולהתבונן מהצד. לסקור, להבין ולהסיק מסקנות. תכונה שהועליה לו מאוד בעתיד.

לאביו חברה גדולה, הגדולה בארץ לכספות. עם סיום לימודי התיכון עבד נתן אצל אביו בהתקנת מנעולים לכספות המיובאות. כשחויל נשלח לתצפית של חיל המודיעין ברמת הגולן. אתה משקיף למרחק של מאה ועשרים קילומטרים, מרחק גדול מזה שבין תל אביב לחופה, וחייב להיות ער למתרחש. לכל פרט עלולה להיות משמעות. דווקא בחדגוניות צון האתגר. התכונה שהוזכרה, לעמוד מן הצד, להתבונן ולהסיק, עזרה לו בתפקיד.

יום אחד היה אביך. עננים נמוכים התפרסו, אי אפשר היה לתצפת. אין טעם לאמץ את העיניים, כשלפניך מסך לבן ואטום. עיניו נתקלו בספרון בעל שם יומרני:" מאה טיפים לחיים מאושרים". דיפדף וקלט. המסר היה חד. המפתח לשיפור, בידך . קח את מאה הטיפים, הם צרור מפתחות. אחד מהם ודאי מתאים לך. נחמדות, סבלנות, ויתור, יזמה, תושייה. נסה מפתח אחר מפתח, אחד מהם מותאם למנעול שלך. אך מה יעזור עם לא תנעץ אותו בחריר, ולא תסובב, ותלחץ על הידית, ותפתח ותיכנס?

בתוך כך עבר מסלול הכנה לקצונה ושאף למצוינות. נקע את הרגל, החלים, וחזר לתצפית כמפקד. חש שמיצה את המקום. כאן לא ימצא את המפתח המבוקש. יצא לאזרחות וחסך כסף לנסיעה להודו. שמע על תורות המזרח. מי יודע, אולי שם ימצא את המפתח הנכסף.

ההורים לא ששו לתכנית, האחים לא הבינוהו, החברים תמהו, אבל נתן היה נחוש. נחת בהודו וזרם עם ההמון. בלי מידע, בלי כתובות, בלי תכנון. נגרף לאיזה חוף ומצא בחור אנגלי משרטט עיגולים וקווים בחול. "מה זה?" תמה. האנגלי הביט בו בעיניים קורנות :"סוד החיים", אמר. הנה המאסטר, המפתח הכללי. "אולי תסביר", שאל בלהיטות. אז זהו, שגם האנגלי לא הבין בדיוק. יש פה גורו, והוא מלמד בהתנדבות. וואו, גם ידע וגם בחינם. איפה הוא?! האנגלי הציג אותו בפני הודי קשיש שמחלפות שערו הלבן גולשות על גלימת ארגמן. זה עשה רושם כביר היה לו קול חם, עשיר, מתנגן באנגלית רצוצה. הוא מחזיק בידו את כל רזי נפש האדם, כולם כלולים בעיגולים ובקווים. צריכים רק לשקוד, ללמוד ולפענח. העניק הרצאת מבוא דחוסת מלל. לא היה בה היגיון, לא קו ולא שיטה. רצף מילים בלתי נדלה ומתיש.

נראה שהתיש גם את המרצה. "אולי נעשה הפסקה", הציע. "תזמין אותי לארוחה?"

הוא הנחה אותו למסעדת יוקרה שמחיריה כמאכליה, מפולפלים. הכירוהו שם כאורח קבוע. המלצר קרץ לנתן: "אתה הקרבן, הפעם". עיניו נפקחו. העיגולים והקווים אכן היו סוד החיים הטובים של הגורו המדושן בגלימת הארגמן. זה החליא את נתן. לא בשביל זה הוא כאן. קם ונטש. חש נבגד. מובן, ששילם על הארוחה. התרופה היתה מרה, אבל היא ריפאה מהאשליות. לאן ממשיכים מכאן? מה הלאה?

הלך בסימטה הצרה, הדלוחה, ולפתע ראה מולו מחזה תעתועים: בחור יהודי, דתי, מזוקן. כיפה גדולה לראשו, ציציות ארוכות מבעד לחולצתו הצחורה. בעירו, בראשון לציון נדיר לראות שכמותו. מי שתל

אותו כאן, מולו. ולא ייאמן, הבחור פונה אליו בעברית: "שמע, אנחנו מכינים שבת, בוא לעזור". איך ידע שהוא ישראלי? ומי זה "אנחנו"? מה מכינים? ומה הקשר שלו לשבת?

מרוב תדהמה לא שאל מאומה. התאים את צעדיו לפסיעות האלמוני בעל הזקן האדמוני, התפתל בין נהר העוברים, השבים ובעלי החיים, והגיע לפיסת מולדת, אל "הבית היהודי" של "ערכים". גילה שם תרמילאים ישראלים. מצא לב חם והמון שמחת חיים, ספרים מעניינים והרצאות מרתקות, ושיחות לתוך הלילה על משמעות החיים ועל ייעוד האדם. בין לבין הועסק עם השאר בהכנת השבת. השבת היתה חוויה נחמדה. לא הכיר את סידור התפילה אבל נהנה מהשירה ושמע בעניין את הסיפורים ואת הלקחים על פרשת השבוע. האמת. גם בתיכון למדו תנ"ך, אבל לא כך. לא בצורה חיה, לא בכזו חיוניות.

סיפרו שבשבוע הבא יגיעו שני מרצים מהארץ, הרב יוני אליצור והרב מיכי יוספי. נתן התלבט, כבר היה אמור להמשיך במסע. אך קול פנימי אמר לו שעתה העת להבין שאתה לא מבין. באת לכאן להתבונן, ללמוד ולהסיק. השתכנע, נשאר, וחייו השתנו. לא מיד, כמובן, אבל זו היתה נקודת המפנה. נתן הוקסם מאישיותם של המרצים, מהיקף ידיעותיהם ומחתירתם לעומק הנושאים. הוא לא הסתפק בהרצאות, וליווה אותם. בין לבין, ליבן נקודות שהועלו, שאף לשמוע עוד ועוד. ביקש: "שהרב יישאר פה עוד שבוע". הרב יוספי חייך ואמר:"הגעתי לפה בשבילך ובשביל כמה עשרות נוספים. אבל תבין, בארץ ממתינים לי מאות ואלפים אני מדלג מסמינר לסמינר משיעור להרצאה. בוא, תחזור לארץ, ונהיה בקשר. כל מה ששמעת הוא כטיפה מים המחשבה של היהדות, ממשנתה הסדורה".

לשמוע, להתפעם, כן. להבין, לדעת שזו האמת, כן. אבל שהוא יהיה דתי, שהוא ייראה כמו הרב, חנוט בכובע ובחליפה, ואפילו כמו אליעזר החייכן, שכובש את הלב בכנותו, התחזית מסייטת. "הרב", ענה נתן, "אין ספק, היהדות היא אמת. אבל אולי יש עוד אמיתות. אני רוצה לבדוק". הוא התבייש בעצמו. השווה את הגורו החמדן, אדום הגלימה, לרב העומד מולו. האם אפשר להשוות את הלהג המבולבל על העיגולים ועל הקווים, לרעיונות הנפלאים ולאופקים שנפתחו כאן לפניו. אבל אולי יש תורות אחרות שאינן כה סגורות ולוחצות, שאינן תובעות קיום מצוות ושינוי מהפכני בכל אורחות החיים.

הרב חייך ואמר: "אין בעיה, תבדוק. תבטיח לי ולעצמך דבר אחד: שתהיה כן עם עצמך". נתן התרגש: "ודאי! אני מבטיח!" החיוך התרחב: "אם כך, אני יודע שתחזור". נתן התריס: "איך הרב יודע? האם הרב מכיר את כל התורות?" כאן הרצין הרב?"אני יודע מה אמר הבורא, ואני מצטט בפניך:"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למיום ברוא ד' אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו: השמע עם קול אלקים חיים מדבר אליו מתוך האש כאשר שמעת אתה, ויחי!" לך, תברר, ותחזור!"

מה לא עבר? היכן לא היה? מה לא בדק? שיטות שונות ומשונות של יוגה, סדנאות שתיקה, הרפיה וריכוז, אנרגיות זורמות והילות מקיפות. הרגיש שהוא חוזר לתקופת התצפיתנות, עומד מן הצד ובוחן, מאתר ומגבש דעה. דבר אחד לא מצא: לא היתה זו האמת הצרופה, התורה המונחלת ממרום. פעם, בשיחת נפש עם הגורו ההודי, אמר לו הלה בגילוי לב: "ראה, אני נמנה עם חכמי אמונתי. אתה כפי שאני מבין, אינך נמנה עם חכמי דתך. אבל כבר עתה, חכם אתה ממני. אין לך מה לחפש כאן, שוב לכור מחצבתך, תשתלם שם!"

וזה שיכנע? עדיין לא. לפניו עוד מקום אחד. אומרים שהוא השיא, הלוז. העיר ורנסי. צומת הגידים שאליה מתנקזים כולם, מתקבצים ומבוססים. והוא נסע.

הלם. אין מלים להגדיר, מלבד זוועה מסתחררת באין ספור פנים, מחליפה צבעים כזיקית. ורנסי היא הגיהנום עלי אדמות, על שבעה מדוריו. העיר שוכנת על גדות נהר הגנגס המקודש להודים, והם מביאים לשם את גופות מתיהם לשרפה. עננת צחנה מרחפת על העיר, ריח הגופות הנשרפות מקביס. בנהר המרופש טובלים רבבות הודים. חלקי גופות נגרפים בזרם העכור. הסימטאות מרובבות דומן, וההודים מבוססים בו ברגליים יחפות ונדחקים אל הקירות כדי לפנות מקום לפרות המשוטטות. אם מחליט הפרה לרבוץ תחתיה, ייעצר הכל.

מה מושך לשם משוטטים מכל העולם – כייסים, נוכלים וכוהני עבודה זרה מכל הסוגים? כוח הטומאה! אין הסבר אחר. נתן שוטט בסימטאות הצרות, ראשו סחרחר מצחנות העשן וענני הקטורת, מהמולת ההמון,, משפעת הצבעים ומבליל השפות. ולפתע, כנווה מדבר, שלט מאיר עיניים: "הבית היהודי" של "ערכים", גם פה. אי של טוהר בלב הטומאה, זיק של קדושה בעומק הגיהינום. ההכרה היכתה בו: חיפשת את המפתח לחיים, ומצאת. נעץ מפתח וסובב, פתח והכנס! והוא נכנס.

איך שמחו לקראתו? "הגעת בזמן", קראו. חג הפסח מתקרב, עורכים סדר ענק לכמאתיים ישראלים שמחפשים כאן את עצמם. "יש לטבול כלים",אמרו לו. "קנו כלים רבים לסדר, ויש להכשירם". נתן שמע לראשונה על טבילת כלים. ככל שזה מצמרר, הנהר המצחין והמרופש שימש לראשונה לקדושה. בין לבין שמע מהמארחים על משמעותו העמוקה של ליל הסדר, על היציאה מטומאת מצרים לרוממות קבלת התורה, מתהום השפלות וההתבהמות לטוהר ליל הסדר. כשנאספו המוני הישראלים המשוטטים לחוג את הסדר ב"בית היהודי"- עברה השמועה מפה לאוזן ונהרו מקרוב ומרחוק – חש

נתן כבן בית . עזר להגיש, שמח ליטול חלק, קיבל על עצמו

עול מצוות.

der

התקשר הביתה, וסיפרו שאביו עומד לנסוע לסין, למפעל כספות. ביקש שבדרך חזרה יעבור דרך הודו ויביא לו זוג תפילין. נפגשו בניו דלהי ובילו שלושה ימים מאושרים. לא שהאב הבין איך מגיעות אליו התפילין, אבל מוטב כך מאשר מדי נזיר בודהיסטי. האב חזר לארץ, ונתן החליט למצות את המזרח.

עתה לא חיפש עוד את המפתח לחיים. את המפתח כבר מצא. הניח תפילין,. שמר שבת כידיעותיו, התכלכל מירקות בלבד. נסע לנפאל, טייל בהרים המושלגים וביערות העד, והתפעל מהדר הבריאה, התחבר לבורא. שוב ראה עצמו כתצפיתן המתבונן ומזהה, מסיק מסקנות ומפרש. והמסקנות התרוננו להן מתוך מזמורי התהילים שקרא תוך כדי המסע. ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וציפור כנף, יהללו את שם ד' כי נשגב שמו לבדו. נסע בכבישים צרים ומתפתלים, תלויים מעל תהומות עמוקים, והתחזק בפסוקי ביטחון. חצי שנה של חישול אמונה. כשהגיע הביתה בסוף השנה, נבהלו למראהו: שדוף וצנום מדיאטת הירקות, כיפה לראשו והציציות מתבדרות מחולצתו.

התקשר אל הרב יוני אליצור. בישר שחזר. שחיפש, ואין אמת אחרת. "אמת", אישר הרב. "אמת אחרת אין, אבל את האמת האחת אינך יודע". הופתע, הכיצד, הרי מניח הוא תפילין, חובש כיפה, שומר שבת. "תשמע", ענהו הרב. "אם לא מכניסים עד הסוף, זה לא מסתובב"". אה, נכון. "אז דע לך, שאתה בהתחלה. עד הסוף, פירושו להירשם לסמינר. לשמוע בצורה מודרגת, מושכלת, להתקדם מהבסיס ועד לפיסגה".

ושוב חזר לתפקיד התצפיתן. השתתף בסמינר סוכות והשקיף על המתרחש. שמע את ההרצאות בעניין, בחן ושקל, סיכם והסיק, זיהה לאן כל זה מוביל, וזה היה היעד שלו. הזדהה כל כך, הבין למה התכוון הרב. התחבר עד הסוף.

ובלא שידע, בלא שתכנן, מלמעלה סובבו, פתח המפתח פתח נוסף, את הפתח לבניין ביתו. אלמלא דרכו החדשה, כיצד היה מכיר את שירה?

שירה גדלה ביישוב עומר שליד באר שבע, אביה מדען בכור בדימונה, והיא ירשה את הכישורים. קפצה כיתה, קטפה הצטיינויות בקלילות. למדה פסיכולוגיה וקלינאות תקשורת, ורתמה את ידיעותיה לטיפול אינטנסיבי באוטיסטים בוגרים, לנסות לתקשר ולקדם.

חייבת היתה להתאוורר, להתרענן. חברה סיפרה לה שיש חוג בתחום המודעות העצמית וחתירה לשינוי. המרצה טען שהאדם הוא יצור גדוש יכולות שאינן מתממשות שאפשר ושצריך להשתנות לטובה. יש לשים את הדגש על מידות טובות, רגש ורגישות. לא במוח, אלא בלב. הטיל שיעורי בית לעקוב אחר המחשבות והרגשות, לכתוב יומן מפורט. כמה פעמים קינאתי, כמה פעמים התמרמרתי, כמה פעמים ריחמתי, וכמה פעמים שאפתי לעזור. שירה התפעלה. הרי למדה פסיכולוגיה, אבל כחוקרת, כעוקבת אחר מצבים ותהליכים, לא מתוך חתירה להשתפר. במהלך הקורס החל המרצה בתהליך חזרה בתשובה. בחודש אלול ארגן אמירת סליחות בחצות. שירה נמשכה לתפילות, והוא המליץ לה להירשם לסמינר של "ערכים" שייערך בחג הסוכות הקרוב בירושלים.

אחרי הסמינר הכירו לה את נתן. החינוך החרדי הרוויח קלינאית תקשורת מהדרגה הראשונה. נתן השתלם במשך ארבע שנים בהומיאופתיה קלאסית, למד ביסודיות בבית הספר של דוקטור רוזנטל, ועבר התמחות אצל ראש האגודה להומיאופתיה, מיכל יקיר. הוא מחלק את יומו בין לימוד תורה בישיבת "נתיבות עולם" ובין עזרה לאנשים. פתח קליניקות הומיאופתיה בבני ברק ובראשון לציון, וחזר, כעדותו, לתפקד כתצפיתן: לאבחן את הבעיות ואת התופעות, לעקוב אחר המסלול והכיוון, להבין את הגורמים ולחפש את הפיתרון, למצוא את השילוב ואת האיזון. תוכנת המחשב עומדת לשירותו, מקבלת את כל הנתונים, משקללת, מעבדת וממליצה על תרופה, ורואים נפלאות. ממש "מאה טיפים לחיים מאושרים", הוא מחייך. ברוך השם, אנו הגענו לחיים המאושרים שלנו, ומשתדלים להעניק חיים מאושרים גם לאחרים.

הרפואה המשלימה של יורם ושרון

יורם שדה סיים יסודי ותיכון ככולם, למד בקונסרבטוריון על כלי הקשה ואימוני מחול, סיים צבא כסגן מפקד פלוגה, ויצא לטיול אופנועים של שנה מחוף לחוף בארצות הברית. עבר קורס מאבטחים ואבטח מטוסים באילת. המשיך לעבוד ככבאי ברשות שדה התעופה. המשכורת טובה, העבודה רגועה, אבל זה לא זה. אין כאן מיצוי עצמי, אין כאן ביטוי ייחודי, אין הרגשת נתינה, אין קשר עם אנשים. לא ראה את עצמו בתפקיד זה עד לגיל הפנסיה. הגיע הזמן שיחליט מה יעשה בחיים.

הבחירה נפלה על הרפואה המשלימה. יש בה אפשרויות של עזרה לזולת, של התחברות לאנשים, של הגשמה עצמית. נרשם למכללה ללימודי רפואה משלימה ולמד בהתלהבות ובהתמסרות בטיפולים רפואיים ובהקניית כושר, משרכש מיומנות וביטחון, החליט להעפיל אל השלב הבא. החליט להקים בקניון בדיזנגוף סנטר מרכז להכרת הרפואה האלטרנטיבית, תחום שמשך התעניינות רבה. בתהליך ההקמה פנה לעשות ביטוח. בסוכנות פגש את שרון.

הם נישאו, ושרון היתה לעזר בתפעול המרכז לרפואה משלימה, שהפך לסיפור הצלחה. היו בו מוקדי מכירות של אביזרי בריאות מהרפואה המזרחית, מגנטים ובשמים, תוספי מזון. תבלינים וצמחי מרפא, ותאי טיפולים לשיטות שונות, שהעסיקו כשמונה עשר מטפלים ומאבחנים. ידיהם מלאו עבודה. היתה זו הצלחה בכל קנה מידה. מאוחר יותר הרחיבו את העסק. הם מעניקים שירותי בריאות במקומות עבודה שונים שהכירו בערך הבריאותי טי, ובייחוד בערך המוראלי שבטיפולים אלו, המרעננים וממריצים את העובדים. מפעלים רבים עורכים יום בריאות לעובדיהם, כולל התעמלות, טפולים ממוקדים והדרכות. דרך מקורית לחברה להביע הוקרתה לעובדים ולרכוש את הוקרתם.

יום אחד מיינה שרון את דברי הדואר שהגיעו וגילתה פרוספקט של "ערכים", הזמנה לסמינר של "בורא, בריאה ובריאות". מעניין. האומנם, כל מה שעושים כאן שייך ליהדות? מה הקשר בין היהדות לרפואה הסינית העתיקה? בדקה בלוח, נשמע מתאים, והמחיר נוח. ארבעה ימים, שלושה לילות, מרביעי עד מוצאי שבת. עניינה את יורם ונרשמו. וכאן קרה מה שקורה פעמים לא מעטות. נפער פער בין ההתרשמויות. היא, שיזמה את הנופש, התייחסה אליו כאל נופש. איבדה סבלנות בהרצאות, נהנתה מהאווירה, ותו לא. הוא גילה עולם חדש ובא בשעריו בסקרנות ובהתלהבות. ליבן נקודות עם המרצים, השתכנע עמוקות, רכש קלטות, לא שבע לשמוע. חזר והתחבר לשיעורי תורה מדי ערב. שרון היתה בעד. אם זה עושה לו טוב, אם זה ממלא אותו בתוכן, למה לא. כשהביא הביתה מיחם ופלטה של שבת, הבינה שזה רציני. הוא רציני, והיא לא מחוברת. מה עושים?

ידעה מה לא עושים: לא מפרקים את החבילה, שומרים על הבית. אם תידרש, תלך איתו. אבל רצוי לצידו ולא מאחוריו. נרשמו לעוד סמינר, נכנסה יותר להרצאות, התחברה יותר, גם אם לא הזדהתה. אם זה המחיר לשלום הבית, היא תשלם.

יורם התקשר וביקש שישלחו אליו רב לחוג בית משפחתי. הוא והילדים. שני ילדים פעוטים. שרון עסקה בשלה. הגיע אברך חביב, קלט את המצב. לא לימד גמרא, גם לא משנה. הקסים את יורם ואת הילדים בסיפורים על פרשת השבוע, לקחים ומסרים. השחיל כמה דינים. שרון היטתה אוזן ממטבחה. הילדים ציפו כל השבוע לביקורו של הרב.

ואז חל המפנה. זה לא מוסבר, כי זה לא שכלי. כשם שהמחסום היה רגשי, כך התמוססותו. היה זה בלידה השלישית. שרון לא מסוגלת להסביר, אבל זה היה מוחשי כל כך. היא חשה בתחושה עזה שבורא עולם ניצב לצידה. כביכול, אוחז בידה, לא עוזבה לרגע. תחושה חזקה ומפעימה שלא נטשה אותה מאז!

שלוש וחצי שנים עברו, והיא חשה בקירבת אלוקים בלתי אמצעית. מאז התחילה להשתתף בשיעורים השבועיים. אבל יותר מזה, הרבה יותר. אולי זה תהליך שהבשיל, אולי חסד ממרום, אבל היא חשה שהבורא מרעיף עליה חסדים. זה לא שהיא חייבת לברך על האוכל: היא חייבת לומר תודה, ומביעה אותה בברכה. זה לא שהיא חייבת להתפלל. היא חייבת לשוחח עם הבורא, ועושה זאת באמצעות התפילה. "אנחנו חייבים ללכת לעוד סמינר", אמרה ליורם. הפעם, להזדהות לגמרי. שאלה את עצמה: הבורא כה טוב כלפי, מיטיב כל כך, במה אוכל לגמול לו, ולו במעט. והתשובה: לרשום את הילד לחינוך תורני. לחבר אותו מילדותו לבורא הטוב והמיטיב!

הלימודים החלו, ושרון הביאה את הבן הבכור, שי, לבית הספר התורני. המורה קיבלה את פניהם בשלום לבבי. השתאתה כששרון לא ענתה. אבל עיניה של שרון היו מצועפות וגרונה נשנק. לא היתה מסוגלת לענות. היא הביאה לבורא עולם מנחת תודה, הביאה את ילדיה, לחנכם לאור האמונה!

השוטר

אבידור רענן

בקיצור, כשפרדי חממה היה יוצא לסיור שיגרתי על גבי הניידת שלו במרחבי העיר לבוש בחולצתו הקצרה

וההדוקה שחשפה שרירי גוף חטובים ועבים כמו צינורות המוביל הארצי, באופן מיידי היו הפושעים והעבריינים

מסתתרים בחוריהם ומאורותיהם, עד יעבור חממה. מפלס הפשע היה צונח מיד מטה מטה.

מפרגנים רבים לא היו ברקורד המקצועי שלו, והסיבה ברורה. קציני המשטרה הבכירים לא יכלו לסבול

פעם אחר פעם שהוא גוזל מהם את הקרדיט בחיסול מוקדי פשע, בלכידת ראשי הצפע ובפיזור קטטות

וחשיפת גניבות וכדומה.

גם ידידיו השוטרים שהיו רועדים ממנו מפחד, לא פיזרו עליו מחמאות יתר, מאחר והם תמיד נראו לידו

כמו קובץ נמלים משוטטות ליד פיל אפריקני דוהר. הם היו כל כך חיוורים לידו, שלא תמיד היית בטוח

אם הם שוטרים, או – במקרה הטוב – נושאי כליו של פרדי חממה.

מה שכן, העבריינים הזוטרים כמו הבכירים רחשו לו כבוד. ולא כאן המקום והזמן להאריך ביחסי הגומלין

בין האולטרא-שוטר חממה, לבין אלה שעולמם היה רקום מעבירות של אלימות וגניבות. הם ידעו שמילה

שלו זה ברזל, וסיכום איתו הוא סיכום של פלדה, ועדיף לסגור איתו עיסקה ולא עם שר המשטרה,

המפכ"ל, או כל אחת מן הפיגורות בדרגות הביניים.

למה להאריך, פרדי חממה הפך לאגדה עוד בחייו וברוך השם יש לו עוד עשרות שנים לתפקד במשטרה

ולקבוע שם מסמרות של מסירות, רצינות והצלחות.

***

לפני מספר שנים במסגרת מרדף אחרי פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" (למה "הצדיק"? הסבר יבוא)

שהיה בעל עבר והווה של גניבות, נכנס חממה מיודענו לבנין ישיבה מיושן, שכתליו נוטים ליפול וחלונותיו,

ברובם, פרוצים ושבורים. על פי המידע המודיעיני הגנב המיומן מצא לו מקום מסתור בבית הארחה

שלא היה אלא מרתף של ישיבה זו, שקלטה בין כתליה אנשים קשיי יום ומחפשי דרך מסוגים שונים.

גבאי הישיבה ואיש האחזקה שלה, ר' חיימק'ה צוקרמן פתח את דלת הישיבה הרעועה והביט בעיני

התכלת החודרות שלו באולטרא שוטר שלנו, שגופו להט ממוטיבציה ללכוד את הגנב.

"כן, המבוקש פומרנץ נמצא כרגע במרתף, ישן שנת ישרים. אבל אני מבקש מכבודו, לא לעצרו,

ולא להכותו. אין לי ספק שהוא רוצה לחזור בתשובה. האמן לי כבוד השוטר, הוא כאן שבועיים,

טובל במקווה, מתפלל עם דמעות, והיו לי עמו כמה שיחות נפש… הוא השתנה" אמר צוקרמן,

והושיט יד לחממה בידידות כובשת.

נועם דיבורו של צוקרמן והתמימות המלטפת שזרמה מעיני התכלת שלו, שיכנעו את חממה הקשוח,
שאכן "הצדיק" הגנב חזר למוטב.

צוקרמן הגיש כוס נס-קפה רותח לחממה וביקש לעשות איתו עסקת טיעון. "אני אדאג שפומרנץ

"הצדיק" יחזור למוטב ואתה תבטיח לי לעזוב אותו למשך חצי שנה. תבוא בעוד חצי שנה ואני מוכיח לך

שהוא צדיק ממשי – בלי מרכאות – ובמקום גניבות הוא יהיה עסוק עד למעלה מראשו במצוות ובמעשים טובים".

חממה הנהן בראשו והביט בביישנות בפניו הרזות של צוקרמן, ששתי פיאות בהירות ומסולסלות השתלשלו

להן עד למטה מזקנו. "אני מסכים לעיסקה הרב צוקרמן. אני רואה על פניך שאתה צדיק, ומילה שלך זו מילה".

"שב, שב" ביקש צוקרמן.

פרדי חממה, זאת למודעי, שקל למעלה מ- 113 ק"ג שהתחלקו יפה יפה על פני גובה ממוצע של 175 ס"מ,

והכסא עליו הצביע צוקרמן היה לפחות בן 60 שנה, עשוי מעץ דהוי, עם המון סדקים.

האולטרא שוטר התיישב וזה לקח בדיוק שלוש שניות עד להתרסקות. חממה שהחזיק בידו את כוס הנס

הרותחת השתרע על הארץ כמו פיל של שבע טון שצנח לתוך בור במעבה היער. המשקה הרותח נשפך

על חזהו ועצמותיו התפוקקו להן בקול הרעש של התנפצות הכסא.

גניחותיו של השוטר – עקב החבטה – פילחו את חלל הישיבה, וצוקרמן חש שעולמו חרב עליו. הנה הוא

בא להכניס אורחים, לכבד אותם, לעשות גם טובה לפלטיאל פומרנץ "הצדיק" שרוצה לחזור בתשובה,

והתוצאה: פרדי חממה טוב הלב על הרצפה, בטח שבר כמה צלעות.

תוך שמונה דקות הגיע האמבולנס, והצוות המקצועי אסף בזהירות רבה את השוטר הפופולרי חממה

מעל הרצפה, והריץ אותו תוך אזעקת סירנה מחרישת אוזניים לבית החולים.

צוקרמן לא ידע את נפשו מרוב צער ומבוכה. הוא עלה על הווספה שלו ושעט לכוון חדר המיון.

"אני לא עוזב את חממה, עד שהוא מבריא", גמלה החלטה בליבו. "הוא בן אדם זהב, הוא לא מחפש גנבים

בשביל להעניש אותם. עובדה הוא היה מוכן לעיסקת הטיעון שלי על "הצדיק" פומרנץ.

הוא נשמה טובה החממה הזה".

ד"ר גדליה בר נתן בדק את חממה מכל הצדדים, שלח אותו לצילומים מכל הזוויות והעביר אותו למחלקה

להשגחה במשך 24 שעות. "אני חושש מאד, שמא יש לו שבר באגן הירכיים" אמר הדוקטור,"זה לא שבר

פשוט", אבל השוטר הזה חממה הוא בריא גוף בלי עין הרע, נראה לי שהוא יעבור את הטראומה מהר וטוב".

ומן הנקודה הזו ואילך התפתחה ידידות-נפש מופלאה בין הגבאי צוקרמן המארח, לבין חממה האורח ששבר

את עצם אגן הירכיים.

לפחות שלושה חודשים נדרשו לחממה לחזור להליכה תקינה יחסית. ולאורך אותם חודשים מדי יום ביומו

סמוך למיטת חוליו של השוטר המושבת ישב לו ר' חיימק'ה צוקרמן עם הספר "אורחות צדיקים" והקריא

לידידו החדש, דף אחר דף, פרקים נבחרים של מוסר יהודי ודרך ארץ.

עיניו של חממה אורו. הוא אומנם גדל בבית מסורתי אבל מה רחוקה המסורת הרדודה, מעולמה

של תורה חיננית המשופעת בחסד ומעשים טובים, כפי שהוקרנו מאישיותו אצילת הנפש של ידידו החדש

חיימק'ה צוקרמן.

בוקר אחד הגיע צוקרמן עם שקית בד קטיפה כחול ושלף משם זוג תפילין וטלית חדשה.

"אתה לא תאמין חממה, כשסיפרתי ל"צדיק" פלטיאל פומרנץ שאני מקריא לך מהספר "אורחות צדיקים"

הוא התרגש עד דמעות ואמר לי 'חיימק'ה יש לי רצון עז לתת מתנה לפרדי חממה, שבזכותו אני בישיבה

ולא מאחורי סורג ובריח…. תשמע פרדי, פומרנץ עובד גם כמנקה של הישיבה ומשתכר 700 ₪ לחודש,

בקומץ הפרוטות שהוא הרוויח בחודשיים האחרונים הוא רכש לך תפילין מהודרות… והוא הקפיד לומר

לי 'חיימק'ה תגיד לחממה שזה לא מכספי גניבות, זה כסף כשר לחלוטין'".

דמעה קטנה הבליחה מעינו של השוטר הכאוב חממה.

***

כאן אולי המקום והזמן לספר לכם, מדוע מכונה הגנב פלטיאל פומרנץ "הצדיק". ובכן, באישון לילה,

באחת הפריצות האינסופיות שלו, חלה תקלה בלתי צפוייה. בעוד פומרנץ אוסף לתוך תיק הניילון שלו

תכשיטים מלוא חופניים, נכנסה בעלת-הבית האלמנה פאני קראוס לביתה, ותפשה אותו "על חם".

היא לא צרחה. היא נעמדה קפואה, הביטה בעיניו ואמרה: "דע לך שאתה גוזל ממני את הנדוניה של

שתי בנותי היתומות שהגיעו לפירקן. אין לי חסכונות, אין לי רכוש, רק התכשיטים הללו".

אין אף קרן לייזר בעולם שתוכל לחשוף את אשר התרחש בחביונות מצפונו ולבו של פומרנץ הגנב,

אבל בשורה התחתונה, פלטיאל השאיר את התכשיטים על המיטה, שלף מארנקו  3,000 ₪

במזומן ואמר לגב' קראוס: "סליחה, אני מצטער, הכסף הזה יעזור לך להכניסן לחופה".

כשפרדי חממה הגיע לחקור את הארוע, התאור וטכניקת הפריצה הלמו את דמותו של פלטיאל פומרנץ.

בסוף התחקיר אמרה האלמנה קראוס "אין ספק שמדובר בגנב צדיק".

ומכאן נגזר הכינוי "הצדיק" לגנב הכי פעיל ואטרקטיבי במחוז.

***

אחרי שלושה חודשים פחות יומיים, עמד פרדי חממה האולטרא שוטר על רגליו די יציב, ודי יצוק. אבל היה

זה אדם אחר, עם המון יראת שמים וראייה הרבה יותר מפוכחת ואוהדת כלפי כל בן אנוש. פעם כל מי שזז

היה נחשד בעיניו שהוא גנב. עכשיו? זה השתנה. מי אחראי לזאת? חיימק'ה צוקרמן כמובן, הגבאי

הבלתי נלאה שהעניק לו שפע של תורה וחמימות יהודית בכל ימי השיקום בבית-החולים ומחוצה לו.

חממה קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום, להקפיד על לפחות שתי תפילות ביום, עדיף מנחה ומעריב,

וכמובן לתת ממעשרותיו בעין יפה לפעילויות החסד הנהדרות של צוקרמן.

"אני מרגיש חיימק'ה" אמר חממה בצאתם מבית החולים השיקומי "שהחבטה שחטפתי מן הכסא הרעוע שלך, עשתה ממני איש חדש. אומנם נשברו לי כמה עצמות וצלעות, אבל ניבנו בתוכי הרבה רגישויות שלא היו בי, או שנחבאו מתחת לתדמית השוטר הקשוח".

צוקרמן הנהן בראשו בסיפוק, וחממה המשיך "האמן לי צוקרמן יש לי חשק לעזוב את המשטרה ולפתוח דף חדש בחיים. להשקיע עצמי גם באיזה עסק מכניס, אבל בעיקר לעסוק בלימוד תורה, 'האורחות צדיקים' שלך הגביה אותי עד לשלב האחרון בסולם יעקב".

אמר ועשה. שבועיים אחר כך הגיש חממה מכתב התפטרות למפקד המחוז, והשמועה עשתה הדים הן באגפי המשטרה, וכמובן גם בקרב העבריינים וגרורותיהם. העזיבה של השוטר – הענק הזה – תרתי משמע היוותה פגיעה אנושה בשני הצדדים. במשטרה, למרות חוסר הפירגון קלטו שהם מפסידים כלי מנצח. העבריינים התעצבו אל לבם, על כך שספק רב אם יהיה מי שיחליף את השוטר האמין, שידע להרביץ, אך ידע גם ללטף ולהתחשב, ויבוא גדול גנבי האזור פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" ויעיד על כך.

המפכ"ל ושר המשטרה היו כמה פעמים על הקו, וניסו לפתות אותו בקידום, בכבוד, בשיפור תנאי שכר, אבל חממה היה החלטי. "אני מחוץ למשטרה. אני את שלי עשיתי, שיהיה לכם בהצלחה".

***

חודש אחר כך הצפין חממה והתנחל בחיפה. תוך זמן קצר אחר כך הוא פתח שם את חברת השמירה שלו "אתם בחממה טובה", חברה בע"מ שמהר מאד הפכה לאטרקטיבית בקרב בעלי עסקים ומפעלים. שמו הטוב של השוטר חבוש הכיפה הלבנה-הסרוגה, היה הרבה יותר טוב משמן אקדחים, ואפילו משמן זית זך. עובדיו שנקלטו במערכות שרותי השמירה שלו למדו מהר שאמינות, דייקנות, ורצינות, הם סוד הקסם ונוסחת ההצלחה, ומי שפיקשש, פיקשש רק פעם אחת. בפעם השניה הוא היה בחוץ.

ברוך השם, מצבו הכלכלי של פרדי חממה השתפר לאין ערוך, וגם ידו החלה לפזר צדקות לכל עובר ושב. כן, היתה לו הוראת קבע דשנה לישיבה של צוקרמן שבעיר הולדתו, אבל אחרי חמש שנות פרוד, צוקרמן ופומרנץ היו כבר עבורו כמו חלום רחוק אבל מתוק. הוא שקע בעבודתו העסקית-בטחונית מחד, והקפיד לקבוע עיתים לתורה, בוקר ולילה, מאידך.

***

בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מאישיות חשובה! "הלו רבי פרדי, מדבר אליהו. בעוד שבועיים, באיצטדיון הכדורגל בעיר פלונית, תערך עצרת התעוררות גדולה. אנו מצפים ל- 10,000 משתתפים, גם גדול הדור יגיע, ואני רוצה שחברת "אתם בחממה טובה" תתן את שרותי האבטחה. שמך הולך לפניך לטובה ולברכה. אגב, ישתתפו בכנס לפחות עוד 50 רבנים על בימת הכבוד".

היו אלה שבועיים של הכנות קדחתניות. חממה הכשיר את מיטב עובדיו למבצע ההגנה על גדול הדור. הוא נסע איתם לאיצטדיון שבעיר הולדתו, בדק את מנהרות הכניסה והיציאה, חלף עמם בין היציעים וביצע הגנות היקפיות למקרה של התקהלות המונית. חממה היה מאושר עד הגג מן העובדה שמן השמים זיכו אותו לאבטח ארוע רוחני חשוב זה.

"הא, ישתבח שמו, אוהבים אותי מן השמים" הרהר בלבו.

***

הלחץ על השערים היה מבהיל. רבבה? שטויות, היו שם לפחות 30,000 משתתפים, משולהבים בשלהבת קודש, פיוטים ובקשות משובבי נפש שוררו מפיהם של הרבבות, ששתו בצימאון גדול את דברי התורה של הרבנים, והמתינו כמהים להגעתו של גדול הדור.

בשעה 23:00 בלילה נשמעה ההודעה: "היכונו לכניסת מרן הגאון הגדול… ושירת "ימים על ימי מלך תוסיף" החרישה אוזניים ונסקה עד כסא הכבוד. ההתרגשות היתה עצומה גם בקרב עשרות המאבטחים של חממה, כשהוא הנרגש והנסער מכולם. הוא נישק את ידו של הרב, חטף ממנו זפטה של חביבות על הפנים, סימן לאנשיו ליצר מעגל טבעתי צפוף, והחל לנוע עמו לכיוון הבימה.

במשך חצי שעה דרש גדול הדור, חימם לבבות וחיזק את הנשמות הכמהות לאביהן שבשמים. מילותיו הפשוטות אך המרטיטות האירו את חשכת הפנימיות של הרבבות שדממו, וכולם אמרו כבוד.

הדרשה נסתיימה.

פרדי חממה ידע שמכאן ואילך העסק מתחמם וסכנה לא פשוטה מרחפת באוויר. האלפים הרבים שצבאו על הגדרות ומנהרות הגישה, עלולים היו להיות נחשול אנושי מאיים, שמסכן את גדול הדור.

חממה עלה לבימה, החזיק את המיקרופון ושאג: "קהל קדוש, אני מבקש מכם, בכל לשון של בקשה, אנא הישארו במקומותיכם ותנו לרב לצאת בצורה בטוחה ומכובדת, כאן לא המקום והזמן לבקש ממנו ברכות" ואז נשם עמוקות ואמר בקול שופע קשיחות "צר לי, אך אני מזהיר: כל מי שיתקרב לרב, מסכן את עצמו. אנא אל תזוזו ממקומכם עד להנחייה לעזוב את המקום. ושוב, אני מזהיר כל מי שינסה להתקרב לרב…". הוא לא היה צריך לסיים את המשפט, התזה היתה ברורה.

טבעת המאבטחים נעה לכוון שער היציאה והרב במרכז כשחממה אוחז בידו הימנית. האלפים צבאו מסביב ופיהם אומר שירה. הכבודה נכנסה למנהרה, שהובילה לשער, ולפתע הפסקת חשמל. חשכה.

"להמשיך לנוע" צעק חממה לאנשיו ביציאה מן המנהרה. חמישה מטרים לפני השער, מתוך העלטה הכבדה, הצליח מישהו לחמוק מבין המאבטחים ולנוע בזריזות לכוון גדול הדור. חממה לא היסס לרגע, נאמן לתפקידו הוא הניף את ידו הימנית, תפס בצווארונו של המרדן, הרים אותו מטר וחצי באוויר ובעדינות עוצמתית העיף אותו באוויר – מעל ראשי מאבטחיו – לעבר גדר הברזל שהקיפה את האיצטדיון. קול חבטה נשמע, אבל חממה היה עסוק כבר בפתיחת דלת מכוניתו של הרב שברך אותו בחום רב.

אגב, גדול הדור אפילו לא הבחין בנעשה, עיניו היו שמוטות לאדמה…

***

"אשתי היקרה אני תשוש ורצוץ. אשאר הלילה לישון כאן במלון, ובבוקר אעבור לבקר את ידידי הגבאי חיימק'ה צוקרמן, את זוכרת אותו? משם, אצלו בישיבה התחלתי לחזור בתשובה" הזכיר פרדי לאשתו.

בחמש לפנות בוקר הוא עמד על רגליו, נטל ידיו, ויצא למכוניתו כדי להגיע למקווה השכונתי ומשם לתפילה עם הנֵץ החמה.

המקווה היה אפלולי. כשהוא נכנס יצאו משם שני טובלים שהספיקו להתנגב, והתחילו להתלבש. אחד מהם היה צולע וגנח מפעם לפעם. הקול היה מוכר מאד. חממה הדליק את מציתו ולפתע מול עיניו ניצבו לא  פחות ולא יותר חיימק'ה צוקרמן הגבאי ידידו משכבר – ואיך לא – פלטיאל פומרנץ – הגנב לשעבר –  שזקן עבות כיסה את פניו.

במשך דקות ארוכות התחבקו השלושה… אחרי פרידה של חמש שנים, הפגישה במקווה היתה טהורה ורוגשת.

"אני לא זוכר אותך צולע" העיר חממה לצוקרמן. "וחוץ מזה מה זה הפצעים והשריטות על הידיים והכתפיים שלך…? צוקרמן שיהיה ברור, אם מישהו פגע בך יש לו חשבון איתי, אני מטפל בו יפה יפה מכל הצדדים…".

"איזה צולע" חייך צוקרמן "אתמול הייתי בעצרת ההתעוררות באיצטדיון בעיר, לא יודע איך נקלעתי – בקצה המנהרה – לידיים של איזה מאבטח, זה היה בדיוק בהפסקת חשמל והוא הרים אותי, והעיף אותי כמו טיל בליסטי עד לגדר המתכת הדוקרנית, שרט לי את כל הגוף… מזל שפומרנץ היה איתי ואסף את השברים שלי מהרצפה, טיפל לי בפצעים, נחנו קצת והגענו למקווה…".

"אוי סליחה! סליחה צוקרמן" זעק חממה "ריבונו של עולם, אני הפושע, איך עשיתי לך את זה? איך העפתי אותך באוויר?! אני איבטחתי את גדול הדור ולא הבחנתי בחשכה מי חדר לטבעת המאבטחים… סלח לי צוקרמן, אתה יודע שאני חייב לך את החיים שלי, לך ולפומרנץ, שלעולם לא אשכח שקנה לי את התפילין, ובזכותכם אני שומר מצוות…".

חממה היה כאוב עד עמקי נשמתו מן התקלה.

צוקרמן התיישב על כסא כתר פלסטיק מחוץ למקווה, הצמיד ידיו אל רקותיו והרהר דקה ארוכה. פלטיאל התיישב לידו, על גדר הבטון.

"תשמע חממה אהוב לבי, אין מקריות בעולם. הגוף שלי כואב וחבוט אבל אני יודע למה. בדיוק לפני חמש שנים נכנסת לישיבה שלי נרעש ונסער במסגרת תפקידך כשוטר, כדי לתפוש את פלטיאל. הקבלתי את פניך בלבביות, הגשתי לך כוס נס קפה רותח, והושבתי אותך על כסא עץ. תוך שלוש שניות התרסקת על הרצפה וחטפת חבטה איומה. שלושה חודשים של בית חולים ושיקום חלפו עליך במהלכם למדנו יחד 'אורחות צדיקים'. נכון, זכית לחזור בתשובה כי מן השמים ריחמו עליך, כי בטוב ליבך ריחמת על פלטיאל פומרנץ ולא עצרת אותו. זכית, היום פלטיאל הוא אברך יקר שלומד ומקרב לבבות, נשוי ואב לשני תינוקות. אבל אני, צוקרמן הטיפשון, נותרתי חייב. אם הייתי פוקח עין ונזהר קצת יותר, לא היית מתיישב על כסא העץ הרעוע ומתרסק. ועכשיו אני חושב, שכנראה לא מספיק ביקשתי ממך סליחה על העוון הזה.. תתפוש טוב חממה, החבטה שנחבטתי אמש ממך, היתה מגיעה לי ותודה לך שלא יצאתי ממנה בשן ועין".

שלושתם פרצו בצחוק אוהב, והזדרזו לתפילה בטרם הבוקר יאיר.