בעיצומה של שבת חתן
הצדיק רבי שמשון פינקוס היה רב הקהילה בעיר אופקים. מתוקף תפקידו היו פונים אליו בכל עניין הקשור לצורכי הקהילה, בענייני תורה והלכה, וגם כאשר היה צריך לעזור למשפחות מעוטות יכולת, או לאסוף כסף עבור חתן וכלה יתומים וכדומה, מעשים גדולים של גמילות חסדים נקשרו בשמו ותמיד היה קשוב לצורכי קהילתו ולכל הפונים אליו.
אבל לא רק למען 'דברים גדולים' בלבד נתן עיניו וליבו לשאת את העול באהבה וברצון, ובצדק זוכים לתשומת ליבו המרובה. גם לעניינים שהיו נראים 'פעוטים', ובכללם גם עבור נצרכים פעוטים, הקדיש את מלוא תשומת ליבו, גם בזמנים גדולים שממלאים את כל חללי הלב, ואינם מניחים לעסוק ב'זוטות':
מנהג מעניין נקט בשבתות ה'עלייה לתורה' של בניו, שבתות אלו בהם חתן העומד להינשא או נער לקראת ה'בר מצוה' עולים לתורה והציבור זורק עליהם סוכריות כמנהג ישראל: תכף עם שוך סערת השלכת הסוכריות ואסיפתן במרץ בידי ילדי המתפללים, היה הוא עצמו מתרוצץ בידיים מלאות סוכריות שהוכנו לשם כך מתחילה, ושאלתו בפיו: "מי לא קיבל? מי לא הצליח לתפוס?" וכך, בתוך המולת האיחולים הלבביים המופנים לעברו ובעצם הרגשות הגואים בשמחה, מצא את הפנאי לחפש בין ספסלי בית המדרש ילד יהודי, שעיניו התרות אחר סוכריות נשכחות בפינה חבויה, מלאות בצער על כי לא עלה בידו למלא בהן את כיסיו בממתקים. ליבו הרחום לא יכול היה לשאת גם את הצער הזה.
יפה אמר אחד מבני הקהילה, כי הדבר מזכיר לו סיפור שרבי שמשון עצמו היה מספר בהתפעלות: הגאון רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל פסע פעם ברחוב, ובדרכו פגש בילדה קטנה בוכייה. הוא ניגש אליה, כופף את שמונים שנותיו לעברה ושאל "למה תבכי?" וכשהילדה השיבה לעומתו בקול בכי שחברותיה צחקו על השם שלה, כאב לבו והגיב: "אמרי להם, כי אני אמרתי שהשם שלך יפה מאוד!", ולא זז משם עד שנרגעה ורוחה שבה אליה…
למנוע בכי של תינוק יהודי
ביום בהיר שב יהודי פלוני אל ביתו שבתפרח, והבחין על השולחן במרכז הדירה בפתק בלתי מוכר, ובו נכתב: "שמעתי את התינוק בוכה, נכנסתי, ונתתי לו בקבוק שתייה שהיה על השולחן. על החתום: שמשון פינקוס".
"תבין, לא יכולתי להמשיך בדרכי!", הסביר לו משנפגשו למחרת פנים אל פנים, "כאשר קול בכי תם של תינוק עלה באוזניי".
מעשים שבכל יום. הלב נצבט מכאב של הזדהות, עם הקול התינוקי הטהור המעיד על מצוקה, אבל מתגברים וממשיכים הלאה בשטף החיים. יש בהחלט צרות גדולות יותר, אבל רבי שמשון לא פטר את העניין בצורה פשוטה כזו, אלא ניגש אל דלת הבית שמשם נשמע הקול, נקש פעם ופעמיים שוב ושוב, ומשווידא כי אין איש בבית פסע פנימה אל התינוק הממרר בבכי, ומשחיפש ואף מצא את המשקה העשוי להרגיעו פנה והלך לו לדרכו, בהותירו אחריו פתק התנצלות…
השכינה בוכה יחד עמו
בכיו של התינוק ההוא נגרם בשל היסח הדעת של ההורים, אך במקרה אחר הניחו תינוק בכוונה תחילה לבכות ללא הפוגה:
היה זה באישון לילה. בכי ממושך שהפר את הדממה, הצליח לנתק את הרב שמשון מתלמודו לשעה קלה. הוא חידד את שמיעתו, וכשהצליח לזהות את מקור הבכי שבקע מבניין סמוך, התקשר אל אותה משפחה ושאל אם הוא יכול לעזור, ולהשיג דבר מה העשוי להשקיט את הבכי הממושך. נקל לשער כי נכון היה לנסוע עד מרכז הקניות שבבאר שבע, או אף למקום המרוחק משם ככל שיידרש, למען התינוק הסובל.
אך לא. האם שמעבר לקו לא הוטרדה כלל מן הבכי, והודיעה בשלווה כי בכוונה תחילה מותירה היא את עוללה לצווח, על מנת להקנות לו כבר מינקות הרגלי משמעת ברורים. "לא חסר לו דבר", הסבירה, "שבע התינוק ונקי, ואין לו סיבה לבכות". עניין של שיטות חינוך…
רבי שמשון נזעק: "אינני רוצה להתערב בענייני חינוך, אבל חשוב שתדעי כי ילד יהודי שבוכה הרי השכינה בוכה ומצטערת עמו"…
בכלל, מעידה בתו: "בעיצומן של סוגיות לימוד תורה מורכבות, שהיה ניכר כי אבא עסוק וטרוד בהן כולו, וכל רעש אחר שבבית לא היה בכוחותיו להפריע את כוח ריכוזו, הרי בכי של ילד היה מצליח לנתקו ממחשבותיו. במקרים כאלו, כשלא היתה אפשרות שהדבר ייעשה על ידי מישהו אחר, היה קם מעם תלמודו וניגש להרגיע את הבכי, ולדאוג שאת מקום הבכי יכבוש החיוך".
טלפון מתחת החופה
גם בעיתות לחץ או בפסגת רגעי שמחה, שמר מקום מיוחד בליבו כדי לזכור תמיד את הזולת, איך להיטיב עימו ולעזור לו. בכמה מקרים התגלתה רגישותו הגדולה לזולת במלוא הדרה:
בשמחת נישואי אחד מבניו, נבצר מאחד מחשובי הקהילה ליטול חלק בשמחה, עקב כאבי גב חריפים שמהם סבל במשך תקופה, ואילצוהו לשכב אין אונים מיוסר במיטתו.
והנה לעת ערב בהתקרב זמן החופה, צלצל הטלפון בביתו, והקול המוכר המשתפך ובוקע מן השפופרת, בא לו כמים קרים על נפש עייפה: "שלום, מדבר שמשון פינקוס. רציתי לספר לך שזה עתה נסתיימה החופה ותודה להשם אנו בשמחה גדולה. אברך אותך שתהיה לך רפואה שלמה בקרוב ויהיה לך כל טוב!"…
לתומו, סבר האיש כי שיחת הטלפון המרגשת והבלתי צפויה, היתה פרי יוזמתו של אחד מידידיו כדי לעודדו במצבו הרגיש, ולרגע לא עלה על דעתו שרבי שמשון עצמו הוא זה שיזם את השיחה בשעה כה גדולה עבורו, אלא שבירור שערך העלה שאמנם כך היה.
תכף לאחר שהסתיימה החופה, וטרם לחיצות הידיים וברכות ה'מזל טוב' מהקרובים, נראה רבי שמשון כמחפש דבר מה, וכשהבחין באחד ממקורביו ביקש ממנו שיביא לו פלאפון, ולאחר מכן שאל מה מספר הטלפון של יהודי פלוני. חייג אליו בזריזות, ורק משהרעיף על ראש ידידו ברכות ועידוד, נפנה לברך ולהתברך מפי בני המשפחה והמחותנים.
כיצד הצליח לזכור בעיצומם של רגע ההתרגשות את מצבו של הידיד, ולהגות רעיון כה מוצלח, לרוממו ולשמחו? אין זאת אלא שמלבד הראש הפיקח שבו נתברך, פעם בו לב, אולי פיקח עוד יותר…
ההרצאה לאחר חצות לילה
לפני כמה עשרות שנים הגיע ארצה עולה חדש מאמריקה, שהתמחה ברפואה טבעית ובזיהוי מחלות ואלרגיות באמצעות בדיקת גלגל העין, ובא להתגורר באופקים.
משום מה לא היה ספק בליבו, שהרבנים באזור מגוריו החדש ישמחו להעשיר את ידיעותיהם בנושא שבו התמחה, ולהחכים בתורת מבנה העין והדברים הרבים שניתן לזהות דרכה. ברשותו היו אף שקופיות ייחודיות המסייעות להבנת הנושא.
הוא פנה, אפוא, לרבי שמשון, סיפר אודות תחום התמחותו, והביע את רצונו להנעים לרבני המקום בהצגת השקופיות, בליווי הסברים מפורטים וממצים.
הרב פינקוס שהבין כמה חשוב הדבר עבורו, ניסה לחשוב מחשבות כיצד יעלה בידו לקבץ קבוצת מאזינים שיואילו להקדיש מזמנם היקר למענו (האיש עמד על כך שהשומעים יהיו בעלי רמה והבנה מוכחים…).
לאחר בירורים, שב אליו רבי שמעון בידיים ריקות: "הזמן היחיד שניתן לקבץ כעשרה משתתפים בלי לפגוע בסדרי לימוד התורה בישיבות שלהם, הוא בשעת ליל מאוחרת של מוצאי שבתות", אמר לו. אולם הלה לא נרתע מן השעה והסכים להעביר את ההרצאה בחצות של מוצאי שבת.
וכך היה. רבי שמשון בכבודו ובעצמו ליקט אחד לאחד את עשרת השומעים הנבחרים, בני תורה נכבדים, ובשעה היעודה התקבצו ובאו לשמוע מה בפיו. ברם תכף עם תחילת ההרצאה התגלתה "בעיה קטנה", התברר שהאיש בקושי מסוגל להוציא מפיו שתי מילים רצופות בעברית, ואילו 'קהל המאזינים' אינו מבין את שפת האנגלית שבפיו. מה עושים?
פשוט ביותר. הרב דיבר והבין אנגלית נעמד תכף לצידו והציע בטבעיות: "אני אשמש כמתורגמן".
וכך התנהל לו האירוע, כשהוא משמיע כמה מילים, ורבי שמשון מתרגם את הדברים מאנגלית לעברית. ההרצאה הסתיימה קרוב לאחת אחר חצות…
"לימים הבנתי כי ההרצאה שלי לא ממש עניינה את המשתתפים", סיפר אותו יהודי יקר, "וגם אם ההתמחות שלי חשובה ותועלתית, להם- לא היה שום עניין לשמוע אודותיה. ורק רגישותו הנדירה של הרב פינקוס שלא ידעה גבולות, שברה שיאים של הבנה והטבה".
(מתוך הספר- 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')
