אוהד אטינגר
המשנה בפרק האחרון של מסכת 'תענית', מספרת לנו סיפור מאוד עצוב:
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְתִשְׁעָה בְאָב:
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקָעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפִּיסְטְמוֹס
אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב, נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת
בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
אבל מה באמת קרה בתשעה באב?
האירוע הראשון המוזכר במשנה הוא: נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ.
אירוע זה קרה כשבני ישראל יצאו ממצרים והלכו במדבר.
לפני שנכנסו לארץ כנען כדי לכבוש אותה מידי העמים שהתגוררו בה באותם ימים,
שלח משה רבינו מרגלים. מכל שבט נבחר אדם אחד, שהצטרף ל'משלחת ריגול'.
כך צעדו 12 המרגלים ברחבי ארץ כנען, לאורכה ולרוחבה, וכעבור 40 יום שבו לבני ישראל
שהיו במדבר, כדי לדווח להם על אשר ראו עיניהם.
אלא שרוב המרגלים, עשרה מתוכם, לא הסתפקו רק בדיווח יבש, הם הוסיפו גם פרשנות.
זאת היתה הטעות שלהם, והיא מכונה 'חטא המרגלים'.
הם דיווחו שהעם המתגורר בארץ כנען הוא חזק ועצום, "לא נצליח לגבור עליהם במלחמה", הם אמרו.
האמת היא כמובן שכשהקדוש ברוך הוא רוצה, גם עם חלש ובלתי חמוש, יוכל לנצח במלחמה
את הגיבורים הגדולים ביותר. מי שקרע את ים סוף, הכה את מצרים בעשר מכות נוראות, הוריד כל יום
לחם מהשמים שיספיק לכל בני ישראל לאכול והוציא להם מים מסלע באופן קבוע במשך שנים רבות,
לא מסוגל לפנות את ארץ כנען לקראת בואם של בני ישראל??? טעות!!!
החטא היה לא רק של המרגלים, אלא של רבים מעם ישראל שהאמינו לדבריהם, וגעו בבכייה.
הם דיברו על כך שהם חוששים למות במלחמה, ולא האמינו למשה רבינו שאמר שהקדוש ברוך הוא
יסייע להם וישמור עליהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות".
ואכן, ביום זה אירעו לעם ישראל מאורעות קשים מאוד לאורך ההיסטוריה, בהן חורבן שני בתי המקדש,
חורבן ביתר, גירוש ספרד ועוד ועוד.
העונש המיידי על חטא זה היה שעם ישראל לא ייכנס לארץ כנען במשך ארבעים שנה נוספות.
על כל יום שהמרגלים סיירו בארץ ישראל, נענש עם ישראל להישאר שנה נוספת במדבר.
ארבעים שנה!
ומאחר שביום זה קיבל עם ישראל עונש חמור כל כך, מאז הפך תשעה באב ליום שבו אירעו צרות
נוראות לעם ישראל, ובראשן חורבן בית המקדש – פעמיים!
חורבן הבית
המאורע השני והשלישי שמזכירה המשנה: חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה.
בית המקדש נחרב בתשעה באב. פעמיים. גם בית המקדש הראשון, וגם בית המקדש השני.
שני המאורעות הללו קרו בתשעה באב, כשביניהם היה פער של 490 שנה.
כשאנו מתאבלים בתשעה באב, אנחנו מתאבלים בעיקר על שני המאורעות הללו, אבל אנחנו זוכרים
גם את האירועים האחרים שאירעו ביום זה.
כשאנחנו מדברים על חורבן בית המקדש, מדובר בעצם על החרבת המרכז העיקרי של העם היהודי.
בית המקדש היה המקום בו התאחד עם ישראל שלוש פעמים בשנה, זה המקום שאליו עלו בני ישראל
כדי לחגוג את החגים שלהם.
החורבן של בית המקדש הראשון, היה כרוך בהרג המוני, טבח בלתי פוסק של ילדים, נשים, זקנים,
גברים צעירים ומבוגרים. הנותרים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדים ולשפחות. הארץ כולה נחרבה,
לא רק בית המקדש. כל הערים התרוקנו מיושביהן ונשרפו כליל. לא נשאר כמעט זכר לעובדה
שאי פעם התגוררו בני אדם בארץ ישראל כולה.
גם חורבן בית המקדש השני היה כרוך בהרג המוני ובטבח נרחב מאוד.
חורבן ביתר
המאורע הרביעי המוזכר במשנה הוא: נִלְכְּדָה בֵיתֵּר
ביתר היתה עיר גדולה מאוד, בה התגוררו אלפים רבים.
היא המשיכה להתקיים גם אחרי חורבן בית המקדש השני, אך לאחר שתושבים מתוכה העליבו
את הרומאים, הם החליטו לכבוש ולהשמיד אותה.
במהלך כיבוש ביתר ביצעו הרומאים טבח מחריד בתושבי העיר, ורצחו אלפים רבים, במשך ימים ארוכים.
חכמי התלמוד מעידים שהדם שנשפך מהרוגי ביתר הפך לנהר של ממש, בגלל כמות ההרוגים הרבה
שנרצחו בחרבותיהם של הרומאים.
השפלת ירושלים
ואילו המאורע החמישי, אומרת המשנה, הוא נֶחְרְשָׁה הָעִיר.
ביום תשעה באב, ככל הנראה שנה אחרי החורבן של בית המקדש, שבו הרומאים לזירת הפשע,
כדי להשלים את המלאכה. הם לא הסתפקו בחורבן בית המקדש, אלא גם השמידו כל שריד שנותר
מהמבנה המפואר ששרפו, ולאחר מכן חרשו את אדמת הר הבית.
היה זה יום מר ונמהר לעם ישראל שחזה בהשפלה הנוראה שהפילו הרומאים את שרידיו של בית המקדש.
כעת, כשאנו יודעים מה קרה בתשעה באב, נוכל לגשת לשלב הבא:
יהי רצון שנזכה לנאמר "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"
