בעיירה שבה נולדתי בפולין התרחש מעשה מופלא, וסבי היה מספר זאת פעמים רבות

בעיירה שבה נולדתי בפולין התרחש מעשה מופלא, וסבי היה מספר זאת פעמים רבות הכובעים

 

בעיירה שבה נולדתי בפולין התרחש מעשה מופלא הקשור למצוות צדקה, וסבי היה מספר זאת

פעמים רבות כדי לחזק בליבותינו את האמונה הטהורה בבורא עולם. ידוע-ידעו כל עניי העיירה

ונצרכיה שכאשר ידפקו על דלתו של יהודי פלוני יכניס האיש ההוא את מלוא חופנו בסל המטבעות שלו

וכל מה שיעלה בידו ימסר לאותו אביון.

כך נהג בקביעות עם כל נכא-רוח שעמד על סף ביתו ופשט ידו לצדקה. ויהי הדבר לפלא.

מה ראה על ככה לפזר את כספו לצדקה הרבה יותר ממה שנתחייב על פי דין?

הלכו אנשי העיירה לברר את סיבת הדבר, ומצאו שמעשה שהיה כך היה:

היהודי ההוא היה איש תם וישר-דרך שנקלע לבעיות קשות בפרנסת ביתו. בעצת אשתו הגיע אל אחד האדמו"רים

וביקש עצה וישועה. הרב יאמר לו שישלח ידו במסחר, ויצא לשוק על מנת למכור את סחורתו.

'במה הרבי מציע לי לעסוק'? – שאל היהודי. 'במסחר בכובעים', השיב הרבי.

ללא אומר ודברים אסף היהודי התם את שארית כספו, מכר כל מטלטליו ורכש כובעים ורבים ושכר עגלה

שתסיעו לירד השוק הגדול על מנת שיוכל למכור את הסחורה. עומד מיודעינו בשוק עם כובעיו,

ואין איש מתעניין בסחורתו. כך עוברות שעה ועוד שעה וכל הכובעים עדיין ברשותו. אגורה אחת לא נכנסה לכיסו.

בהגיע זמן מנחה עזב האיש את כל כובעיו במקומם ואץ-רץ לחפש לו מנין לתפילה. בשובו אל הדוכן עם הכובעים

גילה שהגשם שירד זה-עתה הרטיב את כל הסחורה בצורה כזו שאי אפשר כבר למכור ולו כובע אחד.

גם עגלה לנסוע לביתו לא מצא, כי הרוכלים פנו כבר איש לביתו.

בלית ברירה, וביודעו שאין לו מה לחפש ביריד, שרך את דרכו לפרשת דרכים על מנת למצוא עגלה

שתסיעה ולביתו וכשנזכר בעולליו הממתינים לו בבית, והוא חוזר בידיים ריקניות, נקשו שינו זו לזו.

בעודו ניצב בפרשת הדרכים נשמעת לפתע קריאה של גוי המבקש לראות את הסחורה המוצעת למכירה.

הגוי חיטט בין הכובעים עד שאחד מכובעי הפרווה מצא חן בעיניו וביקש לקנותו.

בעודו מושיט את היד לכיסו כדי לשלם את הכסף ליהודי, נדהם להיווכח שהארנק לא נמצא במקום,

וכנראה אבד או נגנב ממנו. לאחר שחיפש וחיפש ולא מצא את הארנק, ביקש מהיהודי שימתין לו עד שילך לביתו

ויביא עימו את הכסף. מיודענו הינהן ראשו לאות הסכמה, אך הודיע לגוי מראש שהוא ממתין לו רק עד שתבוא עגלה

הנוסעת לעירו. זמן ההמתנה התארך והגוי לא חזר. בינתיים הגיעה העגלה המיוחלת והיהודי נסע לביתו.

בהיכנסו הביתה החל לפרוק בבושת פנים את מטען הכובעים מהעגלה. והנה, משהרים את אחד הכובעים,

הוא מגלה… ארנק. האשה פותחת אותו ומתוכו מנצנצת מרגלית יקרה.

בעל הבית מרים את האבן ומפיו פורצת זעקת שמחה.

בידיו היה אוצר ענק ששוויו הון תועפות וממנו אפשר להתפרנס במשך שנים רבות.

מה התברר? ברגע שהגוי התכופף כדי לחפש את הכובע המתאים לו, נפל הארנק עם המרגלית הטובה מכיסו.

במקרה זה לא חלה על היהודי מצות השבת אבידה גם מצד קידוש ה', כיון שלא ידע מי הוא הגוי.

ברכתו של הרבי התקיימה במלואה. מה שברור הוא שאם לא היה היהודי מתאמץ ללכת לתפילת מנחה בעיצומו של היריד,

לא היתה מזדמנת לפניו מציאה שכזו, שכן אז לא היו הכובעים מתרטבים והוא היה נשאר בשוק עד סוף היום,

מצליח למכור כמה כובעים, ושב לביתו עם כמה אגורות, ותו לא.

ידע יהודי זה להעריך ולהוקיר את החסד הגדול שעשה עימו האלוקים, ולאחר שהתעשר היה מחלק צדקה

ביד נדיבה וכל עני שהתדפק על דלת ביתו קיבל מלוא חופניים מטבעות כסף.

 

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה'  בעריכת הרב משה מיכאל צורן )

פניו של הקבלן הארמני היו נפולות: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…

פניו של הקבלן הארמני היו נפולות: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…

 

הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני ברק,

וחתנו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זכר צדיק לברכה, מספר את הסיפור

ששמע מפיו של הרב אפרים הולצברג, שהיה מבאי ביתו של חמיו, הרב אלישיב

זצ"ל. "קבלתי תקציב מהמועצה הדתית בירושלים לעשות טיח חדש בית מדרשו

של אלישיב", מספר הרב הולצברג. הבניין שבו שוכן בית המדרש 'תפארת בחורים',

עומד על תילו זה למעלה ממאה שנים, והיה זקוק מאד לשיפוץ, ולכן ניגשנו מיד

לביצוע העבודות. "התקציב שקיבלנו לא היה גדול, ולכן חיפשנו  קבלן שיסכים

לבצע את העבודה במחיר זה. לאחר מאמצים רבים חתמתי חוזה עם גוי ממוצא

ארמני, בשם ניקולאי, קבלן מעולה ובעל נסיון מוכח. "ואכן, הקבלן לא אכזב. הוא

הרים פיגומים ליד בית המדרש, והניח עליהם קרשים חדשים ומבריקים, דבר נדיר

לכשעצמו, כי בדרך כלל משתמשים בעבודה כזו בקרשים ישנים ומאובקים, ובכך

הוכיח לנו את המצוינות שלו בעבודה. "הבניין חוזק ושופץ בבדק- בית יסודי. במהלך

השיפוצים התברר שהחומר בו השתמשו בעת הבניה לפני למעלה ממאה שנה, היה

חלש במיוחד. הפעם חיזקו את הבנין במלט חזק ומשופר. בתוך זמן קצר סיים הקבלן

את העבודות לשביעות רצונם של כל הגורמים. חלפו מספר ימים, והקבלן ניקולאי פוגש

אותי ואומר לי: 'אפרים, עם הקרשים שבהם השתמשתי לבנות את בית המדרש של הרב

אלישיב אני בונה עתה כנסייה גדולה בהר הזיתים'… "הגוי אמר את הדברים בהתרסה,

וכביכול הטיח בנו : 'אתם רואים, אין הבדל בין בית המדרש שלכם לבין בית הכנסייה של

הנוצרים'… חלילה וחס.

 

"למשמע הדברים הזדעזעתי; הקרשים ששימשו לבנית בית המדרש, ישמשו עתה להקמתה של כנסייה?!

 

"עברו עוד מספר שבועות, ונפגשתי שוב עם הקבלן הארמני ופניו היו נפולות. כששאלתי

אותו מה קרה, השיב: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…". "התברר

שהקמתה של הכנסייה בוצעה בצורה בלתי חוקית. הקבלן גייס עשרות פועלים שיעבדו

רק בימי שישי ושבת, זמנים שבהם פקחי העיריה אינם מצויים בשטח, כידוע. וכך בשישי

ושבת אחד סיימו את הקמת השלד של הקומה הראשונה. "ביום ראשון שלאחר מכן הגיע

הפקח, ומצא במקום כומר נוצרי לבוש שחורים, חרש אילם. הפקח שאל את הכומר למה

בונים ללא רישיון, והחרש -אילם הוציא מפיו קטעי מילים לא ברורות, כדרכו של חרש אילם.

"הפקח, שלא ידע על מומו של הכומר, התפלא על התשובה המקוטעת, אך פנה והלך לדרכו.

"בשישי ושבת שלאחר מכן הסתימה קומת השלד השניה, וביום ראשון הגיע הפקח,

ופגש שוב את הכומר ההוא, שוב ענה הוא לו בצורה מוזרה, וכך גם בשבוע השלישי.

"סגנון התשובה של הכומר, הרגיז מאד את הפקח, שהחליט לפנות ישירות אל ראש

העיריה, ולספר לו על הבניה הלא חוקית ועל התשובות הלא מובנות של הכומר…".

"כל הסיפור הזה", אומר הרב הלצברג, "התרחש בשנים בהן כיהן כראש העיריה מי שהיה

ידוע כאוהד נוצרים שהשתדל למצוא חן בעיניהם כדי להגביר את התיירות בירושלים. אבל

הזלזול ברשויות הכעיס אפילו אותו, והוא הורה להרוס לחלוטין את כל השלד בן שלש הקומות…".

 

(מעובד מתוך הגדה של פסח  – חישוקי חמד)

איך הצלחתם להיכנס ללשכתי, והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?

איך הצלחתם להיכנס ללשכתי, והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?

 

מעשה ברב חשוב המכהן כרב עיר בישראל, ששמע על חילול שבת המתבצע

בפרהסיא באחד המפעלים בעירו. השמועה הלא טובה הגיעה אל הרב ההוא בעת

שצעד ברחוב, ולצדו אחד מאנשי העסקים הבכירים בעיר, שגם נחשב לעסקן בולט

בקהילה החרדית, והרבה לפעול בעניינים ציבוריים. השמועה החרידה את ליבו של

הרב שהציע לאיש העסקים להצטרף אליו באותו הרגע, וללכת למנכ"ל של אותו מפעל

ענק המחלל את השבת למרבה הצער. הרב התכוון לדרוש את הפסקת חילולי השבת.

איש העסקים לא היה לבוש כראוי. לרגליו נעלי בית, וגם חולצתו התלכלכה כמה דקות

לפני כן מבוץ שניתז עליו על ידי מכונית חולפת.

"כבוד הרב", אמר, "חכה לי כמה דקות אני אגש הביתה להחליף חולצה ולנעול נעליים

ולאחר מכן אבוא יחד עם הרב למנכ"ל המפעל ונבקש ממנו לעצור את חילולי השבת".

אבל הרב סירב להיענות לבקשתו, ואמר שאם ידחו את המפגש אפילו בעשר דקות, כבר

יש חשש שחלילה ייכנס 'היצר הרע' לתמונה, וימנע בעדם מלממש את המשימה החשובה.

"אני חושש שהיצר הרע יכניס פתאום לראשינו דבר אחר, וייטול באחת את החשק העז

למחות על כבודה של השבת, והדבר כבר לא יצא לפועל", אמר הרב, והוסיף:

"לא יקרה שום דבר אם תבוא ללשכת המנכ"ל בנעלי בית".

איש העסקים השתכנע והלך עם הרב אל המפעל.

הם מתדפקים על לשכת המנכ"ל, שהיה יהודי שומר מצוות, ומיד כששמע על חילולי השבת

המתבצעים במפעל, הודיע בצורה חד משמעית שהדבר לא נעשה באישורו: "אני הולך מיד

לטפל בכך, ואדרוש את הפסקת חילולי השבת" אמר.

הפגישה הסתימה באווירה טובה מאד. המנכ"ל אכן מימש את הבטחתו, עוד באותו מעמד

התקשר אל האחראים, והכל סודר על הצד הטוב ביותר.

הרב והעסקן קמו ממקומותיהם, נפרדו מהמנכ"ל בלחיצת ידיים לבבית…

רגע אחרי שיצאו מחדרו, הם שומעים אותו קורא להם שנית.

"שתי שאלות יש לי אליכם", אמר לאחר מחשבה. "הראשונה, מי גילה לכם שבעוד דקות ספורות

אני אמור לעזוב את המפעל, בדרכי לועידה כלכלית בחו"ל, שבה אני אמור לשהות במשך שבועיים?

איך ידעתם לבוא בדיוק ברגע הנכון? והשאלה השנייה: איך הצלחתם להיכנס ללשכתי בצורה ישירה,

והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?" – – -, הרי לא קיבעתם פגישה מבעוד מועד, זה לא קורה אף פעם!!!

מה התברר?

המנכ"ל היה בשלבים האחרונים שלפני יציאתו משטח המפעל לועידה הכלכלית, ואם היו הרב

והעסקן מתדפקים על דלת לשכתו כמה דקות יותר מאוחר – כפי שהציע העסקן, שרצה להחליף

את נעליו וחולצתו – כבר לא היו מוצאים אותו במקום.

מי יודע כמה מקלות היה היצר הרע מכניס בגלגלי המחאה על כבוד השבת במהלך השבועיים

הבאים, עד לשובו של המנהל מחו"ל… רק משום שהחליטו לבוא למפעל באופן מיידי, סייע להם

הקדוש ברוך הוא ומצאו עדיין את האיש בלשכתו. ורק בגלל אותה זריזות לקיים את המצווה וחוסר

הרצון להתעכב אפילו רגע אחד, אירע להם דבר מופלא שאינו מתרחש אף פעם –  המזכירה יצאה לרגע מחדרה,

והשאירה את הדלת פתוחה, ובכך אפשרה להם להיכנס למנכ"ל בלי לקבוע תור ובי להמתין שבועות לפגישתם.

 

 

(מעובד על פי הגדה של פסח – חשוקי חמד)

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם (בעשרת המכות) סִימָנִים (ראשי תבות): דְּצַ"ך. עַדַ"ש. בְּאַחַ"ב

כאשר הגיעה ארצה, בשנת תש"ט, העליה הגדולה מתימן, באה לביקור בישיבת סלבודקה קבוצה של עשרות ילדים תימנים שהצביעו על פאותיהם הגדולות וכינו אותן 'סימנים'.

ניגשתי אליהם ואמרתי להם: בואו ואגלה לכם מדוע הפאות שלכם קרויות כך. התורה אומרת: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" (ויקרא כ"ו, ל"ח), והמדרש אומר שֶׁעַם ישראל הוא בגדר אֲבֵדָה. והרי אבדה עם סימנים אין בה יאוש, וזו בדיוק הסיבה שחכמי תימן הגדירו את הפאות שלכם כ'סימנים', כדי לרמז בכך שכל עוד שהצורה היהודית קימת – יש תקוה ולא צריך להתיאש, כיון שיש סימנים.

 

נותן בהם סימנים

לפנינו סיפור על אחד מגדולי ישראל אשר הלך בדרכו של רבי יהודה, את הוראתו לנכדו כתב בראשי תיבות, ושנים רבות לא הצליחו לפענח את פשרם:

כשעלה רבי שמעון אהרן פולונסקי זצ"ל הרב מטעפליק, לארץ הקודש, קיבל קודם יציאתו ממקום מושבו פתק קטן ובו ארבע מילים מסתוריות, בתוספת הערה, שפתק זה הוא צוואה של סבא שלך שהורה למסרה לנכדו הראשון שיעלה לארץ ישראל.

מה כללה הצוואה ומה נאמר בפתק? על פניהן היו אלו מילים שאין בכח אדם לפענחן: "ות"ל עיין ברע"ב והגר"א".

כשהגיע לירושלים מסר הרב מטעפליק את הצוואה לגאוני העיר וצדיקיה, על מנת שיפענחו מה שנאמר בה ומה התכוון הסבא, ואין פותר. הגאון מטעפליק לא ידע את פשר הצוואה ושמר אותה לעת מצוא.

הגאון מטעפליק הגיע ארצה בתקופת דוחק ומחסור, וקשיי הפרנסה היו למעלה-ראש. ברם, למרות הקשיים, היה לבו מלא שמחה וסיפוק על שזכה לעלות לארץ ישראל ולהתישב בירושלים עיר הקודש.

מספר חודשים לאחר עלייתו, התיצבה לפני הרב מטעפליק משלחת מכובדת מטעם הרשות והצעה מפתה בפיהם; לשמש כרב רשמי עם משכורת מכובדת, דירה נאה, סמכות והשפעה, ועוד ועוד.

ברגע הראשון דחה רבי שמשון אהרן את ההצעה, אך חברי המשלחת לא הרפו, וניסו לשדלו שחבל לו להפסיד בידיים הזדמנות כזו שאינה מזדמנת כל יום. "אולי כדאי שהרב יתיעץ וישקול את הדבר פעם נוספת", אמרו.

פנה הרב מטעפליק אל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל וביקש חוות דעתו בענין. להפתעתו, ביקש רבי יוסף חיים לעיין שוב בצוואה המסתורית.

הפתק הובא לפני רבי יוסף חיים, שעיין בו פעם נוספת, ולפתע אורו עיניו. "סבא שלך צפה את עתידך", אמר לרבי שמשון אהרן. בחמש המילים הללו פתר סבך את השאלה העומדת לפנינו, וזה הוא פשר ראשי התיבות שבצוואה: ות"ל – ואל תתודע לרשות, עין ברע"ב – רבי עובדיה מברטנורא, והגר"א – והגאון רבי אליהו, שפרשו שם: "ואל תתודע לרשות – כדי ליטול רבנות על ידה"…

הרב מטעפליק לא קיבל, כמובן, את ההצעה האמורה, ונשאר לכהן כרבה של שכונת 'בית ישראל' בירושלים, ומשם יצאו פסקיו לעולם התורה. גדולי הדור, כמו מרנן ורבנן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ובעל החזון איש, התחשבו בדעת תורתו ובפסקיו.

 

ויאמרו החרטומים

שלמה המלך אומר בקהלת (ב', ח'): "כנסתי לי גם כסף וזהב… עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות". מה הכוונה "שדה ושדות"?

אומרת הגמרא (גיטין סח ע"א): "במערבא אמרי: שידתא", ופרש רש"י: "שידתא – עגלה למרכבת נשים ושרים.

ובספר "בניהו" תמה: מה מיוחד בכך שהיו לו עגלות, והרי אף אנשים פשוטים יש להם עגלות?

וכתב לישב: "כיון שעל שלמה המלך כתיב: 'ויחכם מכל האדם', אם כן ודאי שהיתה לו החכמה של זמננו לעשות עגלה שתסע על ידי קיטור, אלא שלא היה חפץ לפרסם הדבר, שיכול להיות גם לרעה, כמו שרואים היום [תאונות דרכים], אבל לעצמו ולאשתו ודאי שעשה מרכבה המונעת על ידי כח הקיטור וכדומה, וזו שידא ושידתא, והוא מלשון שד, משום שהיתה הולכת במרוצה גדולה כהרף עין, כמו השדים", עכ"ל.

כלומר, שלמה המלך בחכמתו כבר המציא את המכוניות של ימינו, ולא פרסמן כדי שלא להרבות בתאונות דרכים. ושמעתי מגיסי הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שגם אביו מרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל, אמר כך.

ושמעתי שחכם אחד אמר, שלכן כתוב בתורה שחרטומי מצרים הוציאו גם הם דם מהמים, ולכאורה מה התורה באה לחדש בזה? אלא שהתורה באה ללמדנו שאף אם יגיע זמן שהחכמים הגוים יתפארו בעצמם שהם חכמים יותר מדורות הקודמים, שלא יכלו להמציא את ההמצאות שלהם, יאמרו להם: החכמים של פעם יכלו להוציא דם ממים, ואתם לא, אלא שהקב"ה לא נתן את החכמה, ועכשיו החליט לפתוח שערי החכמה ועוד, שהרי בכל ההמצאות יש גם הרבה רע, ולכן החכמים שידעו, הבינו גם את הרוע שיצא מזה, ולכן לא גילו זאת.

 

(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')