מאת: יהושע הכהן רוזובסקי
אנו רגילים לחשוב שיש ראש השנה אחד שהוא בתשרי, ראש השנה, אך התורה מגלה לנו
שישנו עוד תאריך ש'נחשב' לתחילת השנה והוא – חודש ניסן!
נכון. ראש השנה הוא באמת 'תחילת השנה', אך כשהתורה מונה את החודשים, החודש הראשון
הוא 'חודש ניסן', החודש אשר בו חל חג הפסח, עם ישראל יוצא לחירות מגלות מצרים.
למשל, כשהתורה אומרת – "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם",
הכוונה שבחודש תשרי(!) בעשירי לחודש תענו את נפשותיכם בצום וכל שאר העינויים.
ואם נרצה לחדד יותר, יוצא שראש השנה חל בראשון לחודש השביעי ולא בחודש הראשון..
אם כן, עלינו להבין במה נחשב חודש ניסן ל'ראש השנה' במספור החודשים, מה המשמעות בזה
ומדוע באמת הוא כל כך חשוב שהוא 'ראש'?
את חשיבות החג הזה אנו רואים שוב ממה שכתוב בתורה שבכתב ושבעל פה:
ישנה מצוה מן התורה לקרות בכל יום, בוקר וערב, את 'פרשת ציצית', הפרשה בתורה
(שבכתב) שבו הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שיצווה בשמו את עם ישראל להטיל ציציות
לבגד העשוי מד' כנפות בכדי שיזכרו תמיד את מצוות השם (עיין מאמר ציצית).
בסוף פרשה זו מוזכר גם כן 'יציאת מצרים', וכלשון הפסוק – "אני א-דני א-להיכם אשר הוצאתי
אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים אני א-דני א-להיכם".
וכן בתלמוד (שהיא תורה שבעל פה,) אומרים רבותינו ש-"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"!
זה כבר ממש צועק שיש כאן משהו משמעותי מאוד בנס הזה של יציאת מצרים.
לא רק שצריכים אנו להזכיר בתפילה/באמירה את יציאת מצרים, אלא אנו ממש צריכים לחיות ולהרגיש כאילו אנחנו יצאנו ממצרים בכל יום ויום!
מה מונח כאן?
כמו כן, רוצים אנו להבין, היאך אנו שנולדנו בדור הזה, יכולים לחיות בהרגשה כאילו יצאנו ממצרים ועוד בכל יום ויום?
בכדי להבין ולחיות את הדברים, צריכים אנו לירד לשורש הענין. נחזור בגלגל הזמן לתקופה ההיא:
הירידה למצרים, השהות והשחרור:
יעקב אבינו התגורר ב'ארץ כנען' מה שלימים הפך למה שאנו קוראים כיום 'ארץ ישראל'.
רעב נוראי פוקד את הארץ ושמועה מגיעה ליעקב אבינו שבמצרים יש כלכלה יציבה המעניקה בטחון פיננסי לתושבים.
שנים קשות עברו על יעקב, בנו הקטן יוסף הצדיק נעלם ברגע אחד. (הוא נמכר למצרים)
האחים יורדים למצרים ולאחר מסכת של תלאות הם מגלים שהמשנה למלך הוא לא אחר מאשר- יוסף הצדיק!
וואו! איזו הפתעה! כמובן שבושה נוראית אחזה את האחים. האח שאותו הם מכרו לעבד טיפס עד כס המלכות!
יוסף הצדיק אינו מעניש אותם, הוא לא נוקם, הוא יוסף הצדיק! המסר שהוא מעביר להם זה שהקדוש ברוך
הוא מנהל את העולם! הוא רצה שאעבור את הניסיון הזה ואתם הייתם רק השליחים ליישם את רצון הא-ל!
איזה מידות נאצלות. כמה זה מלמד אותנו.
מיד הוא שולח לבשר לאביו (שעדיין ממתין בארץ כנען) שהוא חי והוא משנה למלך.
יעקב מתרגש מאוד ויורד למצרים לפגוש את בנו האהוב.
יוסף הצדיק דואג לכלכל את אביו ואת כל המשפחה באישור פרעה מלך מצרים.
בתחילה היה נראה שפרעה קיבלם בשמחה, אך זה היה נכון רק כלפי חוץ..
לאחר שיוסף נפטר, פרעה הרשע התנהג כאילו הוא לא מכיר את בני ישראל, כביכול מעולם הוא לא פגש את יוסף הצדיק שהיה נאמן כל כך למלכות. הוא העביד את עם ישראל בעבודת בפרך, שחט תינוקות, זרק ילדים חיים לים, מזעזע.
בלתי ניתן לתיאור. מה שהארורים עשו בשמחת תורה כך עשה פרעה במשך תקופה ארוכה! השם ירחם.
(זו דעה אחת בתלמוד ולפי הדעה השניה, פרעה שהעביד בפרך את עם ישראל הוא פרעה אחר מזה שכיבד את יוסף הצדיק).
הטירוף בשיאו, ואז הופיע משה רבינו. זהו, הכל הולך להשתנות! הגואל נולד.
משה רבינו גדל בבית המלך והוא היה פטור מכל עבודות הפרך למיניהם.
איך משה רבינו הגיע בכלל לבית פרעה?! בהחלט, גם זה נס שעשה הקדוש ברוך הוא לצדיק ולעם ישראל כולו.
משה רבינו נולד להוריו ומעוצם קדושתו נתמלא כל הבית אורה. מרים אחות משה ידעה שהמצרים הולכים
להגיע לביתם על מנת לחוטפו ולזורקו לים. הזדרזה מרים הצדקת ובנתה לו תיבה קטנה על מנת להשימו בה
לשלחה על פני המים. הקדוש ברוך הוא כבר יושיט את התיבה בבטחה!
כך באמת עשתה. התיבה שטה לה ובדיוק באותו הזמן סיבב הקדוש ברוך הוא שבת פרעה, בתיה, תרד לרחוץ ביאור.
בתיה סורקת בעיניה את היאור ורואה מרחוק תיבה קטנה. זה ממש מסקרן. עשה השם נס וידה התארכה
הרבה יותר מגודלה הטבעי וכך היא הצליחה לאסוף את התיבה מן המים ממרחק רב. את האור הגדול
הבוקע מן התינוק לא היה אפשר לפספס. מיד בתיה אמרה "מילדי העבריים הוא". הוא יהודי!
משה רבינו נולד מהול. גם זה היה סימן ברור למי הוא שייך.
בתיה חיפשה מישהי שתיניק את התינוק, היא הביאה את משה לכל המינקות המצריות
ומכולן הוא לא רצה לינוק. למה?! "מילדי העבריים הוא"!
אפילו שהוא תינוק קטן הוא לא רוצה לינוק מנשים גויות!
פה קדוש שהולך לדבר עם הקדוש ברוך הוא צריך להישאר טהור.
זה גם מלמד אותנו כמה אנו צריכים ליזהר מה מותר להכניס לפה, מה מותר לדבר ומהאסור.
טוב. חייבים להשיג מיניקת יהודיה. מיד אחותו, מרים, קופצת ומציעה את עצמה לזו שתדאג שהילד יגיע לכתובת הנכונה..
מרים בחכמתה לא גילתה כמובן שהיא אחותו וכך היא החזירה אותו הביתה לאחר סיכום עם בתיה
שכשיגדל הילד הוא יחזור לבית פרעה. לאחר תקופה היא באמת החזירה אותו לבתיה אבל עכשיו
הוא כבר חוזר כמרגל.. מרגל יהודי.
הוא יודע טוב מאוד מי אימו ולאיזו מטרה הוא נשלח לבית פרעה. פרעה לא חלם שמי שלומד בביתו
את כל טכסיסי המלוכה הוא בעצמו יהיה השליח של אלקים שיתן לו ולכל מצרים מכות נוראיות וישפיל
את האימפריה המצרית עד עפר.
אמנם משה רבינו היה פטור מכל עבודת פרך, אך הוא מנהיג אמיתי, הוא לא הולך לבלות להנאתו.
משה רבינו הולך ומסתובב בין אחיו בני ישראל הסובלים בגופם ונפשם, הוא הולך להשתתף עימם בצערם,
לראות איך הוא יכול לעזור, לרומם את רוחם. הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ושולח אותו שיגאל את בני ישראל.
השם מבשר לו מראש שגלוי וידוע לפניו שפרעה הולך לסרב לבקשה לשחרר את בני ישראל ממצרים.
אך אל דאגה, הוא ישחרר.. הוא יסבול נוראות על רשעותו ועל סירובו לשלח את העם הקדוש.
משה מגיע אל פרעה יחד עם אחיו אהרן שלאחר יציאת מצרים הפך לכהן הגדול, וכמו שהקדוש ברוך הוא
אמר להם מראש, פרעה מסרב לבקשה לשחרר את העם.
או אז מתחיל משה רבינו בתהליך ה'לא נעים' – עשרת המכות.
עשרת המכות:
בהגדה של פסח מובא שרבי יהודה נתן סימן בכדי לזכור את כל עשרת המכות.
הוא היה מונה אותם על פי ה'ראשי תיבות' שלהם –
דצ"ך עד"ש באח"ב
דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, בכורות.
מכות אלו היו נוראיות, אך אין מה לרחם על המצרים. סך הכל זה מידה כנגד מידה.
למשל מכת דם. הנילוס הוא הנהר החשוב במצרים, הוא ובכל מקום במצרים שהיה מים הפך כולו לדם!
לא היה למצרים מים לשתות. המצרך הכי בסיסי וחיוני נלקח מהם. מה עשו היהודים? אל תדאגו! היה נס נפלא!
מצרי ויהודי שתו מאותו הכוס, ליהודי יצא מים ואילו למצרי יצא דם! אותו הנילוס, האליל המצרי,
אשר לשם המצרים זרקו את התינוקות היהודיים, הוא עצמו הפך ל'בומרנג' על המצרים.
כך המשיכו שאר המכות לשבור את האומה המצרית.
קרבן פסח:
הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבינו בראש חודש ניסן שיודיע לבני ישראל את מצות קרבן הפסח.
על כל משפחה מישראל יש ציווי לקחת כבש אחד בעשירי לחודש ולבודקו האם הוא ראוי להקרבה על פי כל הכללים
שאמר להם הקדוש ברוך הוא. לאחר שהוא נמצא כשר, ימתינו עימו עד הארבע עשר לחודש אחר הצהריים,
ישחטו אותו ויצלו אותו כפי ההוראות שציווה אותם ויאכלוהו בי"ד בניסן בלילה.
ובמילים אחרות, לאחר שהיה את נס יציאת מצרים ונקבע חג הפסח כמצוה בתורה והיא חוק ולא יעבור לדורות,
הקריבו עם ישראל את קרבן הפסח בערב פסח! בי"ד אחר הצהריים היו מקריבים אותו וכשירד הלילה
נכנס חג הפסח ואז היו אוכלים אותו. כשנכנסו בני ישראל לארץ ישראל היו כולם עולים לירושלים,
מה שנקרא 'עליה לרגל', ואת קורבן הפסח היו מקריבים בבית המקדש.
לאחר חורבן בית המקדש לדאבוננו בטלו כל הקרבנות ואין לנו אלא לצפות ולהתפלל מעומק לב
שנזכה כבר השנה להקריב את קרבן הפסח יחד עם שאר עבודות הקודש בבנין בית המקדש.
קרבן פסח במצרים:
כל הפרשיה הזו של קרבן פסח במצרים היא גם כן נס עצום.
המצרים היו עובדים לכבש. הם היו מאמינים בו שהוא האלהים. חכמים, מכשפים, חרטומים, היו מאמינים בכבש..
עם ישראל היה משועבד לעם המצרי כל כך הרבה שנים וכך ביום אחד הוא משפיל את אלהי מצרים!
כל יהודי בביתו קושר את הכבש שלא יברח, שוחט אותו, צולה אותו, אוכל אותו!
על פי דרך הטבע העם המצרי כבר מזמן היה קם על הרגליים והכל היה מסתיים אחרת..
אך הקדוש ברוך הוא עשה נס והם לא העזו להרע לאף אחד מעם ישראל.
הנה לנו, חודש ניסן כבר התחיל בנס עצום, הקדוש ברוך הוא הראה ומראה לכל העולם שהוא המלך
האמיתי בעולם, אין אחד שמחייב אותו איך לפעול, הטבע גם הוא לא יכריח אותו למוסכמה מסויימת
כיון שגם את הטבע הקדוש ברוך הוא מנהיג ומחיה בכל רגע בכבודו ובעצמו. אם הוא רק ירצה,
ברגע אחד הוא ישבור את הטבע, כמו שכולם ראו זאת בקריעת ים סוף.
כמובן שזה היה גם הוראה לעם ישראל שלא יפנו לאלהים אחרים, שלא יתקרבו לעבודה זרה.
מעשה השחיטה והצלי הורה לכל העולם כי אין זה כי אם חיה בלבד.
לפי זה, כבר מובן מאוד מדוע חודש ניסן נקרא תחילת השנה במספור החודשים.
חודש ניסן הוא ממש כמו בריאת העולם!
חודש ניסן זועק לכל העולם את המסר, את העובדה, שהשם הוא הבורא, הוא המנהיג.
כמו שבבריאת העולם כל נברא היה עד לכך שהוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, כך בחודש ניסן 2000 שנה
לאחר בריאת העולם, אם יש מישהו שחלילה שכח מי הבורא, הנה! הקדוש ברוך הוא מזכיר לו שאין כזה מושג
'טבע' המתגלגל מאליו, אלקים הוא זה שמקיים בכל רגע את העולם. המצרים עומדים בהלם ורואים את הזלזול
הנעשה באלוהיהם ולא מסוגלים להרע לאף אחד מעם ישראל.
הלילה האחרון במצרים:
בלילה האחרון היה מכת בכורות. כל בכורי המצרים מתו. פרעה היה אחוז טירוף באותו הלילה.
מדינה שלימה צורחת, אין משפחה שאינה שכולה, הרי לכל אחד יש בכור במשפחה.
יתירה מזו, פרעה עצמו גם כן היה בכור, הוא היה בטוח שסופו כבר מגיע. הוא לא ידע
שהקדוש ברוך הוא מארגן לו סוף יותר מענין..
רץ פרעה אל משה רבינו ומתחנן אליו "צאו! צאו מכאן! עכשיו!". אך משה רבינו עונה לו בשאננות- "לא!
אנו לא נצא כגנבים הבורחים בחסות החשיכה. אנו נצא מחר, ביום! שכל העולם יראה איך שאנו יוצאים בגאון!
קרני השמש יאירו והמסר יובהר לכל העולם – השם הוא האלקים!". כך באמת היה.
עם ישראל שהיה בטוח שאין תקווה, לא גשמית ולא רוחנית, לא פיזית ולא נפשית, מתעורר לבוקר אחר, לעולם חדש, הנה יוצאים!
השם מאמין בנו וגואל אותנו למרות ששקענו בבוץ.
600,000 איש יוצאים ממצרים! (נשים וילדים נמנו בנפרד). מפגן ענק של קידוש השם שלא נראה כמותו.
עם ישראל הוא העם הראשון שהצליח להפיל על הברכיים את האימפריה המצרית.
חכמינו זכרונם לברכה אומרים שאף פעם לא הצליח עבד לברוח ממצרים. שום אומה לא יכלה לקיים שיחות
הומניטריות עם העם המצרי. כמו שהנאצים ימ"ש הקיפו בגדר חשמלית את כל המחנות, צריחים מאוישים
בצלפים, כך המצרים שהיו מכשפים גדולים פעלו פעולות בטומאתם על מנת שאף אחד לא יצליח לברוח משטחה.
קריעת ים סוף:
עם ישראל מתרחק מהלך 7 ימים ממצרים. הכל באורח ניסי. הם יצאו עם בצק על הכתפיים, הם אפילו לא
הספיקו לאפות ולהצטייד במאפים.
זכר לכך אנו אוכלים מצות בפסח. הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לאכול מצות בכדי שנזכור את הנס הגדול,
את היציאה ממצרים, המצות מסמלות את חפזון היציאה והריצה אל החירות.
לאחר הליכה של שבוע עם ישראל נעצר. לאן ממשיכים כעת? הים לפנינו, ים סוף. איך מעבירים בים סוער ועמוק בני אדם ללא סירה ועוד מיליון איש?!
וזה רק ההתחלה. המצרים סוגרים על עם ישראל!!! הם התעוררו! צבא אדיר עומד לחסל את היהודים.
ריבונו של עולם, מה עושים?! משה רבינו מנהיג אמיתי. מיד הוא מזריק זריקת אמונה בעם כולו -"התיצבו וראו את ישועת השם,
השם ילחם לכם ואתם תחרישון!". הקדוש ברוך הוא יעשה את העבודה, לנו נותר רק להתפלל ולהאמין!
אל תתנו למצב לקלקל לכם את האמונה.
ואז פונה משה רבינו בתפילה לקדוש ברוך הוא. עונה לו השם יתברך – "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו"!
לכאורה צריך להבין, למי משה יצעק אם לא לקדוש ברוך הוא? מדוע השם אומר לו "מה תצעק אלי"?
אלא זה בדיוק הענין! הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו את אותם הדברים שמשה בעצמו אמר לעם ישראל.
קפצו למים! תזרקו את עצמכם על הקדוש ברוך הוא! סמכו עליו בעיניים עצומות!
הראשון שמיישם את הציווי הזה הוא נחשון בן עמינדב משבט יהודה. בלי חשבונות מיותרים הוא פשוט קופץ למים.
המים מגיעים לברכיים והוא ממשיך פנימה. המים עולים לצוואר והוא חותר לעומק. המים כבר מגיעים לאף..
ואז זה קורה. הים נבקע לשניים! רצפת חול חלקה באמצע הים! קירות עשויים ממים ניצבים זקופים כחומה.
קדימה! עם ישראל נכנס פנימה.
המצרים ניסו גם הם לקפוץ על הנס, אך לאחר שהאחרון שביהודים עלה ליבשה, הים חזר לטבעו והמצרים נשטפו בים.
כל הערב הזה היה אירוע שובר טבע. חכמינו אומרים שבשעה שנבקע הים, כל המימות שבעולם נבקעו גם הם.
לא היה אחד בעולם שפספס את הנס הגדול הזה. כאשר הים שטף את המצרים, הם ניסו לרדת מהסוס
ולשחות לכיוון החוף, אך השם עשה עוד נס והם היו ממש דבוקים לסוס. המוות שלהם לווה בייסורים נוראיים.
הכל מידה כנגד מידה.
שביעי של פסח:
הנס הגדול של קריעת ים סוף היה ביום השביעי לבריחתם. כנגד יום זה אנו חוגגים את חג שביעי של פסח.
זהו היום האחרון של החג והוא יום טוב ממש, אסור לעשות בו מלאכות וכמובן ממשיך האיסור של אכילת חמץ.
יציאת מצרים בכל יום ויום:
דבר מאוד מענין קרה בעת שעמדו אבותינו על ים סוף. המצרים רדפו אחר בני ישראל. בתורה מבואר
שהמצרים אמנם הגיעו עם כמות נכבדת של מרכבות חמושות אך אם נעשה חישוב קצר נראה שאם היהודים
היו מתעשתים לרגע הם היו יכולים לגמור עם המצרים תוך זמן קצר.
אם כן השאלה זועקת מאליה, איך לא נמאס לעם ישראל מהמצרים? מה מנע מהם לחסל אותם?
התשובה חריפה ביותר. אמנם עם ישראל יצא ממצרים, אך מצרים לא יצא מהם!!!
במובן הפיזי, גיאוגרפי, עם ישראל כבר לא שם. הוא חופשי בגופו, אך לא בנפשו. מצרים לא יצאה מהתודעה.
הם עדיין נשארו עבדים בעומק מוחם ונפשם.
עתה הכל מובן. פתחנו במספר שאלות, איך שייך בכל יום ויום להרגיש כאילו אנו יצאנו ממצרים? מה כל כך משמעותי בזה?
כעת הכל ברור. ברובד הפשוט, גם כן מובן מאוד מה השמחה הגדולה. אם היינו נשארים שם,
היינו חס ושלום כיום בצד השני של רפיח.. משועבדים בגופנו ונפשנו לעם המצרי.
אך ישנו רובד עמוק יותר. הרובד הרוחני. אם לא היינו יוצאים ממצרים חס ושלום, היינו אנו עם ישראל הקדוש מרחם,
בני האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב מתערבים בעם הטמא, העם המצרי, והיינו ככל הגויים חלילה.
והנה, ריחם עלינו הקדוש ברוך הוא וגאל אותנו ברגע האחרון בכדי לקרבנו ולהביאנו להר סיני על מנת
שנקבל את התורה ולהיות לו לעם הנבחר, ההמשך האמיתי והיחיד של האבות הקדושים.
כל היציאה ממצרים היא בכדי להביאנו למתן תורה, שנקבל עלינו את עול מלכותו יתברך ונקיים
את כל מצוותיו בשלימות, באהבה, יראה ושמחה.
היצר הרע – חמץ:
חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו שהיצר הרע גם כן נקרא חמץ.
הבה ננסה להגדיר, מה זה חמץ? הבצק בתחילתו הוא בצק פשוט. הוא מכיל בדיוק את מה ששמת בו,
קמח ומים. אך לאחר שהוא מחמיץ הוא תופח, מתנפח (פעולת ההחמצה היא פעולה טבעית
אך בכדי למהר אותה, בעבר היו משתמשים ב'שאור' וכיום אנו משתמשים בשמרים. זוהי כוונת התורה
בפסוקים המשמיעים לנו את איסור החמץ בפסח באומרה "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור".
כל דבר הבא לידי חימוץ). הבצק לכשעצמו לא באמת מכיל את הגודל הזה, וכמו שאומרים – "הוא סתם עושה רוח".
כך הוא היצר הרע, הוא סתם גאוותן ומנסה להדביק אותנו בגאווה הזו, הוא מנסה להחמיץ לנו הזדמנויות
בעשייה חיובית, נחת רוח לקדוש ברוך הוא, עזרה לזולת, לתקן את מידותינו.
אנו חייבים לבער אותו, לבטל אותו לגמרי. היצר הרע מנסה לגרום לנו שנהיה עבדים שלו.
גם אם השתחררנו ממנו, לפעמים האדם נשאר עבד שלו בהרגשה, במוח, בנפש, ממש כמו אבותינו
שיצאו ממצרים. היצר הרע מנסה להכניס לו מסרים שגויים כגון שגם אם הוא עשה תשובה,
הקדוש ברוך הוא לא חפץ בזה, ועוד מסרים שקריים שהאדם עלול חלילה להאמין להם.
אנו חייבים כל הזמן לעשות בדק בית ולנקות את החמץ הזה מנפשנו, הנפש היהודית,
שלא ישאר בה שום חלק משועבד ליצר הרע.
מובן היטיב איך שייך בכל יום לצאת ממצרים. בכל יום ויום, בוקר וערב, עלינו לומר בתפילה
את יציאת מצרים ולזכור להוציא גם את נפשנו ממצרים. מצרים זה מלשון 'מיצרים',
כל הדברים שמפריעים לנו בעבודת השם יתברך, נתפלל לקדוש ברוך הוא שיוציא אותנו מכבלי העבדות
של היצר הרע ושאף פעם לא ישלוט בנו.
מהלכות הפסח.
חג הפסח מלא וגדוש הוא. הן בהשלכותיו והן בהלכותיו.
בהשלכותיו – כפי שראינו, חג זה מביא עימו את הבשורה המרוממת והמשמחת שאנו העם הנבחר, אנו שליחיו של הקדוש ברוך הוא כאן בעולם לקדש את שמו בכל צעד ושעל. ולא די בזה, אלא שהשם בחר בנו בעוד היותנו במצב 'לא הכי נקי שיש', הוא בחר בנו בתקופה בו היינו עבדים למלך מצרים – פרעה הרשע.
שנים רבות היינו בגלות במצרים. אחר ההשפלה הגשמית והגופנית הגיע גם ההידרדרות במצב הרוחני והנפשי, השם ישמור.
זה מראה לנו את האהבה הגדולה של הבורא יתברך אלינו. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו רחץ אותנו, טיהר וקידש אותנו ונתן לנו את תורתו הקדושה.
בהלכותיו –בחג הפסח יש איסור מהתורה לאכול חמץ ושלא יהיה כלל ברשותנו חמץ.
איסורים אלו נאמרו אפילו בכמות הכי קטנה שיש. מובן מאליו שצריך זהירות וחריצות רבה
בכדי לקיים מצוה זו של ניקוי החמץ מרשותינו.
לכן עלינו לנקות היטיב את הבית, רכב, כלי הבית, כלי בישול, כל אחד באופן הראוי לו.
הגעלת כלים:
מבואר בספרי ההלכה שכלי אוכל בזמן שהם רותחים הרי הם בולעים מן האוכל המתבשל בו.
לכן, אסור לבשל מאכל חלבי בסיר שבושל בו מאכל בשרי ולהיפך. ומנהג ישראל לייחד כלים מיוחדים
למאכלים בשריים ואחרים לדברי חלב ואפילו במאכלים קרים על מנת להרחיק ממכשול. ומקובל שהצבעים
הבהירים כגון כחול או לבן מיוחדים לחלבי והכהים יותר כגון אדום או כתום הם לבשר.
ומכיון שכך התקבל בבתי ישראל, אין לשנות על מנת שלא לגרום למכשול חלילה.
והנה, אחר שראינו שהכלים בולעים את המאכלים המתבשלים בהם, נמצא שהכלים שאנו משתמשים בהם
במהלך השנה הם 'חמץ', כך שגם אם נחליט להשתמש בחג הפסח בכלים בשריים למאכלי בשר בפסח,
יהיה אסור לנו כיון שזה חמץ.
ברוב בתי ישראל נהגו לייחד כלים מיוחדים לחג הפסח, בהם מבשלים את צרכי החג ולאחר החג מאכסנים
אותם חזרה ושומרים עליהם במהלך כל השנה שלא יהיו בקרבת חמץ כלל וכלל.
ישנה עוד אפשרות המבוארת בספרי ההלכה והיא 'להגעיל את הכלים'. כפי שהתבאר למעלה,
הכלים 'בולעים' את הטעם של הדבר המתבשל בהם כשהכלי רותח. אם כן, בכדי שיפלוט חזרה את הטעם שבלע,
יש להכניסו למים רותחים ביותר ולאחר מכן למים קרים.
הגעלת כלים היא משימה די מורכבת ולא ניתן בקלות ליישמה בבית. אי אפשר בבית פרטי להביא את המים
לחום הרב הנצרך להגעלה, ובפרט שיש כלים הצריכים 'ליבון', דהיינו, העברה באש. הסיבות המצריכות
ליבון יכולים להיות בגלל החום הרב שאליו הגיע הכלי בבישולו או שהכלי מכיל חריצים דקים אשר המים
החמים אינם יכולים להגיע לשם ולהכשיר את הכלי.
בערב פסח ישנם מקומות מיוחדים ובפרט על יד בתי כנסיות אשר הם מצוידים במכשור המתאים לכך
ויש לתת להם להגעיל את הכלים.
כלי זכוכית נחלקו הפוסקים האם אפשר להגעילם. בני אשכנז סבורים שלא שייך להגעילם.
לעומת זאת בני ספרד סבורים ששייך בזה הגעלה.
כמובן שיש לשאול רב אלו כלים צריכים הגעלה/ליבון, איזה כלים לא יועיל להם הגעלה כמו כלי חרס ועוד.
כמו כן יש מצבים שבהם כן אפשר לכתחילה להגעיל כלים בבית. על כן יש לברר אצל תלמיד חכם היודע היטיב הלכות אלו.
מכירת חמץ:
חכמינו זכרונם לברכה תיקנו תקנה מיוחדת לאדם שברשותו כמויות גדולות של חמץ ואם ישרפם ההפסד יהיה מרובה.
תקנה זו נקראת "מכירת חמץ". את המכירה יש לעשות אצל רב מוסמך היודע את ההלכות השייכות למכירה.
במילים ספורות, ענין המכירה הוא שאנו מוכרים לגוי את החמץ שברשותינו לכל ימי החג.
כך אנו לא עוברים על האיסור שלא יהיה ברשותינו חמץ בחג הפסח כיון שהחמץ של הגוי.
גם לאחר שמכרנו את החמץ זה לא פוטר אותנו מלעשות את חלקנו וצריכים אנו לנקות את הבית מחמץ
שאינו נמכר וכן את החמץ הנמכר יש לרכז ולשים בצד באופן שאינו גלוי לעין ושלא יהיה גישה אליו בכל ימי החג.
למשל, יש הנוהגים להקצות ארון ולרכז שם את החמץ הנמכר ולסוגרו בדבק נייר.
לאחר הפסח מותר לאכול מן החמץ הנמכר לגוי.
בדיקת וביעור חמץ:
לילה לפני חג הפסח ישנה מצוה מיוחדת והיא, שלאחר שניקנו היטיב את כל הבית מהחמץ שהיה בו,
עדיין עלינו לבדוק היטיב שלא פספסנו שום פירור. על פי הקבלה יש להחביא במכוון 10 פתיתים, לחפשם,
למוצאם ולשורפם למחרת בשריפת חמץ. כמובן שכשמכינים את 10 הפתיתים יש לנקוט במשנה זהירות
על מנת שלא יתפורר ברחבי הבית.
על כן, יש לעוטפם היטיב בנייר כסף באופן אטום ביותר. מומלץ לרשום היכן החביאו את כל 10 הפתיתים
בכדי שלא יהיה מצב שנשכח אחד מהם ונמצא שבפסח יש ברשותו חמץ חלילה.
האם יש ברכה על הבדיקה?:
בהחלט. ברכה מיוחדת יש על בדיקת החמץ וזה נוסחה:
ברוך אתה אדנ-י, א-להינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ביעור חמץ.
את הבדיקה יש לעשות לאור נר שעווה מכיון שיש לבדוק בכל מקום שעלול להימצא שם חמץ וזה כולל
מקומות צרים שרק נר יכול להיכנס לשם.
זהירות. כאשר מסתובבים עם הנר עלינו ליזהר ובפרט במקומות דליקים! כאשר בודקים ברכב וכדומה אסור לבדוק עם נר אלא עם פנס.
בכדי שלא יהיה היסח הדעת מהבדיקה, יש לשים לב לא לדבר בענין שלא נוגע לעצם הבדיקה.
לאחר הבדיקה יש לומר את הנוסח הבא:
"כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא בערתיו ושאינו ידוע לי, יתבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ".
נוסח זה הוא גילוי דעת שגם אם ישנו חמץ שלא מצאנוהו, הרי הוא בטל ומופקר.
כך שאם במהלך החג מוצא אדם בביתו חמץ, ודאי שמוטלת עליו חובה לשורפו מיד אם מצאו בחול המועד
ואם מצאו בחג יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, אך הוא לא עבר על איסור תורה כיון שהוא הפקיר את החמץ
מערב פסח. אם אדם לא בדק חמץ/לא הפקירו/לא ביטלו, חוץ מאיסור תורה שיש בדבר,
החמץ עצמו נאסר באכילה לאחר הפסח.
בשעת הברכה יש לכוין לקיים את גמר המצוה למחרת בבוקר. מצות הבוקר שלמחרת נקראת- "שריפת חמץ":
נקדים ונאמר שבבוקר זה, קודם מצות הביעור, חל איסור אכילת חמץ. השנה הזו (תשפ"ד – 2024)
סוף זמן אכילת חמץ בבוקר זה הוא בשעה –
א. 9:30
ב. 9:54
ג. 10:26
אלו שלשה דעות בזמן האיסור.
לאחר מכן באה מצות ביעור חמץ – שריפת חמץ.
על מצוה זו אין ברכה כיון שכאמור היא המשך המצוה והגמר של הבדיקה.
כיום ברוב המקומות ישנן מכולות מיוחדות שמוקצות לשימוש זה של שריפת החמץ באופן בטיחותי. אם אין באיזור מכולה כזו, יש ליזהר ביותר באופן שריפת החמץ באופן עצמאי.
הקדוש ברוך הוא רוצה שנקיים את מצוותיו ואחת ממצוות התורה היא – "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"!
על כן יש לתחם את האש באופן בטיחותי ולשרוף שם את החמץ בהשגחה צמודה.
לאחר זריקת החמץ אל האש יש לומר שוב את הנוסח שאמרנו אתמול: "כל חמץ ושאור וכו'".
זמן ביעור חמץ. גם למצוה זו יש זמן כדלהלן:
א. 10:47
ב. 11:16
ג. 11:32
חובת החג:
עלינו לדעת שישנם שלשה דברים שכל אחד מאיתנו חייב לומר בליל הסדר, מי שלא אמרם אינו יוצא ידי חובת
קיום המצוה. כמובן שגם חייבים לקיימם בפועל ולא רק לומר. ונבאר כל אחד בעזרת השם:
לשון ההגדה: "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן, פסח, מצה ומרור".
פסח – זה קרבן פסח כפי שנתבאר לעייל וזה היה בזמן שבית המקדש היה קיים. כיום שלא זכינו לבית המקדש ואין אנו יכולים להקריבו, נהגו לצלות 'זרוע' (מה שנקרא בלשוננו כנפיים) ולהניחו על 'קערת הסדר'.
מצה – כאמור לעייל עם ישראל כל כך מיהר לצאת ממקום הטומאה הגדול בעולם, ארץ מצרים, ולא הספיק להצטייד בדברי מאפה. הבצק שהם הכינו לא הספיק להחמיץ וכך הוא נאפה. התוצאה של בצק לא מוחמץ שנאפה הוא – מצה.
בליל הסדר יש לנו מצווה מן התורה לאכול מצה בשיעור של חצי מצה. את מצוות האכילה מקיימים בהסיבה על צד שמאל כדרך המלכים שהיו אוכלים בהסיבה. אנו בני מלכים וכיון שיצאנו ממצרים ונהיינו לבני חורין אנו אוכלים בלילה זה כבני מלכים.
מרור – אנו אוכלים 'מרור' (חסה) זכר למרירות שעשו המצרים לאבותינו על ידי העבודה הקשה שהטילו עליהם.
הגדת לבנך:
בליל הסדר ישנה מצוה חשובה ביותר. כל הענין בלילה הזה הוא לספר את הנס הגדול של יציאת מצרים. על כן, חובה עלינו לספר אח לאחיו, אדם לחבירו, אב לילדיו, את סיפור יציאת מצרים. להודות ולהלל להשם יתברך על כל הניסים שבכל יום ויום והניסים הגדולים שעשה לנו במצרים.
יהי רצון שנזכה לקיים את חג הפסח כהלכתו ועוד השנה נזכה לאכול מקרבן הפסח בבית המקדש אמן כן יהי רצון.
