יחד ננצח – מאמר זה הוא 'בטחוני' אך לא חסוי

מאת: יהושע כהן

איש מאתנו לא דמיין שמשהו הולך להתרחש.

שבוע שלם של שמחה, חג הסוכות, תפילות, אחדות, איש מבקר את אחיו, אדם את חבירו.

והנה, הגיע החג האחרון.

הלכנו לישון באווירה חגיגית, ליל חג שמחת תורה. אך קמנו לשואה איומה.

צפירת האזעקות ברחבי הארץ הקפיצו אותנו והגבירו את דפיקות הלב. כששמענו פרטים מדויקים יותר,

כבר הדם קפא. כמה נטבחים, אוי ! אוי!!! לא נתפס!

אי אפשר לתאר את צעקת הקדושים השם יקום דמם, שנרצחו מסיבה אחת ויחידה! מפני שהם יהודים!

רגעי המתח, הדקות האיומות של אלו ששרדו ואלו שלא.. אי אפשר לתאר את חוסר האונים.

אוי! איזו השפלה! איך העמלקים הללו ביזו את גופותיהם של הקדושים, גופו של יהודי אשר אמר עליו

הרבי מצאנז זכותו תגן עלינו שגופו של יהודי שנפטר, קדוש בקדושת ספר תורה! כל שכן כשנהרג על קידוש השם.

מי יודע מה עושים הרשעים הללו ברגעים אלו לשבויים היהודיים שנמצאים ברשותם.

משפחות שכולות, משפחות שעלו כולם לשמיים.. משפחות שלימות. שבעת מדורי גיהנום.

המלחמה מורגשת בכל הארץ, השונאים שלנו רוצים להשמיד אותנו מכל הקצוות.

דוד המלך אומר בתהלים "עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". כמה?! כמה אנו סובלים?!

איך נחזיק מעמד???

ממך אליך אברח!

רק על ידי אמונה ובטחון בבורא עולמים. זה הדבר היחיד.

נכון. יש דברים שאנחנו לא מבינים. יש שאלות קשות שזועקות מאליהם.

מתי תבוא הגאולה?! מה יחזיק אותנו עד אז?!

רבי אברהם וינברג (רבה ומנהיגה של חסידות 'סלונים') היה אומר שעל ידי שמדברים דיבורי אמונה,

גם אם עדיין לא אוחזים בדרגות גבוהות של אמונה, עדיין זה משפיע וחודר ללב. אם כן, אנו נשתדל

יחד להתחזק ונשנן את מה שמלמדים אותנו רבותינו. להקדוש ברוך הוא יש את התכניות שלו,

גם אם אנו לא מבינים, אצלו הכל מתוכנן.

מה שנשאר לנו זה להחזיק חזק בחבל, להתחזק באמונה ובמעשים טובים למען זירוז הגאולה,

לשמירה על כל עם ישראל, נתפלל על החיילים וכל כוחות הבטחון שיחזרו שלמים לביתם.

בחורים צעירים שנשלחים לחסל רוצחים שפלים! אוי! ריבונו של עולם, שיחזרו בשלום הביתה.! כולם!

נתפלל על החטופים שישובו גם הם, כולם, בריאים בגופם ונפשם ושיתן השם כח לכל המשפחות

השכולות להתנער מההריסות. אין לנו שום אפשרות לתפוס קצת ממה שהם עוברים, השם ירחם,

שאף אחד לא ידע מצרות יותר. נתפלל שוב ושוב שיהיה להם המון כח ושבעל הרחמים ינחם אותם

נחמה אמיתית ושלימה בקרוב. להבין אותם, אף אחד לא יכול. אך ליבנו איתם. כולנו מתאבלים

עימם על הריגת הקדושים הללו.

המסר ממחנות העבודה:

לפני 30 שנה, נפטר הצדיק, הגאון והקדוש הרב יקותיאל יהודה הלברשטם המכונה 'הרבי מקלויזנבורג',

זכותו תגן עלינו (הקים מוסדות תורה וחסד גדולים, 'קרית צאנז' שבנתניה וביניהם את בית החולים 'לניאדו').

הרבי היה במספר מחנות עבודה בשואה האיומה. הרבי איבד את אשתו ואת כל ילדיו ! 11 במספר !.

הרבי בעצמו כמעט ונהרג שם מספר פעמים לאחר שהכו בו במוחו עד זוב דם והיה על סף מוות.

כמו כן, איימו עליו בהריגה מוחלטת. הנאצים ימ"ש ידעו שהוא רב גדול וזה נתן להם מרץ להתעלל

בצדיק יותר ויותר. לאחר השואה הרבי נישא בשנית והקים את משפחתו מחדש, בנה מעפר ואפר

דור חדש של תורה, תפילה, גמילות חסדים ומשפחה מפוארת שממשיכה את דרכו. בשואה, לאחר

שהנאצים ימ"ש הפגיזו את גטו ורשה, הם ציוו את הקבוצה שאליהם השתייך הרבי לפנות את כל ההריסות.

מיותר לציין מה הכילו ההריסות…

אל הרבי ניגש קאפו ממוצא יהודי ושאל אותו בהתרסה, "רבי, אומרים בתפילות החג 'אתה בחרתנו

מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו' וכו'. האם גם עכשיו במצב השפל שאתם נמצאים בו תאמר כך?!".

ענה לו הרבי, "בוודאי! עכשיו אני יגיד את זה בשמחה עוד יותר מתמיד! אני כל כך שמח שאני משתייך

לעם היהודי ולא לעם שפל שמתנהג כחיות טרף"!

הרבי מלמד אותנו להיות מודעים למעלה העצומה שאליה זכינו. אנחנו לא יכולים לתפוס איך מהלך

על שתיים עושה מעשים שכאלו כיון שבאמת לעולם לא נבין. אנחנו עשויים מחומר אחר! חומר זך וטהור!

תפילת לחיזוק האמונה:

ישנה תפילה שכתב הרבי מאפטא. נביא כאן טקסט מתחילת התפילה הנפלאה הזו.

מומלץ לקרוא מילה במילה ולהתבונן:

"ריבון העולמים. ידעתי כי הנני בידך לבד! כחומר ביד היוצר. ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות

וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי, מבלעדי עוזך ועזרתך אין עזרה וישועה!

ואם חלילה יחפצו כולם להרע, אז אתה בחמלתך תשים עיניך עלי ותשקיף עלי לטובה ממעון קדשך" וכו'.

אין מילים! כך, הרבי מאפטא מקפל כל כך הרבה חוויות, רגשות, ניסים, חסדים, תסכולים

ואסונות במילים ספורות אלו. כמה סמכנו על עצמנו, על הפיתוחים שלנו, על החוזק שלנו,

הידע הטכנולוגי. בוקר אחד והכל התפוצץ. כל מה שסיפרנו לעצמנו פשוט נשרף.

אנו בידיים של הקדוש ברוך הוא בלבד! גם אם נעשה את כל ההשתדלויות שבעולם, סוף סוף

הוא בעל הבית.

מבלעדיו, אין עזרה וישועה.

בואו כולנו נתחזק בענין הזה.

נכון. צריך לעשות השתדלות וברוך השם יש אחדות נפלאה, לוחמים שמוכנים למסור את נפשם,

כפשוטו, בשביל עם שלם! אפילו מהעולם יש לנו סיוע. אך את זה נפנים כולנו חזק – אין לנו על מי

להישען אלא על אבינו שבשמים! כמו שאמרנו בתפילה היפה הזו, שעם כל הגבורה האנושית

שחייבים להשתדל, עדיין אנו חייבים את חסדיו של ריבון העולמים.

אנו רק בידיו בכל רגע נתון. לא נסמוך על אף אחד. לא אמריקה תושיע אותנו. רק ריבונו של עולם!

תהילים:

לאורך כל הדורות, אמירת פרקי תהלים ידועה כפעולה שכוחה רב לפעול ישועות.

פרקי התהילים מוצפים בתיאורים של רדיפות, הריגות, אכזבות, אנשים שהיה מהם ציפייה

לעזרה וגם הם הפכו לאויבים.

כל זה לא אמר דוד המלך רק על עצמו. רבותינו מלמדים אותנו שדוד ראה ברוח קדשו את כל

הצרות שיעברו על עם ישראל במשך הדורות וכשהתפלל את כל הבקשות הללו להצלה מאויבים,

הוא כלל גם את כל מה שאנו עוברים במשך כל הדורות.

אם כן, כשאנו מתפללים את פרקי התהילים שדוד חיברם ברוח הקודש (וספר זה נחשב לחלק

מספרי הנביאים וכתובים), אנו מתפללים ומשתמשים בנשק של המלך דוד!

בנוסף לזה נוסיף ונתפלל כל אחד בנוסח האישי שלו. אך כאמור מאוד מומלץ לומר בנוסף

כמה פרקי תהלים.

כמה סגולות לשמירה:

ברכות קריאת שמע של שחרית (אלו הברכות הנאמרות לפני קריאת שמע של הבוקר כחלק

מסדר התפילה) עוסקות בסיפור שבחיו של הקדוש ברוך הוא.

ב"פסוקי דזמרה" (אלו המזמורים שאומרים בתחילת התפילה) אנו עוסקים גם כן בסיפור

שבחיו של הבורא ובגדולתו, אך ההתמקדות היא יותר בחלקים המוכרים לנו בבריאה,

העולם שלנו, האדם, הצמחים, החיות. בברכות קריאת שמע אנו מספרים איך שכל המלאכים

מהללים את הבורא כל אחד כפי השגתו.

בברכות אלו ישנו קטע המתחיל במילים "תתברך לנצח צורנו". בהמשך הקטע כתוב

"ישתבח שמך לעד מלכנו יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם" וכו'.

רבותינו מלמדים אותנו שראשי התיבות של המילים "משרתים ואשר משרתיו", (האותיות המודגשות),

יוצרות צירוף של שם קדוש משמותיו של הקדוש ברוך הוא, מ'ו'מ'. שם זה אסור לאמרו בשום פנים

ואופן ובשעת אמירת מילים אלו יש לכוין את ראשי התיבות וזה סגולה שלא ינזק כל אותו היום.

ישנה עוד סגולה, בשעת אמירת "עלינו לשבח" (תפילת הודאה ושבח להשם שזכינו להיות

העם הנבחר ולהיות מעבדיו ולא כגויי הארצות שמשתחווים לפסילים שאינם מועילים.

תפילה זו נאמרת בסיום כל תפילה משלשת התפילות, שחרית, מנחה וערבית).

בקטע השני של תפילה זו, אנו אומרים את המילים "ועל כן, נקוה לך השם אלקינו,

לראות מהרה בתפארת עוזך".

מילים אלו כמובן רלוונטיות תמיד, אך לא תמיד אנו זוכרים לבקש בקשה זו בכוונה ומעומק הנשמה.

בתקופה קשה זו, מילים אלו נשפכות מהלב, ריבונו של עולם, אנו רוצים כבר לראות אותך,

את החוזק שלך, שתנקום נקמתנו ונזכה לביאת גואל צדק. לראות את תפארת יופי עוזך וגבורתך.

סופי התיבות של המילים "מהרה בתפארת עוזך" יוצרים גם הם שם קדוש ה'ת'ך' שאסור לאמרו

והוא מסוגל לשמירה לפני שיוצאים לעיסוקי היום. לפני שנצא מהבית, נניח את היד על המזוזה

ונאמר "אדנ-י ישמור צאתי ובואי מעתה ועד עולם", וגם זה מסוגל לשמירה.

ונדגיש! למרות הסגולות הללו, חייבים אנו לזכור תמיד שמעל כל הסגולות יש את התפילה

הפשוטה של כל יהודי שבוקעת את כל הרקיעים.

וכך פירש הרב רבי ברוך ממז'יבוז', את הפסוק בתהילים "כי הגדלת על כל שמך אמרתך":

על כל כוונות שמות הקודש שראוי לכוונם, עולה עליהם "אמרתך" האמירה והבקשה הפשוטה

והאמיתית של האדם מעומק לב, גדולה יותר מ"שמך", מכוונות של שמות הקודש.

אני יהודי גאה:

אברהם אבינו היה הראשון שפרסם את ריבונו של עולם בראש חוצות.

בתורה אברהם אבינו מכונה "אברם העברי".

חכמינו מסבירים שהכינוי הזה בא לבטא את מהותו של אברהם שכל כולו היה חדור מטרה,

לפרסם את האלוקים על אף שכל העולם היה בצד השני. כל העולם מצד אחד של הנהר

והוא לבדו בצד אחר. אברהם מ"עבר הנהר".

אברהם אבינו הוריש את הכוח הזה גם לבניו, אנו, עם ישראל. כוח הגבורה ומסירות הנפש,

זה יהודי. ומבארים רבותינו שמסירות נפש נחלקת לשניים:

א. למות על קידוש השם. על כך שאני יהודי. כמו הקדושים שנהרגו. כל הקדושים לאורך

כל שנות הגלות שמסרו נפשם. עצם זה שסיבת הריגתן היא על כך שהם יהודים, בין אם זה

יהודים שהגנו על ארצם, בין אם פשטו צווארם להריגה כבימי השואה, בין ביודעין ובין בשלא יודעין,

כולם נהרגו על קדושת שמו יתברך. כולם כקרבנות לפני האלוקים.

ב. לחיות על קידוש השם! זה שברוך השם אנו חיים כיהודים, מתגברים על היצר הרע אפילו

שקשה לנו, זה גם כן מסירות נפש של ממש. אנו מוסרים להשם את הרצונות שלנו, הורגים

את היצר הרע ועושים רצון אבינו שבשמים. וזה מה שהשם רוצה מאתנו. שנחיה על קדושת שמו.

על פי היהדות אסור לאף אחד להרוג את עצמו בכוונה ולומר שזה על קדושת השם, כיון שאנו

היהודים מייקרים את החיים שנתן לנו השם יתברך בשביל שנעשה לו נחת רוח פה בעולם

על אף שיש בנו את היצר הרע.

יחד ננצח: 

בואו כולנו נשתדל למסור נפש במה שקשה לנו, נזהה איזו שהיא נקודה, קטנה, שמפילה אותנו.

איזה שהוא ניסיון מתמיד שהיצר הרע מנסה לדחוף לנו כל הזמן ונמסור עליה נפש. נתאחד כולנו

באהבה וכבוד אחד לשני. ראינו שלאויבים שלנו אין הבדל באיזה דעות מחזיק המיועד למטרה, השם ישמור.

הוא לא שואל לפני כן לאיזה קבוצה הוא משתייך.

זה מלמד אותנו שבאמת אנו צריכים להיות מאוחדים, באהבת ישראל, בתפילה, באמונה,

ובעזרת השם, יחד ננצח ונזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש!

אמן כן יהי רצון.

כשאבן במשקל חצי טון צנחה על כסאו של הדיין

הרב אהרן כהן שליט"א

חוויות קשות עברו על רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל בתקופת השואה, אך תמיד תלה בטחונו בבורא עולם ולא ידע אפילו שמץ פחד, כשהוא מעוטף בטלית קטן שאותו לא הסיר מגופו אף לרגע. על מקצת מן ההרפתקאות והתלאות שעברו עליו בימי המלחמה, סיפרו בני המשפחה את הפרטים הבאים בספרו "מלך ביופיו".

סמוך לביתו במזרח העיר לונדון, היה ממוקם בית הדין הגדול, בנין רם ומפואר בן שלש קומות. באחד מימי ה"בְּלִיצְקְרִיג" (מתקפות בזק שבוצעו ע"י הגרמנים) ביום סגריר, כאשר השמים נתכסו בעננים קודרים, ישב רבינו בהיכל בית הדין יחד עם עוד שלושה דיינים, וטיפל בעניינם של בני זוג שבאו להתגרש.

רעיתו הרבנית רייזל ובנם הבכור משה שהו אותה שעה בדירתם, והבן הצעיר מנחם עזרא היה במקום לימודו בישיבת "עץ חיים".  לפתע פתאום נשמע קול התפוצצות אדירה מפרקת הרים ומשברת סלעים. הפיצוץ אירע ללא שום התרעה מוקדמת. התלמידים מן הישיבה התחילו לרוץ אל המקלטים הציבוריים הסמוכים ורק אז שמעו את קול צפירת האזעקה.

התברר, שמטוסי האויב ניצלו את מסך העננים, ובחסותו הצליחו לחמוק מ"עיני" ההגנה האנטי- אווירית של האנגלים, והטילו את פצצותיהם. רק כעבור שעה ארוכה, לאחר שנשמעה צפירת ארגעה, פנה הבן הצעיר הביתה ושם נודע לו מה שקרה והתרחש בינתיים. מיד בהישמע קול הפיצוץ, הכריז הבן הבכור משה כי הוא פונה בריצה לעבר בית הדין, מהלך כעשר דקות מן הבית, כדי לברר מה שלום אבא. כל שידולי אמו הרבנית לבל יעז לצאת החוצה בשעה כזאת, וכי בוודאי האב ירד למקלט בנין הרבנות, לא הועילו. הוא מיהר ורץ לשם בכל כוחו. בדרכו פגש ברחוב את אביו – רבי יחזקאל ומראהו כ"פועל בנין" – טיט וחול מפוזרים על פניו, זקנו, בגדיו, ובידו אחת הוא אוחז בזרועו של אחד הרבנים ומוליכו. מראהו של רב זה היה כאיש אחוז הלם.

הוא מילמל בפיו כי נפגע בעמוד השדרה. אולם רבינו ניסה להרגיעו, באמרו, שאם חלילה היה נפגע בעמוד השדרה, לא היה מסוגל ללכת ברגליו כלל – ואמנם התאושש האיש תוך זמן קצר ויצא בשלום מן ה"טראומה" ללא פגע.

רבי יחזקאל סיפר אחר כך לבנו את השתלשלות המאורע מתחילה ועד סוף באותה שעה שישב בבית הדין והתעסק בדיון בעניין גט מאיש לאשתו כדת משה וישראל. יחד עמו ישבו: הדיין רבי ישי גרינפלד ז"ל, והרב סוויפט ז"ל, שנזדמן אותו יום במקרה לבית הדין (ורבינו כיבד אותו לשבת אצל הדיינים, למרות שהוא לא היה עדיין חבר בית הדין). מולם מעבר לשולחן עמדו חמשה בני אדם, הבעל והאשה, סופר הגיטין, ושני העדים. על הספסל ביציע ישבו עוד מספר אנשים קרובי האשה. ברגע מסוים כשפנה ושאל את העדים, אם אכן שמעו כשציוה הבעל לכתוב את הגט לשמה, נשמע פתאום קול פיצוץ מרעיד והבית כולו הזדעזע מיסודותיו.

האולם שישבו בו נתמלא עשן. זרם החשמל נפסק והשתרר חושך מוחלט. אבנים גדולות ורגבי עפר נשרו מכל צד. רבינו צעק אל האנשים, כי הדלת ליציאה החוצה נמצאת בצד צפון בפינה השמאלית, והוא עצמו זחל על ארבע כדי למצוא את הפתח, כשהרב סוויפט אוחז בבגדו וזוחל אחריו. תוך דקות ספורות הגיעו אנשי ההגנה האזרחית לחלצם. ענני האבק והערפל התחילו להתפוגג. כהרף–עין התברר, לא עלינו, שהאשה אינה זקוקה יותר לגט, בעלה אינו בין החיים יותר, ויש לה דין אלמנה! אחד העדים שכב על הרצפה ורגלו קטועה. הדיין רבי ישי גרינפלד נשם בכבדות (ועד יומו האחרון סבל, ממחושים בריאותיו כתוצאה מאותו מאורע). עוד אנשים אחדים נפצעו קלות. וגם רבי יחזקאל היה צולע במקצת ואמר שרגלו כואבת.

כשהגיע לביתו כעבור שעה קלה, התברר פתאום שאין מים בדירה, מכיוון שהפיצוצים גרמו להפסקה באספקת המים. בלית ברירה, הזמינה הרבנית עבורו חדר במלון "סטראנד", כדי שיוכל לרחוץ שם מרגבי הבוץ והטיט שדבקו בו, ולהחליף בגדיו. אחר כך ליווה במכונית את הרב סוויפט אל מעונו ושב הביתה. כעבור יומיים של מנוחה נעלמו הכאבים שברגלו לגמרי. הוא אסף עשרה יהודים והלך עמהם אל חורבת בית הדין, ובירך שמה בנוכחותם את ברכת ההודאה לבורא עולם  "שעשה לי נס במקום הזה".

באותו מעמד גילו להם אנשי הג"א, כי על המקום בו ישב רבי יחזקאל צנחה אבן במשקל כחצי טון, ולפי הערכתם הוא נפל מכסאו – כתוצאה מן ההדף של הפיצוץ  – שניה אחת לפני שהאבן ירדה על הכסא. כך ניצל. בעקבות דבריהם סיפר אף הוא לבניו, כי בעת נפילתו הציל האולר שהחזיק בכיסו הימני את רגלו ממעיכה מוחלטת.

ידית האולר, העשויה משן פיל , נסדקה סדק עמוק מעוצמת המכה, ואילו ברגלו נותרה רק שריטה קטנה (היה זה אולר יפה שבניו רכשו פעם עבורו, והשתמש בו לפרקים לצורך בדיקת "שאלה" בעוף, או לגרידה בכתבי תורתו כשנזקק למחוק תיבה מסוימת). לימים כשהזכיר רבינו את המאורע והנס, ותוך כדי דיבורו ליטף בחביבות את הציצית שלבש, הוסיף והתבטא: "כשלעצמי לא הרגשתי אז שום פחד. מעודי כאשר אני מתעטף בציצית ואומר את הפסוקים כל בוקר "מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון", אני מרגיש בבירור שאני נכנס עכשיו לחסות בצל כנפיו של השם, ושום רע לא יאונה לי. גם באותו מאורע התעטפתי בטלית לפני סידור נתינת הגט כמנהגי תמיד. חסיתי בצל כנפיו של רבונו של עולם – ואיך אפחד?!"

"יתכן, שזכות זו עמדה לי להינצל מן הפיצוץ" הפטיר.

לפתע קרה נס! "באורח פלא נחלצתי ברגע האחרון מהטנק הבוער"

 הרב בנימין גולד

כמה פעמים, יצא לכם לשמוע איזה דבר תורה קצר ומעניין ברדיו, באוטובוס, וסתם ככה מחבר שפגשתם. אנחנו שומעים מידי יום הרבה דיבורים, קצת פוליטיקה, קצת רכילות, כל פעם משהו אחר כאשר רוב בדברים שאנחנו מקשיבים להם, בדרך כלל לא יעניינו אותנו שעה אחרי ששמענו אותם…

למה הקשבנו? סתם כי "ככה זה" מדברים, מקשקשים, וממשיכים הלאה

אבל ישנם דיבורים שכדאי לנו להקשיב להם בעומק, לסגור אותם ולקשור אותם חזק חזק ללב שלנו

דיבור טוב עם תוכן של מוסר, ערכים, תורה ודרך ארץ, גם אם הוא כזה שהרגע הוא לא ממש מעניין אותנו, תמיד כדאי יהיה להעדיף אותו על דיבורים אחרים, וזו הסיבה למה לא כדאי לנו לוותר אף פעם על שיעור תורה קצר, על דבר תורה ששמענו מחבר, ועל כל הזדמנות להקשיב לדברים מועילים באמת  לעולם הזה, וגם לנשמה בעולם הבא.

בסיפור הבא שלפניכם תיחשפו לכוחו של דבר תורה, שבזכותו ניצל אדם ממוות, גם אחרי שעברו שנים מאז ששמע את השיחה

סיפר הרב הירושלמי רבי שבתאי יודלביץ ז"ל, שבדרשות הקבועות שלו בבית כנסת 'זכרון משה' בירושלים, היה מגיע קבוע בחור שקצת ירד מדרך התורה, והוא היה שומע ומעביר את הזמן בליל שבת בשמיעת הדרשה, אבל לא היה נראה שזה עושה לו משהו.

הוא ניגש פעם לרבי שבתאי, ואמר לו: שהוא לא מרגיש שום חיזוק מהדרשות, זה אולי טוב לו להעביר את הזמן, הוא גם נהנה מהסיפורים ולפעמים גם מהבדיחות, אבל לא יותר, זה לא נכנס לו!! נכנס באוזן ויוצא מיד!

אמר לו רבי שבתאי: כתוב בתורה "והיו הדברים האלה על לבבך", על לבבך כתוב ולא בתוך לבבך! מדוע? הרי העיקר מה שהדברים נכנסים בתוך הלב של האדם ולא נשארים בחוץ על מעטפת הלב?!

אלא שזו הדרך של התחזקות האדם, לא תמיד הדברים מיד פועלים את פעולתם, דברים רוחניים יש להם השפעה עמוקה וארוכת טווח, הם נכנסים לאדם ועומדים על לבו, וגם כשנראה לו שזה לא עושה לו כלום שזה לא מחזק אותו, אבל הדברים יושבים על לוח ליבו, בונים אט אט את קומתו ובניינו הרוחני, עד שביום מן הימים זה יחדור ללבו ויתחזק ויתרומם.

עברו כמה שנים, והנה פוגש יום אחד רבי שבתאי את הבחור שלנו, והנה הוא נראה בן תורה רציני וחזק! לתמיהת רבי שבתאי, מה הביאו לכך?

ענה לו הבחור, שבמלחמת יום הכיפורים הוא גויס למלחמה, והיה בצוות טנק באזור תעלת סואץ, כשהם מתקדמים בשדה הקרב בתוך התקפה בלתי נגמרת של פגזים ששרקו ללא הרף…

והנה בום אדיר!!!!…. אש עשן מחנק…. פגז פגע פגיעה ישירה בטנק שלהם! לא רואים כלום, רק זעקות שבר תימרות אש ועשן…

מספר הבחור לרבי שבתאי: הרגשתי ממש ברגעים האחרונים של חיי, ניסיתי להיזכר במילות הווידוי… העשן הלך והחניק, ואין מוצא! ואז משום מקום, נזכרתי בדבריו של הרב שאמר לי, שדברי חיזוק שאדם שומע גם אם נראה לו שלא משפיעים עליו אבל הם יושבים לו 'על' לוח ליבו עד שיזכה ויכנסו לליבו, והחלטתי מיד שאם אני ניצל מהתופת הנוראה אני מיד מתחזק, לוקח את הדברים ששמעתי מהרב כל השנים ומכניסם לליבי…

ואז לפתע נס!! אני מגלה ממש בשניות האחרונות לפני שנגמר לי האויר, חור ענק שנפער בתחתית הטנק מהפגז שעבר מצד לצד, בכוחות אחרונים נשכבתי והתגלגלתי לעבר החור ומשם החוצה לאויר עד שבאו לחלץ אותי בחסדי השם.

אז הבנתי את משמעות לשון התורה 'על לבבך', אדם שומע קונה לעצמו ידיעות וחיזוקים, זה נראה לו שזה לא משפיעה, זה לא נכנס לו ללב, זה לא בונה אותו, אבל האמת זה נמצא זה ממתין זה מצפה, ואז בבת אחת הכלים שקנה לעצמו משפיעים מעוררים ומחזקים את בנינו הרוחני.

אין להתייאש אף פעם מלעורר את האחרים ואת עצמו גם כשנראה שאין השפעה היא בא תבא. עוד חיזוק ועוד שיחה ועוד התעוררות בונים את בניינו הרוחני של האדם.

מה אנחנו מתרגשים מנצחון המכבים? כבר היו לנו נצחונות שונים

שאלה:

מה המיוחד בניצחון החשמונאים על היוונים יותר משאר הניצחונות שהיו לעם היהודי במשך הדורות?

 

תשובה:

המיוחד בניצחון שהיה במלחמת החשמונאים נגד היוונים, הוא שכל המלחמה שם הייתה בדרך ניסית, הרבה למעלה הדרך הטבע. הניצחון היה דבר בלתי הגיוני לחלוטין.

ב"על הניסים", הקטע שאומרים בימי חנוכה בתוך תפילת העמידה וברכת המזון, נאמר כך: "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".

בזכות מה זכו החשמונאים לנס כה גדול?

ברור שהם זכו לנס משום שהם היו צדיקים גדולים, אך בנוסף לכך הייתה להם זכות גדולה ע"י המסירות נפש המיוחדת שהם עשו, וזכות זו עמדה לימינם. לבוא קבוצת אנשים קטנה, אנשים חלשים, ולצאת להלחם באויב כה עוצמתי, זה דבר שדורש מסירות נפש של ממש, וכשעושים מסירות נפש זוכים לניסים.

הגמרא במסכת ברכות (דף כ' ע"א) שואלת: " מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא (במה שונים הראשונים שהתרחשו להם ניסים, ובמה שונים אנו שלא מתחרשים לנו ניסים)?" מתרצת הגמרא: "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם (אלו שלפנינו היו מוסרים את נפשם את קדושת השם, ואנו לא מוסרים את נפשנו על קדושת השם)".

יש להוסיף, שאנו מציינים באופן מיוחד את נס הניצחון של חנוכה, משום שהייתה בנס זה הצלה רוחנית עצומה לעם ישראל. רוב האויבים שקמו במהלך הדורות על עם ישראל על מנת לכלותו חס וחלילה, קמו על העם על מנת להורגם ולהשמידם באופן פיזי. היונים, מטרתם הייתה שונה, מטרתם הייתה להשמיד רוחנית את העם היהודי, להרחיקם מהתורה הקדושה ומהקדוש ברוך הוא.

עד כמה שהצלה משמד פיזי היא דבר חשוב, הצלה משמד רוחני נחשבת לדבר עוד יותר חשוב. כך מתבאר מתוך מאמר חז"ל שאמרו: " מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא". (מדרש במדבר רבה כ"ד, ד')

בשמחה רבה ניגשים אנו בימים גדולים אלו של חנוכה להודות ולהלל ה' יתברך על נס הניצחון של החשמונאים ועל כל הניסים והנפלאות שהוא עושה עמנו תמיד, בכל עת ובעל שעה.

שהשותף שלך לא "ישפשף ידים" בהנאה, 'אלא "יחטוף על הראש"

 לכל אדם יש שותף לחיים: היצר הרע!

מיד עם צאתו לאוויר העולם נרקמת השותפות ביניהם. בידיו של האדם להחליט אם, בסופו של כל יום, השותף שלו ישפשף ידיים בהנאה, או יחטוף על הראש.

מובא בחז"ל מעשה בדיג שהיה דג דגים בים הגדול. בים יש הרבה הפתעות, לעולם אי אפשר לדעת איזו מציאה תיפול לך לידיים.
באחד הימים העלה הדיג ברשתו דג גדול ושמן, נהדר ביופיו, והחליט להביאו מתנה למלך.
המלך התפעל מאוד ממראהו של הדג, וצווה לתת לו, בשכרו אלף דינרי זהב. הדיג שמח מאוד, והחל לטכס עצות ותחבולות כיצד יצליח לשוב ולדוג דג שכזה. מזלו האיר לו פנים וכעבור תקופה לא ארוכה, הצליח לדוג דג שמן ויפה, אף יותר מן הראשון.
הוא החליט שגם הפעם הוא יביא את הדג למלך. אלא שהפעם שומר הפתח לא הניחו להיכנס עד שיבטיח לו, בחתימת ידו, שיקבל חלק ממה שהמלך יתן לו.
גם לאחר ששומר הפתח הניחו להיכנס לארמון, עדין לא תם הסיפור. כדי להגיע אל חדרו של המלך יש לעבור עוד כמה משוכות. יש לעבור דרך הקצין, דרך המפקד, דרך שומרי הראש אף אחד מהם לא הסכים להכניס את הדיג, מבלי שיבטיח לו שיקבל חלק ממה שיקבל מן המלך.
הדיג נאלץ אפוא, לצרף אליו מספר שותפים "לעסק", עד שסוף סוף, זכה לעמוד לפני המלך, ולהראות לו את הדג. המלך התפעל מאוד מיופיו של הדג, שמח מאוד, וביקש לדעת מה מבקש הדיג בתמורה.
השיב הדיג: "אדוני המלך! הפעם אבקש לקבל אלף מלקות, במקום אלף הדינרים, שאדוני המלך נתן לי בפעם שעברה".
"כלום יצאת מדעתך"? שאל המלך. "מדוע לבקש מלקות אם בידך לבקש עושר ומתנות"?
נענה הדיג והשיב: "הפעם יש לי 'שותפים'. ברצוני שכל שותף יקבל 'חלק' במה שקבלתי מהמלך".
אומרים חכמינו: כשאדם נולד, ומבקש להכנס לאויר העולם הזה, בא אליו "השותף", היצר הרע, ואומר לו: "כדי להכנס לכאן – עלינו להיות שותפים: קצת מצוות, קצת עברות. קצת רוחניות, קצת גשמיות. אני אתן לך לקיים כמה מצוות, ובלבד שתאפשר לי לקבל את חלקי, ותעבור גם עבירות".
אין לאדם כל ברירה! הוא חיב "לחתום שותפות" עם היצר הרע!
אבל יש לו אפשרות שלכל הפחות השותף לא "ישפשף ידים" בהנאה, אלא "יחטוף על הראש"!

אדם שנכשל בעברה, נהה אחרי תאוותיו, גרם ליצר הרע, לשותף, להיות שמח! אבל, אומר הזוהר הקדוש, אם אדם בסוף היום, בלילה, טרם לכתו לישון, אומר בכוונה ובמתינות את נוסח הווידוי, ומתחרט בכל לב על העברות שעשה במשך היום – הקב"ה מוחל לו עליהן, וכשמגיע יצר הרע עם ה"חבילה" בידו, ומתחיל להרצות ולמנות את כל החטאים ששותפו עבר במשך היום, הקב"ה מלקה אותו על ראשו, ואומר לו: "הרי על העברות האלו כבר מחלתי לו!"
את כל המלקות שהיה האדם צריך לקבל – מקבל יצר הרע: "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו" (משלי יא, ח).
כל לילה, בחצות, הנשמות של כולנו עולות למעלה לשמים. גם אם אדם ער – הנשמה שלו עולה למעלה. שם, למעלה, הנשמה חותמת על כל המעשים שהאדם עשה במשך היממה, שמחצות לילה ועד חצות לילה, שנאמר (איוב לז, ז) "ביד כל אדם יחתום". היצר הרע, השותף, מתיצב גם הוא שם ומרצה את העברות שעליהן האדם חותם.
כאמור אדם שהתודה על חטאיו וביקש עליהם מחילה, גורם לכך שהמלקות שהיו צריכות לחול על ראשו עוברות לראשו של שותפו.

(מתוך הספר דורש ציון, פנינים משלים וסיפורים , מדרשותיו של הגאון הגדול רבי בן ציון מוצפי שליט"א)

חיסל מחבל ועשה לנו בית ספר

יעקב לוסטיג

זה קרה לו בהפתעה גמורה בלב העיר פתח תקוה. הוא חשד שהאיש הזה מחבל, אבל לא היה בטוח. לפתע שלף האיש סכין חדה וארוכה, ונעץ אותה בצווארו, כשהוא מנסה לרצוח אותו. יונתן היה בהלם כבד, הכאב היה חזק מאוד והפחד עצום, אבל הוא התעשת במהירות, שלף החוצה את הסכין (אל תנסו את זה בבית) ודקר למוות את המחבל שניסה לרצוח אותו.
יונתן לא לבד. באותו היום דווח על אזרח נוסף שהסתדר עם מה שהיה בידו, והציל חיים של אנשים רבים. הפעם אנחנו מדברים על ישי מונטגומרי. הוא ישב על ספסל ליד החוף וניגן בגיטרה האקוסטית שלו, כשלפתע ראה ערבי חמוש בסכין רץ לעברו במהירות ומנסה לדקור אותו. ישי בחן בשבריר שניה את המצב, וקיבל החלטה. במקום להתקפל ולחכות שהמחבל ידקור אותו למוות, הוא מחזיר מתקפה משלו. בתוך רגע הפכה הגיטרה מכלי נגינה מרגיע לכלי נשק יעיל במיוחד.
תיבת התהודה של הגיטרה חבטה בעוצמה רבה בראשו של המחבל, שנאלץ לשנות כיוון ולהימלט על נפשו מפני המחסל עם הגיטרה. ישי יכול היה לעצור במקום ולנשום לרווחה על כך שהוא ניצל ברגע האחרון, אבל לא, הוא שינס את מותניו והחל לרדוף אחרי המחבל כשהוא מזהיר את כול שמדובר במחבל.
12 אנשים הצליח המחבל לדקור עד שהגיע לישי. אחד מהם נהרג וכמה אחרים נפצעו באורח קשה. אבל ישי עצר את מסע המוות הזה כשהוא הופך את המחבל מרודף לנרדף, עד שהגיעו שוטרים וירו בו למוות, משל היה כלב שוטה.
אז קודם כל אנחנו משבחים כמובן את מעשיהם של השניים. אין ספק שגבורתם הצילה לא רק את חייהם אלא גם חיים של אנשים אחרים. אבל אנחנו צריכים גם לומר להם תודה על השיעור המאלף שהם העניקו לנו במעשיהם. הם עשו לנו בית ספר.
למדנו מהם שכשהיצר הרע בא אליך ותוקף אותך, יש לך שתי דרכים להגיב. אתה יכול להצטנף בפינה ולקוות שהוא יעזוב אותך ויעבור לקרבן הבא שלו, ואתה יכול גם להגיב בהתקפה שהיא כידוע ההגנה הטובה ביותר. במקום להתפתל בייסורים ולקוות שהיצר הרע לא יפתה אותך לעשן סיגריה בשבת, 'תראה לו מה זה', תקבל על עצמך ללכת לכל התפילות לבית הכנסת, נראה אותו אז ממשיך לבוא ולהציק לך…
אבל אנחנו לומדים עוד משהו. גם אחרי שהיצר הרע כבר ניצח אותך, הוא כבר נעץ לך סכין בצוואר, בעיקרון אתה כבר שחוט, מת, אין לך כל תקווה, אסור להתייאש. אם יונתן עזריהאב היה מתייאש, היום היינו עולים על קברו ולומדים משניות לעילוי נשמתו. אבל הוא לא התייאש, גם כשהוא כבר היה על סף מוות, אחרי שהוא כבר נדקר בצווארו, הוא השיב מלחמה וניצח את המחבל.
מה זה אומר עליך?
זה אומר שגם אתה יכול!

מסיכת האב"כ שלי

משה ויטמן

אליך, יהודי תושב ישראל יקר,

גם אני, כמוך וכמו כל אחד בישראל שומע במתח לא קטן את קולות המלחמה המגיעים לאוזנינו מכוונה של שכנתינו דלת מול דלת – סוריה הקורסת. גם אני, כמוך וכמו כל אחד, עוד לא הספקתי לשכוח את הבלגאן שהלך פה במלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה ובכל פעם שמישהו מהכוון הערבי מחליט לבדוק ברצינות האם ההצהרות של מנהיגי ישראל בנוסח "נגיב בנחישות לכל מצב" הן באמת מפחידות או לא. ומה לעשות? כנראה שלמרות האיומים, האזהרות, כושר ההרתעה וכל השאר, אנחנו האזרחים הקטנים לא מפסיקים לספוג.

ההיגיון אומר שאם עליהם זה לא מאיים, אותי זה לא מרגיע. מה כן? כיון שאני לא מתכוון לרדת מהארץ אין לי הרבה ברירות אלא לחפש דרכים אחרות להגן על עצמי. אז בתור למסכות האב"כ הייתי גם הייתי, נותר לי מעט זמן פנוי לחשוב עם עצמי איך אני יכול למגן את עצמי, משפחתי ואולי כל מדינתי. לאחר שאמרתי בתפילה "שומר ישראל שמור שארית ישראל", הפנמתי כי אם אלוקים הוא השומר שלנו, כנראה יש לו דרכי מיגון להציע, החלטתי לבדוק אותם, הרשימה החלקית לפניך.

תורה מגינה ומצילה

על הערך והתועלת של לימוד התורה דובר כבר רבות, חידוש מעניין הוא לגלות את כוח ההגנה שהתורה מספקת לנו, אם אנו לומדים אותה ועוסקים בה, לא רק בזמן הלימוד עצמו אלא גם לאחר שפנינו לעניינינו. בתלמוד נאמר "תורה מגינה ומצילה" כאשר מגינה – בשעת הלימוד ומצילה – גם לאחר שעות הלימוד. חכמינו דורשים את הפסוק שאמר יצחק ליעקב "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" – בשעה שהקול, קול יעקב (כלומר: לימוד התורה שהיה העיסוק התמידי של יעקב אבינו) נשמע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידיים ידי עשיו שולטות בהם. במילים אחרות: העיסוק בתורה מגן עלינו מפני אויבינו ומספק לנו חומה גבוהה שתשמור עלינו מכל פגע.

כה משמעותית היא ההגנה המסופקת על ידי לימוד התורה, עד שלהלכה נקבע כי תלמידי החכמים הגרים בעיר אינם צריכים להשתתף בתשלום הוצאות הביטחון, מפני שהם מספקים ביטחון לתושבי העיר בעצם לימודם במקום!

אז מה צריך לעשות? להרבות בלימוד התורה. לקבוע לה זמן מסודר. ללכת לשיעורים הרצאות או ישיבות ולהשתדל שיישמע מרחובותינו מקסימום קול התורה האפשרי.

יפול מצדך אלף ורבבה מימינך? אליך לא ייגש!!!

דוד המלך כתב בתהילים את המזמור המכונה על ידי חכמינו ז"ל "שיר של פגעים". מה נאמר בו? "יושב בסתר עליון, בצל שד-י יתלונן" – מי שיישב בסתרו – תחת חסותו של אלוקים וילון בצלו, אם – "אומר לה' מחסי ומצודתי, אלוהי אבטח בו", אז – "כי הוא יצילך מפח יקוש", "לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף (טיל?) יומם", למה? כי – "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" אבל "אליך לא ייגש"!

זוהי ההבטחה שמבטיח אלוקים למי שיבטח בו ויישען על הגנתו. אם נפנים בבירור כי מאום לא יועיל ולא יעזור, אם נבין את הנאמר בתהילים כי "אם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר" ונאמין כי הכול מאתו יתברך ורק הוא קובע, מחליט ועושה את הדברים המתרחשים בעולם מגדול ועד קטן, נזכה לחסות הגנה מעולה שתשמור עלינו מכל פגע. נכון, אומר דוד המלך, יעופו טילים. אבל – הם יהיו מסביבך. "אליך לא ייגש".

אז מה צריך לעשות? קודם כל להאמין בלב ולבטוח בהשם. להתחזק בהבנה כי רק אלוקים מנהל את העולם ולא אף אחד אחר. וגם כמובן להתפלל ולקוות לישועתו.

ראש השנה זה הזמן!

עוד שבוע אנו נכנסים לחג ראש השנה. בראש השנה נקבעת השנה החדשה עבור כולנו, לא רק במישור האישי, אלא גם במישור הציבורי והלאומי. איך תיראה המדינה? האם יהיה בה שלום או חלילה מלחמה? האם נדע פחד או שלווה? מה יקרה בצפון, בדרום, בשטחים ובמרכז? כל זה יוחלט בראש השנה וזה הזמן להתכונן כראוי כדי לזכות להיכתב בו לשנת שלום ובטחון.

אז מה צריך לעשות? "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה" אומרים בתפילת החג וזה בדיוק מה שעלינו לעשות.

שנזכה לגאולה השלמה במהרה

משה

חלב, גבינה ומילקי, זה הזמן לאכול!

הלוואי שנזכה תמיד לבחור בהחלטות הנכונות ולדבוק באור על אף כל הקשיים!

מאת: שרי מסנר

תארו לעצמיכם ספר היסטוריה, בו מופיע בין השאר הפרט הבא: קרב אל-עלמיין, הקרב המכריע.. אותו ניהלה האלופה דבי קרינגהים.. המערכת תקרוס מהודעות זעם ומחאה, נכון? מלבד חוסר הצדק והסילוף ההיסטורי, יסכימו גם גדולי הפמיניסטיים כי מציאות כזו לא תיתכן.. אישה מנהלת קרב מכריע מערכות?.. ואם אספר לכם שאת אחת המערכות שהביאו ליציאת הצבא הכובש מארץ הכיבוש, הכריעה אישה?
באמת..!

יהודה. נאנקת, כבושה, פצועה ומדממת. הצבא היווני חותך בה לאורכה ולרוחבה, ומתעמר בה ללא הרף. אך רוחה איתנה, מבטה עיקש והיא בטוחה בניצחון האור.
יהודית. מהאומה הכבושה, עמה פצוע ומדמם. הצבא היווני מאיים עליה ומתעמר בה בגזרותיו ללא הרף. אך רוחה איתנה, מבטה עיקש, והיא בטוחה בעזרת ד' ובניצחון האור.
בת יוחנן כהן-גדול, ממשפחת הכהונה החשובה, הולכת אף היא בעקבות אביה עז הרוח ואחיה הגדולים, ומחליטה גם היא להשפיע על הניצחון.

כשסלה עמוס חריצי גבינה מלוחה ומשובחת, קנקן חלב טרי היא מתקרבת לפתח המחנה היווני. חינה ושפתה החלקלקה הכניסו אותה במהירות אל אליפורנס, המפקד הראשי. בלשון מושכת פיתתה אותו כי יישב ויסעד עמה. המפקד המוקסם לא נקט בכל אמצעי זהירות ואכל בכל פה מהגבינות המצמיאות, לקינוח, לגם חלב מקציף ומעייף. יהודית המתינה דרוכה עד שנרדם, ובאומץ בלתי מצוי כרתה את ראשו מעליו בחרבו שלו ההדורה.
כשיצאה משם, מנופפת לעבר החיילים בראש המדמם, פרצה שם מהומת עולם. יהודית יצאה מן המחנה וסימנה לאחיה כי העת כשירה להכות בהם.

אישה יהודייה גאה ואמיצה זו, הסכימה להקריב את עצמה, כבודה ואף הסתכנה בהקרבת חייה, למען עמה המושפל והדווי. מתוך אמונה יוקדת בצדקת הדרך יצאה לחרף נפשה בעד עמה.
מידי חנוכה, אנו מעלים את זכרה של הצדקת הזו שאומץ ליבה עמד לטובה לכל עמה, ונוהגים לאכול מאכלי חלב שונים, לזכר הגבינות בהם "ניצחה" את אליפורנס.
נוהגים להרבות בשמחה וסעודה בחנוכה, לזכר שרשרת הניסים המופלאה דהתרחשה אז, ובין השאר מרבים באכילת מאכלי חלב.
ניתן לראות עוד רמז נחמד בכך, שהתורה נמשלה לחלב. ובחג זה אנו חוגגים את ניצחון התורה- הרוח היהודית על כל מפריעיה ומהרסיה.
יהי רצון שנזכה תמיד לבחור בהחלטות הנכונות ולדבוק באור על אף כל הקשיים.