אמרתי לעצמי בפליאה, מה קרה שה'נַנַחִים' עברו לרכבי פרייווט במקום הסוואנות הגדולות, אבל אז רואה שזה משהו שונה. "הַקוֹמפּלִימֶנטוֹר" רשום על האוטו בענק

מאת: מענדי

יש לי קטע כזה שאני אוהב רמזים מהשמים… לדוגמא לא מזמן בפרשת תולדות קיבלתי עלייה לתורה והשורה האחרונה שקראו בתורה היה זה "וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'…" וזה האיר לי ממש כי בדיוק אני גר ברחוב מאה שערים… או שבהגבהת התורה אני מתקרב לראות את האותיות מתוך הספר ואני רואה את הפסוק "לא נכחד מאדוני" וזה בדיוק הסתדר לי כי התלבטתי על משהו אם מותר לשקר לרשויות כדי להרוויח כסף…, או שיום אחד הזדמנה לי הזכות להתפלל בקבר רחל אמנו, ולאחר מכן נסעתי לירושלים לשיעור שבועי בפרשת השבוע ומיד שנכנסתי לשיעור שהיה כבר בעיצומו אני שומע את הרב מדבר בהתלהבות על רחל אמנו ואפילו מסתכל עלי ומהנהן בחיוך מאיר עיניים…

יש כאילו שילעגו לדמיון המפותח שלי או לתחביבי המיסטיקה האלו, ויש שאף יטענו שזה איסור 'מנחש' ה"י, (שזה כמובן צריך להיות זהיר בפרטי הדינים) אבל אני מעדיף להאמין שבורא עולם מנהל את עולמו בהשגחה פרטית מדוקדקת והוא שולח לי חיוכים נחמדים מידי פעם, יכול להיות שזה מהדברים שביני לבין קוני, אבל חזקה עלי להגיד בקול מה שכולם חושבים בשקט…

אחד מהפעמים האלו היה השבוע במוצאי שבת השתתפתי במעמד קביעת מזוזה אצל ידיד שלי ושם קם מישהו לעורר על עניין אחדות ואהבת ישראל בפרט עכשיו שכלל ישראל נמצאים במצב לא פשוט ודם יהודי ניגר כמים רח"ל וכל יום שומעים על עוד חללים שנפלו רח"ל ששמותיהם 'הותרו לפרסום' ומהלב בוקע אנחה אוי טאטע עד מתי?! אז התפקיד שלנו להתחזק לאהוב את השני, לפרגן לזולת, להחמיא, להרבות טוב בעולם.

יצאתי משם וחשבתי הרבה על מה שדובר, הרי כל בוקר אני מתפלל שחרית ואומר פרקי תהילים לרגל המצב הקשה בארה"ק, ואני חושב לעצמי אני יושב כאן בעורף המוגן וממשיך את החיים כרגיל בזמן שהמון מאחינו בני ישראל החיים שלהם לעולם לא ישובו להיות כמו לפני המלחמה, ומה עם הערבות ההדדית שאני מחוייב בה, וחשבתי אולי זה יהיה באמת הצעד הקטן שלי לטובת המצב להתחזק קצת בעניין אהבת ישראל.

למחרת, יום ראשון בבוקר אני נכנס לרכבי עם עיניים שעצומות עדיין בחציין, כמאמר הכתוב "יומם השמש לא יככה" שהתרגום ביידיש זה שיום ראשון לא דופק כמו שצריך… (זון-טאג קלאפט נישט) ופתאום מגיח מלפניי רכב פרטי קטן אבל רועש, עם כל הווינקרים דלוקים מהבהבים, ברמקול שומעים מוזיקה "עם ישראל לא מפחד השם אלוקינו השם אחד" אמרתי לעצמי בפליאה, מה קרה שה'נַנַחִים' עברו לרכבים פרייווט במקום הסוואנות הגדולות, אבל אז רואה שזה משהו שונה. "הקומפלימנטור" רשום על האוטו בענק, על משקל מחמאה-קומפלימנט, ובצד שני של האוטו או ליתר דיוק ה'פירגונית' רשום "אח שלי איך אפשר לפרגן לך היום?…"

הפירגונית פנתה ימינה ואני המשכתי ישר אבל היא המשיכה לטייל במחשבותיי, מה גורם לבן אדם יום אחד לצבוע את רכבו בכל מיני משפטי פירגון פורץ דרך, הוא לא הסתפק בסטיקר סתמי 'קמת בבוקר כל השאר בונוס' אלא ממש הלך לאיזה מצבעה של רכבים (ככה קורים לזה?) ושילם לכאורה סכום לא מבוטל כדי ליצור עולם יותר שמח ומפרגן.

הרמתי טלפון שנים, (הרי אני צריך קצת חומר פיקנטי לכתוב לכם) ומתברר לי שהיהודי הזה קצת יותר מוכר ומפורסם ממה שחשבתי, רק שאני נתקלתי בו לראשונה, בנוסף התוודעתי שיש לו גם מיזמים כמו "דוכן המחמאות" או "סדנאות פירגונים" והוא כנראה גם מתפרנס מזה יפה ב"ה, ואני כמובן מפרגן לו את זה באהבה מכל הלב… אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת, אולי ראיון עומק עם המיסטר קומפלימנטור.

מה שבטוח שזה היה בשבילי ממש הארת פנים גדולה לחזק אותי בקבלה החדשה שקיבלתי על עצמי, להשתדל להרבות טוב, באנגלית אומרים: make the world better – ליצור עולם יותר טוב לחיות בו, הרי יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לגרום לאנשים לחייך, בין אם זה לאשתי והילדים שלי (כן כן גם להם…) ובין אם זה לנהג באוטובוס, או לבלן במקווה, או המנקה בחדר מדרגות, אני יוצא מחנות בגדים והמוכר נתן לי שרות מצוין אז אני מודה לו על כך בחיוך, מה אכפת לי, זה לא לוקח ממני שום דבר ואדרבא זה ממלא אותי, אני נמצא בעמדה של משפיע, על כל חיוך שאני שולח לאוויר העולם אני מרגיש שחוזרים אלי מלא חיוכים אחרים… לפרגן לפרגן לפרגן או בלשון הקומפלימנטור לקְלַפּמֶנט, או לקלף קלמנטינות לא משנה ווֹט אֶבֶר העיקר שיהיה בחיוך…

וזהו. זה הכול. ראיתי, אהבתי, שיתפתי…

 

כיפת הברזל שלי

מאת: יהושע כהן

 

לכל קבוצת שחקנים בעולם יש תלבושת אחידה והיא משמשת לה כסמל. הצבע הזהה,

הוא מה שמאחד אותם כקבוצה הזו או אחרת.

כמו כן, לכל פלוגה בצבא יש כומתה. אני חייל בתפקיד כחלק מיחידה שלימה שבאה לשרת

בנאמנות וליישם את הנדרש והמצופה ממנה.

עם ישראל הוא הקבוצה הנבחרת בעולם. ליגה א'. וכמובן, גם יש לנו כומתה משלנו, הכיפה!

חוץ מזה שהכיפה היא הכומתה שלנו, של הפלוגה הנבחרת שמתייצבת לקדש את שמו של אבינו

שבשמים, הכיפה מסמלת הכנעה.

אפשר לראות גם בעולם האינו יהודי, (להבדיל בין קודש לחול), הכיפה הוא סמל להכנעה.

לדוגמא, יש בתי קברות של יהודים במדינות שונות בעולם שגם גויים רבים באים לשם בהתעניינות

רבה מגודל חשיבות המקום.

כשהם נכנסים לשם השומר (הגוי) מחייב כל אחד ללבוש כיפה גדולה על ראשו על מנת לכבד

את גדולי העולם הטמונים שם!

ונבאר יותר. הראש הוא האיבר החשוב ביותר באדם. או ליתר דיוק המוח, כוח השכל.

הוא זה שנותן את הפקודות לכל האיברים. בספרי רבותינו מבואר שיש בנשמה דרגות שונות.

הדרגה הגבוהה ביותר שוכנת במוח, בשכל, הוא הגנרל של כל המערכת הנקראת "אדם".

אדם שאמר משפט מחכים, מרגיש טוב עם עצמו.

אדם חכם ביותר, גם הוא בוודאי מרגיש כך והוא עלול להגיע למצב של גאווה חלילה.

הוא יצטרך מאוד ליזהר מזה.

גאוה זו מידה רעה ביותר שהקדוש ברוך הוא אומר שהוא לא חפץ להיות יחד עם אדם כזה.

וכלשון התלמוד, "אין אני והוא יכולים לדור בעולם".

בכדי להזכיר לאדם שלא יתגאה יותר מדי, מכסים את אותו המקום הנכבד ביותר, השכל,

בכיפה וזה סמל להכנעה וצניעות מפני ריבונו של עולם.

צניעות זה לא רק הליכות חיצוניות, אלא זה תכונה שיש באדם ובפרט אצל יהודי.

מאחר שיש לנו את תכונת הצניעות, אנו נדרשים גם ליישם את אותן הלכות המבוארות בספרי ההלכה.

רק צריכים אנו לשמור על הצניעות הזו ולא לשחוק אותה חלילה.

אומות העולם במהלך הדורות השתגעו מכך שעם ישראל גם בשנים קשות ביותר,

אינקווזיציה, שואה, אף פעם היהודים לא איבדו את הצניעות והעדינות.

נמצאנו למדים, שהכיפה היא סמל ההכנעה בכך שגם את המקום החשוב ביותר בנו אנו

מכסים מלפני השם להראות את הכנעתנו אליו שאין אנו מתגאים בכוחנו ושכלנו.

אולי תוכלו למצוא תמונות מהעבר על יהודים שלא חבשו כיפה בכל מהלך היום,

אך כיום כבר קבעו רבותינו בספרי ההלכה, שזה חובה גמורה עד כדי כך שאדם ההולך ללא כיפה,

זה נחשב שהוא מתנהג בחוסר צניעות!

בתלמוד מובא מעשה באימו של ה'אמורא' רב נחמן ('אמורא' זה כינוי לרבותינו מתקופת התלמוד).

החוזים בכוכבים אמרו לה שבנה הקטן יהיה, לא פחות, 'גנב'!

כך אמרו על אותו ילד שלימים יהיה אמורא גדול וקדוש.

האמא המזועזעת כששמעה זאת, הזהירה את בנה שתמיד יהיה עם כיפה, שאף פעם לא יהיה ראשו

מגולה אפילו לא לרגע אחד                   

בכדי שתמיד יהיה לו יראת שמים!

יום אחד נתגלה ראשו ומיד התלבש עליו ניסיון קשה של גניבה. כמובן שרב נחמן מגודל קדושתו עמד

בניסיון, אך זה מראה לנו עד כמה זה קריטי והכרחי ליראת שמים אצל כל יהודי.

באמת, הרבה מרבותינו הזהירו על כך מאוד לא ללכת אפילו פסיעות בודדות ללא כיפה.

כל שכן כשנכנסים לבית הכנסת או כשמברכים ברכה כלשהיא.

ישנם רבים שמקפידים לייחד כיפה לשעות השינה, כיפה מיוחדת בכדי שלא תיפול במהלך השינה.

אם הלך לישון ובבוקר גילה שהכיפה אינה על ראשו, אל דאגה, אתה את שלך עשית. השתדלת.

ישנם מקומות שלא הקפידו ללכת עם כיפה כגון מקלחת, בריכה וכדומה, אין חובה ללכת עם הכיפה ממש סמוך למים.

שאלות באמונה

שאלה:

במהלך החיים . אדם שגדל כחרדי קודם כל עושה. אחכ כדי להבין מה רצון ה' ממנו שואל.

יש לי הרבה שאלות . חבל שאין כאן מייל.

שאלה ראשונה : חטא אדם הראשון. היה נחש שזה יצר רע . היה אדם וחווה . איפה היצר הטוב?

אולי הם חטאו כי לא היה בניסיון שלהם יצר טוב ?

לא היה שם נחש לבן שיגיד לא אסור. ואולי עד היום ועד מחר אין בנו יצר טוב בכלל.

יש ציווי ה' חוקים ומשפטים . יצר רע ברמות מטורפות. אבל אין יצר טוב בכלל.

רק זיכרון ומצפון שאומר לנו לא כדאי לכם תקבלו עונש.

כל עבודת ה' החרדית היא מיראה והפחדה של בני אדם.

כל השליטה של הרבנים והגברים. זה דרך דתות .

ולפי הדרך היהודית המשיח יחזיר אותנו לתקופת האבן. בו האישה תהיה צייתנית לבעל .

אשמח לתגובתכם

 

תשובה:

שלום וברכה

את מוזמנת לשאול כל מה שלא ברור לך, ואני אשתדל לענות לך כמיטב יכולתי.

הזיכרון והמצפון זהו היצר הטוב, חכמים מגדירים זאת בזמן של היצר הרע אין מי שמזכיר את היצר הטוב.

דווקא חטא עץ הדעת היה החטא היחיד שבא מבחוץ, היה נחש חיצוני שפיתה את האדם, היצר הרע

היה מחוץ לאדם, המאבק לא היה יצרי חושני אלא שכלי, והנחש לצערנו הצליח לפתות את אדם וחוה

בצורה שכלית לאכול מעץ הדעת.

מאז נכנס היצר הרע לתוך גופו של האדם, מצד אחד השכל ההגיון הישר, המצפון גרמו לכך שקבוצה

קטנה אך אליטה של האנושות הצליחה לדחות סיפוקים ולפעול ע"פ היצר הרע. והרוב אכן נמשך אחר היצר

ואינו זוכר את היום שאחרי ההנאה. חז"ל האריכו בכמה מקומות שהצדיקים מועטים, ושעם ישראל הוא אומה

בודדת מתוך שבעים אומות.

היצר טוב אינו משתמש דוקא בעונש, ולהיפך עיקר היהדות בנוי שנזכור תמיד כמה טוב לנו לעבוד את השם

ולקיים את המצוות, טוב בעולם הזה ומושלם בעולם הבא. לעיתים רחוקות כשהיצר עובד חזק מאד

במצבים מסוימים צריך לזכור גם שיש עונש, אולם אסור בשום פנים ואופן לבסס את עבודת השם

על יראת העונש, זה כלי עזר למצבים חריגים בלבד.

הרבנים והגברים לא אמורים לשלוט עליך ולא על אף אחד אחר.

רב אמור להדריך לתת מהידע שלו מחכמת התורה, לתת את ההדרכה הנכונה להגיע לטוב המושלם.

חס ושלום לא לשלוט באף אחד אחר.

גבר ע"פ היהדות אסור לו באיסור חמור לשלוט על אשתו, אין בשום דת בוודאי לא בתרבות המערב,

חובה על הבעל לכבד את אשתו, ולתת לה מקום ולדאוג לה לכל צרכיה כפי שיש ביהדות.

יוצר האדם הוא היחיד המכיר במדויק את התכונות של גבר ואשה, ולכן התורה הטילה על הבעל

חיובים רבים לכבד ולדאוג לאשתו, והטילה עליו את החלקים בבית שמתאימים ליכולתו לאופיו,

מצד שני התורה נתנה לאשה תפקידים אחרים.

אין עוד שום מקום בעולם כמו היהדות שבה אשה מגיע לאושר וכבוד אמיתי.

זה נכון שישנם יהודים גם הקרויים חרדים שהיצר הרע הצליח לגרום להם לעשות דברים האסורים

ע"פ ההלכה ביחס שבין בעל לאשתו. סביר להניח שנתקלת בכמה מקרים כאלו,

אך חובתנו להבדיל את הפרט מהכלל.

 

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

קעקועים והיהדות

קעקועים והיהדות

 

"הרב, אם אעשה קעקוע, עדיין אוכל להיקבר בבית קברות יהודי?"

 

כרב בצפון קליפורניה, נשאלתי שאלה זו פעמים רבות. זוהי תפיסה מוטעית נפוצה

מאוד בקרב יהודים אמריקאים, שקעקועים מונעים ממך בבוא העת, להיקבר בבית

קברות יהודי.

בקצרה, התשובה היא שלמרות שהתורה אכן אוסרת עלינו לקעקע את גופינו

(ראו ויקרא יט, כח), אף על פי כן, אדם שיש לו קעקוע עדיין יכול להיקבר בבית

קברות יהודי. אדם שהפר את חוקי התורה, בין שאכל אוכל לא כשר, עבד בשבת,

גנב או עשה קעקוע, עדיין יכול להיקבר בבית קברות יהודי.

כמובן שעדיין ישנן סיבות רבות מדוע התורה אסרה על יהודי לקעקע את גופו.

בעבר, קעקועים היו טאבו בחוגים מערביים רבים ונדירים ביותר בחוגים יהודיים.

באוקטובר 1994, כתב ג'ון אנדרסון בעיתון שיקגו טריביון: "קעקוע. איזו מילה

טעונה זו, מלאה באסוציאציות על גנגסטרים, מוזרים, אופנוענים, לוחמים שבטיים,

אמני קרנבל, מלחים שיכורים ופרוצות".

יהודים רבים עושים קעקועים כיוון שהם חושבים שזה קוּל או פשוט בגלל שהם

אוהבים את המראה שלהם. חלקם מתייחסים לקעקועים כאל דרך יצירתית לבטא

את האינדיבידואליות שלהם. הם עשויים אפילו לעשות קעקועים עם סמלים או מסרים

מהיהדות. ברור שאין בפעולותיהם שום כוונת זדון שהיא.

 

אף על פי כן, התורה היא נצחית, והאיסור על קעקועים כלול
בתוכה. לכן, הבה נבחן מספר סיבות מדוע אין לעשות קעקוע.

 

1. מבחינה היסטורית, בעלי עבדים קעקעו את העבדים שלהם כדי להוכיח את בעלותם,

בדיוק כפי שבוקרים מסמנים את הבקר שלהם. אולי זו הייתה הסיבה שבגללה קעקעו

הנאצים הארורים בני אדם באושוויץ. בנוסף להיות הקעקועים פתרון מעשי שאיפשר להם

לעקוב אחרי האסירים, הקעקועים שימשו גם כדי לשלול מקרבנותיהם את אנושיותם ואת

זהותם הייחודית. האדם החופשי לשעבר היה כעת מספר ותו לא, רכושו של הרייך. כבני

אדם יש לנו תשוקה לחופש וצורך מולד בייחודיות. קעקוע הגוף אינו משקף אידיאל זה.

 

2. יהודים מאמינים שגוף האדם הוא יצירה של א-לוהים ולכן אין זה הולם להטיל מום

בבריאתו של הא-ל.

 

3. חיינו ניתנים לנו למטרה כלשהי ואנו אמורים בזמננו על כדור הארץ להשיג את המשימה

הייחודית שלנו. באופן דומה, הגוף שלנו ניתן לנו בהשאלה מהבורא כדי שנוכל להשתמש

בו למילוי המשימה שלנו. חתכים שאנו גורמים לעצמנו, פירסינג מוגזם של הגוף וקעקועים

– כל אלה משקפים חוסר כבוד לגוף ולפיכך, חוסר כבוד כלפי בוראו והבעלים האולטימטיבי

של גופנו. ניתן להשוות קעקוע של הגוף לחריטת שם על בטון רטוב. מדובר בהשחתת רכוש

שאינו שייך לנו.

 

4. פעמים רבות לקעקועים יש רלוונטיות זמנית בלבד, אולם הסימנים על הגוף הם קבועים.

לא סביר שתקעקעו על גופכם את מספר הטלפון שלכם, לא משנה כמה אתם מתקשים לזכור

אותו. אתם יודעים שהוא זמני ולא משהו שאתם רוצים להיות קשורים אליו לצמיתות. כך לגבי

כל קעקוע. בקעקוע של משפט, מילה או ציור מסוים ישנו ריגוש חולף. אולם כשהגישה לאותם

קעקועים משתנה, הדיו עדיין נשאר. אנשים הם יצורים דינמיים, משתנים וצומחים ללא הרף.

לפי המחקרים האחרונים שלנו, רוב האנשים מתחרטים בסופו של דבר על הקעקועים שעשו.

 

5. בימי קדם, היה זה אופייני לעובדי אלילים לקעקע את גופם כסמל למחויבותם לאל שלהם.

הרמב"ם מציע אפשרות זו כאחת הסיבות לכך שהתורה אוסרת קעקועים (משנה תורה, הלכות

עבודה זרה, יב, יא).

 

אבל כבר יש לי קעקוע

אם כבר יש לכם קעקוע, הוא יכול להפוך לסמל כבוד, כשהוא מסמל מסע של צמיחה ושינוי.

הרב חנוך טלר כותב על מקרה שהוא היה עד לו באופן אישי. גבר צעיר בשם ג'יימי, שהחל

לאחרונה לשמור מצוות והלך לטבול במקווה עמוס בירושלים. בעודו מתקרב אל המקווה,

הוא החזיק את ידיו על זרועותיו, בניסיון לכסות את הקעקועים שלו. כשהוא נכנס לתוך

המקווה, הוא החליק והקעקועים הגסים שעיטרו את זרועותיו היו כעת חשופים לעיני כל.

בעבר התייחס ג'יימי לקעקועים שלו בגאווה, אולם באותו אחר צהריים הוא הרגיש מושפל.

יהודי מבוגר התקדם לקראתו וקרא בקול עם מבטא כבד, "תראה, גם לי יש קעקוע". הוא

הושיט את זרועו השברירית והצביע על שורת המספרים שהייתה מקועקעת על זרועו.

"נראה ששנינו עברנו דרך ארוכה" (מתוך הספר It’s A Small Word After All, 1997).

 

'מקור: 'אש התורה

שנאתי את העם היהודי

שנאתי את העם היהודי

מאת: יוסי כהן

 

זהו סיפורו המפתיע של הצעיר מכוויית, יוסוף אל מוענה, שהחליט להימלט ללונדון במטרה להתגייר, עורר זעם רב במפרץ הערבי והדים רבים בישראל. בשיחה שערכנו איתו, הוא מספר על הקשיים וההתמודדויות שצצו באמצע הדרך, ומצהיר: אני רוצה לדבוק באלוקי היהודים, למרות שזה גורם לי לנתק ממשפחתי ומולדתי

 

מים רבים חלפו בנהר התמזה הבריטי מאז ביקורו הראשון של יוסוף אל מוענה, כצעיר מוסלמי נטול דאגות מנסיכות כוויית, בממלכה המאוחדת. אל מוענה הגיע לבריטניה לביקור קצר.

טיסה ללונדון נחשבת לצעד פופולרי בקרב צעירי המפרץ הערבי. הממלכה המאוחדת מאכלסת בקרבה אוכלוסייה גדולה מעולי מדינות המפרץ, והצעירים הערביים מרגישים בנוח במדינה האירופית שבה השם הפופולרי ביותר הוא: מוחמד.

יוסוף היה אחד מאותם צעירים מוסלמים שהגיעו לבקר במבנים המונומנטליים שעומדים על תלם בממלכה המאוחדת, ולהכיר מקרוב את היבשת הישנה.

הוא לא יכול היה לדמיין אז כי הביקור השגרתי באי הבריטי יובילו לעזוב את האסלאם ולדבוק בעם היהודי. אבל יד ההשגחה העליונה הובילה את הצעיר המוסלמי בדרך הארוכה ומלאת המהמורות – בדרך אל העם היהודי.

בשיחה שאנו עורכים עמו, מספר אל מוענה, ובשמו היהודי: נפתלי בן יהודה, על דרך החתחתים שעבר;

על הזעם נגדו בעולם המוסלמי בכלל ובמפרץ הערבי בפרט, ועל הסיבה שבגינה החליט לבחור בעם היהודי, למרות העובדה שהצעד הזה מנתקו מארצו, משפחתו ומולדתו. "החלטתי ללכת עם האמת", הוא חוזר ומדגיש לכל אורך דבריו.

"שנאתי את העם היהודי"

כדי שנבין עד כמה הלך רחוק בהחלטתו להצטרף אל העם היהודי, מעניק לנו נפתלי בן יהודה מעט רקע על המפרץ הערבי ועל ארץ הולדתו, כוויית ויחסה אל העם היהודי.

"המדינה שבה גדלתי היא מדינה אנטישמית בה שנאת יהודים נפוצה במיוחד", הוא אומר. "אזרחי כוויית שונאים את מדינת ישראל, ולא רק את המדינה כמדינה, כפי שיש כאלו הטוענים, אלא גם את העם היהודי כעם".

בשל הרקע שבו גדל, נפתלי בן יהודה, אז יוסוף אל מוענה, לא היה שונה מיתר חבריו, וגם הוא נפל ברשת השנאה ליהודים, המושרשת בנסיכות הקטנה, ובלבו שררה שנאה עזה כלפי העם היהודי, על אף שלא הכיר מעודו יהודים. "שנאתי את היהודים, ללא כל סיבה אמיתית", הוא אומר ומוסיף, "לימדו אותנו מגיל צעיר שהיהודים אחראים לכל הצרות והקשיים שיש למדינות ערב ולאסלאם. באותה תקופה האמנתי באמת ובתמים כי היהודים שולטים על העולם וכי הם גנבים ושקרנים שמבקשים לעשות רק רע. למרבה החלחלה, אלו היו המחשבות שלי על היהודים אז", הוא אומר, ודוק של בושה מתלווה לקולו.

עם הרקע הזה, איך באמת שינית את דעתך והחלטת להצטרף אל העם היהודי?

בשלב זה מחזיר אותנו נפתלי אל הביקור ההוא בלונדון אשר הובילו לנקוט בצעד ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה.

"זמן קצר לאחר שהגעתי אל הממלכה, פנה אלי ידיד קרוב, ושאל אותי מדוע אני שונא את העם היהודי. לא הייתה לי לכך תשובה ברורה, אלא אוסף של סיסמאות וטענות שכיום אני יודע שהן אינן אלא אנטישמיות במיטבה", אומר נפתלי. "הסברתי לו אז", הוא נזכר, "כי היהודים שולטים בעולם ואחראים לכל הרוע והסבל של האומה הערבית. בעצם חזרתי בפניו על הדברים שלימדו אותי כל חיי".

אבל ידידו של נפתלי לא השתכנע מהטיעונים. בניגוד, לצעיר המוסלמי שזה עתה הגיע מכוויית, הידיד חי באותה תקופה בלונדון,

הכיר מעט את העם היהודי ואף התמצא במה שנעשה במדינת ישראל, ובאותה הזדמנות האיר גם את עיניו של בן יהודה.

"הוא אמר לי שכל הטענות הללו אינן נכונות", מספר נפתלי. לאחר אותה שיחה, הבין יוסוף כי ייתכן ומה שלמד עד אותה עת על העם היהודי אינו נכון, והוא החל לעקוב בעניין רב אחר מדינת ישראל, ולאחר מכן גם אחר העם היהודי. "גיליתי את העם היהודי ביופיו. וגם הבנתי שגידלו אותי על מצע של שקרים ועיוותים", הוא אומר.

הטענות שקלט נפתלי לקרבו מגיל צעיר נגד העם היהודי, הוכחו חיש מהר כלא נכונים, והצעיר המוסלמי החליט לחקור לעומק את העם היהודי, תורתו ומצוותיו. וכך עשה. "תחילה עקבתי רק אחר הנעשה במדינת ישראל; התעניינתי בכל פרט ופרט מחוקיה, מצבאה ומהתנהלותה, אך כל זה לא סיפק אותי. כמוסלמי הדוק לשעבר הבנתי היטב כי כל עוד איני מכיר את הדת היהודית לעומק, לא אוכל להבין היטב את התנהלותו של העם היהודי".

ואז, הגיע הרגע המשמעותי ביותר בדרכו של יוסוף אל העם היהודי. לידיו התגלגל ספר אשר עוסק בחקר היהדות ומוכיח נדבך על גבי נדבך את נכונותה של תורת ישראל.

"לדוגמה, מובאת בספר נקודה מעניינת העוסקת בשאלת התגלות הקב"ה לעם ישראל, כאשר בניגוד לכל דת ולאום אחר, עם ישראל קיבל את התורה בהרכב מלא, כשהוא ניצב למרגלות הר סיני", אומר נפתלי.

"היהדות היא הדת היחידה שניתנה לעם היהודי לנגד מיליוני בני אדם היישר מהקב"ה, לעומת דתות כנצרות וכאסלאם, בהן החליט מי שהחליט להמציא דת שלמה עם חוקים וערכים כביכול, ומאמינים רבים צעדו אחריו כעיוורים באפלה. זו הייתה נקודה שהבהירה לי עד כמה תורת ישראל נכונה ואמיתית", הוא מציין.

ההימלטות ללונדון

לאחר כחמש שנים של חקר האמת, שבמהלכן למד בנוסף את השפה העברית, החלטתו של יוסוף להצטרף אל העם היהודי הופכת להיות ממשית והוא מחליט לערוק מכוויית לעיר שממנה החל המהפך – אל בירת אנגליה, לונדון.

זמן קצר קודם שנמלט מהנסיכות הערבית העניק יוסוף ראיון חשאי לערוץ 'כאן 11'. במהלך הראיון אמר הצעיר המוסלמי לכתב הערוץ כי בכוונתו לבנות את חייו מחדש כיהודי וכי הוא מתכנן להימלט מהנסיכות הערבית.

"סוכם בינינו כי הכתבה תפורסם רק לאחר שאצליח לעזוב את כוויית", מבהיר נפתלי. "לו הייתי נשאר במדינה בזמן שידור הכתבה, חיי היו נתונים בסכנה, הן מצד השלטונות והן מצד שכניי התושבים המקומיים", הוא אומר.

בהתאם להסכם המוקדם עם הערוץ – לאחר השלמת הבריחה מכוויית פרסם ערוץ 'כאן 11' כתבה מיוחדת, בה נחשף סיפורו המרתק של הצעיר המוסלמי שהחליט לעזוב את הכל בכדי להצטרף אל העם היהודי. עם ישראל התוודע לסיפור המרתק, וגם העולם הערבי, שתיעוד הראיון של נפתלי עם כתב הערוץ הופץ בו במהירות עצומה. הדברים הגיעו לכדי כך שבן יהודה הוזמן לראיון בערוץ הפופולרי, BBC בשפה הערבית, כך שאם היה מי בעולם הערבי שעדיין לא הכיר את סיפורו של נפתלי, הגיע הראיון שנערך עמו בערוץ הבריטי וחשף אותו גם לאלו שעדיין לא שמעו על הצעיר האמיץ.

עם הפרסום, הגיעו גם הקשיים. נפתלי החל לקבל איומים על חייו ונאלץ לרדת למחתרת. גם במהלך הראיון שאנו עורכים עמו, הזהירות ניכרת בכל פרט ופרט בדבריו.

פעם אחר פעם הוא חוזר ומבקש שלא נסגיר פרטים על מקום הימצאו, מחשש לחייו. "מוסלמים רבים שחיו על אדמת אירופה, קיפדו את חייהם לאחר שהחליטו לנקוט בצעדים נגד האסלאם, ואינני מעוניין שזה יהיה גם גורלי חלילה", הוא אומר בחשש.

זמן קצר לאחר שהגיע אל הממלכה המאוחדת, יוסוף, או בשמו החדש נפתלי, מתחיל ליצור קשרים עם הקהילה הספרדית-יהודית בלונדון, שלדבריו קיבלה אותו בחום ובאהבה. "הם דאגו לכל צורכי", הוא מספר.

"אף אחד לא התייחס למוצאי או לעובדה שאני עדיין מוסלמי, אלא פשוט דאגו לי וסייעו לי מתוך רצון כן ומטרה ברורה שיהיה לי טוב. זה היה עבורי עוד סימן לכך שהעם היהודי אינו כשאר העמים, אלא מיוחד יותר".

באותו זמן הוא גם התחיל באופן מסודר את המסע הרשמי שלו בדרך להתגייר ולהפוך לחלק מהעם היהודי. "זהו מסע מפרך שנמשך גם בימים אלו, וכולי תקווה שבקרוב מאוד אסיימו בהצלחה", הוא אומר.

איזה מילה יש רק בעברית?

מאת: מענדי בעברית

אהלן גייז וואָט סַאפּ?

אַה סליחה, בעצם בעברית תקנית אני אמור לשאול שלום חברים מה נשמע…

מי מכם יודע מה זה צְפִירוֹר? (צָ'קָלָקָה בסלנג שלנו…) ומה זה פַּרְצָנִי? (אִימְפּוּלְסִיבִי בהגדרות המוכרות…) ובטח לא ידעתם שבעברית תקנית סלולרי שווה תָּאִי, זה בסדר גם אני לא ידעתי עד שלא ראיתי את זה באתר הרשמי של ה'אקדמיה ללשון העברית'. (שאגב מלעיזים עליהם שהתיבה 'אקדמיה' היא לועזית אבל זה לא נורא כי הם יכולים להחליט על זה בישיבה הבאה שזה דווקא כן בעברית…)

אבל מה קרה שנדרשתי לחקר הלשון העברית? מה אני משועמם? אַזֶהו שלא. אני גם דובר במיקס ישראלי שזה אומר קצת ערבית קצת מרוקאית וקצת אידיש מתובל בקללות וסלנג והנה לנו שפה לתפארת מדינת ישראל.

אבל השבוע בא אלי חבר אינטליגנט ואתגר אותי קשות, הוא שלח לי חידה: "איזה מילה יש רק בלשון העברית שאין בשפות אחרות?"

והאמת, וואלה נְבוּכוֹתִי… מילה שיש בעברית בלבד אנא אערף, אולי פלאפל, נו מה אתה בא לי עכשיו בחידות, אבל הוא לא ויתר הסטודנט האינטליגנט הזה שאין לו שום דאגות בחיים חוץ מלגלות איך מאייתים בעברית קומבינה או פַַּרַנטֵלַה…

אז התחלתי לחפור קצת במרחבי המִרְשֶׁתֶת (אינטרנט בעברית מדוברת) ולא גיליתי כלום כמובן, עד שבסוף הוא הואיל בטובו לגלות לי שהמילה שקיימת רק בלשון העברית היא: "אסור".

בכל השפות יש "לא מותר" או משהו דומה, רק אצלנו יש את ה"אסור" הזה המפחיד.. אסור! הי נו נו נו אסור!

כך על פי טענתו של ידידי המלומד העברי.

אוקיי, פְּסֶדֶר, אמרתי לו, איפה זה בדיוק נוגע לי בחיים רק תסביר לי כאילו שאני אדע.. מה אני אמור לעשות עם המידע הזה בדיוק? והא בתגובה הניף ידו בייאוש והמשיך בדרכו תוך שהוא מפטיר 'ממך כבר לא יצא כלום'…

אבל כשנסעתי הביתה אחרי העבודה ישבתי לבד רגוע באוטו ושחזרתי איך עבר היום ואז ככה בלי לשים לב התחילו לעלות המחשבות מה ההסבר בעצם שרק בעברית יש את ה"אסור" הזה, כאילו מה זה אומר לנו, מה מסתתר פה.

הרי עברית זה לשון הקודש במקור, הלשון שבורא עולם דיבר בו ונתן בו את עשרת הדברות לעם הישראל, 22 אותיות קדושות שמזה מתחברים כל צירופי השמות הקדושים של הקדוש ברוך הוא והמלאכים שלו, זו לא עוד שפה של קשקושים וקללות שמישהו המציא, זו השפה שבורא עולם כתב בה באש שחורה על גבי לבנה את התורה הקדושה שכל נשמות ישראל מרומזים בה בסודות נסתרים.

ואם רק בשפה הזו יש את השם תואר: "אסור", זה לא מקרי בכלל, ובוודאי יש בזה עומק מדהים ובוודאי כבר דנו בזה הבלשנים במשך הדורות.

והבנתי פתאום שנכון. רק לנו אסור, מה שלכולם מותר לנו אסור! אבל אסור בקטע טוב כמובן…

רק ביהדות ורק ליהודים יש את המושג איסור, וזה מה שמבדיל אותנו מכולם, יש את כל העולם שלהם מותר ולכן הם מכונים עם הדומה לחמור, ויש את היהודים שלהם יש הגבלות ואיסורים שזה מה שהופך אותנו לעם הנבחר ולכן אבינו הרחמן בחר בנו להיות בניו אהוביו.

כי בן אדם שעושה מה שבא לו וככל העולה על רוחו אינו בגדר בן אדם ולרוב הוא מוצא את עצמו דוהר במהירות של 250 קמ"ש לתהום של החיים שלו ועד שהוא לא לומד לשים קצת בלמים לדחפים שלו זה לא נגמר בטוב מה שנקרא.

אז קְלֶטו ּאת זה ותפנימו, אני יהודי ויש לי כבוד עצמי, לא מתאים לי לצחוק מכל בדיחה, ולא להכניס לפה כל דבר, ואני שומר על עצמי ועל השלמות שלי ועם כל האיסורים האלו שמשחררים אותי מהשעבוד לכל ההתמכרויות המיותרות אני נהיה בן חורין אמיתי, נסיך בן של מלך.

בהצלחה שיהיה לנו 🙂

-"למה אתם, לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה??… אל תרחיקו כל כך את החילונים…"

באחת מנסיעותי לחוץ לארץ, נזדמן לי מקום מושבי שבמטוס, ליד יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ואדם זה, כפי שסיפר לי בתוך הדברים, היה מהנדס גדול, וגם פרופסור לא קטן… ובקיצור- איש מדע, שחושב שיודע הכל ומבין בהכל. גמישות

היה חסר לו ב'השכלתו' רק למצוא יהודי כמוני שנראה רב גדול, עם זקן גדול, ולהטיח בו את טרוניותיו על הרבנים, ושאלותיו על התורה וההלכה.

-"למה אתם, הרבנים!" פנה אלי הפרופסור, "לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה??… מה יש? קצת גמישות… ולא תרחיקו כל כך את החילונים…"

עניתי לו- "שאלתך דורשת, אכן, הסבר, אך קודם, נניח מעט את שאלתך וספר לי: מה מקצועך?"

-"אדריכל ומהנדס", השיב. "וכעת אני בדרך לחו"ל, להביא תכנית של בנין רב קומות, שהוא פרויקט מיוחד".

-"התוכל בבקשה להראות לי את התכניות שנמצאות בוודאי בתיק הנמצא לידך?"

-"בבקשה… אבל מה כבר יוכל כבוד הרב להבין במבט חטוף על תכנית מורכבת ומסועפת?"

-"אמת היא שלא אוכל להבין הרבה, אבל להתרשם קצת מעבודתך, עם קצת תוספת הסברים אוכל להבין משהו".

 

גמישות בהנדסה

האיש התרצה, והוציא בהנאה גלויה צרור ניירות. הוא פרס לפני דפים על גבי דפים. הוא מתאר ומסביר, ואני מגלה התעניינות מעמיקה בתכניות. משתפסתי מעט במה המדובר, בקשתי ממנו: "כעת תן לי שקט בבקשה שנים שלושה רגעים להתבונן בתוכניות".

קימטתי את מצחי, כאדם שמבקש לעיין בעיון נמרץ… ונטפלתי לאחד מהקווים המסמנים אחד מיסודות הבניין, שהלכו ובאו בקווים לא ישרים.

אחר כמה רגעים הרמתי את ראשי ושאלתי- "תאמר לי בבקשה מדוע הקו התחתון שנמצא בפינת דרום מזרח, לא יכול לנוע מעט לכיוון מזרח…" וכשיהיה ישר, גם יהיה יפה יותר, ופחות מסורבל?? מה יש, קצת גמישות פה, וקצת גמישות שם, והכל יראה יותר טוב?"

-"ממתי רבנים מבינים בהנדסה?!".. השיב לי בלגלוג, הרי כל הכח והחוסן של הבניין תלוי בעיקר באותם קווים, וכל תזוזה של מילימטר אחד מסכנת את הכל!"

חוקי ההנדסה חדים וברורים ואין לסור מהם ימין ושמאל כמלא נימה- סיים את תוכחתו הנוקבת…

-"וממתי מהנדסים מבינים בהלכה?! השבתי לו כגמולו, הרי כל קיום העולם תלוי בקיום התורה, וכל חוקי התורה שניתנה משמים מיד ה', מלאה חוקים ברורים, ואיך מלאך לבך לתמוה למה אין גמישות פה ושם…

כשאני מבקש גמישות בסך הכל על בניין אחד, ורק על חכמה של מהנדס בשר ודם אחד, ששבועות מספר, או חודשים בודדים עמלת על תכנונם, הנך כה סר וזועף, ותורתנו שניתנה לפני אלפי שנים, כאן אתה מבקש מהרבנים המופקדים על שמירת ההלכה שיתערבו בחוקי ה' ויגלו 'גמישות'"…

 

הנעל והרגל

עוד אמרתי לו: "אספר לך סיפור":

פעם היה ילד בן עניים שאסף פרוטה לפרוטה עד שהגשים את חלומו שיוכל לקנות נעליים חדשות לכבוד חג הפסח. כשצרור מטבעות בידו, הלך אל השוק הערבי שבו הייתה סחורה בזול, ומצא נעליים כלבבו, אלא שלמרבה הצער, רק נעל אחת התאימה אל הרגל ואילו השנייה מאנה להתלבש על הרגל.

הסוחר הערבי שהבחין בצערו של הילד ניסה את כל האפשרויות להתאים את הנעל, ומשלא הועילו כל הדברים, אמר לבסוף לילד: "יש לי פתרון עבורך: אם תרשה לי אחתוך מעט מהאצבע של הרגל והנעל תתלבש היטב"…

לכך נדמו כל השוטים המבקשים להתאים את התורה לרוח הזמן, ואינם מבינים שצריך להתאים את הזמן לרוח התורה, כשם שצריך להתאים את הנעל אל הרגל ולא את הרגל לנעל.

בשביל מה האלוקים ברא אותי, ואחר כך הוא כופה עלי חוקים איך להתנהג, או שלא יברא אותי בכלל, או שאם הוא כבר ברא, שיתן לי להתנהג איך שאני רוצה

בשביל מה האלוקים ברא אותי, ואחר כך הוא כופה עלי חוקים איך להתנהג,

או שלא יברא אותי בכלל, או שאם הוא כבר ברא, שיתן לי להתנהג איך שאני רוצה

 

סבי, הרב הצדיק רבי חיים שכטר זצ"ל שחי לפני כמאה שנה, היה מתגורר

בבית דו משפחתי. בכניסה אחת גר הסבא, ובכניסה השניה גר גוי. כידוע,

הבתים בחוץ לארץ היו עשויים מעץ. באחת השבתות פרצה שריפה, וכל

הבית נשרף. הגוי עמד ובכה, וסבא שלי עמד ורקד.

שאל אותו הגוי: "מדוע אתה רוקד?"

השיב לו הסבא: "מאותה סיבה שאתה בוכה".

וסבא הסביר: האלוהים שלך היה בתוך הבית. הוא נשרף עם כל תכולת הבית.

אין לך, אפוא, מי שיתן לך בית אחר. אבל האלוקים שלי יושב בשמים.

הבית אומנם נשרף אבל הוא ידאג לי לבית אחר"…

הם, היונים הארורים, רצו שנמיר את אלוקינו שבשמים.

בשטויות ובהבלים שלהם… הם ממשיכים לרדוף אותנו עד עצם היום הזה

ולהפוך אותנו לכאלו סמרטוטים. תעשו מה שבא לכם, תתלבשו איך שמתחש

ק לכם, תתנהגו ככל העולה על רוחכם, כאילו אין דין ואין דיין. וזאת משום שגם

הם יודעים כי אם לבושים כבן מלך, זה מחייב להתנהג כבן מלך!

האלוהים שלהם נשרף ביחד עם תכולת הבית והם רוצים שנאמין בו…

תאמינו לי, אני מדבר מתוך נסיון: כאשר ניגשים בצורה מכובדת, ובדרך ארץ,

ומעירים לבן ישראל או לבת ישראל, על התנהגות שאינה הולמת ואומרים להם:

"אתה בן מלך", "את בת מלך"- זה מחולל פלאות!

כל חייהם חינכו אותם: "אתם סמרטוט", "את סמרטוט". "תעשו מה בא לכם",

ולפתע הם שומעים בפעם הראשונה בחייהם: "אתה בן מלך", "לבוש שאינו צנוע

אינו הולם את מעמדך הרם… לא מתאים לבן מלך לדבר בגסות ובחוסר דרך ארץ"…

כאשר הם שומעים זאת, הם מתביישים ומסיקים את המסקנות הנכונות, המתבקשות

לנוכח מעמדם החדש.

וזה עובד, בדוק ומנוסה! בתוך תוכו של כל יהודי נמצאת נשמה אלוקית טהורה. דא עקא,

כיסו אותה בסמרטוטים. הציפו אותה באידיאולוגיות חדשות, באמונות של הבל ובתרבות

זרה. מנסים כל הזמן לקעקע את הזיקה לתורה ולמצוות. אבל ברגע שמנערים את כל

הסמרטוטים ואומרים ליהודי: "אתה בן מלך! מה לדעתך מתאים יותר לבן מלך- חיים כאלו

או כאלו?" הנשמה מתעוררת ובן האדם רוצה לקבור את עצמו מרוב בושה…

הקב"ה נתן לנו תורת אמת, ובה מערכת חוקים, "חוקי רצונך", המורים מה מותר לבן מלך

לעשות, ומה אסור. מה עליו לרכוש וממה עליו להתרחק. ישנן הגבלות, לא הכל מותר! אי

אפשר לעשות כל מה שבא לראש. מערכת החוקים הזאת – היא שיוצרת את ההבדל התהומי

שבין היהודי לגוי.

שאל אותי פעם יהודי אחד: בשביל מה הקב"ה ברא אותי, ואחר כך הוא כופה עלי מערכת

שלימה של חוקים איך להתנהג, מה מותר ומה אסור? או שלא יברא אותי בכלל, או שאם

הוא כבר ברא, שיתן לי להתנהג איך שאני רוצה?".

השבתי לו: "מישהו נתן לך במתנה מכונית קאדילק ואמר לך: 'עליך לשים מים ברדיאטור,

שמן במנוע, ודלק במיכל הדלק',. האם גם כאן תגיד לו: 'או שלא תתן לי את המכונית במתנה,

ואם כבר החלטת לתת לי- אל תתן לי הוראות איפה לשים מה? תן לי לעשות מה שבא לי…

אני רוצה לשים את המים במנוע, ואת הדלק ברדיאטור… אל תגיד לי מה לעשות'?"…

הקב"ה שנתן לנו את החיים במתנה, נתן לנו מערכת חוקים כדי שהחיים הללו יהיו טובים יותר,

ומאושרים יותר, תקינים יותר. כשם שאם מפרים את הכללים ושמים מים במנוע, כי "ככה בא לי"-

הרכב לא יסע, כך גם אם אדם ינסה לחיות "איך שבא לו"- חייו לא יהיו חיים!

 

(קטעים מתוך הספר 'אריה שאג' חנוכה)

 

 

 

כבוד בית הכנסת ניצח במשפט

קוראי העיתונות היהודית בארצות הברית, מתאריך ערב שבת קודש פרשת משפטים תשי"ג, הופתעו לקרוא את הידיעה הבאה:

"בשבוע שעבר נסתיים בבית משפט בפילדלפיה משפט שתחילתו עוד לפני שלוש שנים. בשנת תש"י נשכר צעיר דתי בשם הרשל פישר על ידי גבאי בית כנסת בפילדלפיה לעבור לפני התיבה בימים הנוראים. אולם על אף ששני הצדדים חתמו על חוזה, לא התפלל פישר בבית כנסת זה בימי החג…

היות שכך, סרבו גבאי בית הכנסת לשלם לו את המשכורת שהוסכם עליה מקודם, אולם הצעיר דרש אותה בטענה שהגבאים אחראיים להפרתו של החוזה. הוא דרש מגבאי בית הכנסת לבוא עמו לדין תורה. לאחר שאלו לא נענו להזמנות התכופות הגיש את תביעתו בהסכמת הרבנים לבית משפט אזרחי, וכאמו נסתיים המשפט בשבוע שעבר.

פסק הדין המנומק שהוצא על ידי שופט גוי נוצרי ממוצא אירי היה לטובת הצעיר, והוא עורר סערה בקרב יהודי ארצות הברית…".

את הסיפור המרתק העומד מאחורי כתבה זו פרסם הרב משה שרר, נשיא 'אגודת ישראל' בארצות הברית, בגליון השני של ירחון 'דאס אידישע ווארט', שיצא לאור בחודש שבט תשי"ד. הרי הוא לפניכם:

הרשל פישר לא היה רב ולא גאון, אלא איש מכירות פשוט. חבר מן השורה בסניף 'אגודת ישראל' בבואו פארק. מעולם לא ראוהו דוחק עצמו לשררה. תמיד היה הוא מתפלל בפינתו, נחבא אל הכלים אך בהגיע השעה ביצע ר' הרשל פישר מעשה אמיץ של קידוש ה' המהוה דוגמא מופתית למסירות נפש יהודית.

פניה של היהדות הדתית באמריקה בשנות התש"י היו שונות לחלוטין מפניה היום. אולם דוקא באותה תקופה חומרית ומגושמת כאשר ה'דולר' השתלט על הנשמה ושיחד אותה עד כדי התכחשות עצמית לזהותה, התרחש אותו הסיפור. ומעשה שהיה כך היה:

היה זה בקיץ תש"י. ר' הרשל פישר שהיה מפרנס יחיד במשפחתו, מצא עצמו באותם ימים מחוסר עבודה. מתוך שניחן בקול נעים, ביקש לנצל את כשרונו כדי להשלים את הכנסותיו. המזל האיר לו פנים ובשלהי הקיץ של אותה שנה חתם על חוזה עם בית כנסת בפילדלפיה כחזן לימים הנוראים תמורת שכר שלא אלפים ומאה דולר – סכום עצום באותם ימים.

כיהודי חרדי ברר מראש שמדובר בבית כנסת אורתודוקסי הנוהג לפי כל המנהגים המקובלים. אלא שחודש לאחר חתימת החוזה, נודע לפתע לר' הרשל פישר כי גבאי בית הכנסת נסחפו אחר המרוץ החולני של המודרניזם שפשה אז בארצות הברית, והחליטו לבטל את המחיצה שהיתה קיימת עד אז בבית הכנסת, כך שהחל מראש השנה ישבו בו גברים ונשים יחד.

ר' הרשל פישר היה נסער כולו, אך הוא לא רץ לחפש התרים וגם מנע עצמו מלהיות מושפע מחשש אבדן הפרנסה. הוא אף לא הושפע מפתויי היצר המקובלים שזו אפילו מצוה להתפלל שם כדי לקרב רחוקים. דרכו היתה ברורה לפניו; כיהודי חרדי אסור לו בתכלית לשמש חזן בבית כנסת כזה.

בתחילה ניסה להאבק. הוא התקשר לגבאי בית הכנסת וניסה להשפיע עליהם לשנות את החלטתם; מלבד טענותיו כלפיהם על עצם שינוי אופיו של בית הכנסת, העלה בפניהם אף טענה משפטית, לפיה שינוי אופי בית הכנסת משמש הפרה של החוזה שנחתם עמו. ובפרט שהיות שהוא התודע לכך רק בערב ראש השנה אפסו סיכוייו להשיג לעצמו מקום אחר לתפילה תמורת שכר הוגן.

משנפלו בקשותיו על אוזניים אטומות, ניסה להזמין אותם לדין תורה, אלא שגבאי בית הכנסת סרבו בשאט נפש ללכת לבית הדין, ותחת זאת בחרו להוציא לפועל את תכניתם.

נקל לתאר מה התרחש בלבו של ר' הרשל; נשארו ימים ספורים עד לראש השנה. חובותיו לחצו והעיקו, בשעה שעליו לפרנס אשה וילדים וכבר מתקרב החורף… אך בהיותו חדור אמונה פשוטה חיזק עצמו ושינן את הפסוק בתהילים (נ"ה, כ"ג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

לכך לאחר השתדלויות מרובות קיבל משרת חזנות בבית כנסת צדדי, תמורת שכר מגוחך של מאה דולר בלבד.

אף כעבור הימים הנוראים התקשה ר' הרשל פישר לעבור לסדר היום. הוא היה משוכנע כי מדובר בפרשה שאסור להחריש עליה; מלבד הנזק הכספי, היה כאן ענין עקרוני של פריצת מוסכמות מסוכנת: בית כנסת זה אף לאחר שהנהיג ישיבה מעורבת של גברים ונשים בשעת התפילה, המשיך להציג עצמו כבית כנסת אורתודוקסי, והסיכון כי בתי כנסת אחרים ילכו בעקבותיו היה גדול.

תהליך מסוכן זה של טשטוש ושל סילוף דמותה של היהדות החרדית עורר כאב עמוק בנשמתו הרגישה של ר' הרשל פישר והוא החליט לעשות מעשה:

כאמור, לאחר שגבאי בית הכנסת התעלמו מכל הזמנותיו לדין תורה, באישור רבותיו תבעם ר' הרשל לערכאות.

המשפט שנמשך לאורך כשנתיים תמימות התנהל סביב טענתו של פישר, שאף הביא רבנים חשובים כעדים לכך, כי בית כנסת אורתודוקסי שמכניס מנהגים אסורים מאבד את זכותו להקרא אורתודוקסי. והואיל וכך הרי שאותו בית כנסת הפר את החוזה שנחתם עמו.

לעומתו טענו הגבאים כי למרות הנהגת התערובות, נשאר בית הכנסת בגדר אורתודוקסי; הפרדה בין גברים ונשים – ניסו הגבאים ה'למדנים' לטעון – אין לה יסוד בתורה, ולפי זה דוקא פישר הוא שהפר את החוזה לאחר שסרב לשמש כשליח ציבור בבית כנסת אורתודוקסי.

המשפט נמשך למעלה משנתיים ובסיומו פרסם השופט סמיטה, נוצרי ממוצא אירי, את החלטתו הברורה. מקריאתה עולה כי בשכלו הגויי הפשוט הבין אותו שופט את העיקרון הבסיסי שאותו ניסו גבאי בית הכנסת לטשטש.
החלטתו היתה כי פישר צדק בסרובו להתפלל שם, וכי גבאי בית הכנסת חייבים לשלם לפישר את אלפים הדולרים שהפסיד בעטים. מלבד זאת בחר השופט להדגיש את נימוקים שעליהם ביסס את פסק דינו, כשבין הדברים כתב את דעתו הנחרצת:

"היהדות האורתודוקסית מחייבת מחיצה בין גברים לנשים בבתי הכנסת. מקור החיוב הוא בתורה, ברמב"ם ובדיני ההלכה של הרב יוסף קארו. חזן אורתודוקסי איננו יכול אפוא בשל צו מצפונו להתפלל בבית כנסת 'טרפה', כלומר בית כנסת המחלל את ההלכה היהודית".

דבר המשפט ופסק הדין היו לשיחת היום בקרב יהודי ארצות הברית והעולם, והשפיע רבות על עתידה של יהדות ארצות הברית, אשר נפעמה לראות כי גם שופט גוי מבין בהגיונו הפשוט כי בית כנסת שמתכחש להלכה ברורה נהפך ל'טרף'.

'מוסף שב"ק' מקץ תשנ"ח

וכל מאמינים // גליון 259 פרשת שמות

 

בעלי לא מוכן בשום אופן לעשות לבננו ברית מילה, מה אעשה?

שלום לרב.

אנחנו זוג חילוני, אך בעלי דתי לשעבר. אני בהיריון ויש לי בן, ולי מובן מאליו כשיוולד נעשה לו ברית מילה.

הבעיה שבעלי לא מוכן בשום פנים ואופן לעשות לו ברית, הוא ממש מתנגד לזה בכל תוקף והדבר גורם למתיחות גדולה בנינו. עד כדי כך שאני מרגישה שזה יכול להפריד בנינו.

מה הרב ממליץ לעשות בעניין?

תודה

יעל

 

שלום וברכה

קודם כל הרבה מזל טוב וקבלי את ברכותי שתהיה לך לידה קלה ותראי הרבה נחת מבן זה, ומשאר הילדים בהמשך.

נחישותך לקיום מצות המילה למרות האתגר המורכב מעוררת השתאות, הדבר מוכיח עד כמה למרות שאת מצהירה על עצמך כחילונית את קשורה בלבך בקשר חם ואוהב לתורת ישראל.

מדובר באחד המצות המיוחדות ביותר של עם ישראל, מצוה שעימה כרת האלוקים ברית עם אברהם אבינו לפני 4230 שנה בדיוק, ומדובר בחוליה המקשרת אותנו לאבות אבותינו במשך 4230 שנה, לעם הנפלא ביותר שקיים, לאומה שהעניקה לעולם יותר מאומה אחרת.

אברהם אבינו שניפץ את עבודת האלילים, והנחיל לעולם את התפיסה המופשטת, ואת העובדה שישנם דברים מעבר לתפיסה החושית הפשוטה. הוא העביר לנו את המתנה הנפלאה ששמה ברית מילה.

העובדה שגם אנשים הרחוקים מאד מקיום כל סממן יהודי מקפידים על מצות מילה לעיתים קרובות במסירות נפש, מוכיחה עד כמה גם אנשים המצהירים של חילונים לחלוטין עדיין חלק מעם ישראל ותורת ישראל. ועד כמה ברית המילה הוא הסמל של עם ישראל.

להסביר את הנושא אפשר להמשיל את הדבר לאדם שהיה לו עסק מצליח, הוא אהב את עסק ונקשר עימו. לימים נוצר לו קושי להמשיך לנהל את העסק, והוא סגר זמנית את העסק, שנים עמד העסק שומם ומעלה חלודה, עד שביום בהיר הוא הוריד את השלט. בהורדת השלט הוא הצהיר כי הוא התייאש לגמרי מכל קשר עם העסק האהוב עליו בעבר, וכי אין בדעתו לחזור שוב לעסק המכניס והאהוב מהעבר.

ברית מילה הוא השלט של עם ישראל!!!

לך אישית אני אוסיף, כי הרמב"ם שהיה גדול הרופאים של ימי הביניים כותב, כי אדם שנימול שולט על יצריו פי כמה מאדם שאינו נימול. ולא צריך לפרט איזה טובה זה לילד לתת לו כח ועוצמה לשלוט על יצרים אלו. אם כי לבעלך לא כדאי להעלות טענה זו מכמה סיבות.

במקרה שלך, קרוב לוודא שבעלך עבר טראומה קשה בהיותו דתי והוא משליך זאת על כלל הציבור הדתי ועל תורת ישראל, ולכן חשוב לו מאד לנתק את עצמו, ולכן חשוב לדבר איתו בשפה רפואית, למרות שאנחנו מקיימים את המצות משום שאנחנו סומכים שיוצר האדם יודע ברית מילה מהוה סמל של מצוה שהמחקרים בימינו מוכיחים עד כמה היא נכונה. העמדה של העולם הרפואי שמומלץ שלא לבצע ברית מילה בשבעת ימיו הראשונים של חייו, אך מהיום השמיני מומלץ לבצע אותו כמה שיותר מוקדם.

מרבית הרופאים בפרט האמריקאים ממליצים לבצע ברית מילה. הדבר מונע את סרטן הערלה, ומסייע מאד להיגיינה של המקום, ומונע דלקות רבות. ברית מילה פופולארית מאד מסיבה זו בארה"ב, [באירופה המילה נתפסת כמשהו יהודי, ואירופה עדיין רוויה ברגשות אנטישמיים עזים, לפחות ברמה שלא לעשות לילדים משהו יהודי].

חשוב גם להעלות את הטענה שבמציאות הישראלית סביר להניח שכל חבריו היהודים יהיו נימולים, והדבר בהחלט לא נעים בלשון המעטה להיות שונה, בפרט בחברת הנוער הישראלי היום.

תשתדלי כמה שפחות להעלות לו את הנושא היהודי, כי אי אפשר לדבר עם אדם שעבר טראומה.

המשימה שלך מאתגרת אך אני בטוח בהצלחתך

זכות המצוה דוקא כשהיא באה בקשיים תביא לביתכם שפע ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

נ.ב. אם תצליחי בתהליך איטי מאד להחדיר לבעלך את המציאות שלמרות שנראה שהוא סבל איזה סבל נוראי, לא כל הדתיים כאלה, ולא כל הדת היהודית כזו, ויש גם יהדות מאירה פנים וכייפית, אני לא מתכוון שהוא יתקרב לדת או יקיים מצוות, אלא רק שישתחרר מתחושת האנטי, זה יהיה מתנה נפלאה לבעלך, כיון שכל אדם שמצליח לשלוט על הטרואמה שלו מרגיש מצויין עם עצמו. זה תהליך שאמור לקחת שנים, וכוונתי שבחכמתך תצילחי למצוא משהו זעיר פה ושם מפעם לפעם.

דונלד טראמפ – המורה הפרטי שלי

דונלד טראמפ – המורה הפרטי שלי

הוא נחשב לאדם הזוי. קריקטורה מהלכת. אף אחד לא האמין בו. כל התורמים העשירים של המפלגה הרפובליקאית התרחקו ממנו. העיתונאים לא נתנו לו סיכוי, והסקרים צפו לו תבוסה צורבת.

אבל למרות הכל, על אף כל התחזיות, ואל מול גלי הביקורת שהוטחו בו, דונלד ג'ון טראמפ הצליח לעשות את הלא יאומן, ולהיבחר כנשיא ה-45 של ארצות הברית של אמריקה.

שאלות רבות אפשר לשאול לנוכח הדרמה הפוליטית שמטלטלת את העולם כולו, אבל במקום לעשות בפרשנויות וספקולציות, נתמקד במוסר השכל שאנו יכולים להפיק מהסיפור המדהים הזה.

תראו את דונלד טראמפ, האיש המושמץ ביותר על פני תבל בשנה האחרונה: הוא לא התרגש מהביקורת שהופנתה כלפיו, לא נרתע מהתחזיות הקודרות שנכתבו אודותיו, לא גמגם בעת שהתייצב להתראיין בכלי תקשורת שלא הפסיקו לתקוף אותו ולמתוח עליו ביקורת בפניו ושלא בפניו – ובעיקר לא היסס לרגע לגבי הדרך בה בחר.

טראמפ שבר כל מוסכמה אפשרית. הוא נאבק נגד התקינות הפוליטית, נגד הסדר העולמי, נגד הגלובליזציה ונגד עולם האקדמיה. הוא התמרד נגד הממסד, נגד הבנקים והעשירים, נגד כל מה שקדוש ויקר בעיני הוגי הדעות ומובילי דעת הקהל בארה"ב ובעולם המערבי כולו.

ואת כל זה הוא עשה לבד. עם צוות מצומצם של עוזרים ויועצים שגם הם עצמם לא תמיד האמינו בו, והמשיכו לעבוד אתו רק כדי להרוויח כבוד, פרסום וכסף, הצליח דונלד טראמפ להגיע לכל פינה בעולם. המסרים שלו חלחלו אל מתחת לפני השטח, סוקרו בהרחבה בכלי כלי התקשורת בעולם וחוללו מהפכה.

מה אנחנו יכולים ללמוד מדונלד טראמפ? הרבה מאוד. לא כדאי שנלמד ממנו את הסגנון החצוף והיהיר. לא כדאי שנחקה את צורת הדיבור שלו, הזלזול הבוטה והמופגן כלפי כל מי שחושב אחרת ממנו. לא כדאי שנלמד ממנו להיות פורק עול שעושה ככל העולה על רוחו ואומר כל מה שעל לבו בלי לסנן שום דבר.

אבל אנחנו כן יכולים ללמוד מהיכולת שלו לעמוד על שלו גם כשכל העולם עומד מנגד. אנחנו צריכים לחקות את החתירה שלו להגשים את משאלת הלב שלו, גם כשאף אחד לא נותן לו סיכוי. כשכולם מזלזלים בו, כשמולו מתמודדת מועמדת בעלת ניסיון עשיר, עם קשרים רחבי היקף, ועם צבא ענק של עוזרים, תומכים, תורמים והוגי דעות המסייעים לה ומנסים לקדם אותה בכל דרך.

את זה אנחנו יכולים וצריכים ללמוד מטראמפ.

לא פעם אנחנו רואים בחור צעיר שהגיע למסקנה שהוא חי באופן שאינו נכון עבור יהודי. הוא מאמין שיש בורא לעולם, שיש תורה שאנחנו צריכים ללמוד אותה ולהתנהל על פיה. אבל המשפחה, ההורים, החברים, המורים בבית הספר והשדרנים בטלוויזיה חושבים אחרת. הבחור הזה היה כבר מזמן משנה את אורחות חייו ועובר לחיות כיהודי מאמין המציית להלכה, אבל הוא חושש מהסביבה. הוא מפחד שיאמרו עליו שהוא מתנהג שלא כראוי. הוא אינו רוצה להיות זה שכולם מצביעים עליו ברחוב ומתייחסים אליו כאל אדם הזוי ותמהוני שבחר לחיות בסגנון חיים שונה.

אם גם אתה בחור כזה, אם גם אתה חושב שאתה צריך לשנות ארחות חיים ולהתחיל לשמור תורה ומצוות. אם גם אתה שואף להצטרף ללימודים במדרשיה, להשתתף בקביעות בשיעורי תורה, לחבוש כיפה ולשמור שבת – כדאי שתלמד מדונלד טראמפ. אל תיתן לסביבה, לחברים ולכל אחד אחר למנוע ממך חיי תורה ומצוות. תכבד אותם, תתיחס אליהם יפה, אבל המשך לעמוד על שלך, המשך להתקדם בדרך החדשה שבחרת. תהיה טראמפ ותנצח את כולם.

המדריך הקצר לחג הסוכות

אז החלטת לבנות סוכה…

  1. במהלך כל שבעת ימי חג הסוכות צריכה הסוכה להיות מקום המגורים העיקרי של האדם. במילים אחרות, כל מה שהיית עושה בבית – עשה בסוכה.  בכלל זה: אכילה, שינה, מנוחה, לימוד, קריאה או כל פעולה ביתית אחרת.  מפאת קדושת המצווה אין לעשות בסוכה שימושי גנאי. אכילה עראית מותרת גם מחוץ לסוכה (בכלל זה אכילת מיני מאפה עד שיעור 'כביצה', וכן אכילת פירות ללא הגבלה או שתית מים).
  2. סוכה כשרה זקוקה לדפנות יציבים וקבועים, דבר המחייב תשומת לב מיוחדת לבעלי סוכות העשויות בד ('סוכות נצח'). בנסיבות מסוימות גם סוכה שאין לה ארבע דפנות כשרה,  רצוי לקבל הדרכה מפוסק הלכות מוסמך. הסוכה חייבת לעמוד תחת כיפת השמיים. גג, מרפסת או עץ פוסלים את הסוכה שנמצאת מתחתם. מטיילים שימו לב: מלונות, מסעדות, וקיוסקים רבים מעמידים סוכה לרשות אורחיהם, אלא שסוכות אלו בנויות לעיתים בצורה רשלנית ואינם עומדים תמיד באמות מידה הלכתיות. רצוי לבדוק את הנושא מראש.
  3.  גודלה של הסוכה צריך להיות לפחות 60 ס"מ על 60 ס"מ  בגובה 80 ס"מ.
  4. גג הסוכה צריך להיות מכוסה בסכך כשר. כל סוגי הצמחים כשרים לסכך אך רצוי להימנע מצמחיה המתייבשת ומתפוררת. קיימים בשוק סוגים שונים של מחצלות סכך ורצוי לקבל חוות דעת הלכתית לפני שקונים. שים לב מאיפה מגיע הסכך שלך: סכך גזול – פסול, ובכלל זה גם גיזום פיראטי של עצים ציבוריים.

סליחה, מה ההבדל בין אתרוג ללימון?…

  1. מצווה ליטול ארבע מינים בכל אחד מימי חג הסוכות, פרט ליום השבת. השנה חל היום הראשון של סוכות בשבת ועל כן אין נוטלים בו ארבעה מינים.  את ארבעת המינים חשוב להראות לאדם בקי בהלכות אלו כדי שיקבע את כשרותם.
  2. האתרוג: אתרוגים המורכבים בעץ לימון שכיחים מאוד אך הם פסולים לחלוטין. יש לוודא שהאתרוג קיבל הכשר מגורם אמין ומוסמך.
  3. חשוב לוודא שהאתרוג אינו פגום, ושהוא בגודל המתאים. כמו כן יש לוודא שלא מצויים עליו כתמים הפוסלים אותו. מסיבות אלו מוטב להראות את האתרוג לפוסק מנוסה כדי שיאשר את כשרותו.
  4. הלולב: יש לוודא שהוא ישר, שהוא אינו יבש, ושראשו אינו קטום. העלה העליון של הלולב נקרא 'תיומת'. יש לוודא שעלה זה לא נפתח בשיעור העולה על טפח (8-10 ס"מ), אך רבים מחמירים אף בפחות מכך. פסול זה שכיח מאוד, בין היתר משום שאגב 'הבדיקה' נפסלים לולבים רבים.
  5. ההדס: צריך להיות 'משולש' היינו שהעלים יהיו מחולקים לקבוצות של שלוש היוצאים באותה נקודה לאורך הגבעול. אם תנאי זה אינו מתקיים לכל אורך ההדס יש לשאול רב.
  6. הערבה: ענפי ערבה מתייבשים במהירות על כן יש להקפיד שיהיה לח ושמרבית עליו לא נשר.
  7. כדי למנוע מארבעת המינים להתייבש או להינזק מומלץ לעטוף אותם במגבת לחה או לאפסן אותם בנרתיק פלסטיק אטום המיועד לכך.

איך נוטלים לולב?

  1. הנטילה נעשית רק בשעות היום. אוחזים את האתרוג  ביד שמאל ואת שאר המינים ביד ימין. בתחילה אוחזים את האתרוג הפוך, דהיינו, כשהפיטם (השפיץ) מכוון למטה, רק לאחר אמירת הברכה '…על נטילת לולב' הופכים את האתרוג כך שיהיה מכוון למעלה.
  2. מנענעים את ארבעת המינים לכל רוחות השמיים. ישנם מנהגים שונים בסדר הנענועים ואופן ביצועם, על כן מומלץ לקבל הדרכה מאדם בקי בהלכה.
  3. נשים רשאיות ליטול ארבעה מינים אך הן אינן מחויבות בכך.
  4. בפעם הראשונה שנוטלים לולב (השנה ביום ראשון) מוסיפים גם ברכת 'שהחיינו' קודם הנטילה.
  5. ביום השבת המינים הם מוקצה ואסורים בטלטול.

מה עושים בחג?

  1. חג הסוכות נקרא 'זמן שמחתנו'. מצווה להתענג ולשמוח בו מתוך שמחת התורה. במקומות רבים מתקיימים אירועי 'שמחת בית השואבה' המוניים (ההשתתפות מומלצת) ברוב שירה וזימרה, זכר למעמד ניסוך המים שהיה נוהג בימי בית המקדש.
  2. שמחת חג הסוכות וקיום מצוות החג יש בכוחם לרומם את האדם למעלות גבוהות ומרוממות. נסיים בתפילה ששמחה זו תלווה אותנו בכל ימות השנה ונזכה בקרוב לראות בבניית סוכת דוד.

הערה חשובה: מאמר זה מיועד לעורר את לב הקוראים בלבד ואינו מהווה תחליף ללימוד ההלכות במקורותיהם. בכל מקרה של ספק יש לפנות לפוסק הלכות מוכר.

אילו הייתי יודע שעוד 10 שעות הוא כבר לא יחיה..

כבר שנים שאני דואג לאבא שלי. בבוקר אני קם וחושב עליו, בלילה אני הולך לישון ומחשבותי עדיין עסוקות באבא.

זה התחיל לאט לאט, אבא התאלמן והחל להזקין, בהתחילה היינו צריכים רק לעזור לו קצת עם סידור הבית, בישולים וכדו', אבל ככל שעברו השנים העזרה הפכה יותר ויותר משמעותית.

כבר שנים שאני צריך לעזור לאבא כל יום. אני מגיע לביתו שמרוחק כ-20 דקות נסיעה מביתי. עוזר לו להתארגן, מכין לו ארוחה מזינה, וגם יושב להאכיל אותו. נכון, אני לא לבד, יש לי אחים נוספים שנושאים איתי בעול, ולקחנו אפילו יהודי נחמד שעוזר לו בקביעות תמורת תשלום. אבל אחרי הכל הטיפול באדם קשיש מצריך הרבה מאוד מאמץ, ואנחנו לא רצינו להכניס את אבא לבית אבות. הוא נשאר עד יומו האחרון בביתו, בסביבה המוכרת והמגוננת כל כך.

השקענו בו את כל הכח. לא חסכנו במאמצים או בכסף. לא ניסנו לעגל פינות. תמיד היינו שם בשבילו, לקחנו אותו לבית החולים עם כל חשש רפואי קטן, ישבנו לידו לילות שלמים כשהיה בכך צורך, הפקרנו לפעמים את העבודה, את הבית ואת הכל, כי אבא היה זקוק לנו.

לפני שבועות אחדים אבא שלי נפטר. אחרי שנים של סבל מתמשך והידרדרות עקבית של מצב הבריאות שלו, הוא עבר לעולם שכולו טוב, משאיר אותנו שבורים ורצוצים. יתומים.

בדרך כלל שאני מסיים פרויקט גדול אני נושם לרווחה. אני מרגיש שירד לי עול כבד מהכתפיים, ושעכשיו אני יכול להתפנות לטיפול בנושאים אחרים שעד עכשיו נאלצתי להזניח מעט.

אבל הפעם זה היה שונה. לא רק שהתאבלתי על לכתו של אבא, לא רק שהצטערתי על כך שיותר לא אראה אותו, ושוב לא אוכל להתייעץ אתו, אלא גם הרגשתי צער רב על כך שלא השקעתי בו כוחות גדולים יותר.

נכון, לא התעצלתי אף פעם, ולא חסכתי מאבא שום דבר שהוא היה צריך. תמיד עזרתי לו כשהוא רק היה זקוק לעזרתי, אפילו בימים האחרונים ממש.

רק ביום שישי לפני שבועיים, הייתי בביתו של אבא והבאתי לו אוכל לשבת. ניסיתי לסדר אותו על המיטה שיהיה לו קצת יותר נוח, עשיתי לו קצת מסאז' כדי להקל על הכאב ממנו סבל. בשבת היה אתו אחד מנכדיו, וביום ראשון כבר התייצבתי שוב ליד מיטתו, לאחר שבמהלך הלילה פינו אותו לבית החולים.

הוא היה חלש וכאוב. האכלתי אותו קצת , דיברתי אתו קצת ואפילו עזרתי לו לקרוא קריאת שמע בזמנה, כפי שהקפיד לעשות משך כל ימי חייו. הייתי לידו סידרתי לו כריות כדי שירגיש יותר בנוח, זירזתי את האחיות והרופאים לטפל בו ולהקדיש לו תשומת לב מירבית, עשיתי כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לעזור לו.

הייתי לצדו כשהעלו אותו מחדר המיון למחלקה הפנימית, רצתי שוב ושוב כדי לדאוג לכל מה שהוא צריך, נתתי לאבא את כל הלב ואת כל הנשמה. דובבתי אותו, קצת שימחתי אותו, סיפרתי לו סיפורים שהוא אהב לשמוע על הנכדים שמצליחים בלימוד התורה בישיבות הקדושות ועוד.

בצהריים החליפו אותי ואני שבתי לבתי כרגיל, הייתי צריך להשלים את עיסוקי בשאר העניינים.

עשר שעות אחר כך, אבא כבר היה למעלה…

אילו רק הייתי יודע שאלו השעות האחרונות שלו. אם רק הייתי מבין שבעוד עשר שעות כבר לא אוכל לסדר לו את הכרית, לא אוכל לשמח אותו בסיפור משעשע, לא אוכל עוד להתרוצץ למענו. אילו רק הייתי יודע…

אם הייתי יודע שזה היום האחרון שלו, לא הייתי זז ממיטתו לרגע. הייתי מנצל כל שניה וכל רגע שהוא עוד חי כדי לשרת אותו, כדי להתבונן בפניו עוד רגע קט, כדי לשמוע את הנשימות שלו, לגעת בכף היד החמימה שלו, להרגיש עוד קצת ילד שנמצא ליד אבא שלו.

אילו רק הייתי יודע.

***

ההרגשה הזאת לא מרפה ממני, והיא כנראה תלווה אותי עוד זמן רב. אני מניח שרבים מהאנשים שאיבדו את הוריהם או קרובים אחרים חלילה, מרגישים כך.

מתוך ההחמצה הזאת, הבנתי את מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". מה הכוונה שלהם? שאדם צריך לחזור בתשובה יום אחד לפני שהוא מת? ועד אז אין צורך לחזור בתשובה? ובכלל, מאיפה הוא יודע שמחר הוא ימות?

אלא, כך מסבירים גדולי הרבנים, אדם צריך לחזור בתשובה כל יום, כי אולי מחר הוא ימות.

תמיד חשבתי שזה פשוט עניין טכני: אתה צריך לחזור בתשובה לפני שתמות חלילה, ובגלל שאתה לא יודע מתי תמות, לכן כדאי לך לחזור בתשובה מדי יום.

אבל עכשיו אני כבר מבין עומק חדש בדברים הללו.

אדם צריך לנצל את הזמן שיש לו, כי אולי מחר הוא ימות. תחשבו על זה. אם אני כל כך מצטער שלא הספקתי לכבד את אבא שלי, שלא הספקתי להיות לידו מספיק, למרות שעשיתי הכל למענו וכבר שנים ארוכות שהוא העיסוק המרכזי שלי בחיי היום יום, אני עדיין מצטער שלא עשיתי יותר…

אם זאת ההרגשה שפוקדת אדם שאביו נפטר, מה היא ההרגשה של הנשמה ברגע שהיא עולה למעלה? היא רואה את השכר העצום שהקדוש ברוך הוא נותן על כל מצווה, על כל מחשבה טובה, על כל כוונה טובה. היא רואה גם את גודל החרפה שנושא האדם על כל עבירה שעבר, ועל כל חטא שחטא.

איזו תחושת החמצה מרגישה הנשמה על זה שהיא לא ניצלה כל רגע פנוי כדי להרוויח עוד קצת. עוד רגע של עבודת ה'. עוד מעט התקרבות לקדוש ברוך הוא.

הרגשת ההחמצה והפספוס היא נוראית!! תאמינו לי, אני יודע.

בן 112: "אין שום סוד, הקדוש ברוך הוא נותן חיים"

כולם רוצים לדעת מהו סוד החיים הנצחיים, ומאחר וכולנו יודעים שאין דבר כזה 'חיים נצחיים', אנחנו רוצים לפחות לדעת כיצד זוכים לאריכות ימים. איך דוחים את המוות הכי רחוק שאפשר. מה עושים כשרוצים לברר דבר כזה? פונים למי שהצליח במשימה, ושואלים אותו מה סוד ההצלחה שלו.

אלפי אנשים שהגיעו לזקנה מופלגת נשאלו אודות סוד החיים שלהם, וכל אחד מהם חשף סוד משלו. אחד שתה חלב עזים כל יום, וחברו נמנע מאכילת בשר. זה טוען שהאורז הוא המאכל שהאריך את ימיו ורעהו טוען שהאקלים המיוחד באזור מגוריו הוא התורם העיקרי לכך.

אבל ר' ישראל קריסטל מחיפה לא מנסה 'למרוח' אותנו עם תשובות מפוקפקות. כשאנשים שומעים שהוא כבר 112 שנים חי על פני האדמה, ומבקשים שימסור להם בשקט בשקט את המתכון שהוביל אותו לחיים ארוכים כל כך הוא משיב להם בחינניות ובהחלטיות: "אין שום מתכון סודי. הקדוש ברוך הוא העניק לי חיים ארוכים, והוא זה שמחליט כמה זמן יחיה כל אחד שנולד על פני האדמה".

באחרונה הפך קריסטל לאדם מפורסם במיוחד. זאת, לאחר שיאסוטארו קוידה היפני מת רגע לפני שהגיע לגיל 113. הבא בתור אחרי קוידה הוא ישראל קריסטל, ומותו של קוידה הפך אותו ל'הגבר הכי מבוגר שחי היום'.

כאשר שמעו בני המשפחה על מותו של היפני הם כבר ידעו שהשיחה הבאה תהיה אליהם. ואכן, 'קבוצת המחקר לגרונטולוגיה', המתחקה בעקבות קשישי העולם שחצו את גיל 110 ומעבירה שמותיהם לספר השיאים של ג'ינס, בישרה לבני המשפחה כי אביהם הוא המועמד הוודאי לרשת את התואר.

מכשול בירוקרטי קטן שהיה עלול להתברר לבסוף כמשוכה שתקלקל את החגיגה, תוקן גם הוא: לפי תקנון הארגון יש להציג תעודה רשמית המעידה על תאריך לידה. התעודה חייבת להיות כזאת שהונפקה בתוך 20 שנה מאז לידתו של הקשיש, ובמקרה של קריסטל התעודה הכי ישנה שלו היתה תעודת נישואין שהונפקה רק לפני 87 שנים, כשהיה 'ילד' בן 25. ארגונים יהודיים בעולם נרתמו לעזרתו של קריסטל, ואישורי לידה מפולין הושגו גם הם.

"נולדתי לפני 112 וחצי שנים, בשנת 1903, בלודז' שבפולין, לאבי ר' משה דוד קריסטל ז"ל, ולאמי, ברכה ע"ה, שגם מוצאה היה מלודז'; היא הייתה בת למשפחה חשובה ויראת-שמיים עד מאד", כך מספר קריסטל בראיון לעיתון 'המבשר'.

"למרבה הצער, התייתמתי משני הוריי בגיל צעיר מאד, והפכתי ל'יתום עגול'. אמי נפטרה, מאבנים בכיס המרה, כאשר הייתי רק בן 8 שנים, ואבי נהרג במלחמת העולם הראשונה.

"מה אומר לכם, אני עדיין זוכר את העולם אחרת לגמרי ממה שהוא היום… אני עדיין זוכר את העולם עוד לפני שנסעו במכוניות, לפני שדיברו בטלפונים. בזמני, כאשר שלחו לאי-מי מכתב לאמריקה, שנה ארכה עד שהמכתב הגיע ליעדו; וכאשר הנמען השיב למכתב, ארכה שנה נוספת עד שתשובתו התקבלה. היום, אם מישהו לא עונה לפניה בדואר האלקטרוני בתוך חצי דקה, השולח כבר נעשה חסר מנוחה.

"אני עדיין זוכר את התקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה, כאשר המכונית הראשונה הגיעה לפולין. הלכנו 20 קילומטרים כדי לראותה, וכאשר ראינו את האוטו, שאלתי את האנשים שסביבי: איפה הסוסים שסוחבים את הרכב?…

קיסטל מספר גם על מלחמת העולם הראשונה: "כאמור, הייתי אז ילד בן 11, אך כפי שציינתי – הייתי כבר יתום עגול, אז מצאתי לעצמי מקור-פרנסה במהלך המלחמה: נשאתי לחם וחלות מהמאפייה אל החיילים ברוסיה. הייתי חרוץ מאד בפעילותי זו, וכך הרווחתי שכר שאפשר לי להשקיט את רעבוני.

"בעצם, הייתה מלחמת-העולם הראשונה מלחמה גדולה ומרה, שזעזעה את העולם כולו; אך מכיוון שמלחמת-העולם השנייה הייתה הרבה יותר גדולה, והרבה יותר קדושים הי"ד עלו על המוקד במהלכה – היא העמידה בצל את מלחמת-העולם הראשונה. אולם אני, איבדתי את אבי במלחמת-העולם הראשונה. במהלך מלחמה זו הייתי ילד, בין שנותיי ה-11 ל-13. אבי נתפס בידי הצבא הרוסי, ושם נהרג, ה' יקום דמו.

בנו ר' חיים קריסטל, משתתף בשיחה, מספר גם הוא על אביו, והכוח העומד מאחוריו עד זקנה ושיבה: "אמונה היא כוח ההישרדות שלו. אבא עבר הרבה דברים בחיים ונותר עם חיוך רחב. הוא אדם נינוח ואף פעם לא מתרגז, זאת למרות שהחיים שלו לא היו קלים. כפי שכבר סיפר, כשהיה בגיל שבע אביו נחטף לצבא הרוסי ובגיל 9 אימו נפטרה. הוא היה יתום שגדל אצל דודים. בגיל 17 הוא כבר עבד בעבודה פיזית קשה במפעל הממתקים המשפחתי בעיר לודז'. ארבע שנים אח"כ הוא נשלח לאושוויץ שם ביצע עבודות כפייה. הוא היחיד שנותר חי מהשואה, בלי אשה ובלי ילדים. שני בניו נפטרו בגטו ממחלות ומרעב ואת אשתו איבד בשריפה. הוא יצא מאושוויץ כשהוא שוקל 36 ק"ג ובנה משפחה חדשה מאפס. הוא בוטח בבורא העולם שהעניק לו שנים, מניח כל יום תפילין, וחי עם ההרגשה שהכל מאת הבורא יתברך.

"אמרתי לאבא לא מזמן, כי בע"ה הקב"ה יתן לו עוד שנים טובות, ובעוד חצי שנה הוא יוכל להיות אולי היהודי היחיד מזה שנים רבות, שיוכל לומר על עצמו מאה שנה של הנחת תפילין… זהו אבא, יהודי שמתאמץ כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל, הוא לא מפספס שום יום, גם כשהוא חלש ושוכב במיטה באפיסת כוחות, יהודי שקובע עיתים לתורה גם כשהוא תשוש, יהודי מלא שמחת חיים המקרין מהעוצמות שלו על כל סביבותיו. אנו מתפללים ומקווים כי השי"ת יתן לו עוד שנים וכוח. ויקוים בו הפסוק "עוד ינבון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", והלוואי שיזכה לראות בביאת המשיח".

ההצלחה המדהימה בשיקום האסירים

מה אם בנוסף למערך הסוציאלי, הטיפול הפרטני ושאר האמצעים שמשמשים את הרשויות כדי לשקם אסירים ולהחזירם למוטב  – היינו מציעים גם את דרך התורה והתשובה, כאמצעי שיקומי מן המניין? הרב אבינועם כהן, ראש תחום השיקום התורני ברשות לשיקום האסיר, החליט לנסות. "מי שנתן לנפש את האפשרות לחטוא", הוא מסביר לאסירים, "חזקה עליו שנתן לה גם את האפשרות לשוב ממעשיה הרעים, ולתקנם". והתוצאות? למעלה מ-80 אחוזי הצלחה (!) – שהוכחו בפועל, במסגרת מחקר מקיף שבוצע לאחרונה על ידי שתי חוקרות מנוסות. אחת מהן היא ד"ר רותם אפודי – שמלווה את מערך המחקר ברשות, מזה כ-13 שנה. ואחוזי חזרה לפשע לאחר השיקום? הנמוכים בעולם.

■ ■ ■

איך עושים את זה? לרב אבינועם כהן – ראש תחום השיקום התורני ברשות לשיקום האסיר, ובעל תשובה מזה 25 שנה, הנועץ בגדולי תורה שליט"א – יש משנה סדורה בנושא: "תוכנית שלושת הצעדים" – וידוי חרטה וקבלה לעתיד – אותה "העתיק" מהרמב"ם היישר אל בין כתלי בית הסוהר. ה"אני מאמין" שלו הפך זה מכבר לכלי טיפולי רשמי, ומוכח.

"לא רק שהתורה מציגה בפנינו את 'ארגז-הכלים' לתיקון הנפש החוטאת", אומר הרב כהן, היא אף מסבירה לנו כיצד ובאלו מקרים, להשתמש בכל כלי וכלי. הרי לא יעלה על הדעת שנשתמש במברג בזמן שצריכים פלאייר דווקא", הוא אומר.

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". אולם, האם כל חטא הוא בר תיקון? כיצד בכלל אפשר להשוות בין עבירה לעבירה?

הרב כהן לא נשמע מופתע במיוחד נוכח תמיהתי. "כל עוד הנפש החוטאת שבה בתשובה שלימה על מעשיה – בוודאי. הכל נסלח ונשכח כלא היה. ובאשר לסוגי החטאים – נכון שאי אפשר להשוות בין חטא לחטא. אבל צריך להבין דבר מאד בסיסי: אדם לא נולד חוטא. הוא היה תינוק ככל התינוקות, אולם במהלך החיים הוא עובר כל מיני ניסיונות. איך יגיב להם? יש לו זכות בחירה, והוא צריך לבחור בחיים. ואם אותו אדם גדל במשפחה קשת יום או בשכונת מצוקה, ולא זכה לקבל את הכלים שיעזרו לו לבחור בחיים? אדרבא – לעולם לא מאוחר לבחור בחיים", הוא מסכם על רגל אחת את משנתו הסדורה.

■ ■ ■

מה כולל ארגז הכלים שעמו אתם עובדים?

"לצד הכלים הסוציאליים הרגילים של טיפול פרטני על ידי הגורמים המוסמכים לכך, ישנם כלים שלקוחים מן התורה הקדושה, מהנביאים ומן הכתובים, מן המשנה, ומן הגמרא, מתורת המוסר ומחשבת ישראל".

"מדובר בשפע בלתי ניתן לתיאור של כלים תורניים שנמצאים לרשותנו, וברגע שלומדים לעבוד איתם נכון – השמים הם הגבול לשינוי שניתן לחולל בעזרתם. עד כדי כך שאחוז החזרה לפשע לאחר השיקום – הוא הנמוך בעולם".

ומאיפה לדעתך נובע ההישג הזה, בעיקר?

הרב מחייך לעומתי ומשיב: "זו תוצאה של חיזוק באמונה, נטו. בבחינת 'בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה'. שיטת הטיפול התורנית היא כל כך מדויקת, עד שהצליחה להוכיח את עצמה גם במקרים של אסירים הנכללים בקטגוריית 'האגוז הקשה'- אלו שלא בנקל ניתן לשבור את 'קליפתם' הנוקשה ולגלות את הפרי המסתתר מאחוריהם".

■ ■ ■

במה שונה בעצם שיטת הטיפול שאתם מציעים, מן השיטות שהיו נהוגות עד כה בין כתלי הכלא?

הרב כהן: "ההבדל הוא בגישה. שיטה שיקומית שבה אתה מלמד את עצמך להביט בחמלה על אדם שטעה, היא שיטה שתביא אותך להבין מאיפה אותו אדם קיבל את ההחלטה לפעול כך ולא אחרת. בשטיה הזו אתה לא מוקיע את האדם מהחברה בגלל העוול שגרם לה, אלא בדיוק ההיפך. אתה מלמד אותו לחיות בה מחדש, לפי הקריטריונים הנכונים – אותם לא למד מעודו. השיטה התורנית מקנה בעצם לאסיר חוויות מתקנות לחינוך שאותו ספג בבית או בחברה בה גדל".

"כך למשל, על כל מעשה טוב שעשה – יקבל האסיר תעודת הצטיינות. אמנם זאת רק לאחר שעבד על תיקון מידותיו באופן רציף ולאורך תקופה".

"עליך לראות את החיוכים של האסירים המצטיינים, שפעם ראשונה בחייהם זוכים לקבל תעודה", אומר הרב כהן. "סוף כל סוף גם הם מרגישים שזכו ללכת עם משהו בחיים שלהם – עד הסוף, ולהצליח בו. וכשזה עושה להם טוב על הלב, אנחנו יודעים שעשינו את שלנו, בכך שנתנו להם מוטיבציה להגיע למשהו בחיים, להיות 'מישהו'".

 

מי מתאים לשיקום התורני?

"לא כל אסיר מתאים לתוכנית הזו, אלא רק אסירים שבאופן מושכל  – בחרו לשנות את אורח החיים הנלוז שלהם, באמצעות תהליך של שיבה למקורות – דהיינו לימוד תורה וקיום מצוות בצורה רצינית, מיושבת ומעמיקה. בנוסף, תוצאות המחקר שערכנו מוכיחות, כי אסירים שלא הפנימו את העובדה שהם זקוקים לשינוי דרסטי של מעשיהם – אלו הם האסירים שלא התאימו לתוכנית השיקומית שלנו".

"ההסבר ה'מדעי' שאנו נותנים לכך הינו, כי אסירים אלו קשה להם להודות בקלקלתם, הם מסרבים להכיר בעובדה שהם שגו בהחלטות שקיבלו. מדובר באסירים שבינם לבין עצמם הם מודים באמת, ופשוט קשה להם להוציא אותה החוצה. את האסירים האלה אנחנו ננסה לא רק לאתר באמצעות אבחון מיוחד, אלא גם נדרבן אותם לקחת אחריות על מעשיהם ולהתוודות עליהם. וברוך ד', אחוזי ההצלחה שלנו עד כה, הם די טובים".

 

איך עושים את זה בפועל, ומה אומרים לאסיר כזה?

"ראשית, נותנים לו את ההרגשה  שלמרות הכל – הוא בן אדם. בשלב שני, נשדר לו שההחלטות שהוא קיבל בעבר אינן רלוונטיות עוד לאדם שהוא היום – שהרי קיבל על עצמו לשוב עליהן בתשובה. דיבורים כאלה מביאים אותו לכך שיתבייש במה שעשה, יתחרט וירצה לקבל את העזרה שאנחנו מציעים".

■ ■ ■

אבל האם באמת ניתן לשנות מן הקצה אל הקצה – דפוס חשיבה של אדם שגנב או שעשה מעשה אחר שלא ייעשה? איך בכלל מביאים פושע לתיקון אמיתי וגורמים לו להיות חלק אינטגראלי מהחברה, ולתפקד בה כראוי?

"ראשית כל, אנו מעניקים לו כלים של אמונה. אנו מלמדם אותו להתבונן נכון על היצרים שדוחפים אותו להתנהגות שלילית, ולהבין שהם ניתנו לו כניסיון שהוא יכול לעמוד בו: 'אם אני גונב, משמע אני לא מאמין חלילה שהקב"ה הוא המפרנס'. 'אם אני מכה מישהו – משמע אני לא מאמין חלילה שהקב"ה הוא ששלח אותו אלי, כדי לנסות אותי במידת הכעס'".

"שיקום שעשה בפן הרוחני-אמוני, מלמד את האסיר להבין שמעבר ל'צ'קלקה' של המשטרה – יש בורא עולם, שממנו ורק ממנו הוא צריך לפחד. יש דין ויש דיין, וממילא אין הוא יכול לעשות כאן ככל העולה על רוחו".

 

מוכן לצאת לעולם

ומה קורה לאחר שהתהליך הפנים-מסגרתי הושלם, והאסיר מוכן להתמודד ולהתעמת עם העולם שבחוץ?

"לעיתים יוחלט לשלוח אותו להמשך טיפול במסגרת אקסטרנית הפועלת כבית מדרש תורני – כל זאת בתנאי שיוכל להוכיח שהוא מתפרנס בעצמו כראוי, כדי לא להוות נטל על כתפי החברים איתם הוא לומד. אדם שמרגיש ש'יורדים' לנקודה שבה הוא נמצא, ומדברים בשפה שלו – הוא מקבל כלים להתמודדות, שלא יקבל בשום מקום אחר".

"זה בעצם מה שהשיקום התורני עושה – הוא מתבונן דרך המשקפיים של האסיר, ומשדר לו ללא הרף: 'אני מבין אותך, אני אוהב אותך ואני מאמין בך. האדם שאתה היום, אחרי שעבדת על המידות שלך ותיקנת אותן – הוא לא אותו אדם שהיית בעבר ועל כך – מגיע לך לחיות חיים אחרים, טובים יותר. אנחנו איתך לאורך כל הדרך, נעזור לך בכל שלב שתצטרך – העיקר , שלא תשוב עוד לעולם אל מאחורי הסורגים. תהיה הגאווה שאנחנו מצפים ממך להיות, שאנחנו מאמינים שתהיה – ותוכיח לנו שאתה יכול להצליח בחיים האזרחיים'".

"חשוב להדגיש", אומר הרב כהן, "אנחנו לא מתיימרים להציע משהו במקום השיקום המקצועי, אלא בנוסף לו. והתוצאות? כאמור, בקרוב, על פי ההערכות של בעלי המקצוע מן השורה הראשונה, הן מדהימות ומדברות בעד עצמן. בקרוב מאוד בס"ד, הן אמורות להתפרסם במסגרת כנס בינלאומי. אז, כך אנו מצפים, יעורר המחקר הדים בקרב אנשי המקצוע ברחבי העולם כולו".

(מתוך יתד נאמן)

לעצור, להביט ולהתבונן

נושמים, גדלים, אוכלים, שותים, ישנים, לומדים, חיים. במרוץ החיים, אנו ממעטים לחשוב על הפלא שבעצם בריאתנו. על הזכות והנס שבמנת חלקנו על היותנו חיים, דינאמיים, מתקדמים, ונבנים. גוף האדם, אף שבדרך כלל הוא נראה לנו מובן מאליו, הוא המכונה המשוכללת ביותר עלי אדמות. הגדול שבמדענים בני האנוש לא יוכל לעולם לפתח מכונה שכזו, וגם לא תחליף פשוט בהרבה. מתנת החיים המפכים בגוף, שפועל בתיאום מושלם ומופלא, אינה דבר של מה בכך.

כמות אדירה של תהליכים בשנייה

בניסיון להבין כיצד פועל גופנו ואילו ניסים מלווים אותנו בכל רגע נתון כדי שנוכל לנשום את הנשימה הבאה, די להציץ בכמה עובדות הקשורות בתפקודנו. לקרוא, להתפעם ולהודות עד בלי די לבורא עולם. ראשית, כדי שהגוף יפעל כשורה, מדי שנייה מתרחשים בו אלפי מיליונים של תהליכים. בשנייה אחת, נהרסים מיליוני תאים, נבנים אלפים של רכיבים כימיים המספיקים לייצור כל תרופה בעולם, ובד בבד, הגוף מפיק אנרגיה רבה כל כך, עד כי ניתן להשתמש בה לצורכי חשמל של עיר. המידע שיש במוח ובגוף הוא בכמות כה גדולה, עד כי עשרות מחשבים מתקדמים ביותר בקושי יצליחו להכילו. ולכל אורך הזמן הזה, ניטשת בגוף מערכה עצומה נגד אלפי פולשים זרים שמבקשים לפגוע בו.

מתקשים להאמין? ובכן, מסתבר כי הניסים שמאפשרים את קיום חיינו, מתחילים בעובר עוד בעודו ברחם אימו. לפי מחקרים שנערכו, העובר מסוגל לשמוע צלילים, והוא מגיב להם. כמו כן, לפי מחקרים אחרים, תינוקות מתחילים לחלום כשהם עדיין ברחם אימם. מיד לאחר הלידה, ראשו של התינוק מגיע לרבע ממשקל גופו. אף על פי שעם לידתו, ניצבת בפני התינוק דרך ארוכה עד להתפתחותו המלאה, הרי שהוא נולד עם כל האיברים, קטנים וחלשים ככל שיהיו.

ראש טוב

אף שראשו של תינוק שזה עתה יצא לאוויר העולם מגיע לרבע ממשקל הגוף שלו, הרי שדרכו להתפתחות מלאה ארוכה למדי. רק בגיל 20 מגיע המוח למשקל המקסימאלי שלו. לאחר מכן, במהלך העשורים שיבואו, ימותו כמיליארד תאי עצב במוח. משקלו יפחת בשיעור של כ-100 גרם. לפי ההערכות, המוח שלנו יכול לאחסן כמות מידע שגדולה יותר מ-5,000 דיסקים. וגם כשאנחנו שולחים מסר למוח, אין מחשב בעולם שיוכל להתחרות במהירות הפעולה שלנו שככל הנראה נע בסיבי העצם במהירות של 200 קמ"ש לערך.

המוח, מעניין לדעת, הוא האיבר הרגיש ביותר בגוף למחסור בחמצן. זאת ככל הנראה הסיבה לכך, שלמרות משקלו הקטן בהשוואה ליתר חלקי הגוף, כ-1,300 גרם, הוא מקבל אספקה של כ-20% מהחמצן שנקלט בגוף. אם חמצן לא מגיע למוח במשך כ-7 שניות, הסובל מהמחסור יתעלף. הסיבה לכך, היא כדי להציל את האדם. קולט את אותות המצוקה, ונופל למצב מאוזן על מנת להזרים כמה שיותר חמצן למוח. ואם כבר במצב מאוזן עסקינן, הרי שבמהלך שנת החלום, השלב החמישי בשלבי השינה, משתק המוח את שרירי הגוף, מה שמונע מאיתנו ליפול תוך כדי שינה.

 

בעומק הלב

תהליכי התיאום והתפעול בין המוח לבין הלב הם פלאיים ממש. שני האברים החיוניים הללו, האחראים לתפקודו של הגוף, פועלים בהרמוניה ובחריצות יתרה, בכל שנייה ושנייה. בשעה אחת, הלב פועל במידה המפסיקה לייצר אנרגיה שיכולה להרים משקל של טון. במהלך תקופת החיים הממוצעת של בן אדם, הלב פועם כ-3 מיליארד פעמים ושואב כ-180 מיליון ליטרים של דם. באשר לשאלת מיקומו של הלב, אף שהתשובה בדרך כלל היא שהוא נמצא בצד השמאלי של החזה, הרי שבפועל, מיקומו שונה. הלב ממוקם במרכז בית החזה, כשקצהו התחתון נוטה מעט שמאלה. זאת הסיבה להנחה המוטעית שהלב ממוקם בצד שמאל. בהקשר זה ראוי לציין, כי חלק קטן מהאוכלוסייה לוקה ב"דקסטרוקרדיה", מצב שבו קצהו התחתון של הלב נוטה מעט ימינה, ולא שמאלה.

משקלו של הלב מגיע ל-350 גרם לערך. הגודל הממוצע שלו, אצל אדם מבוגר, הוא כגודלו של תפוז גדול. כל חדר בלב מתמלא בדם בכמות של חצי כוס לערך. בכל פעימה, מזרים הלב כ-100 מילי-ליטרים של דם. בכל יום עוברים דרך הלב כ-8,000 ליטרים של דם. בתוך שלושה ימים, יכולה זרימת הלב לדם למלא בריכה! אורך כלי הדם בגוף מגיע ל-100 אלף קילומטרים לערך, ששווים ל-3 הקפות לכדור הארץ בקירוב. לחץ הדם בעורקים שלנו הוא חזק ביותר, עד כי הוא מסוגל לפרוץ כמו מזרקה בזרם של למעלה ממטר. התקף לב קורה כאשר עורק שמזין את שריר הלב נסתם. כתוצאה מכך, אותו אזור בלב שהוזן על ידי העורק, מת, והאזור הלבבי עובר תהליך של נמק.

המעבדה המשוכללת בתבל

ומהלב אל הכבד, איבר חיוני ביותר שאחראי על תהליכים רבים בגופינו: ברפואה מגדירים את הכבד כמעבדה של הגוף. עם זאת, בהשוואה למעבדות שהוקמו ושמופעלות על ידי בני תמותה, הרי שמדובר במעבדת-על שאין ביכולתם של בני האנוש להבין בצורה מוחלטת כיצד היא פועלת, ובוודאי שלא ניתן להעתיק אותה. הכבד קולט את הכימיקלים, הוויטמינים, המינרלים והחומרים השונים שהגוף זקוק להם. בדרך, הוא מסלק את הרעלים שמזיקים לגוף. כך שלמעשה, הכבד משמש כמסננת וכספק של חומרים החיוניים לתפקודנו. מעבדת הכבד מסוגלת לטפל בכ-500 תהליכים שונים במקביל, בעת ובעונה אחת.

מלבד היותו של הכבד מעבדה שמזינה אותנו בחומרים חיוניים, ומצילה אותנו בד בבד מרעלים מזיקים, יש לו עוד תכונה מיוחדת: כבד הוא האבר היחיד בגופנו שמסוגל לצמוח מחדש. הכבד הוא בלוטה, שמשקלה כ-1400 גרם. האבר החיוני הזה ממוקם מתחת לסרעפת ותופס, בין היתר, חלק ממערכת הבטן. הכבד מכוסה כמעט כולו בקרום הצפק. מתחת לקרום הזה, יש רקמת חיבור צפופה שעוטפת את הכבד כולו. הכבד מחולק לשתי אונות בסיסיות. האונה השמאלית קטנה יותר, והאונה הימנית, הגדולה יותר, מתחלקת לשלושה חלקים. החלקים מחולקים כל אחד על ידי כלי דם וסיבים פיברוטיים שיוצרים מבנה תומך לאוניות.

 

בעוד הכבד מסנן את הרעלים מגופנו, הקיבה אחראית בין היתר על אכסון מזון, ויסות קצב העברת המזון למעי הדק להמשך עיכול, המשך פירוק מכני של המזון לאחר פירוקו בפה ועוד. אם אתם חשים מלאים מאוד לאחר ארוחה גדולה, אל לכם להתפלא: הקיבה מסוגלת להתנפח עד פי 20 מהגודל המקורי שלה. בשל הגמישות שהיא נדרשת כדי לבצע פעולות שכאלה, הקיבה חייבת לרפד עצמה מחדש מדי שבועיים, אחרת, מיצי הקיבה יאכלו אותה.

ומה באשר לריאות? הריאות, האבר העיקרי האחראי על הנשימה, שואפות בכל יום כמיליון ליטר של אוויר. שטח הפנים של נאדיות הריאה הוא גדול ביותר, ומגיע למידות של מגרש גדול, אף על פי שאנו נושמים אוויר כה רב בכל יום, עדיין למים יש את הנתח הגדול ביותר בגופנו: כ-70% מהגוף מורכב ממים. סוג המים דומה יותר למי ים מאשר למי השתייה הרגילים מהברז. הריאות, וכך גם איברים אחרים בגוף, אינם סימטריים. צד שמאל שלנו לא זהה לחלוטין לצג ימין. ולא בכדי. אם נתרכז בריאות כדוגמא, הריאה השמאלית קטנה מהריאה הימנית, כדי שיהיה מקום ללב, שממוקם בין שתי הריאות.

 

הדם הוא הנפש

הלב הוא המשאבה של הדם, הנוזל הפלאי בבריאה. הנוזל האדום הסמיך מכיל רכיבים שונים, ופועל בצור המיוחדת. אורך חייה של כדורית דם אדומה, הכדוריות שמעניקות לדם את צבעו האדום, עומד על 120 יום. בכל שנייה, שימו לב! נהרסות 15 מיליון כדוריות דם אדומות בגוף. בטרם תיהרסנה, תעבורנה הכדוריות מסע של 12 מיליון קילומטרים ברחבי הגוף. כדורית דם אדומה נעה במהירות רבה ומבצעת הקפה אחת ברחבי הגוף בתוך 20 שניות בלבד. בגוף של אדם בוגר יש כ-6 ליטרים דם (לגברים יש יותר דם מנשים). מילי-ליטר אחד של דם מכיל כ-5 מיליון כדוריות דם אדומות.

מלבד סוגי הדם העיקריים המוכרים, A,B,Oו- AB, בעלי RHחיובי או לא, קיימים עוד תת סוגים רבים של סוגי דם. סוגים אלה לא נבדקים בבדיקות שגרה של בנקי הדם. לכל אדם יש סוג דם בעל מאפיינים ייחודיים לו. זה נגזר מה-DNA, החומר התורשתי שנמצא בגופו של כל אחד ואחד מאיתנו. ה-DNAבנוי בצורת סליל שמקופל כמה פעמים. באופן הזה, מתאפשר אכסון כמויות עצומות של מידע. אם מותחים סליל כזה, אורכו הוא כזה שיכול להגיע לירח 6000 פעמים לערך.

 

מאסה של שרירים

השרירים, כחלק בלתי נפרד ממערכות הגוף, מאפשרים לנו תפקוד תקין של הגוף. מהו השריר החזק ביותר בגופנו? סביר להניח שלא רבים היו מגיעים לתשובה הנכונה: השריר החזק ביותר בגוף, יחסית לגודל שלו, הוא שריר הלשון; 650 שרירים לערך אחראים על היציבה שלנו, על התנועה ואפילו על המראה החיצוני של כל אחד מאיתנו. אנשים הלוקים במחלות ניווניות או קשישים- השרירים שלהם עוברים תהליך של הידלדלות, מה שגורם לעור לשקוע פנימה; בעת ההליכה, בני האדם מפעילים כמעט 200 שרירים. יש שרירים המרימים את הרגל ומסייעים לה לצעוד, שרירי הגב מושכים את הכתפיים אחורנית ושומרים על שיווי משקל, שרירי הבטן מתכווצים ומונעים נפילה לאחור, ושרירי הסרעפת מסייעים לנשימה.

זה בעניין הליכה, ומה קורה כשאנו מדברים? ובכן, לשם פעולה זו נדרש הגוף להפעיל כ-72 שרירים, בשפתיים, בלשון, בלסתות, ובמיתרי הקול. אפילו לקימוט המצח אנחנו נזקקים להפעלתם של שרירים, ובמספר לא מבוטל: 43. דווקא חיוך מצריך מאיתנו מאמץ קטן יותר: "רק" 17 שירים נדרשים כדי לבצע את פעולת החיוך. עוד סיבה לחייך… השריר המהיר ביותר בגוף, הוא השריר האחראי על מצמוץ העין. ביממה אחת אנחנו ממצמצים כ-15 אלף פעמים, ובשנה יותר מ-6 מיליון מצמוצים. נשים ממצמצות פי שניים מגברים. לו היינו ממצמצים "ברצף", עינינו היו עצומות למשך כשנה.

 

נפלאות העור

ואם לרגע חשבתם שהמערכות הפנימיות של הגוף, על כל מה שכרוך בהן, הן הפלא היחיד שאצור בנו, ראו מה קורה עם העור שעל גופנו: בשטח של 6 מ"ר של עור יש 3 מטר של סיבי עצב, 1,300 תאי עצב, 100 בלוטות זיעה, 3 מיליון תאים ו-3 מטרים של כלי דם; על ראשנו יש כ-100 אלף שערות (לא אצל קרחים או מקריחים כמובן); נשים מאבדות בממוצע כ-70 שערות ביום, וגברים כ-40. במהלך שנות חייו, גדלים על ראש אדם כ-950

קילומטרים של שיער ראש.

 

הגבות שמעטרות את החלק העליון שמעל עינינו, נועדו כדי למנוע מזיעה במצח לטפטף על העיניים; על גבי העור של האדם יש יותר יצורים מאשר המספר הכולל של תושבי כדור הארץ. רוב רובם של היצורים הללו, לא מזיק; כל חודש מגדל הגוף שכבת עור חיצונית חדשה. אצל חולי פסוריאזיס (ספחת), קצב הגידול גדול פי 27 מעורו של אדם בריא. ועוד פרט מעניין קטן: הכינים, המכה המוכרת היטב להורים לילדים קטנים, מעדיפות לשכון דווקא בראשים נקיים ולא מלוכלכים…

 

מהי המחלה השכיחה בעולם?

כאמור לעייל, בכל רגע נתון נלחם הגוף בפולשים זרים המאיימים לפגוע בו. כינים הן בעיה קטנה מאוד לגוף בהשוואה לפולשים רבים אחרים המבקשים לפגוע בו. סביר להניח שלא שיערתם, כי המחלה השכיחה ביותר בעולם היא… עששת השיניים. אלא שעששת היא לא המחלה המידבקת ביותר. התואר הלא נכבד הזה שמור להצטננות. מחלה זו נגרמת על ידי קבוצת נגיפים שמכונה "רינו וירוס". בקבוצה זו קיימים כ-180 תת סוגים של וירוסים. למעשה, אין כמעט אדם על פני כדור הארץ שניצל מהידבקות בנגיפים מקבוצה זו, פרט אולי לכמה מקומות בעולם (כמו אנטרקטיקה), לשם הנגיפים הללו טרם הגיעו.

לעומת ההצטננות, המחלה הנדירה ביותר בעולם היא אבעבועות שחורות. במאי 1978 רשם ארגון הבריאות העולמי 0 מקרי הדבקה ברחבי העולם. זאת בזכות החיסון שנמצא למחלה. דווקא בשנים האחרונות, ידוע על כמה מקרים של מחלה זו; הסוכרת היא המחלה המהווה את הגורם העיקרי לעיוורון בעולם המערבי. חוסר האיזון ברמות הסוכר גורם לפגיעה בלתי הפיכה בכלי דם קטנים בעין, לניתוק אספקת החמצן בעין, ול"ע לעיוורון; ובחזרה להצטננות וליתר מחלות החורף: התעטשות, אחד התסמינים הבולטים של המחלה, אינה מאפשרת לנו לפקוח את העיניים במהלכה. בעת התעטשות, כמעט כל תהליכי הגוף נפסקים, כולל פעימות הלב. כשאנחנו מתעטשים, רסיסי הרוק שמשוגרים מפינו, שועטים במהירות של כ-160 קילומטרים לשעה… מה רבו מעשיך ד', כבר אמרנו?!

מצוות מזוזה

בתוך כל האנדרלמוסיה השוררת בעולם, הסכנות הבטחוניות, הבעיות הכלכליות, הממשלות שקמות ונופלות והמהפכות ההולכות וגדלות, בולט לו עם אחד, שונה מכולם, עם שאין בליבו פחד משום דבר. חווה הוא בעברו אירועים קשים מאלו וניצל, מאחוריו איומים וסכנות שעבר, ממלכות עצומות עברו וחלפו והוא שרד מעל לדרך הטבע, העם היהודי- עם ישראל. אף אומה ומדינה לא יכולה להכחיד את העם היהודי וכולם מבינים כי יש לו סוד מיוחד, סוד שממנו מגיע הקיום הלא הגיוני של העם הקטן. אנחנו בני העם היהודי, יודעים את הסוד, מודעים לשמירה המיוחדת ששומר עלינו הא-ל יתברך מאז ימות עולם ועד היום. מבינים אנו כי רק בזכות כך שרדנו בתוך עולם ענק ושונא, אך האם אנו יודעים כיצד ביכולתינו להגביר את חומת ההגנה הזו סביבנו ולחסוך מאיתנו איומים, סכנות ובעיות? האם נשכיל לעשות את מה שבאמת ישמור עלינו מכל רע?

על מצוות מזוזה נאמר בתלמוד "בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ. מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ. שנאמר: ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך". השמירה המיוחדת שפורס סביבנו שומר ישראל, חלה עלינו באמצעות מצוות המזוזה. כאשר המזוזה קבועה בפתח בתינו ובתוכה פרשיות התורה "שמע ישראל" המורה על האמונה באלוקים ו"והיה אם שמוע" המלמדת על חיוב שמירת מצוות התורה, כתובים על קלף כשר בכתב אשורית – הכתב שבו כותבים את ספר התורה, אנחנו יכולים לישון בשקט, כי "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

מצוות מזוזה הנלמדת מהנאמר בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" אינה רק ביחס לפתח הבית או שער החצר, אלא קבעו חכמים כי בכל פתח ופתח שישנו בבית, יש לקבוע מזוזה בצידו הימיני (מכיוון הכניסה), באלכסון מוטה פנימה, בשליש העליון של הפתח. מלבד פתחי חדרי הרחצה והשירותים, בהם אין לקבוע מזוזה מפני כבודה. בשעת קביעת המזוזה נברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקבוע מזוזה"

יש להקפיד שהמזוזה תיכתב על ידי סופר מוסמך. אם אינך יודע את טיב המזוזה, רצוי למסור אותה לבדיקה, כך תוכל להיות שקט ורגוע. יש להדגיש שגם אם אתה מתגורר בבית שכור, עליך לקבוע מזוזה בפתחיו.

מסופר בתלמוד על רבי יהודה הנשיא (מחבר המשניות) שקיבל מתנה גדולה וחשובה מאחד מידידיו ובבוא העת החליט להשיב לו טובה ולהחזיר לו אף הוא מתנה ראויה. שלח לו רבי יהודה הנשיא מזוזה מהודרת בתוך נרתיק יפה. התפלא הידיד מאוד והתרעם: "הרי אני נתתי לרבי מתנה מאוד מאוד יקרה ותחתיה הוא משיב לי מזוזה שמחירה אינה עומד בשום יחס לערך מתנתי?!" הסביר רבי יהודה הנשיא את החלטתו: "הוא שלח לי אמנם מתנה יקרה מאוד אך תמיד אני אצטרך לשמור עליה, ואילו אני שלחתי לו בתמורה מתנה שכל חייו תשמור היא עליו…"

לזכור את מי שאוהבים

כבר כמה שנים שדוד גר מרחק שלושים שעות טיסה ממשפחתו, באחת ממדינות דרום אמריקה הרחוקות. מצבו הכספי הגרוע לאור הפסדים חוזרים ונשנים בעסק אותו ניסה להקים, לא הותירו לו ברירה. כשהציעו לו עבודה משתלמת בארגנטינה, שתעזור לו להחזיר את החובות וגם תשאיר אותו עם קצת כסף לחיות, הוא ארז את חפציו ונסע. הגעגועים למשפחתו ולחברים, קשים לו מאוד. פער השפה והתרבות, משאיר אותו ללא חברה והוא נקרע בתוך ליבו. שעות ארוכות עוברות עליו בנסיון לחשוב מה היה עושה ועם מי היה יכול לשוחח ולהנות בארץ, בסביבה המוכרת כל כך ומאירת הפנים. בשעות אלו הוא נתפס בכל דבר שיכול לעודד אותו, כל חפץ שהוא הביא איתו מהארץ מעלה בו תקווה וחיוך. על המזנון בסלון, הוא הניח את מתנות הפרידה שקיבל מהחברים כשעזב. כשקשה לו הוא מביט בהם ונזכר במקום אליו הוא שייך ובו הוא מוכר ונחשב. התמונות שהוא מחזיק דרך קבע בארנק, זכרונות מתוקים משעות איכות עם החבר'ה, מעודדים אותו יום יום. כך הוא יודע לומר לעצמו "אני כאן בשביל מטרה מסויימת. יום אחד, תפקידי יסתיים ויהיה לי מקום חם לחזור אליו. מחכים לי וישמחו בי שם".

עם לידת האדם, נוסעת הנשמה ומתרחקת לה ממקומה המוכר אליו היא שייכת, לעבר עולם זר ומנוכר, בו היא לא מוצאת את מקומה. היא שייכת לעולמות עליונים מהם הגיעה והנאותיה הן הנאות רוחניות כפי שהתרגלה שם. אבל אין ברירה, בכדי לזכות לעולם הבא צריכה הנשמה להתאחד עם הגוף וכשהיא בתוכו ובתוך הויי חייו הגשמי היא צריכה לעבוד את השם, לצבור נקודות זכות ורק אז לחזור שלמה ונקיה לחיקו של אלוקים בעולם הבא. בשביל רגעי משבר קשים, בהם עלול האדם לשכוח ממקומו המקורי ולטבוע בעולם הגשמי והזר, נתן לה הקב"ה מתנת פרידה מיוחדת,מצוה קלה שאותה לא תעשה כמו שאר המצוות אלא תלבש, מצוה שתעטוף אותה כל הזמן, כדי שתמיד כשתראה ותרגיש אותה, תזכור מהיכן הגיעה ולאן היא שייכת, תזכור שיש אלוקים אוהב שמחכה לה ותתעודד כשתדע שיש מטרה ותפקיד למסע אליו הושלכה. מתנה זו היא הציצית אותה נתן לנו אלוקים "למען תזכרו את כל מצוות ה' ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלוהיכם". הציצית מזכירה לנו את תרי"ג (=613) המצוות ומעודדת אותנו: יש תפקיד גדול וחשוב לשהותינו בעולם, הבה נקיימו בשמחה ונשיג בכבוד את המטרה.

הציצית (מלשון חוטים או מלשון הצצה, ראייה) מורכבת מבגד בעל ארבע כנפות- ארבע זוויות ובכל פינה ופינה יש לקשור את חוטי הציצית. ארבע חוטים אותם אנו משחילים דרך החורים שבקצה הפינות כך שמתקבלים לנו שמונה פתילות (ארבע חוטים כפולים) אותם קושרים זה לזה כפי הוראות התורה. אופן הקשירה שונה בין עדה לעדה, אך התוצאה של שמונה פתילות קשורות – זהה ועל ידה אנו מקיימים את מצוות ציצית. כך כשנזרוק מבט חטוף אל הבגד המקיף אותנו אליו קשורות פתילות הציצית ניזכר במצוות האלוקים המקיפות את כל חיינו וקושרות אותנו קשר אמיץ אליו יתברך.

זמנה של מצוות ציצית הוא רק ביום, בו אפשר לראות את הציצית ובכך לזכור את אלוקים ומצוותיו, אך גם בלילה בגד שראוי ללובשו ביום חייב בציצית.

בימים עברו, היו צובעים חוט אחד מהציצית בצבע תכלת, אותו היו מכינים מדמו של חלזון ים שדמו בצבע תכלת ושניצוד במיוחד לשם כך. חוט התכלת, הצבוע בצבע השמים הזכיר ללובש הציצית את היושב בשמים – הקב"ה וכך היה לאדם זכרון שלם. חוט התכלת הזכיר לו את אלוקים ושאר החוטים שנקשרו בו הזכירו לו את מצוותיו. מאז שאבד הידע אודות החלזון ומיקומו הפסיקו לצבוע בתכלת וצבע כל הציצית הוא לבן. בימינו, ישנם הטוענים כי התחדש הידע על התכלת ולכן נוהגים לצבוע שוב בתכלת.

מצוות ציצית נמשכת על פני כל שעות היום לכן יש ללבוש את הציצית תמיד אך כיון שהיא חלק מבגדינו, מותר להכנס איתה לכל מקום כולל מקומות המטונפים כמו חדר רחצה וכדומה. אפשר ללבוש את הציצית תחת הבגדים ואין צורך להראותה כלפי חוץ. יש נוהגים להוציא את חוטי הציצית מעל בגדיהם, כדי לאפשר את ראיית הציצית כנאמר בתורה על מצוה זו "וראיתם אותו" וכפי שדרשו על כך חכמים "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה".

בלבישת הציצית בבוקר, יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות ציצית". בזמן התפילה נהוג להתעטף ב"טלית גדול" בה מתעטפים מעל לכל הבגדים. יש הנוהגים שרק נשואים מתעטפים בה ויש נוהגים שגם צעירים. יש הנוהגים להתעטף בה רק בשחרית ויש נוהגים שגם בתפילת מנחה. (הנוהג להתעטף בטלית גדול, יברך על רק על הטלית הגדול "….להתעטף בציצית" מתוך כוונה לפטור בברכה זו גם את הטלית קטן –הציצית ולא יברך עליה בנפרד.)

בערוב ימיו של רבי אליהו מווילנא (מכונה הגאון מוילנא נפטר לפני כמאתיים שנה) מצאוהו בני ביתו בוכה. הם שהיו רגילים שכל מעשה ודיבור של הצדיק יש לו סיבה ומשמעות, לא הבינו את פשר הדבר. הסביר להם הגאון: בעולם הזה, בכמה גרושים עלובים, יכול האדם לקנות בגד ציצית ועל ידי לבישתו לקיים ללא שום מאמץ מצוה שעליה נאמר ששקולה כנגד כל תרי"ג מצוות. בעוד כמה ימים, לאחר שאעזוב את העולם ואגיע לעולם שכולו טוב בו כבר אין אשרות לקיים מצוות, גם אם אתחנן בדמעות שליש וארצה לשלם את כל רכושי כדי שייתנו לי לקיים רגע אחד נוסף איזו שהיא מצווה, כבר לא אוכל לעשות זאת. כמה יש להעריך כל רגע בחיים שאפשר בו כמעט ללא מאמץ לזכות לחיי נצח! .

מה זה בדיוק טלפתיה?

הרב יצחק פנגר 

מהי טלפתיה?
הטלפתיה נקראת גם "צחזות" = צח + חזות. טלפתיה הינה העברת אינפורמציה באמצעות רגשות או מחשבות בין שני אנשים, שלא באמצעות חמשת החושים הידועים לנו. מקור השם "טלפתיה" הוא מהמונח היווני "טלה" (TE…LE) שפירושו: "מרחוק" (לדוגמה: טל – פון , טל-וויזיה), ו"פטיה" (PATHEIA) שפירושו להיות מושפע (יותר בהקשר של סבל, התנסות בסבל). המונח "טלפתיה" הוטבע בשנת 1882 על ידי החוקר הצרפתי פרדריק מאיירס, מייסד החברה לחקר העל חושי (SPR). לפני כן התופעה נקראה "העברת מחשבות". הטלפתיה הינה תופעה של תקשור בין מוחות, היא כוללת העברת מידע, רעיונות, תחושות ותמונות מנטאליות בין המוחות. טלפתיה ופסיכוקינזיס יחד מהווים את הבסיס למחקר הפראפסיכולוגי, והרבה מחקרים נעשו בכדי לאשש את התופעה. הטלפתיה בגילוייה הנמוכים יותר, היום יומיים, הנקראת פסי (PSI), אינה פוסחת על אף אדם, ואינה מבחינה ברמת הרוחניות השונה בין בני האדם. למעשה, כל אדם הוא כלי קיבול פוטנציאלי לתופעות יוצאות הדופן הללו.

הטלפתיה באור היהדות

הרב דסלר, מגדולי בעלי ההגות היהודית בדור הקודם, מסביר כיצד מגיעות לאדם האינטואיציות הפנימיות: "כל הידיעות הבאות לנו מבחוץ מגיעות אל תודעתנו דרך המוח. גם רגשותינו ממוצעים על ידי המוח. אבל לא תמיד היה ככה אצלנו. הגמרא (מסכת נדה דף ל:) מלמדת אותנו שכל אדם בהיותו עובר במעי אימו "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" וגם "מלמדים אותו את כל התורה כולה". וההשגות הללו ודאי לא דרך המוח באו לו, אלא השגות פנימיות הן, השופעות על הנפש בלי הגבלות זמן ומקום בלי הרף ובלי אמצעי, ומהעולם העליון הן באות, ממקור הדעת ב"ה". כשתינוק יוצא לאוויר העולם "בא מלאך וסוטרו על פיו", כלומר, פוגע בו כוח הטבע של העולם החיצון, "ומשכיחו כל התורה כולה", מעתה נסתם מעיין הידיעות הפנימיות השופעות עליו ללא גבול, והוא צריך ללמוד הכול בעמל ויגיעה, פרט אחר פרט, דרך המוח. למה הוא זה? למען הבחירה. במצב שהיה לו הידע השוטף – אין לו אפשרות ומקום לבחירה. מכאן, שתפקיד המוח הוא להיות מסך והסתרה לנפש האדם, להבטיח שתגענה אליו ידיעות אך ורק עפ"י מגבלת הגוף, הזמן והמקום, ולפי פעולותיו ומאמציו של האדם עצמו בעולם הבחירה והמעשה.

סיפור
עם תום מלחמת העולם השנייה, הקיצה משנתה אישה פלונית בפלורידה כשהיא צועקת ובוכה. בחלומה ראתה את בנה במטוס בוער, והמטוס נופל ושוקע. בעלה ניסה לדבר על ליבה, להסביר שזה בסך הכול חלום, שהבן אינו משרת בחיל האוויר, ושפעולות הקרב הסתיימו כבר, אך לשווא. האישה לא נרגעה. הרופא נתן לה סם הרגעה, ואף קיבלה מכתב מהבן, מבסיסו הצבאי שבמזרח הרחוק. האישה התגברה ונרגעה. חמישה ימים לאחר מכן חלמה את אותו החלום, והפעם לא הצליחה לשלוט ברוחה, ואושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים המקומי. ברור היה כי התנהגותה אינה כשל אדם שפוי בדעתו, שהרי הבן בקו הבריאות. ואז נתקבל מברק המודיע שהבן נהרג במטוס שנשרף, מטוס שהטיס לארה"ב את החייל המשוחרר עם תום המלחמה. מתי אירע האסון ? נתברר שבלילה שחלמה האם את חלומה הראשון (מספרו של ריין: New world of the mind).

למה תמיד היהודים צריכים להיות שונים?

מאיר הלוי

אחת לחודש  אנחנו מקיימים מצוה של פעם בחודש, מצות קידוש לבנה בה אנחנו יוצאים למקום פתוח, הכוונה שאין גג מעלינו בודקים שאפשר לראות את הירח מהמקום בו אנו עומדים, ומברכים את ברכת הלבנה.
חשבון הלוח העברי הוא לפי הירח, בעוד שהלוח הלועזי של כל העולם מסודר לפי מנין ימות השמש. למה תמיד היהודים צריכים להיות שונים? יש שתי דרכים לספור את ימי השנה, האפשרות הראשונה היא לפי סיבוב השמש מסביב לכדור הארץ, האפשרות השנייה לפי סיבוב הלבנה-הירח מסביב כדור הארץ. השמש היא הרבה יותר דומיננטית מהירח, כל עונות השנה קיץ וחורף תלויים במרחק השמש מכדור הארץ. גם ספירת הימים לפי סיבוב השמש הרבה יותר מדויקת מהספירה לפי הירח. בלוח העברי שסופרים לפי הירח צריך פעם בכמה שנים להוסיף חודש כדי להשלים את הימים החסרים, כמו בשנה הנוכחית שהיה אדר ב', שנה כזו נקראת שנה מעוברת.

אז למה להיות שונים? האלוקים הוא זה שמנהל את העולם ולכן המצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא קידוש החודש לפי הירח, כדי שנדע ונזכור שהחיים שלנו הם על פי התורה והציווי האלוקי, לא סתם חיים ריקים בסיבוב קבוע ללא מטרה. ניהול העולם וקביעת התאריך החגים המועדים היא על פי התורה, וכל העולם יכול להשתנות לפי רצון הבורא אין מושג של טבע קבוע לפני הבורא, ברצונו הוא קורע את הים, וכל שינוי בבריאה מה שאנחנו רגילים לקרוא לזה נס, הוא אפשרי. לכן הספירה שלנו היא לפי הירח שהיא יותר נתונה לשינויים ונראית פחות קבועה וכפופה לחוקי הטבע כמו עם ישראל שהוא מעל הטבע.

סדר ברכת הלבנה להורדה 

איך מגיעים לשמחה אמתית?

דוד רוזנהיים

 

הרב ישראל דחבש, מסביר לנו:

שמחה אמיתית – היא שמחה רוחנית!

הרי מה מביא להרגשת עצבות ולהרגשת ריקנות? העבירות, כשאדם עושה עבירות. כשבן אדם לא לומר תורה ומקיים מצוות, הוא נמצא כל היום בעצבות. אך אם הבן-אדם היה מקיים תורה ושומר מצוות, איזו שמחה הייתה לו! זה הדבר היחידי שיכול להביא את הבן-אדם לשמחה.

אני אספר סיפור אישי: לפני כ-30 שנה למדתי בבית-ספר שאינו חרדי, ואפילו שהיינו ממש "עושים הכל" ונהנים, ואני עצמי הייתי ממש במרכז החברה, היה משהו ששינה את זה: יום אחד הלכתי בירושלים, באזור התחנה המרכזית, ושם ראיתי הכנסת ספר-תורה, וראיתי כיצד האנשים שם רוקדים ושמחים – באמת!

מאד קינאתי בהם. אמרתי לעצמי: כמה שאנחנו שמחים, זה לא שמחה אמיתית ופנימית אלא רק חיצונית, אתה לא באמת שמח. אך הם, אותם אנשים שהיו בהכנסת ספר התורה, היו שמחים באמת! ואמרתי אז לעצמי: הלוואי שאני אחזור בתשובה וגם אני אשמח כמוהם. ובאמת, רק אחרי שחזרתי בתשובה ונכנסתי לישיבה והרגשתי מה זה שקיעות בתורה ובמצוות, רק אז חשתי בשמחה אמיתית פנימית.

דעו לכם: כל אלה שברחוב, אין להם שמחה אמיתית. שמחה אמיתית היא רק בתורה. כשהנשמה שמחה, היא מקרינה על הגוף. הרי הגוף הוא כמו חפץ, והנשמה היא העיקר, והיא שמחה רק מהרוחניות.

מעוניין בסיוע אישי? רוצה להכיר את עולם היהדות? ארגון אחינו ישמח לסייע לך בכל עניין התקשר עכשיו 1-800-20-18-19 השיחה חינם או לשמעון 052-7636278

רק בשביל חיוך

יותם זמרי מספר

ואז בשתיים עשרה בלילה אחרי מופע אופרה מגניב של אפרת רותם, אנחנו חוזרים לבית נעול נטולי מפתח. מתקשרים לפורץ אחד, רוצה 350 שקל, מתקשרים לפורץ שני, לא עובד עכשיו, פורץ שלישי, 400 שקל.

אז אני נכנס לפייסבוק בתקווה לחסוך כמה מאות שקלים וחבר שהעדיף להישאר בעילום שם שולח לי הודעה "נסה את ארגון ידידים, הם עוזרים בקטעים כאלה", לא הכרתי מי אלה ומה אלה ואני בכלל אמרתי לשירן כל הזמן שאני לא מאמין בידידים, אבל המליץ, אז ניסיתי.


התקשרתי ובתוך כמה שניות ענה לי בחור נחמד שהסביר לי שהם עובדים על עקרון של מתנדבים והוא צריך לבדוק אם יש פורץ זמין באזור. "חמש דקות חוזר אליך" הוא אמר, תוך שתי דקות חזר.

"המתנדב שלנו בדרך אליך, צפה להפתעה", תוך חמש דקות הוא הגיע, ברכב זק"א. הפתעה מלחיצה משהו.

ברכב ישבו בערלה וחיזקי, אחרי כמה דקות של נסיונות חניה כושלים הפקדנו את השמירה על הרכב בידי שירן ועלינו למעלה. תוך 10 שניות הדלת הייתה פתוחה, תוך שתי דקות עשינו סלפי, תוך שלוש דקות ירדתי ללוות אותם לאוטו. וכמעט טרקתי שוב את הדלת בלי לקחת את המפתח. תודה חיזקי יא מלך.

 

והכל, ככה, רק בשביל חיוך. עשו לי את הלילה. ואת השנה. תודה.

זה העמוד שלהם

https://www.facebook.com/yedidim

זה מספר הטלפון 057-3131310

מסר מקצין גרמני

אבידור רענן

"בימי מלחמת העולם השניה" – מספר הרב– "ריכזו הרוסים שבויים רבים בסיביר, שם העבידום בעבודות פרך. גם אני נקלעתי במהלך המלחמה למחנה עבודה רוסי, בו נאלצתי לשהות ולעבוד בשירות הרוסים. בתוך קהל האסירים בלט אסיר גבוה וזקוף, שהועסק בכל העבודות הקשות והבזויות ביותר. ניתן היה להבחין כי מפקדי המחנה דואגים לבל יוותר מחוסר עבודה – ולו לרגע אחד.

"מבוקר עד ליל היה אותו גברתן ממלא בשתיקה את המשימות שהוטלו עליו, ובגמר יום העבודה משתרע על ריצפת הצריף באפיסת כוחות. אוצר קטן היה לו לאותו אסיר: שקית בד קטנה. הוא שמר על השקית כעל בבת עינו, ומעולם לא נתן לאיש לבדוק את תוכנה. טרם לכתו לישון הניחה למראשותיו – ועם בוקר היה מסתירה במקום מחבוא עד הערב, וחוזר חלילה.

"דרי הצריף השתוקקו לא פעם לדעת מהו המטמון הסודי שאצור באותה שקית בד בלויה, אבל הוא – שתקן ומופנם היה, כמעט שלא החליף מילה עם איש, ובוודאי שלא לגבי תכולת השקית הסודית עליה שמר מכל משמר. לילה אחד" – ממשיך הרב גלינסקי שליט"א את סיפורו – "הנחתי את ראשי על דרגשי, והשינה נדדה ממני והלאה. הזמן חלף, שחור הליל העמיק והאפיל – ואני עדיין ער על משכבי. והנה, לפתע שמעתי רחש קל עולה מפינת החדר. משחזר הרעש ונשנה – אימצתי את עיני בחושך, ולא האמנתי למה שראיתי:

"לתדהמתי אני רואה את אותו גוי קם בלאט, מוציא חרישית את שקית הבד המפורסמת, ומניחה למרגלותיו. הוא בלש היטב סביבותיו שמא עיניו של אי מי מחבריו לצריף פקוחות והוא רואה את מעשיו, לאחר מכן פתח את השקית בדחילו ורחימו, הוציא ממנה מדים צבאיים שמורים ומגוהצים להפליא – ולבש אותם על בגדי האסיר שהיו עליו. היו אלה מדי הצבא הגרמני – כנראה מדיו לשעבר. הוא החליק בידיו את המדים המבהיקים כשעינו בורקות בהתפעמות, ואז נעמד באמצע הצריף ועשה מספר תנועות מהירות וחדות – כאילו פוקד הוא כעת על גדוד ענק העומד לפניו למסדר, מיהר לפשוט את המדים, ושב למיטתו כאילו מאומה לא התרחש.

"עם בוקר, התלוותי אליו בדרכנו לעבודה, ותוך כדי הליכה שאלתי אותו: אמור לי, מדוע הנך לובש בחצות הלילה את מדי הצבא הגרמני? האיש החוויר והסמיק חליפות, התבונן סביבותיו לבדוק שהשאלה לא הגיע לאוזני מאן דהוא, ואחר ששכנעתי אותו שהוא יכול לסמוך על דברתי שמפי לא יצא מאומה – אמר לי בזו הלשון: הבט, אני הייתי קצין גבוה בצבא גרמניה. כפי שאתה רואה – אוייבי הרוסים ששבו אותי מנסים לשבור את רוחי בכל דרך. הם מעבידים אותי בפרך, מטילים עלי משימות בזויות שכלל אינן מתאימות למעמדי – וכל זאת כדי להשפיל אותי ולגרום לי להדרדר נפשית לדרגה הבזויה והנמוכה ביותר.

"אבל אני איני נכנע להם, ובשום אופן איני מוכן שהעבודות הללו יגרמו לי לחשוב ביום מן הימים שאכן אדם חסר ערך אנוכי. משום כך – בכל לילה לובש אני את מדי הקצונה שלי ולו לזמן קצר, כדי שאזכור מאין באתי! שלא אשכח כי אני קצין גבוה שאלפי חיילים היו נתונים למרותו, ותוצאות קרבות חשובים נקבעו על פי שיקול דעתו!!

"במשך הזמן," – סיים הרב גלינסקי – "בעקבות עיסקת חלופי שבויים – השתחרר אותו אסיר מהכלא הרוסי, ואכן חזר למעמדו, ושב לפקד על אלפי חיילים בצבא הגרמני".

משסיים את המעשה – הוסיף הרב ואמר: "מאותו קצין גרמני ארור – צריכים אנו ללמוד מוסר השכל חשוב, והוא: שבכל מצב – חייב אדם לזכור את מקומו! הוא חייב לזכור שהוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה!.

רוצה לדבר על ישיבה על יהדות?

הרב אהרון מחכה לך 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278 וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

כשה'טפילים' עלו לאוטובוס הם החזירו אותי בתשובה

יעקב א. לוסטיגמן

לפני שבוע התחיל ירון את עבודתו בחברת האוטובוסים. זה עתה הוא שב ארצה מביקור ממושך בהודו ובנפאל, אחרי שלוש שנות שירות צבאי. אתמול בערב הודיע לו הסדרן, כי היום יהיה עליו לקחת נוסעים ממרכז הארץ, לעבר מושב מירון שבגליל העליון. בהתחלה הוא לא קישר בין יעד הנסיעה לבין קבר רבי שמעון בר יוחאי, אך כאשר התחילו הנוסעים לעלות על האוטובוס הוא כבר הבין לאיזה בור עמוק הוא נפל.

בזה אחר זה עלו ה'טפילים' אל האוטובוס וגדשו אותו עד אפס מקום. המשפטים הקצרים שהם החליפו ביניהם באידיש עסיסית נשמעו לו כמו צרמוניה שגרמה לו לגירוד עז במעלה העורף. מימיו הוא לא נתקל בחרדים לשיחת פנים אל פנים, ובוודאי שלא בחמישים כאלו בפעם אחת. עכשיו נגזר עליו להיות כלוא איתם באוטובוס למשך שלוש שעות תמימות. בליבו כבר גמלה החלטה שמכאן ואילך הוא יקפיד להחזיק בתא הכפפות גם מטהר אוויר רב עוצמה, למקרה שהוא יצטרך להסיע שוב את לובשי השחורים המזיעים והדביקים.

את השעה הראשונה של הנסיעה הוא העביר בשתיקה זועפת. לא מבין למה הוא צריך להסיע את הפרזיטים האלו לחגיגה הפרימיטיבית שלהם. "עוד מעט נגיע למירון" הרהר לעצמו, "וכל העדר הזה ישעט לעבר המדורה ויתחיל לרקוד סביבה במין טקס פולחני מוזר שלקוח מהתקופה הביזנטית הקדומה.

לאחר שנרגע מהזעף הראשוני, החליט ירון שאם הוא כבר נקלע לסיטואציה הלא נעימה הזו, לפחות הוא יעשיר מעט את ידיעותיו על השבט הפראי הזה: "בדיוק כמו שעשיתי בנפאל ובהודו" גיחך לעצמו. "אלמד קצת על המנהגים שלהם. נשאל אותם קצת. מעניין אם הם דוברי עברית…".

כאשר הוא נכנס לחניון הענק שבכניסה למושב מירון, כבר היה ירון מופתע ואפילו נלהב. על הרעיון של מטהר האוויר הוא וויתר כבר מזמן, ולראשונה הוא הבין שלא מדובר בשבט פראי, אלא באנשים רגילים לכל דבר ועניין, החיים על פי אמונה יוקדת שאינה כה מוזרה כפי שסבר עד כה.

"יש למישהו אולי כיפה להשאיל לי?" הוא שאל במבוכה את הנוסעים השחורים. "אני רוצה לראות את החגיגות ליד קברו של רבי שמעון, ולא נעים ללכת שם בלי כיפה". לאחר שהתברר שלאף אחד מהנוסעים אין כיפה, החליט אחד מהם לתרום את זו שעל ראשו לנהג הנבוך: "יש לי גם מגבעת, יותר חשוב שלך תהיה כיפה כי אתה בלי כובע בכלל".

הריקודים הסוערים ברחבות הסמוכות למבנה הקבר הפעימו אותו. חב"דניק צעיר אפילו הציע לו להניח תפילין, וראה זה פלא, הוא נענה לקריאה בהתלהבות, וזכה להניח תפילין בפעם הראשונה בחייו. כאשר אחד מהברסלבים תחב לידיו ספרון קטן עליו נכתב באותיות גדולות 'תיקון הכללי', הוא כבר לא היסס, פתח את הספרון ואמר את עשרת מזמורי התהילים כבקיא ורגיל. בדרך חזור אל האוטובוס הוא כבר ניסה לברר אודות ישיבה שבה הוא יוכל להשתלב החל ממחר בבוקר.

למחרת כבר ניצבו רגליו של ירון בהיכל הישיבה. בלי לבזבז זמן הוא התפרץ אל בית המדרש ואמר לרב הראשון בו נתקל: "תסדר לי חבר, אני רוצה להתחיל ללמוד את התלמוד הבבלי". הרב ניסה להרגיע אותו ולראות במה דברים אמורים, אך ירון לא ניאות לדבר על שום דבר אחר. רק ללמוד תורה הוא רוצה.

עולם שלם של מושגים נפרש בפניו. לראשונה בימי חייו הוא התפלל תפילת מנחה וערבית. מעולם לא הרגיש רוחני כל כך. קרוב כל כך אל הבורא שעד אתמול בבוקר הוא לא הכיר בעצם קיומו. בלילה הוא בקושי הצליח להירדם מרוב התרגשות. הימים הבאים היו דומים מאוד, ההתרגשות גדולה, הלהט אדיר, ההתלהבות סוחפת, עוד רגע הוא יוצא לרחובה של עיר ומתחיל להחזיר את כל עם ישראל בתשובה. הוא אפילו לא יודע לבטא את שמותיהם של ששת סדר המשנה, אבל הוא יודע ומאמין שבעוד שנה או שנתיים הוא כבר יהיה גדול בתורה.

ואז בא ה'בום'!!

הלהט התפוגג, המרץ נעלם, ההתלהבות דעכה, וכל מה שנותר זה בחור צעיר עם עיניים כבויות, שמנסה בכל כוחו להבין את הטקסט שכתוב שחור על גבי לבן, ולא מצליח בשום אופן. בליבו כבר יש ספקות גדולות לגבי הדרך בה הוא בחר. שאלות שעד כה הודחקו צפות ועולות "למה אתם מדירים נשים?" הוא מטיח לפתע ברב הצעיר שהוצמד לו כדי להרוות את צימאונו לתורה. אותו הצימאון שכבר חלף עבר כאילו לא היה מעולם? ההסתה ארוכת השנים אליה נחשף עד לא מכבר החלה לתת את אותותיה, ובליבו הוא כבר מרגיש שנאה מחודשת כלפי הדתיים וכלפי הדת עצמה.

אחרי שכבר נחשף אל העולם הרוחני הטהור הוא כבר יודע שהאמת נמצאת כאן, אבל הוא כועס על כך שהוא לא מצליח להתחבר. כועס על עצמו, כועס על הסביבה. על ההורים שלא לימדו אותו תורה מגיל צעיר. הוא כועס גם על הקדוש ברוך הוא… "אני ניסיתי להתקרב אליך, ואתה לא עוזר לי" הוא מטיח כלפי מעלה.

***

"איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו". פסוק זה כתוב בספר משלי, אותו כתב החכם מכל אדם, שלמה המלך. מסביר הגאון רבי אליהו מווילנא (המכונה "הגאון מווילנא" או "הגר"א"): כאשר אדם מבקש להתעלות בתורה, להתקרב לקדוש ברוך הוא, לחזור בתשובה על חטאיו, לשנות את דרכיו, צריך לעשות זאת בחוכמה. אף אחד לא יכול לקום ביום בהיר ולהפוך מאדם ארצי וגשמי, לאדם רוחני ושמימי. צדיקים הסבירו את הפסוק "לא תעלה במעלות על מזבחי" כשאדם רוצה לעלות על המזבח – להתקרב לקדוש ברוך הוא, אסור לו לעשות זה בקפיצת מדרגות. צריך לעלות לאט לאט, לפי סדר, להתקדם בקצב איטי ורק כאשר הוא יציב במקום בו הוא נמצא, אפשר להתקדם צעד אחד קדימה.

"איוולת אדם תסלף דרכו" אומר הגאון מווילנא, הטיפשות של האדם גורמת לו לסלף את הדרך. לזנק קדימה כמה צעדים במקום לצעוד עקב בצד אגודל. סופו של אדם שינהג כך היא שהוא יכשל. הוא לא יחזיק מעמד. ההתלהבות היא בת חלוף והיא לא תחזיק אותו למעלה זמן רב. בקרוב מאוד הוא יפול ויצטרך לעלות בצורה איטית ויציבה. ומה התוצאה של הנפילה? "ועל ה' יזעף ליבו" האדם כועס על הקב"ה שאינו עוזר לו להחזיק מעמד, ואינו יודע שהנפילה היא תוצאה של הטיפשות שלו עצמו.

לא משחקים באש

זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד הפלוגה קרא לו ואמר: "יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל הצוותים". אורי לקח נגמ"ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם, כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס לנגמ"ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: "לאאאאא!" והבין שהנורא מכל קרה. הרוח תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ"ש. האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע: "תודה אלוקים!" תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.

השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים ברמאללה, בעיצומו של מבצע "חומת מגן" למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג'יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות. המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך.

הפעם לא אמר: תודה, אלוקים. הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: "הרי אי בסדר גמור. לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?"

כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור. הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם – אולי הפחד, המתח, הסכנה והאיתות, הם שגרמו.

עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבנין כעין חור, גומחה. חשב שכאן הקבר, שפה טמון איש האלוקים. נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אתה גדול כל כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה".

נדמה היה לו שהאלוקים כאילו ענה לו: "אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?" ואז, הוסיף: "אבל ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו, תאותת לי!"

יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה. שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את המילואים והוא בדרכו הביתה.

משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו. לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אני לא רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!" למחרת, נשלח לבצע עבודה במעונות הטכניון. ההנהלה ביקש מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.

אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.

אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר. הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו. כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: "חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד".

וזה הה קשה. אך בא איתות נוסף. מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קורב למקום האירוע. רץ לעזור לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ןלפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: "למה נקלעתי לכאן? מה מאתת לי ריבונו של עולם?" והבין.

מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?"

ואורי בחר צד.

מאז ועד היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא, כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה' כאילו אמר: "אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני"- וזה פועל!

הדרך אל האושר

המאורע עורר הדים, בשעתו, התמונה פורסמה בעיתונים: האם המאושרת חובקת רביעייה, שני בנים ושתי בנות. טיבן של ידיעות כאלו, שהן מעוררות עניין לשעה, אך נשכחות כעבור יום .אבל משפחת ויינשטיין התמודדה יום אחר יום עם המטלה: ארבעה בקבוקים בארבעה צבעים, כך גם המוצצים, המגבות ומברשות השיניים. כשגדלו הלכו תמיד ביחד, בזוגות.

לנתן היה מעט חסר בייחודיות, בביטוי העצמי ובבידול. לרווחתו, הוברר עם הזמן, שאין זו רביעייה זהה, לא במראה ולא באופי. כל אחד בחר בכיוון אחר, בערוץ אחר ובחברה אחרת. עם זאת, נתן סבור שההמולה הקבועה, ההתחככות המתמדת, הנחילה לו תכונה מבורכת. הוא למד לסגת צעד ולהתבונן מהצד. לסקור, להבין ולהסיק מסקנות. תכונה שהועליה לו מאוד בעתיד.

לאביו חברה גדולה, הגדולה בארץ לכספות. עם סיום לימודי התיכון עבד נתן אצל אביו בהתקנת מנעולים לכספות המיובאות. כשחויל נשלח לתצפית של חיל המודיעין ברמת הגולן. אתה משקיף למרחק של מאה ועשרים קילומטרים, מרחק גדול מזה שבין תל אביב לחופה, וחייב להיות ער למתרחש. לכל פרט עלולה להיות משמעות. דווקא בחדגוניות צון האתגר. התכונה שהוזכרה, לעמוד מן הצד, להתבונן ולהסיק, עזרה לו בתפקיד.

יום אחד היה אביך. עננים נמוכים התפרסו, אי אפשר היה לתצפת. אין טעם לאמץ את העיניים, כשלפניך מסך לבן ואטום. עיניו נתקלו בספרון בעל שם יומרני:" מאה טיפים לחיים מאושרים". דיפדף וקלט. המסר היה חד. המפתח לשיפור, בידך . קח את מאה הטיפים, הם צרור מפתחות. אחד מהם ודאי מתאים לך. נחמדות, סבלנות, ויתור, יזמה, תושייה. נסה מפתח אחר מפתח, אחד מהם מותאם למנעול שלך. אך מה יעזור עם לא תנעץ אותו בחריר, ולא תסובב, ותלחץ על הידית, ותפתח ותיכנס?

בתוך כך עבר מסלול הכנה לקצונה ושאף למצוינות. נקע את הרגל, החלים, וחזר לתצפית כמפקד. חש שמיצה את המקום. כאן לא ימצא את המפתח המבוקש. יצא לאזרחות וחסך כסף לנסיעה להודו. שמע על תורות המזרח. מי יודע, אולי שם ימצא את המפתח הנכסף.

ההורים לא ששו לתכנית, האחים לא הבינוהו, החברים תמהו, אבל נתן היה נחוש. נחת בהודו וזרם עם ההמון. בלי מידע, בלי כתובות, בלי תכנון. נגרף לאיזה חוף ומצא בחור אנגלי משרטט עיגולים וקווים בחול. "מה זה?" תמה. האנגלי הביט בו בעיניים קורנות :"סוד החיים", אמר. הנה המאסטר, המפתח הכללי. "אולי תסביר", שאל בלהיטות. אז זהו, שגם האנגלי לא הבין בדיוק. יש פה גורו, והוא מלמד בהתנדבות. וואו, גם ידע וגם בחינם. איפה הוא?! האנגלי הציג אותו בפני הודי קשיש שמחלפות שערו הלבן גולשות על גלימת ארגמן. זה עשה רושם כביר היה לו קול חם, עשיר, מתנגן באנגלית רצוצה. הוא מחזיק בידו את כל רזי נפש האדם, כולם כלולים בעיגולים ובקווים. צריכים רק לשקוד, ללמוד ולפענח. העניק הרצאת מבוא דחוסת מלל. לא היה בה היגיון, לא קו ולא שיטה. רצף מילים בלתי נדלה ומתיש.

נראה שהתיש גם את המרצה. "אולי נעשה הפסקה", הציע. "תזמין אותי לארוחה?"

הוא הנחה אותו למסעדת יוקרה שמחיריה כמאכליה, מפולפלים. הכירוהו שם כאורח קבוע. המלצר קרץ לנתן: "אתה הקרבן, הפעם". עיניו נפקחו. העיגולים והקווים אכן היו סוד החיים הטובים של הגורו המדושן בגלימת הארגמן. זה החליא את נתן. לא בשביל זה הוא כאן. קם ונטש. חש נבגד. מובן, ששילם על הארוחה. התרופה היתה מרה, אבל היא ריפאה מהאשליות. לאן ממשיכים מכאן? מה הלאה?

הלך בסימטה הצרה, הדלוחה, ולפתע ראה מולו מחזה תעתועים: בחור יהודי, דתי, מזוקן. כיפה גדולה לראשו, ציציות ארוכות מבעד לחולצתו הצחורה. בעירו, בראשון לציון נדיר לראות שכמותו. מי שתל

אותו כאן, מולו. ולא ייאמן, הבחור פונה אליו בעברית: "שמע, אנחנו מכינים שבת, בוא לעזור". איך ידע שהוא ישראלי? ומי זה "אנחנו"? מה מכינים? ומה הקשר שלו לשבת?

מרוב תדהמה לא שאל מאומה. התאים את צעדיו לפסיעות האלמוני בעל הזקן האדמוני, התפתל בין נהר העוברים, השבים ובעלי החיים, והגיע לפיסת מולדת, אל "הבית היהודי" של "ערכים". גילה שם תרמילאים ישראלים. מצא לב חם והמון שמחת חיים, ספרים מעניינים והרצאות מרתקות, ושיחות לתוך הלילה על משמעות החיים ועל ייעוד האדם. בין לבין הועסק עם השאר בהכנת השבת. השבת היתה חוויה נחמדה. לא הכיר את סידור התפילה אבל נהנה מהשירה ושמע בעניין את הסיפורים ואת הלקחים על פרשת השבוע. האמת. גם בתיכון למדו תנ"ך, אבל לא כך. לא בצורה חיה, לא בכזו חיוניות.

סיפרו שבשבוע הבא יגיעו שני מרצים מהארץ, הרב יוני אליצור והרב מיכי יוספי. נתן התלבט, כבר היה אמור להמשיך במסע. אך קול פנימי אמר לו שעתה העת להבין שאתה לא מבין. באת לכאן להתבונן, ללמוד ולהסיק. השתכנע, נשאר, וחייו השתנו. לא מיד, כמובן, אבל זו היתה נקודת המפנה. נתן הוקסם מאישיותם של המרצים, מהיקף ידיעותיהם ומחתירתם לעומק הנושאים. הוא לא הסתפק בהרצאות, וליווה אותם. בין לבין, ליבן נקודות שהועלו, שאף לשמוע עוד ועוד. ביקש: "שהרב יישאר פה עוד שבוע". הרב יוספי חייך ואמר:"הגעתי לפה בשבילך ובשביל כמה עשרות נוספים. אבל תבין, בארץ ממתינים לי מאות ואלפים אני מדלג מסמינר לסמינר משיעור להרצאה. בוא, תחזור לארץ, ונהיה בקשר. כל מה ששמעת הוא כטיפה מים המחשבה של היהדות, ממשנתה הסדורה".

לשמוע, להתפעם, כן. להבין, לדעת שזו האמת, כן. אבל שהוא יהיה דתי, שהוא ייראה כמו הרב, חנוט בכובע ובחליפה, ואפילו כמו אליעזר החייכן, שכובש את הלב בכנותו, התחזית מסייטת. "הרב", ענה נתן, "אין ספק, היהדות היא אמת. אבל אולי יש עוד אמיתות. אני רוצה לבדוק". הוא התבייש בעצמו. השווה את הגורו החמדן, אדום הגלימה, לרב העומד מולו. האם אפשר להשוות את הלהג המבולבל על העיגולים ועל הקווים, לרעיונות הנפלאים ולאופקים שנפתחו כאן לפניו. אבל אולי יש תורות אחרות שאינן כה סגורות ולוחצות, שאינן תובעות קיום מצוות ושינוי מהפכני בכל אורחות החיים.

הרב חייך ואמר: "אין בעיה, תבדוק. תבטיח לי ולעצמך דבר אחד: שתהיה כן עם עצמך". נתן התרגש: "ודאי! אני מבטיח!" החיוך התרחב: "אם כך, אני יודע שתחזור". נתן התריס: "איך הרב יודע? האם הרב מכיר את כל התורות?" כאן הרצין הרב?"אני יודע מה אמר הבורא, ואני מצטט בפניך:"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למיום ברוא ד' אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו: השמע עם קול אלקים חיים מדבר אליו מתוך האש כאשר שמעת אתה, ויחי!" לך, תברר, ותחזור!"

מה לא עבר? היכן לא היה? מה לא בדק? שיטות שונות ומשונות של יוגה, סדנאות שתיקה, הרפיה וריכוז, אנרגיות זורמות והילות מקיפות. הרגיש שהוא חוזר לתקופת התצפיתנות, עומד מן הצד ובוחן, מאתר ומגבש דעה. דבר אחד לא מצא: לא היתה זו האמת הצרופה, התורה המונחלת ממרום. פעם, בשיחת נפש עם הגורו ההודי, אמר לו הלה בגילוי לב: "ראה, אני נמנה עם חכמי אמונתי. אתה כפי שאני מבין, אינך נמנה עם חכמי דתך. אבל כבר עתה, חכם אתה ממני. אין לך מה לחפש כאן, שוב לכור מחצבתך, תשתלם שם!"

וזה שיכנע? עדיין לא. לפניו עוד מקום אחד. אומרים שהוא השיא, הלוז. העיר ורנסי. צומת הגידים שאליה מתנקזים כולם, מתקבצים ומבוססים. והוא נסע.

הלם. אין מלים להגדיר, מלבד זוועה מסתחררת באין ספור פנים, מחליפה צבעים כזיקית. ורנסי היא הגיהנום עלי אדמות, על שבעה מדוריו. העיר שוכנת על גדות נהר הגנגס המקודש להודים, והם מביאים לשם את גופות מתיהם לשרפה. עננת צחנה מרחפת על העיר, ריח הגופות הנשרפות מקביס. בנהר המרופש טובלים רבבות הודים. חלקי גופות נגרפים בזרם העכור. הסימטאות מרובבות דומן, וההודים מבוססים בו ברגליים יחפות ונדחקים אל הקירות כדי לפנות מקום לפרות המשוטטות. אם מחליט הפרה לרבוץ תחתיה, ייעצר הכל.

מה מושך לשם משוטטים מכל העולם – כייסים, נוכלים וכוהני עבודה זרה מכל הסוגים? כוח הטומאה! אין הסבר אחר. נתן שוטט בסימטאות הצרות, ראשו סחרחר מצחנות העשן וענני הקטורת, מהמולת ההמון,, משפעת הצבעים ומבליל השפות. ולפתע, כנווה מדבר, שלט מאיר עיניים: "הבית היהודי" של "ערכים", גם פה. אי של טוהר בלב הטומאה, זיק של קדושה בעומק הגיהינום. ההכרה היכתה בו: חיפשת את המפתח לחיים, ומצאת. נעץ מפתח וסובב, פתח והכנס! והוא נכנס.

איך שמחו לקראתו? "הגעת בזמן", קראו. חג הפסח מתקרב, עורכים סדר ענק לכמאתיים ישראלים שמחפשים כאן את עצמם. "יש לטבול כלים",אמרו לו. "קנו כלים רבים לסדר, ויש להכשירם". נתן שמע לראשונה על טבילת כלים. ככל שזה מצמרר, הנהר המצחין והמרופש שימש לראשונה לקדושה. בין לבין שמע מהמארחים על משמעותו העמוקה של ליל הסדר, על היציאה מטומאת מצרים לרוממות קבלת התורה, מתהום השפלות וההתבהמות לטוהר ליל הסדר. כשנאספו המוני הישראלים המשוטטים לחוג את הסדר ב"בית היהודי"- עברה השמועה מפה לאוזן ונהרו מקרוב ומרחוק – חש

נתן כבן בית . עזר להגיש, שמח ליטול חלק, קיבל על עצמו

עול מצוות.

der

התקשר הביתה, וסיפרו שאביו עומד לנסוע לסין, למפעל כספות. ביקש שבדרך חזרה יעבור דרך הודו ויביא לו זוג תפילין. נפגשו בניו דלהי ובילו שלושה ימים מאושרים. לא שהאב הבין איך מגיעות אליו התפילין, אבל מוטב כך מאשר מדי נזיר בודהיסטי. האב חזר לארץ, ונתן החליט למצות את המזרח.

עתה לא חיפש עוד את המפתח לחיים. את המפתח כבר מצא. הניח תפילין,. שמר שבת כידיעותיו, התכלכל מירקות בלבד. נסע לנפאל, טייל בהרים המושלגים וביערות העד, והתפעל מהדר הבריאה, התחבר לבורא. שוב ראה עצמו כתצפיתן המתבונן ומזהה, מסיק מסקנות ומפרש. והמסקנות התרוננו להן מתוך מזמורי התהילים שקרא תוך כדי המסע. ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וציפור כנף, יהללו את שם ד' כי נשגב שמו לבדו. נסע בכבישים צרים ומתפתלים, תלויים מעל תהומות עמוקים, והתחזק בפסוקי ביטחון. חצי שנה של חישול אמונה. כשהגיע הביתה בסוף השנה, נבהלו למראהו: שדוף וצנום מדיאטת הירקות, כיפה לראשו והציציות מתבדרות מחולצתו.

התקשר אל הרב יוני אליצור. בישר שחזר. שחיפש, ואין אמת אחרת. "אמת", אישר הרב. "אמת אחרת אין, אבל את האמת האחת אינך יודע". הופתע, הכיצד, הרי מניח הוא תפילין, חובש כיפה, שומר שבת. "תשמע", ענהו הרב. "אם לא מכניסים עד הסוף, זה לא מסתובב"". אה, נכון. "אז דע לך, שאתה בהתחלה. עד הסוף, פירושו להירשם לסמינר. לשמוע בצורה מודרגת, מושכלת, להתקדם מהבסיס ועד לפיסגה".

ושוב חזר לתפקיד התצפיתן. השתתף בסמינר סוכות והשקיף על המתרחש. שמע את ההרצאות בעניין, בחן ושקל, סיכם והסיק, זיהה לאן כל זה מוביל, וזה היה היעד שלו. הזדהה כל כך, הבין למה התכוון הרב. התחבר עד הסוף.

ובלא שידע, בלא שתכנן, מלמעלה סובבו, פתח המפתח פתח נוסף, את הפתח לבניין ביתו. אלמלא דרכו החדשה, כיצד היה מכיר את שירה?

שירה גדלה ביישוב עומר שליד באר שבע, אביה מדען בכור בדימונה, והיא ירשה את הכישורים. קפצה כיתה, קטפה הצטיינויות בקלילות. למדה פסיכולוגיה וקלינאות תקשורת, ורתמה את ידיעותיה לטיפול אינטנסיבי באוטיסטים בוגרים, לנסות לתקשר ולקדם.

חייבת היתה להתאוורר, להתרענן. חברה סיפרה לה שיש חוג בתחום המודעות העצמית וחתירה לשינוי. המרצה טען שהאדם הוא יצור גדוש יכולות שאינן מתממשות שאפשר ושצריך להשתנות לטובה. יש לשים את הדגש על מידות טובות, רגש ורגישות. לא במוח, אלא בלב. הטיל שיעורי בית לעקוב אחר המחשבות והרגשות, לכתוב יומן מפורט. כמה פעמים קינאתי, כמה פעמים התמרמרתי, כמה פעמים ריחמתי, וכמה פעמים שאפתי לעזור. שירה התפעלה. הרי למדה פסיכולוגיה, אבל כחוקרת, כעוקבת אחר מצבים ותהליכים, לא מתוך חתירה להשתפר. במהלך הקורס החל המרצה בתהליך חזרה בתשובה. בחודש אלול ארגן אמירת סליחות בחצות. שירה נמשכה לתפילות, והוא המליץ לה להירשם לסמינר של "ערכים" שייערך בחג הסוכות הקרוב בירושלים.

אחרי הסמינר הכירו לה את נתן. החינוך החרדי הרוויח קלינאית תקשורת מהדרגה הראשונה. נתן השתלם במשך ארבע שנים בהומיאופתיה קלאסית, למד ביסודיות בבית הספר של דוקטור רוזנטל, ועבר התמחות אצל ראש האגודה להומיאופתיה, מיכל יקיר. הוא מחלק את יומו בין לימוד תורה בישיבת "נתיבות עולם" ובין עזרה לאנשים. פתח קליניקות הומיאופתיה בבני ברק ובראשון לציון, וחזר, כעדותו, לתפקד כתצפיתן: לאבחן את הבעיות ואת התופעות, לעקוב אחר המסלול והכיוון, להבין את הגורמים ולחפש את הפיתרון, למצוא את השילוב ואת האיזון. תוכנת המחשב עומדת לשירותו, מקבלת את כל הנתונים, משקללת, מעבדת וממליצה על תרופה, ורואים נפלאות. ממש "מאה טיפים לחיים מאושרים", הוא מחייך. ברוך השם, אנו הגענו לחיים המאושרים שלנו, ומשתדלים להעניק חיים מאושרים גם לאחרים.

הרפואה המשלימה של יורם ושרון

יורם שדה סיים יסודי ותיכון ככולם, למד בקונסרבטוריון על כלי הקשה ואימוני מחול, סיים צבא כסגן מפקד פלוגה, ויצא לטיול אופנועים של שנה מחוף לחוף בארצות הברית. עבר קורס מאבטחים ואבטח מטוסים באילת. המשיך לעבוד ככבאי ברשות שדה התעופה. המשכורת טובה, העבודה רגועה, אבל זה לא זה. אין כאן מיצוי עצמי, אין כאן ביטוי ייחודי, אין הרגשת נתינה, אין קשר עם אנשים. לא ראה את עצמו בתפקיד זה עד לגיל הפנסיה. הגיע הזמן שיחליט מה יעשה בחיים.

הבחירה נפלה על הרפואה המשלימה. יש בה אפשרויות של עזרה לזולת, של התחברות לאנשים, של הגשמה עצמית. נרשם למכללה ללימודי רפואה משלימה ולמד בהתלהבות ובהתמסרות בטיפולים רפואיים ובהקניית כושר, משרכש מיומנות וביטחון, החליט להעפיל אל השלב הבא. החליט להקים בקניון בדיזנגוף סנטר מרכז להכרת הרפואה האלטרנטיבית, תחום שמשך התעניינות רבה. בתהליך ההקמה פנה לעשות ביטוח. בסוכנות פגש את שרון.

הם נישאו, ושרון היתה לעזר בתפעול המרכז לרפואה משלימה, שהפך לסיפור הצלחה. היו בו מוקדי מכירות של אביזרי בריאות מהרפואה המזרחית, מגנטים ובשמים, תוספי מזון. תבלינים וצמחי מרפא, ותאי טיפולים לשיטות שונות, שהעסיקו כשמונה עשר מטפלים ומאבחנים. ידיהם מלאו עבודה. היתה זו הצלחה בכל קנה מידה. מאוחר יותר הרחיבו את העסק. הם מעניקים שירותי בריאות במקומות עבודה שונים שהכירו בערך הבריאותי טי, ובייחוד בערך המוראלי שבטיפולים אלו, המרעננים וממריצים את העובדים. מפעלים רבים עורכים יום בריאות לעובדיהם, כולל התעמלות, טפולים ממוקדים והדרכות. דרך מקורית לחברה להביע הוקרתה לעובדים ולרכוש את הוקרתם.

יום אחד מיינה שרון את דברי הדואר שהגיעו וגילתה פרוספקט של "ערכים", הזמנה לסמינר של "בורא, בריאה ובריאות". מעניין. האומנם, כל מה שעושים כאן שייך ליהדות? מה הקשר בין היהדות לרפואה הסינית העתיקה? בדקה בלוח, נשמע מתאים, והמחיר נוח. ארבעה ימים, שלושה לילות, מרביעי עד מוצאי שבת. עניינה את יורם ונרשמו. וכאן קרה מה שקורה פעמים לא מעטות. נפער פער בין ההתרשמויות. היא, שיזמה את הנופש, התייחסה אליו כאל נופש. איבדה סבלנות בהרצאות, נהנתה מהאווירה, ותו לא. הוא גילה עולם חדש ובא בשעריו בסקרנות ובהתלהבות. ליבן נקודות עם המרצים, השתכנע עמוקות, רכש קלטות, לא שבע לשמוע. חזר והתחבר לשיעורי תורה מדי ערב. שרון היתה בעד. אם זה עושה לו טוב, אם זה ממלא אותו בתוכן, למה לא. כשהביא הביתה מיחם ופלטה של שבת, הבינה שזה רציני. הוא רציני, והיא לא מחוברת. מה עושים?

ידעה מה לא עושים: לא מפרקים את החבילה, שומרים על הבית. אם תידרש, תלך איתו. אבל רצוי לצידו ולא מאחוריו. נרשמו לעוד סמינר, נכנסה יותר להרצאות, התחברה יותר, גם אם לא הזדהתה. אם זה המחיר לשלום הבית, היא תשלם.

יורם התקשר וביקש שישלחו אליו רב לחוג בית משפחתי. הוא והילדים. שני ילדים פעוטים. שרון עסקה בשלה. הגיע אברך חביב, קלט את המצב. לא לימד גמרא, גם לא משנה. הקסים את יורם ואת הילדים בסיפורים על פרשת השבוע, לקחים ומסרים. השחיל כמה דינים. שרון היטתה אוזן ממטבחה. הילדים ציפו כל השבוע לביקורו של הרב.

ואז חל המפנה. זה לא מוסבר, כי זה לא שכלי. כשם שהמחסום היה רגשי, כך התמוססותו. היה זה בלידה השלישית. שרון לא מסוגלת להסביר, אבל זה היה מוחשי כל כך. היא חשה בתחושה עזה שבורא עולם ניצב לצידה. כביכול, אוחז בידה, לא עוזבה לרגע. תחושה חזקה ומפעימה שלא נטשה אותה מאז!

שלוש וחצי שנים עברו, והיא חשה בקירבת אלוקים בלתי אמצעית. מאז התחילה להשתתף בשיעורים השבועיים. אבל יותר מזה, הרבה יותר. אולי זה תהליך שהבשיל, אולי חסד ממרום, אבל היא חשה שהבורא מרעיף עליה חסדים. זה לא שהיא חייבת לברך על האוכל: היא חייבת לומר תודה, ומביעה אותה בברכה. זה לא שהיא חייבת להתפלל. היא חייבת לשוחח עם הבורא, ועושה זאת באמצעות התפילה. "אנחנו חייבים ללכת לעוד סמינר", אמרה ליורם. הפעם, להזדהות לגמרי. שאלה את עצמה: הבורא כה טוב כלפי, מיטיב כל כך, במה אוכל לגמול לו, ולו במעט. והתשובה: לרשום את הילד לחינוך תורני. לחבר אותו מילדותו לבורא הטוב והמיטיב!

הלימודים החלו, ושרון הביאה את הבן הבכור, שי, לבית הספר התורני. המורה קיבלה את פניהם בשלום לבבי. השתאתה כששרון לא ענתה. אבל עיניה של שרון היו מצועפות וגרונה נשנק. לא היתה מסוגלת לענות. היא הביאה לבורא עולם מנחת תודה, הביאה את ילדיה, לחנכם לאור האמונה!

עמדתי להתחתן ואז סבתא פרצה בבכי

מאז שהייתי ילד קטן אמרו עלי שאני פילוסוף אהבתי להבין כל דבר איך הוא פועל ולמה הוא מיועד, כשגדלתי יותר התעניינתי בשאלות הנוגעות לעצם קיומינו כאן בעולם, מהו רוח החיים ומי שולט בו… להורי יוצאי מדינות חבר העמים לא היו אף פעם תשובות מספקות עבורי, הם היו עסוקים מדי במלחמת קיום, בהתבססות במדינה החדשה, בחיפוש אחר מקום עבודה ומגורים. לא היה להם גם ידע מינמאלי בכל נושא רוחני יהודי, הם גדלו בארץ שהייתה מנותקת מכל זיקה לדת.

וכך בעוד הורי טרודים בפרנסתם מצאתי את עצמי משוטט ומחפש תשובות לשאלותי. בעודי מטייל להנאתי בקניון שבעיר מגורי נתקלתי בדוכן תעמולה של כת נוצרית, סקרנותי משכה אותי אל עבר הדוכן, שם שמחו על צעיר המתעניין במטרותיהם. הוזמנתי למפגש החברים ביום השבת, שם עטפו אותי בהרבה מחמאות והבטחות לעתיד טוב יותר. אט אט בלי ששמתי לב הפכתי להיות חלק מרכזי בכת, השתתפתי בכל המפגשים ואף הייתי חלק מהצוות המפעיל את דוכני התעמולה.

בכת הכרתי נערה צעירה, שכמוני הייתה חברה בכת, אלא שלא כמוני היא הייתה נוצריה, בעיני לא הייתה לכך שום משמעות, הרי האמנו שנינו באותם מטרות… . בעידודם של ראשי הכת הודענו על נישואינו בקרוב- – –

כמו כל חתן באתי להודיע לסבתי על נישואי הקרבים, לתדהמתי הרבה כששמעה סבתי את שם הכלה היא פרצה בבכי מר, דקות ארוכות היא סירבה להירגע, "שהנכד שלי יתחתן עם גויה?!" לא הבנתי כלל את חומרת הדבר הן כולנו בני אדם…. אך כשראיתי שמצבה הרפואי של סבתי הורע בעקבות הסיפור הבנתי שיש כאן משהו עמוק יותר.

סבתי התאוששה מעט ופנתה לעזרתו של רב השכונה בה אנו מתגוררים, הרב המליץ כי לפני שאקבל כל החלטה דבר ראשון אלך לשיעור תורה. הרב המליץ על שיעורי גמרא המתקימיים בשכונה הסמוכה, במתכונת מיוחדת כאשר הלימודים הם בצורה של חברותא- לימוד בזוגות. בערב הראשון הגעתי עם הרב למדרשיה עשינו היכרות עם צוות המדרשיה, ויצאתי לדרך בלימוד גמרא משותף. הרגשתי תחושה מיוחדת, חשתי שהנה מצאתי את שחיפשתי כל אותם שנים ארוכות- קשר לדבר האמיתי, ידעתי שאני מתקרב לחידה שלי מקור החיים – בורא העולם. כמו פרפר שנמשך אל האור נמשכתי לשיעורי התורה התחלתי להעמיק את הידע שלי ביהדות, וכמובן שנפרדתי מחברי הישנים, יצאתי לדרך חדשה דרך התורה!

בחודש אלול הצטרפתי כתלמיד באחת הישיבות הוותיקות בירושלים, בכל לילה בחצות יחד עם המוני משתתפים מכל רחבי הארץ אני עומד בתפילה ובקשת סליחות מבורא עולם ומרגיש כי המילים אותם אנו אומרים בסליחות "אליך ד' נשאתי עיני…. ושמח ונחם נפש עבדיך" משקפים את הרגשתי, כאשר מצאתי את שמחת חיי בתורה הקדושה!

 

השוטר

אבידור רענן

בקיצור, כשפרדי חממה היה יוצא לסיור שיגרתי על גבי הניידת שלו במרחבי העיר לבוש בחולצתו הקצרה

וההדוקה שחשפה שרירי גוף חטובים ועבים כמו צינורות המוביל הארצי, באופן מיידי היו הפושעים והעבריינים

מסתתרים בחוריהם ומאורותיהם, עד יעבור חממה. מפלס הפשע היה צונח מיד מטה מטה.

מפרגנים רבים לא היו ברקורד המקצועי שלו, והסיבה ברורה. קציני המשטרה הבכירים לא יכלו לסבול

פעם אחר פעם שהוא גוזל מהם את הקרדיט בחיסול מוקדי פשע, בלכידת ראשי הצפע ובפיזור קטטות

וחשיפת גניבות וכדומה.

גם ידידיו השוטרים שהיו רועדים ממנו מפחד, לא פיזרו עליו מחמאות יתר, מאחר והם תמיד נראו לידו

כמו קובץ נמלים משוטטות ליד פיל אפריקני דוהר. הם היו כל כך חיוורים לידו, שלא תמיד היית בטוח

אם הם שוטרים, או – במקרה הטוב – נושאי כליו של פרדי חממה.

מה שכן, העבריינים הזוטרים כמו הבכירים רחשו לו כבוד. ולא כאן המקום והזמן להאריך ביחסי הגומלין

בין האולטרא-שוטר חממה, לבין אלה שעולמם היה רקום מעבירות של אלימות וגניבות. הם ידעו שמילה

שלו זה ברזל, וסיכום איתו הוא סיכום של פלדה, ועדיף לסגור איתו עיסקה ולא עם שר המשטרה,

המפכ"ל, או כל אחת מן הפיגורות בדרגות הביניים.

למה להאריך, פרדי חממה הפך לאגדה עוד בחייו וברוך השם יש לו עוד עשרות שנים לתפקד במשטרה

ולקבוע שם מסמרות של מסירות, רצינות והצלחות.

***

לפני מספר שנים במסגרת מרדף אחרי פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" (למה "הצדיק"? הסבר יבוא)

שהיה בעל עבר והווה של גניבות, נכנס חממה מיודענו לבנין ישיבה מיושן, שכתליו נוטים ליפול וחלונותיו,

ברובם, פרוצים ושבורים. על פי המידע המודיעיני הגנב המיומן מצא לו מקום מסתור בבית הארחה

שלא היה אלא מרתף של ישיבה זו, שקלטה בין כתליה אנשים קשיי יום ומחפשי דרך מסוגים שונים.

גבאי הישיבה ואיש האחזקה שלה, ר' חיימק'ה צוקרמן פתח את דלת הישיבה הרעועה והביט בעיני

התכלת החודרות שלו באולטרא שוטר שלנו, שגופו להט ממוטיבציה ללכוד את הגנב.

"כן, המבוקש פומרנץ נמצא כרגע במרתף, ישן שנת ישרים. אבל אני מבקש מכבודו, לא לעצרו,

ולא להכותו. אין לי ספק שהוא רוצה לחזור בתשובה. האמן לי כבוד השוטר, הוא כאן שבועיים,

טובל במקווה, מתפלל עם דמעות, והיו לי עמו כמה שיחות נפש… הוא השתנה" אמר צוקרמן,

והושיט יד לחממה בידידות כובשת.

נועם דיבורו של צוקרמן והתמימות המלטפת שזרמה מעיני התכלת שלו, שיכנעו את חממה הקשוח,
שאכן "הצדיק" הגנב חזר למוטב.

צוקרמן הגיש כוס נס-קפה רותח לחממה וביקש לעשות איתו עסקת טיעון. "אני אדאג שפומרנץ

"הצדיק" יחזור למוטב ואתה תבטיח לי לעזוב אותו למשך חצי שנה. תבוא בעוד חצי שנה ואני מוכיח לך

שהוא צדיק ממשי – בלי מרכאות – ובמקום גניבות הוא יהיה עסוק עד למעלה מראשו במצוות ובמעשים טובים".

חממה הנהן בראשו והביט בביישנות בפניו הרזות של צוקרמן, ששתי פיאות בהירות ומסולסלות השתלשלו

להן עד למטה מזקנו. "אני מסכים לעיסקה הרב צוקרמן. אני רואה על פניך שאתה צדיק, ומילה שלך זו מילה".

"שב, שב" ביקש צוקרמן.

פרדי חממה, זאת למודעי, שקל למעלה מ- 113 ק"ג שהתחלקו יפה יפה על פני גובה ממוצע של 175 ס"מ,

והכסא עליו הצביע צוקרמן היה לפחות בן 60 שנה, עשוי מעץ דהוי, עם המון סדקים.

האולטרא שוטר התיישב וזה לקח בדיוק שלוש שניות עד להתרסקות. חממה שהחזיק בידו את כוס הנס

הרותחת השתרע על הארץ כמו פיל של שבע טון שצנח לתוך בור במעבה היער. המשקה הרותח נשפך

על חזהו ועצמותיו התפוקקו להן בקול הרעש של התנפצות הכסא.

גניחותיו של השוטר – עקב החבטה – פילחו את חלל הישיבה, וצוקרמן חש שעולמו חרב עליו. הנה הוא

בא להכניס אורחים, לכבד אותם, לעשות גם טובה לפלטיאל פומרנץ "הצדיק" שרוצה לחזור בתשובה,

והתוצאה: פרדי חממה טוב הלב על הרצפה, בטח שבר כמה צלעות.

תוך שמונה דקות הגיע האמבולנס, והצוות המקצועי אסף בזהירות רבה את השוטר הפופולרי חממה

מעל הרצפה, והריץ אותו תוך אזעקת סירנה מחרישת אוזניים לבית החולים.

צוקרמן לא ידע את נפשו מרוב צער ומבוכה. הוא עלה על הווספה שלו ושעט לכוון חדר המיון.

"אני לא עוזב את חממה, עד שהוא מבריא", גמלה החלטה בליבו. "הוא בן אדם זהב, הוא לא מחפש גנבים

בשביל להעניש אותם. עובדה הוא היה מוכן לעיסקת הטיעון שלי על "הצדיק" פומרנץ.

הוא נשמה טובה החממה הזה".

ד"ר גדליה בר נתן בדק את חממה מכל הצדדים, שלח אותו לצילומים מכל הזוויות והעביר אותו למחלקה

להשגחה במשך 24 שעות. "אני חושש מאד, שמא יש לו שבר באגן הירכיים" אמר הדוקטור,"זה לא שבר

פשוט", אבל השוטר הזה חממה הוא בריא גוף בלי עין הרע, נראה לי שהוא יעבור את הטראומה מהר וטוב".

ומן הנקודה הזו ואילך התפתחה ידידות-נפש מופלאה בין הגבאי צוקרמן המארח, לבין חממה האורח ששבר

את עצם אגן הירכיים.

לפחות שלושה חודשים נדרשו לחממה לחזור להליכה תקינה יחסית. ולאורך אותם חודשים מדי יום ביומו

סמוך למיטת חוליו של השוטר המושבת ישב לו ר' חיימק'ה צוקרמן עם הספר "אורחות צדיקים" והקריא

לידידו החדש, דף אחר דף, פרקים נבחרים של מוסר יהודי ודרך ארץ.

עיניו של חממה אורו. הוא אומנם גדל בבית מסורתי אבל מה רחוקה המסורת הרדודה, מעולמה

של תורה חיננית המשופעת בחסד ומעשים טובים, כפי שהוקרנו מאישיותו אצילת הנפש של ידידו החדש

חיימק'ה צוקרמן.

בוקר אחד הגיע צוקרמן עם שקית בד קטיפה כחול ושלף משם זוג תפילין וטלית חדשה.

"אתה לא תאמין חממה, כשסיפרתי ל"צדיק" פלטיאל פומרנץ שאני מקריא לך מהספר "אורחות צדיקים"

הוא התרגש עד דמעות ואמר לי 'חיימק'ה יש לי רצון עז לתת מתנה לפרדי חממה, שבזכותו אני בישיבה

ולא מאחורי סורג ובריח…. תשמע פרדי, פומרנץ עובד גם כמנקה של הישיבה ומשתכר 700 ₪ לחודש,

בקומץ הפרוטות שהוא הרוויח בחודשיים האחרונים הוא רכש לך תפילין מהודרות… והוא הקפיד לומר

לי 'חיימק'ה תגיד לחממה שזה לא מכספי גניבות, זה כסף כשר לחלוטין'".

דמעה קטנה הבליחה מעינו של השוטר הכאוב חממה.

***

כאן אולי המקום והזמן לספר לכם, מדוע מכונה הגנב פלטיאל פומרנץ "הצדיק". ובכן, באישון לילה,

באחת הפריצות האינסופיות שלו, חלה תקלה בלתי צפוייה. בעוד פומרנץ אוסף לתוך תיק הניילון שלו

תכשיטים מלוא חופניים, נכנסה בעלת-הבית האלמנה פאני קראוס לביתה, ותפשה אותו "על חם".

היא לא צרחה. היא נעמדה קפואה, הביטה בעיניו ואמרה: "דע לך שאתה גוזל ממני את הנדוניה של

שתי בנותי היתומות שהגיעו לפירקן. אין לי חסכונות, אין לי רכוש, רק התכשיטים הללו".

אין אף קרן לייזר בעולם שתוכל לחשוף את אשר התרחש בחביונות מצפונו ולבו של פומרנץ הגנב,

אבל בשורה התחתונה, פלטיאל השאיר את התכשיטים על המיטה, שלף מארנקו  3,000 ₪

במזומן ואמר לגב' קראוס: "סליחה, אני מצטער, הכסף הזה יעזור לך להכניסן לחופה".

כשפרדי חממה הגיע לחקור את הארוע, התאור וטכניקת הפריצה הלמו את דמותו של פלטיאל פומרנץ.

בסוף התחקיר אמרה האלמנה קראוס "אין ספק שמדובר בגנב צדיק".

ומכאן נגזר הכינוי "הצדיק" לגנב הכי פעיל ואטרקטיבי במחוז.

***

אחרי שלושה חודשים פחות יומיים, עמד פרדי חממה האולטרא שוטר על רגליו די יציב, ודי יצוק. אבל היה

זה אדם אחר, עם המון יראת שמים וראייה הרבה יותר מפוכחת ואוהדת כלפי כל בן אנוש. פעם כל מי שזז

היה נחשד בעיניו שהוא גנב. עכשיו? זה השתנה. מי אחראי לזאת? חיימק'ה צוקרמן כמובן, הגבאי

הבלתי נלאה שהעניק לו שפע של תורה וחמימות יהודית בכל ימי השיקום בבית-החולים ומחוצה לו.

חממה קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום, להקפיד על לפחות שתי תפילות ביום, עדיף מנחה ומעריב,

וכמובן לתת ממעשרותיו בעין יפה לפעילויות החסד הנהדרות של צוקרמן.

"אני מרגיש חיימק'ה" אמר חממה בצאתם מבית החולים השיקומי "שהחבטה שחטפתי מן הכסא הרעוע שלך, עשתה ממני איש חדש. אומנם נשברו לי כמה עצמות וצלעות, אבל ניבנו בתוכי הרבה רגישויות שלא היו בי, או שנחבאו מתחת לתדמית השוטר הקשוח".

צוקרמן הנהן בראשו בסיפוק, וחממה המשיך "האמן לי צוקרמן יש לי חשק לעזוב את המשטרה ולפתוח דף חדש בחיים. להשקיע עצמי גם באיזה עסק מכניס, אבל בעיקר לעסוק בלימוד תורה, 'האורחות צדיקים' שלך הגביה אותי עד לשלב האחרון בסולם יעקב".

אמר ועשה. שבועיים אחר כך הגיש חממה מכתב התפטרות למפקד המחוז, והשמועה עשתה הדים הן באגפי המשטרה, וכמובן גם בקרב העבריינים וגרורותיהם. העזיבה של השוטר – הענק הזה – תרתי משמע היוותה פגיעה אנושה בשני הצדדים. במשטרה, למרות חוסר הפירגון קלטו שהם מפסידים כלי מנצח. העבריינים התעצבו אל לבם, על כך שספק רב אם יהיה מי שיחליף את השוטר האמין, שידע להרביץ, אך ידע גם ללטף ולהתחשב, ויבוא גדול גנבי האזור פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" ויעיד על כך.

המפכ"ל ושר המשטרה היו כמה פעמים על הקו, וניסו לפתות אותו בקידום, בכבוד, בשיפור תנאי שכר, אבל חממה היה החלטי. "אני מחוץ למשטרה. אני את שלי עשיתי, שיהיה לכם בהצלחה".

***

חודש אחר כך הצפין חממה והתנחל בחיפה. תוך זמן קצר אחר כך הוא פתח שם את חברת השמירה שלו "אתם בחממה טובה", חברה בע"מ שמהר מאד הפכה לאטרקטיבית בקרב בעלי עסקים ומפעלים. שמו הטוב של השוטר חבוש הכיפה הלבנה-הסרוגה, היה הרבה יותר טוב משמן אקדחים, ואפילו משמן זית זך. עובדיו שנקלטו במערכות שרותי השמירה שלו למדו מהר שאמינות, דייקנות, ורצינות, הם סוד הקסם ונוסחת ההצלחה, ומי שפיקשש, פיקשש רק פעם אחת. בפעם השניה הוא היה בחוץ.

ברוך השם, מצבו הכלכלי של פרדי חממה השתפר לאין ערוך, וגם ידו החלה לפזר צדקות לכל עובר ושב. כן, היתה לו הוראת קבע דשנה לישיבה של צוקרמן שבעיר הולדתו, אבל אחרי חמש שנות פרוד, צוקרמן ופומרנץ היו כבר עבורו כמו חלום רחוק אבל מתוק. הוא שקע בעבודתו העסקית-בטחונית מחד, והקפיד לקבוע עיתים לתורה, בוקר ולילה, מאידך.

***

בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מאישיות חשובה! "הלו רבי פרדי, מדבר אליהו. בעוד שבועיים, באיצטדיון הכדורגל בעיר פלונית, תערך עצרת התעוררות גדולה. אנו מצפים ל- 10,000 משתתפים, גם גדול הדור יגיע, ואני רוצה שחברת "אתם בחממה טובה" תתן את שרותי האבטחה. שמך הולך לפניך לטובה ולברכה. אגב, ישתתפו בכנס לפחות עוד 50 רבנים על בימת הכבוד".

היו אלה שבועיים של הכנות קדחתניות. חממה הכשיר את מיטב עובדיו למבצע ההגנה על גדול הדור. הוא נסע איתם לאיצטדיון שבעיר הולדתו, בדק את מנהרות הכניסה והיציאה, חלף עמם בין היציעים וביצע הגנות היקפיות למקרה של התקהלות המונית. חממה היה מאושר עד הגג מן העובדה שמן השמים זיכו אותו לאבטח ארוע רוחני חשוב זה.

"הא, ישתבח שמו, אוהבים אותי מן השמים" הרהר בלבו.

***

הלחץ על השערים היה מבהיל. רבבה? שטויות, היו שם לפחות 30,000 משתתפים, משולהבים בשלהבת קודש, פיוטים ובקשות משובבי נפש שוררו מפיהם של הרבבות, ששתו בצימאון גדול את דברי התורה של הרבנים, והמתינו כמהים להגעתו של גדול הדור.

בשעה 23:00 בלילה נשמעה ההודעה: "היכונו לכניסת מרן הגאון הגדול… ושירת "ימים על ימי מלך תוסיף" החרישה אוזניים ונסקה עד כסא הכבוד. ההתרגשות היתה עצומה גם בקרב עשרות המאבטחים של חממה, כשהוא הנרגש והנסער מכולם. הוא נישק את ידו של הרב, חטף ממנו זפטה של חביבות על הפנים, סימן לאנשיו ליצר מעגל טבעתי צפוף, והחל לנוע עמו לכיוון הבימה.

במשך חצי שעה דרש גדול הדור, חימם לבבות וחיזק את הנשמות הכמהות לאביהן שבשמים. מילותיו הפשוטות אך המרטיטות האירו את חשכת הפנימיות של הרבבות שדממו, וכולם אמרו כבוד.

הדרשה נסתיימה.

פרדי חממה ידע שמכאן ואילך העסק מתחמם וסכנה לא פשוטה מרחפת באוויר. האלפים הרבים שצבאו על הגדרות ומנהרות הגישה, עלולים היו להיות נחשול אנושי מאיים, שמסכן את גדול הדור.

חממה עלה לבימה, החזיק את המיקרופון ושאג: "קהל קדוש, אני מבקש מכם, בכל לשון של בקשה, אנא הישארו במקומותיכם ותנו לרב לצאת בצורה בטוחה ומכובדת, כאן לא המקום והזמן לבקש ממנו ברכות" ואז נשם עמוקות ואמר בקול שופע קשיחות "צר לי, אך אני מזהיר: כל מי שיתקרב לרב, מסכן את עצמו. אנא אל תזוזו ממקומכם עד להנחייה לעזוב את המקום. ושוב, אני מזהיר כל מי שינסה להתקרב לרב…". הוא לא היה צריך לסיים את המשפט, התזה היתה ברורה.

טבעת המאבטחים נעה לכוון שער היציאה והרב במרכז כשחממה אוחז בידו הימנית. האלפים צבאו מסביב ופיהם אומר שירה. הכבודה נכנסה למנהרה, שהובילה לשער, ולפתע הפסקת חשמל. חשכה.

"להמשיך לנוע" צעק חממה לאנשיו ביציאה מן המנהרה. חמישה מטרים לפני השער, מתוך העלטה הכבדה, הצליח מישהו לחמוק מבין המאבטחים ולנוע בזריזות לכוון גדול הדור. חממה לא היסס לרגע, נאמן לתפקידו הוא הניף את ידו הימנית, תפס בצווארונו של המרדן, הרים אותו מטר וחצי באוויר ובעדינות עוצמתית העיף אותו באוויר – מעל ראשי מאבטחיו – לעבר גדר הברזל שהקיפה את האיצטדיון. קול חבטה נשמע, אבל חממה היה עסוק כבר בפתיחת דלת מכוניתו של הרב שברך אותו בחום רב.

אגב, גדול הדור אפילו לא הבחין בנעשה, עיניו היו שמוטות לאדמה…

***

"אשתי היקרה אני תשוש ורצוץ. אשאר הלילה לישון כאן במלון, ובבוקר אעבור לבקר את ידידי הגבאי חיימק'ה צוקרמן, את זוכרת אותו? משם, אצלו בישיבה התחלתי לחזור בתשובה" הזכיר פרדי לאשתו.

בחמש לפנות בוקר הוא עמד על רגליו, נטל ידיו, ויצא למכוניתו כדי להגיע למקווה השכונתי ומשם לתפילה עם הנֵץ החמה.

המקווה היה אפלולי. כשהוא נכנס יצאו משם שני טובלים שהספיקו להתנגב, והתחילו להתלבש. אחד מהם היה צולע וגנח מפעם לפעם. הקול היה מוכר מאד. חממה הדליק את מציתו ולפתע מול עיניו ניצבו לא  פחות ולא יותר חיימק'ה צוקרמן הגבאי ידידו משכבר – ואיך לא – פלטיאל פומרנץ – הגנב לשעבר –  שזקן עבות כיסה את פניו.

במשך דקות ארוכות התחבקו השלושה… אחרי פרידה של חמש שנים, הפגישה במקווה היתה טהורה ורוגשת.

"אני לא זוכר אותך צולע" העיר חממה לצוקרמן. "וחוץ מזה מה זה הפצעים והשריטות על הידיים והכתפיים שלך…? צוקרמן שיהיה ברור, אם מישהו פגע בך יש לו חשבון איתי, אני מטפל בו יפה יפה מכל הצדדים…".

"איזה צולע" חייך צוקרמן "אתמול הייתי בעצרת ההתעוררות באיצטדיון בעיר, לא יודע איך נקלעתי – בקצה המנהרה – לידיים של איזה מאבטח, זה היה בדיוק בהפסקת חשמל והוא הרים אותי, והעיף אותי כמו טיל בליסטי עד לגדר המתכת הדוקרנית, שרט לי את כל הגוף… מזל שפומרנץ היה איתי ואסף את השברים שלי מהרצפה, טיפל לי בפצעים, נחנו קצת והגענו למקווה…".

"אוי סליחה! סליחה צוקרמן" זעק חממה "ריבונו של עולם, אני הפושע, איך עשיתי לך את זה? איך העפתי אותך באוויר?! אני איבטחתי את גדול הדור ולא הבחנתי בחשכה מי חדר לטבעת המאבטחים… סלח לי צוקרמן, אתה יודע שאני חייב לך את החיים שלי, לך ולפומרנץ, שלעולם לא אשכח שקנה לי את התפילין, ובזכותכם אני שומר מצוות…".

חממה היה כאוב עד עמקי נשמתו מן התקלה.

צוקרמן התיישב על כסא כתר פלסטיק מחוץ למקווה, הצמיד ידיו אל רקותיו והרהר דקה ארוכה. פלטיאל התיישב לידו, על גדר הבטון.

"תשמע חממה אהוב לבי, אין מקריות בעולם. הגוף שלי כואב וחבוט אבל אני יודע למה. בדיוק לפני חמש שנים נכנסת לישיבה שלי נרעש ונסער במסגרת תפקידך כשוטר, כדי לתפוש את פלטיאל. הקבלתי את פניך בלבביות, הגשתי לך כוס נס קפה רותח, והושבתי אותך על כסא עץ. תוך שלוש שניות התרסקת על הרצפה וחטפת חבטה איומה. שלושה חודשים של בית חולים ושיקום חלפו עליך במהלכם למדנו יחד 'אורחות צדיקים'. נכון, זכית לחזור בתשובה כי מן השמים ריחמו עליך, כי בטוב ליבך ריחמת על פלטיאל פומרנץ ולא עצרת אותו. זכית, היום פלטיאל הוא אברך יקר שלומד ומקרב לבבות, נשוי ואב לשני תינוקות. אבל אני, צוקרמן הטיפשון, נותרתי חייב. אם הייתי פוקח עין ונזהר קצת יותר, לא היית מתיישב על כסא העץ הרעוע ומתרסק. ועכשיו אני חושב, שכנראה לא מספיק ביקשתי ממך סליחה על העוון הזה.. תתפוש טוב חממה, החבטה שנחבטתי אמש ממך, היתה מגיעה לי ותודה לך שלא יצאתי ממנה בשן ועין".

שלושתם פרצו בצחוק אוהב, והזדרזו לתפילה בטרם הבוקר יאיר.

מפקד כלא מעשיהו מספר

בהיותו נער, גילתה לו אימו של יוסיפוס

את הסוד שהסתירה במשך שנים: "אני יהודיה!" רק אז החלו להתחבר אצלו חלקי הפאזל, כיצד הידיעה על מלחמת ששת הימים הדליקה בו את הניצוץ היהודי שכלל לא ידע עליו, כיצד ביקש, ערב גיוסו לצבא ההולנדי, רב שילווה אותו, ואיך רגע לפני שהחליט להתגייר, התברר לו שבעצם הוא יהודי מבטן ומלידה. ומדוע בחרה אימו רוזה, להסתיר את יהדותה, אחרי שניצלה מהשואה וגילתה שמכל משפחתה המורחבת, נותרה לבדה בעולם?

כשיוסי בק החל לחקור את שורשי משפחתו, הוא ניגש לארכיון יד ושם, ושם מצא את שמה של אימו שעדיין הייתה אז בין חיים, ולצידה מופיע הכיתוב שחור על גבי לבן: נרצחה על קידוש השם. מבחינתם, אמא שלו נרצחה בשנות האימה, "כמה הם טעו וכמה הם צדקו" חשב לעצמו.

 

הדמעות בקצה העין לא יבשו גם היום כשאימו כבר איננה בין החיים, והוא משחזר את הקורות. יוסי אינו יכול לשכוח כל פרט מאותה שיחה ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. ולא רק את חייו שלו.

"הייתי נער נטול דאגות וישבתי בנחת בחדר כשאמא שלי נכנסה", משחזר יוסי בק את השיחה הגורלית. "בתחילה חשבתי שהיא רוצה לדבר איתי בנוגע לעבודת הגמר שלי, או למבחן גורלי שעמד להתקיים שבוע לאחר מכן. לא חלמתי לרגע שציר חיי עומד להסתובב לגמרי.

"יוספוס"! אמא שלחה אלי מבט שהיה בו תמהיל שהכיל כאב, התרגשות, עצב, שמחה, תקווה. ניצוץ מחשמל עמד באוויר. פתאום הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, כאילו ידעתי שפצצה עומדת ליפול כאן, ממש לידי, וצדקתי.

"שתדע שאין צורך שתתגייר בני, כי אני יהודייה, אמי יהודיה ואם אמא שלך יהודיה, לכן גם אתה יהודי".

בום. הפצצה נפלה על נער שהבעיה הגדולה ביותר שלו הייתה שהקבוצה שלו תנצח במשחק הכדורגל.

תחביב ושמו ישראל

מאחורי דמותו הקשוחה של תת גונדר יוסי בק המופקד על כלא מעשיהו, בתוך הדמות התמירה בעלת העיניים הכחולות, עדיין מסתתר הילד יוסיפוס קורנליוס.

"גדלתי בהולנד, בבית נוצרי לכל דבר", הוא מתחיל לשחזר את סיפור חייו המרתק. "אבא שלי היה אתיאיסט גמור. הוא אמנם גדל בבית קתולי, אבל הגדיר את עצמו כאתיאיסט מבלי לסתור את העובדה שהוא הגדיר את עצמו גם כהומניסט. הוא התנער מכל דת ולא התחבר לרעיון האלוקי.כבן לאב אתיאיסט, לא למדתי בבית ספר דתי או נוצרי, הוא לא רצה שאכיר את הסממנים הקשורים לדת כלשהיא, גם לא את ההיסטוריה הנוצרית, כל שכן לא למדתי כל נושא הקשור לעם ישראל או אפילו לתנ"ך, מעולם לא הכרתי מושגים כמו 'ירושלים' או 'משה'. בכל בוקר אחי ואני היינו צועדים ללימודינו בבית הספר הכללי, כשהורינו מרוצים מהבחירה".

החיים התנהלו במתכונת קבועה בלי סערות, עד למלחמת ששת הימים, האחראית לצעד הראשון שפסע יוסי בעולם היהדות. זה היה כאשר הבחין בעיתון שהיה מונח על השולחן בבית. הכותרות בצבעים בולטים שגרמו לזעקה המחרידה שנמלטה מפיה של אמו משכו את תשומת לבו של הנער הצעיר.

"אלוקים, לא! רק לא עוד פעם!", זעקה אמא שלי, שאלתי אותה למה היא צועקת, ואמא שלי רק מלמלה לעברי שהיא נגד מלחמות.

"הצצתי בעיתון כדי להבין ממה היא נחרדה. הכותרות סיפרו על מלחמה שפרצה בישראל, על טנקים השועטים לעבר הערים הגדולות, על קרבות עזים המתנהלים בין ישראל למעצמות ערב: ירדן, מצרים וסוריה, וכנער הנושא ריתק אותי, בלי קשר לבהלה של אימי מפני מלחמות. אהבתי 'אקשן'", הוא מחייך. "לראשונה גיליתי שקיימת מדינה ושמה ישראל והיא נקודה זעירה על פני המפה. התחלתי לקרוא כל ידיעה הקשורה לישראל, כולל מאמר מערכת שדיבר על המדינה היהודית שקמה לאחר אלפיים שנות גלות והיסטוריה עקובה מדם. ישראל הפכה לתחביב שלי", יוסי ממשיך לחייך כשהוא נזכר שהחל להתכתב עם ישראלים.

"אני זוכר שסיפרו לי בצחוק כי הכתב שלהם הפוך וכותבים אותו מימין לשמאל. גם זה עניין אותי והחלטתי ללמוד לכתוב את השפה ההפוכה הזו, וגם לכתוב מספר משפטים בעברית".

ויוסי, נאמן לתפקידו החדש, הצטרף לשני תלמידים שלמדו אצל יהודי ניצול שואה את השפה העברית.

הוא מנסה לגרד את מוחו בניסיון להיזכר אם הוא שילם לו על השיעורים, ואינו מצליח. הבחור הנוסף שלמד איתו, היה כומר צעיר שהחליט שכחלק מתפקידו עליו להכיר את השפה העברית על בוריה.

לימודי השפה העברית רק גירו עוד יותר את סקרנותו של יוסי. הוא ניגש לספריה והשאיל ספרים שאזכרו את מדינת ישראל. בתקופת המלחמה, הולנד הייתה פרו ישראלית, מה שסייע לו להמשיך ולשקוע בקריאה ולמלא את המצברים שלו בידע נוסף מהעיתונות שסיפקה פרטים עד בלי די.

"זה היה ממש תחביב!", הוא מצהיר. כדי לסבר את אוזניי, יוסי משווה את התחביב שלו דאז כמו לתחביב בולים. "תביני, אחד אוהב לאסוף בולים ולקטלג באלבום, ואני אספתי מידע על ישראל וקטלגתי בראש…"

הייעוד בעולם

"במהלך לימודי את השפה העברית המשכתי את ההתכתבות שלי עם אנשים מישראל. השקעתי וקניתי ספר דקדוק עברי-הולנדי ועל פיו המשכתי לתרגם את שפתי ולכתוב משפטים בעברית. במשך כל אותו הזמן הסתרתי מהוריי את הזיקה שלי לנושא. אני זוכר פעם אחת כשישבתי וקראתי את ברכת המזון, תרגמתי אותו בעזרת המילון ופתאום אמא שלי שעמדה מאחוריי השלימה לי משפט.

"וואו, אמא איך את יודעת את ההמשך? נזעקתי בהפתעה, והיא מייד הפטירה כי בצעירותה עבדה כמטפלת בבית יהודי. קניתי את הסיפור שלה, הוא נשמע לי מאוד הגיוני, הצעד הבא שלי היה לקנות את ספר התנ"ך", ההתרגשות של יוסי עולה כשהוא מספר על התנ"ך הראשון שהוא קנה, תנ"ך שעדיין נמצא ברשותו.

"את יודעת מה הדבר הראשון שעשיתי כשקניתי את התנ"ך? כמו בכל מקום בגולה, לספר צורף החלק השני של התנ"ך, 'הברית החדשה'. אין לי הסבר מדוע ולמה עשיתי את מה שעשיתי, אבל זרקתי את החלק של הברית החדשה וזרקתי אותו כולל את האינדקס", עיניו נפערות בפליאה.

"מדוע שנער גוי יבצע מעשה שכזה? התחלתי לקרוא את התנ"ך שהיה מתורגם להולנדית, קראתי אותו שלוש פעמים ותוך כדי קריאה פיתחתי אמונה בבורא עולם".

יוסי יושב מולי ובידיו הוא מסביר לי את כל התהליך שעבר עליו.

"את מבינה מה גרם לי לאמונה? כשאני שב ומשחזר, אני אומר שראיתי את החיבור בין עבר להווה, מה שהוביל אותי לעתיד.

"התחלתי ממדינת ישראל ופתאום בא ספר התנ"ך שבעיני נחשב לספר היסטורי האמין ביותר, ואז הבנתי שבעצם הוא מחבר לי עבר להווה בצורה מובהקת, נבואה וחזון שמתממשים. אם כך, כמובן שיש גם עתיד. ופתאום הספר הזה שמדבר איתך מלפני 3000 שנה, מציב בעבורי יעוד.

"לאתיאיסט אין יעוד, לעומת זאת ביהדות קיים יעוד ברור ביותר ועובדה זו משכה אותי, אני רציתי להיות חלק בתהליך העצום הזה, להיכנס למסלול של היקום".

טרגדיה משפחתית

כמו כל הנערים בני השבע עשרה בהולנד, גם יוסי קיבל צו שירות חובה לצבא. באחד הטפסים אותם מילא הוא נשאל באיזה איש דת הוא בוחר: כומר, רב או שייח'.

יוסי בחר ברב יהודי.

"הרב זימן אותי לשיחת היכרות, הוא לא הבין מדוע בחרתי דווקא ברב יהודי", יוסי נזכר בשיחה שלו עם הרב. אז הנער עדיין לא הבין, מדוע הרב מנסה לשכנע אותו להסתפק בשבע מצוות בני נח.

"אני רוצה להצטרף לעם היהודי! הצהרתי בפני הרב והוא המשיך לשכנע אותי, כפי שמצווה ההלכה, לדחות גויים המבקשים להסתפח לעם ישראל, רק שאני הייתי עקשן, כזה עקשן עד שהרב הבין ששלב השכנוע עבר והגיע שלב הלימודים, והוא התחיל להכין אותי לגיור, בדרך להפוך לגר צדק אמיתי".

יוסי ידע שהחלק הקשה עדיין עומד לפניו: להודיע להוריו. לאביו האתיאיסט שהוא בוחר ביהדות.

"הייתי חייב לשתף את ההורים, שכן לקראת הגיוס שלי לצבא ההולנדי, הרב קבע לי תאריך לעבור ברית מילה, בהליך של ניתוח לגילי, לכן הודעתי להם".

יוסי מדבר כאילו הוא נמצא באותו החדר עם הוריו אותם הושיב על הספה.

"ספרתי להם כי התחלתי להתעניין בישראל והתחביב הפך לאמונה, ולידיעה שאני רוצה להפוך לחלק מהעם היהודי. וכן, החלטתי להפוך ליהודי, ואני עומד לעבור ברית מילה ולאחר מכן להמשיך את תהליך הגיור. זהו, נשמתי עמוק. אמרתי את זה.

"אמא שלי רק הגיבה בניע ראש שכיסה על התדהמה, ואבא שלי כהומניסט, הגיב כפי שהגיב: כל עוד אינך מזיק לאחרים, זכותך לבחור בכל אמונה או דרך שתרצה. וזה מה שעשיתי. לאחר ברית המילה שעברתי בבית חולים, ניגשתי לרב כדי להמשיך בתהליך הגיור. לא חלמתי כי מספר ימים לאחר מכן חיי ישתנו מן הקצה אל הקצה".

כאן מגיע החלק שגם אני מצטרפת לבכיו של יוסי. לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי מלפרוץ, כשיוסי מגיע לתפנית המדהימה בסיפורו האישי.

"ישבתי בחדר כשהיא הטילה את הפצצה וספרה לי כי היא יהודיה. היא התיישבה על קצה מיטתי והתחילה לספר מי היא ומי היו הוריה.

אמא שלי ספרה ואני בכיתי. והיא לא בכתה, אפילו דמעה אחת לא נשרה לה מהעין. "מכסת הדמעות שלי נגמרה", אמרה לי אמי באותו מעמד. "הדמעות שלי תמו כשגיליתי שנותרתי לבד בעולם אחרי המלחמה הנוראה, יחידה מתוך משפחה של אחד עשר אחים ואחיות, משפחה ענפה בה חיו סבים, סבתות, דודים, דודות, בני דודים, בנות דודות. אני היחידה שנותרתי בעולם".

יוסי המשיך לבכות. גם היום הדמעות נושרות כשהוא מתאר את דרכם האחרונה של בני משפחתה. כולם נרצחו בשנות האימה בשל היותם יהודים. הנאצים לא הותירו איש.

בדיוק כמו במצגת שהכין על משפחתה של אימו, הוא מתאר במצגת עץ שורשים בו כל ראשי האורות נכבים, מלבד ראש אחד- ראשה של אמא שלו!

"היא תיארה לי כיצד סבתא שלי- סבתא לנה, אמא של רוזה אמי, שהייתה אם ל-12 ילדים שנולדו לה משני נישואיה, הועלתה יחד עם בעלה ומספר מילדיה אל הרכבות שהועמסו בשנת 42 מאמסטרדם הכבושה, בדרכם אל הכבשנים. משום מה, ההולנדים מצטיירים בהיסטוריה רק כאנשים שוחרי טוב. במלחמה רבים מהם התגלו בכיעורם, כאשר שיתפו פעולה באופן מלא עם הגרמנים.

"לנה עוד האמינה שהם נשלחים למחנה עבודה. איש לא חשב על הרע מכל. ברכבת הדחוסה ניסתה לשמור על ילדיה כמה שאפשר בתנאים התת-אנושיים. כשהרכבת נעצרה, בנימין בעלה והילדים הופרדו ממנה, החייל הנאצי הורה להיכנס אל המקלחות המפורסמות. קולות בכי עזים נשמעו ברקע, היא לא רצתה להיפרד מילדיה. היא צעדה אל מותה הנוראי.

"גם בעלה בנימין והילדים נשלחו אל מותם.

"רוזה אמי שהייתה בת עשרים ושש, בחורה מאורסת לפני חתונה, אחות במקצועה, ואחיה הצעיר ואחותה הנשואה גם הם אחים במקצועם עבדו בבית חולים פסיכיאטרי יהודי במזרח הולנד.

"הידיעות על הנעשה ליהודים החלו לזרום. קשה היה להאמין, אבל הידיעות והשמועות היו עקשניות. מה שאי אפשר להעלות במוח אנושי-קורה. המחתרת היהודית הודיעה להנהלת בית החולים כי בידיהם מידע אמין שהגרמנים מתכננים למחרת פשיטה על בית החולים. הנהלת בית החולים שיחררה מיד את כל החולים.

"הם ערכו הגרלה בין כל אנשי הצוות, מי ילך עם אנשי המחתרת למקום מסתור ומי יישאר עם החולים קשה בבית החולים.

"בהגרלה שנערכה, אמי רוזה הופרדה מאחיה ומאחותה שנותרו בבית החולים ולכן נחרץ גורלם למוות. היא ניצלה והחלה לנדוד ממקום מסתור אחד למשנהו".

המהפך

יוסי קוטע את דבריו כשהוא נזכר באפיזודת ילדות שפתאום קבלה הסבר.

"במשך שנים, שנתה של אמא שלי נדדה, וכל רחש קטן היה מקפיץ אותה. כשיצאנו למחנה נופש והיא הייתה שולחת אותי ואת אבי לבדוק מהו מקור רעש ששמעה, אבא היה מבקש ממני להגיד לה שיש בחוץ ארנבת מקפצת. אמא הייתה נרגעת וחוזרת לישון".

החרדות מובנות בהחלט. במשך שלוש שנים רוזה אימו שהתה אצל אישה נוצרייה ערירית שהחביאה אותה יחד עם משפחה נוספת. היא לא ראתה אור יום במשך שלוש שנים! כל העת היו ספונים תחת הקרקע, רועדים מכל רחש חריג, שמא הגרמנים גילו אותם, וסופם יהיה כסופם המר של ששת המיליונים…

יום השחרור לא שיחרר את נשמתה, להיפך.

רוזה יצאה מן המחבוא והחלה לחפש את החתן שלה ואת בני משפחתה. היא הסתובבה בין ארגוני ההצלה והפליטים, וניסתה לדלות מידע.

המידע החל להגיע, מידע מזעזע, הוריה נרצחו! החתן שלה נרצח! אחיה ואחיותיה כולם למאכל עשן המשרפות. היא המשיכה לבקש מידע, מידע ששינה את כל עולמה.

מכתב אחר מכתב, עדות אחר עדות, בישרו לה את הנורא מכל.

כולם, כולם, אבל כולם אינם??!! הלב מיאן להכיל. אחים,אחיות, הורים, סבים, בני דודים… המוח סירב לקלוט את המידע האכזרי שאמר לה את הנורא מכל: נותרת לבד בעולם!

"ואז גמלה באמא שלי ההחלטה להתנתק מהעם היהודי. היא לא רצתה שיקרה לילדים שלה מה שקרה לילדים של אמא שלה. היא לא רצתה להגיע לסיטואציה בה לא תוכל להגן על ילדיה.

"לכן היא התנתקה, הופיעה כנרצחת לצד בני משפחתה העקודים והלכה לעבוד בבית חולים מרוחק מהקהילה היהודית, שם עבדה כאחות. בהמשך פגשה את אבא שלי. רק לו ספרה את הסוד שלה, והשביעה אותו שלא לגלות לאף אחד בעולם, כולל לילדים שייוולדו להם. וזה מה שהוא עשה".

שיחת הטלפון הראשונה שיוסי ערך לאחר שהיא יצאה מחדרו, הייתה לרב שלו מהצבא.

"אני יהודי, אני לא צריך להתגייר", סיפר לו בהתרגשות, התרגשות שנמשכה גם לאחר שנפגשו. הרב אכן בדק במסמכים לאמת את דבריו וגילה שהצדק עימו".

ההולנדים העבירו לפני המלחמה את כל תעודות הלידה והמסמכים למיקרופילם ולמרות שהמסמכים עצמם הושמדו, אפשר היה לשחזר אותם לאחר המלחמה. שם גם מצא יוסי פרטים על משפחת אימו, כולל הייחוס שלה שמגיע עד ה"באר היטב" ורבי יהודה מטיקטין.

אמא של יוסי לא דברה יותר, כשם שנפתחה לשיחה יחידה במינה, כך נעלה את ליבה לאחריה. גם לאחר שירותו הצבאי, כשיוסי החליט לעלות לישראל, אביו בכה והיא רק חיבקה ושלחה לו מבט של עידוד, בלי תוספת מילה.

יוסי עלה ארצה ובאולפן פגש את רעייתו שהגיעה מאוסטרליה. הם נישאו כשהוריו מובילים אותו מאושרים לחופה. בהמשך, חמשת ילדיהם שנולדו להם, שירתו ביחידות נבחרות.

יוסי שלמד עבודה סוציאלית, הגיע למשטרה ובקרוב הוא פורש לאחר 31 שנות שירות במסירות רבה.

יהי זכרה ברוך

הסיפור היהודי-משפחתי המדהים לא מסתיים אצלו. גם אחיו נתקל בסיטואציה דומה. "אחי החליט לספר למי שהייתה אמורה להיות אשתו, שאמא שלו יהודיה, למקרה שיתגלה כי משהו מבני משפחתה אנטישמיים ויסרב לנישואים הללו. הבחורה צחקה בקלילות והפטירה לעברו: זה בדיוק מה שרציתי לספר לך, אני יהודיה כיוון שאמי יהודיה ורציתי לברר שזה לא מפריע לכם… גם גיסו וגיסתו התקרבו לדת וכיום הם שומרי מסורת".

במשך שנים נהג יוסי לבקר את הוריו פעמיים בשנה. בשנות ימיה האחרונות שהתה אימו במושב זקנים, וגם אביו הצטרף אליה, אולם מצבה של אימו היה קשה יותר. היא הייתה בעלת זיכרון מעורפל. בגיל תשעים ושתיים היא נפטרה, אביו נפטר שבועיים אחריה.

"אבא שלי תמיד אמר שהיא חייבת ללכת לפניו. הוא לא רצה שהיא תתאבל שוב, שהיא לא תרגיש אובדן בלכתו, אחרי האובדן הנורא של משפחתה, וכך היה". יוסי מתרגש ומספר לי כי הוא ואחיו חרטו על המצבה שלה בעברית: יהי זכרה ברוך.

"אימי תכננה את אשר תכננה, אך מסתבר שמהיהדות אי אפשר לברוח. בסופו של דבר כל שבעת הנכדים משני ילדיה נושאים שמות עבריים וגאים ביהדותם!"

 

הרב והכושי ששיחקו שחמט

היתה זו תמונה טיפוסית של שני בני אדם המשחקים שחמט בפארק במנהטן, מחזה ניו יורקי תמים שנתפס בעין עדשת מצלמה של צלם עובר אורח. הצלם החליט לפרסם את התמונה תחת הכותרת "רגע ניו יורקי מיוחד".

התמונה התפרסמה במהירות ואלפי אנשים עמדו משתאים מולה. היא הציתה את דמיונם: שני אנשים, הנראים בני אותו גיל בערך, ישובים על גבי ספסל הפארק ושקועים במשחק שחמט מאתגר.

אחד מהשניים הנראים בתמונה הוא יהודי הלבוש בלבוש יהודי מלא ומתהדר בזקן ובפאות מתבדרות, זרועו שעונה על לוח לבן והוא שקוע ראשו ורובו בתכנון הצעד הבא שלו. השני, אדם ממוצא אפריקני-אמריקני, בעל זקן דליל, לבוש במכנסי ג'ינס ובז'קט עור קצר וממתין בקוצר רוח לתורו, כשבקבוק מים מרוקן חציו מונח לצדו.

ברקע התמונה מתנוסס בנין מגורים שלדברי הצלם, מר מו גלבר, הוא הבניין ב'יוניון סקוור' במנהטן התחתית. הנסיבות בהן התנהל משחק השחמט נראו משונות למדי, אולם לא הייתה כל דרך לברר אותן.

עיתון "המודיע" במהדורתו האנגלית פירסם את התמונה במרכזו של עמוד פנימי, בהגדלה ניכרת עם מידע קצר שנלווה לתמונה ושופך עליה מעט אור. היתה זו תמונה מהסוג שמזדמן פעם בשנה לערך. התקשורת הספונטנית בין שני בני אדם שכ"כ זרים זה לזה ונדיר שיחליפו מילה ביניהם היתה יוצאת דופן. השאלות שהתעוררו באופן טבעי בקשר כל מי שראה את התמונה היו: "מי האיש הזה? כיצד השתלשלה תמונה יוצאת דופן כזאת? האם השניים מכירים בכלל זה את זה?".

זמן קצר לאחר מכן צלצל הטלפון במערכת העיתון. הפעם היה על הקו אדם בשם דוד ברגמן, אברך בעל קסם אישי רב, ששמו יצא לו כבעל כושר הסברה בולט וחמימות שופעת וזה מה שהפך אותו למגיד שיעור מבוקש. הוא החל במסירת שיעור דף היומי מדי לילה בבית המדרש ראדזין ובנוסף מסר שיעורים בבורו פארק ובפלטבוש. הרב ברגמן הינו אברך בן עשרים ושמונה בסך הכל אולם נראה כי כבר הספיק למסור שיעורים בכל הש"ס.

פנינו לרב ברגמן, חסיד אמשינוב שגדל בסיגייט, והוא הסביר את אופן התרחשות הענינים: הוא היה בדרכו לקווינס לצורך בדיקת משרה תורנית שהוצעה לו. בנסיעה חזרה הביתה ברכבת היה עליו לעבור לרכבת N בתחנת כיכר יוניון. "כעבור שלושת רבעי שעה של ישיבה ברכבת הלוהטת", מספר ברגמן, "הייתי חייב לצאת קצת להתאוורר". הוא עבר ליד פארק סמוך וראה שם אדם ממוצא אפריקני-אמריקני היושב ליד שולחן שחמט ומנופף לו בידו. הוא קרא לעברו: "יהודי, האם תרצה לשחק שחמט?" הרב ברגמן החליט שעומדות לרשותו  חמש דקות במהלכן הוא או יריבו ינצחו. חלפו פחות מחמש דקות והרב ברגמן ניצחו, אולם הייתה זו שהות מספקת עבור גלבר, הצלם שנקלע למקום וחובב מראות בלתי שגרתיים, להנציח את השניים יחד במצלמתו.

"הייתי בבית הכנסת בשבת", מתאר הרב ברגמן, "ומישהו שאל אותי מי ניצח במשחק השחמט. ארך לי עשר שניות בערך לקלוט על מה הוא מדבר. הוא סיפר לי כי התמונה התפרסמה".  המשוב לתמונה היה חיובי מאוד. אחד התבטא: "התמונה הזו העניקה לי בטחון באנושיות". אחר אמר: "זהו אחד מהרגעים שיכולים להתרחש רק באמריקה".

גלבר הצלם סיפר למערכת "המודיע" כי תחושות דומות המריצו אותו לצלם את המראה. "למרבה הכאב יש עדיין גזענות רבה במדינה שלנו, וכשאני נתקל במראה מעין זה, זה נותן לי תקוה שגילוי אנושיות אחד יסדר את כל התמונה ויעצור את השנאה הגואה בין איש לרעהו על רקע גזעני", אמר גלבר.

הרב ברגמן הביע את אי הנוחות שלו מהפרסום הרב לו זכה והדחף הראשוני שלו היה להתקשר למערכת "המודיע" ולבקש שלא יפרסמו יותר את התמונה אולם חבר שלו שיכנע אותו כי יש כאן קידוש ד'. ר' יעקב מילר, מייסד ארגון "מתעסקים", המשתתף בשיעוריו של הרב ברגמן מדי יום, הוא אחד מהחברים ששיכנעו אותו כי הפרסום חיובי. הוא ראה את התמונה ב"המודע" של יום שני והתקשר אליו מיד: "ר' דוד, יש לי קשרים עם גורמים שונים ברשויות. אין לך מושג מה עשית. אשריך! הקידוש ד' שגרמת עוד יעזור לכל הקהילה".

מתוך עיתון המודיע

ציצית – החוטים האלו זה שם ה'….

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=2NJy77AhrQs

אנחנו בלי גטו, בלי סבל, בלי מכות "מתביישים" לשים ציצית. שום קצין לא מתבייש ללכת עם הדרגות שלו! הקב"ה ברא את העולם בחכמה אין סופית ובגלל שהוא יצר אותנו – הוא יודע מה טוב לנו לעשות כדי שיהיה לנו טוב. לכן נתן לנו את התורה הקדושה. ובאותה תורה שאלוקים בעצמו כתב הוא ציווה אותנו לעשות לנו ציצית כדי שנזכור את מצוות ד'. וברוב רחמיו נתן לנו את הציצית כדי שתשמור עלינו. מצוות הציצית שקולה כנגד כל המצוות. ולעתיד לבוא – מי שלבש ציצית יזכה לראות את פני השכינה.

עכשיו, אנחנו חייבים להתעורר! שכל אחד יקבל על עצמו לשים ציצית – כדי לעשות נחת רוח לבורא עולם. וגם יישמר ויינצל בזכות המצווה הקדושה הזו.

למה ללבוש כיפה, ציצית?

שאלה: למה מגדלים זקנים ופאות, זה עושה אותם יהודי יותר מהיהודי?
הרב: אני שואל אותך חייל חייב בגדי חקי, בגדי זית, וכובע , בלי כובע אני לא חייל?! בלי כובע אני לא חייל?! מה אני חייב להיות דתי, חייל דתי? אני יוכל להיות חייל חופשי. אני אם אני שם דרגה סמל זה רק סימן הכר מי אני מה תפקידי מה אני עושה, הבנת? אני שם סימנים להראות מי אני, למה אני שייך, זה סימן אני יהודי, שאני הולך בעולם מי ש רואה אותי בארצות הברית או בצ'ינה אומר זה יהודי, אבל אתה הולך שמה, אומרים זה אמריקאי, זה ארופאי.. לא יודעים מי אתה… אני הולך כולם יודעים מי אני אתה הולך לא יודעים מי אתה. לי יש זהות ולא אין לך זהות. פנימית ודאי שצריך נפש ורוח נשמה וצריך מוסר והכל אבל זהות, אומר לך שוטר אדוני, תן לי תעודת זהות, למה אומר לך תעודת זהות? זה אתה התועדה?! אתה אומר לו מה אתה מסתכל ב תעודה? אני זה אני, תשאל אותי מי אני אני אספר לך, או שאתה מראה לו תעודה? אתה מראה לו תעודה, למה? זה הזהות מי אתה. מה אתה זה עוד דבר.
הרי אתה רוצה לחזור בתשובה לא היית בא לפה סתם, בא תצטרף מתוק חבל על הזמן נשאר לך עוד כמה עשרות שנים שתספיק משהו לעשות מצוות שתאסוף…

פעם אני אוהב ופעם אני שונא

אבידור רענן

בימי האדם, ישנם ימים המוגדרים "ימי אהבה", בהם הכול זורח ומאיר וכל עשייה מניבה פרי. מרגע שאנו פוקחים את העיניים העולם מחייך אלינו. פתאום נראה את אותם שאינם נכללים בין אהובינו ואוהבינו באור רך יותר, מקרב ומפייס. חובות שהיו חייבים לנו כבר מספר שנים, בדיוק ביום זה יפַרעו, והכול ממש נראה וורוד. דומה כי כל דיבור על התמודדות לקוח מסיפור דמיוני הזוי.

יחד עם זאת, ישנם גם ימים אחרים הנקראים "ימי שנאה". בימים אלו הכול נראה שחור. אנו קמים בבוקר עם בחילות והולכים לישון עם כאבי ראש. במשך היום אנו פוגשים את האנשים הכי מרגיזים בחיינו, שהגדילו להכעיסנו דווקא ביום זה. בדיוק בזמן בו אנו כל כך מאוכזבים מעצמנו ומהסובבים אותנו, נזכר מנהל הבנק להתקשר ולהתריע שכדאי לנו למהר לכסות את האוברדרפט, ודווקא היום, שהוא יום קבלת המשכורת האמורה לפתור את הבעיה, הודיע לפתע הבוס היקר על איחורה ביומיים. הכול הולך ברגל שמאל. גם אותם דברים שהתחלנו לעשות וחשבנו שייטיבו עימנו, עולים על שירטון. בימים אלו אנו מתמודדים מול מציאות חיינו, ועם יכולתנו האישית לשרוד בעולם ולהישאר בריאים בנפשנו.

בנקודה זו מחלחל בארסיות הייאוש, והורס בנפשנו כל חלקה טובה. כאן הוא המקום לשנן לעצמנו ללא הרף ש"אין יאוש בעולם כלל". כיצד? על ידי שנזכור שימים אלו חולפים, וכפי שבאו כך ילכו. נקבל מכך כוח ונצליח לעבור אותם בשלום.

נוכל אף לנצל את אותם ימים קשים להבנה שהקב"ה נתן לנו גם ימים כאלה, בהם הכל הולך הפוך, על מנת שנכיר בכך שאנו רק בשר ודם ואיננו כל יכולים. כך יקל עלינו להתחזק באמונה שהקב"ה הוא זה שמנהל את חיינו (ולא אנחנו, כפי שנדמה לנו). מהבנה זו מתיירא היצר הרע מאד, משום שהוא יודע שכאשר אנו מבינים שגם לימים אלו יש משמעות, ואנו מנצלים אותם להתחזק בביטחון ואמונה, הוא קרוב להפסיד איתנו במאבק.

כל השאלות כל התשובות על בין המצרים

  1. ש. האם מותר להתרחץ בימים אלו?

ת. ימי בין המצרים הינם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב.

משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש אב מותר להיכנס למרחץ.

לבני אשכנז הרחיצה אסורה מראש חודש אב עד מוצאי תשעה באב. אלא אם כן הרחיצה היא לא לתענוג כלל אלא להעביר את הזוהמא.

לבני ספרד – הרחצה מותרת רק עד מוצאי שבת של תשעת הימים, וממוצאי שבת עד מוצאי תשעה באב אסור לכל הדעות להתרחץ רחיצה של תענוג.

וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

2. ש. האם מותר להתחתן בימי בין המצרים?

ת. אין נושאין נשים מי"ז בתמוז עד אחר ט' באב ואפילו בלא סעודה ואפילו מי שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה.

3. שהאם מותר ללכת לבית העלמין בימים אלו?

ת. אפשר ללכת, יש מנהג שהולכים לבית הקברות בתשעה באב

4. ש. האם מותר ללכת למעיינות בתקופת שלושת השבועות?

ת. מצד הדין מותר ללכת עד ראש חודש אב.

ישנם הנמנעים ללכת בימים אלו למקום סכנה ולכן ישנם שנמנעים מלרחוץ בים או בנהרות בימים אלו מפני הסכנה והעת מסוגל לרעה.

ישנם שנוהגים שאם הלכו ג' פעמים לפני ימי בין המצרים שיכולים ללכת גם בימי בין המצרים.

ישנם גם הנוהגים לא ללכת ולעשות טיולים בימים אלו ובפרט מראש חודש אב עד ט' באב.

5. ש. האם מותר לנסוע לחוץ לארץ בימי בין המצרים?

ת. אין איסור בעצם הנסיעה לחוץ לארץ, אולם יש להזהר יותר בימים אלו מללכת למקום סכנה, וכיון שנסיעה לחו"ל היא קצת סכנה, לכן אם אפשר להמנע ולנסוע לפני או אחרי, מוטב לעשות כן.

גם נוהגים שלא לעשות טיולים בימים אלו, ולכן אם מטרת הנסיעה היא לצורך טיול, מלבד השאלה האם מותר לנסוע לחו"ל לצורך טיול, יש להזהר יותר בימים אלו.

6. ש. האם מותר לפתוח עסק בימי בין המצרים?

ת. ודאי שעדיף לפני א' באב מאשר אחרי א' באב.

ישנם הנוהגים לא להכנס ולא לקנות בימים אלו דירה חדשה, וכל זה כאשר אין שום הפסד כספי מכך, אולם לצורך פרנסה וכיו"ב ודאי שמותר לפתוח עסק ואין צורך להמנע מכך.

7. ש. האם מותר לראות סרט בימים אלו?

ת. בכל שלושת השבועות מי"ז בתמוז ועד ט' באב:

אם בסרט יש שירה – אסור. כמובן שמראש חודש אב האיסור הוא יותר חמור ומעיקר הדין.

אם אין בסרט שירה או ריקודים – מותר [כמובן אם הוא סרט כשר ולא פרוץ]

אמנם משנכנס אב ממעטין בשמחה וראוי למעט בתענוגים בימים אלו.

8. ש. האם מותר לשחות בבריכת שחייה בתקופת בין המצרים?

ת. בימים שבין י"ז בתמוז לכ"ט תמוז – מותר

בתשעת הימים – מר"ח אב ועד ט' באב – אסור

9. ש. האם מותר לשמוע בבין המצרים שירים שקטים / עצובים עם מנגינה?

ת. אסור לשמוע נגינה בימי בין המצרים, וגם שירים אלו אין לשמוע.

10. ש. מהי ההלכה על חתימת חוזה עבודה במקום עבודה חדש בימי בין המצרים?

ת. אין הלכה או מנהג לא לחתום על חוזה עבודה בימי בין המצרים משבעה עשר בתמוז עד חודש אב, רק ישנם שנוהגים שלא נכנסים ולא קונים בימים אלו דירה חדשה וכן נכון להמנע מסיוד וצביעת הבית בכל ימי בין המצרים.

11. ש. ממתי אסור לאכול בשר בשלושת השבועות?

ת. ישנו הבדל להלכה בין הנוהגים כמנהג בני אשכנז לנוהגים כמנהג בני ספרד.

לפי בני אשכנז אסור לאכול בשר החל מראש חודש אב בשקיעה [כל מקום לפי השקיעה שלו[

לפי בני ספרד רק מהשבוע שחל בו תשעה באב אין אוכלים, כלומר ממוצאי שבת שלפני תשעה באב.

אולם יש עדות מבני ספרד שג"כ מחמירים שלא לאכול בשר מראש חודש אב, וכל עדה ועדה לפי מנהגה.

12. ש. מדוע האבלות מר"ח אב היא חמורה יותר מאשר בימים מי"ז בתמוז?

ת. בשבעה עשר בתמוז אירעו כמה וכמה צרות לעם ישראל.

אולם בחודש אב – [עד ט"ו באב כלומר עד אמצע החודש], אירעו במהלך כל הימים הללו צרות, ועל כן נקבע משנכנס אב ממעטין בשמחה, כיון בראש חודש אב מתחיל חודש חדש והחודש עצמו הוא חודש עצוב, וכמו להבדיל משנכנס אדר מרבין בשמחה כך משנכנס אב ממעטין בשמחה.

אלא מכיון שבשבעה עשר בתמוז ג"כ אירעו צרות לכן קישרו וחיברו שלשה שבועות מי"ז בתמוז עד ט' באב, אולם חודש אב הוא הרבה יותר חמור.

21 ימים שמחים יש בחגים במהלך השנה, וכנגדם 21 ימי פורענות. גם ימים אלו מסוגלים כמו ימי השמחה להתקרב להשם, וכבר אמרו חז"ל כי רודפי י-ה השיגוה בין המצרים, השיגו את הקירבה להשם ואת התשוקה לימים טובים יותר בכל השטחים כמו שהיה בעבר וכמו שיהיה בעתיד בקרוב כשיבוא משיח ויבנה בית המקדש במהרה בימינו.

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים

13. ש. אני עובר דירה לאחר ט' באב, האם מותר לארוז חפצים בדירה בזמן תשעת הימים?

ת. מותר לארוז חפצים בדירה בתשעת הימים.

אולם לא ביום תשעה באב עצמו. ביום זה אין להסיח דעת מהאבלות ועל כן לא מתעסקים עם דברים אחרים.

14. ש. האם אפשר בתשעת הימים להירשם ולשלם לטיול שיתקיים לאחר ט' באב?

ת. כן, אין בזה שום בעיה. הנך יכולה לסגור על הטיול בימים אלו.

15. ש. האם אפשר לטבול כלים במקווה בתשעת הימים, ולהשתמש בהם?

ת. מותר לטבול כלים בימים אלו.

ראוי לא להשתמש בכלים חדשים עד י' באב בצהריים.

16. ש. האם לאישה מניקה מותר לאכול בשר בתשעת הימים?

ת. אם בגלל שהיא לא תאכל בשר זה יזיק לחלב – מותרת בבשר, אמנם עדיף לאכול בשר עוף, אבל בסעודה מפסקת שלא תאכל בשר.

17. ש. האם מותר בתשעת הימים לקנות מתנה לחבר ספר קודש?

ת. מותר לקנות ספר קודש כשמביאים את הספר קודש בתשעת הימים עצמם, אבל אין קונים בתשעת הימים אם אין צורך מיוחד להביא דווקא עכשיו, אבל אין לקנות בשביל להביא לאחר תשעת הימים אלא אם כן יש הנחה משמעותית במחיר או צורך עכשווי לקנות משום שאח"כ יהא קשה לקנות וכל כיוצא
בזה.

18. ש. האם מותר לאסוף רכב חדש בתשעת הימים?

ת. אסור בתשעת הימים, רק מי' באב בצהרים מותר.

19. ש. האם מותר להתעניין בדירה חדשה / רכב חדש על מנת לקנות אחרי ט' באב?

ת. אם ישנו חשש שאם לא תתעניין עכשיו ייגרם לך הפסד מכך, מותר להתעניין עכשיו.

אם אין כזה חשש, תשאיר את זה לאחר תשעת הימים.

20. ש. האם מותר לעבור דירה בתשעת הימים?

ת. לא עוברים לדירה חדשה בתשעת הימים אם זה לצורך הרווחה.

אולם אם אין מקום לגור, כגון שנגמרה השכירות בדירה הקודמת ומתחילה השכירות בדירה שניה מותר, ואין צורך שיהיה הפסד ממון בדבר [כגון לשכור דירה קודם ר"ח אב בשביל לא להכנס בתשעת הימים]

הכלל הוא כל שהוא לצורך מגורים ולא ליופי או להרווחה בעלמא מותר להכנס בתשעת הימים, כן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.

21. ש. האם מותר לעשות מסיבות בתשעת הימים?

ת. לא עושים בתשעת הימים מסיבות, מסיבת סיום וכיוצא בזה.

22. ש. האם מותר לצאת לנופש שבוע לפני ט' באב?

ת. מותר לצאת לנופש, אולם אין ללכת לטיולים ולא לבריכה, אלא אם כן זה לצורך רפואה ובריאות.

כמובן שעדיף לעשות את הנופש בימים אחרים שיותר מתאימים ולא בימים אלו בהם נוהגים אנו מנהגי אבלות, אולם כאמור מעיקר הדין מותר.

23. ש. האם מותר לרכוש רהיטים וכדו' בתשעת הימים?

ת. יש לקנות מה שאפשר קודם תשעת הימים מראש חודש אב ואילך. מה שלא מספיקים ויש צורך לקנות, כי אח"כ האספקה תתאחר או שיעלו המחירים וכל כיוצא בזה, מותר גם לקנות בתשעת הימים.

24. ש. האם ניתן לעשות טיולים בימים שלפני תשעה באב?

ת. בימים שקודמים לתשעה באב, הם ימים שמאד מאד לא מומלצים לעשות בהם טיולים, החשש לסכנה בימים אלו הוא גדול, וימים אלו הם ימי צרה לעם ישראל.

טוב יהיה שתעשו את הטיול לא בתאריכים אלו אלא בתאריכים יותר מאוחרים או יותר מוקדמים, כך תהיו חלק מעם ישראל שבימים אלו משתוקק לימים טובים יותר.

25. ש. האם ניתן לתת למורה מתנה בתשעת הימים?

ת. מותר לקנות מתנה למורה בתשעת הימים ולהביא לה.

26. ש. מה הדין של קיום יחסי אישות בתשעת הימים?

ת. אין שום מניעה בימים אלו, מלבד בתשעה באב עצמו שהוא איסור גמור, כלומר מליל תשעה באב, השנה: מ-ח' באב 15/7/10 בלילה.

27. ש. מה הדין של שירה בתשעת הימים?

ת. אסור בתשעת הימים לא רק שירה על ידי כלי זמר אלא גם שירה בפה אם לא לסעודת מצוה שאז מותר שירה בפה בלבד [ואף לרקוד אסור]

28. ש. בשבת של 'תשעת הימים' – האם מותר לאכול בשרי?

ת. בשבת מותר לאכול בשר ומבואר בגמרא שאפילו כשחל תשעה באב בשבת אוכל כסעודת שלמה המלך בשעתו.

29. ש. האם מותר לחדש בגד חדש בשבת של תשעת הימים?

ת. אסור ללבוש בגדים חדשים אפילו בגדים שלא מברכין עליהם שהחיינו כמו נעליים, גרביים, לבנים, וגם לכבוד שבת אין ללבוש את בגדים חדשים.

30. ש. האם מותר לי לנקות את הבית לכבוד שבת תשעת הימים – שבת חזון?

ת. מותר לנקות את הבית לכבוד שבת, אבל אין מנקים נקיון יסודי או פוליש.

כמו כן מותר לשים מגבות ומפות מכובסות לכבוד שבת חזון

 

31. ש. האם אפשר לקחת ילדה לבדיקת רופא בימי בן המצרים?

ת. אפשר ללכת לבדיקת רופא בימי בין המצרים, ואין חשש כלל בדבר.

 

יש לכם שאלה? על כל נושא ביהדות לחצו כאן והרב של האינטרנט יענה לכם!

דחיית פדיון הבן

דחיית טקס פדיון הבן

השאלה:

מכאן שתאריך הפדיון יוצא בשבת קודש האם צריך לבצע פדיון הבן במוצ"ש או שניתן לדחות את הטקס ליום ראשון?

 

הרב של האינטרנט עונה:

שלום רב

כאשר חל תאריך פדיון הבן בשבת, לכתחילה יש לערוך את הפדיון כבר במוצאי שבת, משום "זריזין מקדימין למצוות" אולם אם לא יהיה אפשרות לערוך את הפדיון רק בשעה מאוחרת, ומחמת כן ציבור המוזמנים לא יוכל כל כך להגיע ויהיה ניכר חסרונו, יש להקל ולערוך את הפדיון למחרת ברוב עם, אולם אין לאחר זאת מעבר ליום ראשון.

מזל טוב

אם גם לך יש שאלה תוכל ללחוץ כאן ו'הרב של האינטרנט' ישמח לענות לך!

קבלו את הסגולה הגדולה לרפואה שלימה! – ברכת 'אשר יצר'

 

נוסח עדות המזרח

בָּרוּךְ אַתָּה יי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה. וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים. חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה יי, רוֹפֵא כָל-בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:

 

• ברכת אשר יצר נוסח עדות המזרח להורדה

 


 

נוסח אשכנז

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים.גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת:

 

• ברכת אשר יצר נוסח אשכנז להורדה

 


 

נוסח ספרד

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים.גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת:

 

• ברכת אשר יצר נוסח ספרד להורדה

 


 

קבלו סרט על ברכת אשר יצר

מה טמון בברכה זו?

ברכה זו היא הודיה לאלוקים על ניתוח קשה ומסובך, שנעשה בגופנו זה עתה, ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו ועלינו להודות על כך בכל לבבנו ובכל נפשנו.

הדבר הראשון שיש להודות עליו, הוא, שהניתוח נעשה באופן הקל ביותר.
הדבר השני, שהוא נעשה ללא הרדמה וסיכונים.
השלישי, ללא כאבים ויסורים.
הרביעי, אנו ודים שהניתוח נעשה על ידי הרופא הגדול ביותר שקיים בעולם, והוא השם יתברך.
הדבר החמישי שהניתוח נעשה חינם אין כסף.

על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה לאלוקים ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'.
(מתוך הספר 'ברכי נפשי, המייחס זאת לרבי אליהו' ראטה)

עוד משהו: אם היינו חושבים לרגע ומנסים להתבונן מה נעשה בגופינו, מהרגע שהאוכל נכנס לפה עד שהוא יוצא מהגוף, הינו שולחים כל יום sms לכל חברינו וידידינו שידעו שהכל עבר בשלום.
(עפ"י רבינו ירוחם ממיר מגדולי בעלי המוסר בדור העבר)

איך מתחילים לחזור בתשובה

הרב יצחק פנגר נותן לנו טיפים מיוחדים' שקיבל מגדול הדור הרב שטיינמן שליט"א

איך לחזור בתשובה?!

בשנים האחרונות אנו עדים לכך כי רבים המתחזקים והמבקשים את בורא עולם,
יחד עם זאת יש להרבה מתחילים את השאלות והתהיות הכלליות ובעיקר על הצעדים הראשונים
הבנו כי לא מעט לא יודעים עם מה להתחיל? ומה אמורים לעשות כצעד ראשוני?

בדיוק בשביל כך עליתי יחד עם רבני האתר לביתו של גדול הדור הרב שטיינמן שליט"א, יהודי מבוגר בן 99 שכל עולם התורה עומד עליו עם שאלה מאוד חשובה.

נכנסנו לביתו הפשוט והצנוע ושאלנו אותו
כבוד הרב בחור הרוצה להתחזק ולהתקרב לאלוקים, ואינו יודע באלו דברים להתחיל, מהו הצעד הראשון שעליו לעשות איזה מצוות הכי חשובות שיקיים לפני הכל איך לחזור בתשובה
הביט בנו הרב בעיניו החכמות חשב קימעא וענה
ישנם בתורה הקדושה מצוות רבות וחשובות, אבל אכן לפני הכל יש שלוש מצוות עליהם חשוב לשים דגש מיוחד

ואלו הן:

האחת תפילין
קמת בבוקר אתה אומר תודה לבורא עולם שמעניק לך את הזכות להיות פה עוד יום אחד בעולמו הנפלא, החיבור שלך בבוקרו של יום עם בורא עולם מתבטא בתפילין, מצווה כ"כ קלה אבל ממש ממש חשובה, קח לעצמך 5 דק' הנח תפילין ותהיה מקושר לבורא עולם תרגיש קרוב… כמובן צריך ללמוד איך להניח אותם .

השניה 
מצוות ציצית היא כמו שכפ"ץ בשביל היהודי היא בעצם מגינה עלינו מכל דבר רע . לך נשאר רק לקנות ציצית בכל חנות לתשמישי קדושה במינימום כסף, אם לא בא לך שיראו תוכל לשים אותה מתחת לחולצה, לא חייבים שיראו אותה וגם לידיעתך זה לא קשור לכיפה, אתה יכול ללכת ברחוב, בבית, בעבודה עם ציצית ללא כיפה זה לא איזה סט. שמת ציצית אתה מחובר …

השלישית שבת
כשאמר הרב שטיינמן שבת אמרתי לו: כבוד הרב, שבת אולי זה קצת גדול לחבר'ה על ההתחלה. חשב הרב ואמר כצעד ראשוני לא חייבים לשמור את כל הלכות שבת אבל לבוא לתפילה בשבת, זהו הצעד החשוב הנדרש ,
ערב שבת קודש יום שישי בערב , תוכל לגשת לבית הכנסת ליד הבית שלך, להתענג על קבלת שבת! תפילת ערבית! אח"כ תחזור הביתה תעשה מה שאתה רוצה, אם אתה יכול בבוקר תבוא גם לתפילת שחרית יחד עם קריאת התורה ותזכה לטעם אמיתי של שבת

זהו זה סה"כ שלשה דברים: תפילין, ציצית, ושבת.
עוד הוסיף הרב ואמר שלאחר שלוש מצוות הללו כדאי גם להשתדל כמה שאפשר להקפיד על אוכל כשר

אני רוצה גם לספר לכם סיפור בנוגע למצוות ציצית, לפני כמה שנים סיפר לי חבר איך מצוות ציצית עזרה לו והגנה עליו כאשר לפני כעשרים וחמש שנה הוא טס לעיר אומן שבאוקראינה לקברו של רבי נחמן מברסלב

באותם שנים מעטים היו הנוסעים לאומן והפשע שלט באוקראינה בכל רחוב וסמטא, מיודענו טס לבד, וכשהגיע לאומן חיפש מקווה לטבול לטהרתו, משלא מצא מקווה מסודר הלך לכיוון ההרים עד שמצא מעיין, שמח על מציאתו והחל פושט בגדיו מתכונן לטבילה אך לפתע הרגיש מתכת קרה נצמדת לעורפו הוא הסתובב ספונטנית לאחוריו וראה למולו שני רוסים ענקיים אימתניים מאפיונרים של ממש אומרים לו בקול חמור סבר תביא כסף או שכאן תהיה קבורתך

אך לדאבונו מלבד כמה דולרים שהיו עליו, כסף של ממש לא היה לו, מתוך פחד למול האקדח השלוף לא ידע ידידנו מה לעשות חשב עם עצמו לרגע ופיתום הבריק במוחו רעיון הוא שלף את הציצית מבגדיו אחז בכנפותיה וניפנפם לכל עבר וצעק בקולי קולות "אני מהמאפיה הישראלית היזהרו"

הם לא הבינו מה זה? מה זה הדבר הזה?! אולי זה לאסו אולי זה נשק לא קונבנציונלי מהמוסד. אמרו לו "חרשו קאקדילה" הולכים הולכים… ונעלמו כלעומת שבאו
תראו מזה..ציצית! סך הכל עולה 15 ₪ ויש לך שכפ"ץ שמגן עליך בכל עת

ועוד סיפור שנבין איך אפשר ככה להתחיל. איך לחזור בתשובה?
הסטייפלער זצוק"ל אביו של הרב חיים קנייבסקי שליט"א נאלץ בשלב מסוים לשרת בצבא הרוסי, כשהגיע השבת הראשונה התייצב בעמדת השמירה, השומר ששמר לפניו השאיר את המעיל השומרים על העץ, מדובר היה במשימת שמירה קשה מאוד בין בשעות 2-4 לפנות בוקר קור אימים 20 מעלות מתחת לאפס בערבות סיביר הקפואה.
באותו ליל שבת הגיע הרב לביתן השמירה והוא רואה את המעיל תלוי על העץ.

עכשיו ישנה הלכה בשבת: אסור להוריד דברים מהעץ, דברים שנתלו על העץ, דברים שנשארו על העץ אסור להוריד אותם בשבת. הרב נכנס לדילמה, מצד אחד הוא רואה את המעיל תלוי על העץ הוא רוצה להוריד אותו כי בלי מעיל הרי יקפא למוות תוך מקסימום שעתיים, מצד שני הוא לא רוצה להוריד את המעיל כי זה חילול שבת.
מה עושים? להוריד את המעיל או לא להוריד את המעיל?

לבסוף החליט: שעתיים ללא מעיל לא שייך זה פיקוח נפש ומותר להוריד את המעיל במקרה כזה, אבל חמש דקות אני מסוגל לחזיק ללא מעיל? וממחשבה למעשה החליט שהוא לא יוריד את המעיל עד שיעברו ה-5 דק', לפחות ימנע מחילול שבת ב-5 דק' יקרות אלו

משעברו החמש דקות שאל את עצמו הרב עוד חמש דקות אני יכול? אני בטח יכול להחזחק מעמד ל-5דק' נוספות וככה עוד חמש דקות ועוד…. עד שנסתיימה המשמרת ועבר את כל השעות ההלו ללא מעיל! ומבלי שיגע במעיל ויחלל את השבת

אנו לומדים מהסיפור המצמרר הזה את גדולתו של הרב הסטייפלער איך בחכמתו הרבה עבד על עצמו ושכנע את עצמו להתגבר 'רק' 5 דק' ומכאו נבין שכשאדם רוצה להתחזק, רוצה להתקדם במשהו צריך לזכור תמיד לכבוש יעדים בטוחים לאט לאט, חמש דקות אני יכול! לפעמים אנו חושבים ציצית זה קל תפילין ג"כ אבל שבת? איך אפשר שבת שלמה לשמור? הסוד הוא לאט ובטוח רוצה להתחיל עם שבת? קשה לך? אל תלך על הכול תתחיל בקטן תבוא לביהכנ"ס תעשה קידוש ומשמה כבר תצמח ! שבוע אחד שבועיים… תתחיל! תוכל תמשיך, לא תוכל? גם תמשיך…

בעזרת ה' יהיה לנו הכח להמשיך, ונזכור תמיד כי שינוי גדול מתחיל ממשהו קטן . או כמו שאמר ניל אמסטרונג צעד אחד לאדם צעד גדול לאנושות…

הרב פנגר בסיפור מרתק נוסף

הרב יצחק פנגר מוכר היום מההרצאות המיוחדות שהוא מוסר בערוץ הידברות שנונות ומלאות הומור
לא כולם יודעים כי הרב בעצמו בעל רקע חילוני מובהק ובעל תשובה בעצמו
הרב פנגר מספר לאתר טובטוב סיפור מיוחד שקרה לו לאחרונה.

לפני כשנה וחצי עשו עלי תוכנית בערוץ 2
ישבנו בבית הורי עם המצלמות והמראיין חיים אתגר במשך כשלש שעות נשאלתי על ידו שאלות רבות ומגוונות על חיי והכל מצולם כמו שצריך לכתבה מיוחדת כשנגמרה התוכנית והחלו לקפל ציוד נגש אלי חיים ואומר לי, פנגר, אני יכול לשאול אתך שאלה? אבל אל תיפגע. אמרתי לו בכייף גם ככה שאלת עכשיו שלש שעות… אז הוא אומר לי, למה חרדי? למה אתה חרדי? האמן לי רק לא היית חרדי היית בא אלי ואני מחתים אותך לערוץ 2 מגה סלב אני עושה אותך!
עניתי לו חיים יקירי אתה שואל שאלה טובה אבל בא אני יסביר לך משהו, אני מאוד מעריך אותך כאדם, אני גם מניח שבאת מעולם האקדמיה, אבל לידיעתך גם אני הגעתי מעולם האקדמיה, כך שהידע שלך לא רחוק משלי ואנו שווים בידיעותינו וגם אם לא ממש שווים את רוב ידיעותיך אני יודע, אבל אני חייב לומר לך דבר אחד שיענה לך ותתן עליו את הדעת את רוב המידע שיש בידי בקשר ליהדות לך אין ואם היית יודע היית נראה כמוני היום …

חוסר הידיעה שלנו היא המרכז להרבה בעיות שלנו. הדבר החשוב ביותר כאשר אני בא להתקרב לכל מערכת וכל שכן מערכת כזאת של תורה ומצוות זה שיעורי תורה, רק דרך הידיעות שנוכל ללמוד להחכים ולקבל משיעורי התורה נוכל להתקרב ליהדות בצורה נכונה אני מזמין אתכם לבוא ללמוד ולהחכים אם זה באתר שלנו, אם זה בבית הכנסת השכונתי אם יש שיעור תורה תבואו אל תתביישו אנחנו כולם ככה התחלנו.

אתה מגיע לשיעורי תורה וככה מתקדם ואז נפתח בפניך עולם אדיר שלא ידעת בכלל על קיומו, עולם שנמצא מולך מתחת לאף שנקרא עולם היהדות .

אני יסיים בדבר אחד ששמעתי מהרב של סביון
בסרט עשרת הדברות משה רבינו מגיע לפרעה ואומר לו Let my people go שלח את עמי בעברית. אמר הרב ברודמן היום התפילה והזעקה שלנו כלפי בורא עולם זה Let my people know תן לעם שלנו לדעת, כי אם היינו יודעים מה הערך של תורה, אם היינו יודעים מה הערך של שמירת שבת ושל מצוות, כולם היו רצים אחרי היהדות.
בהצלחה!

יש לכם שאלה? אנחנו כאן לשרותכם 

האח הגדול – נא להתנהג בהתאם

במערכת אתר הידברות התקבל צרור תובנות מתוכנית הריאלטי הנקראת "האח הגדול". .

אתם חייבים לקרוא את זה

פשוט מרתק!

33 תובנות מבית האח הגדול

תודה לצופה ששלח אותן למערכת.

1)    אף אחד לא נכנס לבית בניגוד לרצונו.

2)    לפני הכניסה לבית, מחתימים את באי הבית על התחייבות לשמור על חוקי האח.

3)    מצלמים ומשקיפים כל הזמן. כל הקולות מוקלטים, דיבור אחד לא נחסר. קורות ביתו מעידין עליו.

4)    עם הזמן מתרגלים ושוכחים שמצולמים כל הזמן. או שלפעמים בלהט היצרים בוחרים להתעלם
מקיום המצלמות.

5)    ישנן חוקי לא תעשה, ומצוות עשה במשימות המיוחדות.

6)    כשלון במשימות, ועבירות על חוקי האח, גורמות נזק לכל הקבוצה, גם לאלו שעמדו במשימות
ובחוקים.

7)    עמידה במשימה של פרט מהכלל, מזכה את כל הקבוצה.

8)    יש מצוות ומשימות מיוחדות שעליהם מתוגמלים בשכר גם בעולם הזה.

9)    כשמרגישים מועקה, אפשר לפרוס הכל בפני האח בחדר מיוחד, בהתבודדות. ותמיד  – אבל תמיד
– הוא נמצא בהקשבה.

10)    על אף הקבלה הראשונית לשמור על חוקי האח, ישנם משוהי הבית הבוחרים במודע לעבור על
חוקי האח. בהסברים שונים ומשונים.

11)    הבחירה חופשית – כל אחד יכול לבחור אם לעבור על חוקי האח, או לשמור עליהן. לעשות
משימות או לפוצץ אותן.

12)    יש מהדיירים המנסים לעצור בעד העוברים על חוקי האח, בטענה שהעבירה תזיק בסופו של דבר
גם להם.

13)    ישנו תקציב הנגזר מלכתחילה, שממנו אי אפשר לחרוג.

14)    מזמנים לבאי בית האח נסיונות שונים ומתחדשים חדשים לבקרים, בכדי לבחון כל הזמן את
יציבות הערכים והמוסר.

15)    כל יום יש רשימה סופית ותמצות ממה שקרה במשך היום בבית האח.

16)    התנהגות חברותית לא הוגנת, התנהגות רעה בין אדם לחבירו, גורמת להעמדה להדחה.

17)    מיטב הסיכויים לשרוד בבית האח, שמורים לאלו הנזהרים בענינים שבין אדם לחבירו.

18)    אלו שמחוץ לבית האח שונאים או אוהבים את הנמצאים בפנים, על פי מעשיהם וטוב לבם.

19)    כל רכילות קטנה, כל מעידה, מתועדת ומצולמת. אין אפשרות להסתתר מעיני המצלמות.

20)    גם אם נעשה מעשה שלא ייעשה, שגרם רושם רע, אפשר בהמשך הדרך להוכיח לדיירים ולאלו
שמחוץ לבית, שהדרך הרעה ננטשה.

21)    לדיירי הבית כוח עצום לקבוע גזירה להדחה, אבל ההחלטה בסופו של דבר נמצא בידי אלו
הנמצאים מחוץ לבית.

22)    מזמן לזמן יש הדחות. אנשים מודחים ומוצאים מבית האח, אם המקטרגים רבים מן המסנגרים.

23)    רוב באי בית האח לא רוצים להיות מודחים. כי הם בחרו מראש להיכנס למצב זה.

24)    כשנגזר על אדם לפרוש, מסנגרים עליו קרוביו ומכריו שנמצאים מחוץ לבית.

25)    לנמצאים בבית האח, הזכות לפנות לקרוביהם הנמצאים מחוץ לבית שיעזרו להם בתפילות
והצבעות שלא יודחו מהתוכנית.

26)    לפעמים יש יוצאים מן הכלל המבקשים ומוציאים את עצמם מבית האח. אע"פ שהם בבחירתם
בחרו לבוא לשם.

27)    הקרובים באים לקבל את פני המודחים, יחד עם קהל רב.

28)    בצאת האדם מהעולם הסגור של האח, מראים לו קטעים מהתנהגותו במהלך השהות בבית.

29)    ישנן תופעות והדחות שאינן מובנות לדיירי הבית, ורק הנמצאים מחוץ לבית מבינים למה הדברים
קורים כפי שהם קורים.

30)   במקרה של התנהגות רעה ומגעילה, הבושה הנוראית לאחרי ההדחה בפני אלו הנמצאים מחוץ
לבית, היא העונש הכי גדול על המעשים הלא טובים.

31)  הכניסה והיציאה לבית, מלווה בהכרזות וצעקות קולניות.

32)    המצליח לעבור את כל השהות בבית האח בשלום. ממתין לו פרס עצום בסוף הדרך.

33)     כשיש זוכה מתברר שכל התוכנית בעצם נועדה לאותו איש הזוכה המאושר. כל העולם לא נברא
אלא לצוות לזה.

אתר הידברות

איך מכפרים על העוונות

עשית עבירות רבות ועכשיו תפסת את עצמיך, ואתה מעוניין לחזור בתשובה ולמחוק את החטא. מה עושים?

התשובה מתחלקת לשלשה חלקים, החלק הראשון הוא עזיבת החטא, זאת אומרת שהאדם מקבל על עצמו שאני לא עושה יותר את החטא, זהו החלק הראשון.
למה הדבר דומה? אדם שהולך לטובול במי מקוה שאמור לטהר אותו, ולוקח איתו שרץ-דבר טמא, וטובל במקווה בודאי שהוא לא יהיה טהור כל זמן שהשרץ עדיין בידיים שלו, לכן דבר ראשון לפני הכל, לפני שאתה בא ומכין את עצמך לתשובה, היא ההחלטה והמחשבה אני עוזב את החטא הזה, אני לא עושה את זה יותר, זה השלב הראשון.
השלב האחרון הוא הקבלה לעתיד, שאני מקבל לעצמי קבלה גמורה את מה שהחלטתי.

השלב האמצעי הוא הוידוי, מה זה וידוי, וידוי שאדם מתבודד באיזו פינה ומספר להקב"ה מה הוא עשה. הקב"ה יודע, אז אתה באמת לא מספר לו, אתה לא מחדש לו שום דבר חדש, הוא כבר יודע היטב את הכל, אתה רק מספר לעצמך והוא שומע אותך, הוא שומע אותך מתוודה, אבל התועלת היא תועלת לעצמך.
מה התועלת בוידוי? מה התועלת לספר עלהחטאים? לכאורה יותר טוב לשכוח אותם, מה פתאום אני צריך לספר אותם? להתוודות עליהם בפני מי שכבר יודע? הקב"ה הרי יודע את הכל.

הסיבה היא ככה, כשאדם עושה עבירה הוא לוקח כמה תיבות מהתורה הקדושה, והופך את צירופי התיבות של המילים הכתובות בתורה לשמות טומאה, לדוגמא: אדם שח"ו גנב, הוא לוקח את התיבות שכתובים בתורה 'לא תגנוב', ומצרף אותם בצירוף של שם טומאה, והשם הזה נכתב על העצמות שלו, בפנים, בתוך הגוף נכתב שם טומאה. זו העבירה, כשאדם עושה עבירה, העבירה חקוקה על העצמות שלו בעצמו, הוא כותב על הגוף שלו שמות משמות טמאים כל מיני שמות טומאה זה אחר זה.

כשאני עושה וידוי ומזכיר את העבירה בפה מה אני עושה? אני עושה פעולה אחת, אני מחזיר את הצירוף הטמא חזרה למילים הקדושות של התורה, אני מחזיר את האותיות 'לא תגנוב' שהתהפכו בצירוף גרוע ורע של שמות טומאה ומחזיר אותם לאותיות קדושות של תורה, לאותיות 'לא תגנוב' הכתובות בתורה, זה הכח של וידוי וזה הסוד של כל וידוי ווידוי,

לכן צריך לעשות תמיד את שלשת החלקים האלה, א' לעזוב את החטא, ב' להתוודות, וג' ולקבל לעתיד, רק כך אתה מצליח לעשות תשובה.
לכן כשאתה מתבודד בפינה, אתה מתבודד באיזה מקום, ומספר לקב"ה בדמעות שליש את מה שאתה עשית, את מה שהוא כבר יודע, אתה מוציא את השמות טומאה ממך, וזה בעצמו התיקון, כי הרי למה אתה נופל בחטא פעם אחר פעם? כי עדיין כתובים על העצמות שלך את שמות הטומאה הקשים האלה, את השמות טומאה הטמאים האלה שגורמים לך ליפול עוד פעם ועוד פעם.

אבל כשאתה עושה וידוי אמיתי, ואתה מוציא את שמות הטומאה, והופך אותם חזרה לשמות הקדושה אתה כבר לא שייך לחטא, אתה יוצא ממנו, וממילא הוא לא יפגוש אותך עוד פעם והוא גם לא יחפש אותך עוד פעם, כי השם טומאה שהיה כתוב עליך, נהפך ע"י הוידוי לשם קדושה.
זה הכח של התשובה.

הוידאו המלא

 

 

מה העניין לקרוא בשמות עבריים מהתנ"ך

שלום, כבוד הרב

האם יש את שמי בתנ"ך?

רציתי לדעת אם יש את השם 'קורל' בתנ"ך, ואם כן אז איפה??

תשובת הרב

שלום רב.
שם זה אינו מופיע בתנ"ך ואינו מוזכר גם בדברי חז"ל הקדושים.
תוכלי לקרוא כאן תשובה של הרב בר שלום בענין קריאת שם לתינוק אם הוא חייב להיות שם מהתנ"ך, ומה הענין שבקריאת שמות עבריים.

בהצלחה רבה.

הקשר העתיק בין המוזיקה ליהדות

אבידור רענן

שיחה על מוזיקה ושירה עם הרב ברוך צ'ייט, ראש ישיבת 'מערבא', מלחין מוזיקה חסידית ויהודית מפורסם. שירו הנודע "גשר צר מאד" חצה גבולות ונודע בכל החברה הישראלית

מי לא אוהב לשמוע איזה שיר יפה? להיט שחורך את הרדיו? אבל האם יש מקום למוזיקה ושירה גם לפי היהדות? איזה שירים מותר לשמוע ולשיר? לצורך השאלות האלה, התכנסו עם הרב ברוך צ'ייט, מוסיקאי ידוע שהוא גם ראש ישיבת מערבא, וביקשנו לשמוע ממנו על המוזיקה ביהדות

מה מקומה של המוזיקה והשירה ביהדות? שאלנו את הרב צ'ייט.

"למוזיקה יש מקום של כבוד ביהדות, כבר מראשיתה, שהרי השפה של הנשמה זו המוזיקה. כבר כשאנחנו מסתכלים על עבודת ה' שהייתה בבית המקדש, אנחנו רואים את החשיבות שנודעה לשירה ביהדות. מה יותר חשוב מהשירה של הלוויים בתוך בית המקדש? זה היה השיא של עבודת ה'. כמו כן, כתוב בכמה מקומות בחז"ל, שנביא לא יכול לקבל נבואה עד שהוא מגיע לשיא של שמחה, ובשביל להיכנס לשמחה – צריך את השירה. אז ברור אם כן שלשירה יש כח גדול ביהדות. רואים גם בשטח כיצד השירה והמוזיקה, בבית הכנסת למשל, פועלות לטובה על המאזין. גם בעבר וגם כיום, כולם מבינים כמה חשובה היא השירה והמוזיקה ביהדות".

ישנו הבדל בין המוזיקה היהודית למוזיקה הכללית? המשכנו לשאול.

"אין ערך למוזיקה יהודית שאדם יוצר מתוך הנשמה, 'דברים היוצאים מהלב – נכנסים אל הלב'. באשר לשירים ממקומות אחרים, פעם ישבתי עם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, והוא אמר לי, שמה שיכול להיות אסור מבחינת המוזיקה – זה רק המילים, למשל – מילים שהן בעייתיות מבחינת צניעות או דברים כאלה, או שהמילים או המנגינה מעלות אסוציאציה בה המאזין חושב על דברים שלא מתאימים ל"בן תורה". אבל למשל, מוזיקה קלאסית, אפילו שהיא גויית, אין בה איזה איסור או פגיעה באדם. כל אדם יוכל לשמוע לפי המנגינה והמקצב מה השיר מעורר בו, ולבד כבר יוכל לדעת אם מדובר מנגינה טובה שאין בעיה לשמוע, או משהו שכדאי לוותר על ההאזנה לו.

"אנחנו יודעים שיש מוזיקה שאדם שומע ויכול להיכנס ממנה לרגש שהוא מאד טוב, להרגשה מיוחדת בלבו, שאני חושב שאין אפילו משהו שקרוב לזה מבחינת הקשר לה' והדבקות שלו בקב"ה על ידי המנגינה או השיר הזה. כשיש מילים קדושות לשיר, המנגינה שמלווה אותו מהווה את הפירוש של המילים, כעוד דרך שאני יכול קצת יותר להיכנס על ידיה לפירוש של המילים. ולכן, כדי להתחבר לרגש של התורה והמצוות, ניתן לשמוע שירים שיעוררו אותנו לדביקות בקב"ה, ואז אנחנו עושים מהמוזיקה כלי נהדר שאין כמוהו.

"בהקשר לכך, אני רוצה לספר שבישיבת סלבודקא היו לומדים ספרי "מוסר" בהתפעלות, כלומר – באותו זמן של לימוד המוסר, הלומד לקח איזה קטע מחז"ל, מאמר כלשהו, וחזר עליו שוב ושוב, כמו מדיטציה, עם שירה ומנגינה – וכך זה נכנס לו  לנשמה. זה שהוא חזר על זה שוב ושוב במנגינה מיוחדת, עורר את הלב והנשמה שלו, והאמרה עליה חזר הפכה להיות חלק ממנו".

יש מקום לשירה או למוזיקה בעולם הישיבות?

"לא רק שיש מקום, אלא זה אפילו חלק מהותי מכל אחד מהלומדים, ובכלל – מכל יהודי, כי זה מחבר אותו רגשית למצוות ולתורה. לדעתי, כדי שהכל לא יהיה חס וחלילה יבש, השירה והשמחה חייבות ללוות את הלימוד, כמו שכתוב בחז"ל שלא טוב שאדם עושה משהו טוב בלי שמחה. אפילו הרבינו בחיי כותב שהשמחה של המצווה – יותר חשובה מהמצווה עצמה. אז רואים מכך שלא רק שהמעשים צריכים להיעשות, אלא עליהם להיות מלווים בשמחה. ב'ספר החינוך' כתוב עוד, שכל המעשים והמצוות תכליתם הוא הקשר עם הקב"ה. אם אדם עושה מצוה כמו רובוט, אז בוא נגיד שהוא יחסית עשה את המצוה, אבל למעשה הוא לא קיים את ה'תכלית' של הדבר. אדם שיכול לעשות כל פעולה בכל מצווה ולחשוב על ה', אך עושה את הפעולה וחושב על דברים אחרים ולא על הקב"ה – העיקר אצלו חסר מן הספר. אבא שלי, שהיה ראש ישיבת 'חפץ חיים', היה תמיד אומר: כתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', אדם צריך ליהנות מקיום המצוות".

כאן חייבים לציין שהרב צ'ייט, שכאמור מכהן כראש ישיבת מערבא, מכנס בכל יום חמישי בלילה את כל התלמידים לחדר האוכל בישיבה, ושם נערך במשך מספר שעות ערב ניגונים ומוזיקה. בליווי הרב צ'ייט ואף התלמידים. כולם יחד מנגנים ושרים, והתלמידים מספרים שמדובר בערבים שאינם נשכחים מהם גם אחרים שנים רבות.

"לסיום", אומר לנו הרב צ'ייט, "אברך אתכם שנזכה לעורר אהבת ה' דרך הדבקות. זה מה שנותן את התענוג במצוות ובעבודת ה'".

מה בינינו לבין אומות העולם

משה ויטמן

קצת רקע

כשאלוקים ברא את העולם, הוא ברא בהתחלה אדם אחד – אדם הראשון.  הוא לא היה גוי, הוא גם לא היה יהודי, הוא היה בן אדם. לא היו אז הבדלים בין יהודים לגויים, לא היה אז צורך בהבדל כזה, משום שהאנושות הייתה אחידה. ככה זה כשיש רק אדם אחד… השנים שחלפו מאז נברא, הרבו כמותית את בני האדם שהתפזרו אט אט על כל פני העולם עד שהעולם נעשה בעל מיליוני אנשים הגרים כל אחד בארצו ובמדינתו. אלא, שיחד עם זאת, השתנה משהו מהותי מאוד בתכנית האלוקית ביחס לעולם, שינוי שהחל כבר במהלך היום הראשון של חיי אדם הראשון.

אדם הראשון חטא. הוא אכל מעץ הדעת כאשר אלוקים אמר לו מפורשות שלא לעשות זאת ובכך הפר וחילל את הדיבור האלוקי. התורה מייחסת לחטא הזה משמעות מרחיקת לכת לכל האנושות כולה. האדם הפך מלהיות אדם נצחי שאינו מת לעולם, כפי שהיה מתוכנן מראש, ליצור בעל קיום מוגבל בזמן שכשיסתיימו ימיו, חייו ייגמרו והוא ימות.

לא היה זה רק עונש על חטאו של אדם הראשון, הייתה לכך סיבה עמוקה ופנימית הרבה יותר. אם לפני שאדם הראשון חטא, הוא יכל להכיל בגופו הפיזי הנוכחי לא רק את חיי העולם הזה אלא גם את חיי העולם הבא, כלומר: לקבל את שכר המצוות שיקיים בצורת חייו המוכרת לנו, כאשר הוא חטא התחלל ונטמא גופו והוא וכמוהו כל האנושות כולה, נאלצים להיפרד מהגוף ולעבור לעולם של נשמות בלבד כדי להתחיל ולקבל את שכר עמל קיום המצוות. כיון שתכליתו של אלוקים היא להביא את האנושות אל העולם הבא- עולם בו יקבלו טוב ושכר אינסופיים על מעשיהם הטובים, לכן אין לו ברירה אחרת אלא להמית בבו היום כל אדם עלי אדמות.

לא רק זאת, אלא שמאז החטא הוטל תפקיד חדש על האנושות, תפקיד שקודם לעשיית החטא לא היה בו כל צורך – לתקן את חטא אדם הראשון ולהחזיר את הגלגל אחורנית. חטאים, על פי התורה, מקלקלים את כל העולם, את כל האנושות ואת האדם שעושה אותם באופן אישי, קלקול שמפריע וקיים ושיש צורך לתקנו ולכן, מאז שחטא אדם הראשון, הוטלה על האנושות המשימה – לתקן את חטאו של אדם הראשון.

איך בדיוק היה עליהם לעשות זאת, איננו יודעים בבירור, אבל העובדה ההיסטורית היא שהתקופה שניתנה מאת אלוקים לאנושות לבצע זאת חלפה כאשר רק אדם אחד מכל האנושות כולה היה ראוי להמשיך ולנסות לתקן את חטאו של אדם הראשון. האדם היחידי הזה היה אברהם אבינו עליו השלום.

זו הייתה הסיבה לכך, שעם סיום תקופת אפשרות התיקון של האנושות, יצר אלוקים הפרדה ברורה בתוך האנושות עצמה: יהודים מצד אחד וגויים מהצד השני. כאשר רק היהודים ימשיכו בתהליך התיקון של העולם ובניסיון להביא את העולם למצב בו היה קודם לחטאו של אדם הראשון. הכלים שניתנו להם הם בין השאר:התורה הקדושה, ארץ ישראל ובית המקדש ועליהם הוטלה המשימה לנצל אותם במלואם כדי להביא את העולם לתיקונו.

גם לגויים יש מצוות

הזדמנות נוספת ניתנה לגויים להצטרף ליהודים ובעצם לייתר את ההפרדה בין ישראל לאומות העולם-  כשבזמן קבלת התורה עבר אלוקים ושאל את האומות השונות אם יחפצו לקבל את התורה, משענו בשלילה – נסתמו להם כל האפשרויות (מלבד אפשרות הגיור שהיא ההצטרפות אל שורות העם היהודי).

למעשה, גם לגויים ישנן מצוות המוכרות ביהדות בתור "7 מצוות בני נוח" ומצוות אלו כוללות איסור גזל, עריות, עבודה זרה ועוד, אלא שמטרתן שונה לחלוטין ממטרת המצוות היהודיות:

בעוד שמטרת המצוות היהודיות הינה לקדש ולרומם את נשמתו של היהודי, לקרבה אל אלוקיו ולהכשיר אותו למטרתו הסופית – קבלת השכר תוך קרבה נצחית אל אלוקים, המצוות של בני נוח מהוות רק אמצעי שמירה עליהם (כל מצוותיהם הם רק על דרך השלילה) שלא יתדרדו לשפל אנושי שיוריד אותם מלהיות ראויים ליישם את תפקידם הם – להיות מסייעים לעם היהודי.

תפקיד הגויים – לסייע לעם היהודי

תפקידו של הגוי, מאז נבחר אברהם אבינו לעם הנבחר, עמו של אלוקים, הוא להיות כלי לעזר ליהודי להגשים ולבצע היטב את מטרתו. העולם מתנהל בצורה תקינה מכל הבחינות שהן בזכות הגויים כולם ועם ישראל מנצל את העולם למען קיום תפקידו המובחר שלו – ליישם את דבר ה' בעולם.

לכן, לגויים אין מצוות עשה, אין להם עונשים בעודם בעולם המיועדים להחזרתם בתשובה או לקרב אותם עוד אל אלוקים כפי שקורה לעיתים לעם היהודי והם מיישמים את מלוא מטרתם בכך שישרתו היטב את העם היהודי.

ההשגחה של אלוקים על הגויים

זה כמובן לא אומר שהדברים שעוברים על גויים ברמה האישית או ברמה הכללית או הלאומית הם במקרה. חלילה. אם מתרחשת רעידת אדמה, אסון טבע אחר או אפילו צרות אישיות של גויים, הרי זה מכוון משמיים. אבל ישנו הבדל תהומי בין הצורה בה אלוקים מנהל את העולם בכל הקשור אל בני העם היהודי לבין הצורה בה הוא עושה זאת בכל הקשור לאומות העולם.

לעם היהודי יש תפקיד לבצע, אשר לצורך ביצועו המושלם יש צורך שכל יהודי באשר הוא יישם את תפקידו ומשימתו האישית בעבודת השם שלו, כפי שאלוקים מכוון אותו בדרכים שונות במהלך חייו. לכל יהודי חשיבות ולכל יהודי משמעות ולכן לכל יהודי יש השגחה פרטית ואישית משל עצמו. חייו של פלוני שונים מחייו של שכנו משום שלכל אחד מהם מטרה וייעוד שונים בעולם וכל אחד מקבל ואינו מקבל את מה שהוא צריך על פי הסיפור המיוחד שלו.

לעומת זאת, הגויים, אינם מהווים כאמור לעיל אלא עזר ליהודים ולאור זאת אין חשיבות לכל אדם באשר הוא אלא לכל כלל, קבוצה, אומה וכדומה והשאלה מה יקרה ולמי הרבה פחות משמעותית מאשר אצל יהודים ולכן היא מתנהלת ומכוונת בצורה שונה.

זאת ועוד, על אומות העולם אלוקים משגיח באמצעות שליחים – 70 מלאכים הממונים על 70 אומות העולם, לעומת עם ישראל הזוכה לעיניו הפקוחות של אלוקים. את המשמעות האמיתית של זה איננו יכולים להבין, אבל כך מקובל על פי חכמי הקבלה.

הגויים בעולם הבא

לאור הדברים האמורים, ניתן להבין גם את ההבדל שיהיה בין ישראל לאומות העולם בעולם הבא, כאשר הגויים לא יוכלו להגיע אל תכלית הבריאה (מלבד חסידי אומות העולם) שהיא עולם קבלת השכר ואם הם רוצים להגיע לשם עליהם להתגייר ולהצטרף לעול הכבד המונח על כתפי העם היהודי – עול תיקון העולם במלכות השם.

תפילות של גויים

התפילות שאנו מתפללים היום מהווים תחליף זמני לקרבנות שהיו מוקרבים בבית המקדש ולכן ניתן להשוות בפשטות כי כשם שבבית המקדש הקריבו גם קרבנות ששוגרו על ידי אומות העולם, כך גם בימינו, יכולים הגויים להתפלל בשפתם ואמנם זכות שמיעת התפילה של העם היהודי אינה קיימת אצלם, אך זכות כללית של רחמים וחסד מאת האלוקים יכולה לעמוד גם עבורם.

מקורות: ספר דרך השם, רבי משה חיים לוצאטו, חלק ב', פרקים ג' ד'. ספר שפתי חיים, פרקי אמונה והשגחה, חלק א' עמוד מד.

פרץ של צחוק ואמונה

אביגיל איתן

בעודי בת תשע הביאו הוריי למסיבת הבריתה של אחותי זוג ליצנים. אחד מהם היה ללא ספק האטרקציה של הערב. עם פני ירח לבנות וחיוך אדום קיבל את האורחים בחינניות, ובמקביל לכך, במיומנות רבה ובלי שהרגישו, הצליח להסיר את שעון היד מידם, וגם את המעטפות עם הצקים שהחזיקו. לאחר שניות ספורות החזיר למופתעים את האבידה והתגלגל איתם מצחוק. כך נחקק בזיכרוני ובאלבום התמונות המשפחתי.

21 שנים מאוחר יותר, לאחר שחזרתי בתשובה, ארגנתי עם בעלי ערב של חיזוק וסטנד-דת למשפחתי וחבריי בביתי, בניצוחו של הרב שמעון פרץ. בעוד שסיפר את סיפורו, הקרין על מסך גדול תמונות מחייו החילוניים. עם הצפייה נותרנו אני ומשפחתי פעורי פה כשגילינו שאותו ליצן ממסיבת הבריתה של אחותי הוא בעצם הרב פרץ.

שמעון פרץ נולד בחיפה, בבית מרוקאי מסורתי. מגיל 12 עד 18 גדל בקיבוץ יקום. למרות שבית אמו היה מסורתי, ולמרות שלדבריו תמיד הייתה לו זיקה לבורא עולם, הוא חי חיים חילוניים, ללא מחשבות על חזרה בתשובה. הוא התחנך בבית ספר חילוני, ובהמשך התגייס ללהקה צבאית בצה"ל. מגיל צעיר בלטה בו היכולת לבדר את הסובבים לו. הוא זוכר כיצד היה מספר בדיחות בבית הספר ועשה חיקויים.
בזמנו, הייתה תוכנית טלוויזיה לועזית מצליחה בשם "תהילה". "אמא שלי הייתה מכורה לה", שחזר הרב בחיוך, "יום אחד היא אמרה לי "שמעון, אני רוצה שתהיה שחקן", אמרתי לה "אמא, את לא רוצה שאני אהיה הרשב"י?", והיא אמרה: "אני רוצה שתהיה הרגבט". שאלתי "מי זה הרגבט?", והיא ענתה: "רבי גון בן טרבולטה".

פרץ הלך לפי החלום של אמו. הוא למד משחק בבית הספר "בית צבי", ובהמשך שיחק בתיאטרון "הבימה", הופיע בתוכנית "זהו-זה", בתוכנית המתיחות "פספוסים" ובתוכנית "לא דופקים חשבון" בהנחיית יהודה ברקן. במקביל לכל אלה הקים עסק מצליח של ליצנים ורקדנים המופיעים באירועים. אך דווקא מתוך כל השפע הגשמי הזה, זה קרה לו. לאחר שלוש חתונות ושני גירושים, היום בגיל 47 הוא בעל תשובה המנסה להעביר ליהודים את אור התורה על ידי הופעות סטנד-דת בחוגי בית בארץ ובהופעות בעולם, במהלכן הוא מגולל את סיפורו האישי. כיום מתגורר פרץ בבני ברק, נשוי באושר, ואם תשאלו אותו כמה ילדים יש לו, ישיב בחיוך "כשיש יותר מחמישה, אסור להגיד כמה".

לכאורה היה לך הכול כשהיית חילוני. הצלחה, כסף, שפע גשמי. איך מתוך זה חזרת בתשובה?
"חטפתי מכה ואז התעוררתי. בגיל 28 התחתנתי עם בחורה טובה בחתונה כמו מהסרטים, אבל תוך תשעה ימים הבנתי שזה לא זה. היה לי חבר שחזר בתשובה, שהציע לי להתחזק ולחפש אישה דתייה. הוא הכיר לי את הרב דניאל זר, שהציע לי להתארח אצלו בשבת. ככה לאט-לאט התחלתי עם שמירת השבת. בסך הכול זה בא מתוך מקום שהבנתי שאני רוצה להתחתן עם אישה טובה. בזמנו הייתי בתוך העסק של האירועים, והייתי מגיע לאירוע, מוריד את הכיפה, עובד, ומחזיר שוב את הכיפה בסוף הערב. התחלתי להתנזר גם מיציאות. אח"כ הכירו לי בחורה חוזרת בתשובה, והחלטנו שזה גם לכיוון חתונה. גם החתונה הזאת הייתה כמו סרט. היא בחורה טובה, אבל לא הסתדרנו. כחודשיים אח"כ כבר הבנו שזה לא זה. ואז חשבתי שאולי אני צריך לשנות כיוון. פשוט לא הבנתי למה אני מתגרש, מה קורה פה? אני לא אדם בעייתי, לא אדם עם עבר לא טוב. ואז הבנתי שלכל דבר יש הוראות יצרן. כשקונים רכב – יש לו אחריות, כשקונים מקרר – אפילו לא מכניסים את התקע לחשמל לפני שהטכנאי בא כדי שתהיה אחריות. אז על החיים לא ניקח אחריות? אז החלטתי שאם זה לא עבד בדרך שהלכתי בה עד היום – ננסה עכשיו חופה וקידושין לפי הוראות יצרן של בורא עולם. ואני הולך עם זה עד הסוף. זאת האמת".

ומאותו רגע הלך יותר בקלות?
"לא. היה לי קשה ועברתי משברים. התחלתי לחפש לי שידוך, וכל אחד היה תיקון. אישה אחת אלמנה שעדיין בוכה על מות בעלה, אישה גרושה שכשהגעתי לפגוש אותה גיליתי שיש לה שמונה ילדים וכן הלאה. עד שהתחתנתי, עד שמצאתי את האישה שלי, זה לא היה פשוט. לבעל תשובה זה לא פשוט. פתאום אסור לו לעשות כל מני דברים שהוא היה עושה כי הוא נמצא במסגרת. רציתי את היעד אז השתדלתי, עבדתי קשה. העבודה היא פנימית וחיצונית. ברוך השם בסוף הכרתי את אשתי הצדיקה. בגלל שהייתי גרוש כבר פעמיים, לא קיבלתי אותה בקלות. אביה לקח אותי לרב שיפסוק אם נתחתן או לא. ברוך השם זכיתי".

אם היית יכול לדבר עם שמעון פרץ הצעיר והחילוני, מה היית אומר לו?
"הייתי אומר לו: בא נפתח ביחד הרמב"ם, גמרא, בא תלמד, יש שם כל כך הרבה חוכמה.. איך חז"ל יכלו לדון לפני כל כך הרבה שנים בסוגיה – אם יש קובייה ובתוכה יש כהן, האם מותר לעבור איתה מעל בית קברות? מאיפה הגמרא הסיקה שבעתיד יהיה מטוס, ומה עושים במקרה כזה? או בספר תהלים – כל דבר שעבר על דוד המלך, הוא כתב עליו שיר. וכל שיר – פגז: שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, כל מילה בול במקום. הרבה מתלהבים משייקספיר, אבל הטקסט האמתי הוא הטקסט העברי".

ושמעון של פעם היה מקשיב לך?
"היה לי קשה, כי שמעון של פעם היה עובד כל הזמן, בסופרלנד, בלונה-פארק, במלונות, באירועים, לא היה זמן בכלל. אין זמן להקשיב כי רצים אחרי העבודה".

אז היום, איך אתה יכול להגדיר את התהליך שעברת?
"זה היה בעצם לחזור מהדרך שבה היינו, ולהיכנס למסגרת שמסבירה איך להתנהג בכל תחומי החיים. זה מזכיר לי שהייתי בבנק, באתי לעמוד בתור ושאלתי קודם מי האחרון. בחור שעמד אמר אני, ועמדתי אחריו. פתאום באה בחורה ואמרה: סליחה, הייתי כאן לפניך. עוד תור, נו מה יכול להיות?, חשבתי לעצמי. היא הסתובבה חצי סיבוב אליי והוסיפה: אתם הדתיים גונבים את המדינה, גם בבנק באת לגנוב תור?. שתקתי, כופפתי את עצמי. ואז עבר מנהל הבנק ואמר: כבוד הרב! אנחנו שמחים לראות אותך בבנק. פנתה אליו הבחורה: מאיפה אתה מכיר אותו?, הוא ענה לה: זה היה שחקן בתיאטרון הבימה. שוב היא פנתה אליי, הפעם בטון אחר: אני מבינה שאתה חוזר בתשובה, אתה לא… חרדי. פתאום אחרי ששמעה שהייתי שחקן תיאטרון – היא הייתה נחמדה אליי . סה"כ הרגשתי לא נעים מהעניין, אבל בגלל שאני עם זקן ופאות, אני יכול לצעוק עליה? אני מייצג משהו.

"מבחינתי השינוי שעברתי היה כמו יהלום. אם שמים יהלום על כף יד, אז בסדר… זה יהלום. אבל כשמשבצים אותו בתוך זהב – הוא מקבל אור מיוחד. אני יכול להגיד לדוגמה שבעבר כשהייתי הולך לים, אף פעם לא נהניתי ממנו. גם לא הייתי נכנס לתוכו, פחדתי כי היו לי תלתלים. שאקלקל אותם?, חשבתי לעצמי עכשיו כשאני חרדי אני הולך לים בשביל הים. אין כאן נשים, כולם גברים, לא צריך להרשים אף אחד. איזה כיף זה לראות את האבות משחקים עם הילדים במים, נהנים מהחול, מנשקים את הגלים! מברכים את השם שהביא לנו מים וגלים! הם באים לשם שמיים. בחופים רגילים לא ראיתי אנשים שמגיעים כדי ליהנות מהים. אז עבור בעל תשובה, לאיזה מימדים גבוהים הוא יכול להגיע! יש כוח אדיר לבעל תשובה, הוא יכול לראות דברים שחרדי מבית לא יכול לראות, כי הוא טעם דבר לא טוב – קולנוע, פאבים, ואז הפסיק לטעום את זה. הוא יודע שזה קיים, אבל אסור לו להיות שם, כי זה חילול השם. גם אדם עם כיפה לא יכול להיות במקומות כאלה. הרי ישר יגידו: שיתבייש, הוא דתי עם כיפה!, ולאדם בלי כיפה מותר? לבעל תשובה יכול להיות קשה מאוד, הוא כל הזמן צריך לעבוד על עצמו כי הוא בעל גאווה, ויש לו כבוד, והוא נזכר איפה הוא היה ומה עשה, ופתאום צריך לשמור כל מני דברים, כמו טהרת המשפחה. אבל איזה דבר יפה זה? איזה קידוש השם זה, איזה כיסופים יש לבעל לאשתו במשך חלק מהחודש, איזה טוהר, איזה קודש. הקב"ה טוב ומיטיב! כשדוקטור עוזר לחולה, איך הוא אומר לו תודה? אז לקב"ה, שנותן לנו חיים כל יום לא נגיד תודה?".

מישהו מסביבתך חזר בתשובה בעקבותיך?
"כן, הייתי בדרום אפריקה, היה שם בחור מאוד נחמד בהופעה. צחק, צחק… בסוף הערב אמרה לי מישהי: זה שצחק הוא אחי. הוא עשיר מאוד, אבל גם רווק בן 44. אני מאוד אשמח אם תוכל לחתן אותו. אז אמרתי לו שיבוא לישראל, והוא באמת עשה את זה. הוא בא לארץ, הכיר מישהי מראש העין והתחתן איתה. יש לו כבר ארבעה ילדים. חזר בתשובה, שומר טהרת המשפחה, כשרות. תראי איך מסטנד-דת נפתח הלב".

ההופעות שלך לא מנסות לחזק באופן מוצהר. אז מה המטרה העיקרית שלהן?
"ללמד שמי שחי בסרט – אוכל בסוף סרטים. אני רוצה שתהיה לקהל אמונת חכמים. בא אחד לרב אומר לו: מה יהיה איתי?, הרב פתח ספר תורה ואמר לו: עוד ארבעה חודשים אתה מת. אחרי שמונה חודשים חזר אליו: הרב, הנה אני עוד חי, אמר לו הרב: אם הייתה לך אמונה היית מת".

כמה אחוז מהזמן אתה רציני וכמה ממנו אתה מצחיקן?
"רוב הזמן אני רציני. כשאני בבית זה שונה לגמרי, זה לא כמו שאני מצחיק מול קהל".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?
"הייתי שמח לקחת את הסיפור רבי עקיבא, תרנגול, חמור ונר ולבסס עליו הצגה אמיתית עם תפאורה, תאורה וסאונד. ילד שיראה הצגה כזאת ירצה להיות רבי עקיבא, כי התיאטרון משפיע כמעט מיידית. האדם רוצה להיות בתוך הסיפור, להיות השחקן. וכשאדם רואה הצגה כזאת, הצגה איכותית, היא תכניס אותו לעוצמות של רבי עקיבא באופן מוחשי".

 מתוך אתר אתר הידברות