סיון רהב מאיר, היתה בדיוק בבית, פתאום עלתה לי שאלה, "כחילונית מהרצליה. כשחזרת בתשובה, לא היה לך מוזר להאמין בקב"ה?". "לא", ענתה בפשטות. "הרבה יותר מוזר להאמין שהוא לא קיים".

לפני עשור וחצי, ראיינתי את ידידיה מאיר ל"מקור ראשון". הראיון נערך באולפן הביתי שבביתו.

אשתו, סיון רהב מאיר, היתה בדיוק בבית, ושוחחנו מעט על תקשורת ואמונה. פתאום עלתה לי שאלה,

"כילדה-עיתונאית חילונית מהרצליה. כשחזרת בתשובה פתאום, לא היה לך מוזר פתאום להאמין בקב"ה?".

"לא", ענתה בפשטות. "הרבה יותר מוזר להאמין שהוא לא קיים".

התשובה של רהב-מאיר מהדהדת בתוכי בכל פעם שאני נתקל באדם שאינו מאמין.

לצורך עבודתי אני נחשף מדי פעם לתקשורת הכללית, ומשתומם כל פעם מחדש מכמויות הרעל

האנטי דתי שיש בחלק מהמקומות, בחלק מהכתבות. ולא רק זה – ישנו זלזול מופגן במאמינים.

הם רואים בנו פרימיטיביים, לא רציונליים, כאלה שמסרבים "להבין" שהכל מקרי ואין משמעות לכלום.

אז בטור הבא אני רוצה לומר באופן ברור: ההפך הוא הנכון. מי שאינו מאמין בכח עליון – הוא-הוא

הפרימיטיב, החשוך ובעיקר הלא רציונלי. הגיע הזמן לומר זאת בקול ולא להתבייש.

אני משתדל שלא לומר שצריך להיות טיפש כדי לא להאמין, אבל לא מצאתי מילה מדויקת אחרת.

איך אפשר להבין שנגר כלשהו בנה את השולחן שעליו אנחנו אוכלים, שחברה כלשהי

יצרה את השעון שאתם עונדים, אבל להתכחש לכך שכח תבוני יצר את העולם המופלא,

המורכב, המדהים, הלא-הגיוני-הסתברותית, שבו אנו חיים? איך אפשר לראות את מעגל החיים,

האטמוספירה, השמש והירח, החיות והצמחים, הלידה והמוות, הגנטיקה והביולוגיה, החמצן והמים

– ולומר שכל זה במקרה? זה כמו לומר שהמאמר שלפניכם נכתב על ידי חבורת קופים שרקדו במקרה

על מקלדת כלשהו (ובהזדמנות זו: באבלס, תעביר בבקשה ת'בננה).

המצחיק הוא שאותם הזויים שחושבים כך, לועגים לאנשים כמונו, שמעזים לחשוב לתומם שלכל

יצירה יש יוצר. הם ינחרו בבוז אם מישהו יטען שהרכב שבו הם נוסעים נוצר כתוצאה מהוריקן

במגרש גרוטאות כלשהו, שבמהלכו כמה ברזלים הסתדרו בדיוק מופתי ויצרו רכב ב.מ.וו נוצץ,

אבל בו בזמן – טוענים למקריות מוחלטת של העולם כולו. האבסורד שבתפיסה הזו לא מובן.

ממש כמו שלושת הקופים – לא רואה, לא שומע, לא מדבר. הם עוצמים את העיניים, מסרבים

להכיר במציאות, נתלים בתיאוריות "מדעיות" שמשתנות מדי כמה שנים, ומתעסקים בעיקר

בפרטים הטכניים של העולם, ולא במהות ובשאלה: מי ברא את כל אלה? הרי גם בטבע ובעולם

החומר, אין יצירה בלי יוצר. אין עץ שלא צומח מתוך קרקע; אין חתול שלא נולד מחתולה;

אין נייר שלא נוצר איפשהו; אין חמצן שלא נוצר בתהליך מסוים; אין חום שלא מגיע מהשמש

או ממכשיר כלשהו. אז איך יש עולם שלם שסתם כך עומד איפשהו בחלל, מסתובב בצורה מדויקת,

פועל לפי כללי טבע מדויקים, ומצליח לקיים את כל היצורים החיים עליו באמצעות מזון, פירות, מים ועוד?

הבריחה של הלא-מאמינים מובנת. הם לא רוצים להודות שיש בורא לעולם, כי אז יידרשו להבין

מה רצונו מאיתנו, וזה עלול לשבש להם את תכנון הטיול בשבת הקרובה, ובכלל את החיים ללא רסן.

איך אמר לי פעם חבר חילוני, שניסיתי להחזיר בתשובה עוד כשהייתי באורות? "עזוב, אני מפחד

לגלות שזו האמת. אני לא רוצה לשנות את החיים שלי". הערכתי אותו לפחות על הכנות. הוא לא שולל,

אבל מפחד שזה יחייב אותו. ומנגד, הוא לא טווה לעצמו תיאוריות מוזרות ומגוחכות על עולם שנוצר

סתם ככה, חיים שעוברים סתם ככה, ובכלל מציאות שאין בה חשיבות לשום דבר. כי אם ממילא חיים

סתם בלי מטרה, אז אכול ושתה כי מחר נמות. זה מה שגורם לנהנתנות חסרת מעצורים, לחשיבה

אגואיסטית ואגוצנטרית. כי אם אין כלום אחרי המוות, ממילא יעד החיים הופך להיות 3 דברים מרכזיים:

ליהנות, ליהנות ושוב ליהנות. אנשים חותרים לשם כל הזמן, אבל דווקא חוסר הגבולות גורם לאיבוד טעם החיים.

אולי דווקא צריכים להפוך את היוצרות ולומר בקול בטוח: המאמינים הם-הם הרציונליים, הנאורים, השקולים.

אסור להישאר בעמדת נחיתות מול אנשים יהירים שטוענים שהכל נוצר במקרה ובפיצוץ, ושכל הדורות

שלפנינו טעו. אם יש מישהו שצריך להתבייש בדעות דמיוניות ומופרכות, זה ממש לא אנחנו.

 

(מתוך אתר הידברות)

חשבתם על זה פעם? על ההליכה? איזו חכמה מופלאה הקב"ה הכניס בגוף שלנו, על ידי אינסטינקטים פשוטים ובסיסיים שבלעדיהם לא היינו יכולים לעשות זאת…

משה הומינר

 

בכל בוקר מברך כל יהודי את ברכות השחר, ואחת מהן היא הברכה הבאה:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר הכין מצעדי גבר".

כלומר, אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שלימד אותנו ללכת ונתן לו את הכלים המתאימים כדי לעשות זאת.

חשבתם על זה פעם? על ההליכה? איזו חכמה מופלאה צריכה להיות טמונה בגוף שלנו,

על ידי אינסטינקטים פשוטים ובסיסיים שבלעדיהם לא היינו יכולים לעשות זאת…

 

חלוקה למפרקים – ברור לחלוטין שאם הרגליים שלנו לא היו מחולקות למפרקים שונים,

שמחוברים זה לזה בעזרת סחוס, שמאפשר שינוי כיוון ותנוחה של כל אחד מהמפרקים הללו,

לא היינו יכולים לזוז מהמקום ובוודאי שלא לעמוד ביציבות.

 

שרירים – על מנת שהרגליים שלנו יעמדו במשימה ולא 'יתדלדלו' ואנחנו ניפול חלילה,

צריכים כל המפרקים הללו להיות מגובים במערך נרחב של שרירים לאורך כל הרגל

מהירך והושק, ועד לכף הרגל עצמה.

 

אצבעות – נוסף לכל האמור, הוסיף לנו בורא עולם כפות רגליים שטוחות ובקצה שלהן אצבעות.

האצבעות נותנות לנו את היכולת להפעיל את כף הרגל בצורה מושלמת, אם הרצפה לא ישרה,

אם אנחנו בעלייה או בירידה, האצבעות משנות את צורך האחיזה שלהן בקרקע ונותנות לנו

את היכולת להמשיך וללכת, וכל זאת כמעט בלי להרגיש!

 

חיישני תנועה וחישה – כף הרגל שלנו מצוידת באלפי חיישנים קטנים, שמאפשרים לנו להרגיש

את הקרקע עליה היא עומדת. גם אם אנחנו צועדים עם נעליים, אנחנו עדיין מרגישים דרך הסוליה

את השטח אליו אנחנו צועדים. החיישנים מזהים לפי עוצמת הלחץ ולפי מדדים נוספים,

אם הרצפה מחליקה או מחוספסת, אם יש צורך להגביר מאמץ או להגביר עירנות ועוד ועוד.

 

יציבות – גם אם כל המערכת האמורה קיימת, לא נוכל לזוז אפילו לא צעד אחד, אם לאיהיה לנו

שיווי משקל ויציבות איתנה. חוש שיווי המשקל הוא זה שבעצם מפעיל את השרירים ואומר להם

היכן להגביר לחץ והיכן להרפות, באיזה צד צריכים עכשיו להקשיח את השרירים ולמתוח אותם,

ובאיזה צד יש לתת להם חופש.

 

רק השילוב של כל אלו יחד, ועוד הרבה מאוד פרטים שלא ציינו כאן, מאפשרים לאדם ללכת.

לא בכדי אנחנו יודעים שהליכה היא הספורט הבריא ביותר, וזאת מהסיבה הפשוטה, ש

כדי ללכת אנחנו צריכים להפעיל כמות עצומה של שרירים ולהניע כל כך הרבה איברים,

שזאת באמת פעילות שמשפיעה לא רק על הרגליים אלא על הגוף כולו, כי כל חלקי הגוף

כמעט נותנים בה חלק פעיל מאוד.

 

מחר, כשנברך 'אשר הכין מצעדי גבר', כדאי שנחשוב על כך ונודה לבורא עולם על הטוב

אשר גמלנו ועל כל ההמצאות והטכניקות המיוחדות שהוא הכניס לנו בגוף, כך שבשילוב ובמינון

מדויק של כל אלו יחד, אנחנו יכולים פשוט לקום ולהתחיל ללכת!

 

 

מה היה לפני בריאת העולם? וכמה זמן העולם קיים?

שאלה:

שלום. לפי התורה אלוהים ברא את העולם לפני 6000 שנה. לפי המדענים העולם קיים
לפחות 14000 שנה עם הוכחות מדעיות וארכיאולוגיות מהשטח. שאלתי האם ייתכן שהיו
עולם ציווילוויציה קודם בריאת העולם. מפותחות ומרשימות . האם בורא עולם היה גם אלוהים
שלהם? האם גם הם האמינו בבורא עולם ? כי אלוהים ציין שבריאת העולם לפני 6000 שנה
אז מי הם? ובמה הם האמינו ? האם הם היו קיימים לפני מעשי בראשית תודה רבה אין עוד מלבדו
תשובה:
המדע יכול לקחת נתונים עכשווים ולהחליט שאם אכן התהליך הקיים היום התקיים גם לפני שנים
רבות באותו מידה ובאותה מהירות וצורה, העולם הוא בן כך וכך שנים. וכשהוא לא לוקח בחשבון
מציאות כמו מבול שאולי זירזה תהליכים, כמו גם הצפת האוקינוס את העולם בימי דור אנוש, או דור
הפלגה, או סתם שינויים שנעשו בעולם במהלך השנים.
כמו גם תיאורה של פרופ' בכיר בבר אילן הקרוי ששת הימים הראשונים, לטענתו ניכר בבריאה סימנים
כי בתחילה המהירות של העולם התפתח היה במהירות מסחררת, ולהערכתו היו אילו ששת ימי בראשית.
ובכלל בדברי חז"ל מבואר כי העולם לפני המבול ואחרי המבול שונה לחלוטין בהרכבו, ובטבעו, ואי אפשר
להקיש מנתונים בעולם הזה לנתונים בעולם הקדום שלפני המבול.
למעשה אין לנו ידיעה יותר מידי על מה היה קודם וממה נוצר העולם, יש לנו כן מאמר חז"ל שקודם
בריאת העולם האלוקים ברא עולמות והרחיבם, האם יש לנו בעולם שלנו ממצאים מאותם עולמות,
אף אחד אינו יודע.
ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

שאלות באמונה

שאלה:

במהלך החיים . אדם שגדל כחרדי קודם כל עושה. אחכ כדי להבין מה רצון ה' ממנו שואל.

יש לי הרבה שאלות . חבל שאין כאן מייל.

שאלה ראשונה : חטא אדם הראשון. היה נחש שזה יצר רע . היה אדם וחווה . איפה היצר הטוב?

אולי הם חטאו כי לא היה בניסיון שלהם יצר טוב ?

לא היה שם נחש לבן שיגיד לא אסור. ואולי עד היום ועד מחר אין בנו יצר טוב בכלל.

יש ציווי ה' חוקים ומשפטים . יצר רע ברמות מטורפות. אבל אין יצר טוב בכלל.

רק זיכרון ומצפון שאומר לנו לא כדאי לכם תקבלו עונש.

כל עבודת ה' החרדית היא מיראה והפחדה של בני אדם.

כל השליטה של הרבנים והגברים. זה דרך דתות .

ולפי הדרך היהודית המשיח יחזיר אותנו לתקופת האבן. בו האישה תהיה צייתנית לבעל .

אשמח לתגובתכם

 

תשובה:

שלום וברכה

את מוזמנת לשאול כל מה שלא ברור לך, ואני אשתדל לענות לך כמיטב יכולתי.

הזיכרון והמצפון זהו היצר הטוב, חכמים מגדירים זאת בזמן של היצר הרע אין מי שמזכיר את היצר הטוב.

דווקא חטא עץ הדעת היה החטא היחיד שבא מבחוץ, היה נחש חיצוני שפיתה את האדם, היצר הרע

היה מחוץ לאדם, המאבק לא היה יצרי חושני אלא שכלי, והנחש לצערנו הצליח לפתות את אדם וחוה

בצורה שכלית לאכול מעץ הדעת.

מאז נכנס היצר הרע לתוך גופו של האדם, מצד אחד השכל ההגיון הישר, המצפון גרמו לכך שקבוצה

קטנה אך אליטה של האנושות הצליחה לדחות סיפוקים ולפעול ע"פ היצר הרע. והרוב אכן נמשך אחר היצר

ואינו זוכר את היום שאחרי ההנאה. חז"ל האריכו בכמה מקומות שהצדיקים מועטים, ושעם ישראל הוא אומה

בודדת מתוך שבעים אומות.

היצר טוב אינו משתמש דוקא בעונש, ולהיפך עיקר היהדות בנוי שנזכור תמיד כמה טוב לנו לעבוד את השם

ולקיים את המצוות, טוב בעולם הזה ומושלם בעולם הבא. לעיתים רחוקות כשהיצר עובד חזק מאד

במצבים מסוימים צריך לזכור גם שיש עונש, אולם אסור בשום פנים ואופן לבסס את עבודת השם

על יראת העונש, זה כלי עזר למצבים חריגים בלבד.

הרבנים והגברים לא אמורים לשלוט עליך ולא על אף אחד אחר.

רב אמור להדריך לתת מהידע שלו מחכמת התורה, לתת את ההדרכה הנכונה להגיע לטוב המושלם.

חס ושלום לא לשלוט באף אחד אחר.

גבר ע"פ היהדות אסור לו באיסור חמור לשלוט על אשתו, אין בשום דת בוודאי לא בתרבות המערב,

חובה על הבעל לכבד את אשתו, ולתת לה מקום ולדאוג לה לכל צרכיה כפי שיש ביהדות.

יוצר האדם הוא היחיד המכיר במדויק את התכונות של גבר ואשה, ולכן התורה הטילה על הבעל

חיובים רבים לכבד ולדאוג לאשתו, והטילה עליו את החלקים בבית שמתאימים ליכולתו לאופיו,

מצד שני התורה נתנה לאשה תפקידים אחרים.

אין עוד שום מקום בעולם כמו היהדות שבה אשה מגיע לאושר וכבוד אמיתי.

זה נכון שישנם יהודים גם הקרויים חרדים שהיצר הרע הצליח לגרום להם לעשות דברים האסורים

ע"פ ההלכה ביחס שבין בעל לאשתו. סביר להניח שנתקלת בכמה מקרים כאלו,

אך חובתנו להבדיל את הפרט מהכלל.

 

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מדוע אני נדרש להאמין בתורה שבעל פה?

שאלה:

שלום .
אני מבקש תשובות ענייניות ולא תשובות מתפלספות בבקשה .
1 .כשאתה חותם על חוזה דירה למשל האם אתה חותם אותו בעל פה או בכתב ?
מדוע אני נדרש להאמין בתורה שבעל פה בכלל ?
מדוע מה שנכון והיגיוני  לחיי היום יום שלנו לא טוב לתפיסה הבלתי מסוייגת שלכם בתורה שבעל פה ?

2 .אין לי ספק שאלוהים קיים רק שיש לי ספק רב בעניין היותו דתי .
הוכח לי בבקשה דרך ספר התנ"ך שאלוהים הוא דתי כמוך ולא חילוני כמוני .
תודה .

 

תשובה:

שלומי שלום וברכה
כל הכבוד לך אני רואה שאתה מצד אחד רוצה לדעת את האמת בכל מחיר, ולא מוכן לאבד את חייך רק בגלל דעות קדומות.
מצד שני אתה לא רוצה להיות פראייר אתה לא רוצה לשנות את החיים בלי להיות בטוח בצורה הגיונית מוצקה שחור ולבן שאכן זו האמת, כי אחרת למה לטרוח.
ואתה בהחלט צודק וזה מראה כמה אתה בחור חכם ונבון.
יש שורה ארוכה מאד של הוכחות בענין אמיתות התורה, ואין עוד שום דת הבנויה על הוכחות לוגיות מלבד היהדות האותנטית.
חלק מהראיות קצרות יותר, וחלקם מורכבות יותר, כמובן שעל כל נקודה יש ראיה אחרת.
תוכל למצוא הרבה מאד חומר באתרים של ערכים הידברות שופר ועוד.
אולם קשה מאד למצוא את האמת ולברר אותו בלי לבא מוכן לשיחה ארוכה יותר ודיון נרחב, משום שעל כל טענה וראיה בהחלט יעלו לך ספקות, ובהחלט יש צורך במי שיענה לך עליהם ויסביר לך.

ההוכחה הבסיסית ביותר הוא שהעולם מורכב מדי מלהברא בעצמו, והוא מורכב מדי מלהברא ע"י מתכנן בלי מטרה לתכלית.
הבורא מסר לנו את התורה והבטיח לנו בתורה שלא תשכח מפי זרעו [אגב זה עובדה מפליאה שאין לה אח ורע בהיסטוריה שעם ישראל מצליח לשמור על התורה בצורה מובהקת ואחידה מתימן ועד ליטא וערבות רוסיה, ממרוקו ועד גרוזיה ובוכרה]. והוא גם הורה לנו בתורה לא לסור מדברי הרבנים ולעשות ככל אשר יורוך. [פרטים כתובים בתוך המסמך הכתוב על כך שיש בחוזה פרשנות וממי לקבל את הפרשנות].
דבר שבהכרח חייב להיות בעולם הוראות יצרן למכונה מופלאה זו, הבורא מנהל את העולם כל כך בחכמה, כך שלא יתכן שהפרט החשוב ביותר את הוראות היצרן הוא יפקיר ובחלק מהדורות הם ישתנו ויתעוותו. חייב להיות מי שמחזיק את הוראות היצרן בכל דור.

בכל אופן כיון שמדובר בעתיד שלך ובחיים שלך, ובנצח שלך, ודוקא בגלל שאתה בחור חכם ונבון ומעמיק שרוצה להגיע לאמת, אני מציע לך להקדיש סוף שבוע אחד שבו תברר את הנושא לעומק אחת ולתמיד.
המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא בערכים, ההוכחות הם לוגיות לחלוטין, ותוכל לצאת משם עם ידיעה ברורה מה האמת, ואז תוכל להחליט מה אתה רוצה לעשות עם האמת.

050-412-4876 אני ממליץ על בחור נחמד בשם דן טל.
שיוכל לארגן לך מפגש סוף שבוע במלון במחיר מסובסד [דמי רצינות בלבד] עם הצוות המקצועי של ערכים.
תרים טלפון וקח את הפרטים.

ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

 

הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, אנשים נדו בראשם: מסכן, הוא השתגע לגמרי!

הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, אנשים נדו בראשם: מסכן, הוא השתגע לגמרי! חנוכה

הרב מרדכי נויגרשל

 

שמעתי סיפור יפה, שמאוד מסמל את חנוכה, מפי עד ראייה, רבי ישראל מאיר לאו שליט"א.

הרב לאו היה אחד הילדים הראשונים שהגיעו אחרי השואה. הוא היה ילד בגיל שמונה, באוניה הראשונה

שהגיה לארץ מיד אחרי המלחמה, בשנת תש"ה, והביאה שלוש מאות ילדים פליטי מחנות ברגן-בלזן ובוכנואלד,

לחופי ארץ ישראל. הילדים הללו היו שרידי יהדות פולין והונגריה, ילדים שלא זכרו כלום מבית אבא, שלדי אדם

שנותרו אחרי חמש שנות טרור נורא. הרב לאו עזב את בית אבא בהיותו בן שלוש וחצי. הגם שאביו

היה מגדולי רבני פולין- רבה של פיוטרקוב- הוא לא יכול היה לזכור כלום.

הם הגיעו למחנה עתלית, ולאר כמה ימים חילקו אותם לקיבוצים בארץ. בחלונות הגבוהים של הסוכנות סוכם,

שהחלוקה תהיה לפי יחסי הכוחות של הציבור בארץ, ולמרות שאיש מהם לא בא מהבית חילוני, רובם,

כמובן נשלחו למקומות חילוניים.

ישראל מאיר לאו בן השמונה הועלה למשאית שיעדה היה קיבוץ להבות הבשן. ברגע האחרון גרר אותו אחיו הגדול

מנו, נפתלי לביא, שכבר ידע לקרוא עברית, לעבר משאית אחרת שכינסה את הילדים שהועברו אל כפר הנוער הדתי.

שם הם החלו ללמוד מנהגי חגים ושירי חגים. הכל היה חדש לו. הוא לא זכר כלום. לא נרות שבת ולא שום דבר.

וכי מניין יזכור משהו מבית אבא ? אבל כשהגיע חג החנוכה, ובבית הספר שרו את השיר ' מעוז צור' במנגינה

המסורתית, נשמעה לו המנגינה קרובה מאוד ומוכרת. זה היה מוזר מאוד. מאיפה הוא יכול לזכור את המנגינה הזו??

כשפגש מאוחר יותר אח אחיו נפתלי, הטריד אותו העניין הזה. "תגיד לי, נפתלי", פנה אליו, "איפה שמענו

את המנגינה הזו? מאיפה אני זוכר אותה?". נפתלי נתן בו את עיניו ושאל: "אינך זוכר מה קרה בשנה שעברה בצריף?"

פתאום הוא נזכר.

 

צריף שישים ושתים

 

זה היה בבוכנואלד בחנוכה תש"ה. צריף ששישים ושתים הכיל ארבע מאות אסירים מזלמנים,

שרידי אדם, שלדים, אנשים שבורים בגופם ורמוסים בנפשותיהם. אחרי ארבע וחצי שנות טרור נאצי

כבר לא נשאר הרבה. כל יום אחרי העבודה היו מחלקים להם אוכל. כל אחד היה מקבל חתיכת לחם יבש,

מאה וחמישים גרם, מיקש שיבולת שועל. כל אחד היה מביא את הכוס שלו, מין כלי ברזל מלוכלך,

שלתוכו יצקו משקה דלוח חם, המשקה היחיד של היום, שמשום מה קראו לו קפה.

פעמיים בשבוע היו מחלקים להם גם מרגרינה- מנת שומן חצי שבועית. אם נרצה לשער את גודלה,

עלינו לחלק לפיסת מרגרינה של היום לשישה עשר חלקים. כל אחד קיבל בערך משבצת כזו.

כשהסתיימה חלוקת המרגרינה, היתה לגרמני האחראי הנאה מיוחדת במינה. בסיר נשארו דבוקות חתיכות מרגרינה

קשה. הוא פקד על היהודי התורן לחפון בשתי ידיו מהפרורים שנשארו, והכריז בקול שהוא משליך אותך באוויר.

רוב היהודים בצריף לא הלכו להשפיל את עצמם בשביל פרורי מרגרינה גם אחרי ארבע שנות מלחמה,

אבל היו כמה עשרות שאי אפשר לדון אותם. חמש שנים הם חיים בלי משפחה ובלי תרבות, מורעבים עד כדי טרוף.

הם היו מוכנים לעשות הכל בשביל להשיג עוד פרור מרגרינה. הם התפלשו בעפר נשכו זה את זה, ונאבקו זה בזה

כדי לזכות בעוד משהו להכניס לפה… הגרמני שאב הנאה מרובה מן המחזה.

בצריף היה יהודי זקן בעל הדרת פנים מיוחדת. בחלומות הילדות, כך 'רואים' את אליהו הביא.. בדרך לא דרך

הוא הצליח לשמור על הזקן שלו בכל המחנות. פניו האירו תמיד, חיוך היה שוכן דרך קבע בקצה שפתותיו,

ובפיו היתה זמינה מילה טובה לכל אדם שנשבר. את האוכל שלו הוא חילק פעמים רבות למישהו שהיה נראה לו

זקוק יותר. למותר לציין, שהוא כלל לא השתתף במאבקים סביב המרגרינה.

 

היהודים התקשו לעמוד במחזה. הרב בכבודו ובעצמו?

 

יום אחד באמצע חורף תש"ה, לאחר שגמרו לחלק את הלחם והקפה והמרגרינה, פקד הגרמני את הפקודה הרגילה

שלו- לזורק באוויר את החתיכות שנותרו. תוך שניות התעבתה באמצע הצריף ערמה של יהודים. פקעת שכולה

התכתשויות והתפלשויות, ובסופה הלך כל אחד למקומו חפוי ראש עם האוצר, במידה וזכה לו. על הארץ נשאר

שרוע אדם אחד- אותו זקן. הוא הצליח לתפוס כמה חתיכות מרגרינה! הוא נאבק עם צעירים ממנו ביחסי כוחות

לא שקולים- והצליח!

הלב נשבר לראות אותו. היהודים התקשו לעמוד במחזה. הרב בכבודו ובעצמו? מי שסימל יותר מכל את היכולת ה

אנושית לשמור על צלם האלוקים בכל מצב? קשה לראותו בשפלותו, וקשה יותר מכך לחשוב שאם לו זה קרה,

מי יכול להיות בטוח שמחר לא יקרה לו אותו דבר?!

הזקן אסף רגל אחת ועוד אחת והלך לו למקומו. בדרך ריחמו עליו כמה והציעו לו את המרגרינה שלהם. הפלא הגדול

היה שהוא לקח. זה כל כך לא התאים לו! לבסוף הוא התיישב בדרגש שלו, והמתין שהגרמני יצא.

ברגע שיצא הנאצי, הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, בגד האסירים שלו. אנשים נדו בראשם:

מסכן, הוא השתגע לגמרי! כשסיים לתלוש את הכפתורים תפס את שולי הבגד והחל לפרום ולקרוע ממנו חוטים.

בשלב הזה ניסו כמה לעצור אותו ולהניא אותו מן המעשה, אבל שום כח בעולם לא הצליח לעצור בעדו.

 

"יהודים, חנוכה היום!".

 

אחר כך הוא החזיק את המרגרינה הקשה סמוך לכוס הקפה המהביל החם, והמרגרינה ניתכת והולכת

וזורמת על אצבעותיו. או אז, כשכל הציוד היה בידו, הוא נעמד במרכז הצריף וצעק בקול לא לו: "יהודים, חנוכה היום!".

הוא לקח את הכפתורים, העמיד אותם בשורה, לקח את המרגרינה המותכת, יצק אותה לתוך הכפתורים,

לקח את החוטים, השחיל אותם בכפתורים- והרי לכם נרות, שמן, ופתילות…

בתקרת הצריף היתה תלויה מנורת נפט שתפקידה היה להאיר קצת את הצריף, כדי שאם יכנס גרמני

הוא יוכל להרביץ בלי להיכשל באף אחד… עמד יהודי והרים על כתפיו יהודי אחר. הם לקחו איזו חתיכת נייר

שהצליחו למצוא מאי שם, והדליקו את השמש. השמש ניתן בידיו של הזקן, והוא נעמד בין ארבע מאות שברי אדם,

כביכול, שמילאו את צריף שישים ושתיים במחנה בוכנוואלד, וברך את ברכות ההדלקה" "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו

להדליק נר של חנוכה", "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם הזמן הזה", "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"- והדליק.

כשסיים להדליק פצחו כל היהודים בצריף שישים ושתיים, ארבע מאות במספר, בשירת 'מעוז צור'. הם שרו ביחד ,

באותה מנגינה מסורתית ששרים בכל מקום עד היום… עד שפרץ הגרמני את הדלת כדי לראות מה פתאום השתגעו

היהודים והחלו שרים.

סבורני, שהשירה הזו היתה בשורת הניצחון של העם היהודי. אחת מתוך הרבה בשורות מעין אלו. אולי לא מול היוונים

ממש, אלא מול ממשיכי דרכם, שלא הסתפקו בכריתת הרוח, אלא רצו לצרף אליה גם את כריתת הגוף.

 

חג החנוכה הוא, אם כן, החג שבו אנו מציינים את ה"לא ככל הגויים בית ישראל". ברור הדבר, שכאשר הסיסמא

הצטמקה והפכה להיות 'ככל הגויים בית ישראל' נעשה חג החנוכה לצנינים בעיניהם. ממילא היה צורך לשנות אותו

ולהפוך אותו על פיו. כך נולד בליל החושף והבלהות של חג האורים, שנועד להחשיך את עיניהם וליבם של ישראל,

לנסות להמשיך את מה שלא הצליחו היוונים לעשות.

 

אבל אנחנו נדליק בעזרת ה' כולנו את נר חג החנוכה, שיאיר את החושך הזה !

 

(מתוך הספר דורש טוב- חנוכה )

בכיתי שעתיים ולא יכולתי להירדם. בבוקר פניתי לבעלי ואמרתי לו…

בכיתי שעתיים ולא יכולתי להירדם. בבוקר פניתי לבעלי ואמרתי לו… הרב אהרן מרגלית

 

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

כל אחד מאתנו נאלץ להתמודד מדי פעם עם אתגרים שלפעמים נראים לו גדולים על מידותיו.

לפעמים הנושא הכספי הוא הגורם המעיק, לפעמים בעיות במשפחה, יחסים עם חברים, בעיות רפואיות ועוד ועוד.

האתגרים הללו, מכונים על ידי רוב בני האדם 'קשיים', 'מכשולים', 'מהמורות' ושלל ביטויים דומים,

אך בפיו של הרב אהרן מרגלית, לא תוכלו למצוא את כל ההגדרות הללו. מבחינתו כל בעיה היא 'אתגר',

וכל מכשול הוא 'נקודת מבחן'.

"כל החיים שלנו תלויים בדבר אחד, בנקודת ההסתכלות שלנו על החיים", אומר הרב מרגלית.

"נקודת ההסתכלות על הבעיה, על הכאבים, או על כל אתגר אחר, היא זאת שקובעת אם יהיה זה קושי ומכשול,

או שמא אתגר שמרומם את האדם ומביא אותו למקום גבוה יותר. ההסתכלות שלנו היא זו שמשפיעה

על המחשבות שלנו, המחשבות משפיעות על המעשים שלנו, והמעשים הם הם שיוצרים את מציאות החיים שלנו.

"הקב"ה נתן ונותן לכל אחד כוחות לפי האתגרים והתפקידים שלו בעולם הזה", מוסיף הרב מרגלית

. "וכפי שאמר דוד המלך ע"ה 'הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר'. כל אחד בטרם ירידתו לעולם השפל הזה

מקבל מידי הקב"ה את כל הכוחות שיידרשו לו בימי חייו, כדי להתמודד עם האתגרים שיתייצבו בדרכו.

ברגע האמת, כשמגיע האתגר וניצב לפניו, אם יש לו את השכל, הוא משתמש באותם הכוחות.

"למעשה אפשר לראות ברגע האמת שבו צץ האתגר, כהזדמנות להוציא מהכח אל הפועל את אותם הכוחות

שטבע בו הקב"ה לפני הולדתו. אדם שיצליח להפנים ולהבין באמת, שבכל פעם שהקב"ה נותן לו התמודדות חדשה

זה רק לאחר שהוא כבר צייד אותו מראש בכל הכלים, היכולות והכוחות הנדרשים לו להתמודדות עם אותו האתגר,

אדם שיזכור זאת לא יכנס למשבר, הוא לא יאבד את העשתונות, הוא יצטרך רק לחשוב ולהחליט:

'אוקיי, אז יש לי פה אתגר חדש'. הוא יחפש וימצא בעצמו את הכוחות להתמודד עם האתגרים.

"ואם הקב"ה בחר דווקא בנו ונתן דווקא לנו אתגר קשה להתמודד אתו, סימן שאנחנו מסוגלים לכך.

לא כל אחד מסוגל, אבל אנחנו מסוגלים. איך נדע שאנחנו מסוגלים? עובדה שהקב"ה ניסה ומנסה דווקא אותנו,

הוא לא מנסה אף אחד שלא באמת יכול! "גם ברגעים כאלו, של התמודדות, צריך לזכור את המצווה התמידית

שציווה אותנו השי"ת, "ובחרת בחיים".  צריך לבחור בחיים כפשוטם, לבחור בחיים, אבל בחיים שיש בהם.

בחיים של עשיה, בחיים עם משמעות, בחיים… כפשוטם…

"אמי ע"ה נהגה לומר הרבה פעמים: 'הכאב שאתה מרגיש היום, זה הכח שיבנה אותך מחר'.

"אדם שעבר אתגרים הוא יודע שצריך לחבק כל נשימה ונשימה שאנחנו נושמים, צריך לחגוג על כל מה שיש בחיים,

לחפש כל הזמן על מה להודות, ויש כל כך הרבה על מה. צריך פשוט לפקוח עיניים ולשנות את נקודת ההסתכלות.

להתמקד במה שיש, במה שכן פועל כהלכה, בחלקים הטובים, בחלקים הבריאים שלנו ולא בקושי, לא בכאב,

לא בקנאה, לא בייסורים והיגון… להתמקד במה שיש. צריך להיות ממוקדים בטוב, להסתכל קדימה ולחשוב

מה אני כן מסוגל לעשות, איזו בעיה אני כן יכול לפטור, איך אני יכול להשתמש עם אותם החלקים שכן עובדים,

לנצל את מה שכן יש לי בחיים.

כבר אמר הרב דסלר זצוק"ל: 'העבר זיכרונות, העתיד דמיונות, וההווה ניסיונות'. זה עיקר החיים.

"להיות שקוע בעבר, בזיכרונות המרים בקשיים של העבר, זה לא נותן שום דבר. צריך ללמוד מזה ולהפיק לקחים,

אבל להיות ממוקדים כל הזמן עם המבט רק קדימה, איך אני יכול לעשות עכשיו משהו מועיל, איך אני יכול להתקדם,

מה אני עושה בדקות ובימים הקרובים. לא לשקוע במרירות ועצבות על מה שלא הצליח לי,

או בחלומות ותוכניות למשהו שאעשה בעוד 30 שנה.

"כי בסופו של דבר, האדם עצמו בוחר אם להתמודד או חלילה להתמוטט. כל אחד צריך לחיות חיים עם משמעות,

שתהיה לו סיבה שבשבילה שווה לו לקום בבוקר.

"האדם אינו בוחר את ציור חייו, הוא כן בוחר באיזה צבע לצבוע אותם. הוא בוחר אם לצחוק או לבכות,

לקטר או לשמוח,הכל תלוי בבחירה שלו עצמו. צריך לזכור שאת תמונת החיים שלנו צייר הקב"ה

וזה לא בשליטתנו, אבל את הצבעים אנחנו בוחרים.

"מהו ציור החיים? האתגרים שהקב"ה הציב בנחלתנו. הוא לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים את האבא הזה

או האמא הזאת, איזה סוג דם אנחנו בוחרים, ומי יהיו האחים והאחיות שלנו. הוא קבע לנו מציאות,

ואנחנו אלו שצריכים להחליט איך לעבוד אתה.

"כל זמן שהאדם לא משלים עם המציאות שבה הוא חי, אין לו את הענווה וההכנעה כלפי הבורא כדי להבין

שזה הקב"ה פה, הוא שם אותי כאן ואלו האתגרים שהוא בכבודו ובעצמו החליט להציב בפני, אז זה קשה לו.

"עם המציאות אנחנו לא יכולים להתווכח, אנחנו צריכים למצוא איך להתמודד אתה באופן הטוב ביותר.

"כשאדם משלים עם המציאות ומבין שהכל תלוי בנקודת ההסתכלות שלו, חייו משתנים בן רגע מן הקצה

אל הקצה האחר. עד היום הוא ניסה להילחם במציאות. ולא יכל לה. זה הפך אותו לאדם מריר, כעוס, פגוע,

רואה הכל בעיניים שחורות, הוא אדם בלי תקווה, פסימי חסר תקנה המפזר סביבו רעל ולא נעים להיות בסביבה שלו.

"אבל כשהוא משלים עם המציאות ומבין אותה, החיים משתנים מן הקצה אל הקצה. הוא מתחיל להתמודד אתה

בצורה בריאה, מתוך אמונה בבורא עולם, והכרה בכוחות שניתנו לו כדי להתגבר על הקושי ולצלוח את האתגר.

"לטובת העניין, אני רוצה לספר לקוראים הנכבדים שלנו סיפור קטן שממחיש את הדברים ואירע באחרונה",

מוסיף הרב מרגלית.

"בתחילת החורף האחרון התקשרה אלי אשה, מאחת הערים הגדולות בארה"ב, ומאוד עודדה אותי והודתה לי על זה

שפרסמתי את הספר 'אתהלך'. היא קראה אותו בתרגום האנגלי שלו לפני שש שנים,

ומאז הוא נותן לה המון כוחות ותעצומות. "בהיותה ילדה בת שבע היא הלכה עם אמא שלה על המדרכה בבורו פארק,

החזיקה בידה, לפתע עלתה על המדרכה משאית כבדה נהוגה בידי נהג כושי שיכור, שאיבד את השליטה על הרכב,

פגעה בה והעיפה אותה עשרות מטרים קדימה. אמא שלה יצאה עם מכה יבשה וטראומה, 'אבל אני', היא מספרת,

'נפגעתי מאוד קשה, אושפזתי בבי"ח אורטופדי, עברתי לשיקום, כמעט שנתיים בבי"ח, ניתוחים רבים ,טיפולים רבים.

לא היה קל'.

"'בתום שנתיים אני מגיעה הביתה עם נכות גופנית משמעותית, שכל רואי לא יכלו שלא לשים לב אליה.

אני מבחינה בבנות מתלחששות ומביטות בי ומאוד מרחמות עלי, אני מצטיירת בעיניהן כמסכנה. התחושות היו קשות,

למרות שניסו להתייחס יפה, הרגשתי שזה מתוך רחמים.

"'הפכתי להיות רודפת צדק', היא ממשיכה לספר, 'כל דבר שקרה בכתה, כל דבר שדיברו עליו מדדתי את זה,

אם צודק או לא, ראוי או לא, ועשיתי זאת בקול רם. אף אחד לא אהב את זה כמובן. לאט לאט חוויתי דחייה חברתית'.

"'כמובן שלבריכה לא הלכתי, בחצר לא שיחקתי, גם לא משחקי ילדות בסיסיים ונפוצים וכדו'. כך עברו עלי ימי בחרותי

כשאני מסתגרת בתוך עצמי יותר ויותר, נעשית מרירה, כעוסה וטעונה, כועסת על כל העולם, גם על אמי כעסתי

כי אם הייתה הולכת בחלק פנימי יותר של המדרכה לא הייתי נפגעת, וזאת רק דוגמה לכעסים שצברתי כלפי כולם,

מכל סיבה שהיא.

"'כמובן שגם בשידוכים לא היה קל, אבל בסופו של דבר נישאתי. יש לי בעל טוב וילדים ב"ה, אבל נשארתי כועסת

על כל העולם. כל דבר מכעיס אותי, כל אי צדק, בכל פעם שאני כועסת, אני ניגשת לחדר פותחת את המגירה

ומוציאה כדור הרגעה.

"'הכל השתנה לפני כשש שנים, כשבת דודתי הביאה לי במתנה את הספר שלך', מספרת לי הגברת.

'קראתי את הספר והתחברתי אליו מאוד, מאז הוא נמצא על יד המיטה שלי, בכל פעם שאני כועסת,

אני קוראת בו עמוד או שניים. הפסקתי לקחת כדורי הרגעה. בלילה אני נרדמת אתו, בבוקר אני פותחת אתו את היום…

"'למחרת יום הכיפורים השנה סיימתי את הספר בפעם השישית, בכיתי שעתיים ולא יכולתי להירדם.

בבוקר פניתי לבעלי ואמרתי לו "בעלי היקר, השנה, את הנוי סוכה בתקרת הסוכה אני רוצה לתלות לבד, בכוחות עצמי.

בעלי הסתכל עלי, איך תעשי את זה עם המוגבלות הגופנית שלך? הרי הסוכה גבוהה, זה בלתי אפשרי.

את לעולם לא תצליחי לעשות זאת, ואני גם לא מבין למה את רוצה להתאמץ כל כך, אני והבנות עושים זאת

בתוך שעה ומסיימים, אין סיבה שתתאמצי כל כך, בזמן שיש לך לבשל לחג שיימשך יומיים רצופים….

"'אבל אני לא וויתרתי', ממשיכה האשה לספר. 'אמרתי לו, שהרב מרגלית כותב בספר שלו שכשהם עברו דירה

לרחובות אשתו ביקשה לעשות ציפוי דקורטיבי במבואה בכניסה לבית. הוא אמר לה אין בעיה, לקח מידות הלך לחנות

של 'עשה זאת בעצמך', הזמין את הקרשים בגודל המתאים, ולאחר מכן ביקש מחבר שיעזור לו לסחוב שולחן

מבית הכנסת, הביא עוד שולחן, הניח עליהם ספסל, לקח סולם וטיפס. במשך שלוש יממות הוא שכב על הספסל

כשהאף שלו נוגע בתקרה ודפק מסמרים קטנים עד שהמבואה היתה מושלמת ויפה. "'אם הרב מרגלית

עם ידיים חלשות, וכתפיים משותקות, יכול היה לעשות ציפוי דקורטיבי, אז גם אני עם המגבלה הגופנית שלי,

יכולה לתלות את הנוי סוכה בתקרה של הסוכה'.

"האשה מספרת לי שבזה זה לא נגמר. היא תלתה את נוי הסוכה לבדה, ולאחר החג גם הורידה את זה

בכוחות עצמה, וכאן בעצם מתחיל הסיפור האמיתי שלה: "'25 שנה הייתי נכה ומסכנה', היא מספרת בהתרגשות,

'היום אני אשה בריאה עם מגבלה גופנית. אני לא נכה!!! וזה בעצם הסיפור העיקרי'…

"אבל הגברת שלנו, היתה צריכה לקרוא את הספר שש פעמים ולהמתין 25 שנה, עד שנפל לה האסימון

והיא הבינה שנכה זה לא מי שסובל ממגבלה גופנית, אלא מי שהחליט שהוא נכה!!

"יכול להיות עם מוגבלות קשה חלילה, אבל פעיל, יצירתי, חי חיים עם משמעות! נכה זה מי שהכניס לעצמו

לראש שהוא נכה. הכל תלוי בנקודת המבט.

"לסיום אני רוצה להדגיש שוב: כל מבחן שמזדמן לנו בחיים, עושה אותנו טובים יותר או מרירים יותר.

כל בעיה יכולה לבנות אותנו או לשבור אותנו. הבחירה היא שלנו, אם ננצח ונצא מחוזקים ומחושלים, ואם לאו,

חלילה נהפוך לקרבנות מרירים ועצובים".

 

(מתוך אתר דרשו)

 

מה עושים עם 440 תלמידות רעבות?

מה עושים עם 440 תלמידות רעבות?

 

רבים תמהים האם ישנה דרך לראות ניסים בדור שלנו.

לפני כמה שנים הזמינו אותי להתארח ב'שבת מחנה' של סמינר בו השתפו 440 בנות מבי"ס בית יעקב.

המחנה החל מיום חמישי וכלל גם את שבת. ביום שישי בבוקר הגענו לקבר הרשב"י הקדוש במירון,

שם התפללו הבנות מעומק הלב ולאחר מכן הוגש להן כיבוד קל שנתרם לעילוי נשמת רבי שמען.

המשכנו במסלול ובסיומו הגענו לאכסניה בצפון שם התארגנו לקראת השבת מרוממת.

לאחר תפילת ערבית, ירדו הבנות לחדר האוכל הענק והמתינו לעשיית הקידוש ותחילת הסעודה.

למעשה, מהבוקר הן לא אכלו בצורה מסודרת. השעה היתה 18:00 בערב וכולן חיכו לטעום ממטעמי השבת.

הרמתי את הגביע והתחלתי באמירת הקידוש: "יום השישי ויכולו השמים והארץ…",

לפתע רצה אלי אחת התלמידות ולחשה באזני: "הרב, אני חייבת לדבר איתך דחוף".

ניסיתי לסמן לה עם היד שתחכה לאחר הקידוש, אך היא התעקשה ואמרה, "הרב, זה דחוף".

עצרתי לרגע, בעוד 440 בנות עומדות וממתינות, ושאלתי אותה: "מה קרה? אני פה כל השבת,

תני לסיים את הקידוש, יש פה 440 בנות שכמעט לא אכלו כלום מהבוקר והן ממש רעבות".

"לא הרב, זה דחוף, אני חייבת לדבר איתך מיד בחוץ". לא נעים בכלל, עצרתי את הקידוש

והודעתי לבנות שאני תכף חוזר, ולבינתיים האחראית תסביר להן מה הולך להיות השבת.

יצאתי החוצה ואותה תלמידה אומרת לי: "כבוד הרב, קרה פה דבר איום ונורא". "מה קרה?" נבהלתי.

"המנהלת הזמינה 'קייטרינג' לשבת ובטעות שלחו לנו אוכל שאין עליו תעודת כשרות כלל, בוא ותראה זאת בעצמך.

מה עושים?! מה יאכלו 440 בנות?!".

"מה זאת אומרת?", נדהמתי. החשתי את צעדי אל המטבח ולתדהמתי אכן כך היה:

כל האוכל שנשלח היה ללא תעודת כשרות כלל. "מה עושים עם 440 תלמידות רעבות?",

פנתה אלי סגנית הסמינר שהייתה במתח רב.

"אל דאגה, הכל יהיה בסדר", אמרתי להן. חזרתי לקידוש ופניתי לתלמידות ואמרתי להן:

"תלמידות יקרות, יודעות אתן כי תפקידנו בעולם הוא לעשות את רצון אבינו שבשמים,

המעניק לנו בכל רגע חיים בחסד. אנו בני תורה השולטים על יצרנו, לכן נעשה הכל

כדי למלא את רצון ה' גם כשקשה לנו. אירעה תקלה בלתי צפויה ונשלח לנו אוכל ללא תעודת הכשר.

כעת בידינו ההזדמנות לקדש שם שמים ולעקוד את יצרינו, גם כשאנו רעבים עד למאד. על כן,

נתגבר כארי ונאכל השבת רק לחמניות ונשתה מים".

"באמת?!", נשמע קולן של מאות תלמידות המומות. אך ראו איזה פלא, לאחר שניות ספורות נעמדו התלמידות

מחוייכות ושמחות וקיבלו על עצמן באהבה גמורה לעמוד בנסיון ולא לאכול מהאוכל הלא כשר.

כולן התיישבו ואכלו לחמניות עם מים, כשהן שמחות ומאושרות ולא נשמעה אפילו תלונה אחת בנושא.

הייתה זו קבלה מאוחדת של כל הסמינר, שלוש סעודות הם אכלו לחמניות ומעט ממתקים שהביאו עימן בתוספת מים.

רבותי היקרים, שמעו היטב, בעל המקום שהיה מסורתי ושמע על הסיפור הגיע אלי במוצ"ש ואמר לי:

"כבוד הרב, תשמע אני אדם מסורתי המתגורר ב'בית דגן' ויש לי בן יחיד. כבר זמן רב

שאני ואשתי מתווכחים איפה ילמד הבן הצעיר, אשתי רוצה שילך למקום מסורתי,

בעוד אני רוצה שילמד במקום חילוני ו'מתפתח'. אך כעת, לאחר שראיתי כיצד מסוגלות 440 בנות

לא לאכול ולא לשתות מהאוכל הטעים שהוכן להן מטעמי כשרות ובכל זאת הן מאושרות

ואף משתתפות בסימפוזיונים בהתלהבות, הבנתי שאצלכם יש שליטה על היצרים, אם כן,

החלטתי כי הבן שלי יהיה כמותכם – אני הולך לרשום אותו לתלמוד תורה".

שמחתי מאד ואף סייעתי לו למצוא לבנו תלמוד תורה טוב.

לאחר שלושה ימים, מתקשרת אלי מנהלת הסמינר ואומרת לי: הרב זאיד, אתה חייב לשמוע מה קרה,

יש פה המשך מרגש ונדיר לסיפור של 'שבת המחנה'. כידוע לך, הסמינר ממוקם במועצה מקומית

שאינה עוזרת לו כלל. הסמינר כולו מבוסס על קראוונים שתרמו יהודים טובים מכיסם הפרטי.

"בטח אתה זוכר", הוסיפה המנהלת, "שבסעודה שלישית אספת את כל הבנות ואמרת להן:

'בנות יקרות, דעו לכן כי בורא עולם גאה בכן, עשיתן קידוש ה' מאין כמוהו. לפני שתצא השבת

וכולכן תמהרנה לבתיכן ותסתערו על האוכל, זכורנה כי כעת היא שעת רצון עצומה בשמים.

הקב"ה גאה בכן מאד שעמדתן בנסיון ונשארתן נאמנות לו עם כל הקושי – אין ספק כי הסמינר כולו

יזכה לראות ניסים גלויים בקרוב ממש". "דע לך, הרב זאיד", אמרה לי המנהלת בהתרגשות,

"התקשרו אלי כעת מהמועצה והודיעו לי שהם רוצים לבנות לנו מבנה ענק ומפואר, בשיתוף מפעל הפיס.

לא להאמין! מיד אחרי שעמדו בניסיון, הגיעה הישועה הגדולה".

רבותי זה הסוד – מי שמוסר את נפשו ועומד בניסיון לכבוד בורא העולם, רואה ניסים גלויים לחלוטין!

זו לא אמונה, זו סטטיסטיקה פשוטה.

 

(מתוך עתון בקהילה אייר תשפ"א)

 

 

מה, לא חסר לך המועדונים של חמישי בערב?

מה, לא חסר לך המועדונים של חמישי בערב? חן

אוהד אטינגר

 

חן דנינו נראה כיום כתלמיד ישיבה לכל דבר, אבל בעבר הוא היה נראה קצת אחרת.

"גדלתי בבית דתי", הוא מספר, "גם אני הייתי דתי, אבל ברמת דתיות נמוכה מאוד.

שמרנו שבת, אבל בצורה יבשה, אכלנו רק כשר, אבל לא הקפדנו על רמת כשרות גבוהה.

חבשתי כיפה, אבל זה לא הפריע לי לבלות במועדונים או ללכת לבריכה מעורבת.

היום קוראים לזה 'דתי לייט'.

"בגיל ההתבגרות הרגשתי סתירה פנימית. אם אתה מאמין בתורה ובמצוות, אז למה לקיים אותם ככה,

בצורה מינימלית בלבד, ואם אתה לא מאמין חלילה, אז למה לקיים בכלל?

"התחלתי לחפש את עצמי, ובתוך זמן קצר כבר הייתי בתחילתו של תהליך התחזקות רציני מאוד.

אני קורא לעצמי 'חוזר בתשובה', למרות שאף פעם לא הייתי חילוני, וזה בגלל שכל צורת החשיבה

וההתנהגות שלי השתנתה מאוד".

אנחנו מבקשים מחן שייתן לנו מענה על שאלה אחת, שמציקה לרבים מבני הנוער המהססים לצעוד

את צעדיהם הראשונים בעולם התשובה:

  • * תגיד, חן, לא היה לך קשה לוותר על הנאות העולם הלא חרדי? אתה פתאום תלמיד ישיבה,

    לא יכול ללכת למועדונים, אתה כבר לא יושב עם החבר'ה בשכונה על נרגילה ואקסלים עד אור הבוקר,

    אי אפשר ללכת לים בחוף מעורב, ואפילו לכדורגל אתה לא הולך. זה לא קשה? איך הצלחת להתנתק

    מכל העולם הקודם שלך, מכל מה שהיה חשוב לך ונתן לך סיפוק והנאה?

"אז זהו, שזה לא התנתקות! אני לא מוריד יום אחד את המסך על כל העבר ומתחיל לחיות כמו אדם אחר.

אף אחד לא אמר לי "חן, אל תלך למועדונים, זה אסור". או "אל תצפה במונדיאל כי זה יש פרסומות לא צנועות".

"אני התחלתי ללמוד תורה, התקדמתי בלימודי הגמרא, הרגשתי צורך להעמיק, לפתח את הידע התורני שלי,

להתקדם עוד צעד בעבודת ה',. התחלתי להרגיש את הטעם של תפילה מעומק הלב,

את הטעם של התגברות על ניסיון. אתה יודע איזה כיף זה אחרי שהיה לך ניסיון והתגברת עליו? זה סיפוק עצום.

"ככל שהפכתי ליותר דתי, כך העולם החילוני פחות עניין אותי. לא כי אסור וכי זה לא ראוי, אלא כי זה לא מעניין.

"חברים חילונים שואלים אותי את השאלה הזאת, מה, לא חסר לך המועדונים של חמישי בערב?

אני אומר להם תגידו אתם: ראיתם פעם אדם בן 70 מגיע למועדון ושותה אלכוהול בשעה 12 בלילה? לא.

למה? כי הוא עבר את הגיל, זה כבר לא כיף לו, זה לא מעניין אותו, הוא התבגר…

"אז אותו דבר, המועדון כבר לא קורץ אלי, לא מעניין אותי. אני לא אומר שאני לא אוהב לקפוץ ולרקוד לפעמים,

ואפילו לשתות קצת אלכוהול, אבל יש חתונות של חברים, יש מסיבת חנוכה ומסיבת פורים

ומסיבת ראש חודש ומסיבת סיום מסכת. לא חסרות הזדמנויות לשמוח ולחגוג גם בישיבה.

אבל כל שבוע ללכת לרקוד כמה שעות כאילו זאת היתה חובה קדושה? לא! זה כבר לא מעניין אותי היום.

עברתי את השלב הזה בחיים…".

  • * אבל ללמוד בישיבה זה לא רק לא ללכת למועדון, זה לא רק לוותר על כדורגל,

    זה גם להתחייב לישיבה 24 שעות ביממה… לא?

"כן ולא. אני רואה לפעמים תלמידים חדשים שבאים לישיבה בה אני לומד, ישיבת 'באר יצחק' לבעלי תשובה.

יש להם פחד בעיניים, הם מרגישים שהם כאילו נכנסים לכלא מרצון, בגלל שהם מאמינים שזאת הדרך הנכונה.

"אני מאוד מעריך את מסירות הנפש שלהם ואת הנכונות שלהם להקריב את הכל למען התורה

ולמען הקדוש ברוך הוא, אבל אני תמיד אומר להם, חבר'ה, תורידו לחץ! זה לא כזה מפחיד

כמו שזה נשמע. בישיבה לא חייבים ללמוד מהבוקר עד הלילה. הלימוד עצמו הוא לא כזה כבד,

יושבים יחד עם חבר טוב, מול ספר פתוח, לומדים מסבירים, מתווכחים, מסכמים, נהנים! זה כיף!

לשחק שש בש זה נחמד, נכון? ללמוד תורה זה גם נחמד, קצת להפעיל את הראש, וליהנות.

ואני לא מדבר על הטעם המיוחד שיש בתורה שזה כבר תוספת, אני מדבר על החלק הטכני הבסיסי,

מה כבר ביקשו ממך? שב תלמד קצת יחד עם חבר, אף אחד לא יצעק עליך שלא הספקת מספיק

ושאתה לא מבין כלום…

ואם אתה לא מבין, יש רב שישמח להסביר לך הכל, בסבלנות, עוד פעם ועוד פעם, עד שתבין…".

  • * ובכל זאת, כשאתה נהיה אדם דתי, בוודאי חרדי, אתה חייב לוותר על כל מיני דברים והנאות

    שכן מושכים אותך והיית רוצה לעשות אותם, אבל אתה לא יכול כי אתה חרדי עכשיו. לא כך?

"נכון. ברור שלהיות חרדי זה אומר לוותר על כל מיני דברים, אני לא אומר שלא.

אבל הוויתור הוא לא כזה קשה כשאתה עושה אותו בגישה הנכונה וברוח המתאימה.

"קח בחור הולל, יוצא עם כל העולם, מבלה בכל העולם, שותה עם כל העולם ועושה כל מה שבא לו.

יום אחד הוא מוצא את הבחורה הכי מקסימה בעולם, מתאהב ומחליט להתחתן איתה.

מחר הוא ימשיך לבלות כמו לפני החתונה? ברור שלא. אז הוא מסכן? לא! הוא מאושר,

הוא מצא את האשה שלו, הוא שמח איתה וטוב לו איתה, ולמענה הוא מוותר קצת על דברים אחרים.

"מי שמוצא את התורה הקדושה מתאהב בה, מי שמוצא את הקב"ה, שמח לעשות את רצונו,

מי שמוצא את הפנימיות שלו עצמו, מבין שכדי לטפח את האישיות שלך עדיף לך וכדאי לך

לוותר על כל מיני הנאות מדומות ואפילו הנאות אמתיות, כי האישיות שלך תהיה טובה יותר,

ובטווח הארוך אתה תהיה מאושר יותר".

 

 

 

 

מה גילתה ד"ר יורזינסקי כשהרכיבה מצלמות על ראשי הזרזירים

מה גילתה ד"ר יורזינסקי כשהרכיבה מצלמות על ראשי הזרזירים

אוהד אטינגר

 

אחד האינסטינקטים הטבעיים ביותר שנטבעו בכל אחד מבני האדם החיים על פני האדמה,

הוא הצורך למצמץ. כן כן, הצורך לעצום את העין לרגע קל, כדי לספק לגלגל העין מעטפת

לחות והגנה מפני האוויר היבש וחלקיקי האבק שמרחפים על גביו. בטח אתם ממצמצים

עכשיו במרץ רב, כי אתם חושבים על זה. אבל גם בזמן שאתם בכלל לא חושבים על מצמוצי

עיניים אתם ממצמצים, כמו שאמרנו, מכורח האינסטינקט.

בואו נחשוב לרגע מה היה קורה אם לא היה טבוע בנו האינסטינקט הזה, חלילה וחס.

תינוק היה נולד, משאיר את עיניו פקוחות ומתעוור. נסו להביא בקבוק עם דבק לילד קטן

שבחיים שלו לא ראה או שמע על מוצר שנקר 'דבק'. הוא ימרח להנאתו, ידביק גזירי נייר

על דפי בריסטול, ולאחר מכן יניח את הדבק בצד וילך לשחק בצעצועים אחרים. כשהוא יחזור

חזרה, הדבק כבר יהיה יבש ובלתי שמיש. למה? כי אף אחד לא הזהיר את הילד שהדבק

מתייבש אם לא סוגרים אותו מייד. אז איך הוא יודע למצמץ בעיניים? מי לימד אותו?

האינסטינקט הזה שטבעו בדם שלו, מי טבע אותו שם? מי ברא אותו בצורה כזאת,

כשהמוח הקטן והלא בשל שלו כבר מבין ויודע שהוא חייב, אבל ממש חייב למצמץ עם העיניים?

 

לא רק בני אדם

 

חוקרת אמריקאית בשם ג'סיקה יורזינסקי, עוסקת כבר שנים רבות בבחינת האופן שבו בעלי חיים

מקבלים מידע על סביבתם. בין היתר היא תהתה כיצד הציפורים מאזנות בין הצורך למצמץ לבין

הצורך להשיג מידע ויזואלי.

"בני אדם", היא אומרת, "ממצמצים לעתים קרובות, ובאותם שברירי שנייה שבהם עיניהם עצומות

הם מאבדים את הקשר עם הסביבה. תהיתי מה קורה אצל בעלי חיים אחרים".

סיפורה של יורזיסקי הובא ב'ניו יורק טיימס' האמריקאי, בכתבה מפרי עטה של אליזבת פרסטון,

ובהמשך תורגם המאמר לעברית על ידי 'הארץ'. בדומה לציפורים אחרות מבירה כותבת המאמר,

כשזרזירים ממצמצים קרום חצי שקוף מכסה לשבריר שנייה את עיניהם. ד"ר יורזינסקי הרכיבה

על ראשי הזרזירים מצלמות שמכוונות אל פניהן. בצילומים רואים שהזמן שהן משקיעות במצמוץ

פוחת ברגעים מסוכנים במעופן. התגלית פורסמה לאחרונה בכתב העת Biology Letters.

לצורך המחקר פנתה החוקרת לחברה שמייצרת ציוד לניטור פעולה של עיניים והזמינה ממנה

התקן שהותאם במיוחד לראשי הציפורים.

מכיוון שעיניהן של ציפורים ממוקמות בשני צדי הראש, ההתקן כולל שתי מצלמות שכל אחת

מהן מכוונת לעין אחרת, מארז לסוללה שמוצמד לגב הציפור ומשדר. יורזינסקי צדה עשרה

זרזירים ארוכי זנב, עוף נפוץ בטקסס, והרכיבה עליהם את ההתקן. היא הרכיבה את הציוד

רק על גופם של הזכרים, שממדיהם מאפשרים להם לשאת אותו.

"היא שחררה את הציפורים במתחם מגודר ורדפה אחריהם כדי לאלץ אותם לעוף",

נאמר בכתבה. "בזמן שהזרזירים עפו, ההתקן תיעד את תנועת העיניים שלהם. יורזינסקי

חילקה את הסרטונים שהתקבלו לשלבים – עמידה על הקרקע, המראה לקראת מעוף

ונחיתה – וגילתה דפוסים ברורים: בעת המעוף הציפורים מצמצו במהירות רבה יותר

מאשר בזמן ששהו על הקרקע. לפני הנחיתה הם כמעט שלא מצמצו.

"הגיוני לגמרי שהציפורים ימקסמו את המידע הוויזואלי שהן מקבלות בשלבים הקריטיים

של המעוף", אמרה ד"ר יורזינסקי. בזמן מעוף מהיר, התנגשות בעצם אחר עלולה להיות

אסון. בחירת מקום לנחיתה גם היא מסוכנת. חשבו על ציפור שנוחתת על ענף. "אם הציפו

ר תחטיא אותו במקצת, היא עלולה לנחות באוויר וליפול על הקרקע", אמרה ד"ר יורזינסקי.

"היא גם שמה לב שהציפורים מצמצו לעתים קרובות יותר ברגע שהן נגעו בקרקע.

ייתכן שזה נובע מהצורך שלהן למצמץ לאחר שהחזיקו את עיניהן פקוחות, או כדי להגן

עליהן מפני אבק וחלקיקים אחרים. ד"ר יורזינסקי מתכוננת להמשיך בניסויים עם ציפורים

שעפות בסביבות שונות, דוגמת יער שמעמיד מכשולים רבים יותר".

מה שמעניין זה שממצאיה של יורזינסקי דומים לנתונים על מצמוץ של טייסים. מחקר

מ-1996 הראה שטייסים שתרגלו בסימולטורים מצמצו מהר יותר מאשר בטיסות עצמן.

הם מצמצו לעתים רחוקות יותר בעיקר בזמן הנחיתה. מחקר מ-2002 הראה שטייסים

מצמצו פחות בחלקים של הטיסה שדורשים תשומת לב ויזואלית רבה יותר.

"הטייסים אינם מתנהגים בדיוק כמו ציפורים, אבל המקבילות מעניינות", אמרה יורזינסקי.

"בזמן תמרונים מסוכנים הזרזירים עשויים להפיק תועלת מעיניהם הפקוחות. לדעתי,

היכולת שלהם להתאים את המצמוץ באופן כה מדויק, בזמן שמבחינתם חשוב כל כך

להיות ערניים לסביבה שמקיפה אותם, היא לא פחות ממדהימה", אמרה.

 

המסקנה המתבקשת

 

העובדה שהאינסטינקט הזה טבוע בבני אדם מרגע לידתם, ואפילו עופות יודעים לעשות

שימוש נכון במצמוצי העיניים שלהם, גם מבלי שמישהו ילמד אותם, מחייבת אותנו להסיק

מסקנות. מישהו ברא אותנו ככה!

מישהו ברא בדרך הזאת את החיות והעופות.

שום דבר לא קורה מעצמו, ולכל תופעה טבעית יש הסבר, יש לה סיבה ויש מישהו שתכנן

אותה וגרם לה לקרות. אז בואו נודה לקדוש ברוך הוא שטבע בנו את האינסטינקטים הללו

שמאפשרות לנו ליהנות מראייה תקינה, מנשימה סדירה, מזהירות טבעית מפני הסכנה ועוד ועוד.

 

ועוד מצמוץ אחד קטן

 

ואם אנחנו כבר מדברים על מצמוצי עיניים כדאי שניזכר לרגע במה שנאמר בכתוב 'ועוצם עיניו

מראות ברע', ומה שאמרו חכמי המשנה שצריך אדם להיות 'קל כנשר' כלומר מהיר וזריז לעצום

את העיניים שלו כשהוא נחשף לדברים שאסור ליהודי לראות או שלא כדאי לראות.

נשתדל לשמור על העיניים, ולעצום אותם במהירות, בזמנים ובמקומות הנכונים, לקדש שם

שמים ולעשות רצונו יתברך בלבב שלם.

אחרי חיפושים בחרתי לי בלטה במטבח להתפלל

אחרי חיפושים בחרתי לי בלטה במטבח להתפלל

 

אחד הדברים האהובים עליי הוא להתבונן מהצד ולראות איך אנשים מתחברים

ממקום פנימי שונה אל אותו מקור חיות. יש נשים שפיהן מזמזם תמידית פרקי

תהילים. אני מעריצה אותן, מקנאה בהן. איך אגיד את זה ביראת הקודש הראויה?

אני מבינה את המעלה, מעריכה מאוד, לא מתחברת. הלוואי שליבי היה שם. אבל

מילותיו של דוד המלך זורקות אותי היישר לאזכרות של אבא שלי, שם פגשתי אותן

לראשונה. לרגעים שכל שנה מחדש הזכירו לי שאין לי אבא. תודה, לא צריכה אתכן

כדי לזכור שחלל בקרבי.

יש נשים שהולכות לכותל, בכל מאורע, לכל בקשה. יש נשים שמקדישות את מרצן

לארגון שפרה ופועה. יש שמדליקות נרות לצדיקים או מתפללות שחרית אצל רבי

שמעון. ויש את השליחות החב"דיות שעלו על כולנה. בכולן אני מקנאה. גם אני רוצה

חיבור ישיר, זמין ותמידי אליו יתברך, מעבר לדיבור הפשוט של ילדה עם אין סוף

בקשות ושאלות.

רציתי למסד את היחסים בינינו, אבל היו לי המון מניעות לתפילה. ילדים, עייפות,

לידות, הנקות, לא מחויבת, לא ילדת בית יעקב עם גרסא דינקותא. בלה בלה.

אין סוף תירוצים ולב אחד שיודע את האמת. אני רוצה להתפלל. אני צריכה את

התפילה. אני זקוקה לחיבור. לא חזרתי בתשובה בשביל ללבוש חצאיות ולהתאים

את כיסוי הראש לחולצה. חזרתי כי התגעגעתי, כי אני רוצה להיות קרובה.

נכון, יש אין סוף דרכים להתחבר. אבל משום מה השם מבקש שנתייחד איתו

דרך התפילה במילותיהם של חכמינו ז"ל, ואני די משתדלת לעשות את מבוקשו,

אז למה שדווקא במקרה הנ"ל אחרוג ממנהגי? היה לי המון יצר הרע על התפילה.

לקח לי שנים להתגבר עליו. אני מצליחה בקטנה, אז בבקשה לא לעשות לי עין הרע.

 

מבקשת להיות צינור

 

אחרי חיפושים אחר המקום האידיאלי שבו אוכל להתחבר בניחותא אל השם, נראה לי

הגיוני שהמילים שלי ישוגרו אל החלל שבו אני נמצאת רוב הזמן – במטבח. יש לי בלטה

אחת, בדיוק באמצע, שם אני יושבת על השרפרף ופותחת את הסידור. מיקום מדויק, גם

מוסתר מכולם וגם איפה שכולם מחפשים אותי. מבלטת התפילה שלי אני שומעת אם

אחד הסירים שעל האש זקוק לערבוב או שהתנור מסיים את עבודתו. מהחלון אני רואה

אם משיב הרוח ומוריד הגשם, אם שמש מציצה מאחורי ענן, אם העצים שלי, שעליהם

נשרו מפני הקור הירושלמי, מתחילים להתעורר או ממתינים לט"ו בשבט. אם אני מרחיקה

נדוד בעיניי, על הקיר שמולי הרב אדלשטיין זצ"ל והרבי מלובביץ' ממוסגרים, עסוקים

בחברותא זה עם זה. שומרים עליי, מתקנים את תפילתי. לידם פמוטי השבת שלי מחכים

שאחזור אליהם, בדרך כלל בכמה דקות איחור. כשאני עומדת להתפלל, שתי תמונות

שתלויות על המקרר מלוות אותי בתפילה. בראשונה, אני ואבא שלי. הוא מחייך, מרים

ומחבק אותי, כשאני עטופה במגבת אחרי הבריכה. אחת התמונות היחידות רק של שנינו

יחד. ובתמונה השנייה הבבא סאלי. לא יודעת איך הוא הגיע לשם, מוצא את מקומו מתחת

למגנט של "אמר רבי בנימין". אבל התאהבתי בזה שהוא שם. אולי הוא היה מחובר יותר

וידע לכוון כוונות שמיים, אבל התמונה שלו מזכירה לי שמילות התפילה שלו נמצאות אצלי

בסידור. אם ככה, אפשר לנסות לדבר ולהתמקד בזה שהשם שפתיי יפתח ופי יגיד תהילתו.

כמה שאני אוהבת את המשפט הזה. שם על בלטת התפילה שלי אני מכוונת את כולי

למילותיו המדויקות. מכוונת על כל מילה בטור. על חיוך מדויק בהרצאות. על תשובה

לילד שהתחצף. על שתיקות שנדרשות. במשפט הכי יפה בתפילה אני מבקשת להיות

צינור. כשנחוץ, השם יפתח את שפתיי במקומי, יאמר את דברו. בוודאי מוצא פיו יהיה

חכם, עדין, נכון מכל מה שאי פעם אחלום לומר.

 

שם, על בלטת התפילה שלי, אני מסתכלת על המילים "המלך הקדוש", מנסה לזכור

באיזו יראה אמרתי אותן, כמה ביקשתי, כמה התחננתי באותם ימי תשובה. משתדלת

להחזיר עצמי לאותה תשוקת תשובה.

 

חולמת על שמלת המשיח

 

כאן, על בלטת התפילה שלי, אני מכוונת על הילדים שלי. שהשם ישיב אותם אליו,

יקרבם לעבודתו. אני מבקשת שהלב של ילדיי יבער באמונה שלמה שזו דרך המלך

הרוצה בתשובה. על בלטת התפילה שלי אני מבקשת מחילה. על דברים שבהם

נזכרת שמעדתי, על איפה שנפלתי וטעיתי. כאן אני מנסה בכל כוחי להאמין שספק

ברכות להקל, ואם אני מברכת בשם ומלכות שהשם חנון, סימן שהוא גם סולח.

בכל יום מחדש, על אלף טעויות הוא פותח ברחמים דף חלק.

על הבלטה הזאת הלב שלי נשבר. יותר מדי חולים ברשימה שלי. כאלה שאני

מתפללת עליהם שנים ולא נרפאו. שמות חדשים. אבות, אימהות, ילדים. יותר

מדי, יותר מדי. די השם, תרפא אותם. כולנו זקוקים לראות ניסים גלויים, רחמים

כמו שאנחנו מבינים רחמים.

כאן, בבלטה הירושלמית שלי, אני מבקשת שופרות מהדהדים באוויר הרים צלול

כיין, מבשרים שהגיע מלך האמת. אני מפנטזת שאני רצה לארון, שולפת את שמלת

המשיח ורצה עם הילדים לראות בעיני הבשר ודם קטנות האמונה שלנו את מה

שכולנו מתפללים עליו אלפי שנים.

פה, בבלטת התפילה, אני מתביישת להידחף לתור אחד שבו עומדים הצדיקים

והחסידים. אני זקוקה לזכויות שלהם, נחוצה לי האמונה התמימה שלהם. אני

מגניבה מבט לרב אדלשטיין ויודעת שהצדיקים, כל כך מלאי אהבה הם, שלא

אכפת להם שאני נשענת עליהם, נדחפת בעזות. נהפך הוא, הם גם ייתנו לי לעקוף.

כאן על בלטת התפילה שלי, אני מתחננת להשם. נחנקת מהמחשבה שיסרב

לקבל את מה שליבי צורח. רק שיקשיב. בבקשה, רק תקשיב.

קח את הזכויות שלי ותעביר אותן לילדים. הניסיונות שלהם מוחצים אותי

לאבק, סוחטים את נשימתי. מההתאקלמות בגן ועד גיל הנעורים. זה גדול עליי.

ידי קצרה, אבל ידך הגדולה פתוחה. הם גם ילדים שלך, אבא. בבקשה תן להם

להרגיש שאתה קרוב בעת משבר, עזור להם לבחור נכון. שלח להם זיווגי אמת

טהורים, בעלי לב נקי. שלח לי כלות שיהיו לי כבנות אהובות, חתנים שלא ייקחו

ללב את ההסתלבטויות שלנו בשולחן שבת. תן לי כוחות נפש ואמונה להיות אמא

שמאירה את הדרך שלך באור יקרות כל כך עז שידבק בהם. בבקשה אבא, תזכה

אותי באורך ימים. אפשר לי להזדקן לצד בעלי ולזכות לראות בני בנים לבניי.

כאן, על בלטת התפילה, מודה אני שהוא אלוקיי, שפתח לי פתח כפתחו של אולם

וגילה לי את עולמי. אני לא הבבא סאלי, לא הרב אדלשטיין וגם לא הרבי. אין בי

את עומק כוונות התפילה, את הביטחון והתורה שלהם. אבל כאן, במטבח שלי,

על הבלטה שלי, הלב שלי מתפלל בהיגיון השמור רק לי.

('לקוח מאתר 'בשבע)

בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק…

ללבי כבר התגנב חשש לא מבוטל מהאפשרות שהמנוע עומד להישרף. בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק…

ישראל וייס

 

זה קרה בשבוע שעבר, נסעתי לעבודה ונתקעתי במחסום המשטרתי שבדרך לירושלים, כחלק

מאכיפת הסגר הכללי שהוטל על כל רחבי הארץ בגלל התגברות התחלואה בקורונה.

מזג האוויר היה קר, ולכן חשבתי שהאדים העולים ממכסה המנוע שלי, אינם חריגים במיוחד,

עד שהבחנתי שהמחוג מצביע על חום הרכב מטפס ומתקרב אל הרף העליון שלו. עודי מתלבט

מה לעשות, והנה נכבה מנוע הרכב. אני עומד באמצע פקק רציני, כל הנהגים עצבניים, מחכים ל

עבור כבר את המחסום המשטרתי ואם אני נשאר עם הרכב כאן, אני מייצר פקק ארוך שבעתיים.

התלבטתי לשתי שניות מה לעשות, והתנעתי את הרכב פעם נוספת. להפתעתי הרכב אכן נדלק

בלי בעיות, וכעבור כמה דקות נוספות הוא שב ונכבה, רק כדי שאני אתניע אותו בשלישית.

עברתי את המחסום, והמשכתי לנסוע עוד קצת עד שנעלמתי מעיני השוטרים (לא היה לי אבוד

צהוב ברכב וחששתי לעצור ולצאת מהאוטו בלעדיו). עצרתי בצד ופתחתי את מכסה המנוע.

ללבי כבר התגנב חשש לא מבוטל מהאפשרות שהמנוע עומד להישרף, אולי הרדיאטור דולף,

ייתכן שבעיה מכנית אחרת מגורמת להתחממות המנוע, ומי יודע כמה אצטרך לשלם עבור התיקון.

בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק, בעיקר על עצמי.

 

מסתבר שבבוקר, כשבדקתי שמן ומים לפני שיצאתי לדרך, כמו שאני עושה אחת לתקופה, שכחתי

לסגור בחזרה את הרדיאטור. המנוע התחמם, המים רתחו ופשוט התאדו. נשארתי עם רדיאטור ריק

ועם מנוע רותח מחום. מיהרתי לתא המטען, הוצאתי ג'ריקן של ארבעה ליטרים מים, והתחלתי למלא

הרדיאטור. הבעיה שהוא היה כל כך רותח, עד שהמים שהכנסתי התאדו בתוך שניות וברחו בחזרה

החוצה בדמות קיטור רותח. כך בזבזתי את רוב המים רק כדי לקרר מעט את המנוע, ולאחר מכן המתנתי

כעשר דקות עד שהמנוע התקרר עוד קצת, הוספתי את שארית המים שהיו ברשותי אל הרדיאטור הפתוח

והמשכתי בדרכי לירושלים. בהמשך נכנסתי למוסך, וקניתי פקק חדש תמורת חמישים שקלים ששילמתי

עבורו, מילאתי את הרדיאטור כולו וסגרתי היטב. הרכב נוסע מצוין, אם אתם דווקא מתעקשים לדעת. בלי עין הרע.

 

אבל אני למדתי כמה דברים מהסיפור הזה, שגרם לי לחשוב קצת על עצמי, ועל החיים בכלל.

 

בואו נראה מה קרה כאן…

באתי לתקן לבדוק שהכל בסדר, ונמצאתי מקלקל, שכחתי לסגור את הפקק וכמעט שרפתי את

המנוע של הרכב. המסקנה שלי מזה היא שכשאתה רוצה לתקן, תוודא קודם כל שאתה לא מקלקל

חלילה וחס. כמו כן, לפני שפתחתי את מכסה המנוע עברו לי מחשבות שונות בראש, אבל ברגע שרק

פתחתי את המכסה הבנתי שמדובר בתקלה שאפשר לתקן בתוך רגע…

 

מזה אנחנו יכולים ללמוד שהבעיה נראית יותר מפחידה כשאתה לא יודע את הממדים האמתיים שלה.

במקום להיכנס לפחדים פשוט תנסה לבדוק מה גודל הבעיה וייתכן שתופתע לטובה.

אבל המסקנה הכי חשובה שלמדתי היא כזאת, שימו לב:

כשאני החלטתי להתניע את הרכב שוב למרות שהוא כבה, לקחתי סיכון שאני שורף את המנוע שלו.

לאחר מכן הוא כבה פעם שנייה ושוב לקחתי סיכון. גם אחרי שכבר עצרתי ושמתי קצת מים, לקחתי

סיכון ענק כשהמשכתי לנסוע עד ירושלים עם רדיאטור פתוח שמלא מים בקושי עד חציו.

למה הסכמתי לקחת את הסיכון הגדול הזה?

אתם יודעים למה?

ובכן, אגלה לכם בסוד ואל תספרו לאף אחד…

בגלל שיש לי רכב ישן, שגילו כבר עבר את ה-20, וששוויו הכספי אינו עולה על משהו כמו 2,800 שקלים.

רוב הסיכויים, כך חשבתי לעצמי, שאצליח להגיע בשלום ושלא יקרה למנוע שום נזק. יש סיכוי קטן שהנזק

כבר קרה בכל מקרה, וייתכן גם שאני עכשיו מזיק לאוטו כשאני ממשיך לנסוע. אבל מה? אני מהמר על

2,800 שקלים לכל היותר, אז הלחץ לא כזה גדול. מקסימום ימות האוטו, נקנה חדש… כלומר ישן, אבל

אחד אחר במקום זה שאני נוהג בו כיום…

ומזה אני לומד שיעור מוסר חשוב מאוד לחיים:

אם הנשמה שלך יקרה בעיניך, אתה לא תיקח סיכונים. אתה תשמור עליה מכל משמר.

אם אומרים לך "אל תסתכל במקומות שיכולים לקחת אותך למטה", "אל תדבר עם אנשים

שיכולים להשפיע עליך לרעה, זה מסוכן לנשמה שלך"… מה תעשה? תיקח סיכון או לא תיקח?

זה תלוי כמה הנשמה שלך שווה בעיניך!

אם אתה תבין שהנשמה שלך שווה כמו רכב יוקרה ששוויו חצי מיליון שקלים, אתה לא תתקדם

אפילו מטר אחד קדימה אחרי שהמנוע התחמם. לא תיקח סיכון. אבל כשאתה נוהג על רכב ישן

נושן שממילא לא עתיד לחיות עוד זמן רב, וששוויו אינו גבוה בכלל, אתה יכול לקחת סיכונים.

לכן הדרך הטובה ביותר עבורנו להתרחק מהעבירה ומהניסיונות של היצר הרע, היא לדעת להעריך

את הנשמה שלנו. להבין מה אנחנו עלולים להפסיד חלילה וחס אם נהמר וניקח סיכונים, סביר להניח

שנלך בדרך הבטוחה ונזהיר מאוד שלא להכניס את עצמנו לידי ניסיון.

תחשבו על זה!!!

 

האבא מתקשר לכל אחד מהם ואומר: בוא אלי, אני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת

האבא מתקשר לכל אחד מהם ואומר: בוא אלי, אני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת

 

לצביקה היו שני בנים הוא השקיע בהם הרבה מאוד ונתן להם הכל.

יום אחד הוא החליט לתת להם סכום כסף גדול. הוא מתקשר לכל

אחד מהם ואומר לו: "בוא אלי, אני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת".

הבן הגדול והחכם נוסע לאבא. והדרך ארוכה, אבל זה לא מעניין אותו.

כל פסיעה מקרבת אותו אל האבא. כל פסיעה מקרבת אותו אל המתנה,

ויותר ממה שהוא רוצה את המתנה, הוא פשוט רוצה לשמח את האבא.

לכן כל רגע בדרך הארוכה רק מגדיל לו את הגעגועים וההתרגשות.

אבל הבן השני והטיפש נוסע ואומר לעצמו "אני כבר נוסע עשר דקות

ועוד לא קיבלתי את המתנה, אולי אחזור הביתה… אולי אבא בכלל לא

רוצה לתת לי… אם הוא רוצה לתת לי אז למה הוא לא מביא את המתנה

עד אלי… כנראה הוא בכלל לא אוהב אותי ולא רוצה לתת לי…"

כל רגע בדרך מורט לו את העצבים ומתסכל אותו, והוא לבסוף הוא מתייאש

וחוזר לביתו בלי המתנה ועוד כועס על האבא שלדעתו החליט להתעלל בו בחינם.

ויותר ממה שהוא מפסיד בעצמו הוא מצער את האבא צער משולש. דבר ראשון

הוא מצטער מכך שהוא לא יכול להיטיב לבנו, כי זה כל רצונו. דבר שני הוא

מצטער מכך שהבן חושב עליו כאלה מחשבות מטופשות ומעליבות על אביו

שכל כך אוהב אותו. ודבר שלישי הוא מצטער מכך שגידל ילד כל כך טיפש ואטום.

 

משל הזוי, נמשל מצוי

 

אמנם המשל הזה נשמע קצת הזוי, כי איפה אפשר למצוא בן כל כך טיפש.

אבל בנמשל הבן הטיפש הוא מראה של הרבה מאוד אנשים. אפשר לומר

של רוב האנשים לצערנו. כל כך מצוי לשמוע אנשים שאומרים שהם כל כך

מאוכזבים ומיואשים מזה שהם מתפללים ולא נושעים, הם ממש נשברים

מזה וחושבים 'כמה התפללתי, מדוע תפילותי לא נענות… 'ההרגשה הרעה

הזו יכולה להתלבש בכל מיני מחשבות: 'אני לא ראוי', 'ה' לא אוהב אותי',

'ה' לא רוצה לתת לי', 'לא מגיע לי', 'אם הוא רוצה לתת לי למה הוא לא נותן

לי מיד' ועוד, אבל בפועל הכול נובע מחוסר אמונה.

אבל תשאל, מדוע זה חוסר אמונה? הרי הוא כן מאמין בכוח התפילה והוא

כן מאמין שה'  יכו ללתת לו, והראיה לכך שהוא עמד במשך שעות והתפלל.

אז איפה כאן חוסר האמונה?

נקדים על פי דבריו של רבי נחמן שלימד זכות על אלה החולקים עליו ואמר:

הם לא חולקים עלי, הם מציירים לעצמם דמות דמיונית מלאה רוע ועליה הם

חולקים. גם אני מסכים שעל דמות רעה כזאת צריכים לחלוק, אבל זה לא אני.

אם היו יודעים מי אני באמת לא היו חולקים עלי.

כך הוא בענין האמונה. להאמין בה' זה אומר להאמין במידות של ה'.

אין הכוונה לצייר לעצמך דמות דמיונית שיש לה מידות של כעס ואכזריות ובה

להאמין. זו לא אמונה בה', זו אמונה רעה וכוזבת באל אחר. זה ממש כמו הבן

שהתחיל לחשוב מחשבות שקריות על אבא שלו והמחשבות השקריות האלה

הובילו אותו לכעס על האבא ולתסכול מהדרך ולבסוף התייאש לגמרי חזר לביתו,

ציער את אביו והפסיד הכל.

לכן זה חשוב מאוד לדעת שלהאמין בה' זה אומר להאמין שה' אוהב אותך ורוצה

לתת לך ולהאמין שצר לו כשהוא עוד לא נתן לך. אם אתה מאמין בזה, אתה מבין

שהתפילות שלך הן ממש רצון ה'. כי כל רצונו הוא לתת לך, והתפילות שלך הן

הדרך שלך להגיע אליו ולעזור לבורא כביכול להוציא את רצונו מהכוח אל הפועל.

אתה מאמין שמה שהכי ישמח את הבורא זה לתת. אתה מתפלל כדי למנוע צער

מהבורא. זו ממש תפילה על ה' ולא על עצמך.

ואם אתה חזק באמונה הזאת לא ייכנס לך שום פקפוק בדרך, שום מחשבה שלא

רוצים לתת לך. ולכן בוודאי לא שייך שתתייאש או שתישבר כי אתה מרגיש שאתה

מתקדם בכל תפילה ותפילה אל היעד. אתה מתקדם ובונה עוד ועוד כלים בכל בקשה

שלך. כשברור לך שאבא רוצה לתת לך מתנה, אתה תוכל לנסוע שעות וגם ימים ושנים

ולא תפסיק לעולם.

אבל אם אתה לא חזק באמונה שה' אוהב אותך,  ואתה למעשה חושד בה' שהוא

שונא אותך או שסתם מתעלל בך ומונע ממך דברים כי הוא לא באמת רוצה לתת לך.

אז חוץ מזה שזו לא אמונה בה', אלא אמונה באל דמיוני שאתה יצרת בדמיונך, וחוץ

מזה שאתה לא מתפלל לה' אלא לאותו אל מומצא –

חוץ מכל זה יש כאן עוד שתי בעיות יסודיות:

בעיה ראשונה, התפילות שלך הן לא תפילות אלא טרוניות וטענות על ה' למה

הוא לא רוצה לתת לך את מה שאתה רוצה. אתה במלחמה ובוויכוח עם ה' זה

רק מפריד ומנתן אותך מה'. אבל תפילה אמיתית היא חיבור עם ה', הרצון שלך

ושל ה' הוא אחד, הוא רוצה לתת לך ורוצה שתתפלל ממש מתאווה לתפילותיך,

ואתה רוצה לעשות לו נחת ולהרבות בתפילה כדי להתחבר אליו וכדי לעשות לו

תענוג בזה שהוא יוכל לתת לך כמו שהוא רוצה. זה משהו אחר לגמרי.

בעיה שניה כל תפילה ותפילה שלך רק מייאשת אותך ורק מחזקת לך את ה"הבנה"

שלך שה' בעצם שונא אותך. כי הנה התפללת תפילה נוספת ועדיין לא נושעת. כל

תפילה רק מתסכלת אותך יותר. וזה ברור שבמוקדם או במאוחר תעזוב את כל דרך

התפילה, תתייאש, ומי יודע לאיזה מסקנות מעוותות ודרכים רעות אתה מסוגל להגיע.

 

"תודה" משקרת

 

ואותו דבר בענין התודה. למדנו שעל ידי התודה נושעים. למה? כי התודה היא אמונה

מוחלטת שבורא עולם אוהב אותך ואם עד היום הוא לא נותן לך משהו זה ברור לך

ואתה מאמין באמונה שלימה שזה מתוך הכוונה העמוקה ביותר לטובתך.

אבל אם אדם אומר תודה בשביל להיוושע רק בגלל שהוא שמע שתודה היא סגולה –

התודה שלו כולה שקר, כי הוא לא מתכוון לאף מילה. אז איך התודה תושיע אותו?

יוצא שבלי אמונה שלימה שה' אוהב אותך ורוצה לתת לך, האמונה היא לא אמונה,

וגם התפילה והתודה אין להם שום כוח כפי שכבר למדנו בעבר של הכוח של התפילה

והתודה הוא האמונה שבתפילה והאמונה שבתודה.

לכן בני ישראל היקרים, הגיע הזמן להפנים שהאמונה העמוקה והמוחלטת בכך שה'

אוהב כל אחד ואחת מכם אהבת עולם בכל רגע ובכל מה שקורה אתכם בחיים – היא

הבסיס והיסוד לאמונה לתפילה לשמחת חיים ולהצלחה אמיתית בחיים!

 

 

(מתוך העלון 'חוט של חסד' שמות תשפ"א)

ואז קיבל נציג החברה "פחד במה", עליתי במקומו ומתחילים להקרין את הסרט, ו.., הסרט מדבר בהולנדית…

כשעה לפני הזמן שנקבע, קיבל נציג החברה "פחד במה", וביקש ממני להציג את החברה במקומו. עליתי על הבמה ומתחילים להקרין את הסרט, ו.., הסרט מדבר בהולנדית...

 

אספר לכם קצת איך אנחנו עובדים.

בסדנו הוא ארגון המאגד קבוצה גדולה של חברות. כל חברה מאגדת קבוצה של משקיעים

שמשקיעים במיזם ספציפי או במספר מיזמים. חלק משקיעים סכומי כסף קטנים יחסית,

וחלקם סכומי כסף גדולים יותר. חלק מהמשקיעים מגיעים מארה"ב וחלקם מישראל, וביחד

משקיעים ב"עסקאות מחוץ לקופסא. עיקר ההשקעות שלנו הינן בחברות סטרטאפ, וההתמקדות

היא בנושאים של טכנולוגיה, בתחומי הרפואה, שיפור תהליכי הבניה, תהליכי המכירה,

בנקאות ועוד. המיוחד בקבוצה שלנו – וזה גם מה שהוביל לסיפור, הינה העבודה של ההשקעות שלנו

מתבצעות לפי ההלכה, אין בעיות של ריבית, שבת, איסורי אכילה ועוד שאלות רבות שמתעוררות.

אנו הקבוצה היחידה בעולם שמתעסקת בהשקעות אלטרנטיביות וכל השקעותיה הן לפי ההלכה.

תחום ההשקעות האלטרנטיביות מציע תשואות גבוהות יחסית והוא צמח באופן משמעותי בעשור האחרון.

הוא תופס כיום חלק מכובד מסכך כל ההשקעות בעולם.

גם קרנות הפנסיה הגדולות ומשקיעים מתוחכמים מונים להסתכן, מכיון שלצד הסיכונים הטמונים בחברות

סטרטאפ, ישנם גם סיכויים לרווחים גדולים, ואם משקיעים בצורה מפוזרת, יש סיכוי להגיע לתשואות

שאי אפשר להשיג בשום מסלול אחר.

 

בכל שנה נערכת בדובאי תערוכת גיאטקס. בתערוכה זו מציגות חברות מכל העולם

מוצרים ושירותים חדשניים וחלק גדול ממנה מיוחד לחברות סטרטאפ.

תערוכות מסוג זה נערכות מידי שנה בכל רחבי העולם. אולם ב-2020, בשל הקורונה,

זו היתה התערוכה הרצינית הראשונה שמתקיימת פנים אל פנים.

מתברר שאי תחליף לפגישה פנים אל פנים, ואנשים צמאים להיפגש

כי חווית הפגישה הפיסית שונה מכל מפגש אחר.

יתירה מזאת, בעקבות הסכם השלום, קיבלה התערוכה משמעות נוספת, ומשלחות מכל

העולם הגיעו אליה, כדי להיות חלק מהעתיד החדש של השלום בין היהודים לערבים.

'מכון היצוא הישראלי' ארגן משלחת גדולה של עשרות חברות מישראל, ו'בסדנו' היתה

חלק מהמשלחת והיתה הקבוצה הגדולה ביותר שהגיעה מישראל, שכן היינו 21 איש

משבע חברות סטרטאפ, שכולן שייכות לאותה קבוצת השקעות.

בנפרד מהתערוכה, התקיימה גם תחרות חדשנות MENA, שבה הציגו עשרות סטרטאפים

נבחרים מרחבי העולם, וכמה מתוכם היו מתוך חברות הפורטפוליו שלנו. בין החברות שהציגו

היתה גם חברת 'סקייסייבר', אותה יסדתי לפני כשמונה שנים, שפיתחה תיק לחילוץ מרבי קומות.

התחרות נמשכה על פני יומיים, כשלכל חברה ניתנו 7 דקות להציג, ו-8 דקות להצגת שאלות,

כאשר בסופן של השאלות מקבלים החברה והמציג דירוג מחבר השופטים (שכלל את הנסיך,

עורך הדין שלו, מנהל קרן החדשנות ושישה יועצים מרחבי העולם, כולם מומחים לחדשנות),

בקהל היו עוד כמאתיים אנשים מרחבי העולם, שגם להם (ככל הנראה) היה משקל בהחלטת השופטים.

כשעה לפני הזמן שנקבע להצגה עבור 'סקייסייבר', קיבל נציג החברה "פחד במה"

וביקש ממני להציג את החברה במקומו. נסעתי למלון בו התקיים האירוע וקיבלתי לידי את המצגת, על מנת

שאוכל להציג אותה ולהסביר על החברה. ראיתי שזו מצגת בת 21 שקפים ואין סיכוי שאספיק ללמוד ב 7 דקות.

אמרתי למארגנים שלא אשתמש במצגת ובמקומה אציג סרט על החברה, ואז אדבר. הם הסכימו.

השגתי את הסרט ושלחתי אותו למארגנים. הגיע תורי, עליתי על הבמה ומתחילים להקרין את הסרט,

ופתאום – שוד ושבר, הסרט מדבר בהולנדית… מתברר שמרוב מהירות הצגתי את הגירסה ההולנדית

של הסרט ומכיון שהמשתתפים לא מדברים הולנדית (כך לפחות חשבתי) הסרט יהיה בלתי שמיש.

עצרתי את הסרט ואמרתי למשתתפים שאני מבקש את סליחתם

סיפרתי להם כי:

א. אני מחליף מישהו. ב. נתנו לי 21 שקופיות לדבר עליהן בלי להתכונן. ג. השגתי את הסרט

לפני חמש דקות ולא שמתי לב שהוא בהולנדית ולכן אספר להם על 'סייעתא דשמיא'! שלהכל

צריך סיעתא דשמיא, בסדנו ראשי תיבות "בסיעתא דשמיא נעשה ונצליח", והתחלתי להסביר

גם על המוצר. כל הענין לקח הרבה יותר משבע דקות, שבסיומן קיבלתי מחיאות כפיים סוערות.

הנסיך מאד התרשם מהלהט שבו דיברתי ומהדיבורים על סיעתא דשמיא, ואמר לי שהוא מאד

מודה לי שהגעתי, מעריך מאד את העובדה שאנחנו מתעסקים בדברים טובים ושאל אם אהיה

מוכן להישאר ולעבוד בחברה…

על הלוח מאחורי, הופיע הציון שקיבלתי: 100% מהשופטים נתנו לי את הציון הגבוה ביותר – מצוין.

אין לי ספק שההצלחה היתה בעיקר מכיון שדיברתי על "סייעתא דשמיא", וגם מכיון ששניים מהם היו הולנדים…

וגם מכיון שהמוצר מעניין. נגמרה ההצגה שלי, יצאתי החוצה, וביקשו ממני להמתין.

התיישבתי על אחד הכסאות ואז ניגשו אלי אנשי בלי סוף לברך אותי. אחרי כשעה

ביקשו ממני להכנס פנימה ולהפתעתי העניקו לי אות הוקרה מטעם המלך.

למיטב ידיעתי, אנחנו החברה היחידה שקיבלה אות הוקרה, (חילקו אות הוקרה למלון

שבו היתה התערוכה, לחברת ההפקה ולחברה שלא השתתפה אולם הציגה פיתרון לקורונה).

הנסיך שלח את עוזרו וביקש ממני להצטרף לאוהל שלו. את האוהל שלו הקימו באמצע הלובי של המלון!

הוא ביקש לשמוע עוד קצת עלינו ועל הערכים שלנו. כיבד אותי בקפה ואמרתי לו שאת הקפה אשתה

אך ורק בתנאי שאברך והם יענו אמן. כך אכן היה. ברכתי והם ענו אמן. לאחר מכן כיבדו אותי בתמר,

וברכתי בורא פרי העץ. הם שאלו מה משמעות הברכה והסברתי להם, הם היו מאד נרגשים.

לאחר מכן ברכתי אותם בברכת שלום, הנסיך ביקש ממני לשמור על קשר.

והסיפור לא נגמר!

בעקבות החשיפה והידידות, התחלתי לקבל הצעות עסקיות ולוח הפגישות שלי נהיה צפוף וכלל

גם פגישות עם שניים מאנשי העסקים הגדולים במדינה. ככל הנראה, אפגש גם עם המלך בס"ד בפעם הבאה.

בין הפגישות – נפגשתי עם קבלן שבונה עיר שלמה. העיר נבנית בצורת בז (הסמל של דובאי),

ותכיל שכונות שונות שכל אחת מהן תציג עיר אחרת. כך, מגדל אייפל במרכז שכונה אחת,

הפירמידות במרכז שכונה אחרת ועוד.

נפגשתי עם נציג של הנסיך פוזירה, בקשר למתחם עם רצועת חוף באורך 800 מטר שעליה

בנויות עשרות וילות, לונה פארק וגני שעשועים וכן מספר מבני ציבור. הצעתי להם להפוך את ה

מקום למתחם חרדי, עם חוף ים נפרד, לחלק את המבנה למתחם ובו בית כנסת, מסעדה, אולם אירועים ועוד.

הם פותחים לי אין ספור דלתות, והכל בגלל סדרה של טעויות, כמו שנאמר: בסדנו – בסיעתא דשמיא נעשה ונצליח.

 

(מתוך המודיע ג' בטבת תשפ"א)

$300 דולר עבור רבע שעה של צעקות ובזיונות, הייתם מוכנים?

$300 דולר עבור רבע שעה של צעקות ובזיונות, הייתם מוכנים?

 

פעמים רבות אנו רואים דברים שונים שנעשים בעולם, מבלי שיש לנו

איזושהי הבנה או השׂגה על מה ולמה עשה ה' יתברך ככה, לאיזה צורך

ולאיזו תכלית. אולם כעבור תקופה, ולפעמים אף תקופה ארוכה ביותר של

שנים רבות, לפתע מתייצבת למול עינינו התמונה במלואה, שמובילה אותנו

לראות בחוש את יד ההשגחה העליונה, שסבבה את כל הסיבות לתכלית

מסויימת. אז מבינים למפרע ששום פרט לא אירע לחינם, כל המקרים והמאורעות

שמשו כהכנה וכהקדמה, כדי שייעשו על ידם תשועה לישראל, לכלל ולפרט.

אם רצונך לראות את השגחת השם יתברך, אל לך לצפות לראות כל מקרה מהו

פשרו ומטרתו מיד, רק לאחר שהגיעה תכלית הדבר, פעמים שאז נשזרים ומשתלבים

למול עינינו כל הפרטים בשלימותם, וניתן לראות ולהבין למפרע לאיזו כוונה היו

הסיבות והעניינים שסובב הבורא.

הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ספר ה'חפץ חיים' המשיל זאת במשל הבא:

בשבת אחת הגיע עובר אורח לעיר פלונית, וראה כיצד גבאי בית הכנסת מחלק

את העליות לתורה והכיבודים. הסדר שהגבאי קבע לדעתו היה משונה מאד בעיניו,

ובסוף התפילה פנה אל הגבאי ותמה בפניו מדוע כיבד את פלוני על פני אלמוני,

ומדוע הקדים את זה לפני זה, ובכלל מדוע אינו מעלה לפי סדר הישיבה, וכך כל

אחד ידע מתי תורו ולא יבואו לידי מריבה.

השיב לו הגבאי: "הנה באת לשבת אחת ועל כן יש לך קושיות, התכבד והישאר

כאן כמה שבתות, או אז תיווכח לדעת כי פלוני כבר קיבל בשבת הקודמת, וכי אלמוני

יש לו בשבת זו שמחה או אזכרה וכדומה. או אז תשכיל להבין כי השיקולים ואמות

המדה כיצד לתת את הכיבודים בכל שבת, הינם רחבים בהרבה מכפי שאתה חושב".

כך הם חיי האדם בעולם הזה, אמר ה'חפץ חיים'. פעמים נדמה לאדם כי אין דין ואין דיין

, כי השם יתברך חלילה מגביה רשעים ומשפיל צדיקים, או שדבר פלוני שאירע עמו הוא

צרה עבורו, ועומד ותמה מדוע מגיע לי כל זה? היכן הוא היושר בהנהגת העולם?

אך האמת היא שחיי האדם כאן קצרים מכדי שאכן יספיק להיווכח בעיני בשר כי "משפטי

השם אמת צדקו יחדו". ראיית האדם צרה בהיקפה מלכלול את כל פרטי ההנהגה כדי להבין

את עומקן ויושרן של דרכי השם.

אמנם, אילו היה הקדוש ברוך הוא מאריך את ימיו של האדם ופוקח את עיניו, היה מבין ורואה

בחוש את הסדר המופתי שעל פיו מתנהלת הבריאה, בחיי הפרט ובחיי הכלל, והיה עומד

ומשתומם נוכח אמיתות ההנהגה ויושר הדין.

♦ ♦ ♦

כל אדם ואדם נפגש בחייו במקרים רבים, שחש בעצמו כי נחלץ בדרך נס מצרה או

צוקה שהתרגשה עליו, ונפגש כל העת באין ספור חסדים גלויים שמזמן הקדוש ברוך

הוא לידיו, כמו דבר מה שהוצרך לו בדחיפות בדיוק ברגע זה וכדומה, והוא עומד נפעם

מההשגחה הפרטית שנכח בה בחוש מול עיניו.

כמה רצוי וחשוב הדבר לרשום אותם ברשימותיו האישיות לזכרון, כדי שכל פעם שיתמודד

עם בעיה דומה או צרה כזו או אחרת, יוכל לעין ברשימותיו ולהתחזק בביטחון בקדוש ברוך

הוא, דווקא מתוך המקרים האישיים שאירעו עמו בעבר, וזוהי עצה טובה בשביל האדם,

להחדיר בלבו את האמת הפשוטה ואת ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו, ואין הקדוש

ברוך הוא מסיר את השגחתו הפרטית מעמו אפילו לרגע אחד.

אסיים ברעיון יפה שימחיש את הענין:

מעשה באברך ירושלמי שפרנסתו עלתה לו בקושי רב, ומצבו הכלכלי היה בכי רע.

בלית ברירה הוצרך לכתת רגליים לארצות ניכר, להסתובב בין נדיבי עם ולהתרימם

כדי להשיא את צאצאיו.

באחד הימים נכנס לביתו של עשיר גדול עתיר נכסים, וביקש את תרומתו. הלה החל

לצעוק עליו צעקות רמות והפליא בו טעונים קשים: "כיצד אינך מתבייש לבוא ולהתרים

אותי? הרי אני עובד כל כך קשה על כספי. לא ישן לילות מרוב מתח ודאגה מעסקי. מבוקר

ועד ערב אני עסוק בהצלחתם, ואילו אתה… בן ישיבה 'פרזיט', אינך עושה דבר… אינך

מתבייש להעיז פניך לבוא ולדרוש ממני כסף?"

האברך עמד ושמע את הכל בשוויון נפש ובדומיה, מבלי להוציא כל הגה מפיו, ומבלי

להראות שום סימני רתיעה. לאחר דקות ארוכות של צעקות ועוד צעקות, הוציא העשיר

שלוש מאות דולר והעניק לו…

לפני יציאתו מהבית, שאל אותו העשיר: "אינני מבין אותך, אבקש שתסביר לי משהו:

אני עומד וצועק עליך במשך דקות ארוכות, כיצד אתה נשאר כה קר ואדיש כאילו הדבר

אינו נוגע ללבך כלל? וכי באמת אין זה מכאיב לך שאני צועק עליך?…"

השיבו האברך: "אומר לך את האמת, לפני שיצאתי מהבית לאסוף כספים בחוץ לארץ,

הצטיידתי ברשימה מסודרת של כתובות בהן אני אמור לבקר. אחת הכתובות שהופיעה

ברשימה היא הכתובת שלך. במשבצת הערות נכתב אודותיך כך: 'האיש צועק רבע שעה,

אולם בסוף נותן שלוש מאות דולר'. והיות שידעתי כי מצפה לי מתנת יד הגונה לאחר קיתון

הצעקות, הרגשתי שהצעקות הן רק 'היכי תמצי' כדי לקבל את התרומה, והוקל לי לקבלן…"

זוהי בדיוק נקודת האמונה. כאשר האדם קובע בלבו שהכל מתוכנן ונעשה בגזירת עליון, הקשיים

אינם מעיקים עליו! האמונה הזאת נוטעת בו את ההכרה שזהו חלק מהתהליך שהוא אמור לעבור,

והכל לטובתו. הידיעה הזאת מחזקת אותו ונוסכת בו תקוה לעבור את הקשיים בצורה קלה יותר.

(קטעים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

 

איך אאמין שיש אלוקים אם אני לא רואה אותו?

כבוד הרב יש לי שאלה:
למה שאני אאמין שיש אלוקים אם אני לא רואה אותו?

 

תשובה:

זה שאתה לא רואה את אלוקים, זו לא סיבה כלל לומר שהוא לא קיים,

שכן אין שום הכרח שכל מה שקיים, העיניים שלך מסוגלות לראות. אתה

הרי לא יכול לראות אויר, לא יכול לראות מעבר למרחק מסויים, לא יכול לראות

את גלי הקול, לא יכול לראות חלקיקים מאד קטנים שיש בבריאה, לא יכול לראות

את המחשבות של השני, ועוד הרבה דברים שאתה לא יכול לראות, ובכל זאת לל

א ספק דברים אלו קיימים בבריאה.

בנוסף, ישנן הוכחות רבות שיש בורא לבריאה. נתייחס בזאת להוכחה אחת בסיסית

ופשוטה. ההוכחה היא מעצם קיום העולם ותפקודו, על כל פרטיו ופרטי פרטיו. ישנם

כל כך הרבה דברים בטבע שהם מאד מאד משוכללים, ולא יתכן לומר שדברים כל כך

משוכללים ומורכבים נוצרו לבד.

ניקח לדוגמא את גוף האדם, שהוא עצמו מורכב מהרבה מערכות, מערכת הראיה, השמיעה,

הנשימה, העיכול ועוד ועוד. כל המערכות האלו מורכבות מהרבה חלקים, וכולם ביחד מתפקדות

בהרמוניה נפלאה במשך כל שנות חייו של אדם. זה דבר מדהים שלא שייך בכלל לחשוב

שדבר כזה יכול להיבראות לבד.

גם אם נתייחס למשל למערכת הראיה של האדם בלבד, הרי העין של וכל התפקוד שלה

דרך המוח, זה דבר שיותר משוכלל ויותר מורכב מהמצלמה הכי משוכללת שיש בעולם.

אם כן, כשם שאף אחד לא יעלה על דעתו שאותה מצלמה נבראה לבד, וכל בר דעת

מבין שחייב להיות מישהו שיצר את אותה מצלמה, כך לא ניתן להעלות את הדעת

שהראיה של האדם וכל המורכבות שבה נבראו לבד. הכרח הוא לומר שיש בורא

שברא את כל זאת.

למורה שלי קוראים: מטריה

מאת: יסכה בנדיקט

 

בשביל ללכת ברחוב עם מטריה צריך כמה תנאים: גשם, יד פנויה, העדר רוח, ובעיקר יכולת להכנע.

מי אמור להכנע? המטריה, דבר ראשון. אני, דבר שני.

להכנע לכך שלפעמים למרות הכל היא נשברת. כמה שילמתי עליה והיא מתגלגלת מעוקמת ברזלים חשופים בשולי הכבישים הנוצצים מהגשם.

הבטיחו לי סיליקון. הבטיחו לי עמידות. הבטיחו לי שהיא תהיה מאלה שלא נכנעו.

להיות מאלה שלא נכנעים זה סיפור לא פשוט. לא מתכופפים בפני המציאות. בפני העובדה שלמרות כל השנים שעברנו והנסיון שרכשנו והאישיות שעיצבנו אנחנו בסוף חוזרים לאותה נקודה. לאותה קטנות. לאותה משבצת של ילדה קטנה שרוקעת ברגליים כשמשהו לא הולך כמו שהיא רצתה ויוצאת לשביתה איטלקית ללא תאריך חזרה.

בשביל לחזור הביתה עם השרידים הרטובים של המטריה צריך כמה תנאים: אמונה. השלמה. הכנעה.

כמה כספים שילמתי בחיי על מטריות. כמה אמון עוור תליתי במוכר. כמה נדפקתי. כמה נשברתי. כמה שוב אני מגלה שהחיים הם ימי שמש וימי גשם. עליות וגם ירידות. שנאה ואהבה. ורק נזהר שלא ייאוש.

למרבה הפלא, כשמסתכלים על החיים ולא על המטריה, על כל מה שמתנפץ לנו ברגע קטן כמו מעולם לא היינו שנות אור טובים יותר. כל ההבטחות. כל האמונה. המילים היפות. ההודיה. הנתינה שנגוזה בעשן והותירה אותי גוש אנוכי חסר יכולת להבחין בקיומו של הזולת.

כשיושבים שם, ברגע שאחרי ההתרסקות, בשולי הכביש הרטוב ועמנו שברי גאוותנו היצוקה, אפשר לזכות ולהבין את האמת הכי אמיתית של החיים.

המטרה של המטריה היא להשבר. התכלית של העליות שלנו הם שנרד שוב לתהומות עמוקים יותר.

יש שטועים לחשוב כי המטרה של הירידות היא העליה שבעקבותיהם. בדיוק הפוך.

כל בר דעת יודע שזמני דמעות הם זריעה. שלילות תפילות הם הבניין ולא הימים המוארים שבעקבותיהם.

המטרה היא שנרד. נצלול אל עומקים חדשים ונבנה מהם עוד משהו טוב. עוד שיעור. עוד קנין. עוד רבוי כבוד ה' בעולם.

כל פעם כשאת מסיימת ערב ומרגישה את כל הענן השחור שדבק היום אל הקירות ואל המקום הכי עמוק בתוכך- תדעי שאת חייל שנשלח עכשיו לעזה לעשות שם משימה גדולה.

כשהוא יגמור יתנו לו לנוח כדי שיהיה לו כח להכנס שוב אל החזית ולהוציא משם עוד חייל שנחטף בשבי.

כל מטריה שנשברה- סימן הוא שהגיע הזמן למטריה גדולה יותר. יפה יותר. חזקה יותר.

אפשר לדמות אותנו לגוזלים קטנים בתוך קליפה עבה.

כשאת מרגישה משהו נשבר- תדעי שזו קליפה. תדעי שזו לידה של משהו חדש. תדעי שזו הדרך של ה' לגדל אותך ולתת לך אוצרות מתוקים שלא חלמת.

אלא אם כן נופלים לייאוש. מקטרים. מתנגדים. מתחילים להתגעגע לכל המטריות שנשברו ולא מבינים שזה בסך הכל סימן שמטריה חדשה ויפה יותר בדרך.

אם ה' סוגר לך דלת זה סימן שגדלת. טיפה אמונה ותראי את האולם החדש שיפתח לך.

אבל זה בתנאי אחד.

שתזכרי חזק שהמטרה של ה' זה לתת. לא לקחת. לגדל ולא להקטין. לחזק ולא להחליש.

אם את נחלשת או מתקטנת או יורדת- תעצרי בצד לבירור דחוף. משהו בך לא מכוון נכון. וכשמשהו לא מכוון נכון השפע נעצר. ה' מרחם עלינו כל כך שהוא לא מוותר על אף יהודי- שיחיה מתוך תחושת אהבה. מתוך המקום הכי עמוק ומתוק שיש- ילד קטן שמרגיש איך אבא רוצה רק לפנק אותו. לתת. לגדל. לאהוב.

כמה סוגים של מטריות דחוסות בדוכנים: מתקפלות וחסינות. יציקה אחת ושברי ברזלים. חלקות או מצוירות.

כמה סוגי צמתים אופפים כל יהודיה שפוסעת השבילי החיים. כל יהודי שונה מחברו כמו טיפה של גשם. אין עוד מי בעולם שמרגיש כמוני בדיוק. חושב כמוני. אוהב כמוני. כועס כמוני.

אבל לא משנה מי את. איפה נולדת. מה עבר עלייך בחיים וכמה עמוק המינוס בבנק או גבוה הפחד. כמה רחוק היעד וכמה קרוב  הבלבול.

אם נשברה לך מטריה, תזכרי חזק: ה' מכין לך מטריה חדשה וגדולה יותר.

ה' הטוב רוצה שתגדלי.

אבל זה יקרה בתנאי שלא תרוצי ברחובות ותאספי שברים. רק אם לא תלחמי במה שקורה. רק אם תרכיני ראש בהודיה ותסכימי להשאר בינתיים רטובה בגשם. אז יקרה משהו טוב.

בכל אדם יש טבע של אכזריות, כל זמן שאין לאדם תפקיד סמכותי, אזי יצר האכזריות שלו רדום

 

בעלי תפקידים

בעלי סמכות למיניהם – אנשים שניתנה בידם מלכות וממשלה – כגון: שוטרים, שופטים, מורים,  מפקדים בצבא, פקידים, וכל מיני בעלי תפקידים, שעל פיהם ישק דבר, צריכים לדעת שהם נתונים בנסיון גדול מאד. אם יזכו לעמוד בו – יוכלו לזכות למעלות רבות ולשכר רב, ולמלא שליחותם, ואף לתקן את כל העבר שלהם וגם גלגולים קודמים. ואם לא יעמדו בו – הם יבואו לקלקולים גדולים ולחטאים רבים מאד, שכפרתם קשה מאד.

 

וזה מכמה סיבות:

א. אדם שאינו בעל תפקיד ציבורי, בדרך כלל אינו בא במגע אלא עם מספר אנשים מוגבל, בעיקר עם משפחתו, עם חבריו לעבודה או ללימודים. לכן, באפשרותו להועיל או להזיק למספר מצומצם של אנשים בלבד. אבל בעל תפקיד נמצא במגע עם הרבה מאד אנשים, שחייהם מושפעים ישירות מההחלטות שלו, מההתנהגות שלו וכדומה. נמצא שמחד גיסא, אם יזכה לעשות את תפקידו באמונה, הוא יזכה להיטיב עם הרבה מאד אנשים; והברכה תשרה בכל תחומי חייו, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ומאידך גיסא, אם לא ילמד כיצד להשתמש בשלטון שבידו באמונה, ויצער אותם אנשים שתחתיו, הוא יעבור הרבה מאד על עבירות, שבין אדם לחברו. וכידוע, קשה מאד לתקן עבירות אלו, כי צריך שיפייס את כל מי שסבל צער מחמתו. וזה כמעט בלתי אפשרי למצוא את כולם, ולבקש את מחילתם. נמצא שהוא מכין לעצמו צרות צרורות במו ידיו. ואל יתפלא, אם הוא רואה שהוא מקבל מכות מכל מיני כיוונים, והחיים שלו מקבלים צורה של סיוט ושל חלום בלהות.

ב. ישנה אחריות גדולה על כתפיו. כיון שהצלחת החיים של בני האדם שתחתיו תלויה במידה רבה בהתנהגותו. למשל: התנהגותו של מורה אל התלמיד תשפיע לכל אורך חייו – לטוב או לרע, חס ושלום; פקיד במשרד ממשלתי יכול בהחלטה של רגע להיות לעזר או למוקש, חלילה; פסק דינו של שופט יכול להשפיע לחיים או למות, חס ושלום; שוטר יכול לצער בחינם או להביא להצלחת חיי אדם וכו' וכו'.

ג. לבעל תפקיד יש צורך בעבודת המידות יותר מאדם רגיל, כי יש לו נסיונות רבים ומגוונים, שבלי מידות נעלות, לא יוכל לעמוד בהם. שהרי בכל רגע יש לו בחירה, האם להיטיב עם בני האדם או להרע להם, חס ושלום; אם להתנהג ברחמנות או באכזריות; אם לתת הנחות והטבות או לא וכדומה; אם לתת עונש חמור או קל, או לותר לגמרי על העונש. וכן יש לו בחירה אם להתנהג בדרך ארץ ובכבוד אל מי שעומד מולו, או לזלזל, או להתעלם, או אף לבזות אותו. לכן, הוא צריך יותר מכל אדם אחר להתנהג ביראת שמים, ולחפש תמיד מה רצון ה' בכל החלטה והחלטה, ולדעת שהבורא יבוא איתו במשפט על הכל.

הכלל הוא שכאשר יש לאדם תפקיד סמכותי, הוא צריך לראות את זה כשליחות משמים, שהוא רק צינור של ה'. לכן ייטיב עם בני אדם, שבזה הוא מקיים את שליחותו. אם יתגאה בתפקידו, ויחשוב שהוא בעל הבית על הנתונים תחתיו, הוא יכשל, והוא יענש.

זכור! אתה בסך הכל יד ארוכה של הקדוש ברוך הוא. אתה יכול לבחור להיות יד מלטפת או יד מכה; להיות המשענת של הקדוש ברוך הוא או מקל החובלים שלו. ומאחר שמגלגלים חובה על ידי חייב, וזכות על ידי זכאי, אם כאן, תדע שכאשר אתה מצער מישהו, סימן שאתה חייב, ובחרו בך להיות המקל. וכאשר אתה מיטיב עם מישהו, סימן שאתה זכאי, ובחרו בך להיות המשענת.

 

אכזריות לעומת רחמנות

המבחן הקשה ביותר של בעל תפקיד הוא שנזרקת בו אכזריות. בכל אדם יש טבע של אכזריות, שהוא נהנה לספק אותו. כל זמן שאין לאדם תפקיד סמכותי, אזי יצר האכזריות שלו רדום. אולם ברגע שהוא מקבל תפקיד, והוא נמצא בעמדת כח, נכנס בו הדמיון, שמותר לו להתנהג כרצונו, וממילא, הוא נהנה לספק את האכזריות שלו. זהו מבחן האמונה שלו – האם יטה אחר האכזריות שבו, או אחר מידת הרחמנות. כי כפי שיש הרבה בעלי תפקידים שהם אכזריים, לעומתם ישנם גם הרבה בעלי תפקידים המתנהגים ברחמנות גדולה מאד, וזוכים על ידי זה לשכר רב, כי מידה טובה מרובה.

מובא במדרש, שעתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע עלבון סוסים מרוכביהם. קל וחומר לעלבון של בני אדם. לכן, צריך הוא להתפלל הרבה יותר מכל אדם לשבר את טבע האכזריות ולהתנהג ברחמנות.

 

בעל תפקיד – בעל אמונה

הכלל הוא, שיש הבדל גדול בין האופן שבעל אמונה עושה את תפקידו, ובין האופן שאדם, שאין לו אמונה, עושה את תפקידו. כי בעל אמונה יודע, שיש עין צופה ואוזן שומעת, ושחייב הוא לחשוב על רצון ה' בכל תנועה שעושה, וכי אם יתנהג שלא כהוגן, הוא יצטרך לתת על זה את הדין.

לעומתו, מי שאין לו אמונה, חושב שמאחר שהכח בידו, יכול הוא לעשות כרצונו ולהתאכזר לאנשים, ולצל את מעמדו לטובתו ולהנאתו האישית, ה' ירחם.

נביא כמה דוגמאות לבעלי תפקידים ולמבחנים שהם צריכים לעמוד בהם. וכל אדם בעל תפקיד יוסיף מדעתו, לפי סוג התפקיד שיש לו, להבין מה הוא המבחן שלו, ואיך יעמוד בו בהצלחה.

 

פקיד

פקיד שצריך לשרת את הציבור, תפקידו חשוב לעם ישראל והוא נמצא במבחן של אמונה. צריך הוא להאמין, שמן השמים שמו אותו בתפקיד זה, משום שיש לו תיקון עם הרבה בני אדם שהוא ציער אותם, או גרם להם לכמה חסרונות. התיקון שלו הוא שייטיב עמהם בגלגול זה, ולכן, שמו אותו בתפקיד כזה על מנת לתת לו הזדמנות לפגוש בכל הנשמות הרבות הללו. וצריך שידע, שהרבה מאד מהאנשים העומדים בתור אצלו בכל יום, יש לו קשר עמם או חוב אליהם מגלגול קודם. ואם יעשה עמהם חסד, הוא יגמור את התיקון שלו איתם.

לכן, ינצל את תפקידו בשביל לעזור לכל מי שפונה אליו, ויתנהג עם כולם בדרך ארץ ובאריכות אפים. וכל שכן, לא יבזה ולא יתאכזר לשום אדם. וגם אם ישנם פעמים שהפונים אליו מבזים אותו, או מייסרים אותו, יאמין שזה מן השמים. וזהו מבחן האמונה שלו – להאריך אף ולעשות תשובה על העוונות, שבגללם מגיע לו לסבול יסורים.

שערו לעצמכם, בכמה אנשים נתקל פקיד ממוצע בכל יום. אך אכן הוא ינצל את תפקידו בשביל לעזור לבני אדם ולהיטיב עמהם, הוא יזכה לעמוד בתיקון שלו, לעשות חסדים לרוב, ולקבל שפע של ברכות מלמעלה ומלמטה. כמו שאמר רבי חנינא בן דוסא: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג'). ופרש רבינו עובדיה מברטנורא: כל מי שהוא אהוב למטה, בידוע שהוא אהוב למעלה.

אבל אם לא יעשה את תפקידו באמונה, ולא ישתדל מספיק לעזור לפונים אליו כפי כוחו, וכל שכן, אם יתאכזר אליהם, יתעלם מהם, יבזה אותם, או כל פגיעה אחרת, לא זו בלבד שהוא אינו מתקן את מה שבא לתקן בזה העולם, אלא הוא מקלקל יותר. מוסיף לעצמו תיקונים רבים, ומכין לעצמו צרות צרורות, כי הוא יצא את עצמו בתסבוכת שאי אפשר להתירה מרוב בני האדם, שמקפידים עליו.

 

פקח חניה

כל אדם צריך לעשות הכל, בשביל שלא יקפידו עליו בני אדם. ופקדי חניה, אף שתפקידם חשוב ביותר לעם ישראל בהשלטת סדר ברחובות העיר, מניעת מפגעים והפרעות בתנועה וכל כיוצא בזה, צריכים להשתדל ביותר לעשות את תפקידם מתוך התחשבות והגינות מירביים. כי גם אם הם עושים את תפקידם על פי החוק היבש בלי להתחשב, הם עלולים להינזק מההקפדות שעליהם. וכל שכן, אם הם נותנים קנסות בחינם, כגון: האדם חונה לרגע קל במקום, שאינו מפריע לאיש, והם אינם מתחשבים שהוא עמד רק לרגע קל בשביל איזו סיבה וכדומה, או אורבים לאדם שיצא מהרכב ומצמידים את הקנס לחלון, במקום שהיו יכולים להזהירו על כך, ועוד ועוד.

לסיכום, אדם החי באמונה, יודע שיש דין ויש דין, ועל כל מעשיו יבוא בחשבון, וכל עבירה שעושה – ייענש עליה. ומצד שני יודע הוא, שמידה טובה מרובה, ועל כל מעשה טוב שיעשה, יזכה לשכר רב, ויזכה למלא את שליחותו בעולם. לכן, הוא מכלכל דבריו במשפט, ואינו נסחף אחר הזרם להתנהג בגסות, ובאכזריות, בזלזול, בליצנות וכדומה. אלא מכון ליבו לשמים, ועושה מעשיו באמונה ובחסד – אשרי לו בעולם הזה, וטוב לו בעולם הבא.

 

מתוך הספר בגן האמונה המבואר

הוא התפלל והתחנן בדמעות לבורא העולם, שיחזיר אותו לישיבה

השמחה תחילת הבחירה

בכל רגע ורגע בחיים האדם עומד בפני בחירה. רוב בני האדם חושבים, שהבחירה מתחילה תמיד בשיקולים העניניים – מה הדבר הטוב לעשות, וכיצד לעשות וכדומה. אבל באמת, הבחירה מתחילה לפני כן – בבחירה אם להיות שמח בחלקו או לא.

נמצא שהבחירה מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא הבחירה אם להיות בשמחה או לא להיות בשמחה; השלב השני הוא הבחירה הענינית. רק אם האדם בחר נכון בשלב הראשון, והוא בשמחה, רק אז יכול הוא לעבור לשלב השני של הבחירה, שהוא לבחור את הבחירה הנכונה בכל ההתלבטויות שיש לו – מה לעשות, ואיך לעשות. האם הוא עושה נכון או לא, והאם כדאי לו לעשות דבר אחר ממה שהוא עושה וכו'. למען האמת, אם יבחר נכון בבחירה הראשונה, ויהיה בשמחה, אזי לא יהיו לו כמעט התלבטויות, והבחירה מה לעשות תהיה לו קלה מד.

אבל אם בבחירה הראשונה הוא לא בחר נכון, והוא אינו שמח בחלקו ,אזי הוא אינו יכול כלל לגשת לשלב השני, כי על ידי עצבות האדם מאבד לגמרי את יכולת הבחירה. וזאת מחמת שכאשר האם בעצבות, אין לו יכולת לחשוב נכון ולהחליט החלטות נכונות; ואין לו גם כח להזיז את עצמו ולעשות מעשים. ועוד, שעל ידי העצבות ה' יתברך לא איתו, ובודאי בלי ה' יתברך הוא לא יכול לבחור נכון, ולא יכול לעשות שום דבר.

 

שמחה ביום יום

לכן האדם צריך תמיד להיות מרוצה ממהלך חייו, ולשמח במה שהוא עושה; כי בזה הוא בטוח, שלפחות את השלב הראשון של הבחירה הוא עושה נכון. כי במציאות אנו רואים הרבה אנשים שאינם מרוצים מחייהם בלי סיבה מיוחדת. ואם תשאל אותם, מדוע הם אינם מרוצים, הם לא ידעו לענות לך. הם פשוט מרגישים הרגשת החמצה תמידית, ואינם בטוחים, שהם הולכים בדרך הנכונה. בקיצור – הם אינם בטוחים, שהם בוחרים נכון.

אולם, לאור מה שהסברנו מובן עתה, שבזה שהם אינם מרוצים מהחיים, אזי בודאי בכל רגע ורגע מחייהם הם אינם בוחרים נכון. כי עצם ההרגשה שלהם, שאולי הם אינם עושים את הדבר הנכון, היא עצמה טעות שצריכה תיקון לפני כל פעולה אחרת. שהרי אפילו כאשר ברור לאדם, שישנם שינויים שהוא חייב לעשות, ברוחניות או בגשמיות, ולכאורה יש לו סיבה לא להיות מרוצה, גם אז הבחירה שלו בהכרח מתחילה מלהיות שמח בחלקו. שעל ידי זה ה' איתו, והוא יכול לעשות ישוב הדעת, ולקבל על עצמו קבלות ושינויים וכדומה. כל שכן, כאשר האדם אינו יודע בכלל מה הוא צריך לשנות, ומה טוב בשבילו, שאז חייב להיות שמח במציאות שהוא חי בה, כפי שה' משגי עליו, ובזה הוא בטוח שלפחות השלב הראשון של הבחירה בידו כראוי.

לכן, כל דבר שאדם עושה, כגון כשמטפל בילדיו, או עושה סידורים וכדומה, וכן כאשר מתפלל, או לומד או עוסק במצוה זו או באחרת, או עושה חסד, יעשה הכל בשמחה. ולא יניח ליצר הרע לתת לו הרגשה של החמצה, כאילו הוא צריך עתה לעשות דבר אחר. כי זו דרכו של היצר הרע, שבכל מה שיעשה האדם, הוא מבלבל אותו, כדי שלא יהיה מרוצה אף פעם. אבל לא זו הדרך. כי האדם חייב קודם כל להיות שמח בחלקו, ולעשות הכל בשמחה, ורק אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעשות דבר אחר, יעשה אותו הדבר האחר גם כן בשמחה.

נמצא, שכאשר במהלך החיים הוא ללא תקלות מיוחדות, בודאי צריך האדם להאמין שהכל לטובה. על ידי זה הוא יהיה בשמחה, ויוכל לחפש מה היא שליחותו במה שעושה. שהרי אם כאשר אין לו בעיות מיוחדות, הוא אינו שמח, איך ישמח כאשר יבואו עליו תקלות בלתי צפויות ובלתי שגרתיות, שאי אפשר לעבור אותן בשלום בלי להתחזק לקבל שהכל לטובה?

 

שאיפות

כאשר יש לאדם בעיות, והוא רוצה לשנות דברים בחייו, כגון שעבודתו אינה נוחה לו, והוא רוצה להחליפה, או דירתו צרה לו וכדומה, ואין בידו לעשות את השינוי, סימן שזה רצון ה', שכך יהיה לעת עתה. צריך הוא לבטל את רצונו, ולקבל את רצון ה' בשמחה, ולדעת שזה לטובתו, שיהיה כך לעת עתה, ואת רצונותיו לשינוי יביע בתפילה. דהינו, שיקבע לעצמו זמן בכל יום –  מעט או הרבה – לבקש על השינוי שהוא רוצה, ושאר היום יהיה רק בשמחה. ויאמין שלכל דבר יש עת ורצון מאת ה' יתברך מתי יגיע.

לאדם זה אנו אומרים: ממה נפשך. אם יש בידך לעשות שינוי במהלך חייך – בבקשה, תעשה! אבל אם אתה רואה, שאינך יכול כרגע לשנות את הדבר, אז תאמין, שמשמים רוצים, שהמציאות שלך תהיה כך. זו טובתך לעת עתה, ואתה צריך לקבל את הכל באהבה. אינך צריך לעזוב את הרצון לשינוי, אלא לקבל לעת עתה את המציאות בשמחה, ולקבוע זמן בכל יום להתפלל למי שבידו הכח לשנות כל דבר, ולבקש את השינוי שאתה רוצה.

ואפילו בענינים רוחניים, כאשר אדם רוצה ללמוד יותר, ואינו יכול; או רוצה לתקן מידה רעה, או לצאת מתאוה רעה – והוא אינו מצליח, בודאי עליו להמשיך לרצות ולעשות כל שביכולתו, וללמוד על הנושא ולהתפלל עליו. אבל עד שיזכה שה' ימלא את רצונו, יקבל את המציאות שלו באהבה. זה גם יקל עליו מאד, וגם יצמצם את הנזקים של אותם חסרונות או פגמים שיש לו.

צריכים לדעת, שחוסר הצלחה בעבודת ה' זהו סוג של יסורים. כי בודאי נעים מאד להיות משוחרר מתאוות, ולהיות בעל מידות טובות, ולהיות מתמיד בלימוד וכדומה. כאשר האדם שואף להצליח בעבודת ה', ואינו מצליח, יכולות להיות לזה כמה סיבות:

א. יתכן שאלו יסורים שבאים עליו משמים לכפר לו על כל הזמן, שהיה רחוק מאותה מצוה, ולא השתדל בה.

ב. יתכן שמשמים מעכבים אותו, מחמת שרואים שאין לו כלים לקבל אותה מעלה רוחנית שהוא מבקש. כי בשמים יודעים, שאם יקבל מיד את מבוקשו, זה יכניס בו גאוה, ויזיק לו.

לכן, בכל אופן שיהיה, עליו לקבל באהבה את ההמתנה, להשליך את שכלו לגמרי, ולהאמין שהכל לטובה. להמשיך ולהתפלל ולעשות תשובה, עד שתהיה לו הזכות והכלים להצליח בעבודת ה'.

 

חסיד או פקיד

מספרים על רב מפורסם בן דורנו, מעמודי התוך של אחת מהחסידויות הגדולות, שבנסיבות שונות הוכרח לעזוב את בית המדרש ולעבוד כ… פקיד בבנק! כמובן קדמו לזה כמה מהלכים, שכביכול דחפו אותו לכך, אבל בשורה התחתונה הוא מצא את עצמו ביום בהיר אחד יושב מאחרי הדלפק באחד מהבנקים במקום לשבת בישיבה ללמוד תורה כפי שהוא רוצה.

אותו חסיד ישב בבנק, וחשב בליבו: "איך הגעתי לכן? מה אני עושה כאן? מדוע אין אני יושב בית המדרש?" והוא הגיע למסקנה, שזה בודאי לא במקרה, אלא יש לו איזו שליחות ותיקון, ועליו לקבל את זה באהבה. הוא לא נתן לעצבות וליאוש להתגבר עליו, וגם לא ניסה להתנער ולהתחמק מהמציאות. הוא גם לא נפל לשום כעס או לתרעומת על ה', ולא להאשמות עצמיות. אלא נקט בצעד המעשי ביותר שאפשר – בזמן הפסקת הצהרים, במקום לאכול, הוא הלך לחדר צדדי, ושם התפלל והתחנן בדמעות לבורא העולם, שיחזיר אותו לספסל הישיבה. שאר היום היה בשמחה, ועשה את עבודתו בנאמנות.

והתוצאות הגיעו בסופו של דבר. זה לא ארך שבוע וגם לא שבועיים, אבל אחרי תקופה מסויימת הוא מצא את עצמו שוב חובש את ספסלי בית המדרש האהוב.

 

נהג ותיק

כאשר אדם חי באמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, ואין הוא חושד בהקדוש ברוך הוא שיוליך אותו שולל. הוא דומה לאדם שיושב באוטובוס, וסומך על הנהג שיודע לאן הוא נוסע, וכיצד לנהוג באוטובוס. הוא בודאי יושב לו נינוח על מושבו, ומתבונן בנופים החולפים לנגד עיניו, ונהנה מכל רגע ורגע.

לעומתו, אדם שחסר לו אמונה, דומה לנוסע עצבני, שחושב שהוא הנהג, וגם חושב שהוא יודע את הדרך, והוא מנסה לנהוג באוטובוס מהספסל שבו הוא יושב. הוא כל הזמן מתוסכל וממורמר, שאין הנהג נוסע לכיון שהוא רוצה, וגם הוא מודאג ומוטרד מצורת הנהיגה: פעם הוא מתמרמר שזה מהר מידי, ופעם שזה לאט מידי; כאן הנהג נכנס לסיבוב בפראות, וכאן האוטובוס קפץ וכו'. והאמת שהוא בכלל אינו יודע לאין הוא נוסע, ואינו יודע כלום מחייו. רק חי בצער ובדאגות, והכל מפני שהוא חסר אמונה בנהג.

כל הזמן שהאדם חושב, שהוא שקובע את המסלול של חייו, הוא אינו יכול לבטל את רצונותיו, ולא לקבל באהבה את מהלך חייו. בכל פעם שלא מסתדרים לו הדברים כרצונו – הוא מתעצבן, רודף את עצמו, מתיאש, נשבר וכדומה. ובכלל – ישנם אנשים רבים, שפשוט אינם מוכנים לקבל את העובדה, שבעולם הזה חייבים לעבור תיקונים. והם כל הזמן מתלוננים ובוכים, וכל המציאות של החיים בעולם הזה בלתי נסבלת עליהם.

זו מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה – לעולם אין החיים מתנהלים בדיוק במסלול שהאדם רוצה, אלא ישנן הפתעות ושינויים בלתי צפויים בתכניות של האדם. משמים מוליכים אותו למקומות שבהם הוא צריך לתקן. ובמקום להתרעם ולהצטער בכל פעם מחדש על התקלות שיש לו בתכניות שלו, ולחיות בהרגשת מרמור ובהרגשת זעף תמידיים, צריך האדם להתחזק באמונה, שככה ה' רוצה, ושהכל לטובה. לחפש בכל דבר את ה' יתברך ואת המסר שהוא רוצה להעביר לו, וזזה מה שנקרא "להסתכל בשכל שיש בכל דבר".

(בגן האמונה המבואר)

התקשרתי לגבי בוסקילה וצעקתי לתוך השפופרת: קרה לי אסון

 מטבע גדול – כמין מדליה – מונח בכיסי בכל עת. קיבלתי אותו בזמנו ממורי ורבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב. הוא קרא לי פעם והעניק לי את המטבע הזה, לא לפני שביקש מצורף שיחרוט עליו את המילים: "בעזה"י הצלחה".

בכל ערב שבת אני מוציא את המטבע מכיסי וגונז אותו עד למוצאי השבת. בכל ימות השבוע, זה כארבעים שנה, מלווה אותי המטבע הזה, כסגולה לשמירה.

באחד מימי השישי אני מכניס ידי לכיס להוציא את המטבע, כמנהגי מדי שבוע, ו… אין כלום. המטבע נעלם כלא היה. חיפשתי כאן ושם. הרבנית עזבה את ההכנות לשבת והתגייסה לימיני למצוא את המטבע האבוד.

לבי הלם בפראות. לאן נעלם המטבע? הרגשתי כי עולמי חרב עליי. קראתי פרקי תהילים ולפתע נזכרתי כי באותו שבוע השתתפתי בבר מצווה שעשה ראש העיר שאול עמור לבנו בחוף עתלית על שפת הים. בחגיגה זו הגיעו גם הנשיא וראש הממשלה וכוחות הביטחון הקימו מגנומטר פרוביזורי על שפת הים.

כל באי האירוע היו חייבים לעבור את מחסום הבידוק לפני האולם. ואז נזכרתי, כי כשעברתי התריע המגנומטר ונאלצתי להוציא את המטבע מכיסי. לא היה שם מקום או שולחן להניח את המטבע והנחתי אותו על חולות ימה של עתלית.

מיד כשאני עובר את הבידוק בא מולי ראש העיר כרמיאל וחיבק אותי בחום. הלכנו יחד לאולם, כשהמטבע נותר מאחור. שכחתי אותו על החול. שוד ושבר.

מה עושים? איך אמצא את זה בחולות הים? השעה הייתה קרובה לשבת והחלטתי להרים טלפון לראש העיר, בעל השמחה. שאלתי אותו מה ניתן לעשות. הוא הציע לי לשוחח עם עוזרו, גבי בוסקילה.

• • •

התקשרתי לגבי וצעקתי לתוך השפופרת:  קרה לי אסון. מה קרה? נבהל גבי. סיפרתי לו על אבידתי. מה אני יכול לעזור? שאל בהתעניינות. אמרתי לו, אולי תסע לקריה בתל אביב ותבדוק מי היו אנשי הביטחון שהיו באירוע, אולי מהם תצמח הישועה?

"כבוד הרב, הוא שואל אותי, איזה מטבע זה היה? של שקל? של חצי שקל?" אמרתי לו: זה מטבע גדול כמו מדליה, חרוטים עליו פרחים והמילים "בעזה"י בהצלחה", ואז אני שומע אותו צועק לתוך הפומית: "אני לא מאמין". מה קרה? הגיע תורי להיבהל. "אני לא מאמין. המטבע שלך כאן".

מה? איך זה הגיע אליך? כאן היה תורי להשתומם. מסתבר שרעייתו השתתפה בבר מצווה ולקחה הביתה את השי שחולק, בקבוק ויסקי מהודר. בעודה עורכת את שולחן השבת נזכרה בבקבוק הוויסקי והוציאה אותו מהשקית כדי להניח אותו במרכז השולחן.

ואז, באותו רגע, נופל המטבע מתוך השקית ומתגלגל ארצה. "מה זה?", היא שואלת את בעלה העסוק בדיוק בשיחת טלפון עמי. ואז היא שומעת את הצעקה שאני שומע: "המטבע שלך כאן".

זה היה דקות ספורות לפני כניסת השבת. רצתי כל עוד נשמתי בי לביתו של גבי. הוא עמד בדלת והביא לי את המטבע אותו נישקתי בדחילו ורחימו, כמוצא ידיד קרוב אותו לא ראה זמן רב.

איך זה הגיע אליכם? תחקרתי את גבי ורעייתו שעד היום הזה אינם יודעים את הסוד. אני השארתי את זה על שפת הים. אין ספק שהאדמו"ר הקדוש דאג שזה יגיע לכאן בשעה שאני משוחח עמכם, אמרתי להם.

שבוע לאחר מכן, ביום שישי, מתקשר אליי גבי וקרא לי לסור לביתו. הוא ערך סעודה המונית, כי לא היה לו ספק שהרב מלעלוב ביקר בביתו… רקדו שם עם המטבע כמו עם ספר תורה בשמחת תורה.

מתוך : ב"קהילה"-  ד' תשרי תשע"ט

נפלתי במשחק כדורגל, איך אחזק את האמונה שהכל מהקב"ה?

נפלתי במשחק כדורגל, איך אחזק את האמונה שהכל מהקב"ה?

 

שאלה

שלום וברכה.

אני בן 19 בישיבת הסדר ארבעה חודשים לפני גיוס לקרבי ולפני שבוע נפלתי 

במשחק כדורגל ונחבלתי בחוזקה ביד ובברך. ברוך ה זה לא שבר רק מכה חזקה

ובברך אני צריך לעשות השבוע בעז"ה mri לזיהוי חומרת הפציעה. אם יתברר חס 

וחלילה שמדובר במשהו רציני כנראה שייקח שיקום ארוך ולא אוכל להתגייס כמו שחלמתי.

אני חייב לציין שאני מחכה ומתאמן כמה שנים כבר לגיוס וזה החלום שלי. אני רוצה להאמין

ב100 אחוז שהכל מהקב"ה בכל מקרה ומה שהוא ירצה זה הדבר הנכון והטוב עבורי.

לפעמים קשה לחשוב ככה ועולות תהיות..

איך מחזקים את האמונה בקב"ה ?

 

תשובה

שלום

אתה צודק, זה ברור שכל מה שקורה לנו בחיים מגיע מאת הקב"ה, וכל מה שהוא עושה לנו,

זה רק לטובתנו. הבעיה היא שקשה לנו להרגיש זאת, משום שהמוח שלנו רגיל לחשוב באופן אחר.

כדי שנצליח לקיים את הנאמר "וידעת היום והשבותך אל לבבך" – להרגיש את מציאות השם יתברך

והטבתו איתנו בכל רגע ובכל עניין ועניין, עלינו להרבות במחשבות של אמונה ובטחון. ככל שנרבה

יותר במחשבות שכאלו, כך הדברים יחדרו יותר פנימה ללבנו ונצליח לחיות על פיהם.

גם תפילה עם כוונה מועלת מאד לחיזוק האמונה. בתפילה אנו הרי מבטאים באופן חזק ביותר את

היותנו תלויים רק בחסדו יתברך, ושום גורם אחר לא יכול לשנות את מצבנו.

חשוב גם להבין שהשכל שלנו בנוי באופן שהוא כל הזמן מטעה אותנו ונותן לנו לחשוב ולהרגיש שהטבע

פועל ומשפיע, ושיש דברים רעים בעולם שאין בהם תועלת. השכל שלנו מקשה עלינו להרגיש

ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ו"שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

הקב"ה בכוונה נתן לנו שכל כזה, משום שעיקר מטרת ביאתנו לעולם היא לגלות את הקב"ה בתוך

אותו הסתר ולהאמין בו באמונה שלמה. ברגע שנבין שהשכל שלנו בטבעו קולט, משיג ומבין את

ענייני הנהגת העולם באופן מוטעה, נבין גם שלא כדאי להתייחס למחשבות ההגיוניות שהשכל

מביא לנו. במקום שההיגיון מסתיים שם מתחילה האמונה, כלומר, האמונה היא מעל ההיגיון.

צריכים כביכול לסתום את השכל שלנו לגבי דברים שסותרים את האמונה הזכה ולחשוב רק מחשבות של אמונה.

אנחנו וודאי לא יותר חכמים מהקב"ה ולא מתחילים להתקרב אפילו לאפס קצהו של חכמתו

והבנתו מה הכי טוב לאדם. לכן הטוב ביותר הוא לא להתייחס לשכל שלנו ולחיות עם מחשבות והרגשות של אמונה.

במבט של אמונה, גם הייסורים הכי קשים שלא עלינו שישנם בעולם, הם אך ורק לטובתנו,

ועלינו להודות לשם יתברך עליהם ואף לשמוח בהם. את זאת לימדונו חז"ל באומרם במשנה:

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", והגמרא מסבירה שיש לברך על הרעה

באותה שמחה שבה מברכים על הרעה.

 

בברכה

יעקב

 

אם פגעו בי למה שלא אכעס?

שאלה:

כבוד הרב, יש לי שאלה: ראיתי הרבה בספרים שכתוב, שלא טוב לכעוס, ואני תוהה עם עצמי למה לא לכעוס, אם מישהו פגע בי או יש לי סיבה לכעוס על מישהו, למה שאני לא יכעס, מה הבעיה?

ירון

 

תשובה:

שלום לך ירון.

שאלת שאלה מעניינית, אשיב לך כמיטב יכולתי

יהודי חייב להאמין שכל מה שקורה לו בחיים נעשה מאת ה' יתברך לטובתו ולתועלתו. אם אדם כועס, זה אומר שהוא לא מאמין שהדבר עליו כועס הגיע אליו מה' וזה לטובתו. אמונה היא יסוד היהדות ועליה נאמר "צדיק באמונתו יחיה". אם כן, ברור שכעס הוא דבר האסור.

חז"ל התייחסו לכועס באופן כה חמור, עד כדי כך שהם אמרו: "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה". (זוהר הקדוש בראשית כ"ז)

הכועס כעס רב, יכול להגיע בסופו של דבר גם לידי עבודה זרה ממש, כפי שאומרת הגמרא במסכת שבת (דף ק"ה ע"ב): " המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד. אמר רבי אבין מאי קראה? 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר' (תהילים פ"א, י'). איזהו 'אל זר' שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".

עוד על ההפסדים שמגיעים לאדם בעקבות הכעס, מצאנו כתוב בגמרא במסכת פסחים (דף ס"ו ע"ב): "כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".

ומסכת נדרים (דף כ"ב) נאמר על הכועס שהוא "משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר (קהלת ז') 'כי כעס בחיק כסילים ינוח', וכתיב (משלי י"ג) 'וכסיל יפרוש אולת'".

ובהמשך הגמרא שם: "כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים – מורידין אותו".

וכן נאמר שם בגמרא: "כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר (קהלת י"א) 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך', ואין 'רעה' אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז) 'כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה'".

על הנזק הרוחני העצום שמגיע למי שכועס, כותב ה"ראשית חכמה": "אין לך דבר שיסלק השכינה מהאדם וכן הנשמה אלא הכעס" (שער התשובה פרק ו', מ"ד).

ובאמת על האר"י הקדוש מסופר ש"היה מקפיד בעוון הכעס, יותר משאר כל עבירות". (שער רוח הקודש)

הבאנו כאן רק חלק מדברי רבותינו על חומרת הכעס, אך דברים אלו דים בכדי לעורר אותנו להתאמץ מאד לא לכעוס על שום דבר, ולחיות חיים שלווים מלאים באמונה ובטחון בה' יתברך.

בהצלחה יעקב שטיר

כשהנהג טרק בפניך את הדלת

 

בהרבה מקרים ניתן לראות בבירור, כיצד דבר שנראה כמשהו רע, מתגלה אח"כ כטובה. כל אחד שיש לו התבוננות, רואה את זה במהלך החיים שלו. לדוגמא: אדם ממהר לעבודה, ומגיע לתחנת האוטובוס בדיוק כאשר האוטובוס עומד לצאת לדרכו. הנהג סוגר את הדלת בפניו, מתעלם מנקישותיו ונוסע…

כמובן, אותו אדם אינו יכול לקבל באהבה את מה שקרה לו, הן מחמת הבזיון שיש לו מהזלזול של הנהג, והן מעצם האיחור שנגרם לו. אבל כאשר מתגלה לאחר מכן. שהאוטובוס שהוא רוצה לעלות אליו היה מעורב בתאונה קטלנית, הוא מקבל את הדברים קצת אחרת… הוא מודה בדמעות של התרגשות לה' שהצילו, והוא מברך את הנהג, שקודם היה רשע בעיניו, באלף ברכות.

כמובן, בזמן הנסיון אין לאדם אפשרות לדעת מה יהיה אחר כך, כי הוא אינו צופה ויודע עתידות, לכן הוא מתרגז על שיבוש בתוכניות שלו. אבל הבורא היודע את כל העתידות, שומר על האדם תמיד, כמו שכתוב: "שומר פתאים ה'" (תהילם קט"ז ו'). ואף אם לא ארעה שום תאונה לאוטובוס, יש סיבות נסתרות רבות, מדוע זה לטובה, שלא עלה על האוטובוס, סיבות שרק הבורא יתברך יודע. ועל האדם להאמין שזה לטובה, ולא להאשים את הנהג או את מי שעיכב אותו או את עצמו.

זו רק דוגמא פשוטה ושטחית, כי באמת בכל המצבים שעוברים על כל אחד, יש לבורא שיקולים וסיבות שונות, מדוע להנהיג כך אותו אדם, שיקולים שבשעת הנסיון הם בהכרח נסתרים מהאדם. אם יעמוד בנסיון האמונה, יוכל ברוב הפעמים להבין מה היא הטובה שהיתה במה שעבר עליו; אך ישנם גם דברים שישארו נסתרים ממנו עד לשלב מאוחר יותר בחייו; או שישארו נסתרים עד לאחר מותו, או עד שיבוא משיח, ויספר לכל אחד בדיוק מה עבר עליו, ומה היתה הטובה בכך.

הכלל הוא, שרק הבורא רואה ויודע בעומק את המסלול, שהאדם צריך לעבור בחייו, בגשמיות וברוחניות, לכן הוא היחידי שיודע את הטובה שתצמח מכל דבר. ודע שבהכרח לא יוכל האדם לראות את הטובה בזמן הנסיון. כי אם כן, לא יהיה זה נסיון כלל. לכן, הדרך היחידה לעמוד בנסיון היא רק על ידי אמונה שהכל לטובה.

 

הלכה ולא חסידות

ואם תאמר, שהאמונה שהכל לטובה היא השגה נשגבת, השייכת רק לבעלי מדרגה או לגדולים בחסידות, אין הדברים כן. אלא היא מובאת ב'שולחן ערוך' (אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה') כפסק הלכה לכלל ישראל: "לעולם יהא אדם רגיל לומר- כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה ה' – לטובה הוא עושה).

וכמו שיש חיוב על כל יהודי לקיים כל הלכה הכתובה ב'שולחן ערוך', בין בהלכות שבת ובין הלכות תפילה ובהלכות קריאת שמע וכדומה, כך מחויב הוא לקיים גם פסק זה. ומה עוד, שפסק זה – אין עליו שום מחלוקת בפוסקים. לכן, ידע האדם , שאם הבורא ציווה עליו להאמין שהכל לטובה- זה אפשרי לקיים את זה. ועל ידי העבודה ועל ידי ההדרכה שבפרק זה, יוכל להגיע ולקיים את זה. התורה היא לא בשמיים, ועל האדם לחיות באמונה שהכל לטובה.

(מתוך הספר בגן האמונה המבואר  מאת הרב שלום הרוש פרק שני תמצית האמונה)

איך מצאתי את עצמי בבית צפאפה

אברימי פוקס

זהו סיפורו של אריק. אריק הוא אחד מהאנשים הכי עסוקים במזרח התיכון, היממה מחולקת ומחושבנת אצלו לדקות. אריק נמצא בהליך שיפוצים בבית, ומשכך זקוק היה להגיע לחנות אריחים בשכונת תלפיות בירושלים. אריק נכנס למכוניתו כדי לנסוע לשכונה הדרומית של ירושלים בשעת צהריים עמוסת תחבורה, הוא מפעיל את אפליקציית הוויז, כדי להגיע במהירות האפשרית. הכל מוכן… והוא יוצא לדרך, הוא מאיץ את מהירות הנסיעה, ומתכנן את המשך שגרת יומו העמוס, תוך כדי שהוא מפנה את מבטו ואוזניו להוראות הנסיעה מ'האדון' שברכב, הוא נהג ותיק עשרות בשנים כך שהנהיגה אצלו היא כטבע שני והדך אצה רצה לו, פתאום הוא תופס את עצמו ואת ההגה בשני ידיו, רגע מה אני עושה בשכונה הערבית 'בית צפפה' כשאני אמור לנסוע לתלפיות, תוך כדי שהוא מפנה מבט מאשים לאותו אדון מרובע שממוגנט לו בחזית הרכב סמוך לשמשה הקדמית, שמצדו ממשיך לירות את הוראותיו בשטף רב כאילו הם בנסיעה שְׁלֵוָה ורגועה בכביש הבקעה האין סופי בעיצומם של ימי החופש. הסמטאות הצרות והעיקולים החדים החזירו אותו בבת אחת לקרקע המציאות, הוא אוחז בהגה בכח כדי לבצע עיקול חד נוסף ולהיזהר על אחד מזקני הכפר ההולך על משענתו באמצע הכביש, משל הכביש עבר לו ולכל חמולתו ב'קושאן' (שטר זכויות קרקעי) מהמלך עבדאללה הראשון.

אריק, שמשאו ומתנו עם אנשים רבים וכל חייו הם לסייע לאחרים, מתחיל לְהַפֵּךְ בזכותה של תוכנת הניווט, מסתבר, הוא חושב לעצמו, שדרך המלך פקוקה ועמוסה לעייפה ולכן נשלחתי הנה כדי לחסוך את אותם פקקים ולהגיע במהרה ליעדי, לרגע עולה מחשבת זדון בלבו, איך הדרך שם פקוקה? לפוקקים אין אותו אדון שיגלה זאת לאוזנם ועיניהם? מחשבה נוספת, טורדנית ומדאיגה עולה בלבו, הם יודעים שיש פקק אבל הם העדיפו אותו מאשר משעולי השכונה ותושביה… ורק הוא, החכם, הגיבור, בחר להישמע להוראות ההם …

הוא מסתכל לימינו ולשמאלו, החניה כאן בשפע רב מה שלא מצוי במחוזותינו העמוסים, הכביש מתחיל להתרחב, הוא מבין שהוא בפאתי השכונה סמוך ונראה למקום יעדו, כך גם אומר ב'אדון', עוד סיבוב קל, והנה הוא בפיתחה של החנות שבֶּשלה הסער הגדול והנסיעה העקלקלה,  אריק נושם אנחת רווחה, אך רק לרגע קט, כל מקום שהוא מפנה את מבטו הוא לא מוצא ולו חניה קטנטונת וצמודה, משל היום זה יום חלוקת מוצרים חינם, הוא מנסה כאן מנסה שם, כלום, והזמן, אוי הזמן, לא עוצר וממשיך כאילו להתגרות בו, רצית להרוויח זמן, אה?  ואז הוא נזכר ומחייך, תוך כדי שהוא מביט מבט מפויס והכרת תודה ל'אדון המרובע' שמשום מה השתתק לו ברגעים האחרונים, משל הרגיש וחש באשמה שהיתה באויר כלפיו, הוא מסובב את רכבו לכיוון ממנו הגיע חוזר לפאתי שכונת בית צפפה, לרחוב האחרון שצמוד ממש לחנות שנזקק לה, ומחנה שם את רכבו בנחת וברווח, 'הגעת ליעד' התעורר לפתע 'ההוא'. אריק מחייך ויוצא מרכבו, בחמשת שניות ההליכה מרכבו לחנוּת, הוא הספיק לחשוב רק על הפסוק בתהילים 'מהשם כוננו מצעדי גבר', לא הגעתי בטעות לבית צפפה, מהשמים שלחו אותך במיוחד לכאן. תזכור תמיד, הכל ב'השגחה פרטית'

 

 

כבר שבע שנים שאני כאן בתוך קופסת גפרורים, מרותק למיטה ומחובר למכונת הנשמה

כבר שבע שנים שאני כאן בתוך קופסת גפרורים, מרותק למיטה ומחובר למכונת הנשמה

ב'בית רבקה' בפתח תקוה, שוכב אלון פז, ללא ניע שבע שנים רצופות •

לאחר שנפגע בתאונת דרכים בעקבותיה נותר משותק בכל גופו, גילה את

אור התורה וכולו אומר שירת האמונה • הרב יהושע חשין נכנס לבקרו ויצא נפעם *

הנשמה לך והגוף שלך

 

ב'בית רבקה' בית החולים הסיעודי בפתח תקווה, במחלקה ו' 1 חדר מספר 13, שוכב

ללא נוע כמעט, זה שבע שנים רצופות, בחור צעיר, הוא מוקף מבקרים שונים העולים

אליו לשהות במחיצתו, בעיקר מתושבי השכונה הסמוכה שרואים זכות סייע ולהקל עליו.

בין הבאים רבנים ידועי שם, אחרים נכנסים שומעים ומתפעמים.

אלון פז, נפגע בהיותו בן 33 מתאונת דרכים קשה. רכבו נתקע בקיר בטון. הוא אושפז,

טופל ושוחרר לביתו. הכאבים והתופעות של הימים והשבועות שלאחר השחרור יוחסו

מצדו לטראומת הפגיעה. אך משחש לפתע בקושי מצמית של הנשימה, הוחש לבית

החולים, שם גילו שאחת החוליות שנפגעה פגעה בסרעפת פגיעה קשה מאוד. הרופאים

נבהלו, הוא הוזעק לחדר הניתוח על אתר, חייו ניצלו אך גופו שותק כולו. הוא רותק למיטה,

נדרש למכשיר קבוע של אספקת חמצן.

יום יום שעה שעה, זה שבע שנים רצופות, רואה אלון את אותו מראה משמים, קירות,

חלון מרובע פתוח לפיר בית האבות, רק בקו אלכסוני הוא יכול לראות צוהר לרקיע שמשנה

את גווניו במחזוריות השנה, זוהי התנועה היחידה בעולמו של אלון.

הידיים, הרגליים, אלו שאמורים לנייד אותנו, להניע אותנו למקומות בהם נפשנו איוותה ללכת,

אלו שמצייתים לנו כדי להשיג את מבוקשנו, אלו שמנגישים עבורנו את העולם, שמנגישים אותנו

אליו – שני זוגות אברים אלו, הינם עבור אלון, שרוולי כלי דם דוממים שמספקים לו צורך

בפיזיותרפיה מתמדת, אחרת הם יכוסו בפצעי לחץ מכאיבים, שגם כך ניבטים מכפות ידיו

הספוגיות, שאילולא המשחות היו הכיבים מתפרצים בהם חס ושלום.

תנוחות הגוף נדרשות לשינוי מתמיד, אבל לא, אין די במשיכה או הטיה כפי שאנו רגילים

לעשות אינסטינקטיבית אין ספור פעמים ביום, עבור אלון הטיית הראש, תנוחת הישיבה,

זווית הרגליים, מהווים מקור 'לא אכזב' של כאב מוקרן, הוא חושק שפתיים ומבקש ממי

שסועד אותו לעשות זאת עבורו.

שעה שעה, יום יום, שבוע בשבוע, חודש בחודשו, שנה אחר שנה, שבע שנים, שבע שנים

תמימות, של מעגל חיים המצטמצם למחשבה ודיבור ללא ניע ותזוזה.

 

אלון: אדם שקורה לו משהו הכי קטן, מיד אומר או זועק: 'למה בורא עולם, למה דווקא אני,

למה זה מגיע לי, מה עשיתי?' אני לא זוכר שאמרתי מאז התאונה ועד היום 'למה?!' אדם

ששואל 'למה', זה מעיד על חוסר אמונה בבורא עולם. יש רק מילה אחת שאמרתי ואני אומר

גם היום: תודה! תודה בורא עולם! אם זה מה שבחרת בשבילי, מי אני שאבוא ואתלונן ואבכה

ואכעס עליך, רק אתה יודע מה הכי טוב בשבילי, נסתרים דרכך ונפלאים מעשיך, אין עוד מלבדך

אבא שבשמים, הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה!

כבר שבע שנים שאני כאן בתוך קופסת גפרורים, מרותק למיטה ומחובר למכונת הנשמה, לא

רואהאדמה ולא רואה שמים, זה אני והקירות, אבל אני יודע שאני לא מפסיד שום דבר בחוץ.

אני יודע שכל מה שיש בחוץ זה גשמיות, תאוות, הבל הבלים, אני שוכב לי בחדר ומתבודד

עם בורא עולם, מדבר אליו (אלון עוצם עיניים ומדבר מעומק הלב), מבקש ומתפלל עליי על

כל בני משפחתי, ועל כל עם ישראל, אני יודע שכאשר יגיע יומי עד מאה ועשרים אני אקבל פי

אלף, פי מליון ממה שקיבלתי כאן בעולם הזה. אני כאן בחדר, לא מפסיד שום דבר, נהפוך

הוא אני במצב הזה לא ממסכנות, זו זכות! לכפר על עוונותי ועוונות עם ישראל, מה יותר טוב מזה?!…

 

אלון פז,  לא נלאה במלחמתו את הבשר והדם. הוא מבקש באצילות ובעדינות של בן תורה

ממי שסועד אותו להסיט, להזיז, לעסות מעט, עבורו החמה לא שקעה מעולם, נפשו שקעה

בתהום היגון רב כים, הוא שופע חיוניות כמו האדם המאושר עלי תבל.

אנו יודעים שגם אנשים בריאים מתקשים לפעמים להירדם בלילות ממחשבות טורדות, הם קמים

ומסתובבים, מה הנך מרגיש 'על משכבך בלילות', איך אפשר להעביר שבע שנים על מיטה אחת?

אלון: כאן ממיטתי, אני ממליך את הקדוש ברוך הוא בכל לילה ובכל יום על גופי ונשמתי,

על כל העיר שאני נמצא בה, על כל ארץ ישראל הקדושה, על כל העולם הגדול המופלא

והנפלא הזה ועל כל היקום העצום הזה כי הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

הוא ברא והוא יוצר את הכל. הוא אחד ואין שני לו, אחד יחיד ומיוחד ריבון העולמים

הוא שברא ואחראי על הכל – הוא יכול לעשות בי ככל העולה על רוחו, מי ומה אני

שאתנגד לו? אני סומך על כל החלטותיו ועל כל מעשיו בהחלטיות.

אנו אומרים כל בוקר 'כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך', נדמה שקשה

לראות את הדברים בחוש כפי שניתן להיווכח כאן בחדר כששומעים זאת ממך,

משהו בדימוי של 'קופסת הגפרורים' ממחיש את המצב של הנשמה של כולנו,

כלואה בתוך גוף חומרי, אבל האמת שהגוף הוא המוגבל, היא, הנשמה, מרחפת

בעולם שאין לו מיצרים וגבולות, קשורה בבורא יתברך עצמו מלא כל היקום כבודו.

אלון: (בהבעה של כיסופים ובטחון יצוק) אני יודע שהמלך קיים! אני יודע שהמלך קיים!

אני מרגיש את זה, חי את זה במוחש ממש. ממשיך: יש מאמר חז"ל 'איזהו עשיר השמח

בחלקו', אני שמח בחלקי. עשי"ר ראשי תיבות – עיניים, שיניים, ידיים, רגליים, לי אין ידיים

ורגליים, הן לא פעילות, אבל יש לי את החלק הראשון עיניים, שיניים – ע"ש, לכאורה זה

נשמע משהו זניח ע"ש, אבל האמת שלאותיות י"ר יש גם את ראשי התיבות 'יצר הרע',

אני נותרתי עם הע"ש בלבד, אבל אין לי את הי"ר – את היצר הרע… זכיתי בעקבות

התאונה לדבר היקר מכל, לחיות את הקדוש ברוך הוא. בזכות ידידי מסור ר' אברהם

אבורוס אני מעביר את זמני בלימוד התורה, אני מודה לו מקרב לב. אני מוקף חברים,

וזוכה לביקור של רבנים מפורסמים, אני מעסיק את עצמי בתורה ותפילה רוב הזמן…

איזה מסר היית רוצה להעביר לציבור מתך נקודת הראות שלך במצבך

אלון: תדעו להעריך, תדעו להודות על כל הדברים שאתם אפילו לא מרגישים שהנכם

עושים, פעולות פשוטות של גירוד כשמגרד, לחיצה על כפתור, אצלכם זה אוטומטי,

אתם מרימים את הכוס, כמה גידים הפעלתם מול מסת הכובד, אפילו לא הרגשתם,

אני לא יכול לעשות זאת. תעמדו מול החלון, תביטו החוצה, קחו שאיפת אוויר, תגידו

לבורא עולם, תודה. תודה שאתם יכולים לנשום בכוחות עצמכם, לראות שמיים כאוות

נפשכם, לראות ירח וכוכבים, להביט אל העננים, לראות ציפורים, לראות אדמה, להשקיף

על עצים, להריח פרחים חיים, לראות את נפלאות הבריאה, זה לא מובן מאליו!! תעריכו

את מה שבורא עולמים נתן לכם, עליכם להיות מאושרים שהחיים יפים, שבורא עולמים

אוהב אתכם, למה הוא נתן לכם אם הוא לא אוהב אתכם אישית. תעצרו את מרוץ החיים

לכמה דקות כדי לחשוב על כך, לי יש מלאי של זמן כדי לעשות זאת גם מתוך מצבי

המוגבל, אתם, כאנשים בני חורין, תתנו לכך לפחות כמה דקות ביום. תביטו על המתנה

שקיבלתם ואתם מקבלים כל רגע, ותסלחו למי שהכעיס אתכם, כמו אדם מאושר שמרבה

לסלוח. אתם תמהרו לבקש סליחה אם פגעתם.

לאלון יש חלומות ותקוות, כמי שחי את הבטחון בקדוש ברוך הוא, כמי שיכול לנסיון המתמשך

של הקשיים והייסורים, הוא מקבל את מצבו באהבה, אך בוטח ומתפלל כל העת ומקווה לטוב.

ויש לו חלום…

אלון: יש לי חלום, שבעזרת חברים, אקווה מאוד שיתממש, נאמר לי על ידי הצוותים הרפואיים

שאני יכול לעבור לבית משלי, ולהעתיק את מכונת ההנשמה אתי יחד, אני חולם להנשא, לזכות

לילדים, אני מייחל לרכוש בית כאן בשכונת 'שעריה', שרבים מתושביה אימצו אותי לחבר ולבן

השכונה, אני רוצה להשאר בחברתם, בחלומות יפים אני רואה את עצמי לצד אשתי יושב ליד

שולחן שבת, עם ילדים, זה החלום שלי, זה הדבר הטוב ביותר שאני יכול לאחל לעצמי… אינני

בועט בייסורים, אך יחד עם זאת מתפלל לבורא עולם שאזכה להגשים את החלום הזה, אני

מוכן להסתער על האתגר, וקווה לעזרתו יתברך.

להיות 'איש פשוט'

מי ייתן שימלאו משאלותייך, שתזכה לספר את הכל בלשון עבר – הן לא ייפלא מד' דבר וידו

לא תקצר. יצאנו מהמפגש מחוזקים ובאמונה, ר' אלון אנו אומרים לך 'אתה מחייב את כולנו',

אם במצב שלך אתה כל כך חי אמונה, קיום מצוות, אזי מה נאמר אנו שנכנעים מפני כל קושי קטן.

אני שמי 'אלון פז' – הוא מגיב – א. פ. ראשי תיבות של שמי כראשי תיבות 'איש פשוט'…

בריאות איתנה ושלמה, הקדוש ברוך הוא ימלא משאלותיך לטובה.     

 

(ערוך מתוך כתבה  יתד השבוע, ערב יוה"כ תשע"ח)

איך אני יכול לדעת שאני לא מקדיש את חיי לטעות?

שלום לכבוד הרב
יש כמה שאלות שמטרידות אותי המון זמן ,ואני לא מצליח לקבל תשובות שיניחו את דעתי, אני יעריך מאוד אם תוכלו לענות לי,וכמה שיותר מהר יעזור עוד יותר, אין לי מילים לתאר את העזרה שזה בשבילי, תודה…..
1-אני יודע המון הוכחות למציאותו של אלוהים אבל בסופו של דבר את כל ההוכחות אפשר להפריך,ותמיד נשאר בחמישים אחוז לכל כיוון,אז איך אני יכול לדעת שאני לא מקדיש את חיי לטעות?
2-ואם אלוהים קיים למה שהיה רוצה שנהיה בספק לגבי קיומו?הרי אם הינו יודעים בודאות שהוא קיים, עדין היה נשאר לנו עבודה לקיים את דבריו.
3-וגם חשוב לי מאוד להבין את כמויות הרוע שיש בעולם,למה צריכים למות ולפצע מאות איש ברעידות אדמה,שואה….
4-למה יש כל כך הרבה פרטי פרטים להלכות?כמו הלכות שבת לדוגמא,מה זה בעצם משנה אם פתחתי את המקרר ונדלק האור….
5. בשביל מה צריך להתפלל ולהודות לאלוקים
תודה רבה
ניר

שלום לניר
אשתדל לענות בעז"ה על שאלותיך:

1. ישנן גם הוכחות שאי אפשר להפריך. ישנם אולי אנשים שמרוב
הרצון החזק שלהם לכפור במציאות הבורא בכדי לתת דרור
לתאוותיהם החומריות ולא להרגיש כבולים, מוצאים כביכול
פירכות, אך מי ששכל ישר לו ומבטו מבט אובייקטיבי, יבין
שאותן פירכות הן לא דבר שמתקבל על השכל הבריא.
בכל מה שקשור להוכחות עצמן, אפנה אותך לרב דניאל בלס
שמתמחה בכך. תוכל ליצור איתו קשר דרך האתר שלו:
http://www.haemet.net/
רק אוסיף שגם אם תיקח את כל ההוכחות שהן לא הוכחות
גמורות, אלא הוכחות שאפשר איך שהוא להפריך אותן, בסופו
של דבר במבט כולל כשלוקחים את כל ההוכחות האלו ביחד,
זה וודאי מורה על המציאות האלוקית, משום שאחוז ההסתברות
שכל ההוכחות מופרכות שואף לאפס.

2. עיקר החיים הם החיים הנצחיים בעולם הבא. הסיבה שירדנו
כאן לעולם הזה היא בכדי לגלות את האלוקות מתוך ההסתר
והחושך ולעבוד את השם יתברך. בזכות כך, כשנחזור לעולם
הבא ממנו הגענו, נזכה לשלמות האמיתית והמיוחלת. בספרים
מבואר שאת השלמות הרוחנית הזו שאין בה שום צער, חסרון,
קושי וכו', אלא כולה רק תענוג עילאי נפלא, ניתן להשיג רק אם
מגיעים לכך ע"י העבודה העצמית שלנו, ולא בתור מתנת חינם
שלא קשורה להשקעה שלנו בכך. זו הסיבה שיש כאן בעולם
הזה (למי שעדיין לא חי עם אלוקים ודבק בו באופן הראוי)
ניסיונות וקושי לראות את האמת ולדבוק בה. אם היה ניתן
לראות בגלוי את המציאות האלוקית לא היה לנו שום ניסיון
וקושי לקיים את דבר השם, זה היה נעשה מתוך כעין
אינסטינקט. וממילא לא היינו מקבלים על העבודת השם
שלנו שכר גדול, והיא לא הייתה מביאה אותנו לשלמות
אליה אנו אמורים להגיע.

3. הרוע בעולם וכל הייסורים שעוברים על בני האנוש, הן
בעולם הזה והן בגיהנום. מגיע אך ורק מחמת מעשינו
הלא טובים. אם לא היינו עושים אף פעם חטאים, העולם
כבר מזמן היה מגיע לתיקונו המושלם. אכן, הרוע בעולם
מגיע אך ורק לטובתנו, משום שעל ידו העולם מזדכך
ומתנקה מכל הפגמים ונעשה מוכן לקבלת השלמות
בתיקון השלם שיהיה כשיבוא המשיח. גם כל אדם
בפרט נעשה יותר מזוכך ונקי על ידי הייסורים שעוברים
עליו, וכך תהיה לו יותר שלמות ותענוג בעולם הבא,
וגם בעולם הזה פעמים רבות נמנעים ממנו דברים יותר
קשים שהיו ראויים לבוא עליו על פי מעשיו המקולקלים.
לקבל ייסורים זה כמו להיות בתוך מכונת כביסה, כל
הקרצוף הזה אמנם כואב, אך רק דרכו יכולה להעשות
פעולת הניקוי, וככל שהלכלוך יותר קשה, כך הקרצוף
יותר חזק.
חשוב להוסיף שלימוד תורה וקיום מצוות גם מנקה את
הנפשות מכל הפגמים, ולכן ככל שעם ישראל ירבה יותר
בתורה ובמצוות כך יהיה פחות סבל.

4. לכל המצוות ישנם טעמים מוצקים. למשל העניין שלא
להדליק אור בשבת (פעולה שנעשית גם בפתיחת מקרר),
היא משום שהרעיון של השבת היא להפסיק את כל
המלאכות שיש בהן יצירה, ובזאת להתחבר לבורא עולם
שגם נח ביום השביעי ממלאכות היצירה ולא עסק בשבת
בבריאת העולם. בשבת עלינו לחזק את ההרגשה שאנו לא
יוצרים כלום בעולם, אלא הכל הקדוש ברוך הוא עושה,
והוא אוהב אותנו, דואג לנו, משגיח עלינו, ולכן אנו יכולים
ואף צריכים לחיות מתוך שלווה ומנוחה, ולחיות חיים
מאושרים ושמחים. מכיוון שבהדלקת אור נוצר מעגל
חשמלי, יש כאן עניין של יצירה, דבר שכאמור עלינו
להמנע ממנו בשבת.
בספרי קבלה מבואר שכל המצוות ופרטי ההלכות
נקבעו באופן מדוייק גם לפי חוקים רוחניים שקשורים
לחיבור שבין עולמנו לעולמות העליונים, למבנה של
הנשמה שלנו ולחיבורה עם בורא העולם.

5. התפילות והשבחים לבורא עולם נתקנו בשבילנו,
כדי שאנחנו נהיה יותר מחוברים לאבינו שבשמים,
נרגיש באופן יותר מוחשי איך שהכל מגיע ממנו
ונהיה יותר קרובים אליו. הוא באמת לא צריך את
הדברים האלו כלל.

התשובות נכתבו בתמציתיות, ואפשר להאריך עוד
הרבה בעניינים אלו, אך קשה לעשות זאת במסגרת
זו. מקווה שהדברים הובנו והם יתיישבו על לבך.

בברכה
יעקב

איך

הספינה החלה לשקוע, והנוסעים התחננו שירשו להם לעבור לספינה השניה

הספינה החלה לשקוע, והנוסעים התחננו שירשו להם לעבור לספינה השניה

יעקב לוסטיג

את הסיפור הבא סיפר רבי ישראל גרוסמן, מחשובי רבניה של ירושלים עיר הקודש, ראש ישיבה ואב בית דין.

הרב ישראל גרוסמן הוא אביו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק

וראש מוסדות 'מגדלור' שסניפיהם פזורים ברחבי הארץ.

המקרה המתואר בשורות הבאות אירע לפני יותר ממאה שנים, כשסביו של רבי ישראל גרוסמן,

הרב יצחק דוד גרוסמן (הראשון), שב לארץ ישראל לאחר ביקור שערך באירופה שם למד תורה וחסידות מפי רבי אהרן מקרלין.

היה זה בערב שבת, מספר נכדו רבי ישראל גרוסמן, זכר צדיק לברכה. הסבא שלי, רבי יצחק דוד

הפליג בספינה יחד עם קבוצה נוספת של יהודים שעשו את דרכם לארץ הקודש.

באותו ערב שבת התרגשה עליהם סערה חזקה מאוד, ומשך שעה ארוכה היטלטלה הספינה בלב ים כקליפת אגוז קלילה.

ממול הספינה שלהם הפליגה ספינה נוספת, שגם היא הטלטלה על פני הגלים העצומים,

וכשהתקרבו שתי הספינות זו מול זו, התרוממה הספינה האחרת מכח גל ענק שדחף אותה כלפי מעלה,

ונחתה על הספינה שבה שהו סבי ועמו קבוצה של יהודים נוספים.

הספינה שלהם החלה לשקוע, והנוסעים בה התחננו לרב החובל של הספינה השניה, העליונה,

שירשה להם לעבור לספינה שלו. רב החובל נעתר להפצרותיהם, והורה לאנשיו לשלשל סולמות

לטובת נוסעי הספינה התחתונה שמיהרו לטפס אל הספינה העליונה, מתוך הבנה שספינתם

שלהם צפויה לשקוע בתוך דקות אחדות ולהיעלם במצולות.

רב החובל האנטישמי

כשהבחין רב החובל בכך שבין נוסי הספינה התחתונה יש גם יהודים, הקשיח את לבו,

והודיע שהוא לא מוכן לקבל בספינתו אורחים יהודים. היהודים מצדם ניסו להפציר בו ולעורר את רחמיו.

בדמעות ותחנונים הבטיחו שישלמו לו כסף רב לאחר שיגיעו לחוף מבטחים, אבל רב החובל אטם אוזניו משמוע,

והודיע להם שהחלטתו סופית ובלתי ניתנת לשינוי. אחרי שעלה אחרון הגויים לספינתו,

הוא הורה לאנשיו למשוך בחזרה את הסולמות והותיר את היהודים האומללים בספינה התחתונה כשהם מתכוננים למותם.

רק הרב יצחק דוד גרוסמן לא נבהל ולא נרתע. הוא ירד לתאו, שלף מהמזוודה את בגדי השבת,

חבש שטריימל והחל לקרוא בקול גדול את פרק ק"ז שבתהילים, שנוהגים החסידים לומר

לפני תחילת תפילת מנחה של ערב שבת. "יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים",

קרא רבי יצחק דוד בקול גדול מתוך הסידור, "המה ראו מעשי ה', ונפלאותיו במצולה.

ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג,

ויחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע, ויצעקו אל ה' בצר להם, וממצוקותיהם יצילם".

אחרי אמירת פרק התילים התפלל הרב גרוסמן תפילת מנחה, ולאחריה קבלת שבת ותפילת ערבית,

כשהמילים בוקעות מפיו בהתלהבות ובשמחה, כאילו היה עומד עכשיו בטבורו של בית הכנסת הסמוך לביתו שבירושלים העתיקה.

שאר הנוסעים היהודים השתוממו מגודל הביטחון של רבי יצחק דוד גרוסמן. הם עמדו נרעדים ונרעשים.

כל חריקה קלה הקפיצה אותם, בטוחים היו שהנה, משקלה של הספינה העליונה גובר,

וספינתם שלהם ששקועה בתוך הים הסוער טובעת בעוד רגע יחד איתם.

הם ניסו להפציר ברב החובל האנטישמי שכמובן לא שעה לזעקתם.

אחרי תפילת ערבית קידש הרב גרוסמן על היין, נטל את ידיו והחל לאכול סעודת שבת כשהוא מזמר זמירות בהתלהבות,

ומנסה לסחוף אחריו את יתר היהודים שנותרו אתו בספינה הריקה.

לפתע הגיע גל ענק שטלטל את ספינתם טלטלה עזה. כתוצאה מכך התנתקה הספינה העליונה מהתחתונה,

והתהפכה אל תוך הים, כשכל נוסעיה טובעים למוות. הספינה התחתונה חזרה לצוף בגבוה מתאים,

לאחר שהוסר ממנה משקלה של הספינה העליונה, וליהודים היתה אורה ושמחה.

**

מה אנחנו לומדים מהסיפור הזה?

הרבה מאוד דברים, אבל הלימוד החשוב ביותר הוא שיהודי צריך תמיד לשים את מבטחו בקדוש ברוך הוא.

יהודי צריך לדעת שאם רב החובל האנטישמי אינו רוצה להציל אותו, לקדוש ברוך הוא יש דרכים משלו לעשות זאת.

כל מה שהוא רוצה מאתנו זה שנבטח בו, שנסמוך עליו, ושנדע שהוא זה שקובע בדיוק מתי יסער הים, ומתי ינוח.

כמה גלים יהיו, מה יהיה הגובה שלהם, וכמה בועות קצף ינפצו בכל גל וגל. כי שום דבר שקורה כאן למטה,

לא קורה מעצמו. העולם כולו על כל פרטיו הקטנים והגדולים, מונהג במדוייק על ידי בוראו שאוהב אותנו ומשגיח עלינו בכל רגע ורגע.

אני לא מצליחה למצוא עבודה. כבר אין לי בטחון עצמי

שלום. שמי גיל ואני בת 22 חילונית. רציתי בבקשה לשאול בקשר לבעיה שכבר מציקה לי חודשים. עבודה

אני לא מצליחה למצוא עבודה. מעולם לא הצלחתי להתקבל לשום מקום אחרי ראיון עבודה.

אני ניסיתי שוב ושוב לא משנה כמה אני לומדת מפעם. היו פעמים שהתפללתי לאלוהים שאמצא

אבל משום מה לא מצליח לי למרות המוני פעמים שאני לא מבינה למה. זה כאילו משהו מוזר עוצר את זה.

מאז הפעם האחרונה שלא התקבלתי רק דברים רעים קורים לי. הפסקתי להתפלל לפני השינה אני

מנסה לעלות לעצמי את החוסר בטחון שיש לי אבל בלי הצלחה. יש הרבה מתח בבית שלי כי גם הם

בזמן האחרון במצב לא טוב בגלל בעיות של עצמם. אני מרגישה מאוד מבולבלת. פעם הייתי בן אדם יותר רגוע,

בזמן האחרון אני מתעצבנת יותר מהר. כבר אין לי בטחון עצמי בכלל לעשות עם עצמי משהו אבל בכל זאת אני

כ"כ רוצה לעבוד זה הדבר שהכי יעשה לי כ"כ טוב שאתקבל ל עבודה. אני אהיה מאושרת וגם ארגיש טוב מכך

שאקח מההורים שלי פחות מכסף שלהם שהם גם ככה במצב כספי לא טוב.

בבקשה אני חייבת משהו שירומם אותי. אני כל הזמן עושה דברים פוגעים לאחרונה ולא יודעת איך לצאת מזה

וגם קשה לי שלשאר האנשים בבית שלי במצב די רדוד והעצב והמתחים שלהם נזרקים עלי כמו שאני זורקת אליהם.

בבקשה אשמח אם תעזור לי באיזו דרך. תודה רבה לך אדוני הרב

 

תשובה:

מכיוון שפנית לרב, אני מבין שאת מעוניינת לשמוע
תשובה אמיתית, תשובה על פי דעת תורתנו הקדושה.

ובכן, יש לדעת שאבא שלנו שבשמים חפץ תמיד רק להיטיב לנו,
לעולם הוא לא יעשה לנו משהו רע. אין אבא שיותר אוהב את
הבנים שלו מהאהבה שיש לאבינו שבשמים אלינו.

הסיבה שהרבה יהודים עוברים צרות וייסורים, צער ומכאובים,
היא משום שהקדוש ברוך הוא חפץ להביא אותנו לטובה
האמיתית, שהיא הטובה הנצחית שאדם יכול לזכות אליה
לאחר ה"מאה ועשרים" שלו, ובעזרת השם עוד לפני כן,
כשיבוא משיח צדקנו.

ההטבה הנצחית הזו היא חיים מלאים הנאה ושמחה, ללא
שום צער וכאב, חיים מושלמים שלא חסר בהם כלום, ובנוסף
לכך זוכים שם לתענוג הגדול ביותר שקיים, והוא התענוג של
קירבה אמיתית לשם יתברך, והרגשת הדבקות בשכינה הקדושה.
בעולם שאנו מכירים אין שום הנאה ששווה לרגע אחד של הנאה
שם, וכפי שאמרו לנו חכמינו זכרונם לברכה: "יפה שעה אחת של
קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה" (פרקי אבות ד', י"ז).

כדי שנוכל לזכות לאותה הטבה אנו זקוקים לנקות את עצמנו
מהמידות והתכונות הלא טובות, מהמשיכות הרעות, וגם מכתמים
רוחניים שיש על הנשמה שלנו שנוצרים מעבירות שעשינו. אותם
כתמים אמנם לא נראים לעין האנושית, אך הם וודאי קיימים
ומשפיעים מאד על חיי האדם הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

כתמים אלו, לא רק שהם מפריעים לקבלת ההנאות והתענוגים
שמחכים לנו בעולם הבא, אלא הם גם מהווים חסימות לשפע
שאבינו שבשמים רוצה להעניק לנו כאן בעולמנו, ובגללם אנו
לא יכולים להנות תמיד מאותו שפע.

הייסורים שעוברים על האדם באים להזכיר לו שיש מטרה
לחיים שלו, שהחיים הם לא הפקר, שמחכים לו חיים נפלאים
אם הוא רק ייטיב את מעשיו. הייסורים צריכים לעורר אותנו
ולחזק אותנו להתקרב יותר לאבינו שבשמים ולעשות את
רצונו יתברך.

לכן, אם אדם רואה שהוא נתקל בחייו במחסור ובחוסר הצלחה
(ומדובר כמובן בדברים שהם לא דברים שליליים), עליו לעשות
חשבון נפש עם עצמו ולהבין שוודאי ישנם גורמים רוחניים שגורמים
לכך, ועליו לתקן את מעשיו הלא טובים ולהמנע מעשיית עבירות.

מה שנדרש לעשות הוא להתחבר יותר למה שקשור למצוות
ולהיות יותר מקושרים לאבינו שבשמים. תפילות הן גם דבר
מצויין, והן תמיד יכולות להועיל.

כדי שנושא המצוות יהיה יותר קרוב ללבך ותביני יותר לעומק את
מהות היהדות, מטרת החיים, מטרת המצוות והתועלת שיש לאדם
שהולך בדרך התורה, הייתי מאד ממליץ לך ללכת לסמינר יהדות
של ארגון "ערכים", שם תוכלי לקבל תוך כמה ימים את הידיעות
הנחוצות והכל יהיה לך יותר קל ויותר נעים. סמינר כזה הוא שילוב
של כמה ימי נופש ביחד עם הרצאות ודיונים מרתקים על התורה
ודרכה. הטלפון של "ערכים" לצורך בירור יותר פרטים הוא:
03-5793035

לגבי המתחים שאת מרגישה, חיזוק הקשר שלך לאבינו שבשמים
יועיל מאד גם לזה, משום שיהודי שמחובר לקדוש ברוך הוא מרגיש
כל הזמן שיש מישהו שדואג לו, שומר עליו, משגיח עליו, וכל מה
שנעשה איתו בחיים נעשה אך ורק לטובתו. זוהי הרגשה עמוקה
בנפש שיוצרת שלווה ורוגע ומקנה כוחות חזקים ותחושת בטחון
לעבור על כל ניסיונות החיים באופן הרבה יותר קל.

בברכה
יעקב

למה לגנוב או לשקר, אם אתה יכול להרוויח אותו דבר בדרכים ישרות

 

אוהד אטינגר

 

מי שחי עם אמונה בקדוש ברוך הוא, ויודע שכל מה שקורה בעולם זה בגלל שכך רצה השם יתברך, לעולם לא יגנוב כסף או רכוש, ולעולם לא ישקר כדי להרוויח כסף. אפילו לא לחברת הביטוח…

חכמנו זיכרונם לברכה אומרים: "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה".

נתאר לעצמנו מקרה שבו יושבים שני בני אדם, לפני כל אחד מהם ערימה של מטבעות זהב. מלמעלה מצלמות משוכללות שלא מחמיצות אף תנועה. הכל מתועד ומצולם. אחד מהם יוצא לכמה דקות מהחדר, והחבר יכול לקחת מטבע או שתיים מהערימה שלו.

הבעיה שמעבר לקיר יושבים פקחים חמורי סבר, ועוקבים אחרי כל תנועה. אם הם רואים את מיודעינו לוקח אפילו רק מטבע אחת מהערימה של החבר, הם מיד ייכנסו פנימה ויחזירו אותה לערימה הנכונה.

כמה טיפש וחמדן צריך להיות האיש שנשאר בחדר כדי לקחת מטבע שאינה שלו? הרי הוא יודע שברגע שהוא לוקח אותה, הוא מפעיל מערך מסודר של אנשים שמתערבים מידית ומתקנים את המעוות. במקום לצאת עם עוד מטבע זהב, הוא יצא כשידיו כבולות באזיקים ועל ראשו מרחף עונש מאסר ממושך.

ומה איתנו? איפה אנחנו נמצאים?

גם אנחנו נמצאים בחדר שנקרא 'העולם הזה'. גם אנחנו מצולמים מדי רגע על ידי מצלמות משוכללות שרואות לא רק את מה שאנחנו עושים, אלא אפילו את מה שאנחנו חושבים.

אפילו אם לא נעשה מעשה, אלא רק נשקר שקר קטן כדי להרוויח כסף שאינו שלנו, אנחנו נוהגים בטיפשות מוחלטת. כי הקדוש ברוך הוא רואה הכל, הוא יודע הכל, והוא זה שמחליט בדיוק, אבל בדיוק, כמה כסף יהיה לנו, ומה יהיה טיב הרכוש שלנו.

אז יכול לבוא אדם ולגנוב משל חברו, יכול לבוא אדם ולשקר כדי להרוויח כסף, אולי הוא אפילו יהנה מהכסף שהוא גנב, אבל הקדוש ברוך הוא הרי מנהל את העולם, ואם הוא רואה שפלוני גונב אלף שקל מהחבר, הוא מקזז לו אותם מחשבון הכספים שאותו אדם אמור להרוויח בשבועות ובחודשים הקרובים.

אם כן, כל מה שאנחנו צריכים זה להאמין באמונה שלמה שהבורא עושה את הכל, והניסיונות שלנו להתחכם ולהערים עליו, לא יצליחו. כמו אותו בסיס לאמונה מתוך 13 עיקרי האמונה: אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים".

איך מגיעים לביטחון עצמי ולמצב רוח טוב בחיים?

להכל… אומר לנו הרב יעקב מגיעים על ידי אמונה, וכפי שכתוב "צדיק באמונתו יחיה".

כשיש לאדם אמונה חזקה שכל מה שקורה איתו בעולם הכל מגיע אליו מאת הקדוש ברוך הוא, וכל מה שנעשה איתו, נעשה אך ורק לטובתו, הרי תמיד יש לו על מה לשמוח, ואף פעם הוא לא רואה חצי כוס חסרה. הוא יכול להבין שגם מה שנראה לו לפעמים קצת חסר באמת זה מלא כי יש סיבה למה זה חסר.

כשלומדים תורה ומקיימים מצוות ומבינים איזו זכות נפלאה זו, ואיזו שמחה גדולה זה עושה בשמים, ואיזה שכר גדול נקבל על כך, הלב מתמלא בשמחה עמוקה ומקבלים מצב רוח נפלא.

ל"ביטחון עצמי" מגיעים על ידי ההרגשה שהקב"ה אוהב אותנו ותמיד נמצא איתנו, ושאנו סומכים עליו שהוא עושה את מה שהכי טוב בשבילנו גם אם לפעמים אנחנו לא מבינים את הדרך הוא יתן לנו בסוף את היכולות וההצלחה.

בברכה

יעקב שטיר

יש לכם שאלה? לחצו כאן והרב של האינטרנט יענה לכם

איך להתחזק באמונה למרות כל הקשיים הרבים?

השאלה:

התגיירתי כבר מעל 10 שנים ובעלי גם כן גויר, מאז החתונה אנחנו עוברים בלי סוף קשיים אני באמת משתדלת לעשות רצון השם תמיד אפילו שהמשפחות שלנו אינם יהודים, עם כל הקשיים לא מוותרים רציתי לשמוע עם יש לרב איזו עצה להחזיק מעמד ובאמת להאמין שהכול לטובה ומאהבה אלינו…

בתודה

הרב של האינטרנט עונה:

שלום רב,

אין גבול לאהבה אותה אוהב הקדוש ברוך הוא את כל אותם אלו שבחרו מרצונם לחבור לעם היהודי ולהצטרף לשורות העם הנושא את התפקיד הגבוה בעולם – שמירת הקשר בין העולם לבין אלוקים. התורה מצווה מספר רב של פעמים על האהבה והחיבוק האוהב שיש לכל אחד להעניק לגרים, זאת כתוצאה ישירה של האהבה והחיבוק לו אתם זוכים ממלכו של עולם.

למרות כל זאת ואדרבה, דווקא בשל כך, אתם חווים קשיים ואתגרים בחייכם. כמו אב שהוא גם רופא הנאלץ להכאיב לבנו אהובו בטיפול קשה אך חיוני, הוא לא עושה זאת בגלל שהוא רוצה להכאיב חלילה לבנו, אדרבה, הוא אוהב אותו ורוצה לרפאות את גופו ודווקא בשל כך הוא נאלץ להכאיב לו, כך הם הקשיים והצרות המגיעים אליו מאת אלוקים.

כשהקדוש ברוך הוא, האב האוהב והרחמן, נותן לאדם קשיים ואתגרים, הוא לא עושה זאת אלא מתוך אהבה. "כי גם הייסורים ממקור האהבה הם באים" כותב המקובל רבי משה לוצאטו בספרו דרך השם. לעיתים הקשיים נועדים כדי לנסות את האדם אם ימשיך לדבוק באמונתו ובכך לאפשר לו להגיע לרמות רוחניות של קשר עם אלוקים, קשר גבוה ומושלם יותר, לעיתים הם נועדים כדי לנקות ולטהר את האדם מכתמי החומריות המעיבים על נשמתו ומפריעים לה להתחבר לבוראה ולעיתים הם באים מחשבונות ושיקולים אחרים, כשהמשותף לכולם כי מתוך אהבה גמורה הם באים ואך ורק לטובתו של האדם.

עצם הידיעה וההבנה כי הקשיים המלווים את חיינו קיימים אך ורק לטובתנו, גם אם אנו עדיין לא יכולים לראות זאת ולהבין מדוע זה טוב, יכולה לנחם אותנו בעת הקושי, בפרט אם נצליח להיזכר כמה פעמים בחיינו דברים שנראו לנו לא טובים התבררו לנו אחר כך כדבר הכי טוב עבורנו. ממש כמו הסיפור על האדם שאיחר לטיסה חשובה והפסיד בשל כך הרבה כסף, אבל רק כמה שעות אחר כך כשהתפרסם שהמטוס התרסק, הוא הבין שהוא זכה לקבל את חייו במתנה.

איחוליי שיהיה לכם רק טוב וכמובן, לכל שאלה נוספת אנחנו כאן בשמחה.

משה

גם יש לך שאלה? בשביל זה יש את הרב של האינטרנט… לחץ כאן!

אני מיואש! חטאתי יותר מידי פעמים מה עושים?

 הרב אליהו עטייה

השם אוהב אותך… זה הכלל הראשון שכל אחד צריך לדעת, השם אוהב אותך מאוד מאוד, הרבה יותר מאשר אתה אוהב את עצמך.

הוא ברא אותך, הוא נותן לך כח לחיות כל רגע ורגע, כל מה שאתה נושם כל שניה ושניה, זה רק מהכח שהוא נותן לך כל רגע ורגע, הוא נותן לך אוכל הוא נותן לך בגדים, והכל באהבה ובמסירות אין קץ.
אפילו שאתה מרגיש את עצמך כאילו הוא שונא אותך בגלל כל העבירות, בגלל שאתה גם מיואש מעצמך… הוא אוהב אותך אהבה שאין כמותה, והראיה הכי גדולה, שהוא מחיה אותך והוא נותן לך כח גם עכשיו גם אחרי שעשית את העבירה החמורה ביותר, אפילו שבגדת בו, הוא עדיין אוהב אותך.
ולמה אני אומר את זה?

אל תתייאש, אחד הדרכים של היצר הרע היא לייאש את האדם, להגיד לו את בין כה דפוק, בין כה השם שונא אותך, בין כה אין לך שום תקנה, ולכן תעשה את מה שאתה רוצה, בין כה יהיה בסוף גהינום, אההה… אין לך מה לעשות אתה כל כך חוטא.
זו שיטה של היצר הרע לייאש את האדם, להפיל אותו בתהומות הייאוש, וככה הוא לא נותן לו שום כח לרצות אפילו להיות טוב יותר ולהצליח יותר.
אבל זה שקר גדול!! זה שקר שאין כדוגמתו, השם אוהב כל יהודי באשר הוא יהודי, אפילו את מי שחטא הכי הרבה בעולם השם אוהב, ולא עוזב אותו לרגע.
לכן מאוד קל לחזור להשם יתברך, מאוד קל לחזור לאהבה שלו, והוא נותן לך את כל הכלים, הוא יכפר לך, הוא יסלח לך סליחה אמיתית, אם אתה תהיה אמיתי הוא יבין אותך, ויודע כמה היה קשה לך, הוא יודע כמה נסיונות קשים עברת, והוא יודע כמה פעמים עמדת בנסיון, כמה פעמים כל כך רצית לחטא ובשבילו לא חטאת, בשבילו עשית להיפך מהרצון עצמך, ההיפך ממה שהגוף שלך תבע עשית, הוא זוכר את זה, גם אפילו שאח"כ נפלת עוד פעם הוא זכר היטיב את הפעם הקודמת שבה היית בסדר, וזה נותן את הכח גם לפעם הבאה וגם לעשות את התשובה אחרי הנפילה.
לכן אף פעם אל תתייאש, מה שלא יהיה, מה שלא נפלת, באיזה שאול תחתית, באיזה מקום עמוק שאתה מרגיש את עצמיך, תדע לך שדווקא שם הקדוש ברוך הוא נמצא, ואוהב אותך ומסייע לך, רק תרצה לחזור בתשובה, מאיפה שאתה נמצא הוא יתן לך את הכח לחזור בתשובה.
אל תתיאש!!! אוהבים אותך באמת!! והאוהב שלך זה הקב"ה.

ש לכם שאלה? הרב של האינטרנט לרשותכם

"שום דבר לא הולך לי"!!!

משה ויטמן

"בתקופה האחרונה קורים לי דברים נוראים" כותבת לנו קוראת מהצפון "תאונת דרכים, כאבי בטן בלתי פתורים, דרכתי על מזרק בים ועוד, מה עושים"?

החוויה הזו שתופסת אותנו פעמים רבות בחיים כשפתאום 'שום דבר לא הולך', 'הכול דפוק', 'אף אחד לא רוצה אותי', משותפת לרבים מאיתנו וכשהיא מגיעה אנחנו מצליחים לשכוח די בקלות את כל התקופות האחרות בחיינו, נשאבים אל תוך המציאות הכואבת ומרגישים מדוכדכים עם טעם מר של כישלון בפה.

האם זה באמת כך? האם אכן 'שום דבר לא הולך'? מדוע זה קורה לנו? מי עושה לנו את זה? אלו הן השאלות שמטרידות אותנו בימים מהסוג הזה, לכן התגייסנו להציע בפניכם את 5 התובנות היהודיות שיעזרו לנו להתעודד, לעבור את הגל ולהמשיך – עם חיוך – את חיינו.

1. למה אלוקים עושה לנו את זה.
אנחנו מאמינים שאלוקים ברא את העולם, נכון? אנחנו גם מאמינים שהוא עדיין חי וקיים ושהוא יהיה קיים תמיד, נכון? ובנוסף, אנחנו מאמינים שאין גבול לכוחותיו ויכולותיו, נכון? אם כך, המסקנה היא: אלוקים הוא המנהל את העולם והוא הוא שעשה לנו את זה. בתלמוד נאמר "אין אדם נוקף (שובר) את אצבעו מלמטה (בעולם הזה) עד שמכריזים עליו מלמעלה" כלומר: כל הדברים המעצבנים שמתרחשים בחיינו מגדול ועד מזערי, הכול נעשה על פי רצונו של אלוקים.

המחשבה הזו אמורה מאוד לעודד אותנו. מדוע? משום שאם אנחנו חיים, מתפקדים פחות או יותר, נושמים, אוכלים, שותים ומלאים בעוד אינספור טובות והנאות בחיים, שרק צריך קצת לשים לב כדי לספור אותן ולא לקבל אותן כמובן מאליו, ואת כל הדברים הטובים האלו אלוקים מביא לנו, המסקנה היא שהוא מאוד אוהב אותנו ומאוד רוצה בטובתנו. כעת נחשוב: אם מישהו שמאוד רוצה בטובתנו ואין גבול ליכולותיו לממש זאת, עושה לנו בכל זאת משהו 'מעצבן', האם זה לא אומר שגם המעצבן והמרגיז הוא לטובתנו?

אז נכון, קשה לנו לראות זאת, ודאי באופן מיידי, אבל קשה לנו לראות עוד המון דברים בחיים, כך שזה לא באמת אמור להשפיע על ההיגיון… ובקיצור, בואו נתחבר לעיקרון: "כל מה שעושה השם, לטובה הוא עושה".

מהי בדיוק הטובה? יכולות להיות הרבה סיבות מדוע זה טוב לנו. מכירים את הסיפור על הבחור שאיחר ברגע האחרון לטיסה ורק כמה שעות אחרי התסכול הענק שלו הוא זיהה אותה כטיסה שהתרסקה על התאומים? זוהי רק אפשרות אחת…

2. אלוקים רוצה להעלות אותנו
אחת הסיבות המרכזיות שבגללה מגיעים ייסורים לאדם בעולם הזה היא הרצון של אלוקים להעלות אותו רוחנית. חשוב שנבין – אין לנו אפשרות בעולם הזה, בעודנו חיים כאן חיים די חומריים, להבין מהו בדיוק המצב הרוחני שלנו ומהי משמעותו. אבל שיהיה ברור – המעשים הפחות טובים שאנחנו עושים אינם "עצבנת את אלוקים אז תקבל עונש", אדרבה, אלוקים כלל לא צריך את מעשינו עבורו. המעשים הלא טובים שלנו פוגעים רק בנו. לאדם יש נשמהשאמורה לחיות לאחר מות גופו. המעשים הטובים מועילים לנשמה והמעשים הפחות טובים מכתימים ומלכלכים אותה. לפעמים, אלוקים מתוך רצון להיטיב לנו לטווח הארוך והחשוב יותר, נדרש לעשות לנו "כביסה" לכן אנחנו חווים דברים קשים ומעצבנים שבכוחם לנקות את האדם ולטהר אותו מעוונותיו.

3. אלוקים רוצה שנתפלל אליו
ישנה עוד סיבה חשובה לא פחות ומעודדת הרבה יותר – התפילה שלנו. האם אפשר להשוות את כמות הפעמים שאנו 'נזכרים' באלוקים כשטוב לנו, לכמות הפעמים שאנו נזכרים בו כשאנו מרגישים לא טוב? ברור שלא… בדיוק בגלל זה, כשאלוקים אוהב מישהו במיוחד והוא רוצה שהלה יתקרב אליו, ישמור איתו על קשר יותר רציף ולא, חלילה, ישכח אותו וירד בדרגתו הרוחנית, הוא נדרש לעיתים להחסיר ממנו חלק מהדברים הטובים שהוא היה רגיל אליהם. כך, האדם נזכר באלוקים, מתפלל אליו ומתקרב אליו. המסקנה – קורים לך דברים קשים, מעצבנים ומאכזבים? קח/י סידור ביד ותתפלל/י!

4. אלוקים מנסה אותנו אם אנחנו בוטחים בו
אחד העקרונות החשובים ביהדות הוא "לא המדרש עיקר אלא המעשה". כשהכוונה היא שלא מספיק לדבר על דברים – מצוות או עבירות, להבין אותן ולחשוב עליהן, אלא העיקר הוא – ליישם אותן בשטח. רק היישום בפועל של המצוות או ההימנעות מעבירות יכול באמת לרומם ולגדל את האדם ולהגשים אצלו את מטרתן של כל המצוות. לכן, אלוקים נדרש לעיתים רבות "לנסות" את האדם. לבדוק – האם גם כשיידרש ממנו לממש בפועל את האמונות שלו, הוא יחזיק מעמד? או אולי לא כי הכול אצלו רק דיבורים? הדברים 'המעצבנים' שקורים לנו בחיים – כמו גם ייסורים אמיתיים המגיעים, השם ישמרנו, לעיתים על בני אדם – מטרתן היא לנסות אותנו. האם אנחנו בוטחים באלוקים שהכול לטובה? האם אנחנו נדע לסמוך עליו שזה בסוף יסתדר? האם אנחנו נמשיך לאהוב אותו? אם עמדנו בניסיונות הרווחנו הרבה יותר מהצער שנגרם לנו! הרווחנו לנצח נצחים!

5. ביחס לדברים הטובים האחרים, זה לא כל כך נורא…
לסיום, נגיע לתובנה חשובה לא פחות: לא הכול כל כך גרוע. האם באמת 'שום דבר לא הולך לך'? איך אתה חי? איך אתה נושם? איך אתה אוכל? את הדברים הטובים אנחנו מקבלים פעמים רבות כמובנים מאליהם, בכל זאת – אליהם אנו רגילים… אך בואו נעשה רגע חושבים – האם באמת הכול כל כך גרוע? אולי אנחנו לא רואים את כל התמונה? לעיתים קרובות, החלק המלא של הכוס גדול הרבה יותר מחלקה הריק ואנחנו יכולים בהחלט להירגע…

חיים שמחים לכולנו!

 

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

קשה לי להתמודד עם החיים

 

כבוד הרב,שלום. עוברת עליי תקופה לא קלה,פעם האמנתי מאוד והייתי שומרת דת ומשתדלת לשמור מצוות וגם תמיד שמרתי שבת…בתקופה האחרונה אני קצת מתדרדרת ולפעמים קצת בלב עולים לי חששות ושאלות באמונהו למעלה.

קשה לי ואני מתאכזבת כשדברים רעים קורים לי וכשהתפילות שלי לא נענות…בזמן האחרון יש לי מחשבות אובדניות ורציתי לדעת מה ניתן לעשות.תודה מקרב לב.

 

הרב של האינטרנט:

שלום רב!

צר היה לי לשמוע על הקשיים שעוברים עלייך, אך ברצוני להאיר את עינייך במבט חדש,שאולי לא חשבת עליו מספיק קודם…

מדברייך הבנתי שעיקר הירידה הרוחנית שלך נובעת מהאכזבות שיש לך מהתפילות שלך שלא נענות, ומכך שאת חווה דברים קשים בחייך. אך חשוב שתדעי שהקדוש ברוך הוא מאד מאד אוהב אותנו וכל רצונו הוא רק להיטיב עמנו. למה שלבורא הכל יכול ושהכל שלו יהיה איזה רצון לעשות למישהו משהו רע, איזה רווח יהיה לו מזה?!ודאי את שואלת,

אם כן בשביל מה כל הסבל הזה שעובר על האנושות, איזו הטבה יש כאן?כדי להסביר זאת, עלינו להבין בשביל מה בכלל נברא העולם?האר"י הקדוש כותב שמטרת הבריאה הייתה בכדי להיטיב לנבראים. ההטבה המושלמת והאמיתית נמצאת בעולם הבא, איפה שחיים לנצח. העולם הזה, אשר בו חיים תקופה קצרה לעומת חיי הנצח, נחשב על פי חז"ל רק כפרוזדור המוביל אותנו לעולם הבא.

כדי שאדם יזכה לעולם הבא שכולו טוב, עליו להתנקות מהחטאים והפגמים שיש בנפשו,ולכך בדיוק באים הייסורים, בשביל לנקות את האדם ולהכשיר אותו לחיי התענוג בעולם הבא.הרבה פעמים הייסורים מועילים גם לעולם הזה, משום שהם באים כתחליף לאסון שהיה חס וחלילה יכול לבוא על האדם. כמו כן, מי שמתייחס לייסורים בגישה הנכונה על פי דרך האמונה, מחשל בזה את נפשו ובונה אותה באופן יציב וטוב במיוחד. זו הסיבה שיהודי עם אמונה אמור להשתדל להגיד על כל מה שקורה לו "גם זו לטובה"

כעת, ודאי תוכלי להבין מדוע לא תמיד האבא שלנו שבשמים עושה את מה שאנו מבקשים ממנו בתפילות.זה לא נובע מרוע חס וחלילה, זה נובע רק מכך שהוא יודע בדיוק מה טוב עבורנו ומה יועיל לנו.כמו שאבא פיזי לא תמיד נותן לילדים שלו את כל מה שהם מבקשים, משום שהוא יודע מה טוב עבורם ומה לא .וכל אבא יודע שלפעמים צריך למנוע מהילדים דברים שהם רוצים, משום שזה לא טוב עבורם, כך גם אבינו שבשמים מתנהג איתנו.אם לא היה "מישהו למעלה" לא היה יכול להיות לעולם כה נפלא ומורכב, עולם העשוי ממיליארדים רבים של פרטים הפועלים בהרמוניה נפלאה ובסדר מופתי. אמונה שיש בורא ומנהיג לעולם היא דבר פשוט וברור למי שלא מנסה להתחמק מן האמת.

בברכה

יעקב

 

מעוניין בסיוע אישי? רוצה להכיר את עולם היהדות? ארגון אחינו ישמח לסייע לך בכל עניין התקשר עכשיו 1-800-20-18-19  השיחה חינם או לשמעון 052-7636278

"מתי כבר יבוא המשיח"?

משה ויטמן

"מתי כבר יבוא המשיח" ממלמל לעצמו די בקול, ברוך, נהג האוטובוס הוותיק, בסיומה של כל מהדורת חדשות, מזכיר לי את השכנה הפולנייה הקשישה שנהגה לומר את אותו משפט רק באידיש מתגלגלת. המלמול המוכר הזה בכל פעם שאנו שומעים רואים או חלילה חווים אירוע מצער, הנובע מסוג של ייאוש פנימי משינוי כל שהוא במצבינו, אמור לגלם את הציפייה היהודית ארוכת השנים לביאתו החגיגית של מלך המשיח – שיהיה לדעתנו האדם הנכון במקום הנכון כדי לפתור לנו את כל הבעיות.
אבל, חבר'ה, בואו רגע נבדוק: מה אנו יודעים על המשיח? מי הוא יהיה? מה יקרה לאחר שהוא יגיע? מתי הוא יבוא והאם הוא באמת יפתיע אותנו באמצע התור בבנק עם חבילה של שטרות מגוהצים? הצטרפו אלינו למסע קצר של בירור מעמיק (כל המידע עובד מתוך האינציקלופדיה התלמודית).
רגע לפני הכול, חשוב שנבהיר לעצמנו את הבסיס לכל הדיון הזה. "אנחנו מאמינים בני מאמינים" אנו אוהבים לשיר וכדאי לנו לדעת כי האמונה כוללת בתוכה 13 חלקים הכתובים בסידור התפילה תחת הכותרת "י"ג עיקרי אמונה".

אם נרפרף ברשימה במהירות זהירה נגלה, ממש לקראת הסוף, את המרכיב מספר 12 של האמונה בבורא עולם: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" (נכון. יש על זה שיר מוכר.), לאחר שברור לנו כי האמונה בעובדת ביאתו העתידית של המשיח והציפייה למימושה בכל יום היא חלק מהמערכת האמונית שלנו, אנו מוכנים לצאת לדרך.

המשיח, מתברר, לא ממש יפתיע אותך בתור בבנק או בביטוח לאומי, הוא יופיע רק לאחר שתוקדם לו בשורתו של אליהו הנביא. אליהו הנביא, ששמו מוכר לכולנו מברית המילה יופיע בעיני כולנו ויבשר בגאון על ביאתו הקרבה של המשיח. כה חיונית ההודעה המוקדמת, עד שאמרו חכמינו כי המשיח לא יתגלה בשבת, משום שאליהו הנביא מנוע מלהופיע ביום שישי, כדי שהטרחה וההתעסקות סביב דבריו לא יבואו על חשבון ההכנות לכבודה של השבת. המשיח עצמו, לעומת זאת, לא יתגלה אמנם בשבת,אך הוא יכול להופיע ביום שישי, משום שעם ביאתו יהפכו גויי העולם למשרתי העם היהודי והם כבר יכינו ויבשלו עבורנו.

עם ביאתו של המשיח והכתרתו החגיגית למלך על ישראל, כהמשך ממשי למלכותם של דוד המלך, שלמה המלך והדורות שאחריהם, יקרו כמה שינויים משמעותיים ביותר בחיי כולנו, הנוגעים בעיקר לשלושה תחומים: בית המקדש, ארץ ישראל וצורת חיינו.

בית המקדש: מיד לאחר התגלותו של המשיח- אדם מזרע דוד המלך החי בתוכנו אך אינו מודע עדיין לתפקידו העתידי, ייתכן שאף קודם להכתרתו כמלך על ישראל, יוקם בית המקדש השלישי. יש אומרים כי הוא ייבנה באופן ניסי לחלוטין, יש אומרים כי הוא ייבנה על ידי מלך המשיח, אך לכל הדעות, יחזור תפקודו של בית המקדש על כליו המיוחדים,הקרבת הקורבנות, עבודת הכוהנים ושירת הלויים שבתוכו, לצורתה המקורית כפי שהייתה בבית המקדש הראשון.

ארץ ישראל: ארץ ישראל תהפוך כולה להיות של העם היהודי ואף גבולותיה יתרחבו משמעותית. בעוד שארץ ישראל המוכרת לנו הייתה ארצם של שבעה עמים, ארץ ישראל המתכוננת, תכלול מדינות של עשרה עמים. כמובן, ההתנגדות הערבית (או האמריקאית, תלוי את מי שואלים) לחיינו בשלום ובשלוה בארץ ישראל תופסק ולא יישמע עוד קול חרב בארצנו.

צורת חיינו: בעניין הזה ישנה מחלוקת מקיפה שראשיתה כבר בתקופת התנאים, חכמי המשנה. בעוד שלדעה אחת, בימות המשיח, יפתרו כל הצרות, יתרפאו החולים, יתעשרו העניים, המלחמות ייפסקו והשלוה תשרור בשלמות על כל חיינו, לדעה אחרת "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" – כלומר: הגלות אמנם תיפסק והיריבות רבת השנים של אומות העולם עם ישראל תוכרע סופית לטובת עם ישראל, אך בשאר תחומי החיים, הכול יישאר אותו הדבר.

חשוב להדגיש: במקורות מוזכרת לעיתים תקופת ימות המשיח בשמות "עולם הבא" "לעתיד לבוא" ועוד, אבל לא נתבלבל. העולם הבא הוא מושג אחר לחלוטין המדבר על העולם הרוחני העתיד להיווצר אלף שנים לאחר סיום תקופתו של העולם הנוכחי, ימות המשיח יהיו בעולם שלנו, המוכר והרגיל ולא ניהפך פתאום לסוג של מלאכים. אבל, משמע מהמקורות שתהיה תחיית המתים כבר בביאתו של המשיח, לכל הפחות באופן חלקי.

ומכאן, לאחר שהבהרנו חלק מהערפל סביב ימות המשיח, נגיע לשאלה הקריטית: מתי הוא יבוא או: מה נעשה כדי לזרז את ביאתו?
"אם עושים ישראל תשובה מיד נגאלים" אומרים חז"ל, אך מדגישים במקומות אחרים, כי גם אם ישראל לא יעשו תשובה מרצונם יביא להם אלוקים את המשיח במועד שירצה אך קודם לכן – "מעמיד להם אלוקים מלך קשה כמו המן" והוא כבר ידחוף את כולנו לתשובה שלימה.
אז בפעם הבאה שיוצא לך מהפה "יאללה שיבוא כבר המשיח" תדע מה אתה מתכוון ומה עליך לעשות כדי שהאיחול יתממש.

שנזכה כולנו לראות בביאת המשיח בקרוב. אמן.