שרוליק גליקזון

"הייתי צריך לזרוק אותו החוצה, אבל עבר עלינו יום כיפור"

 

יעקב לוסטיג

הגאון רבי משה פינשטיין זכר צדיק לברכה, היה מגדולי התורה בארה"ב בדור הקודם. גדלותו בתורה היתה ידועה ומפורסמת לכולם, וכל רחבי העולם נהגו גדולי הרבנים לשגר אליו מכתבים ומברקים כדי לקבל ממנו חוות דעת מוסמכת לפני שפסקו בשאלות הלכתיות סבוכות.

הסמכות של רבי משה פינשטיין היתה כה גדולה ורחבה, עד שרק גדולי הדור הבכירים ביותר יכולים היו לחלוק על פסיקותיו, וגם הם עשו זאת רק לאחר שעיינו בנושא שוב ושוב, ובדקו את עצמם לא פעם ולא פעמיים עד שהחליטו להביע דעה שונה מזו של רבי משה הצדיק.

**

יום אחד התדפקו על דלתו של הרב שני יהודים שהתגוררו בעיר הסמוכה. "אנחנו רוצים שהרב יפסוק לנו הלכה כיצד לנהוג בוויכוח כספי אליו נקלענו", אמרו השניים כשעיניהם תלויות ברב בהערצה גדולה.

רבי משה הזמין אותם אל חדרו, וביקש לשמוע מה בפיהם: "שותפים עסקיים אנחנו", הם סיפרו לו, "שנינו חברים טובים ותמיד אנחנו מסתדרים יפה בכל הקשור לניהול העסק המשותף שלנו, במסגרתו אנו מייצרים ומשווקים מוצרי נייר.

"בתקופה האחרונה היה אחד מאתנו מעורב בתיווך של עסקה גדולה בתחום הנייר. הוא חיבר בין מוכר לקונה, ומאחר והעסקה היתה גדולה מאוד, גם דמי התיווך הסתכמו לכדי סכום של עשרת אלפים דולרים. כעת אנחנו עסוקים בשאלה למי שייך הכסף שהתקבל מעסקת התיווך".

השותף שסגר את עסקת התיווך טען את טענותיו: "מדובר בעסקה שהמפעל שלנו לא יכול היה לספק אותה, כי אנחנו לא מייצרים את המוצרים הללו. את התיווך עשיתי בזמני הפרטי, ובלי שום קשר לעסקי הנייר בהם אני עוסק יחד עם שותפי, לכן אני חושב שכל כספי התיווך מגיעים רק לי, ואיני רואה סיבה שאצטרך להתחלק בהם עם שותפי האהוב".

השותף שמנגד העלה גם הוא טענה חזקה: "אלמלי היינו עוסקים בעסקי הנייר, לא היה השותף שלי יכול לתווך עסקה כזאת. הסיבה שפנו אליו מלכתחילה היא בגלל שהוא שותף שלי בעסקי הנייר, ובכלל, אנחנו שותפים בכל העסקים כך שגם אם אני הייתי מתווך עסקה צדדית בתחום הנייר, בוודאי הייתי מתחלק בה עם השותף שלי".

שני השותפים סיפרו לרב שהם אינם מעוניינים להיכנס לסכסוך עסקי חלילה: "עוד לפני שהגענו לרב, הפקדנו את הכסף בידי שליש, אברך צעיר וירא שמים ששומר על הכסף עד שנחזור אליו ונאמר לי כיצד פסק הרב את הדין בינינו. אנחנו מתחייבים למלא את פסק ההלכה ככתבו וכלשונו ואין לנו שום כוונה לריב זה עם זה".

שמח רבי משה על ישרותם של השניים, ועל הדרך הנפלאה בה בחרו לפתור את התסבוכת אליה נקלעו מבלי להיקלע למריבה ממושכת.

משך שעה ארוכה ישב הרב ועיין ספריו, ולבסוף פסק שלאור הפרטים שהם מספרים לו, ולנוכח הנתונים שהובאו לידיעתו, הוא פוסק שכספי התיווך שייכים במלואם לשותף שביצע את עסקת התיווך, ולחברו איון בהם כל חלק".

השניים קמו ממקומותיהם והודו לרב על הזמן היקר שהקדיש עבורם, כשהם מקבלים על עצמם כמובן למלא את פסיקתו ללא עוררין.

כשהגיעו השותפים אל השליש שאצלו הפקידו את הכסף הם סיפרו לו מה פסק הרב, וציפו ממנו שייתן את כל הכסף לידיו של השותף שתיווך את העסקה. אבל האברך מצדו לא מיהר לשמוע בקולם: "בזמן שנסעתם לרב פינשטיין, ישבתי גם אני ועיינתי מעט בספרי ההלכה, והגעתי למסקנה שאתם כן צריכים להתחלק בכסף. אני לא אתן לכם את הכסף עד שתחזרו לרב ותגידו לו שאני אמרתי שהוא טעה בפסק ההלכה ושהכסף צריך להתחלק ביניכם שווה בשווה".

שני הסוחרים הסמיקו מכעס: "דבר יפה!", הם נזפו באברך הצעיר והיהיר. "רבי משה פינשטיין הוא גדול הדור, איך אתה לא מתבייש להטיל ספק בפסיקותיו ההלכתיות?!!".

אבל האברך לא נרתע: "גם גדול הדור יכול לטעות. תחזור אליו ותגידו לו שיעיין שוב בספרי ההלכה".

בלית ברירה שבו השניים לרבי משה וברגליים כושלות שחו בפניו על חוצפתו של האברך, כשהם מתנצלים ומסבירים שהוא הצהיר בפניהם שאם לא ישובו אל הרב הוא לא יחזיר להם את כספם.

הרב פינשטיין שמע את הדברים, שאל לשמו של האברך, ניגש לארון הסמוך ושלף ממנו את ספר הטלפונים: "מי יודע", השיב להם בענווה מופלגת, "אולי הוא באמת גאון גדול בתורה והוא יוכל להאיר את עיני ולהעמיד אותי על טעותי. אדרבה, אשמח לשמוע את טענותיו, כדי שלא תצא חלילה טעות מתחת ידי".

האברך ענה לטלפון ורבי משה הזמין אותו לביתו כדי לדון אתו בהלכה. וכך הגיע האיש הצעיר שלא היה תלמיד חכם גדול, כדי להתווכח עם גדול הדור על פסיקתו ההלכתית.

הרב פינשטיין קיבל את פני האברך במאור פנים, וביקש לדעת כיצד החליט לפסוק שהכסף שייך לשני השותפים: "זה מאוד הגיוני", השיב לו האברך. "הם שותפים. כל הרווח צריך להתחלק ביניהם שווה בשווה".

"אבל ראית באיזשהו ספר שההלכה כמו שאתה טוען ולא כמו שאני אמרתי?", שאל הרב את הצעיר החצוף, "לא. לא ראיתי", השיב בעזות, "אבל אני בטוח שההלכה כמו שאני טוען".

רבי משה כעס על האברך שמעז ככה לזלזל ברב פוסק הלכה בלי שיהיו לו טענות המבוססות על פסיקה הלכתית כלשהי, אבל הוא הבליג על כעסו ובאורך רוח פתח בפניו את ספרי ההלכה כשהוא מראה בזה אחר זה שההלכה היא שהכסף שייך רק לשותף שתיווך את העסקה.

בתחילה ניסה החצוף הצעיר להתווכח, ורק אחרי שרבי משה הסביר לו שוב ושוב את ההלכה מהיסוד ועד לפסיקה אותה פסק ניאות האברך לסכים בחוסר שביעות רצון עם פסק ההלכה של גדול הדור, והחזיר את הכסף לידי השותף שזכה בדין.

**

חודשים ספורים לאחר מכן שבן האברך החצוף והקיש על דלת ביתו של רבי משה פינשטיין. הרב קיבל את פניו במאור פנים, והכניסו לחדרו שם ביקש לשמוע את אשר בפיו. האברך הצעיר סיפר לרב שהוא למד את מקצוע השחיטה על כל הלכותיו, ולאחר שקיבל תעודה בה נאמר כי הוא יכול לכהן כשוחט, הוא בא להתקבל לעבודה במשחטה: "אם אני אראה להם מכתב המלצה של גדול הדור, הם בוודאי יקבלו אותי לעבודה", אמר האברך.

ללא אומר ודברים שלך רבי משה את נייר המכתבים הרשמי שלו, לקח עט בידו והחל לכתוב המלצה חמה וארוכה בה שיבח את האברך בכל פה והמליץ לקבל אותו לעבודה. השוחט הצעיר יצא מבית הרב כשהוא שמח וטוב לב, ובני ביתו של הרב עטו עליו בשאלות.

"הרב, האברך הזה הוא חצוף שטרם נראה כמותו בכל האזור. הוא פגע בך והתחצף אליך פעם אחר פעם". רבי משה הנהן בראשו והסכים עמם. "הייתי צריך לטרוק לו את הדלת בפרצוף, לזרוק אותו מכל המדרגות", הרב שוב מהנהן בראשו, "אז למה נתת לו כזו המלצה חמה? למה לא שילחתו אותו כלעומת שבא?".

רבי משה התבונן בפניהם בפליאה גדולה: "על מה אתם מדברים?!", הוא שאל אותם בתמיהה, "הרי מאז ועד עכשיו עבר עלינו יום כיפור. ביום כיפור אנחנו סולחים לכל מי שפגע בנו, וגם הוא בוודאי חזר בתשובה על מעשיו. אם כן איזו סיבה יש לי שלא להמליץ עליו שיקבל עבודה טובה בקלות ובמהירות?!!".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תיטהרו".

בליל יום כיפור ניגש העשיר אל החזן ו'כיבד' אותו בסטירת לחי מצלצלת

יעקב לוסטיג

ליל יום הכיפורים בעיירה יאנובה שבמחוז קובנה הליטאי. כל יהודי העיירה מתכנסים לבית הכנסת לאמירת 'כל נדרי', ולתפילת ערבית. הנשים החסודות והצנועות מצטיידות מראש במטפחת בד רחבת ממדים שתוכל לספוג את דמעותיהן הזולגות ללא הרף. הגברים עטופים בטליתות, ובית הכנסת מואר באור יקרות.
אווירת הקדושה מורגשת בחלל בית הכנסת. הקהל הנרגש עומד על רגליו, ופוצח בתפילה המיוחדת של היום הקדוש.
תפילת 'כל נדרי' הסתיימה, כולם מברכים ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', ומתחילים להתפלל תפילת ערבית.
לפני התיבה ניגש רבי יעקב, השמש של בית הכנסת שהיה ידוע בקרב בני עירו כצדיק גדול למרות ניסיונותיו הכושלים להסתיר את גדולתו הרוחנית מעיני הבריות. הוא מתפלל בקול ערב והקהל מחרה מחזיק אחריו.
תפילת העמידה הגיעה, כולם מתנועעים על מקומותיהם בדממה. עיניהם מתלחלחות מהדמעות המלוחות הזולגות. דמעות אלו דמעות צער הן, דמעות של חרטה על המעשים הרעים שעשו במהלך השנה. כל אחד לפי רמתו הרוחנית. זה מתחרט מכל הלב על כך שהתפתה לדלג על ברכת המזון מדי פעם כשמיהר מאוד לעבודתו, וחברו שמעולם לא נכשל בחטאים מסוג זה שופך את לבו בחרטה עמוקה על כך שפעם אחת בירך את ברכת המזון בקצב קצת יותר מהיר מהרגיל, כי היה עייף ולא היה לו כח לכוון את פירוש המילים כראוי.
הזריזים מבין המתפללים כבר סיימו את תפילתם. הם פוסעים לאחוריהם שלוש פסיעות, מכופפים את קומתם לשמאלם ולימינם באמירת 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו', שחים מעט קדימה באמירת 'ועל כל ישראל ואמרו אמן', ועומדים על מקומם, ממתינים בסבלנות עד שרוב הקהל יסיים את תפילתו והחזן יתחיל באמירת הפיוטים אותם יש לומר אחר תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים.
רוב המתפללים כבר סיימו את תפילתם, אבל החזן – שמש, רבי יעקב עדיין שקוע בתפילתו. מרוב התרגשות והתעלות רוחנית הוא שכח את תפקידו ואת מקומו, ובדביקות נפלאה המשיך להתפלל דקות ארוכות אחרי שיתר המתפללים כבר סיימו את תפילתם.
המתפללים בבית הכנסת לא כעסו עליו, על רבי יעקב. הם ידעו היטב שאיש צדיק וקדוש הוא, ושתפילתו בוודאי נשמעת בשמים ועושה נחת רוח גדולה לקדוש ברוך הוא. איך הם יכולים להפריע לקדוש ברול הוא לרוות נחת מתפילתו של יהודי צדיק? עמדו והמתינו בסבלנות עד שיסיים החזן את תפילת הלחש.
אבל בקרבו של אחד מעשירי הקהילה, אדם יהיר וגס רוח, לא נותרה עוד סבלנות. הוא העביר את משקלו מרגל לרגל בעצבנות מופגנת, התנשף בקולניות וכחכך בגרונו שוב ושוב בניסיון לעורר את החזן מדבקותו, ולהחזיר אותו לחיי המעשה.
עברו מספר דקות נוספות, ורבי יעקב סיים את תפילתו. הוא פסע לאחוריו במתינות לאמירת 'עושה שלום במרומיו', והעשיר שכבר לא נותר בו עוד שביב זעיר של סבלנות התמלא כעס וחמה, פסע בצעדים גדולים לעברו של החזן וכיבד אותו בסטירת לחי מצלצלת: "חצוף!!", קרא לעברו של רבי יעקב. "כל הקהל צריך לעמוד ולחכות לך דקות ארוכות עד שתסיים להתפלל?! אתה החזן, אתה צריך שתהיה לך אחריות ציבורית!".
המתפללים כעסו מאוד על העשיר עז הפנים, וביקשו לגשת ולמחות בו על מעשהו הנפשע, אבל רבי יעקב סימן להם בידיו שיישארו על מקומותיהם, דפדף בדפי המחזור והחל לומר בקול ערב וצלול את הפיוטים הנאמרים בליל יום הכיפורים, כאילו לא אירע דבר, וכאילו לא היה קרבן למתקפת זעם חסרת עכבות של עשיר יהיר ושתלטן.
**
שבועות אחדים עברו ובשעת ליל מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו של רבי יעקב. אחד מעשירי הקהילה עמד שם, ובידיו מעטפה גדושה בשטרות כסף בעלי ערך רב: "רבי יעקב", אמר לו העשיר, "אני ראיתי איך הגבת בגבורה נפלאה כל כך על מעשהו של חברי העשיר החצוף, ואני רוצה שתמכור לי בבקשה את הזכויות השמורות לך בשמים בזכות התגובה המאופקת שלך. תמכור לי את המצווה הזאת ואני אשלשל לידך את כל הכסף שבמעטפה. אם תרצה אני מוכן גם להכפיל ולשלש את הסכום".
אבל רבי יעקב לא אבה לקבל את המעות: "סלח לי ידידי היקר, איני ידוע על מה אתה סח. באותו רגע בו סטר העשיר על לחיי סלחתי ומחלתי לו בלב שלם, ואין לי מה למכור לך. איני יכול לקחת את כספך מבלי שאתן לך תמורה כלשהי עליו, וכמו שאמרתי אין לי מה למכור לך".
באותו הלילה הודיעו לרבי יעקב בחלומו שבזכות הגבורה שגילה כשהעביר על מידותיו והתנהג בצורה נאצלת כל כך, הוא יזכה שייוולד לו בן שיהיה צדיק קדוש אשר יאיר את העולם כולו בגודל צדקותו וקדושתו.
כעבור שנה נולד לרבי יעקב ולאשתו בן ראשון, אחרי שנות נישואין רבות בהן לא זכו לפרי בטן. לתינוק הם קראו אהרן, ולימים הוא התפרסם כ'רבי אהרן הגדול מקרלין', שהיה תלמידו של הבעל שם טוב קדוש, ושייסד את השושלת החסידית קרלין, ממנסה הסתעפו ששולות חסידיות נוספות. שמו של רבי אהרן הגדול נישא עד היום בהערצה רבה בפי יהודים בכל רחבי העולם, ובליל שבת שרים בבתים רבים את הזמר 'י-ה אכסוף נועם שבת' שחיבר רבי אהרן ברוח קודשו.

מעובד על פי 'באר הפרשה'.

"הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים, עליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – חכמנו זיכרונם לברכה במסכת ברכות מתלמוד הבבלי.

תשעה באב במוצאי שבת

 

יעקב לוסטיג

 

השנה, שנת תשע"ו, חל תשעה באב בשבת קודש (13.8.2016). בשבת אסור לצום, ולכן אנחנו דוחים את הצום ליום ראשון (14.8.2016). אם נדייק יותר: הצום נדחה למוצאי שבת.

עם זאת, את הצום אנחנו מכניסים בפועל עוד לפני צאת השבת, כי אנחנו לא יודעים בדיוק מתי מתחלף היום ולכן אנחנו מתחילים את הצום קצת לפני שקיעת החמה, בזמן שאת השבת אנחנו מוציאים רק אחרי צאת הכוכבים.

איך עושים את זה בפועל? פשוט מאוד!

זמן קצר לפני שקיעת החמה, (לחץ כאן לצפיה בזמני שקיעת החמה ברחבי הארץ) אנחנו מפסיקים לאכול ולשתות. כשעברו 20 דקות משקיעת החמה, מתחיל איסור הרחיצה בלבד! ונזהרים ברחיצת הידים  רק עד סוף האצבעות,  עם זאת, אנחנו לא חולצים את נעלי העור, לא יושבים על הקרקע ולא עושים שום מעשה של אבלות בפועל, עד לאחר צאת השבת (לחץ כאן לצפייה בזמני צאת השבת).

עם צאת השבת אנחנו אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול", חולצים את הנעליים ועוברים לשבת על הקרקע. מי שיכול יוצא כמובן לבית הכנסת כדי לשמוע את מגילת 'איכה', וכדי לומר את הקינות.

את הצום אנחנו ממשיכים עד למחרת אחרי צאת הכוכבים (לחץ כאן לצפיה בלוח זמני צאת הצום ברחבי הארץ).

שימו לב: בשנים רגילות, בהן תשעה באב חל באמצע השבוע, אוכלים את הסעודה המפסקת – הארוחה האחרונה שלפני הצום – עם תנאי מסויימים, כמו איסור לאכול יותר מתבשיל אחד, מנהג לאכול ביצים קשות או מאכל עגול אחר, לשבת על הקרקע ולא לאכול בחבורה גדולה.

אבל השנה, בגלל שהסעודה המפסקת היא בעצם סעודה שלישית של שבת קודש, אנחנו לא נוהגים שום מנהגי אבלות, אוכלים מה שרוצים ושותים משקאות טעימים ושמשובחים. כל עוד לא שקעה החמה מתנהגים כמו בשבת רגילה, אם כי יש להיזהר שלא לערוך חגיגה המונית, ולא לצאת בריקודים ובמחולות.

כדאי ומומלץ להימנע מאכילת מאכלים מלוחים או כבדים מדי לפני הצום, כדי שלא להגביר את הצמא או להכביד על הגוף במהלך הצום עצמו. כמו"כ מומלץ להרבות בשתיה בימים שלפני תשעה באב, ובפרט במהלך השבת, ולא להסתמך על שתייה מרובה רגע לפני כניסת הצום, כי שתיה מרובה בבת אחת אינה נספגת היטב בגוף, לעומת שתייה מוגברת במשך יממה או שתיים, שנספגת טוב יותר ושתסייע לכם לעבור את הצום בקלות רבה יותר.

"וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

איבדתי ארנק ובו מסמכים חשובים, פנקס צ'קים, תעודת זהות

כבוד הרב
לאחרונה התחלתי להתחזק באמונה וביטחון, שכל מה שעושה הקב"ה זה לטובה, וקיבלתי יסורים באהבה, והנה היום איבדתי ארנק ובו מסמכים חשובים, פנקס צ'קים, תעודת זהות, רשיון נהיגה ועוד…
וכתוצאה מזה נחלשת באמונה וביטחון, האם יש לרב עצה כיצד להתחזק שוב באמונה ?
תודה

 

שלום משה!

כתוב "את אשר יאהב השם יוכיח", כלומר, הקב"ה מייסר דווקא את האנשים שהוא אוהב, משום שהוא רוצה לטהר אותם, להעלות אותם לדרגה רוחנית יותר גבוהה, לקרב אותם יותר אליו ולהרבות מאד את שכרם. ייסורים יכולים להביא לידי כל הדברים האלו.

לכן עלייך להבין, שאם הקב"ה שלח לך צער כזה, זה סימן שאבא שבשמים אוהב אותך ודואג לך. ללא ספק כל ההתחזקות שלך בזמן האחרון עושה לשם יתברך המון המון נחת.

למרות שאנו לא יכולים להבין את הטובה שצומחת ממה שקרה, אך ללא ספק אבינו שבשמים לא יעשה לנו משהו רע, וכל מעשיו איתנו הם אך ורק לטובה.

אל תדאג כלל ממה שקרה, זה הרי ברור שהכל מושגח והכל נעשה רק לטובתך, תהיה שמח, תגיד לשם יתברך תודה רבה על מה שהוא עושה, ותמשיך תמיד להתחזק באמונה, בטחון ושמחה.

בעזרת השם אתה תתגבר על ההפסד שנגרם (ואולי גם תמצא את הארנק עם תכולתו). הניסיון שעובר עלייך הוא עוד נכס לחיים, מהיום אתה יותר "עשיר" ממה שהיית עד היום.

בברכה
יעקב

אני גבר מאוד רגיש ואני לוקח כל דבר ללב

שלום
אני גבר מאוד רגיש ואני לוקח כל דבר ללב, אני אחד שתמיד נמנע מסכסוכים ותמיד מנסה להיות טוב עם כולם, רציתי לדעת אם דבר כזה עלול לפגוע בי? ואם יש דרך להיות פחות רגיש?

תודה.

 

בס"ד

שלום לידור!

זה שאתה נמנע מסכסוכים ומשתדל להיות טוב לכולם, זה דבר נפלא, וכך היא באמת דרכה של התורה.

לגבי מה שאתה לוקח דברים ללב, בעיקרון זה מצויין שיש לאדם רגישות, אך מצד שני צריך שזה יהיה באופן מאוזן ולא באופן קיצוני שיפריע להרגשה הטובה הכללית, לשמחה ולתפקוד תקין.

חיזוק באמונה שכל מה שקורה לנו בחיים וכל מה שאנו נתקלים איתו זה הכל מגיע מאת אבינו שבשמים, והכל נעשה אך ורק לטובתנו, נוסך באדם הרבה חוזק ויכולת עמידה בדברים שעוברים עליו בחיים.

בברכה
יעקב

הבטחתי לקבל על עצמי משהו אם אצליח ואכן הצלחתי.

הבטחתי לקבל על עצמי משהו אם אצליח במשהו ואכן הצלחתי.. הבעיה שאני לא רוצה לקבל על עצמי משהו שאני לא עומדת בו, לקחתי על עצמי בעבר קריאת שמע שעל המיטה, ברכת אשר יצר, נשמת כל חי, נטילת ידיים בבוקר, וברכות השחר בבוקר כל אלה אני מבצעת ומשתדלת לא לפספס. אשמח לעצה מה אוכל לקבל על עצמי להצלחה ומשהו שאוכל לעמוד בו..

תודה מראש

 

בס"ד

שלום רב!

זה נכון שצריכים להזהר לא לקבל קבלה קשה מדאי.

אך את זו שצריכה להכיר את עצמך, אלו דברים דרושים אצלך חיזוק, ובאלו דברים את מסוגלת לעמוד.

אולי תחשבי על קבלה של חיזוק בענייני צניעות. הצניעות היא דבר בסיסי וחשוב מאד מאד לאשה. הגאון מוילנא זצ"ל אמר שכמו שלאיש המצוה המרכזית שלו היא לימוד תורה, כך אצל נשים זה הצניעות.

דרך אגב, תמיד כשמקבלים קבלה כדאי להגיד שמקבלים את הקבלה בלי נדר.

בברכה
יעקב

אני מרגישה מיואשת ומאוד מאוד בודדה

שלום, שמי חנה

אני בת 55 גרושה ואמא לנער מתבגר שגר עם אביו, אך נמצא אצלי כשלוש ארבע ימים בשבוע. אני אשה טובה, משכילה וחרוצה אך לא מצליחה למרות כל העזרה ומאמצי הרבים התמיד בעבודה. כתוצאה מכך החיים שלי לא יציבים ואני מיואשת למרות שאני ממשיכה לנסות שוב ושוב, מה לעשות? כמו כן אני מרגישה מאוד מאוד בודדה, ללא משפחה ללא כמעט חברים ללא בן זוג.
אשמח לקבל הצעה.
תודה חנה

 

בס"ד

שלום רב!

הקושי שיש לך במצבך מאד מובן, אך עלייך לדעת שהעצה הכי טובה לעבור את כל מעברי וקשיי החיים בצורה יותר קלה, היא על ידי חיזוק האמונה והקשר שלנו עם אבינו שבשמים.

כיהודים עלינו להאמין באמונה שלמה שיש לנו אבא אוהב בשמים, שנמצא איתנו כל הזמן, משגיח ודואג לנו, וכל מה שקורה לנו בחיים, זה הכל מאתו יתברך.

כמו כן, חשוב מאד לדעת שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו, זה הכל נעשה אך ורק לטובתנו. אין לנו יכולת תמיד להבין מהי הטובה שיש בכל הקשיים והייסורים שעוברים עלינו, אך ללא ספק הוא לא יעשה לנו משהו שהוא רע באמת.

זה כמו שרופא נזקק הרבה פעמים להכאיב לפציינט החולה כדי לרפא אותו, כך גם הקדוש ברוך הוא נצרך לפעמים לשלוח לנו ייסורים כדי לרפא את נפשנו ואת החלק הרוחני שבנו, ולהביאנו על ידי כך לשלמות המיועדת לנו.

הרבה פעמים סובלים ממשהו בעולם הזה, וזה בא במקום אסון גדול שחס וחלילה היה ראוי לבוא. כך שבסופו של דבר הכל נעשה רק ורק לטובתנו.

תשתדלי לחשוב הרבה מחשבות של אמונה וגם לדבר עם הקדוש ברוך הוא, להתפלל אליו ולבקש ממנו את כל מה שאת זקוקה לו, גם אמירת פרקי תהילים בכוונה היא דבר שיכול מאד להועיל.

עצם ההרגשה שיש לנו אבא שבשמים שקרוב אלינו ונמצא איתנו, נוסכת באדם הרגשה מאד נעימה וחמימה, הרגשה שיכולה למזער מאד הרגשות של בדידות חברתית ומועקות.

בנוסף לכך, המלצתי היא שתתחילי ללכת לשיעורי יהדות שמיועדים לנשים עם רקע פחות או יותר כמו שלך. בשיעורים אלו תקבלי חיזוק נפשי ורוחני, וכן תכירי אולי נשים שתוכלי להתחבר איתן (תזמי את את הקשר). עצה זו יכולה לסייע לך מאד ולנסוך כך כוחות חדשים ושמחה בחיים.

לגבי שיעורים באזור מגורייך שיכולים להתאים לך, ניתן לברר בארגון ערכים ובארגון הידברות.

הטלפון של ערכים הוא: 03-5793035
והטלפון של הידברות הוא: 03-6166614

בהצלחה רבה ובברכה
יעקב

פתאום אשתי מתחזקת ומתלבשת כמו רבנית

אני מבקש לשאל את כבודו האם נכון הדבר שאישתי בזכות התחזקותה במהלך 19 השנים האחרונות גורמת לעימותים אין ספור בגלל השינויים החיצוניים המתבטאים בלבישת מטפחת, חולצה ארוכה שמכסה את ידיה נעליים סגורות וכל זאת למרות שחם ואנו רק בתחילת הקיץ, טענתי בכל העניין שאנני מרוצה משינויים קיצוניים אלו, יש לציין שזה מקבל ביטוי גם בהתנהלות היום יומית, שינויים שהם דרסטיים, כך לא התחלנו את חיינו לפני 35 שנים למרות שאני מסורתי ואפילו חובש כיפה בוודאי מניח תפילין ומשתדל לשמור את השבת ,שינויים אלו נעשים במסורה מבחינתי, אנני רואה כל סיבה לשינויים במראה החיצוני בצורה דרסטית דבר זה גורם לי כעס ולאי הסכמות על הדרך, הייתי מבקש שכבודו יביע דעתו. תודה

 

בס"ד

שלום יצחק!

תראה, ישנן הלכות שהן מחוייבות על פי התורה, ואין מקום מבחינה הלכתית להקל בהן. כשמדובר על הלכות אלו, בתור אדם שמאמין בתורה, עלייך לכבד את רצון אשתך לקיים את אותן הלכות.

אם תכבד את רצון אשתך, יהיו גם לך זכויות במצוות האלו שהיא מקיימת, ותזכה בעזרת השם בזכות כך לשכר גדול בעולם הבא, וגם להצלחתך בענייני העולם הזה זה יכול להועיל לך. התנגדות לקיום מצוות אלו של אשתך, הוא דבר שבאופן מוחלט לא נכון לעשות על פי התורה, וכאדם מאמין שהתורה חשובה לו, וודאי לא תרצה לעשות משהו שהוא נגד התורה ונגד רצון אבינו שבשמים.

אני יגיד לך עוד משהו, אתה בתור בעל, זקוק לאשה שמחה ומרוצה, כמו שכל בעל זקוק לכך. אם לא תאפשר לאשתך ללכת כפי שהיא רוצה, היא תהיה עצובה, השלום בית שלכם לא יהיה תקין, ובסופו של דבר גם אתה וגם היא תסבלו מכך והחיים שלכם לא יהיו מאושרים. אז מה תרוויח מכל העניין?

אל תשכח שלכל אדם ואדם ישנן תכונות שונות, הרגשות שונות וצרכים שונים. אשתך מרגישה צורך בעניינים השונים שהיא עושה, וכן בהקפדה על כללי צניעות לפי דרישות ההלכה, וזה מיסב לה הרבה יותר אושר מאשר ללכת בלבוש שיהיה לה איתו פחות חם בקיץ (הגוף גם מתרגל ללבוש, ומי שרגיל להתלבש באופן זה לא מרגיש כל כך את החום כפי שמרגיש אותו מי שלא רגיל להתלבש כך).

אם זו היא הרגשתה, טוב תעשה אם תכבד זאת, ותבין שהיא פשוט שונה ממך בעניין הזה. אי אפשר לכפות על האשה להיות בדיוק כמוך. הא' ב' של שלום-בית זה להבין שכל בעל ואשה שונים אחד מהשני, והתפקיד של כל אחד זה להבין את הצד השני ולכבד אותו, ולא לנסות לשנות את השני ולהפוך אותו להיות כמוך.

עדיף שתוותר לה ותשמח בכך שטוב לה, ואז יהיו לשניכם חיים משותפים מאושרים בעזרת השם. זה פשוט לא משתלם לך להראות לה התנגדות.

אתה אמנם רואה את האופן בה אשתך מתלבשת כשינויים קיצוניים, אך באמת השינויים שלה הן לא קיצוניים לעומת איך שנשות ישראל הלכו במהלך כל הדורות. מנהג כל נשות ישראל היה ללכת בצניעות יתירה, אולי עוד יותר מאיך שאשתך הולכת היום. גם היום כל הנשים שקיום רצון התורה חשובה להן הולכות פחות או יותר כמו אשתך, אין כאן קיצוניות.

יש לך זכות מאד גדולה שזכית לאשה כזו, לא כל אחד זוכה לכך. במקורות שלנו מובא שנשים צנועות משפיעות הרבה ברכה והצלחה לבית. חז"ל גם לימדו אותנו שבזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותן עתידין בני ישראל להגאל גם בעתיד. אשתך היא וודאי אחת מאותן נשים צדקניות, ואתה צריך להיות ממש מאושר מהזכות שזכית להיות בעל לאשה זו.

ברור שזה לא קל לשנות פתאום את הגישה לכל העניין הזה, אך אם תחשוב לעומק על מה שכתבתי, אני בטוח שתבין ששווה לך להכנע לאשתך למרות הקושי שבדבר ולשנות את הגישה שלך מהקצה אל הקצה. כניעה כזו, לא רק שהיא לא השפלה עבורך, אלא ההפך הוא הנכון, כניעה כזו היא עוצמה ויכולת אדירים, והיא זו שמראה גדלות אמיתית.

אם אתה חושב שההתחזקות של אשתך גורמת לכך היא מקדישה עבורך פחות זמן ממה שאתה זקוק לו או שהיא לא דואגת מספיק למלא את צרכי הבית שחשובים לך, בהחלט יש לדבר איתה על כך בנעימות, להסביר לה את הקושי שלך, ולמצוא ביחד את הפתרונות המתאימים.

ברור גם שככל שאתה תקרין כלפי אשתך יותר הערכה ותכבד יותר את רצונותיה, כך היא גם תשקיע יותר בדברים שאתה זקוק להם. זה כלל ידוע, שככל שבעל מכבד יותר את אשתו, כך לאשה יש יותר רצון לכבד את בעלה ולשמח אותו, ויותר קל לה לעשות זאת.

שתזכו בעזרת השם לאורך ימים טובים ומאושרים.

בברכה

יעקב

"כולם מעצבנים אותי"

צהרים טובים כבוד הרב!

אחי הקטן מציק לי פעמים רבות וכשאני מתעצבן עליו הוריי אומרים לי רק לאטום אוזנים אבל אם אני מציק לו הם כועסים עלי ואומרים לי להפסיק. יום אחד בגלל דבר כזה כעסתי והרמתי את קולי על אמי וכתוצאה מכך היא אמרה לי לבקש ממנה סליחה אבל אני מרגיש שאני לא צריך לבקש סליחה מה לעשות?

מבקש שתענו כמה שיותר מהר
בס"ד

שלום שמואל!

מצות כיבוד הורים היא מצוה מאד מאד חשובה, התורה גם מבטיחה הרבה שכר על קיום מצוה זו, כפי שכתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", וכן זוכים לעוד הרבה ברכות ודברים טובים בזכות מצוה זו.

לכן צריך להתאמץ מאד לכבד כראוי את ההורים, ולא לכעוס עליהם אפילו אם לדעתך לא תמיד הם צודקים.

במקרה שאתה מדבר עליו, זה די מובן שההורים דורשים ממך יותר מאשר מה שהם דורשים מאחיך, ויש להם ממך יותר ציפיות, משום שסוף כל סוף אתה יותר גדול מאחיך, ולכן אתה יכול להתנהג בצורה יותר מבוגרת.

על פי התורה אתה כן צריך לבקש סליחה מאמך למרות שזה אולי קצת קשה לך, וזה יחשב לך בשמים כדבר גדול.

טיפ קטן לגבי ההצקות של אחיך, תשתדל לא להגיב לו כלל ולא להראות לו שזה בכלל איכפת לך שהוא מציק לך.

אחרי תקופה הוא יבין לבד שההצקות שלו לא פעולות כלום והם סתם מיותרות, ואז הוא יפסיק בעזרת השם להציק לך.

בברכה
יעקב

האם מותר לי להסיר שיער בשבת בגילוח ובשעווה

אני בת 15 ויש לי שלושה שאלות:

  • האם מותר לי להסיר שיער בשבת בגילוח ובשעווה?
  • האם אני יכולה ללכת לים אבל בגלל שזה בגד ים וזה לא צנוע רציתי לדעת אם מותר בשבת וגם להכנס למי הים?
  • שאלה אחרונה חייב ללכת עם בגדים צנועים בשבת כי אני שומרת שבת .

שלום רב

ראשית חייב אני לכתוב לך כי אשרייך שאת מצליחה לשמור על קדושת השבת, וכל שבת שאת מצליחה לשמור שכרך גדול מאוד, וככל שמתגברים יותר על הקושי כך השכר גדול יותר, השבת היא המתנה הגדולה ביותר שנתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ועל כן הוא הבטיח לנו שעל כל שבת שנשמור כפי ההלכה נקבל שכר רב מאוד.

לשאלותייך, אסור להסיר שער בשבת בכל דרך שהיא, כמו כן אסור לשחות בים או בבריכה בשבת, על צניעות יש לשמור כל יום, וגם בזה ככל שתתגברי יותר ותצליחי ללכת בצניעות יותר זמן כך שכרך ירבה יותר ויותר.

הרבה הצלחה

התגיירתי, האם אמא שלי יכולה לבשל בשבת

התגיירתי, האם אמא שלי יכולה לבשל בשבת?

 

שלום הרב,
אני התגיירתי לפני כ-10 שנים. בסוף שנה שעברה נולד לי בני הבכור. כעת אמא שלי שומרת עליו. השאלה שלי היא האם אני יכולה להשאיר לה נר דולקת כדי שתוכל לבשל/ לחמם לו על הגז אוכל? כיום בגלל שהוא קטן ולא אוכל הרבה אני מבשלת לו יום קודם ומבקשת ממנה לחמם לו בתוך כלי עם מים חמים.

 

שלום רב

אם את נוהגת כמנהגי האשכנזים את יכולה להשאיר לה אש דולקת והיא יכולה לבשל עליה ללא כל חשש. אם את נוהגת כמנהג הספרדים זה יותר בעיה, אבל אפשר להקל בעת הצורך לשם האכלת הילד.

הרבה נחת ובהצלחה רבה

חוט דנטלי בשבת

חוט דנטלי בשבת

כבוד הרב

האם מותר להשתמש בחוט דנטלי בשבת אם חותכים אותו מראש? ומה הדין בקיסמי שיניים?

תודה רבה

 

שלום רב

אם אתה יודע שבדרך כלל לא יוצא דם מהשיניים כשאתה עושה עם חוט דנטלי או עם קיסמי שיניים, אפשר להשתמש בהם בשבת (אם חתכת אותם מראש כפי שכתבת), אך אם פעמים רבות יוצא לך דם בשעה שאתה עושה כן אסור להשתמש בזה בשבת.

שבת שלום

מים אחרונים?

שלום כבוד הרב יש לי שאלה:
מה הרעיון מאחורי המנהג של מים אחרונים? האם זה חובה?

 

שלום רב

עיקר התקנה לנטילת מים אחרונים היא מחשש מלח סדומית שהיה נהוג בזמנם
ואינו מצוי בזמנינו, ואכן מטעם זה כתב בשולחן ערוך שיש שאינם מקפידים על מים אחרונים
כיום מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו, ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו
אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא עבורינו. אמנם כתב המשנה ברורה
שם בשם כמה פוסקים שיש להחמיר וליטול מים אחרונים גם בזמן הזה. וביאר הטעם שיש
לחוש גם בזמן הזה למלח מסוג אחר שטבעו כטבע המלח סדומית. וכך ראוי להחמיר בזה גם בזמן הזה.

בהצלחה

לעשות קוּפָּה על החבר'ה

הי, אירגנתי נשף לשכבה שלי ונשאר לי סכום כסף ואני לא יודעת אם מותר לי להשאיר אותו אצלי או שזה נקרא גזל,

אשמח לתשובה

 

שלום רב

את צריכה לקנות עם זה משהו שיכול להנות את כל השכבה, או לבקש מהם הסכמה להשתמש בזה, אלא אם כן היה ידוע מראש לכולם שיתכן וישאר כסף שישאר אצל מי שארגן את המסיבה.

בהצלחה

האם מדליקים נר נשמה מערב שבת

האם מדליקים נר נשמה מערב שבת

ברצוני לשאול: השנה חג השבועות יוצא במוצאי שבת. רציתי לשאול האם מדליקים נר נשמה מערב שבת ועד ליום ראשון בשביל שאוכל לבשל בצאת השבת וביום ראשון?

קצת הסתבכתי עם הדינים במוצאי שבת ושבועות…

 

שלום רב

הדינים די פשוטים, ואנסה לכתוב לך אותם כאן בקצרה אכן יש להדליק נר נשמה מערב שבת שידלק עד שבועות (כדאי להדליק נר של 48 שעות שישאר בוודאי דולק עד ליל שבועות), בליל שבועות יש להדליק נרות שבועות על ידי העברת האש מהנר נשמה לנרות אלו, ולהדליק כבכל יום טוב.

בקידוש שעושים בליל שבועות יש לעשות גם הבדלה על השבת, ועל כן עושים קידוש בשילוב הבדלה, ובזמן ההבדלה יש להחזיק שני גפרורים צמודים זה לזה ולקחת אש מהנר נשמה ואחר כך להניחם על צלוחית שיכבו מאליהם מאחר ואסור לכבות את האש בחג. (את נוסח הקידוש המיוחד הזה אפשר לראות בכל סידור, קוראים לזה קידוש יקנה"ז – ראשי תיבות של סדר הברכות שמברכים: יין (בורא פרי הגפן), קידוש (ברכת הקידוש של יום טוב), נר (בורא מאורי האש), הבדלה (המבדיל בין קודש לחול), זמן (שהחיינו).

את האוכל של ליל שבועות מתחילים להכין רק בליל שבועות ואין להכין משבת ליום טוב.

חג שמח

"יש לי פחדים נוראיים מהגיהינום"

שלום כבוד הרב אני צריכה עזרה יותר נכון עצה מאשר שאלה.

כל פעם שאני נכשלת במשהו גם אם הוא הקל שבקלים, אני מתחילה לשפוט את עצמי, לחשוב שאני לא טובה. אני מתחילה לחזור בתשובה, אבל אני לבד בזה.

בנוסף יש לי פחדים נוראים מגיהינום. אני נורא אוהבת את הקדוש ברוך הוא ורוצה לעשות את רצונו מתוך אהבה ולא מתוך פחד, אימה והאשמה עצמית, האם יש לך עצות לתת לי?

בתודה רבה חן

 

 

שלום רב!

זה נכון שיש מציאות של גיהינום, אך יש להבין שהקדוש ברוך הוא מפעיל את הגיהינום, לא בשביל שיהיה לנו רע, אלא ההפך בשביל שיהיה לנו יותר טוב.

אם לא היה גיהינום, אחרי ה'מאה ועשרים' כשהיינו עולים לעולם האמת, אם לא זכינו להיות צדיקים גמורים בעולם הזה, לא היה לנו שם תיקון ולא היינו זוכים למקום טוב בגן עדן. אך בזכות הגיהינום העבירות שלנו ממשיכות להתנקות שם למעלה, ואחרי תקופה מסוימת כל מי ששייך לעם ישראל יכול להיכנס לגן עדן  ולהתענג שם מזיו השכינה והתענוגים הגדולים שיש שם.

לכן הגיהינום לא צריך לנסוך בנו הרגשות לא נעימות, אלא ההפך, יש לראות זאת כמשהו שניתן לנו מאתו יתברך מרוב אהבתו אלינו.

זה שנוצר אצלנו בלב איזה פחד מלעשות עבירות מחמת  ידיעת העונש, זה גם דבר מצוין עבורנו, אילולא זאת, וודאי שהיינו נכשלים הרבה יותר במעשים לא טובים, למרות היותנו אוהבים את אבינו שבשמים.

אך הפחד הזה צריך להיות משהו עדין בנפש פנימה, לא משהו שצריך להלחיץ אותנו ובטח שלא להכניס אותנו לפאניקה.

זה כמו שאדם שנוסע ברכב, יודע שיש משטרה בדרכים, ויש לו איזה פחד מסוים שאולי יתפסו אותו עושה עבירות תנועה, לכן הוא באמת נזהר שלא לעשות עבירות תנועה, אך זה לא פחד שגורם לו מתח בלתי רצוי ולא נעים.

ובמקרה ששוטר יתפוס אדם שכן עבר על החוק, אך הוא ייווכח שאותו אדם באמת ניסה לשמור על החוק אלא שהוא לא הצליח בכך והוא מתחרט על מעשיו, אם בעל-לב ורחמן הוא השוטר, וודאי שהוא יתחשב בכך ולא יעניש את אותו אדם, והנמשל מובן, וברור כמובן שהקדוש ברוך הוא הוא רמן ואוהב אותנו אהבה עזה.

לגבי ההאשמה העצמית שאת מרגישה, אם את רוצה ללכת בדרך הנכונה, משתדלת בכך ומתקדמת בכיוון זה – אז זה ממש לא נכון להרגיש האשמה עצמית אם את נכשלת בדרך, או שעדיין לא מצליחה לעשות לגמרי את מה שצריך. תהליך של חזרה בתשובה זהו תהליך הדרגתי, והשם יתברך לא מצפה מאתנו לעשות את החזרה בתשובה בקפיצה אחת.

מה שחשוב כאמור, זה שרוצים לחזור בתשובה ומנסים לצעוד בכיוון הזה. מי שעושה כך הרי מעשיו רצויים ואהובים מאד למעלה, ואין קץ וגבול לשכר הגדול שהוא יזכה עבור כך.

תזכרי כל הזמן שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך מאד, שמח אתך ונמצא אתך תמיד. את יקרה לו מאד.

הוא רואה שאת רוצה לעשות את רצונו, והוא גם מבין שזה קשה לך ולמרות רצונך הטוב את לא תמיד מצליחה לעמוד במשימות. הוא רואה את הרצון הפנימי שלך בלב ואת ההשתדלות שלך, וזה עושה לו המון המון נחת.

עלייך להיות תמיד שמחה ומאושרת, אשרייך שזכית!

בברכה

יעקב

"היצר תופס אותי ומתלבש עלי בכל פעם עם נפילות קשות"

 

שאלה:

שלום כבוד הרב,

אני מתחזק כבר במשך חצי שנה, לאחרונה נפלתי לייאוש גדול ואי חשק, היצר תפס אותי ומתלבש עלי כל פעם עם ​נפילות קשות.

במשך חמישה חודשים שמרתי לחלוטין, ופתאום אני לא מתמודד אפילו יום אחד. גם כשאני לומד גמרא פתאום שוב זה תופס אותי! אני לא יודע מה לעשות הייתה תקופה שבה ממש הרגשתי את הקדוש ברוך הוא איתי ועכשיו פתאום הכל דעך , אני רוצה להרגיש את ה' איתי!!

איך אוכל להינצל מהיצר ומה אוכל לעשות כדי להשיב את האור?!

שמעון

 

 

תשובה:

שלום שמעון!

עליך לדעת שבתהליך הבניה הרוחנית של האדם, אי אפשר להתחמק מתקופות יותר קשות, זה חייב להיות ככה, שיש גם קשיים.

יש תקופות שבהן היצר מתחזק, והרגשת הקדושה פוחתת. זה מצב נתון. כמו שהיממה מורכבת מיום ולילה, אור וחושך, כך גם חיי האדם מורכבים מתקופות של אור ומתקופות בהן מרגישים יותר חשכות.

כל עוד נעבוד את השם רק מתוך חשק והרגשה של קדושה, זה עדיין לא אומר שהאמונה והרצון ללכת בדרך התורה טבועים עמוק עמוק בנפש.

היכן האדם נבחן? הוא נבחן דווקא בזמנים היותר קשים, שם רואים אם האמת טבועה כבר עמוק בנפש, ושום ניסיון לא יזיז את האדם מהרצון ללכת בדרך התורה, או שמא חס וחלילה, כשנעשה קשה, האדם מתייאש ומפסיק להשתדל לעשות את רצון השם.

סיבה נוספת שצריכים גם לעבור תקופות כאלו, היא משום שדווקא בזמנים ההם, כשמרגישים שנמצאים בתוך הבור, בחושך, מרגישים יותר צורך לצעוק אל השם ולבקש ממנו "אנא השם הושיעה נא", וההרגשה הזו שצריכים להישען על אבינו שבשמים ולהתחתן לפניו, מעלה מאד את הדרגה הרוחנית של האדם ומקרבת אותו לבוראו. דווקא דרך ה"מן המצר קראתי י-ה", זוכים ל"לענני במרחב י-ה".

אל תדאג שמעון, מה שעובר עליך זהו תהליך טבעי לחלוטין. מה שהכי חשוב הוא שלא להתייאש, מי שמביא עליך את הקשיים שאתה עובר, זה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת משום שהוא יודע שזה טוב עבורך לעבור את תקופת הניסיון הזו, והוא יודע שאתה מסוגל להתגבר על הקושי.

חלילה מלהישבר מהנפילות והמכשולות, בשמים בוחנים אותנו לא לפי ההצלחות המעשיות שלנו, אלא מסתכלים רק על האם אנו רוצים לעשות את רצון התורה והאם אנו משתדלים בכך. מי שמשתדל לעשות את מה שצריך, הוא אהוב מאד בשמים, ויש לקדוש ברוך הוא המון נחת ממנו. זו הסיבה שכל כך חשוב לא להתייאש, עליך לשמוח מעצם זה שאתה משתדל ושכואב לך אם נכשלת. אתה הרי רוצה ללכת בדרך התורה ומשתדל, וזה מה שחשוב.

השם יתברך תמיד נמצא איתך, גם בזמנים הכי קשים – "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". נכון שלא תמיד מרגישים זאת, אך הוא וודאי נמצא איתנו תמיד.

יש גם לנצל את התקופה זו לדבר עם השם ולבקש ממנו על כל מה שזקוקים לו. כאמור זה דבר שמאד מקשר את האדם לשם, ומחזק את ההרגשה שהשם אתנו. אתה תראה שעוד יגיעו בעזרת השם ימים נפלאים, ימים עוד יותר טובים וחזקים מאלו שהיו לך עד כה.

ולגופה של שאלה: שאלת איך אתה יכול להינצל מהיצר הרע. הדרך להינצל מהיצר היא דבר ראשון להתרחק מהדברים ומהמקומות שגורמים ליצר להתעורר ולהתגבר, ודבר שני זה לא רק שלא לחשוב מחשבות של היצר הרע – מחשבות לא טובות, אלא גם להשתדל למעט בכלל במחשבות על עצמך ועל הקשיים שיש לך בעניין זה. ריבוי מחשבות שקשורות לפגם הברית, גם אם חושבים מחשבות טובות בעניין זה, כגון כמה זה חמור וכמה זה לא טוב שאני עושה כך וכך, גורמות לאדם להיות "תקוע" בעניין זה ומפריעות לו להשתחרר מהיצר הרע.

כשיש ניסיון צריכים לחשוב קצת מחשבות מחזקות, אבל מיד יש להסיח דעת ולהתחיל להתעסק עם דברים אחרים. ככל שלמדים יותר להסיח דעת מכל מה שקשור לעניין הזה, רק נעשה יותר קל.

לגבי מכשיר סמארטפון כשר תוכל לפנות לחברת נתיב, המספר שלהם הוא: 074-7001717. מומלץ מאוד לעבור בהקדם, כי הסמארטפון הלא מסונן, הוא מתכון כמעט בטוח לנפילות חוזרות ונשנות כפי שיעיד כל מי שיש לו סמארטפון.

 

בהצלחה ובברכה

יעקב

בחג השבועות יורד שפע רוחני על העולם

בחג השבועות יורד שפע רוחני על העולם

 

אלפי שנים כבר חלפו מאז קיבלנו את התורה הקדושה במעמד הר סיני, בבוקרו של חג השבועות.

מאז ועד עתה, מדי שנה חוגג עם ישראל בשמחה גדולה את חג השבועות, ושמח על קבלת התורה.

אבל השמחה הגדולה היא לא רק על כך שקיבלנו את התורה לפני אלפי שנים, אלא על כך שגם השנה

אנחנו מקבלים אותה מחדש. בכל שנה ושנה, בחג השבועות, יש תהליך רוחני שבו יורד מחדש השפע

של התורה לעולם הזה, וכל יהודי יכול לשאוב ממנו מלוא חופניים, כדי להצליח בלימוד התורה.

אני תמיד חושב על זה בליל שבועות, אני לומד עם הילדים שלי, ילד צעיר בן תשע או עשר,

באמצע השנה כשאתה רוצה ללמוד איתו תורה, הוא מתחיל בשמחה, אבל אחרי רבע שעה

או חצי שעה הוא כבר מתעייף ורוצה ללכת לשחק. אתה מרגיש ש'נגמרה לו הבטריה'.

אבל בחג השבועות זה לא כך. אתה יכול ללמוד עם הילד שלוש וארבע שעות והוא לומד בשמחה

ובהתלהבות. גם אנשים מבוגרים, רבים מהם מתקשים ללמוד ברצף באמצע השנה, ובחג השבועות

פתאום הם לומדים בשמחה ובהתלהבות עד אור הבוקר, והם לא מרגישים איך שהזמן עובר במהירות.

איך זה קורה?

זה קורה כי בחג השבועות יורד השפע העצום של קבלת התורה. צריך רק לפתוח ספר וללמוד,

והקדוש ברוך הוא מצידו כבר נותן לנו שכל וחשק ללמוד תורה.

זה מה שאנחנו צריכים לדעת לפני החג. זה מה שאנחנו צריכים לדעת גם במהלך החג עצמו.

 

שבת שלום וחג שמח לכל בית ישראל.

"רבי שמעון למד במערה מבודדת, אבל בסוף כולם ידעו על כך"

 

במשך 13 שנים ישב רבי שמעון בר יוחאי במערה מבודדת, יחד עם בנו רבי אלעזר. הם למדו תורה יומם ולילה, ולא כדי שמישהו יראה אותם ויעריך את מעשיהם. רבי שמעון הסתתר במערה שאף אחד לא ידע בכלל על קיומה. כשהתבטלה הגזרה שנגזרה עליו, לא יכלו בני משפחתו וחבריו להודיע לו על כך, כי אף אחד מהם לא ידע בכלל היכן הוא נמצא.

אבל זה לא הפריע להם, לרבי שמעון ולרבי אלעזר, הם למדו ולמדו ולמדו, עוד ועוד בלי הפסק, בלי לעצור. המטרה שלהם לא היתה לקבל כבוד, לזכות בטובות הנאה גשמיות, המטרה שלהם היתה אך ורק לקיים את רצון ה'.

ומה קרה אחר כך? לא רק שכל החברים שלהם ידעו שהם למדו תורה, אלא כל העולם כולו שמע על כך, ולא רק באותו הדור, אלא גם אלפי שנים מאוחר יותר אנחנו עדיין מספרים זה לזה את הסיפור המופלא של רבי שמעון, שלמד תורה במערה, כשאף אחד לא ראה ואף אחד לא ידע.

המוסר השכל שאנחנו לומדים מזה הוא שאנחנו לא צריכים לחפש כבוד, וחלילה לנו להגביל את לימוד התורה וקיום המצוות רק לזמן שאנשים רואים אותנו ומעריכים אותנו על כך. להיפך, גם כשאתה נמצא לבד, בינך לבין עצמך, אף אחד לא רואה, אף אחד לא יודע – אבל הקדוש ברוך הוא רואה הכל ויודע הכל, והוא נאמן לשלם שכר טוב למי שעושה את רצונו, בין אם השכר הזה יהיה בדמות של כבוד והערכה, ובין אם הוא יהיה שכר מסוג שונה. תסמוך על הקדוש ברוך הוא שהוא כבר ימצא את הדרך הטובה ביותר כדי לתגמל אותך על המאמץ שלך.

ויש לנו עוד מוסר השכל חשוב מרבי שמעון בר יוחאי. כתוב בזוהר הקדוש שרבי שמעון ראה מלאך שהקדוש ברוך הוא שלח אותו להחריב את העולם. אמר לו רבי שמעון לך תחזור לקדוש ברוף הוא ותגיד לו שאני לא מרשה לך לקיים את הגזרה הזאת. חזר המלאך והקדוש ברוך הוא אמר לו "אל תשגיח בו", כלומר אל תתיחס לרבי שמעון. תבצע את המשימה שלשמה שלחתי אותך.

ראה רבי שמעון בר יוחאי שדבריו לא נשמעו, ואמר למלאך, חזור לקדוש ברוך הוא ואמור לו שאי אפשר להחריב את העולם כי יש בו 30 צדיקים, ואם אין 30 צדיקים, יש 20, ואם לא עשרים אז יש עשרה צדיקים ואם אין עשרה צדיקים יש אותי ואת רבי אלעזר בני, ואם הבן שלי לא מספיק צדיק כדי להגן על העולם, אז אני לבדי אגן על העולם, כמו שנאמר "צדיק יסוד עולם", כלומר העולם יכול לעמוד גם על זכותו של צדיק אחד בודד.

זה מה שאנחנו אומרים בזמר 'ואמרתם כה לחי' בל"ג בעומר:  "צדיק יסוד העולם, גילה מדרש הנעלם, יכול לפטור את העולם". רבי שמעון יכול לפטור את העולם כולו מן הדין, כי כתוב "צדיק יסוד עולם".

רואים כמה אדם שעמל בתורה באמת יכול לשמור על כל העולם.

אני רוצה להוסיף נקודה נוספת. רבי שמעון בר יוחאי גילה חידושים נפלאים יחד עם תלמידיו, ואלו נקראים 'אדרא רבא'. אומרים אותם בליל שבועות. הרב בניהו שמואלי אומר שהבאבא רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל כשהיו מבקשים ממנו ברכה על מקרה קשה כמו חולה שנמצא בסכנה גדולה וכדו', היה מסתגר בחדרו ואמר בעמידה את כל האדרא רבא. זה לוקח משהו כמו שעה וחצי, ובכח הלימוד הזה הוא היה משפיע ישועות לעם ישראל.

באדרא רבא יש סיפור על כך שכשרבי שמעון בר יוחאי סיים לומר את החידושים הנפלאים הללו, הוא שאל איפה אליהו הנביא, למה הוא לא בא לשמוע אותו אומר את החידושים. מיד הגיע אליהו הנביא וסיפר לו שכבר שבוע לפני כן הודיעו בשמים שרבי שמעון ותלמידיו יגלו חידושים נפלאים, ואליהו הנביא תכנן להגיע, אלא שברגע האחרון הוא היה צריך ללכת להציל את רב המנונא סבא, שנכלא יחד עם תלמידיו בבית הסוהר, ולא הביאו להם אוכל ושתיה במשך שלושה ימים. מספר אליהו הנביא שהוא היה צריך להרוג 45 שרים, סוהרים, ששמרו על רב המנונא סבא ותלמידיו, הוא שבר את הכותל וחילץ אותם מהכלא. לאחר מכן היה צריך להגיש להם אוכל ושתיה כדי להחיות את נפשם, ורק אז יכול היה לבוא לשמוע את חידושי התורה של רבי שמעון בר יוחאי.

תמיד כשהגעתי לסיפור הזה באדרא רבא, הייתי שואל את עצמי: הרי שבוע לפני כן כבר היה ידוע שרבי שמעון בר יוחאי עומד לגלות את סודות התורה, רב המונונא סבא היה בבית הסוהר לפחות שלושה ימים קודם לכן, למה אליהו הנביא לא הלך לשחרר אותו כמה שעות לפני כן, וכך היה מספיק להגיע גם לשיעור של רבי שמעון בר יוחאי. למה הוא חיכה עד שיתחיל השיעור ורק אז הלך למלא את שליחותו?

אלא התשובה היא שרק בשעה שבה החל רבי שמעון בר יוחאי לגלות את סודות התורה, היה לאליהו הנביא כח לחלץ את רב המנונא סבא למרות הגזירה הקשה שנגזרה עליו בשמים. אם לא לימוד התורה של רבי שמעון, אליהו הנביא לא היה לו כוח לעשות זאת.

לכן גם רבי אלעזר אבוחצירא היה לומד את סודות התורה האלו כשרצה להשפיע ישועות על עם ישראל. כי הלימוד הזה, יש לו כח גדול לעורר רחמי שמים. הוא מאיר את העולם. אשרינו שזכינו לאורו הגדול של רבי שמעון, והלוואי שנדע לנצל את היום הגדול הזה בצורה הטובה ביותר.

למה זכה רבי שמעון בר יוחאי שכל עם ישראל עולה על קברו ביום פטירתו

 

מדי שנה בל"ג בעומר הופכים כבישי הגליל לצפופים במיוחד. אלפי אוטובוסים נעים במהירות לכיוון היעד: מושב מירון שבגליל העליון. בחניונים רחבי הם נעצרים ופולטים את המטען האנושי. רבבות בני אדם, מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, כולם ממהרים לטפס במעלה ההר, שואפים להגיע אל ליבת האירוע: מתחם קברו של רבי שמעון בר יוחאי.

חצי מיליון בני אדם מגיעים לכאן מדי שנה, מתפללים, בוכים, שופכים דמעות כמים, ולאחר מכן רוקדים, שרים ושמחים עד השמים.

חצי מיליון בני אדם!

אבל למה באמת? למה דווקא לקברו של רבי שמעון עולים כולם? וכי אין בארץ ישראל קברים של צדיקים נוספים? יש עוד מאות מקומות קדושים בארץ ישראל, אנו יודעים על מקום קבורתם של אלפי תנאים, אמוראים, רבנים, אדמו"רים, ראשי ישיבות, מקובלים, צדיקים, כולם קדושים כולם טהורים.

למה דווקא רבי שמעון בר יוחאי זכה שאנשים רבים כל כך מתרפקים על קברו ומתפללים לקדוש ברוך הוא שיעזור להם בזכותו של הצדיק הגדול הזה?

הרב ישראל דחבש, מרבני 'אחינו', מסביר מה מיוחד דווקא ברבי שמעון ברי יוחאי.

דחבש

"היו הרבה מאוד צדיקים בכל הדורות, אבל לנו, האנשים החיים בדור הזה, יש לנו קשר מיוחד דווקא לרבי שמעון בר יוחאי, וכדי להבין מה הקשר, אני רוצה לספר לך סיפור שכתוב בתלמוד הבבלי, וממנו נבין מה הקשר שלנו לרבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון בר יוחאי דיבר פעם אחת בגנותם של הרומאים, וכשהם שמעו על כך גזרו עליו עונש מוות. הוא נאלץ לברוח, הסתתר בבית הכנסת במשך תקופה, אבל כשהמצוד התרחב, ובית הכנסת כבר לא היה מקום מספיק בטוח עבורו הוא נמלט לכיוון היישוב פקיעין, והתחבא שם במערה יחד עם הבן שלו רבי אלעזר. הקדוש ברוך הוא עשה להם נס, ומעיין מים חיים החל לפכות בסמוך לפתח המערה. כמו כן צמח שם עץ חרוב, וכך היו להם מים ולשתות וחרובים לאכול.

במשך 13 שנים הם היו במערה, וכישצאו, כך מספרים חכמנו זכרונם לברכה, הגיע רבי שמעון בר יוחאי לחמיו, שהיה תלמיד חכם גדול ושמו היה רבי פנחס בן יאיר.

מספרים חז"ל, שרבי שמעון היה לומד במערה תורה כשהוא יושב בתוך החול, שכיסה את גופו, ורק כשהיה מתפלל היה יוצא ולובש את הבגד היחיד שהיה לו אתו, הוא רצה לשמור על הבגד שלא יקרע, ויהיה לו לאורך שנים לתפילה.

בכל אופן, כשהגיע רבי שמעון לחמיו, הוא היה מאוד חלש וסבל ייסורים קשים. העור שלו התייבש, והיו סדקים שמהם זב דם. מרוב חולשתו הוא אפילו לא יכול היה להתרחץ בכוחות עצמו, וחמיו עסר לו להתרחץ, בניסיון לסייע לעור שלו להחלים. רבי פנחס בן יאיר הצטער כל כך לראות את החתן שלו סובל ייסורים מרים כל כך, עד שזלגו לו דמעות מהעיניים, והדמעות נטפו על גופו של רבי שמעון בר יוחאי, נכנסו בין הסדקים והכאיבו לו. רבי שמעון היה צועק "איי, איי", ורבי פנחס חמיו בכה ואמר לו "אוי לי שראיתי בכך", כלומר, כמה אני עצוב כמה אני מצטער שאני רואה אותך כך, סובל כאלו ייסורים קשים…

ענה לו רבי שמעון "אשריך שראיתני בכך", אין לך סיבה להצטער, להיפך תשמח, למה? "שאם לא ראיתני בכך, לא הגעתי לכך", אם לא היו לי כאלו יסורים קשים, לא הייתי זוכה להגיע לדרגה כזאת גדולה בלימוד התורה.

ואכן, לפני שברח רבי שמעון ונכנס למערה, הוא היה תלמידו של רבי פנחס בן יאיר, שהיה כאמור חמיו. רבי פנחס היה כזה תלמיד חכם גדול, שעל כל שאלה שרבי שמעון היה שואל אותו, הוא היה עונה לו 12 תירוצים!

אבל אחרי שיצא מהמערה היה רבי פנחס בן יאיר שואל את רבי שמעון בר יוחאי שאלה, ורבי שמעון היה עונה לו 24 תירוצים!! הוא הגיע לדרגה שהיה בחכמתו כפול שתיים מרבי פנחס בן יאיר שהיה חכם כפול ממנו לפני כן!

ומאיפה הדרגה הגדולה הזאת בתורה? איך הצליח רבי שמעון להגיע לדרגה הזאת? יש לנו מתכון בטוח איך מגיעים אליה, רבי שמעון בעצמו גילה לנו: "אם לא ראיתני בכך להגעתי לכך", אם לא הייסורים לא הייתי מגיע לדרגה הזאת!

הייסורים הם המפתח לעלייה בדרגות רוחניות נשגבות.

אנחנו לא צריכים ללכת לשבת במערה בתוך בחול במשך 12 שנים, גם לא במשך 12 שעות. הייסורים והקושי באים בכל מיני דרכים וצורות, כל אחד מאתינו טועם מהם קצת. לפעמים זה החברים שלועגים לך שאתה הולך לשיעור תורה, לפעמים זה הקושי להתרכז בשיעור עצמו, לפעמים ההורים מנסים למנוע ממך להתחזק בלימוד תורה וקיום המצוות, האחים, האחיות, המורה בבית הספר או המפקד בצבא.

יש גם ייסורים שהיצר הרע גורם להם, הוא מבלבל אותך, מפתה אותך בפיתויים שונים, מנסה לגרום לך ללכת לשחק כדורגל, סנוקר, טניס, או גלישת גלים. זה לא משנה לו מה תעשה, העיקר שתתרחק קצת מלימוד התורה. אבל אם אתה מתגבר למרות הקושי, ומתוך הקושי אתה בא לשיעור תורה, אתה לא יודע איזה מדרגות רוחניות גבוהות אתה מקבל, לאילו גבהים אתה עולה כשאתה מתאמץ בלימוד התורה.

וזה בדיוק הקשר שלנו לרבי שמעון יותר משאר הצדיקים. לכן אנחנו עולים לקברו יותר מקברים אחרים, כי רבי שמעון מדבר אלינו, אנחנו בדור הזה, קשה לנו כל דיבור של תורה ותפילה, כל השתתפות בשיעור, כל שמירת עיניים, כל דבר קשה לנו, אנחנו אנשים חלשים מאוד מול היצר הרע, ודווקא הסיפור של רבי שמעון מחזק ומעודד אותנו, הוא מזכיר לנו שאם קשה ללמוד תורה ולשמור מצוות, לא נופלים ונשברים חלילה, אלא להיפך, מנצלים את ההזדמנות הזאת כדי לעבוד את השם יתברך מתוך מאמץ ומתוך קושי, וזוכים לעלות למדרגות רוחניות נשגבות.

מותר להתפלל מול מראה ?

שאלה:

קראתי באיזשהו מקום שאסור להתפלל מול מראה, האם זה נכון? והאם הכוונה היא לגבי כל התפילות (ברכות השחר, ברכת המזון, קריאת שמע שעל המיטה וכו')? וכן רציתי לשאול האם מותר לי להתפלל כשאני מפנה את הגב אל המראה? או להתפלל כשמראה היא מהצד שלי ואני לא מסתכלת עליה?

תודה רבה על העזרה

 

תשובה:

שלום רב

אכן אסור להתפלל מול מראה, משתי סיבות: כי זה נראה שהאדם משתחווה לעצמו, ובגלל שאם יראה את עצמו מתפלל, זה יבלבל אותו ויסיח את דעתו מהתפילה.

אבל האיסור הוא רק להתפלל תפילת עמידה (שמונה עשרה) מול המראה.

מותר לומר קריאת שמע או ברכות השחר מול מראה ואין בכך שום איסור.

גם תפילת שמונה עשרה מול מראה אסורה רק כשהמתפלל עומד ממש מול המראה. אבל היא מאחוריו או מצדדיו אין בכך איסור ויכול להתפלל ללא כל חשש.

בהצלחה רבה

קידוש מיד אחרי הדלקת נרות

שאלה:

אני גרה עם אמא שלי לבד בבית וביום שישי בערב אנחנו עושות קידוש. השאלה שלי היא אם אנחנו צריכות להמתין כשעה  עד שנעשה קידוש, כמו בבתים בהם מחכים לגברים שיחזרו מבית הכנסת, או שבגלל שאנחנו שתי נשים, ואנחנו לא הולכות לבית הכנסת, אנחנו יכולות לעשות קידוש ולאכול את סעודת השבת מיד אחרי הדלקת נרות.

 

תשובה:

שלום רב

למרות ששבת קודש מתחילה בעיקרון רק בשקיעת החמה, יש לנו אפשרות לבחור ב'תוספת שבת', כלומר, להקדים את השבת עד 'פלג המנחה' שזה כשעה לפני שקיעת החמה, ובכזה מקרה אפשר גם לעשות את הקידוש לפני שיורד הלילה.

לכן אתן יכולות לעשות קידוש מיד אחרי הדלקת נרות, ואין צורך להמתין עד שיסיימו את תפילת ערבית בבתי הכנסת.

שבת שלום

איך עושים חג צמוד לשבת

יעקב לוסטיג

 

שמירת השבת היא מצווה חשובה מאוד, וגם שמירת חגי ומועדי ישראל חשובה. זה ברור לכל יהודי מאמין. מה שלא תמיד ברור לכולם זה איך מסתדרים כשיש חג ושבת צמודים יחד, וגם, האם יש הלכות מיוחדות שצריך לדעת לקראת הימים הללו.

השנה יחול חג השבועות ביום ראשון בשבוע, כלומר: הוא יתחיל במוצאי שבת, ויימשך עד יום ראשון בערב.

אז קודם כל צריך לדעת שבמוצאי השבת, בליל החג, יש קידוש מיוחד שעוריכם בכאלו מצבים והוא משולב יחד עם ה'הבדלה' שאנחנו עושים בכל שבוע.

בשונה מהבדלה רגילה, בהבדלה של ליל החג לא מברכים על הבשמים, אבל כן מברכים על הנר, וכמובן על היין.

חכמנו זיכרונם לברכה קבעו את סדר הבכרות לקידוש-הבדלה הזה, וסידרו אותן בראשי התיבות 'יקנה"ז' – יין (ברכת בורא פרי הגפן), קידוש (אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון) נר (בורא מאורי האש) הבדלה (המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך) זמן (שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה).

 

נוסח הקידוש לליל חג השבועות שחל במוצאי שבת (לבני עדות המזרח).

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי אֲדֹנָי מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מֹעֲדֵי אֲדֹנָי אֶל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל:

סַבְרִי מָרָנָן.

ועונים: לְחַיִּים:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם. וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן. וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֵּן לָנוּ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה. חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָֹשֹוֹן. אֶת יוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה. אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה. זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ. בְּאַהֲבָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם:

כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְֹתָּ מִכָּל הָעַמִּים, מוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ בְּשִֹמְחָה וּבְשָֹשֹוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. וּבֵין אוֹר לְחוֹשֶׁךְ. וּבֵין יִשְֹרָאֵל לָעַמִּים. וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה הִקְדַּשְׁתָּ וְהִבְדַּלְתָּ. וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

 

מה עוד צריך לדעת?

בכל שבת יש הלכה, לפיה אסור להכין משבת ליום חול. האיסור כולל גם דברים שאין בהם משום חילול שבת. כך למשל מותר לחתוך ירקות לסלט שאתם מתכוונים לאכול במהלך השבת, אבל אסור לחתוך את הירקות, אם כוונתכם לאכול אותם רק אחרי השבת.

הכלל הזה תקף גם כשאחרי השבת מגיע מיד חג.

ולכן, אסור להכין במהלך השבת, שום דבר לכבוד חג השבועות. בין אם מדובר בהכנת מאכלים, ובין אם בסידור השלחן לקראת סעודת החג וכדו'.

על אחת כמה וכמה יש להיזהר מאוד שלא לעשות שום מלאכה בשבת לצורך החג, שבכזה מקרה בוודאי יש איסור חמור של חילול שבת חלילה וחס.

כמו"כ אסור להדליק את נרות החג לפני צאת השבת, יש להמתין עד שיהיה וודאי לילה, ורק אז אפשר להתחיל להכין את הנרות להדלקה בליל החג, כשכמובן הלדקת הנרות צריכה להיעשות באמצעות העברת אש דולקת מנר שדולק עוד מערב השבת, ואסור להדליק אש חדשה במהלך החג בשום אופן.

לכן חשוב מאוד לזכור ולא לשכוח, להדליק מערב שבת נר שידלק לפחות 26 שעות, כדי שנוכל להדליק ממנו את נרות החג אחרי השבת, וכן נוכל להשתמש באש שלו כדי להבעיר את הכיריים ולבשל לכבוד החג.

הטלפון שהתקלקל וגם הזכייה הגדולה בלוטו

מאת: אוהד אטינגר

יותם היה רק בן שמונה כשאבא לקח אותו לטיול ביער. "היזהר שלא להתרחק ממני", אמר לו אביו בנימה של דאגה. "זה מסוכן מאוד. אם תתרחק ממני, אתה עלול לאבד את הדרך, ולתעות ביער שעות ארוכות. לא תדע איך לחזור הביתה".

בן השמונה הנהן בראשו, התחייב לעשות כדברי אביו ויצא אחריו לטיול שהיה אמור להיות חווייתי ומהנה.

אלא שיותם שכח את האזהרה של אביו, והתרחק ממנו. הוא החל לתעות ביער, ולא מצא את דרכו. אביו החל להתרוצץ אנה ואנה, מחפש אחריו ולא מוצא אותו. יותם ניסה לשמור על איפוק ולחפש את אביו, אבל הוא לא הצליח. הפחד החל להתגנב אל לבו, ואיים לשתק את רגליו שהוליכו אותו אל עומק היער הגדול.

לפתע נחתה סטירה מצלצלת על לחיו של הילד השובב. לרגע הוא נבהל ונחרד, אבל מיד הבין שמי שהכה אותו הוא לא אחר מאביו היקר שבוודאי דאג לו מאוד וחיפש אחריו במשנה מרץ.

יותם נרגע, הוא בכה בגלל המכה הכואבת, אבל שמח בלבו על כך שהיא באה מאבא שלו, מבין את משמעות הדברים, ונאנח בהקלה לאחר שחשש שלנצח יישאר לבד בתוך היער הגדול.

***

היסוד הראשון באמונה היהודית, שכל יהודי צריך לדעת ולהאמין בו זה שכל מה שקורה לנו ולאחרים בעולם הזה, הוא מאת הקדוש ברוך הוא.

כך אנחנו מנסחים זאת ב"שלושה עשר עיקרי אמונה".

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָֹה וְעוֹשֶֹה וְיַעֲשֶֹה לְכָל הַמַּעֲשִֹים.

האמונה והידיעה שהכל מאת הקדוש ברוך הוא, לא רק שהיא הכרחית לכל יהודי מאמין, אלא שהיא גם מכניסה את העולם כולו לפרספקטיבה מתאימה.

קיבלת מכה? היא כואבת? זה באמת לא נעים, אבל זו מכה שקיבלת מאבא שלך שאוהב אותך, ושדואג לך יותר משאתה דואג לעצמך.

אפילו כשנראה לנו שהכל הולך הפוך, ושום דבר לא מסתדר לנו כמו שהיה אמור להסתדר, אנחנו צריכים לזכור שמי שברא את העולם ומנהיג אותו בכל רגע נתון, זה הקדוש ברוך הוא. הוא זה שגרם לכך שיהיה פקק תנועה והאוטובוס יאחר, הוא זה שמחליט מה יהיה גובה הטמפרטורה היום, והוא זה שקובע אם נזכה ליחס חם ומלבב מהחבר או שהיום הוא יגיע עצבני ויעשה לנו את יום העבודה או הלימודים פחות נחמד.

***

במילותיו של רבי נחמן מברסלב יש לדברים הללו עומק נוסף: "ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה – גם שם בוודאי נמצא ה' יתברך". גם כשאתה מרגיש שנעשה לך עוול נוראי, וכשאתה רואה שהרשעים מצליחים ונהנים מהחיים בזמן שהאנשים הטובים והישרים מתמודדים עם קשיים שונים, אסור לאבד את האמונה ולדעת שזה בדיוק מה שהקדוש ברוך הוא עושה. נזכור גם שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ואם הוא הוביל את העניינים שיתגלגלו כך – סימן שזה מה שטוב לנו, ושאנחנו צריכים לעבור את הקושי הזה, כדי להתחשל ולהתחזק לקראת העתיד.

***

אבל יותר משאנחנו צריכים לתלות את הקשיים שיש לנו בכך שזה הוא רצונו של הקדוש ברוך הוא, אנחנו צריכים לזכור ולדעת ולשנן ולהפנים בכל הזדמנות, שההצלחות שלנו גם הן רצון ה' ומעשה ידיו. כשכן הולך לנו טוב זה כי הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לנו טוב. כשהכביש פנוי ואנחנו מגיעים במהירות אל היעד – זה רצון ה'. כשהחבר מגיע עם מצב רוח תוסס וסוחף ומכניס אותנו לאווירה של שמחה ושל כיף – זה גם רצון ה'. הכל מאתו יתברך, אבל הכל!

עכשיו בואו נאמר שוב את העיקר הראשון מתוך שלושה עשר עיקרי אמונה, ונבין את משמעות המילים:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָֹה וְעוֹשֶֹה וְיַעֲשֶֹה לְכָל הַמַּעֲשִֹים.

ולסיום נציין רק את מה שכתוב בספרים הקדושים, וזכה להדגשה יתירה בספרי החסידות: הקדוש ברוך הוא לא רק שהוא ברא את העולם ומדי פעם "מכניס תיקונים" כביכול, מוסיף קצת ומשנה מעט, מביא ילד חדש לעולם ומסיים את חייו של קשיש כנגדו.

הקדוש ברוך הוא מחיה ומקיים את העולם בכל רגע! השולחן שאתה רואה לא יהיה קיים אפילו שניה אחת אם הקדוש ברוך הוא יפסיק לקיים אותו.

אנחנו רגילים ומכירים את המצב הקיים בעולם הזה, אחרי שהקדוש ברוך הוא ברא אותו. הנגר לוקח עץ, חותך משייף, מדביק וצובע, והנה יש כאן שולחן. הנגר הולך לישון, נוסע לחו"ל, והשולחן עדיין כאן.

אבל כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא לא ברא אותו כך שהעולם כולו מתקיים על החיות שהקדוש ברוך הוא משפיע לו בכל רגע נתון. אם ננסה לתרגם את זה למה שאנחנו מכירים בעולם הזה, אפשר להשוות זאת לחשמל. זה כמו שנחבר את המזגן לשקע, ונדליק אותו. כל עוד חברת החשמל ממשיכה להזרים חשמל, המזגן יעבוד, אבל ברגע שזרם החשמל ייפסק המזגן ישבות ולא יעזרו הניסיונות שלנו לגרום לו לחזור לעבוד. כל עוד לא תחודש זרימת החשמל, המזגן לא יפעל.

כך גם העולם הזה, הוא מקבל 'חשמל', כח וחיים, בכל רגע נתון מזרים הקדוש ברוך הוא כח וחיים שמחזיקים אותנו, ומאפשרים לנו להמשיך בחיים.

אם כן, נחזור ונשנן שוב ושוב: אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָֹה וְעוֹשֶֹה וְיַעֲשֶֹה לְכָל הַמַּעֲשִֹים.

למה לגנוב או לשקר, אם אתה יכול להרוויח אותו דבר בדרכים ישרות

 

אוהד אטינגר

 

מי שחי עם אמונה בקדוש ברוך הוא, ויודע שכל מה שקורה בעולם זה בגלל שכך רצה השם יתברך, לעולם לא יגנוב כסף או רכוש, ולעולם לא ישקר כדי להרוויח כסף. אפילו לא לחברת הביטוח…

חכמנו זיכרונם לברכה אומרים: "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה".

נתאר לעצמנו מקרה שבו יושבים שני בני אדם, לפני כל אחד מהם ערימה של מטבעות זהב. מלמעלה מצלמות משוכללות שלא מחמיצות אף תנועה. הכל מתועד ומצולם. אחד מהם יוצא לכמה דקות מהחדר, והחבר יכול לקחת מטבע או שתיים מהערימה שלו.

הבעיה שמעבר לקיר יושבים פקחים חמורי סבר, ועוקבים אחרי כל תנועה. אם הם רואים את מיודעינו לוקח אפילו רק מטבע אחת מהערימה של החבר, הם מיד ייכנסו פנימה ויחזירו אותה לערימה הנכונה.

כמה טיפש וחמדן צריך להיות האיש שנשאר בחדר כדי לקחת מטבע שאינה שלו? הרי הוא יודע שברגע שהוא לוקח אותה, הוא מפעיל מערך מסודר של אנשים שמתערבים מידית ומתקנים את המעוות. במקום לצאת עם עוד מטבע זהב, הוא יצא כשידיו כבולות באזיקים ועל ראשו מרחף עונש מאסר ממושך.

ומה איתנו? איפה אנחנו נמצאים?

גם אנחנו נמצאים בחדר שנקרא 'העולם הזה'. גם אנחנו מצולמים מדי רגע על ידי מצלמות משוכללות שרואות לא רק את מה שאנחנו עושים, אלא אפילו את מה שאנחנו חושבים.

אפילו אם לא נעשה מעשה, אלא רק נשקר שקר קטן כדי להרוויח כסף שאינו שלנו, אנחנו נוהגים בטיפשות מוחלטת. כי הקדוש ברוך הוא רואה הכל, הוא יודע הכל, והוא זה שמחליט בדיוק, אבל בדיוק, כמה כסף יהיה לנו, ומה יהיה טיב הרכוש שלנו.

אז יכול לבוא אדם ולגנוב משל חברו, יכול לבוא אדם ולשקר כדי להרוויח כסף, אולי הוא אפילו יהנה מהכסף שהוא גנב, אבל הקדוש ברוך הוא הרי מנהל את העולם, ואם הוא רואה שפלוני גונב אלף שקל מהחבר, הוא מקזז לו אותם מחשבון הכספים שאותו אדם אמור להרוויח בשבועות ובחודשים הקרובים.

אם כן, כל מה שאנחנו צריכים זה להאמין באמונה שלמה שהבורא עושה את הכל, והניסיונות שלנו להתחכם ולהערים עליו, לא יצליחו. כמו אותו בסיס לאמונה מתוך 13 עיקרי האמונה: אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים".

רבי שמעון נפטר, אז למה אנחנו שמחים?

יעקב לוסטיג

ל"ג בעומר מתקרב, ואתו חוזרת התהייה הקבועה של מי שעדיין לא קיבל לה תשובה ברורה ומסודרת.

מה זה בכלל ל"ג בעומר? למה כל כך שמחים ביום הזה, ואיך זה נוגע אלינו?

ביום י"ח באייר, היום ה-33 (ל"ג) של ספירת העומר, נפטר התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון היה מגדולי חכמי המשנה, והוא כתב יחד עם תלמידיו את ספר הזוהר הקדוש,

שמשמש בסיס רחב ואיתן לחכמת הקבלה ותורת הנסתר.

הסיבות לשמחה

חכמנו זיכרונם לברכה מספרים שביום בו נפטר רבי שמעון בר יוחאי הוא שכב במיטתו,

ואש הקיפה אותה. באותו היום הוא גילה סודות נפלאים מחכמת הנסתר, ותלמידיו רשמו

את הדברים והוסיפו לספר הזוהר.

מעבר לכך ידוע וכתוב בספרים הקדושים, שמדי שנה, ביום פטירתו של האדם, אם זכה והגיע

לגן עדן, הוא עולה דרגה נוספת על הדרגה שבה היה עד עתה, ולכן אנחנו שמחים בשמחתו

שהוא זוכה להתעלות בגן עדן.

אם כן יש בל"ג בעומר את השמחה הרגילה שיש בכל יום פטירתו של צדיק, עם תוספת חשובה

שביום זה גילה רבי שמעון בר יוחאי סודות תורה גדולים, מה שבהחלט מעניק לנו סיבה לשמוח.

על כל אלו יש להוסיף גם את השמחה על כך שביום ל"ג בעומר, נעצרה המגפה הגדולה שפגעה

בתלמידי רבי עקיבא בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. הם מתו כולם למעט חמשה תלמידים, בהם

רבי שמעון בר יוחאי.

מנהג ה'חלאקה'

בקהילות רבות נוהגים שלא לגלח את שער ראשם של הילדים עד גיל שלוש, ובגיל זה מספרים

אותם בפעם הראשונה, ומשאירים פאות בצדעי ראשם.

המנהג הנפוץ הוא שמי שיכול משתדל מאוד להעלות את ילדו למירון, ולגלח את שיערו או לפחות

להתחיל לגזוז את שערותיו על יד ציונו של רבי שמעון בר יוחאי. רבים מקפידים לערוך את טקס

ה'חאלקה' דווקא במירון, ויש טעמים רבים למנהג הזה, אך חשוב לזכור שלא מדובר בחובה הלכתית.

הדלקת המדורה

נוהגים להדליק מדורה של אש לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. את המדורה מדליקים בליל ההילולא,

ובקהילות שונות נהגו להשליך אל תוך האש בגדים כדי להדגיש את גודל החשיבות וההערכה שלנו

לזכרו ולמורשתו של רבי שמעון בר יוחאי.

הדלקת האש היא זכר ללהבות האש שהקיפו את מיטתו של רבי שמעון בר יוחאי ביום פטירתו,

שכאמור היה בל"ג בעומר.

חשוב לזכור שהדלקת המדורה היא רק מנהג, ויש להיזהר מאוד כשמדליקים מדורה שלא לעבור

על מצוות התורה: אסור לנו חלילה לגנוב עצים ורכוש של אחרים כדי לשרוף במדורה, אסור להדליק

מדורה במקום שבו היא תגרום נזק לרכוש ציבורי או לרכוש של אנשים אחרים, וכמובן צריך לנקוט

בכללי זהירות מרובים, כדי שלא להכניס את המשתתפים בטקס לסכנה חלילה.

לכן מי שאין לו עצים להדלקה, או שאין לו מקום פתוח בו הוא יכול להדליק ללא חשש, עדיף שידליק

בביתו נר לעילוי נשמת רבי שמעון בר יוחאי, ולא יכניס את עצמו או אנשים אחרים לסכנה חלילה וחס.

העלייה למירון

כמובן שיש חשיבות רבה לתפילה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, ביום ההילולא שלו, ולכן עולים

רבבות יהודים לציון הקדוש במירון, שם הם מתפללים בבכי ובדמעות, ולאחר מכן רוקדים בשמחה של מצווה.

עם זאת, העלייה צריכה להיעשות מתוך רגשי שמחה וקדושה, ולא חלילה בדרך של פריצות

והללות חס ושלום. למרבה הצער התפתח שוק של ממש בדרך העולה אל הציון, ומי שרוצה

לשמור על עיניו ממראות שאינם צנועים עלול להתקשות בכך. בשנים האחרונות ייסדו פרנסי

הציבור 'דרך מהדרין', שבה צועדים בנפרד נשים וגברים, ובוודאי שמי שיכול לעלות דרכה

אל הציון, תבוא עליו ברכה, ותפילתו תתקבל ברצון לפני אדון כל הארץ.

התפילה על קברו של רבי שמעון

כשמתפללים על יד קברו של צדיק, חשוב לזכור שאנחנו לא עובדי עבודה זרה, ולא מתפללים

לצדיק חלילה וחס. התפילה היא לקדוש ברוך הוא בורא השמים והארץ, ואנחנו מבקשים ממנו

שזכות הצדיק שליד קברו אנחנו מתפללים, תסייע לנו שהתפילה שלנו תתקבל ברצון.

לכן, ומטעמים נוספים, לא מומלץ ולא כדאי לדחוף בכח את האנשים המצטופפים על יד הקבר

כדי להגיע אל המצבה עצמה, וגם אין שום חובה או צורך להיכנס בכח אל תוך היכל הציון. הדוחק

הגדול עלול להיות מאוד מסוכן לך ולסובבים אותך, ואם אתה מרגיש שיהיה לך קשה לעמוד בדוחס

הזה, או שאתה עלול להגיע חלילה למצב של כעס ולהתחיל לדחוף אנשים אחרים ולסכן אותם –

עדיף שתישאר בחוץ ותתפלל בקרבת מקום לציון הקדוש, והקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב,

ויודע ושומע את תפילתך באותה מידה.

מה עושים אם הכנסתי כלים חלביים וכלים בשריים יחד לתוך המדיח?

כבוד הרב

שלום לכבודו, רציתי לשאול, הכנסנו בטעות כלים חלביים וכלים בשריים יחד לתוך מדיח הכלים, עכשיו מה אני צריך לעשות? הכלים נהיו אסורים?

ומה קורה אם אח"כ בישלו בהם תבשיל, מה דין התבשיל?

תודה רבה

אלון

 

שלום רב

אם המדיח כלים מגיע לדרגת חום גבוהה גם לאחר השטיפה עם חומר הניקוי [דהיינו שמנקה במים חמים 2 פעמים, אחד יחד עם החומר ניקוי, ולאחר מכן עוד פעם עם מים חמים], למנהג הספרדים יש להקל, ולמנהג האשכנזים יש להכשיר את הכלים, ואין להשתמש עם כלי חרסינה שלא ניתן להכשירם.אך אם רק בזמן הניקוי עם החומר ניקוי המים מתחממים יש להקל, בדיעבד, גם למנהג האשכנזים.

לענין האוכל שבושל בכלים אלו לאחר מכן, האוכל מותר בין לאשכנזים ובין לספרדים.

לענין הכשרת המדיח עצמו אם החלק הפנימי של המדיח והמגשים עשויים מנירוסטה או אלומיניום או פלסטיק, אפשר להכשיר את המדיח עם המגשים, על ידי שמנקים את כל המדיח ואת כל החריצים, עד שלא נשאר שום לכלוך ממשי, ואחר כך יש להפעיל את המדיח ולעשות שטיפה בדרגת החום הגבוהה ביותר שלו.

אולם מדיח שתוכו רצוף בפורצלאן, אי אפשר להכשירו.

בהצלחה רבה

למה החליט הערבי לסגור את המאפייה שלו בפסח?

 

הסיפור שכבש את לבם של יהודים רבים, מובא כאן מתוך דף הפייסבוק הרשמי של מסעדת אבולעפיה:

לפני 46 שנה היה לנו שכן ליד המאפייה בשם הרב שלמה זלמן שטראובר שהחזיק בין היתר מפעל נעליים. לרב כאב לראות את התורים של היהודים בפסח בפתח מאפייתנו והחליט לתת הצעה מפתה לסבא, סעיד ז״ל (אני קרוי על שמו).

הרב שאל את סבא סעיד כמה המאפייה הרוויחה בפסח וסבא ענה לו. זה היה עלות של דירה ביפו בזמנו במחזור של שבוע. הרב הציע לסבא שידאג לו לכסף אם יסגור בפסח. סבא הסכים ובשבוע הזה עשה שיפוצים במאפייה ונהנה מהחופש.

כל שנה, שבוע לפני פסח הרב שלמה זלמן שטראובר היה מגיע עם הכסף וסבא היה סוגר בפסח. בשנה השישית סבא הקדים את הרב והלך אליו למפעל; סבא אמר לרב שקיבלנו כזאת ברכה בשאר השנה בשל העובדה שאנו סוגרים בפסח שהוא ימשיך לסגור בפסח ללא תשלום! מאז אנו ממשיכים את המסורת של סבא סעיד שנפטר לפני שנולדתי לצערי.

בתמונה אני סעיד הנכד של סעיד עם חיים שטראובר, נכדו של הרב שריגש אותי כשהביא לי עותק של אותו הסכם. שיהיה לכם חג שמח וכשר! הסניף בכניסה לנמל יהיה סגור מהצהריים של ערב החג ועד מוצאי החג. נתראה במוצאי החג בסניף בכניסה לנמל!

 

https://www.facebook.com/AbulafiaTLVPort/?fref=ts

 

הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך

 

יעקב לוסטיג

 

אם ניקח קבוצה של אנשים שמאמינים בבורא העולם ונבקש מהם שיגידו לנו, כל אחד בנפרד, מה האסוציאציה שעולה בראשו כשאומרים לו "אלוקים", סביר להניח שרוב רובם יענו: "פחד".

כל אדם שמאמין בבורא העולם, יודע ומבין שיום אחד הוא יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו. מי שעשה מעשים טובים וציית לפקודותיו של הבורא, יקבל כמובן שכר גדול. לעומת זאת מי שלא ציית לפקודותיו של הקדוש ברוך הוא, ועשה מעשים רעים, עדיף שלא נתחיל לדבר על מה שיקרה לו כשיבוא רגע האמת והוא יתייצב לפני בית הדין של מעלה.

זה מצוין. כדאי וצריך לפחד מהקדוש ברוך הוא. כתוב בתורה במפורש: "ויראת מאלוקיך". אחד מ-13 עיקרי האמונה שכל יהודי חייב להאמין בהם והם הבסיס הכי יסודי ליהדות הוא "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו".

שומעים? צריך לדעת ולהאמין שהקדוש ברוך הוא מעניש את מי שעוברים על מצוותיו.

אבל יש דבר יותר חשוב מיראת שמים.

אהבת השם, היא מידה גדולה וחשובה הרבה יותר מיראת שמים. התורה מצווה אותנו גם לאהוב את הקדוש ברוך הוא כמו שנאמר בספר דברים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

אבל יש כאן כמה שאלות שצריך לברר אותן:

  • איך אפשר לאהוב את הקדוש ברוך הוא? הרי אנחנו מפחדים מפניו עד מוות…
  • מה יגרום לי לאהוב את ה'? איך עושים את זה בפועל?
  • למה אהבת הקדוש ברוך הוא חשובה יותר מהיראה מפניו?

התשובה לשאלה הראשונה פשוטה מאוד: הביטו ימינה ושמאלה ותראו לא מעט ילדים להורים סמכותיים. תראו את הילד מפחד מאוד מאבא שלו או מאמא שלו, הוא מציית להם ואינו מעז להמרות את פיהם, ובכל זאת הוא אוהב אותם אהבה עזה. כי הפחד אינו סותר את האהבה, אני מפחד מהקדוש ברוך הוא כי הוא יעניש אותי אם לא אשמע בקולו, אבל אני גם אוהב אותו כי הוא נתן לי את כל הדברים הטובים שיש לי.

השאלה השניה היתה איך עושים את זה בפועל. איך מצליחים לאהוב את השם יתברך. ומה יעשה מי שלא מצליח לאהוב את השם?

התשובה גם כאן לא מאוד מסובכת. האדם צריך לעורר בלבו את האהבה לקדוש ברוך הוא, ואפשר לעשות את זה בקלות: תתחיל להיזכר בכל הדברים הטובים שהקדוש ברוך הוא נתן לך: הורים, בגדים, כסף, אוכל, חברים ועוד. אפילו אם אין לך את כל אלו, או שהיית מעדיף לוותר עליהם כי הם לא גורמים לך אושר, אתה צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך בכל לב. הוא רוצה להיטיב לך, וגם אם קשה לך זה לטובתך. כמו אדם ששוכב על מיטה, ואיש אחר חותך לו את הבטן עם סכין, אפשר לראות את זה מבחוץ ולצרוח שמדובר במחבל אכזר, אבל מי שנמצא בתוך החדר יודע שהאיש ששוכב על המיטה הוא חולה שסובל ממחלה קשה, והאיש שחותך עם הסכין הוא מנתח מומחה שכעת מציל את חיי החולה. כך גם אם הקדוש ברוך הוא מציב בפניך אתגרים וקשיים שונים, זה לטובתך ומתוך אהבה אליך.

השאלה השלישית והאחרונה היתה: למה יותר חשוב לאהוב את הקדוש ברוך הוא, מאשר להתיירא ולפחד מפניו.

הפעם נענה באמצעות משל למלך שהחליט לראות כיצד מרגישים האזרחים בממלכתו. הוא לובש בגדים אזרחיים ויושב בבית קפה, כדי להאזין לעם ולהבין על מה מדברים האזרחים. הוא שומע אדם שמספר לחברו שהוא מתכנן לעבור על החוק, והחבר משכנע אותו שלא לעבור על החוק.

אופציה א': החבר אומר לו: "לא כדאי שתעבור על החוק. יתפסו אותך והמלך עלול לערוף את ראשך".

אופציה ב': החבר אומר לו: "לא כדאי שתעבור על החוק, אם יתפסו אותך, זה עלול לצער את המלך שאנחנו כל כך אוהבים. אתה לא רוצה לעשות למלך צער כזה גדול".

איזו משתי האופציות תשמח יותר את המלך? עם איזו תשובה הוא ישמח יותר? בוודאי שהאופציה השניה טובה יותר, למרות שגם הראשונה היא טובה ונכונה.

כך גם הקדוש ברוך הוא. הוא ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו, והוא רוצה שנשמח ונקיים את המצוות באהבה ובהנאה. לצד האהבה אנחנו צריכים גם יראה ופחד, כדי שישמש כמעקה בטיחות שעוצר אותנו מליפול לתהום, אבל הסיבה העיקרית צריכה להיות האהבה לקדוש ברוך הוא.

האם הקדוש ברוך הוא באמת אוהב אותי?

שלום רב, כל מה שאני מנסה כלום לא הולך לי בחיים אם זה בפרנסה ואם זה בזוגיות ובכל דבר! אני לא יודע למה? אני יודע אני לא צדיק ולא מושלם אבל בורא עולם כאילו מתנהג אלי בקשיחות. כל מה שאני מבקש ומדבר אתו הכל הולך הפוך ממה שאני מבקש. גם בזוגיות אחרי פרידה אני מרגיש כאילו הוא דורס אותי שוב ושוב. אני כבר חנוק ולא יכול יותר למה כל הכאב הזה? ואני מדבר אתו. רק תגיד לי מה אני עושה לא נכון אולי אני מתפלל לא נכון אולי אני מניח תפילין לא נכון משו!!! אני מרגיש שהוא לא עונה לי שהוא לא איתי אין לי חשק לכלום כבר אני מרגיש כמו מכונה עבודה בית עבודה בית אין לי חשק לכלום כבר !!!! למה הוא מרחיק אותי ממנו למה???? כבר התחלתי להתייאש שאני לבד!!!! אני ממש בייאוש מהחיים אין לי כח עוד להמשיך ככה!!!

בברכה גיא

בס"ד

שלום גיא!

כאב לי לשמוע על הקשיים והייסורים הפוקדים אותך,
ותקוותי שבעזרת השם בקרוב תראה ישועות גדולות.

עלייך להבין שאדם הרואה שפוקדים אותו ייסורים, אין
זה אומר כלל שהקדוש ברוך מתרחק ממנו. ההפך הוא
הנכון, כתוב "את אשר יאהב ה' – יוכיח", דווקא את אלו
שהקב"ה אוהב במיוחד, הוא שולח להם ייסורים, משום
שהייסורים מאד מועילים לאדם כפי שנבאר.

אנחנו אומרים כל יום בקריאת שמע: "ואהבת את ה'
אלוקיך… ובכל מאודך". בנוסף לפירוש הפשוט של
המילים "בכל מאודך" – בכל ממונך, חז"ל נתנו למילים
אלו עוד פירוש: "בכל מאודך – בכל מדה ומדה שהוא
מודד לך הוי מודה לו". כלומר, בכל הנהגה שהקב"ה
מתנהג עמנו, בין אם מדובר על הנהגה שנעימה לנו
ובין אם מדובר על הנהגה שקשה לנו איתה, עלינו
להודות לו על כך משום שהכל נעשה אך ורק לטובתנו.

בגמרא מבואר שאדם חייב לברך ולהודות לשם יתברך
על הרעה ממש באותה שמחה שהוא מודה לו על הטובה.

"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – לכל אדם
ישנם חטאים רבים, הן מתקופת חייו הנוכחית, והן
עבירות שהוא עדיין סוחב על עצמו מגלגוליו הקודמים
בעולם. כדי להתנקות מאותן עבירות ולהזדכך, לפעמים
צריך לעבור דברים מצערים וקשים. ההתמודדות עם
אותו צער והמאבק לקבל את הכל מתוך אמונה ושמחה,
מטהרת ומזככת את האדם מאד, וכך הוא יזכה לחיי
העולם הבא באופן הנעלה ביותר, וגם בעולם הזה
יהיה לו רווח גדול בדברים אחרים.

בנוסף לכך, הייסורים דוחפים את האדם לעשות חשבון נפש
עם עצמו ולהתחזק בדברים שבהם הוא צריך להתחזק.

למרות האמור, יש הרבה מה לעשות בכדי להקל מהסבל,
וגם ליצור מצב שיתכן מאד שבעזרת השם העניינים
יסתדרו הרבה יותר טוב. אתן לך כמה עצות לכך:

ראשית, תשתדל לקבל את מה שעובר עלייך מתוך אמונה
שהכל נעשה אך ורק לטובתך, יהודים משתדלים להגיד על
כל דבר שקורה להם "גם זו לטובה".

שנית, תשתדל להרגיש איך שאבינו שבשמים נמצא איתך
בכל מצב ומצב, גם בזמנים הכי קשים. תזכור את דברי
דוד המלך עליו השלום בספר תהילים: "גם כי אלך בגיא
צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". לאדם שסובל, הרבה
יותר קל להתחבר לבורא, משום שהוא מרגיש יותר עד
כמה הוא זקוק אליו יתברך.

שלישית, להמשיך ולהתפלל מעומק הלב על הדברים
שלהם אתה נזקק, וכן להתפלל על כל עם ישראל ועל
כך שנזכה בקרוב לביאת המשיח.

רביעית, להתחזק באופן כללי בשמירת מצוות, הזכות שלנו
כיהודים לקיים את מצוות התורה היא זכות עצומה שאי אפשר
בכלל לתאר, ועצם הזכות הזו צריכה למלא אותנו בשמחה.

חמישית, לקבוע עיתים לתורה לפי יכולתך. ככל שזוכים
ללמוד יותר תורה כך נעשה לאדם יותר טוב. בספרים
מבואר שלימוד תורה, ובעיקר עם הוא נעשה מתוך
מאמץ ויגיעה, מועיל לזיכוך האדם לא פחות מייסורים
אם לא יותר, ויוצא אם כן, שאפשר להמיר דברים מצערים
שראויים לבוא על האדם בלימוד תורה. לימוד תורה נחשב
למצוה כה גדולה, עד כדי כך שחז"ל אמרו לנו ש"תלמוד
תורה כנגד כולם".

עשיית שינויים אלו בחייך יכולה לפתוח לפניך עולם חדש,
עולם שבו תהיה יותר מאושר ושמח, וכל העניינים יסתדרו
בעזרת השם הרבה יותר בקלות.

בשורות טובות ומועדים לשמחה
יעקב

תגיד תודה לקדוש ברוך הוא

 

יעקב לוסטיג

 

כל יהודי יודע שצריך להודות לקדוש ברוך הוא על החסדים הגדולים שהוא עושה אתנו, בין אם הוא עושה אותם לכל עם ישראל, ובין אם הוא עושה אותם לי ולך באופן פרטי. ההודאה לקדוש ברוך הוא היא יסוד גדול ביהדות, וגם קטעי התפילה מורכבים בין היתר מחלקים של הודאה. בתפילת העמידה הוקדשה ברכה שלמה להודות לקדוש ברוך הוא על הטוב שגמל עמנו, ברכת "מודים אנחנו לך".

אבל למה בכלל צריך להודות לקדוש ברוך? מילא אם חבר או שכן עושה לנו טובה, אנחנו צריכים להתנהג יפה, בנימוס, ולהגיד לו תודה רבה. זה חשוב שנראה לו שאנחנו מעריכים את מה שהוא עושה למענינו.

אבל הקדוש ברוך הוא הרי כבר יודע הכל. הוא יודע טוב מאוד שהוא עשה לנו נס, והוא גם יודע שאנחנו אסירי תודה על כך. אז למה אנחנו צריכים לומר לו את זה בפה?

את השאלה הזאת שואל ספר הזוהר הקדוש, שנכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו הקדושים. השאלה כתובה בארמית, במילים קשות, אבל זה בדיוק התוכן שלה: למה צריך לפרסם את הנס ולומר אותו לפני הקדוש ברוך הוא, הרי הוא יודע על כך, הוא זה שעשה את הנס!!

התשובה שמשיב הזוהר הקדוש על השאלה הזאת היא עצומה, נוקבת ויורדת לעומקה של הנפש, ומעוררת ביתר שאת את הצורך להודות לקדוש ברוך הוא על כל דבר קטן וגדול שנתן לנו.

אומר הזוהר הקדוש: בוודאי שצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כל דבר, כי כשאנחנו כאן בעולם הזה אומרים בפה שלנו שאנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על חסדיו ועל הנס שעשה לנו, כל הפמליה של מעלה, כל המלאכים מתקבצים יחד, מקשיבים למה שאנחנו אומרים, ומודים יחד אתנו לקדוש ברוך. המלאכים כולם פוצחים בדברי שבח והלל לקדוש ברוך הוא ועושים לו נחת רוח גדולה מאוד.

כן כן, יושב לו נער בן 14 באופקים או בקריית שמונה, ואומר: "תודה לך ה' יתברך שהצלת אותי היום כשעברתי את הכביש ונהג הרכב שכמעט פגע בי הצליח לעצור בשניה האחרונה".

באותו הרגע הוא חושב לעצמו שזאת רק הודאה קטנה ולא חשובה, אבל האמת היא שהוא מפעיל מערכה שלמה בעולמות העליונים, ויחד אתו יש מקהלה של רבבות מלאכים שמשבחים את הקדוש ברוך הוא ביחד אתו.

כשאנחנו שומעים את הדברים האלו, איך אפשר שלא להודות לקדוש ברוך הוא על הטוב שגמל לנו?!

למה אסור לגלוש באינטרנט בשבת?

אוהד אטינגר

 

אז למה באמת אסור לגלוש באינטרנט בשבת? הרי כל כך משעמם לי, אני לא יכול לשבת ככה 26 שעות בלי לעשות כלום. אולי לפחות רק לשחק שחמט באייפון? משהו קטן?

לשאלה הזאת יש שתי תשובות. האחת הלכתית והאחרת רעיונית.

התשובה ההלכתית קצרה ופשוטה: האיסור לחלל שבת אינו קשור לעבודה קשה כמו שרבים טועים לחשוב, אלא ל'מלאכה'. כל מה שמוגדר כ'מלאכה' שעשו אותה במהלך בניית המשכן, או 'תולדה' של אותה מלאכה, אסור לעשות אותו בשבת, ומכאן התפתחה ספרות הלכתית ענפה שעוסקת בהרחבת המושג הזה שנקרא 'מלאכות שבת'.

עכשיו נעבור לתשובה הרעיונית, שמנסה להסביר למה בעצם רצה הקדוש ברוך הוא שכך תהיה ההלכה, ולמה באמת הוא אסר עלינו לעשות מלאכות שאין לנו שום קושי בעשייתן. כך למשל אסור להעביר אש דולקת מנר לנר, וזה כתוב במפורש בתורה. הרי ברור שאין בכך כל קושי…

התשובה היא שכשאדם זקוק למנוחה הוא צריך להיות פנוי ממשימות ומטלות. הוא צריך פנוי אפילו מהצורך לחשוב על העבודה ועל חיי היום יום.

כשאנו רואים אדם שכורע תחת עומד של עבודה, מותש ושחוק, עייף ורצוץ, אנחנ ממהרים לרשום לו רצפט שיבריא אותו במהרה: סע לבית מלון, השאר מאחוריך את הטלפון והמחשב, והישאר שם במשך יומיים או שלושה ימים, מנותק לחלוטין מכל העולם. רק אתה והכרית. לישון, לאכול, לנוח ולחזור לישון.

אחרי יומיים כאלו הוא יחזור כמו חדש.

אבל מה יקרה אם בטעות הוא יקח אתו את האייפון? רגע רגע, הילדים בבית לא מסתדרים, צריך להדריך אותם. בעבודה המזכירה לא מרגישה טוב, צריך לארגן לה מחליפה, מהמוסך מודיעים שהתיקון של הדלת שהתעקמה בתאונה הקטנה שבוע שעבר יעלה 1,500 שקל, זה הרבה כסף. ומה לגבי יומן הפגישות של מחרתיים, צריך לדחות את הפגישה של מרקוביץ, להכניס פגישה עם הגב' חזן, ולבטל את הפגישה עם עו"ד אליוביץ. אפשר לדחות את הנושא הזה לפעם אחרת.

המנוחה נעלמה כלא היתה. הוא יכול לשבת בבריכה, להשתזף תחת קרני שמש נעימות ומלטפות, להתבונן באדוות הגלים הקטנטנים שנוצרים בבריכה מתנועת המתרחצים, והוא רחוק מאוד מלנוח. הוא עובד במלוא המרץ, גם אם הוא לא יושב ליד מסך מחשב ומשגר הוראות בהקשת מקלדת.

אפילו אם לא נדבר על עבודה, אלא רק על חוויות ואטרקציות. כשאדם נוסע עם הילדים לפארק הוא לא ממש נח, ואפילו שהילדים מאוד נהנים, גם הם עצמם לא נחים אלא עובדים קשה מאוד, וצריכים לאחר מכן לנוח ולהינפש מהאטרקציה המסעירה.

הדרך היחידה לנוח באמת, היא לשמור את השבת כהלכתה. זאת האפשרות היחידה שיש לנו בעולם המודרני, כשהכל מסביב תוסס ומתחדש בקצב מסחרר, כאנשים עובדים ללא הפסקה, וראשם תמיד נתון בעבודה, הם מקבלים מיילים מהבוס כשהם כבר שוכבים במיטה עם עיניים חצי עצומות, ומטפלים בבעיות שצצות במקום העבודה גם במהלך חופשה בחו"ל.

רק שמירת שבת, התנתקות מוחלטת מכל כלי התקשורת על כל סוגיהם וחלקיהם, הפסקה מוחלטת של מרוץ החיים וכניסה לפלנטה אחרת, לעולם אחר, לבועה של טוהר ושלווה, רק זו הדרך לשמור על שפיות לאורך זמן, ולהימנע משחיקה מתמדת.

אחרי שאנחנו מבינים את זה, יש לנו הסבר נוסף למה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ורצוני לתת אותה לעם ישראל. לך והודיע להם". ולאחר מכן אמר משה רבינו לבני ישראל: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת". ראו, הביטו, התבוננו והפנימו, זאת לא סתם מתנה פשוטה, זה לא סתם יום מנוחה סוציאליסטי, זו מתנה טובה, שיש בה הרבה מאוד עומק, הרבה מאוד רבדים של עמקות, ומי שמתבונן יותר בחשיבותה של השבת, מוצא כל הזמן עוד ועוד דברים טובים שהיא מביאה לנו.

למי מותר לאכול חמץ בפסח?

 

יעקב לוסטיג

 

איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור מאוד. עד כדי כך, שאפילו יהודים רחוקים מקיום המצוות ולמרבה הצער אינם נרתעים מלחלל שבת או איסורים אחרים, נזהרים גם הם מאכילת חמץ בפסח, שהרי החמץ בפסח הוא כמו רעל ליהודים, כל מי שיש מעט שכל בקדקודו מבין שצריך להתרחק ממנו מלוא העין.

ובכל זאת, יש אנשים שמותר להם לאכול חמץ בפסח במקרים מסוימים, ולא רק שמותר להם לאכול אלא שהם אפילו חייבים לעשות זאת.

כוונתנו כמובן לחולים הזקוקים לתרופות אנטיביוטיות או תרופות אחרות, שלפעמים הן מורכבות מחמץ.

אבל לפני שנרחיב בנושא חשוב שנציין שרוב רובן של התרופות כשרות לפסח, ואין בהן חשש חמץ בכלל. רק מיעוט של התרופות מכיל חמץ.

אפשר למצוא באתרי האינטרנט של כל קופות החולים רשימות מסודרות של תרופות כשרות לפסח, וכמו"כ אפשר למצוא מידע כאן

  • אז מה עושה מי שהרופא מורה לו לקחת תרופה שאינה כשרה לפסח?

תרופות שניתנות בדרך של כדור לבליעה – מותר לקחת אותן בפסח ואפילו אם יש בהן חמץ.

לעומת זאת אם אתם צריכים לקחת כדורים למציצה או סירופ לשתייה, כדאי לבדוק אם יש לתרופה הזאת מקבילות שכן כשרות לפסח. במקרים רבים אפשר למצוא תחליפים ראויים לתרופה, ולהשתמש בהם לאחר קבלת אישור מפורש מהרופא המטפל שמבהיר לכם שמותר לכם להשתמש בתרופה החלופית.

במקרה שבו אין תחליפים אחרים, מותר לקחת תרופה שהיא חמץ.

חשוב להדגיש: מותר לקחת תרופה שהיא חמץ, אבל לא ויטמינים או תוספי תזונה שאינם ניטלים בהוראת רופא. הימנעות מלקיחת ויטמינים למשך שבוע ימים אינה גורמת לנזק בריאותי או רפואי כלשהו, ולכן אין לבלוע ויטמינים ותוספי תזונה המכילים חמץ – אלא אם כן מדובר במצב רפואי חריג, והרופא הורה לקחת את הויטמין או תוספי התזונה. יש לציין שבשונה מהתרופות, רבים מתוספי התזונה כן מכילים חמץ, ואולי אפילו רובם. לכן יש לנקוט משנה זהירות לקראת פסח.

עוד יש לדעת: גם כשלוקחים את התרופה שהיא חמץ, כשהיא בסירופ או בכדור למציצה, אפשר וצריך לצמצם את איסור החמץ למינימום, ולכן יש למכור את התרופה לגוי מערב פסח יחד עם כל החמץ, והרב מבקש מהגוי שירשה לכם לשתות או למצוץ תרופות במקרה הצורך. כשאתם לוקחים את התרופה, אתם צריכים לחשוב ואפילו להזכיר זאת בפה, שהתרופה היא של הגוי ולא שלנו, ואנחנו רק בולעים אותה כי אנחנו זקוקים לכך מסיבות רפואיות, ולא בגלל שאנחנו רוצים להכניס אותה לרשותנו.

הערה חשובה לא פחות: במקרה של חולים הזקוקים לתרופות כרוניות שיש בהן חמץ, אפילו כשמדובר על סירופ או על כדורים למציצה, לא מומלץ להחליף את התרופה לתרופה מקבילה שאין בה חמץ, משום שפעמים רבות שינוי התרופה עלול לגרום נזק רפואי. בכזה מקרה כדאי להתייעץ עם הרופא, ואם הוא אומר שייתכן שייגרם נזק מהחלפת התרופה, אפשר וצריך להמשיך לקחת את התרופה שהיא חמץ, למרות שיש לה תחליף כשר לפסח.

הכלל שצריך לזכור בכל מה שקשור לחולה או אדם שנמצא בסכנה וכדו': פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. מי שיחמיר על עצמו ולא יקח תרופה שהוא צריך אותה, בגלל שהוא רוצה להיות 'צדיק' שאינו לוקח תרופה בפסח, וכך גם אדם שזקוק למשל לטיפול רפואי בשבת ומנסה להימנע מכך בעודו מסכן את עצמו – עובר על איסור חמור. אסור לנו לפגוע בבריאות או לסכן את החיים לטובת קיום מצווה (למעט שלושת העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שעליהן אסור לעבור בשום אופן, ואפילו במחיר אובדן החיים חלילה).

עם זאת, העובדה שמותר לאכול חמץ בפסח, או לחלל את השבת כדי להציל חיים אינה אומרת חלילה שהפסח כאילו נעלם ונמוג לו, וכעת מותר לחולה לאכול חמץ כאוות נפשו. כך גם בשבת אם יהודי צריך לנסוע במהלך השבת כדי להגיע לבית החולים, אין זה אומר שמותר לו גם לעשן סיגריה בדרך. מותר וצריך לעשות את כל הפעולות הנדרשות לצורך הצלת החיים והשמירה על הבריאות, אבל אסור בשום אופן לעבור על איסורי התורה שאינם קשורים להצלת חיי אדם.

 

תרופות הניתנות שלא דרך הפה

זריקות, משאפים, אינהלציה וכדו', מותר להשתמש בהם בפסח ואין צורך לחשוש שיש בתרופה חמץ. עם זאת, במקרה של משאף יש לנקות היטב את המשאף לפני החג, מחשש שנבדקו בו פירורי לחם כשהשתמשתם בו במהלך השנה בסמוך לאכילת חמץ. כך גם לגבי מסיכת האינהלציה.

משחות למריחה מותרות לשימוש בימי הפסח, ואין בהן חשש של חמץ.

ויטמינים ותוספי תזונה – חייבים לוודא שיש להם הכשר לפסח. במידה ולא כתוב עליהם במפורש שהם כשרים לפסח – אסור לבלוע אותם במהלך כל שבעת ימי החג.

 

תחליפי חלב צריכים הכשר לפסח?

 

אוהד אטינגר

 

אם יש לכם תינוק הצורך תחליפי חלב באופן קבוע, כדאי מאוד שתזדרזו לקנות עבורו תחליף חלב עם חותמת כשרות המאשרת שהוא כשר לפסח.

רוב תחליפי החלב הכשרים לפסח מכילים קטניות, ובני עדות המזרח יכולים להשתמש בהם ללא כל חשש כי הם אינם נמנעים מלאכול קטניות בפסח.

גם אם אתם יוצאי הקהילות היהודיות באירופה, אתם יכולים להשתמש ללא חשש בתחליף חלב שיש בו קטניות. עם זאת, יש לייחד כלים נפרדים למזון של התינוק, ובני הבית האחרים יזהרו שלא להשתמש בכלים אלו לצרכם. כדאי גם לייחד מברשת או סקוטש ברייט לניקוי הבקבוק של התינוק וכדו', ולא לנקות בהם את הכלים שבהם אתם משתמשים בפסח.  כאמור, ההנחיה הזאת היא רק לאשכנזים, כי בני עדות המזרח יכולים לאכול קטניות ללא חשש, ואפילו המבוגרים שבהם.

כמו כן, אם לא הצלחתם למצוא תחליף חלב כשר לפסח, ובחנויות שבהן אתם קונים היה רק תחליף חלב רגיל של כל ימות השנה, אתם יכולים לתת לתינוק את תחליף החלב הרגיל, שככל הידוע אין בו חמץ בכלל. מה שכן, הקפידו לנקות היטב את הקופסה של תחליף החלב, כדי לוודא שלא דבוקים בה פירורי חמץ מהימים שלפני חג הפסח.

 

מה יעשו חולי הצליאק בפסח כשכולם אוכלים מצה?

 

יעקב לוסטיג

 

מחלת הצליאק היא מחלה כרונית. היא לא מסוכנת ולא גורמת למוות חלילה, בתנאי שהחולה יודע לכבד את דרישות המחלה: להימנע לחלוטין מאכילת גלוטן.

במשך כל השנה זה קשה מאוד. חולי הצליאק, וכך גם בעלי רגישויות לגלוטן שאינם סובלים דווקא ממחלת הצליאק, מתמודדים עם קושי לא קטן. הם לא יכולים להכניס לפיהם שום דבר לפני שבדקו בשבע עיניים את הרכיבים שהוא כולל. אם יש להם ספק קל שבקלים שאולי המוצר מכיל מעט גלוטן – הם נאלצים לוותר עליו.

אבל כשמגיע ליל הסדר הקושי גדל שבעתיים.

הם יושבים יחד עם כל המשפחה ורואים את כולם מקיימים בהידור את מצוות אכילת מצה. רק הם נאלצים להתנזר ממצווה העיקרית של ליל הסדר, ונמנעים מלאכול מצה!

אז מה עושים?

קודם כל הם יכולים להדר במצווה אחרת, עיקרית לא פחות: מצוות סיפור יציאת מצרים (להכניס לינק לפוסט שכתבתי בנושא "לספר סיפור ולקיים מצווה").

מעבר למצוות סיפור יציאת מצרים יש עוד מצוות בליל הסדר: אכילת מרור שהיא מצווה מהתורה, שתיית ארבע כוסות שהיא מצווה שתיקנו חכמנו זיכרונם לברכה, אכילת הכרפס, אמירת ההלל ועוד.

אבל יש עוד מצווה שהם יכולים לקיים בפסח: מצוות אכילת מצה.

לא. אנחנו לא מתכוונים לומר חלילה שחולי הצליאק צריכים לאכול מצה (בשנים האחרונות פיתחו מיני דגן שאין בהם גלוטן, וייצרו מצות שגם חולי הצליאק יכולים לאכול, שווה לבדוק את זה). חלילה וחס! מי שהמצה מסוכנת לבריאותו אסור לו לאכול מצה.

אז איך הוא יכול לקיים את מצוות אכילת מצה? הטו אוזנכם ושמעו אלי:

אומרים חכמנו זיכרונם לברכה בתלמוד הבבלי: חישב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשאה.

כלומר: אם אדם מאוד מאוד רוצה לקיים מצוה, אבל הוא לא יכול מסיבות שאינן תלויות בו, ואפילו אם הוא מאוד מאוד ירצה הוא לא יכול לקיים את אותה המצווה, הקדוש ברוך הוא מחשיב לו את זה כאילו שהוא קיים את המצווה.

אז הנה לכם, חולי הצליאק, כל מה שאתם צריכים זה לרצות. אם אתם רוצים מאוד לאכול מצה, אבל אתם אנוסים, אתם לא יכולים לאכול מצה כי זה מסוכן לבריאותכם, אל דאגה, הקדוש ברוך הוא כבר מחשיב לכם את הרצון כאילו מימשתם אותו בפועל, וכאילו אכלתם מצה בליל הסדר.

מה זה 'כוסו של אליהו הנביא', ולמה מוזגים אותה דווקא בליל הסדר?

יעקב לוסטיג

 

בכל משפחה מכירים את זה. לקראת סוף ליל הסדר, אחרי שכולם שותים את הכוס הרביעית בסיום ברכת המזון, נזכרים: "רגע, צריך למזוג כוס חמישי, של אליהו הנביא". ראש המשפחה מוזג את הכוס, וממשיכים באמירת ההלל.

אז מה היא בעצם הכוס החמישית, למה לא שותים אותה ומדוע היא מכונה 'כוסו של אליהו הנביא'?

אז בואו ננסה לעשות קצת סדר בדברים:

הסיבה שאנחנו שותים ארבע כוסות של יין (או מיץ ענבים) בליל הסדר, מקורה בתקנה שתיקנו חכמנו זיכרונם לברכה, בדורות הקדמוניים. הם עשו זאת ברוח הקודש ואנחנו כמובן מקיימים את תקנתם.

אלא שיש דעה אחת בתלמוד הבבלי, הסוברת שחכמנו זיכרונם לברכה תיקנו לשתות חמש כוסות ולא ארבע.

ברחבי התלמוד הבבלי קיים פיתרון מאוד פשוט לכל המחלוקות שלא היתה להם הכרעה ברורה: לקראת ביאת המשיח יתגלה אליהו הנביא לעם ישראל, וילמד אותם את התורה, וכל שאלה בלתי פתורה שנותרה בחלל, אליהו הנביא יענה עליה.

לכן, בכל פעם ששני חכמים התנצחו בהלכה, והביאו כל אחד ראיות להוכיח את הטענה שלו, אך לא הצליחו להכריע את הוויכוח לכאן או לכאן, הם היו מסכמים את הוויכוח בקביעה: "תיקו".

ומה זה בעצם תיקו?

תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. כלומר, אליהו הנביא המכונה גם אליהו התשבי, הוא זה שיתרץ ויסביר לנו את כל הקושיות ואיבעיות (בעיה תלמודית).

מכאן נלקח המושג 'תיקו' למחוזות אחרים, והגיע אפילו למגרשי הכדורגל, שם נוהגים להכתיר משחק שבו שני הצדדים השיגו תוצאה שווה כ'משחק שהסתיים בתיקו'. אבל אל תחשבו לרגע שאליהו הנביא ינסה להכריע בין הפועל ת"א למכבי ת"א…

בואו נחזור לארבעת הכוסות… היתה לנו מחלוקת אם צריכים לשתות בליל הסדר ארבע או חמש כוסות, ולכן נקבע להלכה שאנחנו נשתה ארבע כוסות, ולגבי הכוס החמישית אנחנו רק נמזוג אותה וכשיבוא אליהו הנביא הוא יכריע אם עלינו לשתות אותה או לא. עד אז, אנחנו לא שותים אותה בליל הסדר, אלא משאירים אותה עד הבוקר (עדיף לכסות אותה כשמסיימים את ליל הסדר) ולאחר מכן משתמשים בה לקידוש של שחרית, או שמוזגים אותה בחזרה לבקבוק היין.

 

ועוד משהו על הכוס החמישית.

חכמי התלמוד מביאים מספר מקורות למנהג ארבע הכוסות. דעה אחת אומרת שהן כנגד ארבע פעמים שכתוב 'כוס' במקרה הידוע של שר המשקים ושר האופים, שיוסף פתר את חלומם במצרים. יש שאומרים שזה כנגד ארבע גלויות שגלה עם ישראל, ויש שאומרים שארבע הכוסות הן כנגד ארבע 'כוסות של פורענות' שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את שונאי ישראל לכשתבוא הגאולה השלמה.

אבל הדעה שהכי מוכרת וידועה לכך שאנו שותים ארבע כוסות היא הדעה שסוברת שארבעת הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שכתובים בספר שמות בפרק ו', כשהקדוש ברוך הוא מבשר למשה רבנו שהוא עתיד להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, לשחרר אותם מהעבדות ולהוציאם לחירות.

להלן הטקסט המלא הקשור לעניין, בו תוכלו לראות את ארבעת הלשונות שבהקשרן המלא (מודגשים באדום)

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב, בְּ'אֵל שַׁדָּי', וּשְׁמִי 'יְהוָה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה".

הלשון החמישית "והבאתי", שנויה במחלוקת בין החכמים. יש שאומרים שהיא אינה לשון של גאולה, כי הגאולה קשורה ביציאה מארץ מצרים ולא בכניסה לארץ ישראל, ויש שסוברים שהגאולה האמתית והשלמה היא כשעם ישראל מגיע לארצו, וכל עוד בני ישראל הילכו במדבר ארבעים שנה, גאולתם לא הושלמה. ומכאן גם מקור למחלוקת האם יש לשתות ארבע או חמש כוסות, כי מי שסובר ש"והבאתי" היא לשום חמישית גאולה יאמר שצריך לשתות ארבע כוסות, ומי שסובר ש"והבאתי", אינה לשום של גאולה יאמר שעלינו להסתפר בארבע כוסות בליל הסדר.

אז כשאנו מוזגים את הכוס החמישית, נזכור שהיא כוס שמרמזת על כך שעם ישראל ישב לבטח בארצו, ונעורר בלבנו את התקווה שיום יבוא בקרוב, ובו נזכה לגאולה השלמה בביאת המשיח, או אז יכירו הגויים כולם בחשיבותו וייחודיות של עם ישראל, ויכפיפו עצמם לבני העם היהודי. ארץ ישראל תהפוך מוקד עלייה לרגל לבני כל הלאומים, וכולנו נעלה להתפלל ולשמוח בבית המקדש.

במהרה בימינו אמן.

49 ימים של התעלות רוחנית

 

יעקב לוסטיג

 

מדי שנה אנחנו מציינים את ימי ספירת העומר, בהם אנחנו סופרים שבעה שבועות, 49 ימים שבין החג הראשון של פסח לבין חג השבועות. מתחילים לספור ממוצאי החג הראשון של פסח, ושכמגיע היום ה-50, עורכים את חג השבועות.

ספירת העומר נועדה למעשה לקבוע את התאריך של חג השבועות. בשונה מכל חגי ישראל, לחג השבועות אין תאריך משל עצמו. בתורה לא כתוב היום שבו יהיה חג השבועות אלא רק שהוא ייערך אחרי שספרנו 49 יום ממחרת החג הראשון של פסח.

היום ה-50 יוצא תמיד ב-ו' בסיוון, אבל בשנים קדמוניות קרה לא פעם שחגגו את חג השבועות ב-ז' בסיוון. היה זה כאשר לוח השנה היה נקבע על פי עדות ראיה שהיו מגיעים עדים ומעידים שהם ראו את חידוש מולד הלבנה, מה שאומר שהגיע חודש חדש. במקרה כזה, קרה לא פעם שעדים הגיעו ביום ה-30 לחודש ניסן, מה שאומר שבאותו יום התחיל חודש אייר, וחודש ניסן הורכב רק מ-29 ימים. אם חודש ניסן הוא 'חודש מלא' שיש בו 30 יום, היום ה-50 לספירת העומר יוצא ב-ו סיוון, אבל אם חודש ניסן הוא חודש חסר, היום ה-50 יהיה ב-ז' סיוון. ומה יקרה אם גם חודש אייר יהיה חסר? יחגגו את חג השבועות ב-ח' בסיוון.

אבל ספירת העומר היא לא רק טווח זמן שנקבע להמתנה בין החג הראשון של פסח לחג השבועות. לספירת העומר יש גם משמעות עמוקה יותר, של ציפיה לקבלת התורה. אנחנו סופרים כל יום, הנה כבר עברו שלושה עשר יום, ארבעה עשר, חמישה עשר וכו', מה שאומר שנותר יום אחד פחות כדי לקבל את התורה. הנה אנחנו מתקרבים עוד ועוד למתן התורה, איזה יופי, איזו התרגשות!

חשוב שנדע, שהצדיקים הקדושים מלמדים אותנו, שבכל חג שאנחנו חוגגים, אנחנו מעוררים את מה שקרה באותו היום לפני אלפי שנים. בחג הפסח אנחנו מעוררים שוב את נושא הגאולה והיציאה לחירות. בפורים אנחנו שוב מעוררים את "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ובחג השבועות אנחנו שוב מקבלים את התורה, במשנה כח ובמשנה מרץ.

לכן גם היום, כשכבר יש לנו את התורה, אנחנו עדיין צריכים לצפות ולייחל לחג השבועות, ולהמתין בכיליון עיניים ליום שבו נקבל את התורה.

ואיך עושים את זה בפועל?

לא מספיק רק לשבת רגל על רגל ולהסביר בקול שאנחנו מחכים לקבלת התורה.

אנחנו צריכים לעשות מעשה, לצחצח את הלב, להבריק את הנפש, ולהתכונן בצורה מעשית לקבלת התורה.

בספרים הקדושים כתוב שכשבני ישראל היו במצרים, הם היו שקועים ב'מ"ט שערי טומאה'. חכמי הקבלה מסבירים שישנם 50 שערים של טומאה, ובני ישראל היו שקועים ב-49 שערי טומאה. רק עוד מעט הם היו נשארים מבצרים והיו טובעים גם בשער ה-50 חלילה. מי שמגיע לשער ה-50, אין לו תקומה, הוא לא יכול לצאת משם לעולם. לכן מיהר הקדוש ברוך הוא להוציא את בני ישראל ממצרים ביום הראשון של חג הפסח. מאז הם עברו תהליך של הזדככות והיטהרות, ויצאו בכל יום משער טומאה נוסף. הם ספרו 49 יום, וביום החמישים הם כבר יצאו מ-49 שערי טומאה ונכנסו במקום זאת בשערי הקדושה.

גם אנחנו צריכים לצעוד בדרך הזאת, ואת ימי ספירת העומר עלינו לנצל להזדככות רוחנית, ליציאה מהטומאה. כל יום לוותר על עוד משהו קטן שמגביל אותנו מבחינה רוחנית. כל יום נקריב קרבן קטנטן לקדוש ברוך הוא, פעם אחת נתחזק בנושא של הלבנת פנים, נקבל על עצמינו להיזהר שלא להעליב חברים, למחרת נתחזק מעט בנושא של הימנעות משקר, יום אחר כך נקפיד קצת יותר על ממונו ורכושו של החבר, יום אחד נקפיד יותר לשמור את העיניים שלא להביט במקומות ראויים, כל אחד לפי הדרגה שלו ולפי המקום הרוחני שבו הוא נמצא בימים אלו. כשיעברו 49 הימים, נביט לאחור ונראה איך עשינו גם אנחנו מעין יציאת מצרים קטנה, יצאנו מעבדות לחירות, ובמקום לעבוד אצל היצר הרע שכובל אותנו אליו ולעולם הגשמי, התקדמנו הלאה, השתחררנו לפחות מחלק מהכבלים שקשרו אותנו, ונכנסנו למקום רוחני יותר.

אז יאללה, למה אתם מחכים? קדימה לעבודה!

באמת מותר לעשן בחג?

יעקב לוסטיג

 

ישנה מחלוקת גדולה שמתנהלת כבר שנים רבות בין גדולי הרבנים פוסקי ההלכה: האם מותר לעשן סיגריות בחגי ישראל או שאסור.

שורשי המחלוקת נטועים בהיתר המיוחד שמתירה התורה לבשל מאכלים בחג, והשאלה אם עישון הסיגריות נכלל גם הוא בהיתר הזה או שהוא לא קשור ומהווה מלאכה ככל המלאכות. כל הפוסקים תמימי דעים שאסור למשל להתאפר בחג, אין מחלוקת על כך. כולם מסכימים שאסור לנסוע ברכב או להדליק מכשיר חשמלי בחג. השאלה נוגעת אך ורק לעישון סיגריות.

חשוב לדעת: המחלוקת אם מותר לעשן בחג או לא, קיימת רק כשהחג חל ביום חול! אם מציינים את החג ביום שבת – אסור כמובן לעשן סיגריה או לעשות כל מלאכה אחרת, כי החג אינו פוגע בקדושת השבת, אלא רק מוסיף עליה, ולכן כל מלאכה שאסורה בשבת רגילה, אסורה גם בשבת שחלה בחג.

אם החלטתם לנהוג כמו פוסקי ההלכה שמתירים לעשן בחג, אתם צריכים לקרוא את השורות הבאות כדי לדעת איך לעשן בלי להיכשל בפעולות שבוודאי אסור לעשות אותן במהלך החג:

צריך להיזהר שלא להדליק ולא לכבות אש בשום פנים ואופן לצורך העישון. לכן צריך להקפיד להדליק את הסיגריה רק מנר דולק, ולא עם גפרור או מצית כמו בשאר ימות השנה.

כמו כן צריך להיזהר מאוד שלא לאפר את הסיגריה במהלך העישון, לא להכות בה או לנער אותה כדי להפיל את האפר, כי יחד עם האפר נופלים גם ניצוצות של אש ובכך אנו מכבים אותם. לכן יש לתת לאפר ליפול מעצמו, וכך הניצוצות כבים מאליהם ולא אנחנו מכבים אותם.

אם כן, צריך לעשן את הסיגריה בעדינות, ולזכור כל הזמן להימנע מהתנועה המפילה את האפר, כי אם לא נשים לכך לב, נאפר את הסיגריה בלי לחשוב על כך.

כשמסיימים לעשן את הסיגריה אסור לזרוק אותה על הרצפה, ובוודאי שלא לדרוך עליה. יש להניח אותה בזהירות על אדן החלון או על גבי הרצפה במקום שבו לא ידרכו עליה, עד שהיא תיכבה מעצמה.

במקרה שהחג חל ביום שישי, צריך להיזהר מאוד מאוד שלא לעשן לפנות ערב כשהשבת כבר נכנסת, לפעמים אפשר לשכוח מתוך הרגל, ולהמשיך לעשן אל תוך השבת חלילה וחס.

נקודה נוספת שחשוב לחדד ולזכור: הדיון אם מותר לעשן או לא הוא רק על סיגריות רגילות. אסור לעשן עם סיגריה אלקטרונית בכל מקרה ובכל מצב, עד צאת החג.

כמו כן, גם לשיטת הרבנים שמתירים לעשן בחג, אסור להכין סיגריות באמצעות גלגול טבק בנייר והדבקתו. מי שנוהג לגלגל את הטבק ורוצה לנהוג כמו השיטה שמתירה לעשן בחג – צריך לגלגל מערב החג סיגריות בכמות שתספיק לו למשך החג כולו.

כדאי לזכור שגם בחג, כמו בשאר ימות השנה – העישון מזיק לבריאות.

עירוב תבשילין

סדר עירוב תבשילין

כאשר יום טוב חל בערב שבת (זאת אומרת: יום טוב חל ביום שישי), ואנו

רוצים להכין אוכל ביום טוב לשבת, עלינו לעשות – לפני יום טוב – ערוב תבשילין.

בלא ערוב תבשילין, אסרו חכמינו ז"ל להכין ביום טוב אוכל לשבת, משום זלזול

בקדושת יום טוב. כאשר אנו מכינים "עירוב תבשילין" לפני החג, אנו מראים שכבר

התחלנו את ההכנות לשבת, וממילא, נוכל להמשיכם ביום טוב.

 

דיני עירוב תבשילין:

מדיני ערוב תבשילין:

א. יום טוב שחל בערב שבת או ביום חמישי ושישי, אסור לבשל בהם לשבת,

אלא אם כן יעשה עירוב תבשילין מערב יום טוב, ועל ידי זה יהא מותר לבשל

מיום טוב לשבת:

ב. עירוב זה מכינים בפת ותבשיל. שיעור הפת כביצה או יותר (מ גרם ומעלה),

ושיעור התבשיל מכזית ( גרם ומעלה), ונוהגים להכין ביצה שלוקה קשה:

ג. מותר להניח עירוב אפילו בבין השמשות. ואם התפלל ערבית של יום טוב,

ואפילו אמר רק "ברכו", ונזכר, אף על פי שעדיין לא שקעה השמש, אסור

להניח עירוב, אלא יסמוך על העירוב של רב העיר:

ד. ישמור את העירוב עד ליל שבת.

 ומצוה להניחו בליל שבת וביום שבת כ"לחם משנה",  ובסעודה שלישית יבצע עליו:

ה. בערב יום טוב לפני תפלת המנחה טוב להכריז בבית הכנסת שמצוה להניח עירוב:

 

עירוב תבשילין:

יקח העירוב בידו ויברך:

בָּרוּךְ אַתָּה אֵדׂנָי , אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵירוּב:

בְּדֵין עֵירוּבָא, יְהֵא שָׁרֵי לָנָא לַאֲפוֹיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וּלְאַטְמוֹנֵי וּלְתַקּוּנֵי

(וּלְמִשְׁחַט) וּלְאַדְלוּקֵי שַׁרְגָּא וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָנָא,

מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת (ורב שעושה עירוב לתושבי עירו מוסיף:

לָנָא וּלְכָל בְּנֵי הָעִיר הַזֹּאת):

צריך שיבין מה שאומר, וטוב שיחזור לומר בלשון הקודש:

בְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לָנוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וּלְהַדְלִיק

הַנֵּר וְלַעֲשֹוֹת כָּל צְרָכֵינוּ מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת:

כל מה שצריך לדעת על תפילת עירוב תבשילין

עירוב תבשילין – מה זה בכלל?

יעקב לוסטיג

 

'עירוב תבשילין', זו מצווה מיוחדת שקבעו חכמנו זיכרונם לברכה, ושאותה אנחנו מקיימים בכל פעם כשמציינים חג ביום שישי.

בכל יום שישי אנחנו טורחים ועמלים במשך שעות ארוכות כדי להכין את כל צרכי השבת. מבשלים את הדגים ואת החמין, את המרק ואת הבשר, מכינים סלטים לסעודה כיד המלך וצולים את הכבדים או כובשים חצילים.

אבל מה קורה כשביום שישי יש חג? כמו למשל 'שביעי של פסח' שיחול השנה ביום שישי. מיום חמישי בערב כבר אסור לעשות מלאכה. אפשר להכין את כל האוכל מיום חמישי בצהרים, ולקוות שהוא יספיק לשתי הסעודות של החג ולשלושת הסעודות של השבת, אבל לרובנו אין כל כך הרבה מקום בסירים ובמקרר לכמויות כאלו של אוכל מבושל, וגם מי שיש לו מספיק מקום יעדיף אולי להכין אוכל ביום שישי אחר הצהרים כדי שבשבת הוא יהיה טרי וטעים יותר.

כמו שאתם בוודאי יודעים, בחג מותר לבשל לצורך 'אוכל נפש'. עיינו במדריך ההלכתי הזה כדי ללמוד את ההלכות שצריך לדעת לפני שמבשלים במהלך החג. אבל אחרי שתלמדו אותו, תחזרו לכאן כדי לקרוא את הקטע הבא:

בחג מותר לבשל אוכל רק לצורך החג. אסור לבשל אוכל לאירוע שנעשה בשבוע הבא. עם זאת, כדי לבשל לשבת יש פיתרון הלכתי מיוחד שנקרא 'עירוב תבשילין'.

הרעיון של 'עירוב תבשילין' הוא שאנחנו מערבים את המאכלים של החג עם המאכלים של השבת הצמודה לו, וכך בעצם כל מה שאנחנו מבשלים בחג זה גם לצורך השבת והחג.

שימו לב: גם אם אין לכם תכניות לבשל בחג לצורך השבת, אתם צריכים לעשות 'עירוב תבשילין', כי זו מצווה שקבעו חכמים שצריך לעשותה בכל ערב חג שחל ביום שישי, מה גם שבלי 'עירוב תבשילין' לא תוכלו להדליק נרות שבת ביום שישי אחר הצהרים.  

איך עושים את זה בפועל?

זה מאוד פשוט: לוקחים מערב החג חתיכת לחם, חלה, פיתה או לחמניה, ובמקרה של פסח זה כמובן חייב להיות חתיכת מצה, בגודל של 'כזית'. עדיף לקחת מצה אחת שלמה.

אל הלחם או המצה צריך לצרף גם תבשיל כלשהו. אפשר לשים ביצה קשה מבושלת, או לחילופין מנת דג או בשר, שניצל או אפילו נקניקייה מהצומח.

מחזיקים את הפת והתבשיל ביד ואומרים את הברכה הבאה: "ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב".

לאחר מכן אומרים: "בזה העירוב יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נרות ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת".

כשמסיימים לומר את זה, מניחים את המצה והתבשיל בצד, אפשר גם במקרר, ונזהרים שלא לאכול אותם עד שבת.

רק אחרי שעשינו כך, אנחנו יכולים לבשל בחג לצורך השבת, ויכולים כמובן גם להדליק נרות שבת ביום שישי אחר הצהרים, לפני כניסת השבת.

את עירוב התבשילין עושה אחד מבני הבית, האבא, האמא או אפילו אחד הבנים או הבנות הגדולים שכבר מלאו להם 12 שנים לבת או 13 שנים לבן.

אם שכחתם לעשות עירוב תבשילין, ואתם גרים בעיר שיש בה רב של העיר, אתם יכולים לסמוך על זה שהוא עשה 'עירוב תבשילין' גם עבורכם, אבל אפשר לסמוך על זה רק פעם אחת. צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח פעם נוספת לעשות עירוב תבשילין, כי בכזה מקרה לא תוכלו לבשל מהחג לשבת, וגם לא תוכלו להדליק נרות שבת ביום שישי שחל בחג.

למדו מהו עירוב תבשילין ממקור מסומך

טקסט עירוב תבשילין

מצוות עירוב תבשילין חלה כאשר יום טוב נחגג בערב שבת. העירוב נעשה על מנת לאפשר בישול מיום טוב לשבת כיוון שעל פי ההלכה הדבר אסור מלכתחילה. בכדי לאפשר זאת יש להכין מאפה ותבשיל מראש ובכך לאפשר הכנת מאכלים מהחג עבור שבת.. לרוב העירוב יעשה על ידי שילוב בין ביצה למאכל נוסף ויש לאכול את התבשיל שנותר במהלך הסעודות בשבת. באתר "הרב של האינטרנט" תמצאו התעמקות נוספת בנושא זה ובנושאים רבים אחרים.

 

עירוב תבשילין ביום טוב

על מנת לבצע את עירוב התבשילין כהלכה נעשה סדר מסוים אשר כל אדם צריך ללכת לפיו. הסדר כולל תהליך מסוים וכמובן ברכת עירוב תבשילין. העירוב נעשה בערב החג, עוד קודם שנכנס החג. תחילה יש לקחת לחם או מצה ובנוסף לכך להוסיף תבשיל מסוג כלשהוא. רבים נוהגים לבשל ביצה קשה. ויאמר את הברכה ומיד לאחריה את נוסח עירוב תבשילין אותו ניתן למצוא בכל סידור. הנוסח נכתב הן בארמית והן בעברית עבור כל מי שאינו מבין.

לאחר ביצוע העירוב ניתן לבשל בחג- מיום טוב עבור שבת. חשוב לציין כי חכמי ישראל אסרו בישול ואפייה מיום טוב לשבת אלא ע"י העירוב התבשילין.

 

תהליך טקסט עירוב תבשילין

תהליך עירוב תבשילין הינו תהליך פשוט וקל אשר אינו דורש זמן רב או הכנות רבות. לאחר הכנת המאכלים ואמירת עירוב תבשילין והברכה, ניתן להניח את המאכל בצד עד לאחת מסעודות השבת, ואז ניתן לאכול אותו. על ידי קיום מצווה פשוטה מעין זאת אנו מאפשרים לעצמנו לבשל עבור שבת קודש ללא חשש או דאגה כי אנו עוברים על מצווה מסוימת. במידה ויש לכם שאלות נוספות בנושא זה או בכל נושא אחר הקשור לעולם היהדות תוכלו להיוועץ ברב של האינטרנט. מעבר למידע הרב אותו ניתן למצוא באתר קיימת האפשרות לשלוח שאלה אישית אל הרב ולקבל את המענה המדויק בעבורכם.

למה סופרים את העומר, ומה זה בכלל 'ספירת העומר'?

מצוות ספירת העומר היא מצווה שציווה אותנו בורא העולם בתורתו הקדושה, לקיים בימים שבין חג הפסח לחג השבועות.

בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו יוצאים שלוחי בית הדין הגדול בירושלים לשדות התבואה הסמוכים לעיר במוצאי החג הראשון של פסח, וקוצרים באותו הלילה שעורים שזה עתה הבשילו. את השעורים היו מביאים לבית המקדש, שם היו דשים אותן, מנקים, קולים את הגרגירים, טוחנים ומנפים פעם אחר פעם ב-13 נפות, עד שהיתה מתקבלת סולת נקיה מקמח שעורים.

מהסולת היו לוקחים כמות של 'עומר' (עשירית האיפה), בוללים אותה בשמן זית, בוזקים עליה לבונה, ולאחר מכן היה הכהן לוקח ממנה קומץ בידו, ומקטיר על המזבח. ההקטרה היתה מתבצעת יום למחרת החג הראשון של פסח, היום הראשון של חול המועד פסח.

מאותו לילה שבו קצרו את העומר, היו מתחילים לספור את ספירת העומר. היו אומרים "היום יום אחד לעומר". בלילה שלמחרת היו סופרים "היום שני ימים לעומר", וכך בכל יום היה המספר עולה עד שהיו מגיעים ל-49 ימים, שהם שבעה שבועות לעומר. כאן היתה הספירה נעצרת ולמחרת בלילה היו חוגגים את חג השבועות, כמו שכתוב בתורה שאת חג השבועות חוגגים 50 יום אחרי החג הראשון של פסח.

כיום אין לנו בית מקדש, אנחנו לא יכולים להקריב את מנחת העומר, ולכן יש פוסקי הלכה שסבורים שמצוות ספירת העומר אינה נוהגת מהתורה. אחרים חולקים עליהם וטוענים שהחיוב לספור אינו תלוי בהקרבת העומר, אלא תלוי בתאריך, וביום ה-16 לחודש ניסן מתחילים לספור את העומר בין אם קרבן העומר הובא ובין אם לא.

גם מי שסבורים שהמצווה כבר אינה קיימת היום, מסכימים שבוודאי יש מצווה 'מדרבנן' ולכן אנחנו מחויבים בה בפועל בדיוק כמו שהיו מחויבים בה בזמן שבית המקדש היה קיים.

נשים לא חייבות לספור את העומר, אבל אם הן רוצות ומרגישות שהן יכולות להתמיד בכך עד חג השבועות, הן יכולות לספור, ובכך הן מרוויחות מצווה חשובה מאוד.

איך סופרים בפועל?

מברכים את הברכה שתיקנו חכמים לברך:

ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר

מיד אחרי הברכה מוסיפים את הספירה של אותו הערב: "היום יום אחד לעומר", או "היום שני ימים לעומר", וכן הלאה.

ביום השביעי אומרים: "היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד". (האשכנזים אומרים: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד בעומר).

ביום השמיני אומרים: "היום שמונה ימים לעומר, שהם שבוע אחד ויום אחד" (נוסח האשכנזים: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד בעומר).

החל מהיום ה-11 עוברים לומר "יום" במקום "ימים": "היום אחד עשר יום לעומר שהם שבוע אחד וארבעה ימים". כך ממשיכים עד לילה לפני חג השבועות בו סופרים "היום תשעה וארבעים יום לעומר שהם שבעה שבועות".

מי ששכח לספור ספירת העומר בלילה, יספור ביום שלמחרת בלי ברכה עד הלילה, ולאחר מכן יכול לחזור ולברך בכל לילה על הספירה שלו. אבל אם לילה אחד שכח לברך ולא נזכר עד ששקעה החמה ביום שלמחרת, מכאן והלאה הוא לא מברך עוד על ספירת העומר באותה שנה, אבל סופר מדי ערב בלי ברכה.

בימי ספירת העומר, מיד אחרי חג הפסח ועד ל"ג בעומר, נוהגים מנהגי אבלות, נמנעים מלעשות חתונות, לא שומעים מוזיקה, לא מסתפרים ולא מגלחים את הזקן.

בקהילות האשכנזים נוהגים להתחיל את מנהגי האבלות מראש חודש אייר ולנהוג אותם עד ערב חג השבועות, ויש שנוהגים את מנהגי האבלות מיד אחרי חג הפסח וממשיכים אותם עד שלושה ימים לפני חג השבועות, כשבאמצע הם מפסיקים את האבלות ליום אחד, במהלך יום ל"ג בעומר עצמו.

זה נכון שמותר לבשל אוכל בחג?

יעקב לוסטיג

אז החג כבר כאן, והוא מביא אתו ימים שבהם אסור לעשות מלאכה, בכל חג יש ימים שבהם המלאכה אסורה,

לדוגמא בחג הפסח החג הראשון שבו אנו חוגגים את ליל הסדר, והחג האחרון המכונה 'שביעי של פסח',

שבו אנו חותמים את שבעת ימי הפסח, הכוללים חמישה ימים של 'חול המועד' בין שני החגים האמורים.

חג השבועות לעומת זאת, הוא חג בן יום אחד והמלאכה בו אסורה.

מה ההבדל בין שבת לחג?

אין הרבה הבדל! בשניהם אנחנו צריכים להימנע ממלאכה,

אסור להדליק אור או להשתמש בטלפון ובמחשב, אסור לכתוב, אסור לנסוע במכונית ועוד ועוד.

ובכל זאת יש הבדל אחד גדול מאוד בין חג לשבת.

התורה הקדושה כותבת לנו במפורש, שבימי החג מותר לעשות מלאכה לצורך הכנת 'אוכל נפש',

כלומר אוכל לצורך סעודות החג. בשבת אסור אפילו לחמם על האש אוכל שהתבשל לפני החג,

אבל בחג מותר לקחת עוף מהמקפיא, להכניס לסיר ולבשל אותו על אש גבוהה.

עם זאת, ישנן הלכות רבות שצריך לדעת כשבאים לבשל אוכל בחג, ולכן כדאי מאוד שמי שאינו בקי

בהלכות הללו על בוריין, לא יבשל בחג, אלא יקפיד לעשות את הבישולים מערב החג, בדיוק כמו שעושים בערב שבת.

אז בואו נסכם בקצרה ובתמצות את ההלכות הקשורות לנושא זה:

קודם כל חייבים לדעת שכל ההיתר לבשל בחג הוא רק כשהחג חל ביום חול.

אם החג חל בשבת קודש, אסור לבשל ואסור לעשות שום מלאכה, בדיוק כמו בשבת רגילה.

בחג הפסח של שנת תשע"ו (2016), החג הראשון חל בשבת ולכן אסור לעשות בו שום מלאכה

שאסור לעשות בשבת. החג השני חל ביום שישי, ולכן מותר לבשל רק בחג השני.

מותר לבשל בחג רק על גבי אש שהיתה דלוקה מערב החג. אסור להדליק בחג אש חדשה!!

עם זאת, מותר להעביר מאש דולקת ולהדליק להבה נוספת. כך אנחנו יכולים להדליק מנר אחד

עוד ועוד נרות כדי להאיר את הבית, וכך גם יש נשים הנוהגות להדליק את נרות החג

בלילה אחרי שחוזרים מבית הכנסת ולפני שמקדשים על היין, למרות שבשבת

חייבים להדליק את הנרות מבעוד יום, לפני שהשמש שוקעת והשבת נכנסת.

צריך להיזהר מאוד שלא לכבות את האש אחרי הבישול או במהלכו. מותר להקטין את הלהבה

באמצעות וויסות קצב הבערה של הכיריים כדי שלא יישרף התבשיל, אבל אסור להקטין את הלהבה

לצורך אחר, כמו שיקולי חיסכון בעלויות הגז וכדומה, וכן אסור לכבות את האש בשום אופן.

כשמשתמשים בגפרור כדי להעביר אש מהנר הדולק מערב החג אל מבער הגז במהלך החג עצמו,

צריך להניח את הגפרור על השיש או על צלחת, ולתת לו להיכבות מעצמו. כשמסיימים לבשל,

יש להשאיר את מבער הגז דלוק עד מוצאי החג, ורק אז לכבות את האש.

כיום יש פתרונות טכנולוגיים לנושא כיבוי הגז בחג, ואפשר לקנות לפני החג 'שעון גז' שמכוונים אותו מראש

והוא כבה בשעה שמגדירים לפני שמדליקים את האש. כך אפשר לכוון את השעון שיכבה בעוד שעה או שעתיים,

ורק לאחר מכן להדליק את האש, ולבשל עליה, כשבסיום הבישול אנחנו משאירים אותה דלוקה

עד שהשעון מכבה אותה מעצמו.

למרות שמותר לבשל ואפילו להעביר אש במהלך החג לצורך בישול 'אוכל נפש', אסור לעשות מלאכות צדדיות.

אסור להדליק את האור במטבח כדי שנוכל לראות ולבשל. אסור להשחיז את הסכין במהלך החג

כדי שיהיה קל יותר לקצוץ את הירקות, וכן אסור לעשות כל מלאכה אחרת שאינה קשורה באופן ישיר לבישול האוכל.

אסור להדליק מכשירי חשמל לצורך הבישול, כמו תנור, מיקרוגל, טוסטר וכדו'. אבל אפשר לכוון שעון שבת

שידליק את התנור לבוקר של יום החג, כדי שנוכל להכניס לתוכו דגים או בשר וכדו' לצורך אפייה,

ובלבד שלא נבצע בידיים שלנו פעולה חשמלית במהלך החג אלא רק באמצעות שעון שבת

שהוגדר לשעה המתאימה עוד מלפני החג.

חשוב מאוד לדעת:

ההיתר לבשל אוכל נפש הוא רק לצורך מי ששומרים את החג כהלכתו. אסור לבשל בחג לצורך

מי שמחלל את החג, נוסע ומשתמש במכשירים חשמליים וכד'. אפילו אם רק אחד מבני הבית אינו שומר

שבת וחג, אסור לבשל בחג אם הוא משתתף בסעודות, ובכזה מקרה יש להקפיד לבשל את כל האוכל מלפני החג.

האם מותר לעשן בחגים? עיינו במאמר מיוחד העוסק בשאלה זו

לספר סיפור ולקיים מצווה

יעקב לוסטיג

 

חג הפסח כולו, ובעיקר ליל הסדר, מלא וגדוש במצוות רבות וחשובות מאוד. יש מצווה לבער את החמץ מהבית, מצווה לאכול מצה, מצווה להימנע מאכילת חמץ, מצווה לאכול מרור ועוד ועוד. יש גם הרבה מנהגים והלכות שצריך לדעת ולעשות, אבל יש מצווה אחת מרכזית, שהיא יסודית מאוד בכל מה שקשור לעריכת הפסח כהלכתו.

מצוות "והגדת לבנך".

התורה הקדושה כותבת לנו בכמה הזדמנויות את המצווה הזאת, של סיפור יציאת מצרים. יתירה מזאת, הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שהוא מכביד את לב פרעה, כדי שלא ישלח את בני ישראל מארצו, ובכך הוא יקבל עוד ועוד עונשים "למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם".

הקדוש ברוך הוא הכה את פרעה ואת מצרים מכות חזקות ומרובות, כדי שאנחנו נוכל לספר על כך לילדים שלנו!!

אז בואו נעשה קצת סדר בדברים: יש מצווה אחת שבמסגרתה אנחנו צריכים לזכור את יציאת מצרים, ואת המצווה הזאת צריך לקיים בכל יום ובכל לילה. איך מקיימים אותה? קל ופשוט, צריך רק להזכיר בשתיים או שלוש מילים "ה' הוציא אותנו ממצרים". בפועל אנחנו מקיימים את המצווה זאת באמירת קריאת שמע, כשבסוף הפרשה השלישית של קריאת שמע אנו אומרים את הפסוק: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

אבל יש עוד מצווה: לספר את סיפור יציאת מצרים, וזו מצווה שזמנה הוא רק בלילה הראשון של חג הפסח, מכניסת החג ועד אור הבוקר.

את המצווה הזאת אנחנו מקיימים בליל הסדר, ובגללה הילדים שואלים "מה נשתנה הלילה הזה", כדי שאנו נוכל לענות להם בהרחבה "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוצאינו ה' אלוקינו משם בכח גדול". עד סוף ההגדה זה הכל תשובה אחת גדולה ומפורטת מאוד לשאלת "מה נשתנה הלילה הזה".

אבל לא מספיק רק לקרוא את ההגדה, אלא צריך גם להסביר אותה. שהילד יבין מה אנחנו מקריאים לו. אם הוא בן שלוש או ארבע,. צריך לספר לו את הסיפור בצורה מאוד מאוד צבעונית כדי שהוא יבין שבני ישראל היו עבדים שהועבדו בפרך, והקדוש ברוך הוא הוציא אותם לחירות. אם הילד בן עשר, אפשר להרחיב את הסיפור, להוסיף ולספר על המכות שהכה הקדוש ברוך את המצרים, ואת העובדה שכשהוא הוציא אותנו לחירות הוא נתן לנו את התורה הקדושה, שזה עיקר יציאת מצרים.

ומה עושה מי שאין לו ילדים? או שהילדים שלו לא לידו בליל הסדר?

מספר לאשתו, לחבר שלו, להורים שלו, ואם הוא יושב לבד, הוא מספר את סיפור יציאת מצרים לעצמו! המצווה היא לספר את סיפור יציאת מצרים, וכולם מחוייבים בה, גם מי שמכיר את הסיפור היטב ואנחנו לא נוכל לחדש לו שום דבר בסיפור החדש. וזה מה שכתוב בהגדה של פסח: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".

כמה צריך לספר?

בעיקרון מספיק רק לומר את מה שכתוב בהגדה, בתנאי שאנחנו מבינים את מה שאנחנו אומרים, ובכך אפשר לצאת ידי חובת המצווה. מי שאין לו הגדה, או שהוא עסוק מכדי לומר את כל ההגדה, כמו אשה שמטפלת בבנה התינוק וכדו', יכול להסתפק רק בסיפור מקוצר מאוד, ולומר "ה' הוציא אותנו מעבדות לחירות, כשהכה את פרעה ואת כל עבדיו וטיבע אותם בים סוף", או בכל צורה אחרת, במילים פשוטות כל אחד בשפתו שלו.

חובה לומר בליל הסדר: "פסח, מצה ומרור", ומי שלא אמר אותן אינו יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים בליל הסדר.

אבל מי שרוצה להדר במצווה, יכול להרחיב את הסיפור. להוסיף ולתבל במדרשי חז"ל, בדברי תורה, ברעיון ששמע בדרשה של הרב או בשיעור תורה, להוסיף נופך ולדבר על כל מה שקשור ליציאת מצרים, וכמו שכתוב על זה בהגדה של פסח: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

מה עושים בערב פסח

יעקב לוסטיג

 

חג הפסח הוא חג שמצריך הרבה מאוד הכנות מוקדמות. צריך לנקות את הבית, להכשיר את הכלים, לקנות ולערוך להכין ולטרוח. את רוב העבודה מסיימים עד 'בדיקת חמץ' שאותה אנחנו עורכים לילה לפני ליל הסדר. אבל חשוב לדעת גם מה צריך לעשות ביום האחרון, שבין 'בדיקת חמץ', לבין 'ליל הסדר'.

 

תענית בכורות

אז קודם כל אם אתה בן בכור לאביך או לאמך, אתה צריך לצום בערב פסח, כהודאה לקדוש ברוך הוא על כך שהוא הבדיל בין הבכורות של מצרים שאותם הוא הרג בליל פסח, ובין בכורות ישראל שנשארו ללא פגע.

עם זאת, אפשר להשתתף בסעודת מצווה שנערכת לרגל 'סיום מסכת', לטעום מהכיבוד המוגש בה ולאחר מכן אתה יכול להמשיך לאכול כל היום.

בת בכורה אינה צריכה לצום. ילד מתחת לגיל 13 אינו צריך לצום אבל נהוג שאביו צם במקומו או משתתף בסעודת מצווה. אגב, תוכלו למצוא בכל בית כנסת אחרי תפילת שחרית, מישהו שמסיים מסכת ומגיש כיבוד לקהל המתפללים.

 

שימו לב: אם עוד לא מכרתם את החמץ לגוי, עדיין לא מאוחר, הזדרזו ובצעו את המכירה באופן מיידי עד סוף זמן אכילת חמץ!

 

סוף זמן אכילת חמץ, וזמן שריפת חמץ

האיסור לאכול חמץ מתחיל עוד לפני חג הפסח עצמו, כמו שבזמן בית המקדש היו מתחילים לשחוט את קרבן הפסח החל משעות הצהרים של ערב החג.

אכילת חמץ מותרת בבוקר שלפני פסח עד השעה 9:50 בערך, בשנים שבהן כבר החליפו לשעון קיץ. לאחר השעה הזו אסור לאכול חמץ!

מיד עם סיום זמן אכילת חמץ, יש להיערך לשריפת החמץ שנשאר בבית. מי שאינו מוצא מקום בו הוא יכול להבעיר מדורה ללא חשש, וקשה לו לשרוף את החמץ, יכול לפורר אותו ולשטוף אותו באסלה, או לחלופין להתיז עליו כמות נכבדה של חומר הדברה ליתושים וכדו', אבל עדיף לשרוף את החמץ באש ולא לבער אותו בדרכים אחרות.

יש לסיים את שריפת החמץ עד השעה 11:10, ולוודא שהחמץ אכן שרוף ואינו ראוי למאכל כלב.

 

מוכנים לליל הסדר? בדקו את עצמכם!

יש לכם מצות בכמות שתספיק לחג הפסח?

יש לכם מרור (עלי חסה) לליל הסדר?

הכנתם כבר את החרוסת?

בישלתם ביצה לקערת ליל הסדר?

צליתם באש זרוע או חתיכת בשר אחרת?

הכנתם מי מלח להטבלת ה'כרפס' בליל הסדר?

הגדות של פסח כבר קניתם? אם לא, אתם יכולים להוריד הגדה מכאן (להוסיף כמובן לינק להורדה) ולהדפיס.

קניתם ממתקים ופרסים לילדים כדי לעודד אותם לשבת יפה ליד השולחן, לשאול את הקושיות ולהקשיב לסיפור יציאת מצרים?

כבר הסתפרתם לכבוד החג? לפני חג הפסח צריך להסתפר ולהתרחץ, אבל אסור להסתפר אחרי חצות היום!

 

מלאכות שאסור לעשות אחרי חצות היום

חצות היום בערב חג הפסח חל בערך בשעה 12:35. משעה זו אסור להסתפר, לכבס בגדים, או לעשות מלאכה אחרת כמו צביעה, שיפוצים, עבודות גרפיקה ועוד.

מה כן מותר לעשות בערב פסח אחרי חצות היום?

מותר לבשל לצורך החג, מותר לשטוף את הבית לכבוד החג אם התלכלך מעט, וכן מותר להדליק אור, לכבות אש ועוד. מותר גם לנסוע ברכב, לשמוע מוזיקה וכו'. אבל אסור לעשות שום מלאכה שמקבלים עליה שכר, או עבודה של איש מקצוע.

 

אסור לאכול מצה או לשתות יין

שימו לב: בערב פסח מהבוקר אסור לאכול מצות, כדי שבליל הסדר נאכל את המצה בתיאבון. מותר לאכול פירות, ירקות, ביצים, מאכלי חלב ועוד, אבל צריך להימנע מאכילה מרובה כדי שלא תתעייפו ותוכלו להישאר ערניים בליל הסדר.

צריך גם להימנע משתיית יין בערב פסח, למרות שיש אופנים שבהם מותר לשתות מעט יין, אבל יש בזה דעות חלוקות בין פוסקי ההלכה ולכן עדיף להימנע לחלוטין משתיית יין, ביום של ערב פסח.

 

הקפידו על מנוחה

חשוב מאוד לנוח היטב בשעות אחר הצהרים, כדי שבליל הסדר תהיו ערניים ותוכלו לקיים את המצוות הרבות והחשובות שמקיימים בלילה זה.

בעיקר צריך להקפיד שהילדים ישנו, כי מצוי מאוד שהילדים נמנעים מלישון אחר הצהרים, וכשמגיע הלילה הם מתעייפים ונרדמים, ובכך נמנעת מהוריהם האפשרות לקיים את המצווה החשובה "והגדתך לבנך", במסגרתה אנחנו צריכים לספר לילדים שלנו את סיפור יציאת מצרים.

 

הכינו מראש את השולחן לליל הסדר.

שולחן הסדר צריך להיות מוכן מערב החג, כדי שבליל החג נוכל מיד לערוך קידוש ולהתחיל באמירת ההגדה, מבלי להתעכב בהכנות אחרונות שעלולות להימשך זמן רב.

על פי תורת הקבלה, כדאי שבעל הבית יכין ויסדר בשעות אחר הצהרים, את הכסא עליו ישב, והכרית שעליה הוא יסב ויישען על צד שמאל בליל הסדר, בשעה שהוא ישתה את ארבעת הכוסות ויאכל את המצות.

סדר ההגדה של פסח – להורדה!

סדר ההגדה של פסח – להורדה!

סדר ההגדה של פסח – להורדה!

'הרב של האינטרנט' הכין לכם הגדה של פסח, מרהיבת עין, ברורה ובהירה,
עם הסברים מפורטים שיעזרו לכם לנהל את ליל הסדר כהלכתו • הורידו חינם והפיצו.

להורדה בנוסח – עדות המזרח

להורדה בנוסח – אשכנז

גריסים זה חמץ ! ומה עם תירס?

  • אני חזור בתשובה ובבית הורי היו אוכלים קטניות בפסח למרות שלא אכלו חמץ, האם מותר לי לאכול קטניות בפסח או שאני צריך להימנע מכך?

המנהג להימנע מאכילת קטניות בפסח נפוץ בקרב כל יוצאי קהילות אשכנז, מכל קצווי אירופה, ולכן אם אתה ממוצא אשכנזי אתה צריך להימנע מאכילת קטניות.

בקרב קהילות הספרדים נהגו לאכול קטניות בפסח ללא כל פקפוק, למעט מספר קהילות בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו שכן הקפידו להימנע מאכילת קטניות. לכן, אם המוצא שלך הוא ספרדי, אתה יכול לאכול קטניות בפסח, אלא אם כן ידוע לך שאבות אבותיך היו נמנעים מכך.

  • מה זה בעצם קטניות?

ההגדרה לקטניות היא מאוד רחבה, ובמקרים רבים יש מחלוקת בין הפוסקים לגבי מאכלים מסוימים אם הם בכלל קטניות או לא. באופן כללי הקטניות כוללות אורז, תירס (לפי רוב הדעות), שעועית, פול, חומוס ועוד ועוד.

חשוב לדעת: גריסים, כוסמין וכל סוגי הדגן אסור לאכול אותם בשום אופן, כי הם לא קטניות אלא דגן ובמגע עם מים הם הופכים לחמץ גמור, בדיוק כמו לחם.

באופן כללי, יש להיזהר בפסח שלא לאכול שום מאכל שלא כתוב עליו במפורש שהוא כשר לפסח, ואם כתוב עליו שהוא כשר לפסח "לאוכלי קטניות", הכוונה היא שהוא מותר לאכילה רק לספרדים שלא נהגו להימנע מאכילת קטניות.

  • ממתי אסור לאכול קטניות בערב פסח?

מי שנוהג שלא לאכול קטניות בפסח, אסור לו לאכול קטניות מסוף זמן אכילת חמץ, למרות שעדיין לא נכנס חג הפסח בפועל.

  • מותר לאכול נבטים בפסח?

נבטים שצומחים מקטניות, מותר לאכול אותם רק אם הם מגיעים בלי הגרעין שממנו הם צמחו. לכן מותר לאכול נבטי אלפלא שקוצרים אותם רק ששה ימים אחרי תחילת הנביטה, כשכבר לא נשאר כלום מהגרעין המקורי. לעומת זאת רוב סוגי הנבטים האחרים כמו נבטי שעועית למשל, מגיעים יחד עם שאריות הגרעין, ולכן אסור לאכול אותם בפסח למי שנוהג שלא לאכול קטניות.

  • גרגירי פלפל שחור גם הם קטניות? לאשכנזים אסור להשתמש בהם בפסח? ומה לגבי צנוברים?

פלפל שחור הוא תבלין. לא קטניות. מותר להשתמש בו בפסח, או יש עליו חותמת כשרות שמציינת במפורש שהוא כשר לפסח. צנוברים, אגוזי קשיו וכל דבר אחר שגודל על עצים – אינו נכלל בהגדרה של קטניות, ומותר לאכול אותו בפסח.

עם זאת, גם באגוזי קשיו, או פיסטוקים וכדו', חובה לוודא שעל האריזה כתוב במפורש הם כשרים לפסח. זאת, משום שקורה הרבה שאגוזים אלו נארזים לצד גריסים, גרגירי חיטה ומוצרי חמץ אחרים.

  • מי שכן נוהג לאכול קטניות בפסח, צריך למיין אותם דווקא לפני החג?

באורז מצוי מאוד שמתערבים לפעמים גרגירי חיטה, ובגלל שאיסור חמץ הוא מאוד מאוד חמור אפילו בכמות מזערית של חמץ, צריך להיזהר לקנות רק אורז שעל האריזה שלו כתוב במפורש שהוא כשר לפסח, וכך אנו יודעים שלא ארזו אותו במקום שבו טוחנים קמח וכדו'. כמו"כ צריך לברור את האורז שלוש פעמים לפני חג הפסח, כי מצוי הדבר שלפעמים מתערבבים גרגירי חיטה עם האורז, ואם חלילה ייכנס גרגיר אחד של חיטה לתבשיל של פסח, כל האוכל שיתבשל עם הגרגיר יהיה חמץ ומי שיאכל אותו ייכשל באיסור חמור מאוד. לכן יש להקפיד על המיון שלוש פעמים לפני החג.

  • במשפחות שנוהגות להימנע מאכילת קטניות בפסח, האם צריך למכור את הקטניות לגוי או שאפשר להחזיק אותן בבית בלי למכור?

אין צורך למכור את הקטניות לגוי, משום שהן לא נכללות בהגדרה של חמץ, והמנהג הוא שלא לאכול אותם, אבל לא נהגו למכור קטניות.

עם זאת, בבתים שלא אוכלים קטניות בפסח, מומלץ לרכז את הקטניות בארון צדדי או במגירה צדדית וכדו', כדי שלא יבואו להשתמש בהם בטעות במהלך הפסח.

שאלות ותשובות על מכירת חמץ

  • אפשר לעשות את מכירת החמץ דרך אתר 'הרב של האינטרנט' או דרך אתרי אינטרנט אחרים?

מכירת חמץ שנעשתה דרך אתר אינטרנט כשרה לכל הדעות, ואפשר לסמוך עליה. עם זאת, יש להקפיד שהמכירה תתבצע דרך אתר רציני, שאפשר לסמוך על כך שהוא מבצע את המכירה בהתאם לדרישות ההלכה, כך שהחמץ שברשותכם באמת יהיה מכור לגוי במהלך חג הפסח.

למרות האמור לעיל, כדאי מאוד לגשת פיזית לרב ולבצע את המכירה דרכו, כי הרב יוכל לכוון אתכם, וגם להדריך אתכם לגבי המכירה עצמה ולגבי ההתנהלות במהלך הפסח בכל הקשור לחמץ שנמכר לגוי.

  • הנחתי בקבוקים עם משקאות חריפים במגירה, מתוך כוונה למכור אותם לגוי, אבל בפועל שכחתי לציין זאת במכירה עצמה. מותר להשתמש במשקאות הללו אחרי פסח? או שצריך לשפוך אותם?

זה תלוי בנוסח הכתוב בכתב המינוי שנתת לרב, או שמילאתי דרך אתר האינטרנט. אם המינוי היה למכור את כל החמץ שברשותך, מותר להשתמש במשקאות הללו אחרי פסח, כי הם נמכרו לגוי. אבל אם בחוזה כתוב במפורש שהמכירה חלב על על החמץ שבמטבח, או רק החמץ שבמחסן, או רק החמת שמסומן עליו שהוא מכור לגוי, הבקבוקים הללו לא מכורים אם הם לא עומדים בהגדרות הללו.

  • מה עושים אם שכחתי בכלל למכור את החמץ לגוי לפני פסח ואני נזכר באמצע החג?

יש לבער את החמץ באופן מיידי. אם מדובר במשקאות נוזליים, אפשר לשפוך אותם לשירותים או על הרצפה מחוץ לבית, ואם מדובר במאכל חמץ כמו עוגיות או לחם וכדו', צריך לשרוף את החמץ בחול המועד.

אם גילית את החמץ שלא נמכר לגוי במהלך החג או השבת, שאסור להבעיר אש כדי לשרוף את החמץ, צריך לסגור את המגירה שבה מונח החמץ, או את הארון שבו הוא מונח, ובמוצאי החג או השבת לשרוף אותו בהקדם. במידה ומצאת חמץ שמונח במקום גלוי, כמו פרוסת לחם שמונחת על רצפת הבית, יש לכסותה בקערה או בכלי אחר, ובמוצאי החג הוא השבת למהר ולשרוף אותה.

  • יש לי מזון לכלבים שלא כתוב עליו שהוא כשר לפסח. צריך למכור אותו לגוי?

כן. מזון לכלבים מכיל בדרך כלל חמץ, אלא אם כן כתוב עליו במפורש שהוא כשר לפסח. בשל כך יש להקפיד למכור אותו לגוי, ובוודאי שאסור לתת לכלב לאכול חמץ במהלך הפסח, כי האיסור הוא לא רק לאכול חמץ, אלא גם ליהנות מחמץ, וכשהכלב שלך אוכל חמץ, אתה נהנה מכך שאתה לא צריך לתת לו מזון אחר.

איך מכשירים כלי זכוכית? ומה עושים עם השיש בפסח?

  • בערב פסח הכשרתי את המטבח, ושפכתי מים רותחים על השיש כדי להכשיר אותו. אחר כך ציפיתי אותו ברדיד אלומיניום, וכעת הציפוי הזה מאוד מפריע לי. מותר להוריד אותו?

זה תלוי. אם השיש עשוי מאבן קיסר וכדו', אסור להשתמש בו בפסח בלי כיסוי, ולכן אם אתה רוצה אפשר להחליף את הכיסוי במהלך הפסח, אבל לא להשתמש בשיש בלי כיסוי.

אם מדובר במשטח שיש רגיל וסטנדרטי, אפשר להקל להשתמש בו בלי כיסוי, אבל עדיף להשאיר את הכיסוי או להחליפו בחדש, אם הדבר אפשרי.

  • הכנתי את מדיח הכלים להכשרה, חיכיתי 24 שעות כמו שלימוד אותי שצריך לעשות, אבל שכחתי להפעיל אותו לאחר מכן על החום הכי גבוה עם הרשתות כנדרש. מותר לי לעשות את זה בחול המועד פסח? או שאפשר להכשיר אותו רק לפני פסח

דעת פוסקי ההלכה הספרדים, והמנהג הרווח בקרב בני עדות המזרח הוא שאפשר להכשיר את מדיח הכלים גם במהלך הפסח במקרה כמו שתיארת. עם זאת, האשכנזים נמנעו מהכשרת כלים במהלך הפסח עצמו, וגם לגבי מדיח הכלים אין לבצע את ההכשרה במהלך הפסח לפי מנהג האשכנזים.

  • אני רוצה להכשיר את גביע הקידוש שלי לפסח, באמצעות 'הגעלה' – הטבלתו בתוך סיר עם מים רותחים. אני צריך לעשות זאת בסיר של חמץ או בסיר שכבר הוכשר לפסח?

אם אתה רוצה להכשיר בסיר של חמץ, אתה יכול לעשות זאת אבל צריך קודם למלא את הסיר עד גדותיו ולהרתיח, כדי שהמים הרותחים יגלשו וכך בעצם אתה 'מגעיל' את הסיר עצמו לפני שאתה מגעיל בו את הגביע של הקידוש.

אפשר גם להגעיל את הגביע בסיר שכבר הוכשר לפסח, אבל אז תצטרך להכשיר את הסיר שוב אחרי הגעלת הגביע, על ידי מילוי הסיר עד גדותיו כדי שיבעבעו המים ויגלשו מעל דפנות הסיר ושוב הוא יוכשר לפסח. עם זאת, אם שכחת להכשיר את הסיר שוב אחרי שהגעלת בו את הגביע, אם מדובר בסיר ענק שתכולתו היא פי 60 מגודלו של הגביע, אפשר להכשיר בו את הגביע גם לפני שהכשרת את הסיר עצמו לפסח.

  • יש לי פלטה חשמלית לשבת, שאני מחמם עליה מאכלי חמץ, ולפעמים גם מניח עליה חלות ולחם במהלך שבתות השנה. איך אני יכול להכשיר אותה לשימוש בפסח?

הדרך המעשית הקלה ביותר היא לנקות את הפלטה היטב ולהדליק אותה למשך כשעה. לאחר מכן לצפות בנייר כסף עבה (100-150 מיקרון), או במספר שכבות של נייר כסף רגיל, ולהשתמש בה בפסח. אם אתם רוצים להכשיר אותה לשימוש בפסח גם בלא ציפוי עבה, מדובר בתהליך מעט מורכב יותר: יש להדליק את הפלטה עד שתתחמם היטב ולאחר מכן לשפוך עליה מים רותחים מהקומקום ובעוד המים רותחים, להעביר על פני כל המשטח העליון של הפלטה הרטובה אבן לוהטת, או מגהץ רותח (אחרי שניתקתם אותו מהחשמל). יש להקפיד על ייבוש מוחלט של מכשירי החשמל לפני שחוזרים להשתמש בהם שוב.

  • איך מכשירים כוסות לפסח?

לפי מנהג הספרדים מספיק לשטוף את הכוסות בשטיפה יסודית מאוד ובכך הן כבר כשרות לשימוש בפסח, אבל ראוי להחמיר ולשפוך עליהן מים רותחים מקומקום.

האשכנזים מחמירים יותר, ונוהגים שרק כלי זכוכית שלא השתמשו בהם להגשת מאכלים או משקאות חמים, אפשר לשטוף ולהכשיר כך לפסח. אבל כלי זכוכית שהשתמשו בהם עם משקה חם או מאכל חם בחמץ, לא משתמשים בהם בפסח בכלל. עם זאת, כשאין ברירה אחרת, ואין לכם אפשרות לקנות כוסות מיוחדים לפסח, אפשר להכשיר את הכוסות על ידי 'הגעלה' – טבילתן בתוך דוד עם מים רותחים ומבעבעים, או לחלופין לשטוף היטב ולהשרות אותן במים במשך שלוש יממות רצופות.

כל השאלות על בדיקת חמץ

כל השאלות על בדיקת חמץ

 

  • כשאני בודק את החמץ בבית ובמכונית, מה צריך לבדוק קודם?

צריך להתחיל את הבדיקה מהבית, ומיד לאחר מכן לעבור לבדוק במכונית.

הבדיקה צריכה להיעשות ברצף אחד, ויש להיזהר שלא לדבר באמצע על

נושאים שאינם קשורים באופן ישיר לבדיקת החמץ, עד לאחר הבדיקה. את

הבדיקה המכונית כדאי לעשות באמצעות פנס חשמלי, כי בדיקה עם נר לא

תהיה יסודית, בגלל החשש שהוא יטפטף שעווה על המכונית, או יגרום לשריפה.

  • יש לי ארון שאין לי שום צורך לפתוח אותו בפסח, אני יכול לסגור אותו ולהסתמך על כך שאני מוכר את כל החמץ לגוי?

בהחלט. כדאי ומומלץ לסמן על הארון שהוא מכור לגוי, ואין לפתוח אותו במהלך חג הפסח.

  • ומה לגבי ארון שאני יודע שאין בו חמץ, כמו ארון בגדים או מסמכים, שאין סיכוי שהכניסו לשם חמץ?

מקום שאתה יודע בוודאות שאין בו חמץ, אינו צריך בדיקה ולא צריך

למכור אותו לגוי. אבל, חשוב לזכור שכל מקום שנמצא בהישג ידם של

ילדים שהמתגוררים בבית, צריך לבדוק אותו כי אולי הם הכניסו לשם חמץ.

כמו"כ מקומות שנהוג לקחת או להניח בהם חפצים במהלך הארוחה, כמו

ארון עם מגבות, מזווה עם בקבוקי יין וכדו', צריך לבדוק אותם כי אולי יש שם חמץ.

  • אם אני מתכוון לשהות במשך כל חג הפסח בבית מלון או אצל קרובי משפחה, אני צריך לנקות את הבית שלי לפסח, או שאין צורך?

אפשר למכור את כל החמץ שבבית במסגרת 'מכירת חמץ', ולא להיכנס

לבית במשך כל חג הפסח.

  • מותר למכור לגוי כל סוג של חמץ, אפילו פסטה ועוגיות?

כן. אפשר למכור כל סוג של חמץ לגוי, אבל חשוב שהמכירה תתבצע באמצעות

רב מוסמך שיודע לבצע את המכירה בתנאים שדורשת ההלכה כדי שלמכירה

יהיה תוקף ממשי, והחמץ באמת לא יהיה שלך במהלך חג הפסח.

  • מותר לבדוק את החמץ לאור החשמל, או שחייבים דווקא עם נר שעווה?

צריך לבצע את הבדיקה באמצעות נר, אבל במקומות שבהם יש חשש לשריפה,

צריך להשתמש בפנס. מי שאין לו נר ואינו מצליח למצוא נר בשביל בדיקת חמץ,

יבדוק את הבית כולו עם פנס. בכל מקרה אי אפשר להסתמך על התאורה

הרגילה של החדר, כי היא לא חודרת לחורים ולסדקים, ולשם כך יש צורך דווקא

בנר או בפנס כאמור.

אילו הייתי יודע שעוד 10 שעות הוא כבר לא יחיה..

כבר שנים שאני דואג לאבא שלי. בבוקר אני קם וחושב עליו, בלילה אני הולך לישון ומחשבותי עדיין עסוקות באבא.

זה התחיל לאט לאט, אבא התאלמן והחל להזקין, בהתחילה היינו צריכים רק לעזור לו קצת עם סידור הבית, בישולים וכדו', אבל ככל שעברו השנים העזרה הפכה יותר ויותר משמעותית.

כבר שנים שאני צריך לעזור לאבא כל יום. אני מגיע לביתו שמרוחק כ-20 דקות נסיעה מביתי. עוזר לו להתארגן, מכין לו ארוחה מזינה, וגם יושב להאכיל אותו. נכון, אני לא לבד, יש לי אחים נוספים שנושאים איתי בעול, ולקחנו אפילו יהודי נחמד שעוזר לו בקביעות תמורת תשלום. אבל אחרי הכל הטיפול באדם קשיש מצריך הרבה מאוד מאמץ, ואנחנו לא רצינו להכניס את אבא לבית אבות. הוא נשאר עד יומו האחרון בביתו, בסביבה המוכרת והמגוננת כל כך.

השקענו בו את כל הכח. לא חסכנו במאמצים או בכסף. לא ניסנו לעגל פינות. תמיד היינו שם בשבילו, לקחנו אותו לבית החולים עם כל חשש רפואי קטן, ישבנו לידו לילות שלמים כשהיה בכך צורך, הפקרנו לפעמים את העבודה, את הבית ואת הכל, כי אבא היה זקוק לנו.

לפני שבועות אחדים אבא שלי נפטר. אחרי שנים של סבל מתמשך והידרדרות עקבית של מצב הבריאות שלו, הוא עבר לעולם שכולו טוב, משאיר אותנו שבורים ורצוצים. יתומים.

בדרך כלל שאני מסיים פרויקט גדול אני נושם לרווחה. אני מרגיש שירד לי עול כבד מהכתפיים, ושעכשיו אני יכול להתפנות לטיפול בנושאים אחרים שעד עכשיו נאלצתי להזניח מעט.

אבל הפעם זה היה שונה. לא רק שהתאבלתי על לכתו של אבא, לא רק שהצטערתי על כך שיותר לא אראה אותו, ושוב לא אוכל להתייעץ אתו, אלא גם הרגשתי צער רב על כך שלא השקעתי בו כוחות גדולים יותר.

נכון, לא התעצלתי אף פעם, ולא חסכתי מאבא שום דבר שהוא היה צריך. תמיד עזרתי לו כשהוא רק היה זקוק לעזרתי, אפילו בימים האחרונים ממש.

רק ביום שישי לפני שבועיים, הייתי בביתו של אבא והבאתי לו אוכל לשבת. ניסיתי לסדר אותו על המיטה שיהיה לו קצת יותר נוח, עשיתי לו קצת מסאז' כדי להקל על הכאב ממנו סבל. בשבת היה אתו אחד מנכדיו, וביום ראשון כבר התייצבתי שוב ליד מיטתו, לאחר שבמהלך הלילה פינו אותו לבית החולים.

הוא היה חלש וכאוב. האכלתי אותו קצת , דיברתי אתו קצת ואפילו עזרתי לו לקרוא קריאת שמע בזמנה, כפי שהקפיד לעשות משך כל ימי חייו. הייתי לידו סידרתי לו כריות כדי שירגיש יותר בנוח, זירזתי את האחיות והרופאים לטפל בו ולהקדיש לו תשומת לב מירבית, עשיתי כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לעזור לו.

הייתי לצדו כשהעלו אותו מחדר המיון למחלקה הפנימית, רצתי שוב ושוב כדי לדאוג לכל מה שהוא צריך, נתתי לאבא את כל הלב ואת כל הנשמה. דובבתי אותו, קצת שימחתי אותו, סיפרתי לו סיפורים שהוא אהב לשמוע על הנכדים שמצליחים בלימוד התורה בישיבות הקדושות ועוד.

בצהריים החליפו אותי ואני שבתי לבתי כרגיל, הייתי צריך להשלים את עיסוקי בשאר העניינים.

עשר שעות אחר כך, אבא כבר היה למעלה…

אילו רק הייתי יודע שאלו השעות האחרונות שלו. אם רק הייתי מבין שבעוד עשר שעות כבר לא אוכל לסדר לו את הכרית, לא אוכל לשמח אותו בסיפור משעשע, לא אוכל עוד להתרוצץ למענו. אילו רק הייתי יודע…

אם הייתי יודע שזה היום האחרון שלו, לא הייתי זז ממיטתו לרגע. הייתי מנצל כל שניה וכל רגע שהוא עוד חי כדי לשרת אותו, כדי להתבונן בפניו עוד רגע קט, כדי לשמוע את הנשימות שלו, לגעת בכף היד החמימה שלו, להרגיש עוד קצת ילד שנמצא ליד אבא שלו.

אילו רק הייתי יודע.

***

ההרגשה הזאת לא מרפה ממני, והיא כנראה תלווה אותי עוד זמן רב. אני מניח שרבים מהאנשים שאיבדו את הוריהם או קרובים אחרים חלילה, מרגישים כך.

מתוך ההחמצה הזאת, הבנתי את מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". מה הכוונה שלהם? שאדם צריך לחזור בתשובה יום אחד לפני שהוא מת? ועד אז אין צורך לחזור בתשובה? ובכלל, מאיפה הוא יודע שמחר הוא ימות?

אלא, כך מסבירים גדולי הרבנים, אדם צריך לחזור בתשובה כל יום, כי אולי מחר הוא ימות.

תמיד חשבתי שזה פשוט עניין טכני: אתה צריך לחזור בתשובה לפני שתמות חלילה, ובגלל שאתה לא יודע מתי תמות, לכן כדאי לך לחזור בתשובה מדי יום.

אבל עכשיו אני כבר מבין עומק חדש בדברים הללו.

אדם צריך לנצל את הזמן שיש לו, כי אולי מחר הוא ימות. תחשבו על זה. אם אני כל כך מצטער שלא הספקתי לכבד את אבא שלי, שלא הספקתי להיות לידו מספיק, למרות שעשיתי הכל למענו וכבר שנים ארוכות שהוא העיסוק המרכזי שלי בחיי היום יום, אני עדיין מצטער שלא עשיתי יותר…

אם זאת ההרגשה שפוקדת אדם שאביו נפטר, מה היא ההרגשה של הנשמה ברגע שהיא עולה למעלה? היא רואה את השכר העצום שהקדוש ברוך הוא נותן על כל מצווה, על כל מחשבה טובה, על כל כוונה טובה. היא רואה גם את גודל החרפה שנושא האדם על כל עבירה שעבר, ועל כל חטא שחטא.

איזו תחושת החמצה מרגישה הנשמה על זה שהיא לא ניצלה כל רגע פנוי כדי להרוויח עוד קצת. עוד רגע של עבודת ה'. עוד מעט התקרבות לקדוש ברוך הוא.

הרגשת ההחמצה והפספוס היא נוראית!! תאמינו לי, אני יודע.

איך מוכרים חמץ לנוכרי? ולמה צריך למכור את החמץ?

יעקב לוסטיג

 

ימים אחדים לפני חג הפסח אנו מוכרים את החמץ שברשותנו לנוכרי. את המכירה עושים באמצעות רב שאותו אנחנו ממנים כשליח למכור את החמץ שלנו, ואנחנו מסמיכים אותו לעשות את העסקה הזאת בשמנו. לשם כך עלינו לגשת אל הרב, למלא טופס עם פרטים מדויקים ולמנות אותו אחראי למכור אותו את החמץ שלנו.

לפני שנבדוק איך עושים את זה בפועל, ננסה קודם להבין למה בכלל צריך למכור חמץ?

ובכן, איסור חמץ בפסח מורכב משני איסורים שונים הכתובים במפורש בתורה. יש איסור אכילת חמץ, ויש איסור "בל יראה לך חמץ ובל ימצא לך חמץ".

למרות ששני האיסורים הללו נראים לנו די דומים, יש ביניהם הבדל גדול מאוד:

האיסור לאכול חמץ הוא גורף. מערב חג הפסח ועד צאת החג אסור לאכול חמץ. לא משנה אם החמץ הוא שלנו או של גוי או שהוא הפקר שאינו שייך לאיש. חמץ זה חמץ! אסור לאכול חמץ!

האיסור השני שאומר "לא יראה לך חמץ", משמעותו שאסור שיהיה ברשותנו חמץ ששייך לנו. אפילו אם אנחנו לא אוכלים אותו. על כל רגע שהחמץ קיים ברשותו של יהודי בחג הפסח, הוא עובר עליו על איסור חמור מהתורה.

עם זאת, באיסור של "בל יראה ובל ימצא" יש מגבלה מאוד מאוד ברורה: האיסור הוא רק על חמץ שלך! חמץ של יהודים. אם החמץ הוא של גוי, אין איסור בכך שהוא קיים, ואפילו אם הוא מונח אצלך בבית אין בכך שום בעיה.

לכן מוכרים את החמץ לגוי לפני ערב פסח, כדי שכל משך הזמן שבו אסור שהחמץ יהיה ברשותנו הוא יהיה חמץ של גוי, וכך בעצם מותר לנו להשאיר אותו בבית.

עם זאת, חשוב מאוד לסגור את החמץ שמוכרים לגוי בארון סגור או בקרטון סגור ומודבק היטב. אם נשאיר אותו במקום הרגיל שבו הוא נמצא כל השנה, אנחנו עלולים בטעות לאכול ממנו במהלך הפסח, אם נשכח לרגע שעכשיו פסח, והרי לאכול חמץ אסור בכל מקרה, גם אם החמץ הוא של גוי.

 

מה הרעיון של המכירה?

המכירה לגוי היא לא 'תרגיל' כמו שיש שסבורים. זאת מכירה אמתית, שאם הגוי יצליח לעמוד בתנאים שלה, החמץ באמת יהיה שלו ואנחנו לא נוכל להתחרט.

זה עובד ככה: הרב מוכר לגוי את החמץ ששווה למשל מיליון שקלים, בסכום של מיליון שקלים, אבל הגוי משלם סכום ראשוני של אלף שקלים במעמד הרכישה, ומתחייב לספק עד סוף חג הפסח את יתרת הכסף שישלים את הסכום למיליון שקלים. בחוזה כתוב במפורש שאם הוא לא יעמוד בתנאי התשלום, הוא מתחייב למכור בחזרה את החמץ ליהודים מיד עם צאת חג הפסח, ומיד במוצאי החג הרב קונה ממנו את כל החמץ בחזרה בשמם של כל השולחים אותו. כך נוצר מצב שבמשך הפסח החמץ היה שייך לגוי, ולאחר החג הוא שוב חוזר להיות שלנו אם הגוי לא עומד בתנאי התשלום.

 

מה צריך למכור לגוי?

כל סוג של חמץ שאנחנו רוצים לשמור אותו לאחר הפסח. בין אם מדובר בסוגים שונים של לחם, כמו פתות, בגטים, לחמניות וכדו', בין אם מדובר במאפים או פסטות וכדו'. כמו"כ יש למכור לגוי כל דבר מאכל שאינו חתום בחותמת כשרות המעידה כי הוא כשר לפסח. שוקולד למריחה, קטשופ, קופסאות שימורים, אבקת מרק וכל מה שלא כתוב עליו במפורש שהוא כשר לפסח.

אין צורך למכור לגוי חומרי ניקוי או מוצרים חד פעמיים וכדו', אלא רק דברי מאכל או משקאות שיש בהם חמץ.

גם את החמץ הדבוק בכלי החמץ שלא הכשרנו לפסח צריך למכור, ואפילו את החמץ הבלוע בדפנות הסירים, המחבתות והסכו"ם אנו מוכרים, כשלשם כך מוסיפים בחוזה המכירה סעיף הקובע שלמכירה מצטרף גם "החמץ הדבוק בדפנות הכלים".

חשוב לדעת: משקאות אלכוהוליים רבים נחשבים לחמץ, משום שהם מופקים מחיטה, שעורה וכדו'. בכלל זה נכללים גם בירה, ויסקי, וודקה ועוד. לכן חשוב מאוד להקפיד בפסח על משנה זהירות, ולהיזהר שלא להכניס לפה שום דבר שאין עליו חותמת כשרות המעידה בבירור שהוא אכן כשר לפסח. בקבוקי משקאות אלכוהוליים יש למכור לגוי יחד עם החמץ.

מתי אפשר לבצע את המכירה?

המכירה עצמה מתבצעת בערב הפסח, י"ד ניסן (השנה יחול ביום שישי ה-22 באפריל) זמן קצר מאוד לפני 'סוף זמן אכילת חמץ', שהשנה יחול בערך בשעה 9:50 בבוקר.

עם זאת, מאחר ואנחנו לא מוכרים את החמץ לגוי, אלא רק ממנים את הרב כשליח לבצע את המכירה בפועל, אנחנו יכולים להקדים את החתימה על הטופס בו אנו ממנים את הרב כשליח שלנו למכור את החמץ, ולאחר מכן אנחנו מפקידים את הטופס אצל הרב, כדי שישתמש בו למכור את החמץ שלנו רגע לפני סוף זמן אכילת חמץ. בהתאם לכך אפשר לבצע את המכירה שבוע ואפילו שבועיים לפני חג הפסח.

 

האם צריך לפרט את כל המוצרים שאנחנו מוכרים לגוי בחוזה המכירה?

בעיקרון מספיק לכתוב שאנחנו מוכרים את כל החמץ שברשותנו לגוי, ואין צורך לפרט. עם זאת, נוהגים להדר ולהשתדל לפרט את מוצרי החמץ העיקריים שאנו מוכרים. כמו"כ נהוג לציין היכן אנחנו מתכוונים לרכז את החמץ שעומד למכירה וכך אין צורך לפרט את כל המוצרים. כך למשל אפשר לכתוב: "מוצרי החמץ המונחים במדף העליון של ארון המטבח הימיני", או "החמץ שיהיה בארגז קרטון בפינת המחסן".

 

מה אני עושה אם אני לא יודע איפה יש רב שמוכר חמץ?

מומלץ לבדוק בבית הכנסת הקרוב לביתך, אפשר לגשת כמה ימים לפני חג הפסח ולשאול את הגבאי או את המתפללים היכן מוכרים חמץ. כמו"כ אפשר למכור את החמץ דרך האינטרנט, האתרים שונים המציעים את השירות הזה של מכירת חמץ לגוי. אבל עדיף לגשת לרב, כדי שהוא יוכל גם להדריך אתכם בצורה ברורה כיצד בדיוק יש למלא את הטופס, ועל אילו דברים יש להקפיד בזמן מכירת החמץ כדי שיהיה לה תוקף הלכתי לפי כל הדעות והשיטות.

כך נבדוק את הבית מהחמץ לפני פסח!

יעקב לוסטיג

 

פסח מתקרב, ואתו גם מתגבר קצב הניקיונות. אף אחד מאתנו לא רוצה שבבית שלו יישאר חמץ במהלך חג הפסח חלילה וחס. כולם מנקים את הבתים, מנערים את השטיחים, שואבים את האבק ומקרצפים את הלכלוך. ובכל זאת, אחרי כל הניקיונות, עדיין מוטלת עלינו חובה לבדוק את הבית, כדי לוודא שאכן אין בו חמץ.

מתי עושים בדיקת חמץ?

לילה אחד לפני ליל הסדר. השנה נחגוג את ליל הסדר בשישי בערב, אור לט"ו ניסן (22 באפריל). את בדיקת החמץ נעשה בחמישי בערב, אור לי"ד בניסן (21 באפריל).

בדיקת החמץ צריכה להתבצע בלילה, כשהשמים הופכים חשוכים, אבל צריך לבצע אותה בתחילת הלילה, ואסור לאכול ארוחת ערב לפני שמסיימים לבדוק את החמץ.

מי שנוסע להתארח בבית מלון או בבית משפחה אחרת לפני בדיקת חמץ, יבדוק את הבית לפני שהוא יוצא, ואפילו יוצא חודש ימים לפני פסח צריך לעשות בדיקת חמץ, אבל במקרה כזה אפשר גם להשכיר את הבית לגוי מלפני זמן בדיקת חמץ ועד אחרי הפסח, ובכך פוטר בעל הבית את עצמו מחובת הבדיקה. (את השכרת הבית או החדר עושים באמצעות הרב, שעושה זאת במשולב עם מכירת החמץ).

בכל מקרה שההלכה אינה ברורה במאת האחוזים, יש לפנות לרב פוסק הלכות ולהתייעץ אתו. אפשר גם לפנות ל'הרב של האינטרנט' שישמח לענות על השאלות שלכם.

 

מי חייב לבדוק חמץ?

כל יהודי או יהודיה שיש בבעלותם או תחת אחריותם בית, כלי רכב או אפילו רק לוקר בבית הספר בו הוא לומד (אפשר גם למכור לגוי כפי שנבאר בהמשך). גם מי ששוכר בית צריך לבדוק את הבית. כל אחד צריך לבדוק גם את המכונית שלו.

 

איך בודקים את החמץ?

בדיקת החמץ מתבצעת באמצעות נר שעווה (בעל פתילה אחת), ולכן היא צריכה להיעשות דווקא בלילה שבו הנר מאיר טוב יותר בחורים ובסדקים.

עם זאת, כשמחפשים מתחת מיטות, או בארונות עם בגדים וכדו', כדאי להשתמש בפנס חשמלי, ולא בנר. זאת, מהסיבה ששימוש בנר לא יהיה יעיל, כי המחפש יחשוש כל העת שלא לגרום לשרפה, והבדיקה לא תתבצע באופן יסודי.

כך גם כשמבצעים חיפוש במכונית, עדיף להשתמש בפנס חשמלי שאותו אפשר להחזיק גם מתחת לספסל וכדו', ואין חשש שהוא יגרום לשרפה.

הבדיקה צריכה להתבצע במקומות שיש סיכוי סביר שהכניסו בהם חמץ במהלך השנה. אין צורך לבדוק במקומות שלא הגיוני שהגיע אליהם חמץ, כמו המדפים העליונים בארון הבגדים וכדו'. כל מקום שילדים מגיעים אליו, צריך בדיקה כי ילדים לא תמיד יודעים להיזהר שלא להעביר לכלוך וחמץ מהמטבח לשאר חלקי הבית.

 

לפני הבדיקה מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּיעוּר חָמֵץ"

מרגע אמירת הברכה ועד לאחר סיום הבדיקה בכל הבית, אסור לדבר בנושאים אחרים כדי שלא להפסיק בין הברכה לבין קיום המצווה. עם זאת, מותר לדבר בענייני בדיקת החמץ, לבקש מבני הבית שיסייעו למחפש, שידליקו או יכבו את האור וכדו'.

מיד אחרי שמסיים לבדוק את החמץ אומר הבודק את הנוסח הבא: "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ, וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ, וּדְלָא יְדַעְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא".

מי שאינו מבין ארמית צריך לומר זאת גם בלשון הקודש: "כל חמץ ומחמצת שיש ברשותי, שלא ראיתיו, ולא ביערתי אותו, ולא ידעתי על קיומו, שיתבטל ויהיה הפקר כמו עפר הארץ".

המשמעות של הביטול היא, שגם אם יש חמץ בבית, אנחנו מבטלים אותו ומפקירים אותו, ולכן לא עברנו על איסור בכך שהוא נשאר בבית במהלך הפסח. עם זאת, אין לסמוך רק על "ביטול החמץ". צריך לבער את החמץ עד כמה שאפשר, והביטול מגיע רק כתוספת וכהשלמה למקרה שלא הצלחנו למצוא את כל החמץ שנמצא ברשותנו.

 

נהוג שבני הבית מטמינים עשר חתיכות של חמץ ברחבי הבית, כדי שמי שבודק את החמץ ימצא אותם, ויקיים בכך את מצוות ביעור חמץ ולא תהיה הברכה שבירך על בדיקת החמץ 'ברכה לבטלה'. מי שנוהג כך צריך לעטוף את חתיכות החמץ היטב בנייר כסף או בנייר עיתון וכדו', כדי שלא יתפזרו פירורים על הרצפה. כמו כן חשוב לרשום היכן מניחים כל אחד מהפירורים, למקרה שהבודק לא ימצא אותם, שלא ייגרם מצב שבו לא נמצא את החמץ והוא יישאר בבית בפסח חלילה.

את החמץ שמצא הבודק במהלך הבדיקה יש להכניס לתוך שקית ולקשור היטב, ולהצניע במקום שבו הוא ימצא את החמץ מיד למחרת בבוקר, כדי שיוכל לקיים את מצוות שריפת חמץ כהלכתה ובזמנה המתאים.

 

חשוב לזכור לבדוק גם את תיבת הדואר, את הארון שיש לכם בעבודה, את המחסן שלכם ואפילו את החצר המשותפת עם השכנים, כדי לוודא שאין שם חמץ.

בנוסף כדאי מאוד למכור את כל החמץ שבבית לגוי באמצעות הרב. 'מכירת חמץ' זאת למקרה שבכל זאת שכחנו מעט חמץ במקום נסתר, וכן בגלל החמץ הדבוק בדפנות הכלים, כמו הסירים והמחבתות.

כמו כן, במקרה שקשה לכם לבדוק במשרד או בלוקר בבית הספר וכדו', אם מדובר במקום שבו אתם לא צפויים להשתמש במשך כל חג הפסח, אפשר למכור את כל המקום לגוי במסגרת 'מכירת חמץ'. כמו"כ אפשר למכור ארונות בתוך הבית ואפילו חדרים שלמים, ובתנאים שהם יהיו סגורים במשך כל הפסח. בכל מקרה שבו יש לכם ספק ואתם לא בטוחים כיצד יש לנהוג, כדאי להתייעץ עם רב פוסק הלכות, שיסייע לכם למצוא פתרון הלכתי בדמות מכירה לגוי וכדו'. אפשר כמובן להפנות את השאלות הללו אל 'הרב של האינטרנט' שישמח לענות לכם על כל שאלה.

מסיבת אלכוהול יהודית למהדרין

יין? אלכוהול? ערפול חושים? בחג יהודי?

אכן, לא טעיתם, מצות היום הגדולה – הנהוגה בכל תפוצות ישראל הינה שתיית יין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר, עד אבדן מוחלט של כל החושים! כאשר אדם לא יודע מי הצדיק ומי הרשע, הרי הוא באיבוד שליטה טוטאלי!! שיכור כמו לוט, וזוהי המצוה!

כיצד, איפוא, מתחברת מצוות ההשתכרות עם רוחניות? חיזוק? התעלות? על פניו זה נראה כמו ההיפך הגמור! סתירה של ממש…

כתוב בחז"ל – שיום הכיפורים הקדוש והנורא הוא גדול ממש כמו פורים- השמח, העליז, השיכור,

אין כאן שום סתירה, להיפך, יש כאן שלמות מדהימה, מפעימה ממש!!

את כל הדרגות הרוחניות שמשיגים ע"י צום ותפילות ביום כיפור, את אותן דרגות בדיוק אפשר להשיג ע"י ריקוד, שירה והשתכרות…

אז במה, בעצם, אנו שונים מכל מסיבות היין ההוללות של הצעירים הפוקרים? מכל השיכורים העלובים ששרועים להם ברחובות במסכנות משוועת?

השיכורים ההוללים – מטביעים ביין את כל היצרים, וסיפוק התאוות הגשמיות שלהם,

ואילו יהודי- כשהוא שותה בפורים, הרי הוא שותה לשם המצווה.

בעצם השתייה עצמה ישנו מסר עצום: אם כל השנה, אני בשליטה, או יותר נכון אני חושב שאני שולט בעניינים, הרי שבפורים, אני מסיר מעצמי את הכתר ומוסר אותו לריבונו של עולם, הוא המנהל, השולט, הקובע!! ואני – בסה"כ עבד שרוצה לעשות רצונו, בשביל זה אני מוכן אפילו לאבד את דעתי.

מעבר לכך, שתיית היין וערפול החושים, הוא הרבה פעמים התחברות לרצון הכנה הפנימי שלנו, ללא מסכות וללא פחד מהסביבה, בלי סייגים ובלי הפרעות חיצוניות.
לכל אחד מאתנו יש דברים שהוא רוצה אבל מתבייש לעשות, דברים שהוא בטוח שטוב ונכון לעשותם בצורה כזו, אבל הלחץ הסביבתי מונע זאת ממנו..
,
זה יכול להיות גם נושא שחשוב לנו לברר, אבל אנחנו מתביישים לדבר עליו.

אבל כולם יודעים שהאלכוהול מדבר אחרת, קצת משקה והלשון כבר מתגלגלת, הבושה נעלמת.

"נכנס יין יצא סוד".

פורים – הוא ההזדמנות להתבונן פנימה, ולחשוב בחופשיות, בלי הלחץ של "מה יגידו":

בין אם זה שיעור תורה, תפילה במנין, הנחת תפילין, או אפילו שמיעת הרצאה טובה שהנושא שלה מדבר אלי מאוד.

ביום רגיל, היינו מפחדים מאיך זה יתפתח, ומה יגידו עלי החבר'ה,

אבל בפורים כתוב בחז"ל:

"הדר קבלוה מאהבה"

כלומר, עם ישראל חזר וקיבל את התורה מאהבה.
כי כשרואים כאלה ניסים,

מתעוררת אהבה אדירה שמערפלת את החושים, ומתוך אהבה אפשר להתחייב להכל.

גם אצל זוג שמתחתן, קורה דבר כזה, בשביל האהבה, הם מוכנים להתחייב על הרים וגבהות, התחייבויות שאדם שפוי, מעולם לא היה לוקח על עצמו, זוהי "אהבה שמקלקלת את השורה", בשביל האהבה הזאת אדם מוכן לרוץ עד סוף העולם.

כן, גם אנחנו נשואים עם הקב"ה- נישואים של אהבה.

ואנחנו רוצים, משתוקקים ממש, לומר לו בכל דרך – ריבונו של עולם! אנחנו כ"כ אוהבים אותך! בשבילך נרוץ עד סוף העולם!!! אפילו את הדעת ניתן לך, כי הדעת היא שלך, אתה המחליט, הקובע, הנותן, האומר,

ואנחנו מה? אנחנו האוהבים שלך…

לצערינו, עכשיו אנחנו לא כל כך רואים ומרגישים את הניסים שנעשו אז…

וגם רגשות האהבה הבוערים שלנו מיטשטשים קצת במרוץ החיים ההגיוני, הרציונאלי, העסוק כך כך,

אבל… נשתה קצת יין נערפל את החושים ונתחבר לרצון הכנה הפנימי שלנו,

להתחבר לרוחניות, להתחזק, להתקרב לריבונו של עולם,

ושום דבר בעולם לא יוכל להפחיד או לעצור אותנו.

חייב איניש לבסומי עד דלא ידע…

פורים אקטואלי!

מי לא אוהב את פורים? קרנבלים, מסכות, יין וממתקים. כולם אוהבים את פורים.

אבל מה זה בעצם פורים? מאיפה השם הזה, "פורים"? למה אנחנו מציינים וחוגגים את יום הפורים?

פורים זה בעצם על שם ה'פור' – מילה נרדפת ל'גורל'. המן הרשע שהיה משריו של אחשוורוש מלך פרס, ערך הגרלה כדי לבחור את היום שבו כדאי לו להשמיד את העם היהודי. בגלל זה אנחנו קוראים ליום הזה "פורים"?

אבל רגע, בואו ננסה להבין? למה נקרא לו פורים? על שם ההגרלה? אנחנו חוגגים את ההגרלה או הניצחון של העם היהודי על המן הרשע? כמובן שאנו חוגגים את הניצחון, אז לא עדיף לקרוא לו "חג הניצחון"?

אם נעיין במגילת אסתר נגלה דבר מדהים!

מגילת אסתר זה הספר היחיד מבין כל ספרי התנ"ך, שבו לא מופיע בכלל שמו של הקדוש ברוך הוא. בכל המגילה אין אפילו אזכור קל של הקדוש ברוך הוא. כתוב שהיהודים צמו והתפללו, אבל לא כתוב למי הם התפללו. צריך להבין למה.

אם ננסה לסכם את המגילה בקצרה, נראה שמדובר לכאורה בסיקור חדשותי ומתומצת של האירועים שהתחוללו באותה עת בשושן הבירה.

הציבור מוזמן למשתה אחשורוש של שבעה ימים!

סקנדל בבית המלוכה של שושן הבירה!

המלכה ושתי מוצאת להורג!

אנטישמיות גוברת בכל מלכות אחשוורוש. המן הרשע ראש הפלג הקיצוני עולה לגדולה. המלך גזר גזירה חדשה. כולם חייבים להשתחוות להמן.

הסיפור של פורים לא קרה ביום אחד וגם לא בשנה אחת. זה סיפור שנמשך על פני תשע שנים, ובמשך כל הסיפור הזה שמו של הקדוש ברוך הוא לא מופיע. הוא היה נסתר.

זאת בדיוק המשמעות של 'מגילת אסתר', לגלות את הנסתר!

העם היהודי הבין שהוא בצרה, שהולכים להשמיד אותו, אבל היהודים לא שקעו בדיכאון עמוק וניסו להתחבא מתחת לאדמה. הם התכנסו ביחד, ופתאום הם פתחו את העינים והבינו שיש פה יד שמסובבת את הכל.

המן חשב שהכל זה רק צירופי מקרים. הכל מקרה בכל מקרה, אז אני אשמיד ואהרוג את כל היהודים מנער ועד זקן ביום אחד.

אבל היהודים הבינו שלנו יש שמירה מיוחדת מלמעלה, וכשהם פתחו את העיניים, פתאום הכל נהפך לטובה. עץ שהכין המן כדי לתלות את מרדכי היהודי, הפך לגרדום שעליו נתלה המן בעצמו. הסוס שהמן רצה לרכב עליו, שימש לבסוף את מרדכי כשהמן עצמו קורא לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

הכל התהפך לטובה.

יודעים מה? גם היום הסיפור שלנו לא כל כך שונה מסיפור המגילה. יש איזשהוא מלך, שליט בפרס (איראן) שרוצה להשמיד את כל היהודים ביום אחד, ויש מלכים ברחבי העולם שרוצים אולי לשתף איתו פעולה בשביל אינטרס פוליטי או סתם משנאת יהודים.

גם היום אנחנו קוראים עיתונים, מתעדכנים בחדשות ומרגישים שהכל זה בעצם רק פוליטיקה

אבל אם נלך בעקבות יהודי פרס באותם ימים, ונפתח את העיניים, נוכל לגלות פתאום שיש יד שמובילה ומנהלת את הכל. וכשנראה את זה ונגלה את האמת הזאת, פתאום הכל יתהפך לטובה, וכל המצב הקשה יהפוך למצב של אורה ושמחה, ונזכה ליום ההצלה אמיתי במהרה.

פורים שמח!

כמה טיפשים צריך כדי להוריד תמונה מהקיר?

איש אחד נכנס למכולת ושואל את המוכר כמה עולה לחם.
שואל אותו המוכר בחזרה: "איזה לחם – שחור או לבן?"

😊  😊  😊

עונה לו הקונה: "לא משנה, זה לעיוור.."
איש אחד הולך לרופא ואומר לו: "ד"ר, אני סובל מכאבים…"
הרופא אומר לו: "מה אתה חושב, שתהנה מהם?…

😊  😊  😊

כאשר הרבי היה עצוב ניסו תלמידיו לעודד את רוחו אך לא הצליחו. לבסוף קראו ל בדחן העיר, הרשל`ה להתארח בבית הרבי. הרבי קיבל אותו בסבר פנים יפות והסכים לארחו לכמה ימים, אך ניכר היה שהוא עדיין בדיכאון. בארוחת הצהריים הגדולה הכניס הרשלה כף אחת לכיסו. כעבור חצי שעה הכניס עוד כף לכיסו. שאל אותו הרבי "הרשל`ה, מדוע אתה מכניס כפות לכיסך?" והרשלה השיב "אדוני, אני קצת חולה והרופא רשם לי תרופה: לקחת כל חצי שעה כף". העלה הרבי חיוך על פניו ורוחו הטובה שבה אליו.

😊  😊  😊

שאלה: כמה טיפשים צריך כדי להוריד תמונה מהקיר?
תשובה: עשר. אחד מחזיק את התמונה ותשעה שוברים את הקיר.

😊  😊  😊

בדחן העיר הרשל'ה הלך אחרי הצהרים לחבר שלו. הם שיחקו ביחד וכשהרשלה רצה לחזור הביתה, אמא של החבר אומרת לו:
"הרשלה, הגשם יורד וקר מאוד בחוץ. אולי תשאר לישון אצלינו?"
"בסדר," אומר הרשלה. אחרי כמה דקות החבר ואמא שלו לא רואים את הרשלה. הם מחפשים אותו עוד ועוד ועוד ועוד ופשוט לא מוצאים.
אחרי שעתיים הרשלה חוזר עם כותונת, סחוט כולו. "לאן הלכת?" נדהם החבר.
"הלכתי להביא פיג'מה," עונה הרשלה.

😊  😊  😊

הרשלה נכנס לבית מרקחת ומבקש שמפו.
שואלת הרוקחת: "שמפו לשיער יבש?"
"לא, לשיער רטוב." משיב הרשלה. 

😊  😊  😊

היה ילד יהודי בכיתה של גויים וכולם צחקו עליו
יום אחד הוציאה המורה את התלמידים לחצר ושאלה:
"אתם רואים את העץ?"
"כן" ענו כולם
"סימן שהוא קיים" אמרה המורה
"אתם רואים את האלוהים של היהודי?"
"לא" ענו כולם
"סימן שהוא לא קיים"
אמר הילד היהודי:"אתם רואים את השכל של המורה?"
"לא" ענו כולם
"סימן שהוא לא קיים"

😊  😊  😊

חרדי עמד בחדר לידה וחיכה לבשורה,
לאחר כמה דקות הוא שומע שמודיעים לשכן בחדר שנולדו לו ארבעה ילדים, אומר האיש: איזה יופי אני גר בקרית ארבע וזה מתאים.
לאחר כמה דקות הוא שומע שאומרים לעוד שכן שעמד באיזור שנולדו לו שמונה ילדים, אמר האיש: איזה יופי מאוד מתאים אני גר בקרית שמונה.
התחיל החרדי לברוח משם, שאלו אותו מה קרה, אז אמר אני מפחד כי אני גר במאה שערים…

😊  😊  😊

פעם נתקל הרשלה בעיר אחת בהלך ששאל אותו אם הוא יכול לפי מצב הלבנה באותו לילה לקבוע אם מותר לומר את ברכת קידוש לבנה או לא? "אינני מקומי!", ענה לו הרשל`ה בקול מתנצל.

"גם אחרי הטרגדיה הקשה, אני חייב להחזיק מעמד"

יעקב לוסטיג

 

ישנם רגעים בחיי המשפחה, שבה נראה לרגע שהכל מסביב שחור משחור, ושכל מה שהיה עד עכשיו עומד להתפרק ולהיעלם לבלי שוב. ישנם רגעים של דכדוך עמוק כל כך, המכבה את נשמת האדם, ולמעשה הופך אותו למת המהלך בארץ החיים. ישנם רגעים, שבהם היאוש והאבל הכבד, מאיימים להשתלט על הנפש, ולעצב אותה בצבעים כהים, להפוך אותה למרירה וכאובה לאורך ימים ושנים.

הביטו לרגע מהחלון הקרוב אליכם, ראו את האנשים הצועדים ברחובה של עיר. כמה מהם נושאים על שכמם שקים של סבל וכאב? כמה מהם חיים שנים ארוכות בצלן של טרגדיות שחוו בימי חייהם? זה איבד את הוריו בצעירותו, וחברו איבד אח, הגברת ההיא עברה גירושין קשים ומכוערים, והילד שצועד לפני הושפל קשות על ידי ילדים רעים שהחליטו להתעלל בו.

כל אחד וצרור הכאב שלו. יש כאלו שבוחרים לקחת כל מכה קטנה ולרשום אותה על הלוח, הם נושאים עמם צלקות רבות, ומדי פעם מחטטים בפצעים שכבר הגלידו, מזכירים לעצמם כמה הם מסכנים. יש גם אנשים שמשתדלים לשכוח את הכאב והצער, ולמרות שהם עברו דבר או שניים בחייהם, הם נאמנים לצו החיים שקובע שהחיים ממשיכים למרות הכל.

אבל יש גם אנשים נדירים ומיוחדים, שלמרות שהם חוו סבל עצום, למרות שהם עברו טרגדיות קשות במיוחד, הם מתנערים פעם אחר פעם, משילים מעצמם את הכאב, זונחים את הצלקות, וממשיכים הלאה. את הצער אי אפשר לשכוח, את הכאב לא תמיד אפשר לרפא, אבל הם מתחמים אותו, סוגרים אותו במסגרת משלו, מקדישים לו פינה נסתרת בלב, וממשיכים הלאה במסלול החיים השמחים והמאושרים.

אחד מהאנשים הנדירים האלו הוא הרב אהרן מרגלית. כילד רך בשנים הוא חלה בפוליו, היטלטל בין חיים למוות, נותר משותק בכל גופו, וגם אחרי שנים, כשהחל להשתקם בכוחות על טבעיים לאחר אישפוז שנמשך כמעט חמש שנים תמימות !!! נותר עדיין עם שיתוק מלא של הכתפיים וחולשה ניכרת בידיים ובאחת מרגליו,  כשגמגום חריף מלווה אותו הלאה עד שגם ממנו נחלץ עם לא מעט מאמץ והרבה מאוד עבודה קשה.

הרב מרגלית שכל את אחיו חיים יעקב קאפל הי"ד שנפל במלחמת ההתשה, והמשיך הלאה בחיים. הוא לקה במחלת הסרטן הנוראית, הרופאים כבר ניבאו לו מוות בטוח בתוך שבועות אחדים, הצוואה כבר הוכנה וכל הסידורים נעשו, אבל הוא נלחם, נאבק במלאך המוות בשיניים ובציפורניים ושרד. מאז חלה הרב מרגלית פעמיים נוספות, ושוב נחלץ מהמחלה. הילד המשותק והמגמגם, הפך לאיש עסקים מצליח, ובהמשך לשופט בבית הדין לעבודה. כיום הוא נחשב לגדול המרצים החרדיים, והוא מוסר מאות הרצאות מדי שנה, בעקבות פרסום ספרו 'אתהלך' שבו הוא מגולל את סיפור חייו בחדות ובהומור אופייני.

אבל כל הכאב והסבל שחווה הרב אהרן מרגלית, כאילו לא הכין אותו לרגע האמת. הרגע שבו הוא שכל את בנו חיים יעקב. 'חיים יענקלה' כפי שהוא נהג לכנותו בחיבה. את השם העניק לבנו על שם אחיו שנפל במערכות ישראל, וכעבור עשרות שנים הוא ליווה את בנו למנוחות, ספד לו בקול בוכים וקבר אותו במרחק של כמה מאות מטרים מהבית בו הוא מתגורר בקרית דוד ברחובות.

הרב אהרן מרגלית מספר:

"לפני עשר וחצי שנים, איבדנו בן שנהרג בנסיבות מאוד טרגיות. כשנה לאחר חתונתו.

"זה קרה במהלך טיול שעשו חיים יענקלה ורעייתו קרן בקובה הסמוכה לאמריקה. גם אנחנו עצמנו היינו באותה תקופה בחו"ל במדינה אחרת, ועד שחזרנו ארצה  והצלחנו להביא את הגופה לארץ ארכו כמה ימים של ייסורי נפש קשים, ושל הפעלת מערכות חובקות עולם כדי להאיץ את הבירוקרטיה הקשה במדינה הקומוניסטית, ולהביא את גופת בני לקבר ישראל.

"אני רוצה לספר על רגע מאוד דרמטי שהיה לי בליל הלוויה.

"הלוויה היתה גדולה, השתתפו בה אלפי אנשים, תושבי רחובות, בני משפחה וידידים רבים. היא נמשכה על פני שעות ארוכות, וכשחזרנו הביתה בסביבות השעה שתיים בלילה, לאחר סיום הלוויה, נכנסתי הביתה. הבית היה כבר מלא אנשים.

"אשתי והילדים הגיעו לפני. בנוסף המתינו בבית שכנים, בני משפחה, וידידים. אני נכנס הביתה, וליד הקיר ממולי, ניצבים אשתי וילדי. מתבוננים בי. באותו רגע, מבלי שחשבתי על זה מראש, מבלי שתכננתי ומבלי שהתכוונתי, פרץ מתוכי מונולוג, חזק וארוך.

"במהלך הלוויה הספדתי, אמרתי כל מה שרציתי לומר, הייתי מותש לחלוטין פיזית נפשית ורגשית, אבל כשראיתי את עיניה של אשתי והילדים זה פרץ החוצה וכך אמרתי להם:

"עד היום ישבנו על רכבת החיים, וכולנו היינו בטוחים, שמצפות לנו עוד תחנות רבות, שמחות ועליזות. והנה נפער בור אדיר בקרון שלנו, חיים יענקלה שלנו נפל פנימה ונהרג, והבור הנורא הזה מאיים לסחוף את כולנו אל תוכו.

"רבקה אשתי היקרה, אני מבטיח לך בעזרת ה', אני לא נופל פה. אני מרגיש שכל כולי כבר נמצא למטה, בקושי בקושי אני נאחז ברצפת הקרון, בקצות אצבעותי, אבל אני לא אפול פה, רבקה אני חייב את זה לך, אני חייב את זה לכם ילדים יקרים, ואני חייב את זה גם לחיים יענקלה שלנו שהלך מן העולם ולא השאיר אחריו אף אחד.

תפקיד חדש נכון לנו מהיום, לדאוג לעילוי נשמתו של חיים יענקלה, כי אם אנחנו לא נעשה זאת אין מי שיעשה זאת, לצערנו לא נשארו ילדים אחריו. רבקה אני מפציר בך, תני לי יד, נשנס מותניים, נאמץ כל טיפה של כח, ונעלה מחדש על רצפת הקרון. הרכבת שלנו חייבת להמשיך ולנסוע, ועוד בעזרת ה' יכונו לנו תחנות שמחות ועליזות.

"רבקה כמו שאני חייב את זה לך, את חייבת את זה לי. את חייבת את זה לילדים, ואת חייבת את זה גם לחיים יענקלה.

"ילדים יקרים, אני רוצה לבקש מכם, חלילה וחס אל תפלו פה, תמשיכו את החיים, אתם מחויבים את זה כלפינו ההורים, אתם גם מחויבים את זה כלפי האח שלכם שנהרג.

ילדים, כשאני מדבר על להמשיך את החיים, אני מתכוון ל'חיים שיש בהם'. חיים מלאי תקוות וחלומות. מלאי עשייה, יצירה, חיים שיש בהם, כפי שחיים צריכים להיות. היו פעמים רבות בחיי שפגשתי אנשים שמתהלכים ברחוב, אוכלים, מתלבשים, אבל הם כבר מזמן מתו. לא חיים כאלו אני מאחל לכם, ולא חיים כאלו אני רוצה בשבילי.

"נישא תפילה לבורא עולם נפציר ונבקש, 'אבא, תן לנו כח להמשיך לחיות, אבל חיים שיש בהם'. קיבלנו מכה קשה וכואבת. זה לא פשוט לעלות כעת מחדש אל רצפת הקרון ולהמשיך בחיים, אבל זה הציווי שלנו. זה הציווי שהבורא ציווה אותנו בתורתו "ובחרת בחיים".

"אדם צריך לבחור בחיים בכל רגע ורגע. בכל שעה ושעה לבחור בחיים. בואו נגיד לבורא עולם 'אבא, אנחנו בוחרים בחיים. אנחנו לא מבינים מה קרה לנו ולמה זה קרה, אבל אנחנו סומכים עליך ש"מאת ה' לא תצא הרעה". ברור לנו שטוב לחיים יענקלה הי"ד, וטוב גם לנו. עוד נראה את הטוב בעתיד, אנחנו סמוכים ובטוחים שזה תכלית הטוב. אבל בבקשה תן לנו כח להמשיך בחיים מלאים וחיים מאושרים'.

"יש רגעים שבהם זה עת לספוד. יש רגעים שבהם זה עת לבכות, אבל בשאר הזמן צריך לעסוק בעשיה, בחלומות, תקוות, ניצול הזמן, ניצול החיים, מיצוי הדברים הנפלאים שיש בחיים.

"ילדים יקרים דעו לכם, עם בורא עולם אנחנו לא משחקים במשחקי ילדים. ילדים משחקים וכשנמאס להם הם אומרים "פוס", "עצור", "לא רוצה לשחק אתך יותר". אבל אצל בורא עולם אין לנו את הפריווילגיה לומר די, אין לי כח יותר. אני לא יכול יותר, כשל כח הסבל.

"בורא עולם מצווה עלינו "ובחרת בחיים" וכל עוד הנשמה באפינו אנחנו נבחר בחיים, נגיד ונבקש ונתפלל על החיים – אנחנו נבחר בחיים.

"ועוד משהו חשוב, ברגע הזה אני רוצה לומר לכם ילדי היקרים, יש בבית מאה וחמישים איש. כולם מסתכלים עלינו, ומחר בכל רחובות ידברו על מה שקרה כאן עכשיו. אבל ברגע הזה מתבונן בנו עוד מישהו, ברגע הזה גם בורא עולם מתבונן בנו ויחד איתו כל הפמליה של המלאכים שלו, ובורא עולם אומר להם 'בואו נראה איך אהרלה מתמודד עם האתגר הגדול שנתתי לו'.

"זה אותו בורא עולם שנתן לנו את כל הטוב שיש לנו, וגם את מה שכל כך כואב, זה גם ממנו, הוא רוצה לראות איך אנחנו מתמודדים, זה הרגע, זה המבחן. נוכיח לו שאנחנו מאמינים בו, ונתמודד כמו שהוא רוצה שנתמודד מתוך אמונה וביטחון ומתוך בחירה בחיים".

"עד כאן המונולוג מאותו לילה טעון וכאוב. אבל עכשיו, עשר וחצי שנים אחרי, אני רוצה להוסיף עוד משהו ולומר לקוראים שיקראו את הדברים האלו: כל פעם שאתם סופגים מכה קטנה או גדולה, ואפילו בכל פעם שמבשרים לכם בשורה משמחת, תתמקדו בשני דברים:

א. מה אני יכול לעשות עכשיו באופן מועיל? נכון, אני עובר כעת אתגר קשה, הפסדתי עכשיו הרבה כסף, אבל לשבת ולהיות מסכן לא יעזור לי, במקום זאת אני צריך לעשות משהו מועיל כדי לנסות להתאושש ולהשתקם.

ב. ברגע הזה, מה בורא עולם רוצה ממני שאעשה. מה המטרה של מה שקרה לי עכשיו? מי שמרגיל את עצמו לשתי המחשבות האלו, יודע לשלוט בכל מה שקורה לו בחיים, ואפילו כשהוא סופג חלילה מכה אנושה, הוא מצליח להתאושש מהר יותר, ולחזור למסלול החיים.

אני הייתי מותש, לא היתה לי טיפת כח. באותו שבוע הרמתי אלפי טלפונים לשלל גורמים וארגונים כדי שיעזרו לי לחלץ את גופת בני ולהביאה לארץ. הייתי עסוק בסידור ההלוויה ועוד ועוד. לא נותרה בי טיפת כח, אבל גם לא היתה לי ברירה אחרת. ראיתי את המבט שאשתי תולה בי, אם אני עכשיו מתפרק גם היא תתפרק, ואם שנינו נתפרק גם הילדים יתפרקו, והמשפחות שלהם, הכל יתפרק, הכל יתמוטט. אין ברירה. אני חייב להתאושש ולהתחזק משום שיש לי אחריות עצומה כלפי המשפחה שלי וזה גם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני עכשיו, וזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כעת באופן מועיל!

המן עשיר כמו טראמפ – המליארדרים מכל הזמנים

מה אתם יודעים על טראמפ?

כן, דונאלד טראמפ, זה הנשיא של ארצות הברית לשעבר.

יש לו כסף… הרבה מאד כסף!! אחד האנשים הכי עשירים בעולם! צי מטוסים, מגדלי פאר אחוזה מפוארת! עושר מנקר עיניים.

אז עכשיו לכו 2000 שנה אחורה.

המן האגגי, אותו אחד שרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. מדובר פה באחד האנשים העשירים ביותר בעולם, המשנה למלך ששולט על כל העולם! הוא היה עשיר אף יותר מטראמפ של ימינו, עושר עצום!!

אבל כל זה איננו שווה לו…

מתואר במגילה כך: "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (פרק ה, פסוקים יא-יג)

מדובר פה במליארדר. משו בסדר גודל שאיננו יכולים לתפוס בדעתנו (הוא מציע לשקול לידי המלך עשרת אלפים כיכר כסף, שזה במטבע של היום אולי משהו כמו מאה ושש עשרה מיליארד שמונה מאות אלף וארבע עשרה דולר) יש לו משפחה ברוכת ילדים, עשרה מתוכם בנים!

יש לו כבוד, הרבה כבוד!! הוא האורח היחיד המוזמן למשתה של אסתר, כל העולם משתחווה לו, כולם!! כושים, הודים, פרסים ותימנים..  וכן, גם יהודים. חוץ מאיש אחד היושב בשער המלך, מרדכי היהודי. מרדכי לא כורע ולא משתחוה.

אבל אצל המן, זה או הכל או כלום!

יש לו כבוד, משפחה מפוארת, כסף כמו מים. אבל לא. כל זה איננו שווה לו. לא שווה כלום! גורנישט.

זה הרי מדהים!

ניתן לראות עד כמה גאוותו של האדם יכולה לדרדר אותו לתהומות, אדם שיש לו הכל מבחינה חומרית, יכול להגיע לכליון מוחלט ברגע שמתמקד במה שאין לו. ברגע שנוגעים בנקודת התורפה שלו, ופוגעים באגו שלו.

איזה הוא עני? זה שמתמקד במה שאין לו!

מתי ואיך שורפים את החמץ?

לקראת חג הפסח אנו משקיעים זמן רב ומחשבה בקיום מצוות ביעור חמץ, שמשמעותה שלא יהיה בביתנו חמץ במהלך חג הפסח. את קיום המצווה אנחנו מתחילים בניקיון יסודי של כל חלקי הבית בהם עלול להימצא חמץ, בהמשך אנו עוברים למכירת החמץ הנותר לגוי וגם עורכים 'בדיקת חמץ' כדי לוודא שלא נשארו בבית פירורי חמץ שאנחנו לא מודעים לקיומם.

אבל למרות המרדף האינטנסיבי אחרי כל פירור סורר של חמץ, אנחנו עדיין משאירים כמות קטנה של חמץ כדי שיהיה לנו מה לאכול בערב פסח בשעות הבוקר, וכדי שיהיה לנו גם חמץ לשרוף, כדי לקיים את מצוות ביעור חמץ בהידור רב.

אז קודם כל חשוב לדעת שהאיסור לאכול חמץ קיים לא רק מזמן כניסת חג הפסח, אלא כבר בשעות הבוקר של ערב החג – י"ד ניסן שיחול השנה ב-22 באפריל. את החמץ מותר לאכול השנה עד השעה 9:50 בערך. את שריפת החמץ יש לסיים עד השעה 11:15 בערך.

עוד דבר שכדאי מאוד להיזהר בו זה לקנות יום לפני ערב פסח כמות מצומצמת של פיתות שיספיקו לארוחת הבוקר. ארוחת בוקר עם לחם או לחמניה עלולה לגרום לכך שהחמץ יתפורר על הרצפה ותצטרכו שוב לשטוף את כל החדר כדי לוודא שלא נשאר חמץ לפסח חלילה וחס.

  • מתי שורפים חמץ?

אפשר להתחיל לשרוף את החמץ כבר עם אור הבוקר, ויש לדאוג לכך שעד השעה 11:15 הוא כבר יהיה שרוף.

בעיקרון אפשר לבער את החמץ בכל דרך. אפשר לאכול אותו עד תום ולא להשאיר ממנו כלום. אפשר גם לפורר אותו ולזרות אותו ברוח במקום פתוח, אפשר להשליך אותו לים, או לחילופין לזרוק אותו בשירותים ולהדיח אחריו את האסלה.

עם זאת, יש הידור מיוחד בכך שנשרוף את החמץ דווקא באש, ולשם כך מספיק 'כזית של חמץ' – פרוסת לחם אחת, חצי לחמניה, או אפילו חופן של כעכים או בורקסים. את החמץ יש לשרוף במדורה שתהיה קצת גדולה, כדי שהוא יישרף היטב.

אחרי שהחמץ נשרף יש לומר את הנוסח שאמרנו אחרי 'בדיקת חמץ':

"כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ, וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ, וּדְלָא יְדַעְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא".

מי שאינו מבין ארמית צריך לומר זאת גם בלשון הקודש: "כל חמץ ומחמצת שיש ברשותי, שלא ראיתיו, ולא ביערתי אותו, ולא ידעתי על קיומו, שיתבטל ויהיה הפקר כמו עפר הארץ".

  • חשוב לדעת

אם רוצים לשפוך חומר דליק כמו נפט או טינר לשרפה, כדאי לשפוך אותו לפני שמדליקים את האש משתי סיבות:

  • מדי שנה אנו שומעים על כוויות אנשים שנפגעו במהלך שריפת חמץ וסובלים מכוויות קשות בגלל שפיכת חומרים דליקים לתוך אש בוערת. זה מסוכן מאוד ויש להימנע מכך.
  • אם החומר הדליק ייגע בלחם, הוא מבער אותו באותו הרגע, כי הלחם נפסל לאכילה ושוב אין עליו דין של חמץ. אם כן הפסיד הבעלים של הלחם את ההידור של ביעור החמץ בשריפה, כי הוא ביער את החמץ שלו על ידי שפיכת נפט וכדו'.

אם סיימתם לאכול את כל החמץ ולא נשאר לכם חמץ לשרוף, לא קרה כלום. אומנם הפסדתם את ההידור של ביעור החמץ באש, אבל לא עשיתם בכך שום איסור.

אם נשארה לכם כמות גדולה מדי של חמץ, ואתם לא יכולים להבעיר מדורה גדולה כל כך, אפשר לפסול את החמץ לאכילה ולזרוק אותו למיכל האשפה הציבורי. איך פוסלים אוכל לאכילה בפועל? שופכים עליו אקונומיקה, נפט, או אפילו מרססים אותו עם תרסיס להשמדת נמלים וכדו', ובכך מבטלים אותו ומסירים ממנו את הכינוי "חמץ".

להיכן נעלמו הניסים שנעשו לאבותינו?

יעקב לוסטיג

 

החוק כבר נחקק, הפקודה ירדה לשטח, וכולם התחילו להתכונן לקראת היום הגורלי. היהודים התחילו להפנים שבקרוב הם עומדים למות יחד עם ילדיהם וכל בני משפחותיהם, ושונאי היהודים החלו לצחצח את החרבות ולהשחיז את הפגיונות לקראת המבצע הבינלאומי להשמדת העם היהודי.

מרדכי קרע את בגדיו, לבש שק ואפר, היהודים בשושן צמו שלושה ימים, גם אסתר המלכה צמה, והקדוש ברוך הוא שמע את התפילות, קיבל את התחינות וביטל את הגזרה. פתאום התהפך לבבו של המלך אחשוורוש, והשנאה שלו ליהודים הפכה את טבעה. בתוך רגעים אחדים הכל התהפך והמלך הורה לתלות את המן על העץ הגבוה שהכין למרדכי.

איזה נס עצום! איזה מהפך!

איך אפשר בכלל לתאר את המחשבה שהרגישו היהודים באותם ימים? הם עמדו על סף מוות, ופתאום לא רק שחייהם ניצלו, אלא שהם הפכו לעם הכי חשוב והכי מכובד בממלכה. האויבים שלהם התחילו להחניף להם, ניסו להפוך לחברים שלהם, ביקשו לזכות בקרבתם.

אבל מה זה שווה בכלל?

את מי מעניין הניסים שקרו לאבות אבותינו לפני אלפיים שנה ויותר? יותר מעניין מה שקורה אתנו, מה שקורה לנו בזמן הזה.

ומה קורה לנו? קורים לנו פיגועים, מתקפות טרור בלתי פוסקות. בטורקיה ובבולגריה, בצרפת ובקוסטה ריקה, בכל מקום שונאים אותנו, בכל מקום מבקשים לפגוע בנו. להיות יהודי זה להיות חיה נרדפת שכל הזמן יש מי שמבקש לצוד אותה ולשים קץ לחייה.

איפה הניסים של פעם? האם הם חלפו לבלי שוב?

התשובה היא כמובן שגם היום אנחנו חווים ניסים עצומים. צדיקי הדורות מסבירים שהנס של פורים היה גדול יותר מהנס של חנוכה, כי בחנוכה באו כמה מכבים גיבורי רוח, ובצורה על טבעית הצליחו לנצח את הצבא האדיר של האימפריה היוונית. זה היה נס גלוי וברור לכל העמים.

אבל בנס פורים לא היה שום ניצחון של חלשים על גיבורים, ואפילו לא מעטים על רבים. כל מה שקרה זה שהמלך אחשוורוש שינה את דעתו, אחרי שהתברר לו שאסתר המלכה היא בת לעם היהודי. מה הביג דיל? אפשר כבר לחשוב… המלך שינה את דעתו, זה קורה! איפה הנס הגדול שממנו אנחנו מתרגשים עד היום?

דווקא בגלל זה השמחה של פורים גדולה יותר מהשמחה בחנוכה, כי בפורים היהודים השכילו להבין שגם אם זה היה נראה כמו תהליך טבעי, זו היתה תוצאה של שלושה ימי צום ותפילה, זו היתה תוצאה של נס אדיר שעשה הקדוש ברוך הוא לעם היהודי. הם היו מספיק חכמים כדי לא לעצום עיניים ולחשוב שהכל קרה באופן טבעי לחלוטין.

ואיך זה קשור אלינו?

כי גם בזמנים שלנו אנחנו חווים ניסים עצומים. העם היהודי הוא העם הנרדף, עשרות מדינות בעולם מסרבות לנהל יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, וגם רבות מאלו שכן מכירות במדינת ישראל מצביעות נגדה באו"ם ובמועצת הביטחון בכל הזדמנות. הם תמיד יגנו אותנו במועצת זכויות האדם ובמועצת הפליטים, הם תמיד יאשימו אותנו בבית הדין הבינלאומי בהאג ובמוסדות האו"ם בג'נבה.

ובכל זאת אנחנו שורדים. אנחנו חיים, נושמים ואפילו קצת בועטים.

קחו דוגמה מגל הטרור שפוקד אותנו בימים אלו. כבר יותר מחצי שנה שיש בארץ פיגוע כל יום! בימים רבים יש יותר מפיגוע אחד. מדובר במאות פיגועים! מאות!

מספר ההרוגים בכל אותן מאות מתקפות טרור עומד על כמה? 34 הרוגים הי"ד. 34 הרוגים זה המון, זה הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים להכיל ולהבליג.

אבל בואו נראה רגע מה קורה במדינות השכנות: רק בשבוע שעבר היה פיגוע בטורקיה בו נהרגו 37 בני אדם בפיגוע אחד! בשבת האחרונה נהרגו בטורקיה ארבעה בני אדם בפיגוע נוסף. לפני חודש נהרגו שם 32 בפיגוע אחר.

בסוריה נהרגו לפני כחודש יותר מ-130 בני אדם בפיגוע אחד. בניגריה רוצחים הטרוריסטים מאות בני אדם בכל מתקפת טרור. במצרים נהרגו השבוע 19 בני אדם ביום אחד של מתקפות טרור בחצי האי סיני, ובצרפת במתקפת הטרור הגדולה נרצחו 130 בני אדם.

בארה"ב במתקפה הגדולה על בנייני התאומים ובניין הפנטגון נהרגו קרוב ל-3,000 בני אדם!

בואו נחזור רגע לנתונים של הפיגועים בארץ: מאות רבות של מתקפות טרור. 34 הרוגים.

אז נכון, אנחנו יכולים לטעון שזה בזכות הערנות הגבוהה של האזרחים וכוחות הביטחון, אנחנו יכולים להסביר שזה בגלל העובדה שהטרוריסטים בארץ עובדים באופן יחידני ופועלים בלי תשתית ארגונית שתספק להם חומרי חבלה וחגורות נפץ, ואנחנו יכולים לטעון שזה בזכות העבודה האינטנסיבית של המודיעין הישראלי על כל זרועותיו.

אין ספק שכל הגורמים הללו תורמים למערכה, אבל גם במקרה של נס פורים היה גורם מאוד מאוד מרכזי שתרם להצלת העם היהודי: אסתר המלכה הטתה את לב אחשוורוש, גרמה לו לכעוס על המן ולשנות את הגזרה שגזר על העם היהודי. אבל גם אסתר ומרדכי, וגם העם היהודי בכללותו השכילו להבין שזה לא סתם הצלחה גשמית, אלא נס משמים, שמכוסה בשכבות עבות של הסתרה, עד שהוא נראה כמעט כמו תהליך טבעי שהתחולל מעצמו.

'יהיו רופאים שייעלבו ויאמרו: סליחה, אני עשיתי את כל העבודה ואת מודה לקדוש ברוך הוא?!"

יעקב לוסטיג

 

בית החולים הוא מקום שבו הפעילות אינה פוסקת לעולם. לילה ויום, חג ושבת, חורף וקיץ, בכל עת ובכל זמן עמלים הרופאים, האחיות ואנשי הצוות מסביב לשעון. הם נמצאים במאבק מתמיד מול מלאך המוות, מצילים מידיו עוד ועוד אנשים.

לפעמים יכול הרופא להציל אדם בשתי דקות, על ידי פעולה מתאימה ברגע האמת הוא מציל אותו ובכך הסתיימה מלאכתו. במקרים רבים הצלת החיים אורכת זמן, שבועות של טיפולים ותרופות, שנים של מעקב וביקורות, עד שהחולה מחלים ממחלתו ואפשר להכריז עליו שהוא ניצל ממות.

דמיינו לעצמכם רופא שפועל במקרה חירום. הוא מתאמץ בכל כוחו להציל את החולה, הנשמה באמבו, מכות חשמל, הזרקת תרופות לוריד ועבודה אינטנסיבית בניסיון להציל את החולה הצעיר שעוד רגע חייו עוזבים אותו לנצח.

והנה המאמצים הרבים פעלו את פעולתם. הצפצוף הפראי של המוניטור התייצב, וחייו של האדם ניצלו. מכת חשמל אחת פחות, והוא היה מת. שיקול הדעת של הרופא התברר כמדויק, ובזכותו ניצלו חייו של אדם צעיר, אב לילדים קטנים וחמודים.

הרופא נשען לאחוריו ומרגיש תחושת סיפוק עצומה. טעם מתוק מתפשט בפיו. "הצלתי חיי אדם", זאת תחושה שאי אפשר להתרגל אליה אף פעם, היא תמיד גורמת לעונג נפשי עמוק.

פתאום שומע הרופא את רעייתו של הצעיר שלפני דקה כמעט מת, והיא זועקת בהקלה, "הוא חי. הוא חי. הוא ניצל, ברוך ה', יש אבא לילדים, השבח לבורא עולם".

יהיו רופאים שיעלבו, שיאמרו "סליחה, אני עשיתי את כל העבודה ואת מודה לקדוש ברוך הוא?!".

פנינו לד"ר מנחם ברייר, סגן מנהל רפואי בבית החולים 'מעייני הישועה', ומי שנחשב למומחה ואוטוריטה עולמי בכל הקשור לשילוב של הלכה ברפואה. הרב ברייר הקדיש את חייו לנושא זה, והוא עומד כבר עשרות שנים בקשר רציף עם גדולי הרופאים וגדולי הרבנים פוסקי ההלכה בארץ.

ד"ר ברייר מסביר שהתחושה הזאת של זחיחות הדעת, והעובדה שישנם רופאים שחושבים שהם במו ידיהם הצילו את החולה, כביכול בלי עזרתו של הקדוש ברוך הוא, מצויה דווקא אצל הרופאים הצעירים יותר.

"פעמים רבות אפשר למצוא רופא צעיר שחושב שהוא כל יכול הוא המחליט מי לחיים ומי למוות. הוא מציל חיי אדם ומסתחרר מתחושת חשיבות. זה בהחלט לא דבר פשוט להעניק לאנשים שנות חיים נוספות."

"אבל כשהשנים חולפות והרופא מתבגר, הוא רואה שלמרות הידע והניסיון הרב שצבר, קורה שחולים הולכים לו בין הידיים. לא תמיד אפשר להסביר את זה, ישנם חולים שמתים פתאום, למרות שכל הסימנים והנתונים הראו שהם אמורים להאריך ימים, ויש גם לא מעט מקרים הפוכים, של חולים שמאריכים ימים הרבה ובאיכות חיים טובה מעבר למשוער. הרופא מתחיל להפנים שהוא לא לבד בתמונה, שיש עוד גורמים שמכריעים מי יחיה ומי ימות, הוא מתחיל לפתח את ההבנה המתבקשת, שיש בורא ומנהיג לעולם" יש "רופא חינם".

"לא זו בלבד, אלא שהרופאים בעלי הניסיון רוצים פעמים רבות לדעת מה היא עמדת תורת ישראל, כי היא נותנת להם שקט נפשי ובטחון אתי, כשהם נצמדים להלכה הם יודעים שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה. רק באחרונה היה לי סיפור של רופא שאינו דתי, מבית החולים במרכז, הוא פנה אלי עם סיפור של ילד בן ארבע שהיה חולה במחלה קשה שמובילה אותו לסופו רחמנא ליצלן, והרופא העריך שנותרו לו רק כמה שעות בודדות לחיות.

"היתה התלבטות האם לחבר את הילד למכונת הנשמה ולהאריך את חיי הסבל שלו מעט לבקשת ההורים, או שעדיף לתת לו למות בלי התערבות וכך הוא יסבול פחות. זאת שאלה מאוד מאוד קשה, איך יכול אדם לקבל במו ידיו החלטה לגבי חיים של ילד? מאיפה אתה לוקח את הסמכות לקבוע אם הילד הזה ימות היום או מחר? מי שמך?

"אמרתי לאותו רופא שלפי הסימנים והנתונים שהוא מתאר לי, הילד הזה מוגדר לפי ההלכה כגוסס-שיחיה רק עד 72 שעות, ואנחנו כבר לא יכולים לעזור לו. עלינו להימנע מהתערבות חיצונית דרסטית. זאת לא החלטה שלי ולא של הרופא הבכיר, זאת ההלכה הפסוקה בלבד, ואנחנו יכולים לחיות עם זה במצפון שקט.

"הרופא ביקש ממני שאראה לו את פסק ההלכה שהייתי מעורב בו בנושא "הטיפול בחולה הסופני" מגדולי הרבנים פוסקי ההלכה. שאלתי אותו לשם מה אתה זקוק לפסק ההלכה? אני הרי יודע שהרופא מאמין לי. השיב לי הרופא שהוא יוצא בקרוב לארה"ב כדי להשתתף במפגש חשוב של המטואונקולוגים ילדים באוניברסיטת הארווארד, והוא רוצה להראות להם את הפסק הזה כדי להראות להם איך היצמדות לכללים אתיים דתיים הלכתיים יכולה לפטור רופא מבעיות מצפוניות קשות מאוד".

 

"אקבל את פניו של מלאך המוות עם סכין בין השניים"

יעקב לוסטיג

 

הרב אהרן מרגלית חלה בילדותו בפוליו, היה משותק בכל גופו ולמרות הכל הצליח להשתקם, הפך לאיש עסקים מצליח ולשופט בבית הדין לעבודה בבאר שבע. הוא התמודד שוב מול מלאך המוות כשהתברר לו שהוא לוקה במחלה ממארת וקטלנית במיוחד, ונגד כל הסיכויים החלים ממחלתו. מאז הוא חלה והבריא פעמיים נוספות, אבל הוא מתעקש בתוקף: "הייתי חולה רק שמונה דקות".

פנינו לרב מרגלית, וביקשנו שייתן לנו הדרכה איך עושים זאת בפועל? איך אפשר לנצל את האמונה בבורא עולם בצורה יעילה כל כך, ולהפוך אותה לכלי נשק עוצמתי שמנצח את כל הקשיים והמשברים, ואפילו את הטבע בכבודו ובעצמו?

"הדבר הכי עוצמתי שאני יכול לומר בעניין הזה, זה להיזכר בלילה הגורלי שבו נודע לי לראשונה על על כך שאני חולה ושאני בסכנה ממשית.

היתה אומנם הכנה מסוימת במשך כמה חודשים קודמים, היו סימנים, עשיתי בדיקות, פעמיים ביופסיה וקיבלתי תשובות שהכל בסדר. אבל חלפו שמונה חודשים והפצעון שהופיע על הפנים שלי הולך וגודל. הייתי אצל הרב אלימלך פירר. הוא העיף מבט על הפצעון ומיד אמר לי "זה לא גידול שפיר", בניגוד לחוות דעת הפתולוגיות שקיבלתי. אמרתי לו, אבל הרופאים אמרו שזה שפיר ובדיקות המעבדה אישרו את זה, אבל הרב פירר אמר לי "אני אומר לך זה לא הימנגיומה וסקלארית".

בהנחיית הרב פירר אני מבקש מהרופאים בארץ שיכינו דגימות, ומוצא יהודי שנוסע לניו יורק. הוא מבטיח לי שהוא נוסע דבר ראשון למנהטן, לקליניקה של פרופ' אקרמן, אליה הפנה אותי הרב פירר. כעבור מספר ימים מהיום שהגיעו הדגימות למרפאה, הודיעה לי המזכירה של אקרמן שאני אקבל תשובות עד הערב לפי שעון ניו יורק. מסרתי לה את מספר הפקס שלי בבית, וב-12 וחצי בלילה אני יושב עם הבת שלי שהיתה אז נערה כבת 16, לא הייתי לחוץ ולא מרוגש, אחרי הכל כבר עשו פתולוגיה פעמיים, והכל היה בסדר. אשתי הלכה לישון כבר שעה קודם.

פתאום מצלצל הפקס, ניגשתי לקחת את הדף שהתקבל. הכל כתוב באותיות לטיניות, צפוף מאוד, לא הבנתי את התשובה, אבל ראיתי שזה מפרופ' אקרמן, והצלחתי להבין שכתוב שם, 'אנגיו סרקומה'. נכנסתי ללחץ, שלחתי את הבת שתלך לישון, ומיד העברתי את המסמך בפקס לאחי מנחם המתגורר בלונדון. ביקשתי ממנו שייכנס לביתו של השכן שלו הרב חיים אליהו קרנקרוט, הוא בן דוד של רעייתי ונחשב למומחה רפואי, מעין המקבילה הבריטית של הרב פירר. כמובן שהטלפון לא נח לרגע, אני בלחץ היסטרי, מנסה לברר מה זה אומר, ואחרי שלושת רבעי שעה מתקשר אלי השכן של אחי: "ר' אהרן", הוא אומר לי ביידיש, "עס איז א שווערע פעקל", או בעברית, זה 'תיק' רציני מאוד.

הוא עודד אותי שלא אאבד תקוה וניסה להרגיע אותי שהוא מכיר את גדולי הרופאים ויכול להפנות אותי אליהם, אבל הוא רוצה שאני אבוא אליו מיד במוצאי השבת ללונדון. "עזוב הכל וצא לדרך אבל אל תהיה בלחץ…".

לא כל כך הבנתי איך אפשר לעזוב את הכל ולהגיע במהירות ללונדון, בלי להיות בלחץ. ואם לא די בכך, אחרי כמה דקות מתקשרת אלי אשתו ומנסה להרגיע אותי "אנחנו רואים פה הרבה ניסים גלויים", היא אומרת לי. "אנחנו רואים כשאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, ובכל זאת אסור להתייאש".  אחרי שיחת העידוד הזו, כבר הבנתי שהמצב שלי באמת באמת קשה מאוד…

לאט לאט התחילה התמונה להתברר. הבנתי שמדובר באנגיו סרקומה, זו מחלה מסוג נדיר שמעטים הם האנשים שהיה להם אותה בראש. הפרוטוקולים מאוד נוקשים בעניין הזה, כל הסרה של גידול מהסוג הזה מחייבת ניקוי מוחלט של 2 ס"מ מהרקמות לכל צד מקצה הגידול. במקרה שלי הגידול הוא בין העין למוח, מה שאומר שאין איפה לחתוך.

אחי התקשר לפרופ' אקרמן מניו יורק ושאל אותו מה עושים הלאה אחרי התוצאה החמורה של הבדיקה, אחרי הניתוח שבו יסירו את הגידול, איזה טיפולים עושים ומהו המקום הכי טוב בעולם לטיפולים כאלו? וד"ר אקרמן אומר לו בצער רב: "תגיד לאחיך שלא יעשה כלום. ממילא אין שום טיפול מוכח שיגרום לו להאריך ימים. כימותרפיה לא תעזור במקרה הזה, וההקרנות צריכות להיות חזקות כל כך, שאין שום סיכוי שהן לא תגרומנה לנזק מיידי בהיקף גדול מאוד לעין ולקליפת המוח. עדיף לא לטפל בזה בכלל".

מנחם לא ענה לי את התשובה המלאה אבל מהגמגום שלו וממעט הנתונים שהוא כן סיפק לי הבנתי שהספירה לאחור כבר החלה.

בשלוש בלילה הסתיימו הטלפונים. כבר אין לנו מה לדון עוד בעניין בשעה מאוחרת כל כך, אשתי ישנה, הבת שלי ישנה, ואני יושב לבד במטבח, נאלץ להתמודד עם המחשבה על מה שהולך עכשיו להיות, בלי שיש לי משהו להעסיק את עצמי בו כדי לרכך את המכה.

זה היה הרגע שבו נשברתי.

ניסיתי לומר פרקי תהילים אבל לא הצלחתי. פרצתי בבכי מטלטל. מי ידאג לבת שלי הלא נשואה? מי ידאג לילדי שכבר נישאו והקימו בתים? מי יטפל במשפחה שלי? בהורים שלי? אני מעורב בהרבה מאוד דברים, יש לי תוכניות, מה אני עושה?!

אני מנסה לומר תהילים ולא מצליח, כי אני בוכה בבכי נסער כואב ומטלטל.

פתאום מהעורף, קופצת לה מחשבה, מה קרה לך? מה אתה מתמסכן? מה אתה מאבד שליטה? למאות אנשים כבר ייעצת ואמרת להם שאסור לתת לרגשות להשתלט עליך ברגעים כאלו.

אז קדימה! מה עושים עכשיו?

אני זוכר את זה בצורה מוחשית מאוד, אני מתחיל לחשוב מה עושים עכשיו?  להמשיך לבכות או להתחיל לחשוב מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל.

הבכי נרגע. אני מסיים לומר את המזמור, ניגש לברז המים, מניח את הראש מתחת לזרם המים הקרים, אולי חצי דקה, מכין כוס קפה חזק במיוחד, לוקח דף נייר מהמדפסת של המחשב ומתיישב לעשות סדר במחשבות.

מה אני עושה עכשיו באופן מועיל!

אני כותב ומוחק, כותב וכותב, מה עוד? מה עוד? באופן מועיל! אחרי כשעה אני שם לב שמילאתי עמוד שלם בשני הצדדים שלו.

אני אומר לעצמי מזה לא יצא שום דבר, אי אפשר ככה. חייב לצמצם את כל זה לארבע או חמש נקודות. אני מתחיל לדרג. מה הכי חשוב? זה? לא. את זה למחוק, זה במקום הראשון, זה במקום השני, לא, בעצם זה הראשון. בשש בבוקר כבר היה לי פתק עם 6 נקודות. ויתרתי לעצמי שלא יגידו שאני עקשן, הרשיתי לעצמי להוסיף עוד אחד מעבר לחמש הנקודות שתכננתי מלכתחילה.

וה-6 נקודות האלו ליוו אותי, הן היו בשבילי נר לרגלי, הדף הזה ליווה אז, והוא ליווה אותי בהמשך בפעמים הנוספות שחליתי.

אנשים רבים אולי חשבו שאני חולה חודשים ארוכים ואפילו שנים, אבל האמת היא שחוץ מאותן שמונה דקות שנתתי לרגשות להציף אותי, לא הייתי חולה.

איך באמת עשיתי את זה? איך יכולתי לשמור על קור רוח גם ברגעים הכי קשים בחיים?

התשובה היא שדווקא ממקום מאוד קשה ומאוד כואב ובנקודה מאוד נמוכה, למדתי כבר בגיל מאוד צעיר, שמסכנות היא לא אלטרנטיבה. כשהייתי ילד קטן עם נכות קשה מאוד, הבנתי שמלשכב במיטה ולהרגיש מסכן לא יצא שום דבר טוב. להתמקד בקושי שלך, לא יתן לך כלום. לקנא במישהו אחר לא יוסיף לך שום דבר.

תועלת תצמח לי רק אם אתמקד במחשבה מה אני יכול לעשות באופן מועיל, עם הנסיבות שלי, עם מה שיש לי ביד ברגע נתון זה. להתמקד בדבר הזה. עם מה שיש לי אני נאבק להגיע למקום טוב יותר.

זה הפך להיות לחלק מהאישיות שלי. אין דבר כזה ליפול למסכנות. נכון שלקח לי כמה דקות כדי להתעשת, כי בכל זאת מדובר בבשורה שהפתגם הידוע "כרעם ביום בהיר" מחוויר לידה. אבל מהר מאוד התאוששתי, עברתי לבחון מה אני עושה באופן מועיל! זה הרגל שקניתי הרבה קודם, והוא מוביל גם לאמונה, בקדוש ברוך הוא. כי באותם רגעים קשים של החיים, אתה מבין שבעצם אתה לא יכול לעשות שום דבר בלי שהקדוש ברוך הוא יסייע בידך.

הרופאים ריפו את ידי, אמרו לי לך. לך הביתה. חבל על הטיפולים הקשים שאתה עובר, הם ממילא לא יצילו את החיים שלך.

פעם אחת שאלתי רופא בציניות: מה אתה רוצה? שאני אקנה כסא נוח עם פיג'מה חדשה, ואחכה למלאך המוות עם כוס קפה ביד? הוא אומר לי "פחות או יותר".

אמרתי לו "לא אצלי. אני לא יעשה למלאך המוות עבודה קלה. אצלי הוא יצטרך להזיע, אני אקנה שלושה פגיונות, אחזיק אחד בכל יד ואחד נוסף בין השיניים, ואמתין לו מאחורי החלון המסורג".

זה המסר שלי. צריך לזכור שהחיים הם טובים, ליהנות מהם ולמצות אותם. אתה לא מוותר עליהם בקלות. לזכור שהרופא יש לו רשות לרפא, אין לו שום זכות לרפות את ידיך ולקבוע לך שאתה כבר עומד למות. זה לא התפקיד שלו.

כך תנקו את הבית לפסח

יעקב לוסטיג

 

פסח מתקרב בצעדי ענק, ובלא מעט בתים יהודיים כבר החלו זה מכבר הניקיונות לקראתו. עקרות בית חרוצות שולפות מעמקי המדפים העליונים של הארונות את בגדי הילדים שכבר הפכו קטנים עליהם, וממתינים בסבלנות לילד הבא שיגדל, את המגבות שנותרו מקופלות ועטופות עוד מאז ניתנו במתנה לכבוד חתונת הזוג הצעיר שמאז כבר האפיר והזקין, ואת המסמכים המצהיבים שנותרו זיכרון דומם מסבא שכבר אינו עמנו זה עידן ועידנים.

"אני מנקה לפסח", מסבירה העקרת שידיה כבר הפכו מגוידות מרוב עבודה, ואנחה של סיפוק פורצת מגרונה.

אז בואו ניכנס לפרופורציות הנכונות…

בפסח הבית צריך להיות נקי מחמץ. חשוב וכדאי לשטוף את רצפת הבית ואפילו להבריק את החלונות לכבוד החג, כמו בכל ערב שבת וחג, אבל אם יישאר קצת אבק מעל ארון הקיר בחדר הילדים, אין בכך שום איסור.

מה זה חמץ?

קמח של 'חמשת מיני דגן': חיטה, שעורה, שיפון, שבולת שועל וכוסמין, שבא במגע עם מים ולא נאפה באופן מיידי, מה שגרם לו לתסוס ולהחמיץ.

בכלל זה נכלל כמובן הלחם על כל סוגיו, כמו פיתה, לחמניה, לאפה וכל סוגי הלחם. כמו"כ כל העוגות והעוגיות שמכילות קמח מ'חמשת מיני דגן', ואפילו מאכלים שיש בהם רק 'תערובת חמץ', כלומר הם עשויים בעיקר מחומרים אחרים, אבל יש בהם מעט קמח ומים, כמו מרק עם אטריות, חטיפים שונים שמכילים קמח ועוד.

כל מאכל שעונה להגדרה של חמץ, חייב לצאת מהבית עד ערב פסח. אבל מה שאינו עונה לקטגוריה הזאת ואינו מכיל קמח, אינו חמץ ואין שום איסור שיהיה בבית.

אז זה בהחלט נחמד שמנקים את כל הבית ביסודיות לפני פסח, מנערים את כל הבגדים הישנים מהאבק ומאוורים את מדפי הארונות שבדרך כלל אנחנו בכלל לא נוגעים בהם, אבל אין בכך שום חובה לפני הפסח.

איפה כן חייבים לנקות לפני פסח?

בכל מקום שבו יש סיכוי סביר שמישהו הכניס שם חמץ. אם אתם נוהגים לאכול מידי פעם עוגיות בחדר השינה, יש לנקות היטב מתחת למיטות, מאחורי השידה ובכל מקום שייתכן שחמץ נפל לשם.

כל מקום שבו ילדים מסתובבים נחשב למקום שסביר שהגיע אליו חמץ במשך השנה. הילדים לא תמיד מקפידים להשאיר את החמץ רק במטבח, ולכן יש לנקות במקומות שבהם הם נכנסים ונוגעים.

באופן כללי, רוב האנשים לא מקפידים להתנער היטב כשהם מסיימים לאכול במטבח או בפינת האוכל, ולאחר מכן הם פונים לחדרי הבית האחרים, כשפירורי לחם דבוקים בבגדיהם. לכן כדאי לערוך ניקוי כללי של כל הבית לפני פסח, ולאחר הניקוי להקפיד מאוד לנער את הבגדים בכל פעם כשאנו מסיימים ארוחה שמכילה גם לחם או מיני חמץ אחרים.

צריך לנקות את הרכב לפני פסח, אלא אם כן אתם מסוג האנשים שאצלם ברכב לא מכניסים אוכל בשום פנים ואופן, וכן חשוב לנקות את הילקוטים של הילדים וכדו'.

מתי אפשר להתחיל לנקות לפסח?

בכל זמן נתון. הניקיון לפסח יכול להתבצע מיד אחרי פסח דאשתקד, אבל מטבע הדברים יהיה קשה מאוד לשמור על ניקיון הבית מחמץ כל השנה, ולכן כדאי להתחיל לנקות כחודש לפני פסח או קצת יותר, כדי שנוכל להקפיד על כך שהמקומות הנקיים יישארו נקיים מחמץ עד כניסת החג, למרות שביתר חלקי הבית עדיין אוכלים חמץ.

עד מתי הבית צריך להיות נקי?

הבית צריך להיות נקי מחמץ בליל בדיקת חמץ, שהוא לילה אחד לפני ליל הסדר. עד אז צריך להספיק לנקות את הבית על כל חלקיו. עם זאת, כדאי שהבית יהיה נקי כמה ימים קודם לכן, כדי שבימים האחרונים לפני החג תוכלו להספיק לבשל את סעודות החג, ולהכין את ליל הסדר.

אז יאללה, למה אתם מחכים?!

אבא שלי יכול להדליק נרות שבת?

חכמינו זכרונם לברכה תיקנו תקנה לפיה חובה על כל בית יהודי שידלקו בו נרות בשבת קודש, ובחגי ישראל. זאת, כדי לכבד ולענג את השבת והחג, ולאפשר לבני הבית לסעוד את סעודתם בנחת, מבלי שיצטרכו להסתדר בחושך ויריבו זה עם זה בגלל חוסר הבנה וחוסר שיתוף פעולה ביניהם.

עד כדי כך החשיבו חכמים את מצוות הדלקת נרות השבת, שקבעו שהיא קודמת אפילו לרכישת יין לקידוש והבדלה, או לחלופין לרכישת נרות להדלקת נר חנוכה.

המצווה אינה מוטלת דווקא על הנשים, אלא על בני הבית באופן כללי, ובעיקרון יכולים גם גברים להדליק נרות שבת. עם זאת, המנהג הוא שעקרת הבית מדליקה את הנר, ואין לשנות מהמנהג, אלא אם כן עקרת הבית מרותקת למיטתה או סיבות אחרות מונעות ממנה לקיים את המצווה. בבית שבו מתגוררים רק גברים, או שגבר מתגורר בו בגפו, ידליק הגבר את נרות השבת.

במקרה שבבית אחד נמצאות שתי משפחות, או מספר נשים המבקשות להדליק נרות, עדיף שהאורחות ידליקו ראשונות, ובעלת הבית תדליק אחרונה את הנרות שלה. כך גם כשילדות ונערות מבקשות להדליק נרות לצד האמא שלהן, עדיף שהן תדלקנה קודם, ורק אחר כך תדליק האמא.

בני עדות המזרח והתימנים נוהגים שמברכים על הדלקת הנר, ורק אחר כך מדליקים את הנרות. לעומת זאת נוהגים האשכנזים שקודם מדליקה האשה את הנרות, ורק לאחר שהיא מכבה את הגפרור היא מברכת את הברכה.

ברכת הדלקת נרות: ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת

(בחגים שאינם חלים בשבת יש לברך: ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב, ובמקרה שהחג חל בשבת מברכים: להדליק נר של שבת ויום טוב).

חשוב מאוד להקפיד שהדלקת הנרות תתבצע לפני זמן כניסת השבת שמופיע בלוחות השנה. אחרי זמן שקיעת החמה אסור בשום אופן להדליק נרות וזה חילול שבת גמור.

חשוב לסיים את כל ההכנות לשבת לפני הדלקת הנרות, כי עם הדלקת הנרות האשה מקבלת על עצמה את קדושת השבת, ואסור לה לעשות מלאכות עד צאת השבת. כמו"כ ראוי להדליק את הנרות בבגדי שבת נאים, כיאה וכיאות לכבודה של שבת המלכה.

בחגי ישראל שאינם חלים בשבת, כמו פסח, שבועות, סוכות וראש השנה, יש שמדליקים את הנרות בליל החג עצמו, אבל לשם כך יש להשתמש באש שדולקת מערב החג, כי בחג מותר להעביר אש אבל אסור בשום אופן להדליק אש חדשה, או לכבות אש. ולכן יש לנהוג במשנה זהירות שלא לכבות את הגפרור אחרי הדלקת הנרות, ושלא לכבות בטעות את הנר שממנו אנחנו רוצים להעביר אש לגפרור. מי שאינו בטוח שהוא ידע איך לנהוג, עדיף שידליק את הנרות מערב החג כמו בערב שבת.

 

כמה נרות מדליקים?

המצווה היא להדליק נר אחד, ובעיקרון לא חייבים להדליק יותר. עם זאת, נהגו בכל קהילות ישראל שנשים מדליקות לפחות שני נרות. במקומות רבים נהוג להדליק מספר גדול יותר, יש שמדליקים שני נרות ועם כל ילד נוסף שנולד למשפחה מוסיפים עוד נר, יש שמדליקים בקביעות שבעה נרות, ויש עוד מנהגים שונים.

 

איזה סוג נרות מדליקים?

הנרות יכולים להיות מכל סוג שהוא ובלבד שהם דולקים היטב ואין חשש שנצטרך להדליק אותם שוב במהלך השבת. נרות שמדיפים ריח רע – אסור להשתמש בהם כנרות שבת. יש שמהדרין להדליק דווקא בשמן זית, אבל אין בכך חובה. כדאי גם לוודא שהנרות יהיו כאלו שדולקים מספיק זמן עד אחרי סעודת ליל שבת.

 

איפה מדליקים את הנרות?

עדיף להדליק את הנרות בחדר שבו אוכלים את סעודת ליל השבת. יש שמניחים את הנרות על השולחן עצמו, אבל אם עושים כך, צריך להקפיד שלא להסיר את הנרות מהשולחן עד אחרי השבת, וכן צריך להקפיד מאוד שלא להזיז את השולחן בשעה שהנרות דולקים כי הם עלולים להיכבות, ואסור לכבות אש בשבת.

במקרה שאי אפשר להדליק בחדר בו אוכלים את הארוחה, או שיש חשש שהדבר יגרום לשריפה חלילה, אפשר להדליק את הנרות במטבח או בחדר הסמוך, ולהשאיר את הדלת פתוחה כדי שנוכל לראות את הנרות בזמן הארוחה. כמו"כ כתוב בספרים הקדושים שכדאי להביט בנרות לפני שעושים קידוש על היין, וזאת סגולה מיוחדת לבריאות העיניים.

כשאי אפשר להדליק את הנרות גם בחדר הסמוך, אפשר להדליק גם בחדר אחר.

 

ובעזרת ה', בזכות הדלקת הנרות נזכה שיקויים בנו במהרה מה שאמר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל: "אם אתם משמרים נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון".

היית מסכים לרצוח?

יעקב לוסטיג

 

סביר להניח שלא שמעתם על דרן בראון, אבל באנגליה הוא אדם מפורסם מאוד. בראון עובד כאיש תקשורת, הוא מפיק תוכניות שבוחנות טבעים, פחדים, הפרעות נפשיות ועוד. במשך השנים הפיק בראון כמה וכמה תוכניות שהפכו נושא לשיחה במשך ימים ארוכים בכל רחבי אנגליה.

באחרונה העלה בראון תוכנית חדשה, שפותחת לא מעט שאלות קיומיות וחשובות מאוד עבור בני האדם.

בראון עשה מבדקים שבסופם העלה בחכתו ארבעה אנשים שאותם הוא הגדיר 'צייתנים'. אלו מסוג האנשים שאם תתנו להם פקודה לפתוח עבורכם את הדלת, הם יפתחו אותה. יהיה להם לא נעים לסרב לכם.

את הארבעה הללו הזמין בראון לערב גאלה של ארגון סיוע, כשכל הערב מתחילתו ועד סופו אינו אלא הצדה אחת גדולה. כל המשתתפים באירוע היו שחקנים, הארגון שערך את האירוע אינו קיים בכלל, ובכל פעם הגיע למקום רק אדם אחד שחשב בתמימותו שהוא אכן מגיע לאירוע התרמה.

כשאותו אדם מגיע למקום, הוא נופל מייד ברשתו של שחקן המציג את עצמו כמיליארדר מפורסם. הוא מתחיל לחלק לאורח התמים הוראות, מנחה אותו לקחת את התיק שלו וכדו', ואט אט מחזק אצלו את תחושת הנחיתות – אני נותן פקודות ואתה מבצע.

זה נמשך בכך שלתמונה נכנסים שחקנים נוספים, שגם הם נותנים לאיש פקודות קטנות, פשוטות וקלות לביצוע. אט אט זה הולך ומחריף, עד שבסופו של דבר המיליארדר המפורסם מת כביכול, ומנהל האירוע פונה לאורח התמים ומבקש ממנו לסייע בהסתרת הגופה כדי למנוע הפרעה למהלך האירוע.

בסופו של דבר המת קם לתחייה, ומאיים לתבוע את האורח התמים, הוויכוח עובר לגג כשבו נוטלים חלק כמה אנשים עסקים עשירים כביכול, והם כולם שמשכנעים את האורח התמים לדחוף את המיליארדר אל מותו, כדי להינצל מעונש המאסר הממושך הצפוי לו כביכול. כמובן שהאיש מתנגד לכך בתוקף אבל אחרי שהם מפעילים עליו לחץ פסיכולוגי כבד, הוא נכנע ללחצים, מגיע אל האיש ודוחף אותו אל מותו, מבלי לדעת שמדובר בשחקן הקשור היטב ברתמת בטיחות.

הניסוי הזה הוכיח שרק אחד מתוך ארבעת המשתתפים והמשתתפות בניסוי סירב בכל תקוף לרצוח את האיש. גבר אחר ושתי נשים צעירות הסכימו לבצע את הפקודה, ודחפו אדם כשהם בטוחים במאה אחוז שברגע זה הם מסיימים את חייו עלי אדמות.

הניסוי נועד לפתוח את השאלה הבאה: "האם בכל אחד מאתנו מסתתר רוצח קטן, שבנסיבות מסוימות מסוגל להפוך לגדול וממשי מאוד, ולדחוף אדם חי אל מותו?".

המסקנה של הניסוי היא חיובית. מסתבר שהרבה מאוד בני אדם יהיו מסוגלים להפוך לרוצחים שפלים אם יניחו אותם במקום הנכון ויאמרו להם את המילים הנכונות. חלקם אולי ישתכנעו רק אחרי שבועות ארוכים, אולי אחרי שנים של הסתה ושכנוע, אבל בסופו של דבר לרצוח אדם אחר זה בהחלט דבר שכל אדם מהשורה יכול לעשות.

המסקנה שנויה במחלוקת. חשוב לזכור שמלכתחילה לקח המפיק של כל האירוע דווקא ארבעה אנשים שמטבעם הם צייתנים יותר מאחרים.

אבל חסר כאן נתון חשוב מאוד במשוואה הזאת: האמונה בבורא עולם, והיראה מפניו. כשיש לך יראת שמים, גם אם אתה האיש הכי צייתן בעולם, אתה לא תתפתה לרצוח אדם אחר.

נכון, גם מי שאינו ירא שמים יכול להיות אדם ישר והגון, שלא רוצח אף אחד ולא גונב מאף אחד. אבל מהיכן הוא לוקח את הכללים של האסור והמותר? מהמוסכמה החברתית. מהמוסר החברתי. אם החברה תשנה את כללי המוסר, גם האיש הישר וההגון הזה ישתנה יחד עם החברה.

עובדה שמיליוני נשים הגונות וישרות סבורות שיש להן זכות אלמנטרית לסיים את חיי העובר שלהן!

עובדה שלא פעם ולא פעמיים לאורך ההיסטוריה ראינו נערים צעירים שלובשים מדים וטובחים ללא רחם בבני עמים אחרים, או אפילו בבני עמם שלהם. כשאדם חי בתוך תפיסה שדבר מסויים הוא אסור, הוא לא יעשה אותו אם הוא רוצה להיות אדם הגון וישר, אבל אם התפיסה תשתנה ומעשה מעין זה ייחשב למותר ואפילו רצוי, למה שהוא לא יעשה זאת?

אלא אם כן יש לו יראת שמים. מי שמחויב להלכה, אינו יכול לעשות מעשים חמורים כאלו רק כי הוא נמצא כעת בתפיסה חברתית שקובעת שזה מותר. כי הוא רגיל לקבל על עצמו את עול ההלכה, וגם כשנראה לי שזה הכי טבעי בעולם לכבות את האור לפני שהוא הולך לישון, הוא לא יעשה זאת בליל שבת, כי ההלכה קובעת שזה אסור.

לכבות את האור בליל שבת הוא לא מכבה, ולדחוף אדם אל מותו הוא כן ידחוף? בוודאי שלא! הוא חי על פי כללי האסור והמותר, ולא לפי כללי מוסר גמישים שנקבעו על ידי בני אדם, ומשתנים ללא הרף על ידי בני אדם.

זאת בדיוק הסיבה שיצחק אבינו אמר לאבימלך מלך גרר: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".

אם אין יראת אלוקים, הכל הגיוני. אם כללי המוסר וההגינות נקבעים על ידי בני אדם, הם יכולים גם להיות מעוותים בצורה מחרידה, ועדיין כולם יפעלו על פיהם.

אז תגידו לי אתם, לא עדיף לסמוך על כללי המוסר שקבע הקדוש ברוך הוא?!

לפני מותו הוא נתן הנחיות והזמין גם שיר של שלמה ארצי להלוויה

יעקב לוסטיג

 

לא פעם אנחנו שומעים על אדם כלשהו שמת מוות פתאומי, וימים אחדים קודם לכן הוא ניבא כביכול את מותו. בדרך כלל הדיווחים הללו מגיעים בליווי צילום מסך מהפייסבוק או הווצאפ. רואים שבחורה צעירה 'אתגרה' כביכול את אלוקים, וקראה לו לגרום לתאונה בה היא תמות אם הוא קיים, או סתם מישהו שכתב על עצמו שהוא עומד למות בקרוב.

אחד המקרים המפורסמים שאירוע בתקופה האחרונה היה של אמיר מיימוני ז"ל, איש השב"כ שנפל בעת מילוי תפקידו, כשהוא פועל מסביב לשעון במאמץ לשמור על ביטחון ישראל. מיימוני כתב שבועות אחדים לפני מותו הנחיות כיצד יציינו חבריו את מותו. הוא ביקש שישתו בירה לכבודו, בבר בו אהב לבלות, והזמין גם שיר של שלמה ארצי להלווייתו.

מיימוני כתב את הדברים בבדיחות הדעת, הוא לא חשב שקרוב יום מותו. איש לא חשב על כך. הוא עשה זאת כחלק מהומור שחור שרבים מאתנו נוהגים לנכס לעצמנו, כדי להתמודד עם הפחד מהמוות ומשלל דברים אחרים. אנחנו לוקחים את הדבר המפחיד הזה, והופכים אותו לבדיחה. זה צחוק בריא שמסייע לנו להתגבר ולהמשיך הלאה לרמות החששות והדאגות.

חז"ל נותנים לנו גם הסבר נוסף לדברים מעין אלו ואומרים לנו שלפעמים האדם אינו מרגיש שקרוב יום מותו, אבל המזל שלו מרגיש, הנפש שלו מבינה שהיא קרובה לסיים את תפקידה, ולכן הוא מדבר בהתאם מבלי שיהיה לו הסבר למה הוא אמר את הדברים הללו.

אנחנו לא יודעים מה גרם לאמיר מיימוני ז"ל לכתוב את הדברים, אולי זו סתם היתה בדיחה ואולי באמת מזלו ראה שקרוב יומו. אבל זה כבר לא משנה, מיימוני נפל כאמור בעת מילוי תפקידו, ומקומו בגן עדן מובטח כמו שאמרו חכמנו זכרונם לברכה על הרוגי לוד 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם', כי הם מסרו את עצמם להריגה, מתוך מטרה להציל אנשים אחרים.

מה שכן חשוב לנו לדעת זה שאנחנו צריכים להסיק את המסקנות הנכונות, וללמוד לשמור יותר על הפה שלנו. לא פעם אפשר לראות הורים שמאחלים דברים רעים לילדים שלהם, בגלל שהם הכעיסו אותם ולא שמעו בקולם. ברור שההורים לא רוצים שלילד יקרה משהו רע, אלא שהם לא חושבים שמהאמירה הזו אכן יצא משהו רע.

כך גם כשאדם מאחל לעצמו דברים רעים, ומקלל את עצמו "הלוואי שאני ימות", "אינשאללה שיישרף כבר הבית המעצבן שלי", או "יאללה שיגנבו לי כבר את האוטו", הוא לא באמת רוצה שאחד מכל הדברים האלו יקרה במציאות, אבל הקללה עושה רושם בשמים, וגם אם היא לא מתגשמת במלואה, היא מתגשמת באופן חלקי, בדמות נזק קטן שנגרם לבית, או שריטה קלה לרכב.

חכמנו זכרונם לברכה אומרים "ברית כרותה לשפתיים". השפתיים והפה יש להם כח עצום. 'מוות וחיים ביד הלשון' זה לא רק פתגם, זאת מציאות של ממש.

בואו ונתחזק בנושא הזה, ונלמד לאחל לסובבים אותנו וגם לעצמנו, רק דברים טובים, ובעזרת ה' נזכה לחיים טובים וארוכים.

אצלנו בקליקה של הטורפים נתנו לי את הכינוי "הכריש"

הסופר הרב קובי לוי בסיפור מרתק על צ׳ינו הכריש

שבוע טוב לך: קוראים לי "הכריש". מה אתה פותח עלי שתי עיניים רמזור צהוב מהבהב? כריש כריש, זה השם שלי, ותכף תקבל גוטע של הסבר, למה כי אצל צי'נו הכריש, אין בנאדם שיוצא עם שאלות. אז תרשום לפניך מה שאני מדבר.

ככה, נגיד לפני 10 שנים, לא הייתי בדיוק דתי, מה זה לא בדיוק דתי? אתה יודע אצל הספרדים אין דבר כזה "לא דתי", לכולם יש בבוידעם סבא אחד או שניים שהיו רב גדול או שוחט מוסמך או כותב תפילין, משהו כזה. אין ספרדי שלא זוכר סבתא שמדליקה נרות שבת וסוגרת את העיניים ומתפללת כשהיא מחזיקה את המזוזה ביד ימין. אבל אני לא מתכוון לשקר עליך… הייתי דתי רק בלב, איך שאומרים, לא בדיוק שומר על כל המצוות..

אצלנו בקליקה של הטורפים, נתנו לי את הכינוי "הכריש", כי  לצ'ינו יש חוש ריח להריח עיסקת נדל"ן ממיליון קילומטר, לבוא עם מזומנים, לגלגל עניינים עם העורך דין של הלקוח, או האפוטרופוס של המדינה, לקנות בזול למכור ביוקר, ולעשות כמויות של כסף נזיל נוסף.

יופי, הבנת, אני סוחר נדל"ן ותיק, עם אוזניים ראדאר, עיניים טלסקופ, שמריח דם כמו כריש בים, אבל מה, לפעמים יש עיסקאות שאני לא בא לבד, אלא מסביבי שורצים עוד שניים שלושה כרישונים. מדובר נניח בדירה של "עמידר", שהמדינה מעמידה למכירה, מפרסמים את זה בכל מיני עיתונונים קטנים, או בתקשורת האלקטרונית, אבל צ'ינו לא מפספס, מריח הזדמנות, שולף צ'ק בנקאי כמו שצריך, ואוחז ביד תיק ג'ימס בונד מלא מזומן.

שתבין אדון לוי, כמו שאני קונה דירה או חנות, מיד אני מוכר, גוזר קופון 20.000 -30.000 ₪, וממשיך הלאה. בדרך כלל אני מביס את כל הסוחרים בשוק שלי, וכשהם רואים אותי במשרד של המכרז, בדרך כלל, הם מתקפלים וחוזרים בשקט בשקט למשרד שלהם. הם מכירים את הקוד: כשצ'ינו בסביבה אתם מעבר לאופק. ושתבין, אם כבר יש שמנהלים איתי קרב על המחיר, אני מחכה להם בפינה, מקפיץ להם את המחיר, בדיוק בנקודה שממנה מפסידים בעסק, ובורח בשנייה האחרונה ומשאיר אותם עם הפסדים. לא יפה? נכון, אבל אלו כללי המשחק.

לפני עשר שנים, הגעתי למשרד עורך הדין שייצג דירה בגודל בינוני פלוס בשכונה ענייה במרכז הארץ. נכנסתי, עשו לי כבוד, כי מכירים אותי. בלובי של המשרד ישבו עוד שני כרישונים, סרדין אחד, ועוד אצה. אני מכיר את כולם, והם מכירים אותי, קרצתי להם בעין שיזהרו, אבל משום מה הם שידרו לי רוח קרב, כאילו הם הולכים להרים מחירים לשמים, וילחמו על הדירה עד הנשימה האחרונה. אולי לא הבנת, אבל לדירה יש מחיר התחלתי, ומשם עושים תחרות. כל אחד מגביה מינימום 5000 ₪. התיישבנו במשרד עורך הדין, הגישו קפה ועוגיות, ואז נכנסה למשרד אישה דתיה אחת, צנועה, עם פנים עצובות. עורך הדין הודיע לנו שגם היא במכרז. לידה עמד אח שלה, קוראים לו אלברטו, אני מכיר אותו קצת, כי הוא מלצר ותיק במסעדה לא רעה בכלל, בדרום תל אביב.

עורך הדין התחיל במכרז. "מחיר התחלתי 600.000 ₪ מי מוסיף?" כרישון אחד אמר 610.000 ₪, השני הוסיף עוד 5.000 גם אלברטו והאצה תפשו אומץ, והמחיר קפץ ל 640.000, ואני עוד לא הוצאתי מילה מהפה. פתאום, אלברטו המלצר נכנס לסבב ואמר: "תראו חבר'ה, האישה הזו היא אחותי, אלמנה עם שלושה ילדים קטנים, בקושי שורדת, תעשו לנו טובה, תרדו מהעץ, יותר מ- 600.000 ₪ היא לא מסוגלת לשלם, וגם זה אחרי משכנתא גדולה והלוואות נוספות מהמשפחה. היא מסכנה גדולה, עוברת מדירה לדירה בשכירות, גיהנום".

ההיא, אדון לוי, יושבת בצד, מכסה את הפנים עם הידיים, ואני מבין שהיא בוכה אבל לא יודע להחליט אם עובדים עלי או לא. אצל סוחרים קשוחים, פוזות כאלה לא עושות רושם. הכרישון מימיני לא ממצמץ, ומעלה ל- 650.000 ₪, והסרדין עשה שריר נוסף והוסיף עוד 5.000 פתאום המלצר צורח "מה קרה לכם? איפה הלב שלכם? מה, הכל כסף בעולם? אין התחשבות?" אבל הכרישונים עם עורך הדין לא שמים לב, המחיר קופץ ל- 670.000. כשיגיע ל- 700.000 זה יימכר, למה? – זה המחיר הריאלי של הנכס, גרוש לא יותר. צ'ינו שותק, מעביר עין לכרישונים, עין למסכנה ולאחיה, ופתאום אני מרגיש שהלב שלי מתמסמס. הרמתי את יד ימיני, וחבטתי על השולחן, כל הכוסות התהפכו, העורך דין כמעט נפל מהכסא מתנדנד שלו, לאצה נפלו המשקפיים והכרישונים והסרדין הזדקפו בבהלה. השקט מסביב היה כמו אחרי רעידת אדמה, לא יודע כמה בסולם שוסטר.

"מה עובר עליכם?" צעקתי עליהם. "יושבת פה אישה אלמנה עוברת מדירה לדירה, שלושה ילדים קטנים, בקושי מתפרנסת, מדברים אליכם, ואתם רצים כמו סוסי ים, בלי לב, בלי מצפון, יאללה תעצרו. למה אם מישהו מעלה ת'מחיר יש לו עסק עם צ'ינו, ויותר מזה, עכשיו אדון עורך דין, אנחנו מחזירים את המחיר ל-610.000 ותמחק את כל ההצגה הזו מהפרוטוקול. הגברת הזו תרכוש את הדירה, והיידה קומו כולם ותחזרו הביתה".

ת'שומע אדון לוי, כל הדגים התייבשו ממני, עשו אחורה פנה ונעלמו. גם העורך דין יצא גדול וקרע את הפרוטוקול. "תודה אדון, תודה לך", אמרה לעברי האישה, אבל אני כבר לא הייתי שם. הגעתי הביתה, והבן שלי שוקי, חוזר בתשובה טרי שהתחתן לא מזמן. סיפרתי לו מה קרה, הוא נישק אותי במצח ואמר לי: "אבא, אתה כריש עם נשמה, מוויתור רק מרוויחים".

יופי, כל זה קרה לפני עשר שנים, מאז התהפך עלי הגלגל, וצ'ינו הכריש עשה כמה עיסקאות גרועות, קיבל גם עקיצה קטנה והכסף והרכוש שקעו במצולות ים. הנושים רדפו אותי ונאלצתי למכור את הדירות שהיו ברשותי, וגם את הדירה של הבן שלי שחזר בתשובה והיה מטופל בשני תינוקות. "לא נורא אבא, אני לא מתלונן, אשלם שכירות העיקר שתצא מהצרות", הוא ניחם אותי, ככה זה בני אדם שמאמינים.

תראה אדון לוי, ליפול ממגדל גבוה זה נורא כואב, במיוחד שבשוק נחשבתי לכריש, והנה עכשיו אני אפילו לא סרדין קצוץ ראש בקופסת שימורים עם שמן מנוע.

מי כמוך יודע מיסטר לוי, שיש אנשים שהסטירות והמכות מעוררים אותם, ובמקום להיכנס לדיכאון ולכעוס על כל העולם החלטתי להיות כמו סבא שלי, עברתי לגור רוב שעות היום בבית הכנסת, מתפלל, תהלים, פה ושם בתי משפט, צווי עיקול, הסדרי תשלומים, בקיצור, בית הכנסת ממתיק לי – איכשהו – את הגיהנום המשפטי והחובות.

נו, וכשיש צרות, הן מגיעות בצרורות. הבן שלי, שוקי שחזר בתשובה, מודיע לי ערב אחד – לפני שנתיים – שאשתו חולה קשה… מצאו אצלה משהו… בכיתי כמו תינוק, הלכנו לכל הצדיקים שחיים וגם לצדיקים שלא חיים, התפללנו, תרמנו מה שיש, אבל איך אומרים, הצדיקה שלו השיבה את נשמתה הזכה לבורא עולם והשאירה אותו עם שלושה יתומים. הפכתי לשבר כלי, כי הכיסים ריקים… ומה אני יכול לעזור לו… אתה מבין, בכינו אחד על כתפי השני, ולחשתי לו באוזן "שוקי, אתה הצדיק בין שנינו, ואתה לימדת אותי שהכל לטובה… קשה לי להבין, אבל ככה אמרת", שוקי בכה ואמר לי "אבא, אני מאמין בזה, אבל עכשיו נורא נורא קשה לי להרגיש את זה".

אנחנו לפני סוף הסיפור אדון סופר. בשבוע שעבר התקשר אלי שוקי להודיע לי "אבא, אתה מוזמן היום בערב לארוסין שלי", ונתן לי כתובת. שמחתי נורא, היידה שיפתח דף חדש, ושיהיה במזל. הגעתי עם אוטובוס לשכונה, עליתי קומה שניה דפקתי בדלת. מי עומד מולי פותח ת'דלת? לא תאמין, אלברטו המלצר מדרום תל-אביב.

"מה אתה עושה כאן אלברטו?" אני שואל אותו, וההוא כמו יהודי עונה לי "ומה אתה עושה כאן צ'ינו הכריש?" אז אני מסביר לו "באתי לארוסין של הבן שלי, שוקי" ואלברטו מחייך ואומר "נהדר, גם אני באתי לארוסין של שושי האחות שלי". בקיצור אני נכנס פנימה, דירה מתוקה. מטופחת, עם המון עציצים, תמונות של צדיקים, וכמובן אקווריום.

אז בוא נסכם. שושי ואיציק יתחתנו עוד לפני פסח, ויגורו ת'יודע איפה? בדירה ההיא שויתרנו עליה… כשחזרתי בלילה הביתה הסתכלתי מהמרפסת על העיר והאורות שלה, הרמתי ת'ראש לשמים ואמרתי לקב"ה "ריבונו של עולם, היה כדאי להפסיד את כל הכסף שבעולם, להפוך מכריש, לסרדין בלי ראש, העיקר ללמוד פרק בחיים, שמי שמוותר, עושה את זה בעיקר בשביל עצמו. לא ככה?".
ועוד איך ככה.

פרי קטן מאחורי הסיפור

מספרים בשם רבנו הגדול מרן הרב אליעזר שך זכרון צדיק לברכה, כי היו לו שלוש עצות לחתן וכלה העומדים להקים את ביתם החדש.

לוותר, לוותר, לוותר, נוסחת חיים של נצח.

ויתור דורש תעצומות נפש אדירות, הוא תובע מאתנו להקטין ולגמד (לכאורה) את ערכנו ומעמדנו, ולהרחיב ולבנות ולרומם הטבה לזולתנו. אוי, כמה זה קשה, כמה שזה מקמט את האגו הנפוח.

הקב"ה, ק-ל מסתתר בשפריר עליון, מסתיר ומעלים מעמנו את העובדה המדהימה, כי הויתור למען הזולת הוא בעצם המקלט והמגננה והאור שאנו בונים ומכינים לעצמנו.

ומה נפלאים ומרגשים סיפורים כנ"ל, שמדליקים נר קטן לתובנה הנשגבת הזו.

 

אפשר לדבר איתי:
טל': 09-8610102, נייד: 050-4170419, פקס: 09-8820166
Mail: [email protected]
מען למכתבים: רחוב אנילביץ 21, נתניה. מיקוד 42389 הקדמה

למה אני לא נשר? למה אני לא חתול? להם יש חופש מוחלט

אוהד אטינגר

"אני גדלתי בקיבוץ 'בית אלפא', על ברכי החינוך של תנועת 'השומר הצעיר'. זכיתי לחינוך יוצא מן הכלל, אין מה לדבר. חינוך ערכי מאוד- להיות אדם טוב, אדם מבקש אמת. אני חייב את כל "חיפוש האמת" שלי לשומר הצעיר, כיוון שגדלתי על המושג הזה ש"שומר הוא איש אמת", זה נכנס לי בתור ילד, בתור נער שיש איזה אמת מסוימת שצריך לחפש אותה.  לשיטתם זה היה הקומוניזם אז, אבל אומרים 'מי שלא היה קומוניסט לפני גיל עשרים אין לו לב, אבל אם הוא אחרי גיל עשרים הוא נהיה קומוניסט, סימן שהוא דפוק בראש'.

באותם שנים לא חלמתי שהחינוך הזה, לחפש את האמת, יביא אותי לתורה ולמצוות. אצלם זה היה בדיוק הפוך. אצלם תורה ומצוות היו מין בדיחה כזאת. היהודי הגלותי היה אז דבר שהוא טוב רק כדי לצחוק עליו. יום כיפור היה היום הכי נחמד כי היה אפשר ללכת ל'סחנה' ולשחות שם, אף אחד לא היה, היה שקט בכבישים והכל, היה אפשר לעשות "על האש", על תשאל אותי ממה עשו על האש…

בקשת האמת הזאת לא נתנה לי מנוח. גם אחרי שכבר 'חזרתי בתשובה' המשכתי לחפש את האמת. האמת שאני לא כל כך אוהב את המושג הזה 'חוזר בתשובה', כי איך חילוני 'חוזר' בתשובה, אתה יודע משהו בכלל? אתה חוזר בשאלה! אתה מתחיל לשאול שאלות ומתחיל להגיד איזה חוזר בתשובה? לאן חזרתי בדיוק?

ידעתי לאן אני חוזר אבל בקשת האמת לא הניחה לי. הגעתי לקבוצה של תלמידי החזון אי"ש,  'החזונישניקים'. הרב חיים גריינמן היה הרב הראשון שלי, והוא באמת היה אדם ענק. איש מופלא. ראיתי את הצדיק רבי יעקב ישראל קנייבסקי, 'הסטייפלער'. ראיתי מה זה האריות של הדור הקודם, ומאוד התפעלתי בתור בחור צעיר שעכשיו יצא ממלחמת יום הכיפורים בשן ועין, מאוד התפעלתי מדמויות ההוד האלו, לראות אנשים זקנים כאלה יושבים עם חיות עצומה, מלאים אנרגיה מדברים בחיוניות. אנשים אחרים בגילם כבר עם חצי רגל בקבר וחצי רגל על קליפת בננה, בקושי רועדים, והם יושבים בחיות עצומה מדברים אתך… זה עשה משהו.

אבל בתור ספרדי יליד מצרים רציתי לחפש את השורשים אצל הספרדים, כך הגעתי לישיבת 'אהבת שלום' אצל הרב יעקב משה הלל שליט"א.

* היו לך חיים נהדרים בקיבוץ, הצלחת והיה לך מעמד כנווט בחיל האוויר וכו'. מה קרה פתאום שהחלטת שאת צריך לחפש משהו שונה?

בקשת האמת. זה מה שקרה לי. היה שם משהו חסר בקטע, היה תמיד אחרי כל דבר טוב נשאר איזה חיסרון, איזה כאב, איזה כאב שהוא לא ברור, ואני לא ידעתי מאיפה לפנות. היה איזה מין דיכאון כזה של גיל ההתבגרות משהו לא מובן פה, לא מסתדר, לא מסתדר לי ולמרות שבאמת כמו שאתה אומר היה לי הכל, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם אז. בתור בחור צעיר הייתי אומר יש פה איזה תסכול. לא ידעתי איך להגדיר את זה, משהו חסר פה אתה מבלה אתה נהנה אתה פה טיולים דברים נהדרים כל מה שאתה רוצה, אבל בסופו של יום אתה מרגיש – 'טוב בסדר, אז כבר למה אני לא נשר? למה אני לא חתול? להם יש חופש מוחלט! הם קופצים הם רוקדים, ומה אני? מה אני בסופו של דבר?'

הבנתי שיש פה איזה משהו, אחרת בשביל מה כל השיגעון הזה? הכאב הזה כל הזמן הוא הצטבר והצטבר ולא ידעתי לזה פתרון – המקום האחרון שחשבתי למצוא פתרון זה אצל הדתיים, אצל הדוסים. אצלנו המוטו היה "דרוס כל דוס השמד את החרד, תן DDT (חומר הדברה) לדתי". לא ידעתי מי הם, אבל אנחנו צריכים לרדת עליהם כי הם המעכבים הגדולים של תקומת עם ישראל בארצו. הם המעכבים הגדולים שלא הולכים לצבא, הם פרזיטים, הם כאלה וכאלה. כמובן שבתור בחור תמים האמנתי להם. למה שישקרו? מה אני מכיר את החרדים? ראיתי אותם פעם? פאות חשבנו שזה משהו שיורד מהכובע בכלל לא ידענו שמגדלים אותם ככה מהראש.

* אחרי שהתחלת כבר את התהליך בטח נתקלת בקשיים רבים, כי היהדות הרי מציבה לא מעט מגבלות…

"המון קשיים, המון קשיים, קשיים ענקיים. לא יודע איך נשארתי. אז עוד לא היו ישיבות לבעלי תשובה, זרקו אותי שם לישיבת הנגב אתה יודע נכנסתי פעם ראשונה זה היה בדיוק ביום הולדת שלי, לפני 42 שנה. אני נכנס ורואה אולם ענקי, מלא אנשים צועקים, כולם עם חולצות לבנות כאלה, ברווזים כאלה, יושבים וצועקים זה צועק עליו וזה צועק עליו, וזה אומר לא זה, כן ככה, אמרתי רגע מה זה הדבר הזה? אמרו לי שמע, זה כך לומדים גמרא תתחיל ללמוד "שנים אוחזים בטלית" מה אוחזין איזה אוחזין למה אוחזים בזה בכלל, מה הם רוצים? לא הבנתי כלום, לא הבנתי כלום אני אומר לך הייתי בחור. אשתי הייתה אז חברה שלי אבל לא התחתנתי עוד, נכנסתי בתור בחור לישיבה לך תלמד גמרא עכשיו, לאט לאט הבנתי שיש פה אמת, קודם כל הגילוי הראשון אמרתי יש פה גילוי של אמת שאני עוד לא יודע, אבל אמרתי לעצמי אליהו תשתוק! תתבטל! תמתין אל תברח!

זה היה הנקודה: תמתין, אל תברח! תמתין, אל תברח!

זה קשה, זה לא מובן, שניים אוחזים בטלית זה אומר ככה זה אומר ככה, הם רבים הולכים לבית דין מי מצא אותה ראשון. מה אכפת לי מי מצא אותה ראשון? חבר'ה אתם אנשים טובים, תתחלקו תסתדרו תוותר לו… לא הבנתי. לא ידעתי שיש פה עומק עצום להבין למי באמת שייכת הטלית הזאת, לחקור פה באמת. יש פה תכנית בבריאה שצריך לגלות אותה את האמת. האמת, האמת היא שבערה בעצמות!

אחר כך לאט לאט פתאום פתחתי ספר 'מסילת ישרים'. ראיתי וואו מסילת ישרים, הרמח"ל כתב את הספר הזה. נמשכתי מאוד לספרי מוסר כמובן, הרבה יותר מלגמרא, אבל לאט לאט עוד שנה עברה פתאום גיליתי את הזוהר הקדוש. וואו הזוהר! ואיזה מאמרים עמוקים אני זוכר את המאמרים של הסבא מנובהרדוק.

אני חושב שהנקודה הכי קשה שלי הייתה שנחשבתי לבחור אינטליגנטי, מבין עניין, ופתאום אני לא מבין מה הם מדברים. נכנסתי לשיעור בישיבה ורואה את המגיד שיעור מתלהב ומדבר ואני לא מבין מה הוא אומר. יואו איזה קטע מה הוא אומר? אני לא תופס, לא מתקשר לי השאלה והתירוץ והקושיה שבאה אחרי התירוץ. אני מאבד את הקשב לגמרי ואני יושב שם ולא נעים לי. אני אומר לך לקח לי חודשים של יסורים, פשוט כפרת עוונות של גיהינום יום אחרי יום.

אבל אני חייב לומר שגמרא זה שפה חדשה, זה צורת חשיבה חדשה .לוקח זמן, אבל אל תישבר. זה דבר נהדר! אני זוכר שכשלקח לי זמן והתחלתי להבין סוף סוף, אני אומר את זה בברור גמור: אין תענוג גדול בעולם מאשר ללמוד דף גמרא, עם סוגיה עם ה'ראשונים' וה'אחרונים'! אין  תענוג כזה! זה פשוט דבר אדיר, אדיר, אדיר! זה המצאה אדירה! לא יודע מה שזה עושה לגוף ולנפש, קטונתי, אבל אני מדבר עכשיו על תענוג. אתה מחפש תענוג? תלמד דף גמרא! זה נורא קשה בהתחלה כי זה שפה חדשה, סינית, זה צורת חשיבה חדשה, זה קושיה זה תירוץ זה לא מתמטיקה עכשיו זה לא קובייה הונגרית, זה משהו חדש לגמרי.

* אני בטוח שאתה זוכר את השבת הראשונה ואני מאמין שזה חוויה מאוד מאוד מיוחדת. ספר לנו בבקשה מה אתה זוכר מהשבת הזאת…

האמת שקשה לי מאוד… זה לא בשביל המצלמה. קשה לי מאוד כי אני לא הפסקתי לבכות בשבת הזאת אני נזכר בזה, השבת הראשונה לא הפסקתי לבכות כל השבת. מה זה הדבר הזה? מה זה הדבר הזה? מה זה השירים האלה? פשוט זה היה גדול עלי ואני לא יכול לספר שום חוויה פשוט לא הפסקתי לבכות לא יכולתי לישון, ומדיבור לדיבור ומשיר לשיר, פשוט לא ידעתי מה לעשות, התביישתי נורא, אמרתי בואנה הבחורים, איך הם מסתכלים עלי, אתה באת אתמול חילוני…

אני בשבת הראשונה ישר הלכתי עם חליפה וכובע, היה לי חליפות יפות מאז שעבדתי ב'אל-על', לא בדיוק ישיבתיות. אמרו שבחור ישיבה הולך עם חליפה וכובע, אז כמובן הלכתי עם איזה חבר, קניתי כובע בבני ברק, כובע בורסלינו יפה ועניבות נהדרות שהיו לי, אני שמתי חליפה כמו כל הבחורים. הייתי מגולח כמו כולם, ו… באנו לשבת.

התחילה הארוחה ואני מתחיל לבכות. וואו, לא יכולתי להפסיק… אח"כ יצאתי ולא יכולתי לישון כל הלילה ורק בכיתי ואמרתי מה זה, מה זה, מה זה, מה עובר? לא יודע, אולי פעם נשמע הסבר על זה, אני לא יודע…

"נסענו 500 קילומטר בלי דלק"

הרב אליהו מירב, ראש המועצה המקומית עמנואל לשעבר, חבר קיבוץ'בית אלפא' ונווט בחיל האויר לשעבר, שחזר בתשובה בצעירותו, מספר על הקשר הקרוב שהיה לו עם הצדיק המפורסם מנתיבות, הבבא סאלי הקדוש זכותו תגן עלינו.

הייתי אז חוזר בתשובה צעיר, למדתי בישיבת הנגב בנתיבות. לא היה לי בכלל רקע קודם ביהדות, באתי מקיבוץ של השומר הצעיר. זמן קצר אחרי שהגעתי לישיבה, פתאום גיליתי את הבבא סאלי. הייתי היחיד מבין בחורי הישיבה שהיה לי רישיון נהיגה. בחורים לא עשו רשיונות אז. פתאום בא אליהו אלפסי עליו השלום לישיבה שלנו, ואמר שהבבא סאלי מחפש נהג שיקח אותו.

לא ידעתי מה זה בבא סאלי ולא ידעתי מה זה לשמש צדיק. מי ידע את הדברים האלו? לא ידעתי איזה זכות זו בכלל, אז הלכתי ושאלתי את ראש הישיבה הרב יששכר מאיר זצ"ל, שאלתי אם זה לא ביטול תורה ללכת – הוא אמר לא לא לא, אדרבה ביטולה הוא קיומה. זה שימוש צדיקים. זה יותר גבוה מהכל.

לקחתי אותו, את הבבא סאלי, פתאום ראיתי בנאדם בכלל משהו רוחני! מלאך אלוקים! מה זה הדבר הזה? פתאום הוא הראה לי שהוא בכלל קורא את המחשבות שלי והוא יודע בדיוק ממש מה אני חושב, ועוד ראיתי אצלו דברים נפלאים באמת דברים נפלאים.

פעם נסעתי בלי דלק בכלל מנתיבות עד מירון וחזור, זה דבר שראיתי בעיני אמרתי לרב אלפסי שיגיד לו שצריך למלא דלק אז הוא אמר לו – והוא אומר לו "לא, לא צריך, זה בסדר". זה היה אוטו חדש, הוא קיבל פג'ו 504 סטיישן, מישהו מג'נבה תרם לבבא סאלי. אוטו חדש לגמרי זה היה על 0 קילומטר, אז אל תגיד שמד הדלק היה מקולקל.

הוא אומר "תיסע תיסע" אז חשבתי שיש לו ענין בזה. אני נוסע נוסע נוסע, ואני כל הזמן אומר עוד מעט ניתקע בלי דלק… נוסע נוסע, עד שהבנתי פה שזה סיפור אחר לגמרי, זה לא משהו טבעי. תעזוב סע, נסעתי הלוך חזור מנתיבות למירון ואת כל הדרך בחזרה, נסיעה של כ-500 קילומטרים.

ראיתי אצלו עוד דברים נפלאים באמת ראיתי בתור בעל תשובה חדש, הנהגה מעל הטבע. בסעודות הוא היה לוקח בקבוק ערק, עוטף אותו במגבת ומוזג שם לאיזה 20 אנשים כוס מלאה וזה היה פלא פלאים! אז מה תגיד? שיש לו איזה צינורית? שיש לו קוסם מתחת? מה תגיד???

ראיתי דברים, ראיתי דברים והאמונה התחזקה. הבנתי שיש בורא לעולם, ושהוא מנהיג את העולם ללא הפסקה.

"אהבת התורה הדליקה לי את המנוע לעבודת השם"

אני משה בנישי. אני נולדתי במרוקו וגרתי שם עם ההורים עד גיל 17 וחצי. הסבים שלי שהתגוררו גם הם במרוקו היו יהודים יראי שמים, מדקדקים במצוות, וגם ההורים שלי היו שומרי מצוות, אבל הדור הצעיר נחשף  לדברים חדשים, כמו סרטים למיניהם ומשחקים למיניהם, שאפשר להגיע אליהם מכל מיני מקומות. אני, אפשר לומר שאולי מתמימות, אולי כמו כל הילדים האחרים, פשוט נסחפתי  לכל מיני מקומות כאלו.

האמת שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, כי אני בטבעי טיפוס קיצוני. אני  אמיתי עם הדרך שלי, לא רוצה להסתפק ב"חצי חצי". ברוך ד' תמיד שמרנו שבת, היה לנו אווירה טובה בשבת, היינו גם מתפללים את כל התפילות, הייתי מניח תפילין וכו'. אבל מעבר לזה  היינו חשופים לכל מיני דברים לא רצויים.

  • מתי בעצם החלטת שאתה רוצה לשנות כיוון ולהתחיל להתייחס בצורה רצינית יותר לנושא שמירת המצוות וההתרחקות מדברים שהתורה אוסרת אותם?

"זה התחיל בחופשה. היו לי חברים שלמדו יחד עם אחים שלהם בספר 'אור החיים' הקדוש. אני זכיתי שתמיד הייתה לי הערכה לתורה, והחלטתי שאני רוצה גם להצטרף לשיעור הזה. מאז שהגעתי לשיעורים האלו, הרגשתי אחרת, השיעורים גרמו לי הנאה גדולה מאוד, הייתי מתמלא שמחה רק מלראות את החברים מתקבצים לשיעור.

"מאד התפעלתי מהשיעור ומסגנון הלימוד. איך שואלים קושיות, לוקחים פסוק, ומפרקים אותו עם שאלות, ה'אור החיים' הקדוש שואל קושיה, מצליב נתונים מכל מיני מקומות, מכל מיני פסוקים בתנ"ך, ומכל מיני אותיות, ופתאום מתרץ עוד תירוץ ועוד תירוץ ועוד תירוץ. מאד נהניתי.

"עד כדי כך היתה השמחה שלי גדולה, אני זוכר שזה היה בימי שישי, הייתי רואה אנשים שמתכוננים ללכת לים – ואני רוקד בשמחה מאושר על כך שאני זכיתי לכזה שיעור תורה. ממש, זו היתה שמחה אמיתית. והייתי בז להם, איך? מה יש להם לעשות  ללכת לים? איזו הנאה יש בזה?

"התחושה הזאת,   של אהבת התורה, הדליקה לי את המנוע. מאז החלטתי שאני כבר לא רוצה להמשיך ללמוד באותו בית ספר. אמנם הייתי לומד שמה גם לימודי קודש וגם לימודי חול אבל  החלטתי שאני רוצה כבר ללמוד רק לימודי קודש. וכמובן, בשביל אדם כמוני, מחוץ לארץ , שלא שולט היטב בשפה העברית, לעזוב את מרוקו, ולגלות לארץ אחרת כדי ללמוד תורה, זה ממש דבר לא פשוט.

"אבל  ברוך ד' היתה 'סייעתא דשמיא' גדולה. עם כל הקשיים שהיו, אני יכול להגיד שאני מאד שמח בדרך שלי, וראיתי בכל הדרך הרבה סייעתא דשמיא. כך למשל הייתה תקופה שרציתי גם ללמוד אבל  בדרך שלי, המיוחדת לי,  ולא מצאתי בדיוק איפה אני יכול להיתפס להתעלות. הלכתי לכותל המערבי, והתפללתי בבכייה לה' יתברך שימצא לי מקום שבו אני יכול להתקדם. כעבור ימים אחדים מצאתי כולל לטעמי, כולל שאני יכול להתקדם בו, זה כבר ברוך ה' קרוב ל-13 שנים שאני נמצא פה בכולל, עולה, ומתעלה.

"המסקנה שלי היא מאוד ברורה: מי שרוצה לעלות על הדרך הנכונה, ואינו חושש מהקשיים, הקדוש ברוך הוא עוזר לו ומרפד לו את הדרך. צריך רק אמונה ותפילות, את כל השאר הקדוש ברוך הוא כבר מסדר בעצמו".

"הצלת חיים היא גם מצווה גדולה וגם מעניקה לך סיפוק עצום"

יעקב לוסטיג

 

בכל דיווח בעיתונות על תאונה, פיגוע או זירת אסון אחרת חלילה, אנחנו תמיד נראה אותם בתמונות המצורפות: מתנדבי הצלה על האפודים הזוהרים, עטורי זקן ופאות, וכיפה שחורה גדולה מכסה את ראשיהם.

זה כבר הפך לנוהל קבוע, כשמישהו מתקשר למד"א להזמין אמבולנס, יגיעו לזירה מספר מתנדבי 'הצלה' ברכבם הפרטי או באופנוע של הארגון, בלי אומר ודברים הם יגשו אל הפצוע או החולה, ויתחילו להגיש לו עזרה. הם יעשו כל ניסיון להציל את חייו של החולה, וימשיכו להנשים אותו עד שיגיע אמבולנס של מד"א, או אז הם יתדרכו את אנשי הצוות, ויישארו איתם עד לפינוי החולה לבית החולים.

כשהחולה מפונה לבית החולים, מתנדבי ההצלה שבים איש איש לעבודתו ולעיסוקיו, מבלי לקבל תמורה כלשהי. התרומות שמתקבלות מתורמים פרטיים וציבוריים מנותבות לרכישת ציוד, אמבולנסים, אופנועים ותפעול המוקד שמכוון את המתנדבים לזירות השונות. אבל המתנדבים עצמם אינן מקבלים תמורה כספית לפעילותם, ומדובר בעבודה שמתבצעת 24 שעות ביממה, שבתות חגים ובכל רגע נתון.

פנינו לרב אושי שלומוביץ, מנכ"ל ארגון 'הצלה', וביקשנו לשמוע קצת יותר על הארגון הנפלא הזה. הרב שלומוביץ מספר על ארגון קטן שהוקם על ידי משפחת הלפרין מבני ברק, לפני 29 שנים. "היה זה כשאבי המשפחה, הרב נחום יואל הלפרין, נפטר אחרי התקף לב קשה, בגלל שעבר זמן רב ממועד הפנייה למד"א ועד שהוא החל לקבל טיפול.

"באותה תקופה הוקם בניו יורק ארגון חרדי שעסק בהצלת חיים, ומתנדביו העניקו שירותי הצלה בהתנדבות מלאה. המשפחה של הנפטר החליטה להקים ארגון כזה גם בבני ברק, כשהמטרה היא להציל חיי אדם. זו היתה המטרה אז, והיא נשארה המטרה היחידה שלנו גם היום.

"את הקמת הארגון הם עשו בביתו של הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זכר צדיק לברכה, גדול פוסקי ההלכה שנפטר בשנה שעברה. הרב ואזנר קבע שהארגון יפעל בצמוד למד"א, ויקבל ממד"א את ההכוונה המקצועית, כשמקביל הוא גם הצמיד את אחד מגדולי תלמידיו, הרב שמואל אליעזר שטרן שליט"א, שיהיה מורה הדרך הרוחני וההלכתי של הארגון.

"זה התחיל עם כ-20 מתנדבים ואחרי תקופה ממושכת מנה הארגון 32 מתנדבים בסך הכל. אני עצמי נכנסתי לארגון באיחור של כמה שנים, והייתי המתנדב ה-37. זה מספר הקוד שלי עד היום. חמש שנים מאוחר יותר מינו אותי כמנהל הצלה בני ברק, ומאז התרחבנו להצלה גוש דן, ובהמשך הפכנו לארגון 'הצלה' בלי שם של עיר או מחוז כזה או אחר, כי אנחנו כבר פרושים ברוב אזורי הארץ, ואנחנו נמצאים בסימן התרחבות בלתי פוסקת בעזרת ה'.

  • מה באמת מניע אדם כמוך להקדיש את כל החיים שלו למען הצלת חיי אדם, ויותר מכך, מה גורם למתנדבים הרבים לצאת בכל רגע נתון ולהציל חיי אדם על חשבון זמנם הפרטי. הם יוצאים בזריזות לטפל בפצועי תאונות וכדו', במקום לשבת על הכורסה ולהתרווח אחרי יום עבודה מפרך. מה המנוע שלהם?

"זה החינוך היהודי על פי התורה. זה לא רק ארגוני הצלה, לך תסתובב בבניב רק ובכל ריכוז חרדי אחר, בכל פינת רחוב תמצא ארגון חסד. כל חרדי שנולד לעולם הזה, מחפש איפה הוא מתאים איפה הוא יכול לעשות חסד. לכל אחד יש לו משהו שהוא מתאים לו. לא כל אחד מתאים להכל, יש שמתאים לביקור חולים, יש שיכול לעשות עבודות של סיעוד ועזרה לקשישים, יש מי שיכול לשטוף כלים לבית שההורים בו לא מתפקדים, יש למשל את ארגון 'ידידים' בפועל בריכוזים החרדיים ומתנדביו יוצאים ב-6 בבוקר כדי לעזור למישהו שהם לא מכירים לתקן את הפנצ'ר בגלגל או להטעין לו חשמל במצבר כדי שיוכל להתניע את האוטו.

" אני יוצא לאירועים בתל אביב מציל חיי אדם, ואנשים שואלים אותי מי משלם לך? מאיפה אתה חי? אני עונה להם שעובד ומתפרנס וחי ב"ה, אבל אני רוצה גם זכויות. כשאני מגיע לראש השנה ויום הכיפורים ואני יודע שעכשיו דנים אותי בשמים על הדברים הטובים והרעים שעשיתי, אני רוצה שיהיו לי יותר זכויות מחטאים ועוונות. אני לא אדם מושלם, פה ושם מדברים לשון הרע, פוגעים במישהו וכדו', כשמגיע יום הדין אני רוצה לאזן את זה עם ערימה גדולה של מעשים טובים, אז אני מחפש איפה אני יכול לעשות חסד, איפה אני יכול להציל חיים או לעשות טוב לאנשים אומללים.

"אבל חוץ מהרצון לצבור זכויות, והמצווה העצומה של הצלת חיי אדם, יש לנו מנוע נוסף, וזה תחושת הסיפוק. בשבוע שעבר הייתי בבר מצווה של ילד שלפני 18 שנים עשיתי לאבא שלו החיאה והצלתי את החיים שלו. אם אני לא הייתי מטפל בו אז, הוא היה מת, ולא היה נולד לו הילד החמוד הזה שבשבוע שעבר היתה חגיגת בר המצווה שלו. כשהגעתי לבר מצווה זאת הסיפוק שהרגשתי היה עצום! הרגשתי שיש לי חלק בקיומו של הילד הזה, כאילו הייתי אבא שלו!

"זה לא רק אני, זה כל מתנדב בהצלה יכול לספר לך כאלו סיפורים לרוב. אנחנו נוסעים ברחוב ורואים אנשים שהצלנו את חייהם והנה הם הולכים עם שלושה ארבעה ילדים קטנטנים שנולדו להם ואתה אומר, וואו, תראה כמה נפשות הצלתי באותו רגע, לפני 10 או 15 שנים… אנחנו לא נמצאים כאן כדי להתגאות במעשים שלנו, חלילה לנו, כל אחד עושה מה שהוא יכול בכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לו, אבל הסיפוק, הסיפוק הוא עצום. אחרי שאתמול חילצת גולה מגרונו של תינוק קטנטן והצלת את החיים שלו, איך אתה יכול להתרווח על הספה כשאתה שומע על קשיש שסובל מכאבים בחזה? הצלת חיים זה ממכר, אתה לא יכול להפסיק את זה!

  • האם הארגון שלכם עוזר רק לחרדים או שהוא מגיש עזרה לכולם?

"ברור שלכולם. אנחנו נוכחים בכל מקום ובכל שעה. כולם רואים את האמבולנסים שלנו והאופנועים שלנו בכל מקום שבו אנחנו פעילים. לא תמצא ילד בגוש דן שלא ראה אותנו בדרך לפעולה, וכך גם בשאר המקומות שבהם יש לנו סניפים, כשהמטרה שלנו היא שבעזרת ה' בקרוב מאוד יהיו לנו סניפים בכל מקום בארץ. זה לא רק לחרדים וחילונים, גם לגויים אנחנו מגישים עזרה, חיי אדם זה חיי אדם ואנחנו תמיד מצילים חיי אדם עד כמה שהקדוש ברוך נותן לנו כח ויכולת".

האיש שהקדיש את חייו לעזרת אחים

יעקב לוסטיג

 

כל מי שמתגורר בבית שמש מכיר את ארגון החסד 'עזרת אחים'. זהו ארגון שהבסיס שלו יושב בקריה החרדית, אבל זרועותיו שלוחות לכל עבר, והמתנדבים שלו מוכרים היטב גם בחלקים הוותיקים של העיר. כשבית שמש סערה וגעשה עם הבחירות לראשות העיר, והבחירות החוזרות שבאו לאחר מכן, כשהתקשורת כולה התגייסה כדי לסכסך ולפלג בין החרדים לחילונים, ובין הדתיים לבין עצמם, 'עזרת אחים' היה אי של יציבות ואיחוד לבבות. כאן קיבלו כולם עזרה וסיוע ללא כל אבחנה מאיזה מגזר הם מגיעים ובאיזה חלק של העיר הם מתגוררים.

'עזרת אחים' הוא ארגון המבוסס על התנדבות, ומעסיק מספר עובדים בשכר מלא, כשהמטרה היחידה היא להגיש עזרה וסיוע לתושבים.

בשיחה עם 'הרב של האינטרנט' מספר הרב אברהם קאפ, שייסד את הארגון לפני 15 שנים, ועומד בראשו גם כיום, שבעיקרון לא היתה לו תוכנית להקים ארגון חסד, וגם כשהוקם הארגון המטרות שלו היו היו מוגדרות בצורה ברורה. "גם היום אין לנו הגדרות", אומר הרב קאפ, "כשאני רואה תחום שבו צריך עזרה ואני יכול לעזור, אני מרחיב את הפעילות של הארגון לתחום הזה. לא משנה לי אם זה תחום רפואי, לוגיסטי או עזרה למשפחות שיושבות שבעה, מי שצריך עזרה אני משתדל לעזור לו".

הרב קאפ מספר על ימי הבראשית של הארגון: "הגעתי לגור בבית שמש שהיתה אז עיר קטנה מאוד, וראיתי שאין כאן תשתיות של חסד ועזרה לזולת, הפעילות שנעשתה עד אז על ידי אנשים טובים, לא עמדה בקצב של גידול האוכלוסיה, ומטבע הדברים החלטתי שאני נרתם למשימה ומתחיל לעזור במה שאני יכול".

הרב קאפ רכש ריהוט אותו השאיל לבתיהם של אבלים היושבים שבעה על קרוביהם, הוא החל להשאיל ציוד, ורכש במקביל כלים רפואיים שהציבור צריך שיהיו בהישג יד כמו מכשירי אינהלציה, כיסאות גלגלים, קביים ועוד. אט אט התרחב הארגון לשלוחות נוספות. כשהגיעו לרב קאפ פניות רבות בנושא התחבורה הציבורית לבתי החולים בירושלים, והקושי העצום של תושבי בית שמש להגיע לבתי החולים הירושלמיים למרות הקרבה הגאוגרפית, ייסד הרב קאפ קו הסעות שלוקח חולים לטיפולי דיאליזה, אנשים שציריכים להגיע לבית החולים לביקורת או אפילו סתם לבקר את קרוביהם.

בהמשך רכש הרב קאפ מספר אמבולנסים ורכבי הסעה, והארגון התרחב עוד ועוד. הוקמה מרפאת שבת שמעניקה שירות רפואי על ידי רופא שאינו יהודי לתושבי העיר שומרי השבת שאינם מתפנים לקבלת טיפול רפואית בשבת במקרים שאינם בגדר של 'פיקוח נפש'. נפתחו גני ילדים ומסגרות הפעלה לילדים אוטיסטים, ילדים עם תסמונת דאון וכדו', בוצעה פרישה ענקית בכל רחבי העיר של תחבושות 'ברנשילד' וציוד לטיפול בכוויות, ועוד ועוד.

לצד כל אלו מכהן הרב קאפ גם כמפקד זק"א בית שמש, וכמתנדב בארגון הצלה. בזמן הפנוי המועט שנותר לו, הוא מנהל את הכנסת האורחים בחצרו של האדמו"ר מלעלוב, וכך הוא מסייע לבחרי הקהילה המגיעים לשבות או לעשות את החגים בצל האדמו"ר ליהנות מאש"ל מלא, במחיר סמלי.

כיום עוזר הרב קאפ עם הארגון שלו לכ-300 אנשים מדי יום, חלקם קשישים וגלמודים, חלקן אמיהות למשפחות ברוכות ילדים, בכל הגילאים מכל המגזרים ומכל המגדרים.

  • איך משיגים מימון לכזאת פעילות ענפה שכרוכה בהוצאות ענקיות?

"מתרומות. תרומות של אנשים. לא כל אחד יכול לעזור לאנשים בצורה פיזית, לא לכל אחד יש זמן או יכולת להרים אנשים קשישים אל הבית עם כסא הגלגלים שלהם, לא כל אחד יכול להסיע חולים לקבל טיפול דיאליזה וכדו', אבל הרבה מאוד אנשים רוצים שתהיה להם זכות בפעילות הזאת, והם תורמים כסף לארגון כדי שהארגון יעשה בשמם ועם כספם את כל החסדים הגדולים האלו".

  • נניח שלא היית אדם דתי, ולא היית מתחנך על פי דרך התורה, אתה חושב שגם אז היית עוסק בפעילות חסד ענפה כל כך?

"כן ולא. אני חושב שכל אדם באשר הוא אדם יכול לשאוב סיפוק מלעזור לזולת. כל אדם שיש לו לב רוצה לעשות טוב לאחרים, וזה לא קשור לשאלה אם הוא דתי או לא. אבל אין ספק שהגורם שמדרבן אותי להרחיב עוד ועוד את הפעילות, ומה שגורם לי להקדיש את כל החיים שלי לפעילות הזאת, זה רק האמונה. זה שאשתי מוכנה לוותר ככה על הנוכחות שלי בבית, ולא פעם היא הסכימה גם שאני אקח על עצמי חובות כבדים כדי לממן את פעילות הארגון, זה רק כי היא יודעת ומאמינה שכל מעשה טוב שאנחנו עושים נרשם למעלה בשמים, ושאנחנו נקבל שכר גדול על כל פעולה, אפילו קטנה, שאנחנו עושים למען הזולת.

"במילים אחרות, אם הייתי חילוני הייתי שמח לעזור לשכנים וחברים, אבל ארגון 'עזרת אחים' שעוזר ל-300 איש מדי יום, לא היה יוצא לדרך".

  • הארגון עוזר בעיקר לציבור החרדי? או שהוא פתוח לכולם במידה שווה?

"הארגון מעניק לכל אדם עזרה באשר הוא אדם, לא בודקים בציציותיו של איש, או בכיפתו. ההיפך הוא הנכון, במקרים רבים אנחנו עוזרים דווקא לחילונים יותר מאשר לחרדים, כי במגזר החרדי כל אחד נמצא בתוך קהיהל ויש לו עזרה מהסביבה הקהילתית שלו, מהמשפחה הקרובה והמורחבת ועוד. במגזר החילוני לועמת זאת אנשים חיים פחות בקהילה, ויש לא מעט אנשים שהם ממש בודדים וגלומדים, או אפילו מי שיש להם משפחה, יש להם רק ילד או שניים וקשה להם מאוד לעצור את כל החיים רק כדי לעזור לאבא או לאמא הקשישים להגיע לביקורת סדירה בבית החולים וכדו'. כשאנחנו רואים שאין מי שיעזור, אנחנו צריכים לעזור יותר, לפעמים לא מספיק להציע לנזקק הסעה לבית החולים, צריך גם לשלוח מתנדב שיעזור לו להתלבש, שיוריד אותו במדרגות ויעלה אותו על הרכב ועוד".

ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס

שלום רב, שמי משה ואני שדרן באחד מערוצי הקודש רבות בשנים. בסוף השבוע שעבר באחת מתוכניות הלילה שלי, עלה מאזין מחיפה לשידור וביקש לשוחח על "המוות הקליני".

וכך אמר לי המאזין: "שמי אברהם, אני פנסיונר מזה שלוש שנים. חוץ משיעורי הקבועים בתלמוד, נטלתי על עצמי מחקר בנושא "המוות הקליני". החיים אחר המוות הם אחד מן הדברים המחזקים באמונה, ותמיד יש להם השפעה עוצמתית על רחוקים, ועל כאלה שמתעניינים רק בצד המיסטי של הנושא. ובכן, הספקתי במהלך שלוש השנים לעיין בעשרות ספרי מחקר, לקבל עבודות מחקר מאוניברסיטאות בחו"ל, לשוחח ולתחקר אנשים רבים שחוו מוות קליני, וחזרו לחיים. אין ספק כי מדובר במידע מדהים בכל קנה מידה, אך בכך אין כל חידוש.

וכאן שאלתי אותו: אם אין חידוש אז מה החידוש?

"הו" השיב המאזין החוקר מחיפה "הגעתי למסקנה מעניינת, שלא כתובה במפורש באף מחקר והיא – כאשר אדם מגיע לבית דין של מעלה, וחלילה וחס הוא אינו שומר שבת, נשמע אז קולו של המלאך המקטרג הצועק בפני הדיינים "פלוני זה מחלל שבת!!!". וזה הכל. פשוט זה הכל. מעבר לזאת הוא לא מוסיף דבר, כי כנראה בשלב הזה של הדיון אין מה להוסיף. המלאך המקטרג אינו מתאמץ להביא עוד עבירות ולפרטן. חילול שבת הוא כל כך נורא, עד שפמלייה של מעלה מזדעזעת מכך, ואינה זקוקה לשום עבירה נוספת כדי להכיר את מי שלפניה…" עד כאן המאזין.

"ובכן " המשיך השדרן משה "ירד מן השידור המאזין אברהם מחיפה, ועולה לשידור גברת המעוניינת להגיב על דבריו של המאזין הקודם.

הנה הציטוט: "שלום, שמי רחל, אני מתגוררת במרכז הארץ. רציתי לאמת את דבריו של המאזין הקודם. אכן כן, בבית דין של מעלה, המלאך המקטרג לא אומר יותר מאשר 'פלוני מחלל שבת'…".

"רגע" שאלתי אותה "מנין הידע והקביעה הפסקנית הזו? שמא את עוסקת בחקר המוות הקליני?".

"אינני מעוניינת לספר…

"חבל" אמרתי לה "אולי סיפורך יחזק כמה מן המאזינים. לפעמים חבל לאחסן עובדה מן הסוג הזה, שיכולה לפעול על לבבות רחוקים. לשמחתי הגב' שוכנעה, והחלה לספר.

* * *

"נולדתי במשפחה חילונית לחלוטין. עיסוקי המרכזי ותחום התמחותי היה הספורט לסוגיו. היתה לי הצלחה גדולה בתחום זה והרבה אהדה. גם לאחר שנשאתי עסקתי בתחום הספורט עד שזכיתי להריון. חלמתי שגם בני יהיה ספורטאי, כמו אמא שלו. אך מסובב כל הסיבות חשב אחרת. כשהגיע יום הלידה, השמש זרחה, האביב הפריחה והאור שלטו בנוף, והעתיד נשקף ורוד לגמרי. הלידה התנהלה כרגיל, ולאחר שעה נולד תינוק יפהפה בריא ושלם במשקל של ארבעה ק"ג. "המזל טוב" שוגר לעברי מכל עבר. הרופאים, האחיות, בעלי ובני משפחתי. השמחה הזו נמשכה בדיוק רבע שעה. לפתע איבדתי את הכרתי, הצוות הרפואי ביצע בדיקות מדוקדקות שנמשכו זמן רב. בשלב מסויים הלב פסק מלפעום, וחשתי כיצד נשמתי פורחת מגופי, ומלמעלה אני מביטה על נסיונות ההחייאה בחדר הלידה, ועל עיניהם המבוהלות של בני משפחתי, הממתינים במסדרון.

"וכמו בכל סיפורי המוות הקליני נכנסתי למנהרה שבסופה אור מלטף ושופע רחמנות. לא תאמין, הקב"ה מדבר עם כל אחת בשפתו. בקצה המנהרה ניצב אולם ספורט גדול ומפואר, במרכזו ישבו שבעה אנשים מכובדים שלא הכרתי. אחד מהם פנה אלי ואמר גברתי את עומדת כאן לדין.

"לדין? נדהמתי. מה לי ולדין? על מה דין?

"לפתע נשמע קול רעש מחריד ומחריש אוזניים, כמו רעמים אדירים הבאים אחד אחרי השני. תופי האוזניים שלי נקרעו, אבל שמעתי היטב את קולו של המקטרג: "האשה הזו מחללת שבת!!!!!".

"נכנסתי להלם… ובסופו מלמלתי לכוון הדיינים, מה לי ולשבת. אני לא מכירה שומרי שבת, כל משפחתי מחללת שבת מה בדיוק אתם רוצים ממני? הבחנתי שיש בטענה שלי ממש, והיא כן עושה רושם על הדיינים.

"בשלב זה נכנס לאולם הסניגור שלי, שביקש מבית הדין להקרין את הסרט של חיי. לפתע הבחנתי במסך ענק, שגודלו לפחות כמו בנין עירית ת"א. ראו עליו תינוקת קטנה… זו אני, הנה במסך אני בת שנה, בת שנתיים… בת חמש. הסניגור מוודא שלבית הדין אין שום טענה עלי באותו גיל שרואים אותי על המסך… אני שמה לב שהדיינים דווקא מגלים סימפטיה כלפי, הם לא מחפשים להענישני… והסניגור מפריח בי הרבה תקוות טובות… לפתע על המסך מופיעה תמונתי כשאני בת 20…

"ואז פונה אלי הסניגור בתוכחה: מה זה??? את לא צנועה!!! אוי, אוי, אוי, הרגשתי בושה נוראה. בושה שאין להגדירה במילים, כי היא נוראה מכל בושה שתעלה על הדעת, דווקא הסניגור מוכיח אותי… איזו בושה, ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס. פשוט לא להיות קיימת מעוצמת הבושה… במוחי חלפו המון שאלות עלי, על מהות החיים, על הדין הנורא… ואז חשתי תעצומת נפש לומר את המילים הפשוטות הבאות: יש לי תינוק, תינוק קטן, אני לא רוצה לעצור את החיים הנפלאים האלה…

"ראיתי נהרה של אור על פני הדיינים, חשתי שהם שמחים מהביטוי "החיים הנפלאים", שהם משדרים אלי אהבת ישראל טהורה וזה נרשם לי ככף זכות.

"ואז ביקש הסניגור להראות להם עוד סצינה מתוך חיי שהתרחשה יום לפני הלידה. אני יושבת מול המרקע, וצופה בתוכנית מרשת שידור אמריקנית. ומה בתוכנית? שני סוחרי יהלומים חרדים יושבים משוחחים, מקיימים ביניהם משא ומתן על עיסקה בת כמה עשרות מליוני דולרים. והנה הם לוחצים ידיים, מרימים כוסית "לחיים" והעסקה סגורה. ללא עורכי דין, ללא חוזים, ללא חברת בטוח. וכששואלים אותם מנחי התוכנית כיצד זה מבצעים עיסקה על סמך מילה ולחיצת יד הם משיבים: "אנחנו יהודים יראי שמים המאמינים בתורה הקדושה, אנו נותנים אמון זה בזה כי התורה היא נר לרגלינו… והקב"ה בינינו.

"לפתע רואים את פני על המסך כשהן מתפעמות ושומעים אותי אומרת: "לא יאומן, איזה יופי שאנשים בכוח התורה הנפלאה הזו חיים עם אמון וידידות שכזו… באמת תורה נפלאה…

"עיניהם של שבעת הדיינים פונות אלי, ואני מרגישה רוגע. אני מבינה שהם מאד מאד מרוצים ממני. אחרי מספר שניות פנה אלי אב בית הדין ואומר לי: "גברתי, דיברת יפה על התורה, שיבחת את התורה. אנחנו מתירים לך לחיות חיי תורה. את יכולה לרדת לעולם ממנו באת, ולגדל את תינוקך עם התורה.

"45 דקות הייתי חסרת-חיים, במוות קליני. ברוך השם עברו מאז 25 שנים…

* * *

"אתה שומע" הרב לוי מסיים השדרן משה מערוץ הקודש "הגברת הנכבדה הזו הספיקה להשיא את בנה הבכור, ויש לה עוד ארבעה בנים בני ישיבות חכמים וצדיקים. נו? מה תגיד, שכר שיחה נאה של אשה שעולמה זה רק הספורט, הביא אותה להיכנס בגאון בדלת הקידמית לעולם הנצח".

תסלח לי הרב לוי, אני חייב לחזור לשידור".

מתוך סיפורי העיתונאי בעריכת הרב קובי לוי

ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה התגלתה אצלה בדם.

פתאום הוא חזר, בעלה היקר, עם כיפה על הראש. היא גיחכה. היא ייחסה את זה לעובדה שהוא מסתובב סביב לזנב של עצמו, מחפש כוון ומשענת. נו טוב, אז הוא מצא לו פינה חמה ונעימה בבית הכנסת השכונתי, שם נערכים להם שיעורי תורה על ידי רב השכונה.

זה יעבור לו, היא חשבה. יום יומיים, והוא בעצמו ירגיש מגוחך ויטמין את הכיפה אל הארון, כדי לפגוש אותה רק בחגים.

אבל היא לא ירדה לו מהראש. "ריבונו של עולם, רק שלא יחזור לי בתשובה, אני לא מסוגלת לחשוב על זה" הרהרה בליבה.

* * *

לניצנית מאור מתל אביב יש דעה עצמאית. היא אשה בת 30 משכילה, עובדת בענף היי-טק מצליח, ויש לה השקפת עולם ברורה: הדתיים נחמדים, סימפטיים, היא לא נגדם וגם לא בעדם. שיניחו לה. היא לא מפריעה להם, שהם לא יפריעו לו, ברוח המשפט הישראלי הכי שחוק במזרח-התיכון: אני מכבדת דתיים, אבל מרחוק.

אבל מה לעשות שבעלה רענן מאור האקדמאי המבריק שהחזיק גם הוא באותה דעה, התחיל למסמס את התזה הסימפטית הזו, ובמשך חודשי האבטלה שלו התחיל להיחשף לרזי חוכמת הגמרא.

והכיפה? הו, הו. הכיפה העקשנית הזו, לא רוצה לרדת לו מהראש.

שתדעו, שזוג אקדמאיים איכותי, לא מנהל שיחה בצעקות. לשיחות ביניהם יש קוד מתון ועדין משהו. הוא מנוסח גם בלשון גבוהה ונקיה.

"תשמע" אומרת לו ניצנית "אני מוכנה איכשהו לסבול את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשך, אבל אל תסחף לי גם לציציות… זה ממש מלבוש משונה החוטים האלה…

והוא עונה לה: יקירתי, עד כמה שהספיקותי להבין, יהדות זו עיסקת חבילה. אם מדובר פה באמת, אז אי אפשר לקחת רק חצי ממנה. חצי מן האמת – זה שקר מוחלט, כך שאינני יכול להבטיח לך שמחר לא אלבש ציצית.

"נו טוב" היא עונה "אני רק מקווה שאחרי שתחזור בתשובה לגמרי לא תתחיל להכריח גם אותי לקיים מצוות. אני מספיק רגישה כדי לא לכנות את מה שעושים לך כמיסיונריות, אבל זכיתי להכיר את יושרך האישי, את כושר שיפוטך, ואני בהחלט מעריכה את צעדיך…".

הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכו לפרי-בטן.

אולם, בשלב מסויים ניצנית החלה לחשוב על גירושין, בלי לריב, לבצע חלוקת רכוש ברוח טובה וגט זריז. "לא נורא". היא רמזה לו.

אבל רענן לא היה מוכן: "את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך".

והמילים החמות הללו, שנבעו מלב אוהב וטהור פרטו על נימי הרגש. גם היא לא רוצה לוותר על בעל מיוחד וטוב לב שכזה.

הסבלנות ניצחה, כי סבלנות תמיד מנצחת.

ניצנית הסכימה לשמור שבת. לא בישול, לא הדלקת אור, וכמובן לא נסיעה. היא התרגלה מהר מאד לשקט המרומם והחודר של קסם השבת.

אחר כך טהרת המשפחה.

אחר כך למדה לברך.

באמת הישגים ראויים לציון.

רק על דבר אחד היא עמדה בתוקף. "אינני מסוגלת לשים על עצמי כיסוי ראש. שהקב"ה יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם השיער הטבעי היפה והמיוחד שהוא נתן לי. הוא מבין, הוא יסלח. אתה אומר שהוא אבא רחום וחנון, אז אבא סולח לבתו על שובבויות קטנות… אינני יכולה להיפרד מן השיער… הוא כל כך יפה".

וכאן היא היתה באמת עקשנית גדולה. שנה ועוד שנה, שומרים שבת, שומרים הכל, אבל ניצנית בלי כיסוי ראש. זה הפך כמעט לאידיאולוגיה אצלה. שש שנים אחרי הנישואין, הבית יהודי, השבת יפה ואצילית, זרע של קיימא? אין. כיסוי ראש? אין.

* * *

ואז האסון. ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה הנוראה מקננת בה בדם.

"אני נורא מצטער גב' מאור" אמר פרופ' אחיקם שנהב "את תקלעי למצב לא נוח מבחינתך. אחרי הטיפול הכימותרפי שייעשה בך, השיער שלך ינשור. צר לי, אני רק יכול לעודד אותך שהמחלה שלך אומנם לא פשוטה, אבל סיכוי ההחלמה הם בהחלט סבירים".

ניצנית מאור נכנסה לטיפול הראשון.

כשהם חזרו לביתם הגדול והריק, היא אזרה אומץ.

"רענן, אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה קרה כאן. אבא שבשמים מדבר אלינו, הוא – בעיקר הוא מדבר אלי. הוא פונה אלי ואומר: ניצנית שלי, אני כל כך אוהב אותך, את הבת הכי יקרה ונפלאה שלי. חזרת בתשובה, עם כל כך הרבה התחשבות בבעלך, בסבלנות עלית בסולם הרוחני צעד אחר צעד. אני כל כך מרוצה ושמח ממך. אבל רק דבר אחד גורם לי צער. הצניעות. שיער פזור לאשה זה נורא, זה מפגע. זה מקלקל עיניים. זה פוגם. כך לא מסתובבת ברחוב בתו של מלך. אין לי ברירה בתי ניצנית, אם את לא רוצה לכסות את השיער שלך מרצונך, אז אני אעזור לך להיפטר ממנו. תביני אותי, אני אוהב אותך, ורוצה רק בטובתך, ולכן אני נאלץ להכריח אותך להיפרד מהשיער… כך אומר לי האב שבשמים.

דמעות ניקוו בעיניו של רענן.

"רענן בעלי האציל, אינני יודעת אם אשאר בחיים אחרי המחלה הארורה הזו, אבל דבר אחד נוסף נותר לי לעשות למענך ולמען הקב"ה. שיערי עדיין לא נשר מן הטיפולים… ובעודה מדברת לקחה ניצנית מספרים והחלה לגזור את שערותיה "ואם ירחמו עלי מן השמים, אגדל שיער חדש ואחביאהו מתחת לכיסוי ראשי".

* * *

אנחנו 10 שנים מאחרי הסיפור הזה. ניצנית הבריאה לחלוטין וברוך השם נולדו למשפחת מאור שלושה ילדים.

רענן הוא אברך כולל מבריק ומגיד שיעורים ברחבי העיר.

חידון. וממה מתפרנסת ניצנית?

יש לה חנות גדולה ומצליחה במרכז העיר לכיסויי ראש, וברקורד שלה עשרות רבות של נשים, שנכנסו לחנות גלויות ראש, ויצאו צנועות להפליא. היא מספרת להן את סיפורה האישי והוא פועל את פעולתו.

לפעמים, אין דבר יותר מבריא ממחלה ממארת.

יתום, וללא סנגוריה

סבתא רחל קראה לו עם דמעות בעיניים, ליטפה את תלתליו, והסבירה לו שקרה משהו נורא לאבא ולאמא. מטוס נוסעים אמריקני שהטיס את הוריו מעיר לעיר איבד את איזונו עקב סופת שלגים צנח ארצה והתרסק. לא היו ניצולים.

נתנאל הבין שחייו כבר אינם אותם חיים – הוא יתום, ויש לו סבתא בקיבוץ, שהיא אמה של אמו, הוא בן יחיד, וזהו. סבו וסבתו מצד אביו נפטרו כשהוא עוד היה תינוק. כן, יש לו דוד שהוא בקושי מכיר, אח של אבא, שגר בכפר שמריהו.

הוא חיבק חזק חזק את סבתא, ובכה בלי סוף. בכי כזה של ילד, שבקושי יש לו כתף להישען עליה. הוא לא צעק אבא, כי אבא שלו מת, וגם אמא הוא לא צעק, כי גם אמא מתה. הוא היה מספיק נבון לא להוציא מילים בלי פשר. בחושיו הילדותיים הוא קלט שחייו הולכים להיות מסע ארוך ומתיש, רווי נסיונות לא קלים.

"אני יתום, אני לבד, אני חייב להצליח בחיים" הרהר הילדון.

"אני כאן לצידך" אמרה סבתא. אבל נתנאל ידע, שסבתא היא אשה זקנה וחולנית, וכוחותיה דלים, והוא לא רוצה לחיות בקיבוץ.

שלטונות הרווחה הגיעו. העובדת הסוציאלית והפסיכיאטרית היו מאד עדינות ומתחשבות כלפיו, והן שכנעו אותו ללכת וללמוד בפנימיה. והוא הלך.

סבתא רחל מן הקיבוץ נפטרה אחרי שלושה חודשים של שברון לב.

"עכשיו אני עוד יותר לבד" בכה נתנאל "אין לי אפילו לאן ללכת לחופש…".

העו"סית גילה רווה, איתרה עבורו את מספר הטלפון של הדוד, אח של אבא. "דבר עם דודך" הציעה "הוא כנראה איש נחמד וסימפטי, תהיה איתו בקשר, הוא ישמח לארח אותך" הציעה גילה.

דודו, מר שמואל גולניק, היה איש עסקים מצליח, שיותר בילה בחו"ל מאשר בארץ. בזמן "השבעה" הוא הגיע לביקור קצר, ביום האחרון, אמר "קדיש" במנין ונעלם מבלי להשאיר טלפון או כתובת. נתנאל היה שבור ורצוץ מדי מכדי להישען על כתפיו של הדוד שהיה חסר סבלנות, וגילה יותר ענין בנעשה בעסקים בחו"ל ולא ביתום האומלל שבקושי ידע לאן המציאות מוליכה אותו.

"דוד שמואל שלום, זה נתנאל" פתח היתום בשיחה.

"כן, נתנאל…".

קולו של הדוד היה צונן וחסר סבלנות.

"נתנאל, אני ממהר, רצית משהו?".

נתנאל הרגיש בקיפאון שנשב מקולו של דודו ואמר "לא, רציתי לדעת רק מה שלומך… שנה טובה".

"שנה טובה, להתראות".

השפופרת  נטרקה בפרצופו של היתום.

ילד יתום בן תשע וחצי, במוסד פרוץ למדי, עם ילדים לא בדיוק מחונכים, ללא משפחה, ללא כתף, יושב ליד טלפון ציבורי ובוכה, ולא יודע למי בוכים, ועל מה מבקשים, ומי יעזור לו.

באותן דקות של דמע נבטה בקירבו של נתנאל השינאה. זה התחיל בזרע קטן, כמעט בלתי מורגש, אבל זה נבט וליבלב וצמח. הוא החליט שהוא שונא שינאת מוות את דודו שמואל גולניק.

"הוא רשע" הרהר בלבו "הוא איש רע, הוא יודע שאני יתום, הוא יודע שאני במוסד של ילדים לא טובים, הוא יודע שאין לי לאן לחזור לעשות שבתות וחופשים, הוא יודע שבקושי יש לי דמי כיס. הוא מתאכזר אלי. הוא לא שאל מה שלומי, הוא אפילו לא רמז לי על ביקור. בקיצור, הוא אדם גרוע ואני אשנא אותו עד יום מותי".

הרהורי השנאה האלה התעצמו עם השנים. נתנאל ברקן הפך לנער ממורמר וכועס על כל העולם, הכעס שלו היה פנימי, והשתיקות שלו היו ארוכות ורועמות. אט אט הוא רכש לעצמו מעמד חברתי בפנימיה, והפך למנהיג הבלתי מעורער לכל קטטה או ניתוץ חלונות. מבלי לדבר הוא הנהיג את חבריו לעשות תעלולים נוראיים, שלא אחת הצריכו את ההנהלה להזמין משטרה למקום ולבצע חקירות.

לקח זמן רב עד שהצליחו המורים והמדריכים לאתר את מוקד האנדרלמוסיה. נתנאל ברקן. השתיקות שלו התגלו כחומר נפץ מסוכן. קריצה קטנה בעין הספיקה כדי שארבעת צמיגי מכוניתו של מנהל הפנימיה יפונצ'רו. עוד קריצה כבר הובילה להצתת רכבו של המנהל החינוכי.

שם, בפשע האלים, גילה נתנאל שהוא גיבור, שהוא חזק. שיש לו ביטוי. השיחות עם היועץ החינוכי, עם הפסיכולוג של המוסד נפלו על אוזניים ערלות.

נתנאל ברקן ידע שהוא הולך לבנות לעצמו מעמד, פרנסה וכבוד, דרך הכוח, האלימות, והשתיקה המאיימת. וזה הלך יפה, אפילו יפה מדי. המעצרים והחקירות האגרסיביות לא עשו עליו רושם מיוחד, תמיד הוא יצא כשידו על העליונה. אף פעם הוא לא לכלך ידיו. אחרים עשו זאת בשבילו, ברצון רב. הוא הפך למנהיג שלילי מסוכן ומתוחכם.

מדי פעם, על משכבו, היה עוצם את עיניו ומשחזר את השיחה שהוא תיעב מכל עם דודו שמואל גולניק הרשע.

"נתנאל אני ממהר, רצית משהו?".

לא, רציתי לדעת רק מה שלומך, שנה טובה.

"שנה טובה, להתראות". טריקת טלפון.

הו, כמה הוא רחש תיעוב למילים הצוננות של דודו, שניתק ממנו מגע כבר שמונה שנים. לא ביקור, לא טלפון, לא רמז. פשוט נעלם. נתנאל ברקן בן ה- 17 הבריון של הפנימיה תחב את פניו עמוק עמוק לכרית ובכה. מבלי שאף אחד ישמע. שמונה שנים הוא בין קירות הפנימיה. חגים ושבתות, יומם ולילה. הנסיונות לקרבו, לסלול נתיבים ללבו עליו בתוהו. הוא לא חיפש חברים, הוא לא רצה בחמימות של המדריכים והמורים, הוא רצה שהדוד שלו שמואל גולניק, שמאד דומה בתווי פניו לאבא שלו ז"ל, יגלה כלפיו יחס, שיתעניין בו. הוא שאר-בשרו היחיד, רק הוא.

נתנאל ברקן בכה שעה ארוכה, והשינאה כלפי דודו הלכה והתעצמה. "אני עוד אנקום ברשע הזה" גמלה החלטה בלבו "הוא עוד ישלם מחיר כבד על היתמות שלי…".

קרני הירח ריצדו מבעד לוילונות חדרו האפורים, בשובבות רגשנית, שמאד לא התאימה למצב רוחו של הנער האומלל.

* * *

נתנאל ברקן כבר בן 18. צו הגיוס מגיע אל משרדי הנהלת הפנימיה. המנהל ביקשו להתיישב והשמיע לו נאום ציוני על חשיבות השרות הצבאי, הקיום הלאומי, והתרומה למולדת.

המילים הללו חלפו ועפו כמו ציפורים נודדות מעל ראשו של הבחור, שחוץ מסאה של מרורים בדידות והזנחה, לא טעם בחייו רגע אחד של נחת. הצבא עניין אותו כמו שעניינוהו שרוכי נעליו של מזכיר הפנימיה.

"אני לא מתגייס לשומקום" סיכם את השיחה עם המנהל.

העקשנות שלו נשאה פרי. הצבא עיין בתיקו האישי, ברקע האלים שלו, ובחר לשחררו מן הסיבה הכל כך פרוזאית: אי התאמה.

נו, ומה עושה צעיר בן 18, ללא מסגרת חינוכית או צבאית, ועם רקע לא בריא של אלימות?

נתנאל ברקן יורד לרחובות, הוא אוהב את הרחובות, והם אוהבים אותו. מהר מאד הוא נדבק לחבורת רחוב רעשנית, שהתמחתה בחטיפת תיקים מעוברי אורח, בעיקר קשישים.

הוא עושה את זה לא רע בכלל. אחר כך הוא לומד את מלאכת הכייסות. זה פחות מסוכן, ודורש מיומנות וזריזות ידיים. נתנאל למד להיכנס לשוק הכרמל, להסתובב בין התקהלויות צפופות ורעשניות ולהעיף ידיו לתיקים ולכיסים. הפדיון היומי שלו אף פעם לא היה מאכזב. בגיל 19 הוא נטש את כנופיית הפושעים שלו, והפך ל"עסק עצמאי". הוא גנב וכייס לבד. מידי פעם היה נפגש עם גנבים מדופלמים בוגרי כמה בתי סוהר, שלימדו אותו מיומנויות של פורצי דירות, אוזנו היתה קשובה לכל ניואנס, לכל עצה ורעיון.

"דע לך ידידי, שאם כבר אתה רוצה לפרוץ, אל תבזבז את זמנך על דירה קטנה ועלובה בשכונה ענייה. זה לא מכובד, זה רק גורם עוגמת נפש וצער לאנשים העניים הללו שחיים מן היד לפה". כך הציע לו באחד הימים ג'ורג' אבוטבול, גדול הפורצים של תל-אביב "עדיף שתשקיע שבוע או חודש של בילוש על וילה בכפר שמריהו, תלמד כיצד מנטרלים אזעקה, תחדור מן החלון, ותחזור עם כספת מלאה כל טוב…".

כפר שמריהו. השם הזה הצית בנתנאל ברקן, את השינאה הישנה לדוד שלו, שהוא כל כך שנא, שמואל גולניק. הוא ידע שהוא מתגורר בכפר שמריהו, והנה עכשיו הוא כבר מספיק משופשף כדי לבצע בדירתו גניבה טובה… ואולי אפילו יותר מגניבה.

נתנאל לא התעצל. טעם הנקמה המתוקה עלה באפו. 13 שנים חלפו מאז נעלם מחייו הדוד שלו שמואל גולניק, ולא נתן שום אות חיים, לא גילה בו שמץ עניין, הותיר אותו יתום וגלמוד להתמודד עם מהמורות החיים.

איתור הוילה היה מבצע פשוט למדי. רחוב עולי צרפת 28. זו הכתובת המדוייקת. נתנאל תיצפת על הוילה. הגינה נראתה מוזנחת מאד. הדשא היה יבש, העצים כמושים. "מעניין" חשב נתנאל, "גם הנשמה של שמואל גולניק יבשה וחסרת לחות. הרשע הזה חי חיי תענוגות בארץ ובעולם, והותיר אותי עם אסוני. אני לא אוותר לו על כך…".

באישון לילה נכנס נתנאל לוילה של גולניק. האזעקה נוטרלה מבעוד מועד. ריח כבד של עובש אפף את חלל הבית. קרני ירח שהבליחו לתוך הסלון גילו לעיניו הנדהמות של נתנאל קורי עכביש בפינות העליונות.

"אני הופך לו את הבית, ומרסק אותו לחתיכות… אני אלמד לקח את הדוד הנאלח הזה…".

במשך שעתיים ניפץ ושבר נתנאל ברקן, שולחנות, ארונות ומיטות, פסלוני חרסינה, כלי מטבח, קרע לחתיכות כריות ושמיכות, והשליך בביזיון את הספרים שבספריה אל תוך אמבטיה גדושה במים.

"הגולניק הזה יקבל את הוילה של החיים שלו" שמח נתנאל ברקן בליבו. "הוילה שלו נראית עכשיו בדיוק כמו הלב שלי. שבור, רצוץ, עלוב, וחסר סיכוי. אח… אח… אני מרגיש שנגולה אבן מעל ליבי. 13 שנים של שינאה באו לידי ביטוי הלילה הזה. מה חבל שאין לי את הזכות לראות את פניו הנדהמות של גולניק כשישוב ויראה איזה פוגרום בומבסטי סידרתי לו…".

לאחר הפוגרום, התיישב הנוקם ליד חלון הסלון ורשם על פיסת נייר "לשמואל גולניק, מאחד שאוהב אותך". הוא הניח את הפתק על שאריות השיש המנופץ שבמטבח.

נתנאל ברקן יצא מן החושך של הוילה, לעבר פנסי הרחוב המואר. עלה על מכוניתו המיושנת ונסע כשחיוך של סיפוק על פניו לעבר הצריף העלוב בדרום תל אביב, אותו שכר מזה שנתיים.

"הו, הו" חייך הבחור "הצריף שלי נראה כמו ארמון בהשוואה לוילה של גולניק הרשע, שאין לי שום מילה טובה לומר עליו".

* * *

איך נוהגים לומר חכמי צפת: סוף גנב לתליה.

הפשע כידוע לא משתלם. חלפו עוד 11 שנים לא פשוטות על נתנאל ברקן. שמו בעולם הפשע אומנם קנה לו מהלכים ופירסום רב, אך גם המשטרה שמה עליו עין, והמתינה להזדמנות מתאימה כדי להניח ידה עליו. לבלשי המשטרה יש סבלנות, הם צוברים נתון ועוד נתון, רסיס מידע לרסיס מידע. הם גובים עדויות, ומצרפים עדות לחברתה.

בלילה אחד סגרירי ואפלולי הסתיימה באחת הקריירה הסואנת של נתנאל כשודד ופורץ מתוחכם. בעודו נם את שנתו באותו צריף רעוע, פרצו לדירתו השוטרים, הניחו אזיקים בידיו ורגליו, והשליכו אותו לתא המעצר כמו שק תפוחי-אדמה.

בשעה שמונה בבוקר, המום, רועד מקור ורעב, ניצב נתנאל ברקן מול השופט ושמע מפי התובע המשטרתי עלילות מעלילות שונות על "תרומתו" לעולם הפשע.

שלוש שנות בילוש וחקירה מאומצת, הניבו תיק פלילי דשן ועגום, ליתום בן ה- 32 שחוץ מעצמו, הצריף הרעוע שלו (שבשכירות) וכעס על דוד אחד שנעלם מחייו, אין לו שומדבר בחייו.

הוא נעמד מול השופט בעיניים כבויות מהן נשקף עצב עמוק וחוסר אונים, ואפילו לא ביקש עורך דין. הוא איננו יודע מאין הוא שאב את תעצומות הנפש שלו, מן היתמות אולי, או מן העצב הענק שאפף את עולמו, ואמר לשופט את המילים הבאות: "כבוד השופט, אני מודה בכל סעיפי האישום. הכל נכון, מן המילה הראשונה ועד האחרונה. אני לא רוצה שום עורך דין שיסנגר עלי. אני גנב ופושע, ואני מעדיף לשבת בבית הסוהר הרבה שנים, על פני החיים הסרוחים שלי, כגנב עלוב נפש, בלי הווה ובלי עתיד".

השופט רענן שניידר נדהם. מזה 30 שנה שהוא שופט, ומעולם הוא לא נתקל בפושע שמודה בכל סעיפים האישום, ולא מבקש עורך דין.

"סלח לי איש צעיר" שאל השופט "אולי אינך רוצה עורך דין, אבל אין לך איזה חבר ידיד, או קרוב משפחה שיתן עליך עדות אופי, מילה טובה…".

נתנאל ברקן הרים זוג עיניים חומות לעבר השופט ואמר: "כבוד השופט, אני כלב בודד בעולם, אומלל ועזוב. אני יתום מגיל 9, ללא הורים, ללא אחים, לא סבא וסבתא, גדלתי בפנימיה עד גיל 18. אין לי שום מושג מה זה משפחה, אין מי שיתן עלי עדות אופי, כי אין מי שמכיר אותי, ואין לי גם אופי. אין לי מושג מה זה חיבוק של אבא, או אמא, או אח. כבוד השופט, אתה רואה מול עיניך תולעת רמוסה. שבר כלי. ואני לא מבקש רחמים. אל תרחם עלי כבוד השופט, שים אותי במקום שהכי נכון שגנבים יהיו בו".

השופט שניידר הרגיש שדמעה קטנה רוצה לברוח לו מן העין, הוא לא היה מורגל במונולוגים חוצבים כאלה, שיוצאים מפיהם של עבריינים. באמת שלא.

* * *

השופט שניידר הבין שיש לפניו פרוייקט לא פשוט. על פי חומרת העבירות וכמותן, נתנאל ברקן יכול להישלח לפחות לשלוש שנים בכלא, להינמק שם, ולצאת פושע יותר מדופלם. זה מחד, אך מאידך נסיונו רב השנים של השופט דקר את מצפונו כאומר לו: הלו שניידר, זה לא פושע רגיל, זה לא עוד עבריין צעצוע שיוצא ונכנס לבתי הכלא ולא מתרגש. עומד מולך אדם מרוסק, מודה על חטא, מיואש, אבל עם אישיות מיוחדת שעם השקעה קטנה עשוי לעמוד על הרגליים ולצאת ממעגל הפשע. כן רענן, תביט בעיניו, העיניים משדרות מצוקה, אבל גם כנות וישרות פנימית בשילוב של זעקה מפלחת גלקסיות: הצילו!!!

השופט שניידר ניגב בהיחבא את הדמעה העקשנית ובקול נחרץ אמר לנתנאל ברקן השפוף: "כן חביבי, אני אשלח אותך למקום שלשם שולחים גנבים ופורצים מן הסוג שלך. ברשותך או שלא ברשותך, עם הסכמת התובע או ללא הסכמתו, אני מבקש לשלוח אותך לשיקום נסיוני בן שנה באחד מקיבוצי בקעת הירדן".

התובע ניסה להשחיל מילה, אבל שניידר בשלו: "התובע עדיין צעיר וחסר נסיון, ואני, מה לעשות, סוס משפטי קשיש ועתיר הסטוריות ומעשיות. התובע יאמין לי שמר ברקן אחרי תוכנית שיקום בקיבוץ, יעלה על דרך המלך, אבל כמובן תחת פיקוח קצין מבחן".

השופט שניידר לא נולד נביא, וגם אביו לא היה נביא, אבל הוא היה הראשון שקרא את זעקת ה"הצילו" של נתנאל ברקן, וידע בדיוק על מה הוא מדבר.

* * *

"שדות הבקעה" היה קיבוץ פסטורלי שתושביו רדומים למדי אך נינוחים ומסבירי פנים. מזכיר המשק גילי בלומנטל קידם את פניו של נתנאל במאור פנים בליווי טפיחה חביבה על השכם "יש לנו – נתנאל היקר – הרבה מה להציע לך. עבודה ברפת, בלול, בפלחה, במאפייה, בכוורת. רק תבחר. אתה עושה עלי רושם של בחור רציני, ואין לי ספק שתצליח בכל תחום שתבחר".

"אני מעדיף לעבוד עם בהמות" – הפטיר נתנאל – "העולם הזה מורכב מאנשים רעים וכפויי טובה, אני לא מאמין שהפרות בקיבוץ שלכם יחפשו את רעתי… ההיפך דומני שהן יעריכו את עבודתי למענן".

נתנאל ברקן הגנב התל-אביבי המדופלם לשעבר, מצא את עולמו החדש, תחת עטיני הפרות הגדושים חלב חם ועסיסי, תוך צעידה רגלית בין מכון החליבה למחסני החציר. נעול מגפי עבודה שחורות הוא פתח יום עבודה משש בבוקר עד שש בערב. מאכיל ומשקה עגלים קטנים בני יומם, מסייע למבכירות להמליט, ובקיצור, חי ונושם משמרות על גבי משמרות עם הפרות. מאוהב בהן עד תמצית דמו. גניבות? הס מלהזכיר. חלפה שנה, חלפו שנתיים, שלוש, חמש. נתנאל ברקן הוא קיבוצניק לכל דבר, מכור לרפת עד תנוכי אוזניו. קצין המבחן כבר שייך להסטוריה. הגנב הפך לרפתן מיומן וחרוץ.

אבל עמוק בלב, קיננה עדיין אותה שנאה טורדנית ועיקשת, לדוד שלו, שהזניח אותו מר שמואל גולניק, איש העסקים שנעלם מחייו לפני כ- 30 שנה ולא נתן שום סימן. נכון, נתנאל כבר אינו עבריין מסוכן, אבל הכתם המרגיז הזה לא מצליח להתכבס מליבו.

* * *

יום אחד הגיע לרפת בקיבוץ ר' מוטק'ה צימרמן. איש חסיד ויז'ניץ', חביב להפליא, בריא גוף, עם זוג עיניים מלטפות. "אני מהרבנות הראשית, באתי לבדוק שאתם נערכים לקראת חג הפסח… אתה מבין אדון נתנאל, אסור שהפרות יאכלו חמץ…".

אחרי דקותיים של משפטי הכרות התיישבו מוטק'ה ונתנאל על המדרגות במכון החליבה, עם שני כוסות קפה שחור והחלו לשוחח. נתנאל הרגיש שמוטק'ה צימרמן יונק ממנו את סיפור חייו באמצעות עיניו המלטפות. והוא סיפר הכל. על היתמות בגיל תשע, על הסבתא האומללה שנפטרה מצער, על עולם הפשע, ועל השינאה לדודו שמואל גולניק, שנעלם לו 30 שנה.

"ודע לך מוטק'ה, גם כאן בקיבוץ אני סמרטוט. אני כמו פרה חולבת. עובד כמו חמור, לא נח לרגע בשביל חדר קטן ושלוש ארוחות ביום. לא נשוי, לא שווה קליפת השום. כן, ברוך השם, אני לא פושע… אבל את הגולניק הזה אני כנראה אשנא עד יומי האחרון".

בפגישה השלישית ביניהם מוטק'ה צימרמן הציע הצעה מפתה. "שמע נתנאל, בוא והתלווה אלי לטיול מיוחד באירופה. נפקוד שם קברי צדיקים. אכיר לך את היהדות הנפלאה דרך הקברים".

קברים? פער נתנאל את פיו.

"כן, אני מבטיח לך שאתה תקבל זווית אחרת ובריאה יותר לחיים".

אחרי חודש הם עלו למטוס.

* * *

הטיול הקסום נמשך 10 ימים. הם ביקרו ברוסיה, בליטא, בפולין, בגרמניה, באוקראינה. נסעו מאות קילומטרים ביום. מוטק'ה צימרמן הישקה את נתנאל בסיפורי צדיקים במסה אדירה של מפלי הניאגרה. מהמהר"ל, לגאון מוילנא, לחפץ חיים, רב נחמן מברסלב, הבעל שם טוב. כל גדולי הדורות.

"הגענו לברדיצ'וב" אמר מוטק'ה לנתנאל "כאן קבור יהודי ענק, רב עצום, תלמיד חכם מובהק שקיבל את התואר "סנגורם של ישראל". יהודי שהיתה לו עין טובה על כל אדם, אפילו על הפושעים הגרועים ביותר. אם הוא ראה עגלון עטור טלית ותפילין מחליף גלגל באמצע התפילה, הוא היה פונה לקב"ה ואומר: ריבונו של עולם, ראה איזה יהודים נפלאים יש בעולמך. גם כאשר הם עסוקים בהחלפת גלגל בעגלה, הם עסוקים בתפילה…

"הסניגור המופלא הזה" הדגיש מוטק'ה באוזני הקיבוצניק המשתומם.

"ראה יהודי אוכל ביום כיפור ושאלו, כבודו שכח שיום כיפור היום?

"לא השיב היהודי, לא שכחתי.

"אז אולי כבודו שכח שהיום זה צום, ולא אוכלים…?

"לא, השיב היהודי, אני יודע שצום היום ולא אוכלים.

"אז אולי כבודו חולה וחייב לאכול מפני פיקוח נפש?

"לא, השיב היהודי, אני בריא ויודע שכיפור הוא צום ולמרות הכל אני אוכל…

"הא, קפץ נתנאל ממקומו, כאן בחיים לא יוכל הרב מברדיצ'וב למצוא סנגוריה… זה אבוד. איזה סוג סנגוריה יוכל הרב לוי יצחק להביא לנו…

"יקירי הקיבוצניק המתוק, הסכת ושמע. סנגורם של ישראל הביט לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, תראה איזה יהודי נפלא ומורם מעם. הוא יודע שיום כיפור הוא יום צום. הוא יודע שאסור לאכול, והוא לא חולה, והוא אוכל, אבל דבר שקר לא יוציא מפיו. הוא דובר אמת לאמיתה… האמת היא נר לרגליו אך איזו מעלה נשגבה יש לו…".

מוטק'ה סיפר לו עוד כמה סיפורי סנגוריה, על עינו הטובה של הרב מברדיצ'וב.

נתנאל השתתק. הוא ניגש לציונו של "הסניגור" וליטפו באצבעותיו. בחוץ השתוללה סופת גשמים. מוטק'ה ניצב בפינת האוהל וקרא תהילים.

נתנאל התיישב ליד מצבת השיש עליה חרוט: "פ.נ. סניגורם של ישראל", הוציא את פנקסו ורשם: "כבוד הרב מברדיצ'וב, אתה כנראה לא איש, אתה מלאך. יש לך עין טובה ומבט חיובי על כל מצב של יהודי, אפילו אם הוא גרוע שבגרועים. שמי נתנאל ברקן, אני יהודי עקור משורשי. אני יתום, וגנב, וקיבוצניק, ומבולבל. אינני מוצא את מקומי בעולם; והנורא מכל – אני שונא את שאר-בשרי היחיד שיש לי, הדוד שלי שמואל גולניק שנטש אותי כבר 30 שנה. אתה הסניגור הגדול, אתה החכם, אנא, אני מתחנן בפניך, עשה שאמצא סנגוריה עליו. אינני יכול לחיות עם השינאה אליו. אני מרגיש שהיא פוגעת לי בחיים. עוצרת אותי. מעכבת את מזלי. כבוד הרב, אני מאמין שנשמתך כאן לצידי, ולכן אני כותב לך מילים אלו בלב שבור ובוכה. תשפיע עלי מן הסנגוריה שלך, מן האהבה הטובה והפשוטה שיש לך לכל אדם, כדי שאגמל מן הטראומה השינאתית שלי לשמואל גולניק. אנא! אנא! בבקשה!!!".

הוא הטמין את הפתק בין אלפי הפתקים בין חרכי המצבה.

נתנאל ברקן הניח את ראשו על הקבר של המלאך מברדיצ'וב ובכה ובכה ובכה, יותר מהגשם האוקראיני שצלף על העצים והשדות.

* * *

מוטק'ה צימרמן ונתנאל ברקן יצאו מציונו של "סנגורם של ישראל" לעבר החורף הכבד, שעטו לכוון נמל התעופה של קייב בירת אוקראינה ומשם במטוס אחרי שעתיים וארבעים דקות הם נחתו בנתב"ג.

"מוטק'ה יקירי" אמר נתנאל לפני הנחיתה "אני מודה לך על הזכות המופלאה שזיכית אותי להכיר גדולי עולם שהמוסר שלהם חובק עולמות… אבל אני מרגיש שרק אחד מהם ממש נגע לליבי… האישיות הקורנת שלו עדיין זורמת לי במחזור הדם… אני נורא רוצה להידמות לו….".

"כן" הפטיר צימרמן "זה בוודאי סנגורם של ישראל".

"כן, נכון…".

"ובכן נתנאל, יש לי הפתעה קטנה בשבילך" ניצת זיק מסתורי בעיניו של מוטק'ה צימרמן "אנחנו לא ניפרד בנתב"ג אנחנו נוסעים".

"לעוד קבר של צדיק בישראל?

"נכון יקירי. אנחנו נוסעים לציונו של בנימין בן יעקב ליד כפר סבא, אבל זו תהיה רק תחנת ביניים לעוד מעשה חסד שחובה עלינו לעשות".

 * * *

שעה אחרי הנחיתה נעצרה מונית מול ציונו של בנימין.

מוטק'ה צימרמן: "דע לך נתנאל, בנימין בן יעקב, צעיר בניו של יעקב אבינו, קרא לעשרת בניו שמות שאיפיינו ואיזכרו לטובה את אחיו הגדול יוסף שנמכר על ידי אחיו לישמעאלים והורד מצריימה. בנימין ערג אחרי אחיו, אהבו אהבת-נפש וידע והאמין שאחיו הצדיק לא חטא מעולם כנגד אחיו. לא היה סניגור גדול כמו בנימין על אחיו הבוגר. וכשהם נפגשו מאוחר יותר הם בכו איש על צוואר אחיו באהבה עצומה פולחת דורות. יוסף היה נרגש מגעגועיו של אחיו, ומעינו הטובה כלפיו, והאחווה הזו שכולה ראייה טובה וכף זכות איש לרעהו, זיכתה את שניהם שבחלקם, בנחלתם, יבנו המשכן, ובית המקדש… עכשיו נתנאל אקח אותך למקום נחמד אשר אחת לשבוע אני פוקד אותו ועושה חסד עם אנשים שזקוקים לחמימות".

בפאתי כפר סבא ניצב לו בית האבות "שיבה טובה" של ההסתדרות הכללית. מבנה פשוט בן ארבע קומות, עם מסדרונות ארוכים, ובחצר מדשאה קטנה, שישה ספסלים ושלוש ממטרות מסתובבות.

"מה אתה עושה כאן בדיוק, לא הבנתי" שאל נתנאל.

"יש מספר קשישים שזקוקים לתשומת לב. אני משוחח איתם, דורש להם כמה דברי תורה, שר להם כמה שירים חסידיים, ובקיצור משתדל להוסיף שמחה ואור לחייהם".

מוטק'ה צימרמן לחץ על כפתור מס' שלוש. הם יצאו מן המעלית ונכנסו ללובי רחב. כשלושים קשישים סיעודיים קידמו את פניו של מוטק'ה בחיוך ובקריאות צהלה.

"יופי מוטק'ה, סוף סוף רואים אותך!

"איפה היית מוטק'ה, אנחנו נמות טרם זמננו בלי פרשת השבוע.

"היידה מוטק'ה, רוצים ללמוד עוד שיר חסידי חדש!

מוטק'ה התיישב במרכז הלובי וסקר את הקשישים בעיניו המלטפות, הוא נשם עמוקות והחל לזמר: "כאייל תערוג… על אפיקי מים". הקשישים הצטרפו למקהלה ואט אט הפך הלובי לקונצרט חסידי מהמם, כאשר מן החדרים מצטרפים עוד ועוד זקנים סיעודיים, חלקם מחוברים למכשירי הנשמה.

נתנאל הביט בהם מוקסם. שבה את ליבו קשיש ישוב על כסא גלגלים, עיוור, עיניו מכוסות במשקפי שמש שהפליא לזמר יותר מכולם, למרות נשימתו הכבדה, וחירחורים שנשמעו מריאותיו מפעם לפעם. הזקן תופף קלות על ברכיו, זקף ראשו והרים קולו עד גנזי מרומים.

"כן נפשי תערוג… אליך אלוקים".

מוטק'ה צימרמן הבחין שעיניו של נתנאל תקועות בעיוור המזמר וסימן לו: שב לידו, שוחח איתו.

נתנאל: אתה שר נפלא.

העיוור: חוץ מלשיר אני חתיכת בשר בלי תועלת.

נתנאל: למה אתה ממעיט בערך עצמך, אתה נראה לי אדם רוחני, יש לך יראת-שמים…

העיוור: את מעט יראת-השמים שיש בי, קיבלתי מאוחר מאד. אם הייתי זוכה בה מוקדם יותר, אולי היו חיי מוארים ובריאים ולא חשוכים וחולים… אני איש מוכה ועצוב ידידי הצעיר.

נתנאל: חבל לדבר בצורה פסימית ושחורה, למד את עצמך לסנגר על עצמך ועל חייך, אם תרצה אספר לך על יהודי קדוש שכינו אותו "סניגורם של ישראל" רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.

וכך נמשכה לה שיחת אמונה חמימה בין נתנאל לבין הקשיש העיוור.

נתנאל: גם אני עברתי לא מעט טרגדיות בחיי, אבל ברוך השם, אני מתחיל לראות אור בקצה המנהרה.

העיוור: ספר לי על חייך, בוא נעשה השוואה בין הטרגדיה הקטנה שלך, לטרגדיה הנוראה שלי… ובכלל מה שמך חביבי.

נתנאל: נתנאל, נתנאל ברקן… אני גר בקיבוץ "שדות הבקעה" מזה חמש שנים.

ומכאן ואילך פרש נתנאל את סיפור חייו הנורא. יתמות מהוריו בגיל 9, סבתא שמתה מיד אחר כך, חיים קשים בפנימיה, הכניסה לעולם הפשע, השופט שניידר ששלח אותו לשיקום עם פרות בקיבוץ "עד היום, עד עכשיו, אני יתום, בלי משפחה, בלי אשה, בלי ילדים, עם נסיון לבער את השינאה לדוד שלי שמואל גולניק שנעלם לי 30 שנה…".

רק עכשיו הבחין נתנאל שהעיוור בוכה מסיפורו, בוכה ומחרחר.

"הסיפור שלך נתנאל באמת שובר לבבות. אני בוכה ממנו כי הוא שובר גם את לבי. אתה יודע, פעם מוטק'ה צימרמן לימד אותנו, שהיהודים ערבים זה לזה. הם כמו גוף אחד גדול, וכשכואב ליהודי אחד זה צריך להכאיב גם לשני. כמו כן אדם שכואבת לו אצבע, אז כל הגוף סובל… וכשאני שומע שאדם צעיר כמוך ראה המון יתמות ויסורים בחייו, זה משפיע גם עלי… בעיקר שגם אני אשם לא מעט בטרגדיה האישית שלך…".

"אתה לא אשם" חייך נתנאל לעבר בן שיחו וליטף את ידו "אתה פשוט יהודי רגיש עם נשמה גדולה, שמסוגל להזדהות עם צער הזולת… גם אותי לימד אדון צימרמן שלדבר הזה קוראים 'נושא בעול עם חברו'… אל תרגיש אשם ידידי… אולי נמשיך לשיר…?".

"אני אשם! אני אשם!" צעק הישיש. "אולי לא השתדלתי בשבילך מספיק".

נתנאל הביט בו נדהם.

"אני שמואל גולניק, נתנאל. הבט בי היטב. אני איש עיוור קרוב ל- 30 שנה, חולה סכרת ושבור באגן הירכיים. השינאה שלך לא הוסיפה לי דבר… היא בוודאי הוסיפה שמן למדורת צרותי.

נתנאל פער פיו מתמהון: אתה דודי שמואל גולניק?

"כן יקירי, כיום אני בן 75… וקרוב למחצית שנותי אני שבר כלי…

נתנאל הרגיש שרחמים עצומים מציפים את ליבו וכליותיו. את האיש האומלל הזה הוא שנא ותיעב ואולי כל השינאה הזו היתה לחינם. הוא כבר לא עשיר, לא איש עסקים, חולה ואומלל אמיתי.

"ובכן, כששוחחנו בטלפון לפני כ- 30 שנה, כשהיית יתום שבור ורצוץ בן 9, היה זה דקות ספורות לפני שהייתי צריך לעלות על מטוס ולהימלט לדרום אמריקה. העסקים שלי כאן בארץ היו לא כשרים בלשון המעטה, והייתי מאויים על ידי גורמים פליליים מסוכנים. לכן הייתי קצר-רוח ומבוהל וטרקתי את הטלפון בפניך, אבל האמן לי, התכוונתי לחזור אליך וללוות אותך בהמשך חייך, אבל אלוקים חשב אחרת. הגעתי כתייר נמלט לדרום אמריקה, אבל שונאי רדפו אותי יומם ולילה. איבדתי נכס אחרי נכס כדי לממן את בריחותי. חסכונותי אבדו, וכל עסקי היבוא שלי פשטו רגל. יום אחד אחרי חמש שנים הם תפשו אותי, נתנאל, ואת התוצאה אתה רואה לנגד עיניך, עיוור ונכה. תקופה ארוכה הייתי חסר הכרה, נע ונד בין בתי חולים בארה"ב וקנדה. תקופה ארוכה חיפשתי את נפשי למות. לא היה לי כוח פיזי ולא כוח נפשי לאתר אותך. חייתי בנסיון לשקם את חיי. לא נישאתי מעולם, כי מי רוצה להתחתן עם שבר כלי חסר כל???

מוטק'ה צימרמן התיישב סמוך לשניים.

"לפני כשנה כשהייתי בבית חולים סיעודי בקנדה, הגיע אלי החסיד מוטק'ה צימרמן. הנשמה הטובה הזו, עשתה את כל הסידורים להביאני כאן, למות בישראל. הוא הכניס בי תקווה, הכניס בי אמונה בבורא עולם שהכל לטובה. לפני מספר חודשים סיפרתי לו עליך. היה זה סוד ששמרתי בליבי 30 שנה. יש לי אחיין יתום, אמרתי למוטק'ה, הוא כבר כמעט בן 40, אנא חפש לי אותו, מצא אותו, אני רוצה לחבק אותו, לבקש את סליחתו, להגיד לו שהדוד שמואל גולניק מתנצל, ושתסלח לי, כי הקב"ה הוא זה שמנע ממני – עקב חשבונותיו העלומים – מלהגיע אליך. אתה סולח לי נתנאל? אתה כבר לא שונא אותי?".

חיבוק ארוך רווי דמע ובכי עצור, בין האחיין והדוד שסגרו מעגל.

עיניו המלטפות של מוטק'ה צימרמן חייכו במשובה לנוכח הקשר המשפחתי החדש.

"אמרת לי שאתה בא מן הרבנות הראשית לבדוק שהפרות בקיבוץ לא אוכלות חמץ לפני חג הפסח…" פרץ נתנאל בצחוק.

* * *

חצי שנה אחר כך נפטר שמואל גולניק. במשך אותם שישה חודשים פקד נתנאל את מעונו פעמיים בשבוע והנעים את זמנו. לאחר הלוויה פנה לנתנאל איש נשוא פנים הגיש לו מעטפה ואמר: "אני עורך דינו של מר גולניק, קרא מה כתוב כאן".

"נתנאל אחייני האהוב. נכס אחד נותר לי מכל עמלי בעולם הזה. וילה בכפר שמריהו. עורך הדין מנחם צור-נתן, מטפל בצו-הירושה. אתה אהובי, אתה היורש. ושוב סלח לי, אוהב אותך – שמואל".

כשנכנס נתנאל לוילה, הוא לא האמין למראה עיניו. הכל היה שם עזוב, זנוח, שבור ומנופץ. "זו העבודה שלי… אני עשיתי נזק לוילה הזו כנקמה… גולניק לא הגיע אליה מעולם מאז ברח מן הארץ. במו ידי הרסתי מתנה שחיכתה לי".

הוא נכנס למטבח, ושם על שאריות השיש המנופץ הוא הבחין בפתק קטן ומצהיב עליו כתוב "לשמואל גולניק, מאחד שאוהב אותך".

נתנאל הצמיד את הפתק לחזהו ולחש: "דוד שמואל, כתבתי את המשפט הזה בציניות אכזרית לפני כ- 20 שנה… מתוך כוונה להשפיל ולהעליב אותך. עכשיו אחרי שהכרנו, אחרי שלמדתי את הסנגוריה עליך, אני רוצה לומר לך דוד שמואל שאני מתכוון לכל מילה, אני באמת אוהב אותך. אני אומנם יתום, אבל למדתי סנגוריה מה היא…".

* * *

נתנאל עזב את הקיבוץ, נשא אשה והקים משפחה אותה שיכן בוילה של שמואל גולניק. פעם בשבוע הוא נוסע לבית האבות ומנעים את זמנם של הקשישים. את הפתק ההוא, הוא שומר עמוק בארנק ומדי פעם מציץ בו בעין דומעת. הפתק הזה, ללא ספק, הוא ספר המוסר הכי משפיע שהוא כתב, וקרא, עודו עלי אדמות.

מתוך ספרי קובי לוי ׳העיתונאי׳

זוג מן הפתקים

ועכשיו לחתונה בקיבוץ.

ובכן חברים יקרים, החתונות בקיבוץ תפשו לעצמן פוזה חדשה לגמרי. מעתה, רישמו לפניכם, החופה נדחקת לסוף. החופה היא שחותמת את הארוע. ולפניה? לפניה רבותי הנכבדים, ריקודים ומחולות, מטעמים ומגדנות, מוסיקה רועשת עד השעות הקטנות של הלילה. וממש סמוך לטכס הקידושין, נותנים מירווח של 10 דקות, רבע שעה, לברכות ואיחולים.

מי ומי המברכים?

מזכיר המשק למשל, יו"ר ועדת תרבות, לפעמים סבתא מרוגשת, לעיתים הדוור של הקיבוץ. תלוי מי ומי הנישאים ובמה הם עוסקים, חושבים, עושים ויוצרים, ותלוי גם, לאן נושבת הרוח התרבותית שלהם.

הנה למדנו שיעור קצר כיצד מתרחשת לה חתונה בקיבוץ ממוצע, וברשותכם אני מקפיץ אתכם לחתונה בקיבוץ "טללי שחר" לדקות המרטיטות שבהן מברכים את החתן והכלה, טרם יכנסו לחופה. השעה אחת אחרי חצות.

* * *

אז אחרי שמזכיר המשק גרשון הקריא איחול מן הכתוב, וסוניה מן המכבסה סיפרה כמה הכלה חרוצה, ושרגא מן הרפת עדכן עד כמה החתן מסור ונאמן לפרות, נתקבל איתות מהדוד של החתן, הלוא הוא מיודענו שמיל החשמלאי של הקיבוץ. הו, הו, נשמעה נהמת פליאה מן הקהל. שמיל החשמלטור לא מוכר כדברן גדול, ההיפך להוציא ממנו "בוקר טוב" זה כמו להוציא שאור מן העיסה, או סבון מן הכביסה היבשה.

במכנס קצר כשסנדלים לרגליו וכובע טמבל על ראשו, ניגש שמיל למיקרופון וביקש לשאת נאום. השקט חילחל עמוק עד לממטרות המדשאה. שמיל מדבר, סצנה מחודשת בנוף הקיבוצי לעילא ולעילא.

* * *

וישא משלו ר' שמיל ויאמר: "קהל יקר. אני נואם קטן מאד, וגם דתי קטן מאד. 30 שנה חשמלאי כאן ורק השלטרים וארונות החשמל שמעו אותי מזמזם כמה שירי לכת. אבל הפעם, אני חש צורך עמוק לספר לכם סיפור שמתאים יותר לרבנים ולדרשנים ולא לחשמלאים בקיבוץ. לפני שמונה שנים החלטתי לנסוע למחנות ההשמדה בפולין. אתם יודעים, אני בן להורים ניצולי שואה. הורי נפטרו מזמן, אבל הרגשתי צורך עמוק לקיים צוואה בלתי כתובה שלהם, לדעת מאין הם באו. אשתי רוחמק'ה סירבה. נופש לא עושים באושוויץ היא טענה כלפי. אבל מסע השיכנועים שלי עשה את שלו, נסענו עם משלחת של בני נוער לסייר באתרי השכול והזוועות של העם היהודי.

"לא היה לי קל. הורי אף פעם לא סיפרו ולא דיברו. אבל גדרות התיל, ערימות הנעליים והמשרפות דיברו גם דיברו. ביום השלישי למסע, החלטנו רוחמק'ה ואני, לנסוע לעיירה ציורית קטנה בפולין, שם היה מחנה השמדה קטן ולא מפורסם. אבא היה שם אסיר במשך 4 שנים. סובבנו בין המבנים והסככות ומחינו דמעה. לפתע הבחנתי ברב יהודי כבן 85 לבוש בגד חסידי, שנע במהירות לעברנו.

אתם יהודים מישראל? הוא שאל.

כן. ענינו לו.

היום זה היארצייט – יום האזכרה – של האדמו"ר שלי זצ"ל. הקבר שלו, הציון, נמצא 5 ק"מ צפונה מכאן. סעו לשם, כיתבו פתק ובו בקשה ותראו ניסים ונפלאות. האמינו לי מי שפקד את הציון ביום האזכרה, וכתב בקשה והניח על אחד הסדקים, קיבל מבוקשו… כך אמר לנו החסיד הישיש.

"נו, אני דתי מאד קטן, ורציתי שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל רוחמק'ה פתאום נחה עליה רוח הקודש, והיא לחצה עלי, שמיל, שמיל, בוא ניסע לאדמו"ר. נכנעתי.

"הגענו לקבר והבחנו בעשרות חסידים מתפללים מתנועעים. רציתי ללכת, אבל רוחמק'ה לחצה, שמיל תכתוב פתק. איזה פתק, אני לא מדבר עם אנשים מתים עניתי לה. תכתבי את. אז רוחמק'ה הוציאה עט ונייר מן התיק שלה והתחילה לרשום בקשה. אין לי מושג מה היא רשמה, אנחנו לא חסר לנו כלום בקיבוץ, ברוך השם. בינתיים החסידים עלו לטנדרים שלהם ונסעו. התקרבתי לקבר, רוחמק'ה חיפשה חריץ ותחבה לתוכו את הפתק. לפתע, משומקום, הגיח איכר גוי פולני משופם ענק מימדים ובידיו שני דליים. הוא הניחם סמוך לקבר והחל לאסוף פתקים מבין החרכים והסדקים. לוקח ומכניס לדלי. אלפי אלפי פתקים ודוחס אותם בכפות ידיו.

"הלו, מיסטר, מה אתה עושה עם הפתקים האלה? למה אתה אוספם? שאלתי. האיכר הפולני ענה לי באנגלית עילגת שפעם בשנה הוא מנקה את הקבר אוסף את הפתקים ושורפם בחצרו.

"הייתי המום" סיפר שמיל "אלפי יהודים מכל העולם פוקדים את המקום וכותבים בקשות לאיזה אדמו"ר שמת מזמן. מה הם כותבים לו? מה הם מבקשים ממנו? הסקרנות הרגה אותי. הכנסתי את ידי לאחד הדליים כדי להרים פתק אחד. רק אחד. כדי לקרוא ולדעת מה מבקשים מאדמו"ר זקן שנח על משכבו כבר עשרות בשנים.

"חברים וידידים, חתן וכלה, שמונה שנים אני סוחב פתק זה בארנקי ועכשיו ברשותכם אקרא מה כתוב בו".

שמיל החשמלאי הוציא ארנקו ושלף משם פתק צהבהב מקופל והתחיל לקרוא.

"לכבוד האדמו"ר הזקן. אמרו לי שיש לך קשרים עם בורא עולם ומה שמבקשים ממך ביום האזכרה, אתה דואג שזה יתקיים. אני בחור פשוט מישראל ויש לי בקשה קטנה, אני מכיר נערה טובת לב אחת, שקוראים לה מיכל. אנא, עשה לי טובה, דבר עם בורא עולם שישכנע את מיכל להתחתן איתי. על החתום איתן מקיבוץ "טללי שחר". עד כאן.

"איתן ומיכל מזל טוב לכם!" קרא בקול ניחר הדוד שמיל החשמלאי. "הפתק הזה שבידי נכתב ע"י איתן חתננו היקר לפני 10 שנים, כשהוא היה בן 17.5 טרם גיוסו לצה"ל. והיום אני בחופה שלו. היום עיני רואות מה כוחו של רב זקן לעשות ולפעול… אתם מבינים, מתוך אלפי פתקים, הרמתי דווקא את הפתק של אחייני החביב ושמרתיו כאוצר יקר… נכון שמיל הוא לא דתי גדול, גם קטן הוא לא, אבל שמיל אומר לכם, איתן ומיכל אתם לא רק זוג משמים, אתם זוג מן הפתקים".

החתן איתן רץ לעבר שמיל והביט בפתק: "אני בהלם, אני לא מאמין רק עיוור לא יודה שיש כאן השגחה עליונה. אני בכלל שכחתי מן הפתק הזה… איך הרמת אותו מבין אלפי פתקים?".

כן מוזמנים יקרים, איתן שכח מהפתק, מהאדמו"ר, מהבקשה, אבל השכינה הקדושה שאפפה את חופת הזוג ליטפה את תלתליו ושלחה לו תזכורת.

* * *

שבועיים אחר כך איתן ומיכל נסעו לפולין.

איתן נישק את המצבה ואמר "כבוד האדמו"ר מיכל ואני נרעשים ונרגשים. תודה על תפילתך, ואנחנו מבטיחים כבוד הרב, להקים בית יהודי כשר למהדרין מחוץ לקיבוץ".

ועל חלקו האחורי של הפתק הצהבהב המקומט והישן כתבה מיכל ביד רועדת את המילים הבאות "תתפלל עלינו אדמו"ר יקר, שנצליח בדרכנו החדשה". היא תחבה אותו עמוק עמוק לתוך חריץ נסתר, שאף איכר פולני לא יצליח לשלפו. לעולם.

מתוך ספרי קובי לוי ׳העיתונאי׳

לא מבינה מה מתפללים

היי שלום כבוד הרב
אני מעוניינת להתחזק ואחד הדברים שאני הכי לא מבינה בהם זה עניין התפילות. איזה תפילות אני אמורה להתפלל ומתי?
תודה

 

שלום רב לך
אשרייך שאת זוכה להתחזק ולהתקרב עוד ועוד לבורא העולם שבחר בנו להיות ילדיו ונתן רק לנו את התורה והמצוות היפות.
אנסה להסביר לך מעט על ענין התפילה כדי שתדעי טוב איך להתפלל.
הקדוש ברוך הוא ציווה שכל אדם מישראל יתפלל לפניו לכל הפחות פעם אחת ביום, ובעצם מן התורה היה מספיק שנעמוד בצד פעם אחת במשך היום ונודה לו על שבראנו ונתפלל אליו שישמור עלינו, אך מאחר שראו אנשי כנסת הגדולה לאחר הגלות שאנשים ערבבו את לשונות העמים בתפילה תיקנו נוסח קבוע לתפילה, כמו כן תיקנו זמנים קבועים, שחרית מנחה וערבית.
אשה אינה חייבת להתפלל את כל התפילות היא יכולה להתפלל שחרית ומנחה, וכשיש לה פנאי טוב יהיה אם תתפלל גם ערבית, את נוסחאות התפילה תוכלי לקרוא בכל סידור שנוח לך להשתמש בו.

ואשלח לך כמה קישורים למאמרים בענין התפילה שיעזרו לך להבין את תוכנה ומטרתה.

1. כאן תוכל לקרוא על סדר התפילה.
2. כאן תוכלי לקרוא על צורת התפילה.
כמו כן כדאי לך לקרוא כאן  וכאן.

הרבה הרבה הצלחה בהמשך הדרך

מתי צריך להתפלל לאלוקים? ואיך עושים את זה ?

מאת: יעקב לוסטיג

 

התפילה היא אחת המצוות הכי חשובות בסדר היום של היהודי. דרך התפילה מחבר היהודי את עצמו עם הקדוש ברוך הוא, לומד לדבר אליו כמו שבן מדבר עם אביו, לבקש על צרכיו הרוחניים והגשמיים, ואסור לשכוח להתפלל גם על הזולת.

אבל איך עושים את זה בפועל? כמה פעמים ביום צריך להתפלל, ומה מתפללים בכל פעם?

ובכן, יהודי צריך להתפלל שלוש פעמים ביום. תפילת ערבית מתפללים אחרי צאת הכוכבים, כשהשמים משחירים וחושך מכסה את היקום. אפשר להתפלל ערבית גם קצת לפני שתרד החשכה, אבל בכזה מקרה צריך לקרוא קריאת שמע פעם נוספת מאוחר יותר. תפילת ערבית אפשר להתפלל עד שיאיר הבוקר, אבל את קריאת שמע שאומרים בערב צריך לומר לפני חצות הלילה.

התפילה השנייה ביממה היא תפילת הבוקר – תפילת שחרית. אפשר להתחיל להתפלל כשהשמים מאירים ואפשר לזהות אנשים ברחוב באמצעות אור השמש. את תפילת העמידה (תפילת שמנה עשרה) עדיף להתפלל רק כשכבר אפשר לראות את קצהו כדור החמה בעצמו, ולא לפני כן. זמן התפילה הוא עד ארבע שעות אחרי זריחת החמה, ומי שלא הצליח להתפלל בזמן זה, יכול להתפלל עד חצות היום.

התפילה השלישית היא תפילת מנחה ואותה אפשר להתפלל החל מחצי שעה אחרי חצות היום, ועד שתשקע החמה.

מומלץ לקנות לוח שנה או להוריד מהאינטרנט לוח שבו אפשר לראות את זמני היום השונים, כמו שעת זריחת החמה, שעת השקיעה, השעה שבה חל חצות היום והלילה ועוד. הזמנים הללו משתנים מדי יום בגלל שינוי העונות, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם.

כל אחת משלושת התפילות הללו מורכבת ממספר חלקים, כשתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) היא החלק העיקרי של התפילה, ולכן מתפללים אותה בעמידה, עם רגליים צמודות, עם הפנים לכיוון ירושלים (מי שנמצא בירושלים מכוון את פניו לכיוון הר הבית) ואסור להפסיק בתפילה זו אפילו כדי לרמוז משהו או לסמס בנייד.

בתפילת שחרית ובתפילת ערבית אומרים גם את 'קריאת שמע' לפני תפילת העמידה. זו מצווה בפני עצמה לומר קריאת שמע, וחכמים תיקנו שנצמיד אותה לתפילת העמידה, אך בתפילת מנחה אין צורך לומר קריאת שמע.

החיוב להתפלל שלוש תפילות מדי יום הוא חיוב לגברים. פוסקי ההלכה נחלקו בשאלה האם נשים חייבות גם הן בתפילה כמו הגברים, ורבים מפוסקי ההלכה סבורים שנשים חייבות להתפלל רק תפילה אחת כל יום, והן יכולות לבחור איזו מהן שירצו. כמובן שאשה שיש לה אפשרות ואינה מטופלת בילדים קטנים, ראוי וכדאי שתתפלל את כל שלושת התפילות.

***

בשבת, בראש חודש ובחגים מוסיפים תפילה רביעית שנקראת 'תפילת מוסף' או 'תפילת המוספין'. את התפילה הזאת מתפללים בדרך כלל בצמוד לתפילת שחרית, והיא באה בגלל 'קרבן מוסף' שהיו מקריבים בבית המקדש בחגים, בשבתות ובראשי חודשים, בנוסף על 'קרבן התמיד' שהיו מקריבים מדי יום.

***

חשוב לזכור שהתפילה היא בעצם המהות שלה זמן קבוע שבו אדם מדבר עם הקדוש ברוך הוא, שופך לפניו את לבו, מודה לו על הטובות שגמל עמו עד עתה, ומבקש שימשיך לעשות לו טוב גם בעתיד. לכן יש להזהר שלא ליפול חלילה למצב של הרגל ושגרה בתפילה, כשהשפתיים מלמלות את המילים, אבל הלב והראש נמצאים במקום אחר.

עוד נקודה שחשוב לזכור היא שלמרות שחכמנו זכרונם לברכה תיקנו לנו שלוש תפילות בכל יום, אנחנו יכולים להוסיף על התפילות הללו גם תפילות פרטיות משל עצמנו. אפשר להתפלל על כל דבר, אפשר להתפלל שהבוס יאהב את העבודה שהכנתי לפי בקשתו, אפשר להתפלל שהילדים יהיו יותר ממושמעים ויכבדו את ההורים, אפשר להתפלל שנספיק להגיע בזמן לרציף כדי שלא נאחר את הרכבת ועוד. שום בקשה אינה קטנה מדי, כי הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לשמוע את התפילות שלנו, הן גורמות לו לנחת רוח גדולה, והוא אוהב את מי שמבקש ממנו על כל דבר, קטן או גדול.

אז למה אנחנו מחכים?

בואו נתחיל להתפלל!

דווקא בתקופת הצבא הרגשתי צמאון לרוחניות

"אני מרדכי אוחיון, בן 39. החיים שלי היו תמיד כמו כל אדם מן השורה. שזה אומר בית ספר יסודי חילוני לגמרי, בית ספר תיכון, שסיימתי בו 13 שנים עם תעודה של טכנאי חשמל, ולאחר מכן התגייסתי לשרות הצבאי. שירתי 3 שנים. ובתקופה הזאת התוודעתי לחיי הרוח. אני באתי ממשפחה מסורתית, דתית, שמרנו שבת. אבל אף פעם לא לקחתי את זה כדרך חיים. לא ראיתי צורך לחיות על פי כל כללי ההלכה. שמרנו שבת, והכל, ברכנו ברכת המזון,  אבל לא היינו מחוייבים במאה אחוז להלכה.

"דווקא בתקופת הצבא הרגשתי צמאון לרוחניות. נתקלתי בכל מיני אנשים, ובסופו של תהליך, אחרי השחרור שלי, מצאתי את עצמי, ברוך ד', בישיבת אור החיים, שם למדתי כ-12 שנים. כמובן נשאתי, היום אני אברך בכולל  כבר 8 שנים, עם שלושה ילדים, שתי בנות חמודות וילד שנולד לי לפני שלושה שבועות. אתם פשוט לא יכולים לתאר לעצמכם, זה החיות שלי – אני מאושר. אני לא מוצא אפשרויות או אלטרנטיבות אחרות כדי להפיק את מרב הכוחות שיש בי.

"אני פה בכולל, מרגיש את הסיפוק,  את האושר שיש לי בעניים. זה ממש, זה ממש מחיה. מומלץ לכל אחד ואחד לנסות, אם לא בכולל, לפחות במסגרת של שיעורי ערב. במהלך השרות הצבאי שלי  הייתי הולך כל יום  לשיעורי ערב. היה לי רב שהתחברתי אליו, ובהמשך הדרך כשאדם מתחזק יותר והוא רואה את הנועם, את המתיקות של התורה, ומרגיש שזה האמת, ואין שום דרך אחרת".

  • מה היה הרגע שהחלטת שאתה רוצה יותר, אתה רוצה יותר תורה, אתה רוצה לשמור שבת כמו שאמרת, לפי כל כללי ההלכה, מה היה הרגע הזה ולמה הוא קרה?

"היה רב שהתקשרתי אליו , הייתי מדבר אתו, הייתי מתייעץ אתו על כל מיני נושאים. במשך הזמן -בתקופת כל השלוש שנים ששירתי הייתי חוזר כל יום הביתה, והייתי משתתף בשיעורי תורה. עצם המאור שבתורה זה מה שנתן לי את  הדחיפה הזאת , את ה"פוש" הזה –  באמת להגיע למשהו יותר עמוק יותר מאסיבי".

  • איך התורה נגעה בך כל כך – מה הרגשת?

"קודם כל הרגשתי שהתורה זה דבר שהוא ממלא את הנפש, ממלא  את כל החסכים שיש לך. פתאום הרגשת סיפוק .זה לא כמו פיצה שאתה אוכל,  8 דקות אתה אוכל וזהו, זה נגמר.

"אבל כשאתה יוצא משיעור תורה מחוזק, ואם אור בעניים, אתה אומר תשמע זה דבר שנשאר לך לנצח. אתה מרגיש את ההרגשה ואתה מרגיש את ההרגשה הזאת.

"עד היום אני מרגיש את ההרגשות האלו. כל שיעור תורה שנהניתי, כל חידוש שהתחדש לי, אבל כמובן זה עם הזמן, ההרגשה הזאת לא באה בפעם הראשונה שאתה לומד תורה".

  • תמיד היית שומר שבת, אבל בכל זאת, כשהחלטת שאתה "הולך על כל הקופה" השבתות שלך בוודאי השתנות. אתה יכול לספר על התחושה?

"תראה, שבת בצורה הטבעית שהיינו שומרים, היתה צורה רגילה  – לא נוסעים בשבת, לא מדליקים אור, כמובן עושים קידוש והכל –  והכל באווירה טובה .

"אבל כשהתוועדתי לכך שבשבת יש מעבר לזה, ששבת זה הקפדה על כל הלכות שבת, ואדם לפעמים זה נראה עליו כבד, פתאום הוא רואה ל"ט מלאכות, 39 מלאכות שבת- לא להדליק, לא פה ולא שם, ולא שם,  הוא פתאום מקבל איזה "נוקאאוט".  ת'שמע, זה גדול עלי…

"אבל שוב פעם, כשבן אדם עושה בהדרגה, וכמובן בהתייעצות עם רב  שינחה אותו בכל השלבים,  אז זה לא קשה…. הוא מעצמו כבר ירצה להוסיף  עליו גדרות וסייגים, וחומרות, וכל מיני דברים.

"החזון איש כותב שברגע שאדם מקפיד על ההלכה וכמובן על כל הכללים של ההלכה, עם כל החומרות של ההלכה, הוא פתאום נמשך אליה יותר, הוא מקיים אותה ביותר שמחה.  כשאדם נכנס לתורה והוא ממש מקיים אותה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים אז התורה נכנסת בו, הוא מרגיש את האושר. זה נותן לו עוד תמריץ ועוד ועוד, כדי לעסוק בה ביתר שאת."

גויים שרוצים ללמוד תורה

אוהד אטינגר

 

בשונה מכל הדתות האחרות בעולם, הדת היהודית לא מנסה להכניס תחת כנפיה אנשים שלא נולדו כיהודים.

אם יגיע אדם לאימאם מוסלמי או לבישוף נוצרי, ויבקש להמיר את דתו לדתם, הם לא ישאלו אותו שאלות רבות, הטקס יבוצע בהקדם והמרת הדת תהיה מבחינתם מושלמת.

אבל ביהדות זה לא כך. אם יגיע גוי לרב ויבקש להתגייר, הוא ייתקל כמעט בסירוב. יסבירו לו שהוא לא חייב, לא צריך, שלא כדאי לו, ורק אם נראה שהוא מתעקש בכל לבו להצטרף ליהדות, נסכים לגייר אותו אחרי שישמור מצוות במשך חודשים ארוכים ויוכיח שהוא יודע מה המשמעות של הגיור, ועד כמה ההלכה מכתיבה את סדר יומו של היהודי בכל רגע נתון.

למרות שהגויים אינם מחויבים במצוות התורה, יש שבע מצוות ביהדות, שנאמרו במיוחד ל'בני נח', כלומר למי שאינם יהודים. המצוות הללו הן: האיסור לעבוד עבודה זרה, האיסור לבצע גילוי עריות, האיסור לרצוח אדם אחר, האיסור לגנוב, איסור לקלל את ה' יתברך, איסור לאכול 'אבר מן החי', והציווי להקים מערכת של בתי דין שישפטו בין אנשים.

בעשורים האחרונים מתרבות הקהילות שהוקמו ברחבי העולם, בהן חברים גויים שמאמינים בדץ משה וישראל, ובוחרים לקיים את שבע המצוות של בני נוח. חלקם רוצים אפילו לקיים יותר מצוות, ומגיעים בקביעות לשיעורי תורה. "אלוקים מדבר אליך בשפה שאתה מבין", אומרים רבים מהם כשהם פותחים את ספרי היהדות ומתיישבים ללמוד.

מעניין לקרוא את הפתיח למאמר שכתבה בנושא אילנה א. שטראוס מניו יורק, ושתורגם לעברית על ידי דפני קסל מ'הארץ':

"מאחורי הפודיום עמד אדם עם זקן קוצני, כיפה על ראשו, משקפיים עגולים על אפו, והרצה על פרשת השבוע באנפוף דרומי. הוא לא היה רב. הוא אפילו לא היה יהודי. מולו ישב קהל של כ-20 איש, מסודר בשורות, והקשיב בתשומת לב. מקצתם לבשו כיסויי ראש ושמלות שמתאימות לחתונה; אחרים נראו כאילו באו מהרחוב. איש אחד הציג לראווה קעקועי צוואר והרחבות אוזניים.

"הייתי האדם היהודי היחיד בחדר, אבל חוץ ממני, כולם היו שם כדי ללמוד תורה. אני הייתי שם כדי ללמוד אותם".

עשיתי קידוש. מלא אינדיאנים ישבו איתי והיה מדהים. הם חיכו לזה כל שבת!

אוהד אטינגר

לפני 17 שנה חזרתי בתשובה. אני מתגורר במבוא חורון, נשוי ואב לשלושה ילדים.

אני עוסק בחינוך ונוער. לפני שחזרתי בתשובה שוטטתי בכל מיני עולמות, בשלב האחרו

ן לפני שחזרתי בתשובה נכנסתי לעולם ההודי קצת, הייתי משקיע ביוגה, מדיטציות ועוד.

זה פתח לי את הראש ואת הלב לרוחניות.

מתי היה הרגע שהחלטת להתקדם מהעולם ההוא לתורה ויהדות ולהתקרב לקודש ברוך הוא?

זה חלק מתהליך ארוך, אבל אחד הרגעים החשובים היה כשהייתי בשבת פרשת בראשית בבית הכנסת,

לכבוד בר מצווה של קרוב משפחה. ישבתי שם בבית הכנסת כולי עטוף בכל מיני שאלים הודיים שעליהם

רקומים שמות של עבודה זרה, והתחילו לקרוא בתורה. אני מקשיב , אני שומע "בראשית ברא אלוקים

את השמים ואת הארץ", אדם וחוה ונחשים ובלגנים ואני בשוק. אני אומר "וואו, איזה סיפור מדהים,

אף פעם לא קראתי את זה".

"אני לא יודע בדיוק איך הגעתי להחלטה, אבל חזרתי מבית הכנסת כולי נפעם מהפרשה ואמרתי וואלה

קראתי ספרים מהדת הזאת ומהדת הזאת מהעניין הזה ומהעניין ההוא אבל את זה לא קראתי, בסדר,

למדתי בביה"ס מי זוכר את זה?!

הגעתי הביתה, הוצאתי תנ"ך, הסתכלתי עליו ונכנסתי ללחץ, כאילו איך אני אקרא את הספר הזה… ארוך.

ועוד אותיות קטנות.. אחותי או אבא שלי אמרו לי אפשר כל שבת לקרוא חלק ונכנסתי לקטע של פרשת שבוע.

וזהו התחלתי לקרוא פרשת שבוע, כל שבת. זה היה נקודה שבה התחלתי להיכנס לעולם התורה כשעוד

אני לגמרי לא בכיוון, אבל מה רע לקרוא את הטקסט היפה, הקדום הזה, הנחמד הזה?!

ואז זה הוביל אותך לשיעורי תורה?

לא. האמת שלא. עברתי עוד… טסתי לחו"ל עם התנ"ך שאחותי קנתה לי ובדבקות בלתי מובנת

התחלתי לקרוא כל שבת פרשת שבוע עם ההפטרה שלה, כשאני על חוף ים באיזה מקום אינדיאני לגמרי. יום אחד החלטתי שאני מתחיל לשמור שבת. לפתע פתאום. מאז התחלתי לשמור שבת.

איך היתה השבת הראשונה באמת?

היה מדהים. עשיתי קידוש, התקשרתי לארץ שיביאו לי טקסט של קידוש. עשיתי קידוש.

מלא אינדיאנים ישבו איתי והיה מדהים. הם חיכו לזה כל שבת, משפחה של אינדיאנים כל שבת

חיכו לקידוש שלי והיה חוויה מעניינת.

ושם כבר הצלחת לשמור שבת בצורה מוחלטת?

עוד לא ידעתי הלכות אבל התחלתי את המהלך וכשחזרתי לארץ יותר נכנסתי לעניין של תפילות

ובכל התהליך הזה אבא שלי היה מאד חולה. בעצם כשהוא נפטר נאלצתי להגיד 'קדיש'.

הסבירו לי שצריך ללכת לבית הכנסת, אז התחלתי ללכת לבית הכנסת, ושם כבר נפתחתי.

הייתי הולך לשיעורים מדי פעם, בבית הכנסת, הסבירו לי איך מתפללים ועוד.

גיליתי שעד אז התפללתי לא טוב. הייתי מתפלל בבית לבד והייתי מתפלל שמונה עשרה

עד שהיה כתוב 'ברכת כהנים' ואני לא כהן. אז שם הפסקתי… ואז אמרו לי לא,

יש עוד איזה קטע קטן אחרי זה. זה היה ההתחלה.

אני מניח שבתהליך כשנכנסת יותר לעומק יש שלב של קשיים

תראה. כל השמירת שבת שלי היתה מאד הדרגתית. אני לא התחלתי מיד מקיום ההלכה

לפרטי פרטים. שמירת השבת הראשונה שלי שם בים, זה היה מה שאני יודע על יהדות.

לא מדליקים אש ולא נוסעים באוטו. הייתי עדין הולך לקנות דברים וכו'.

בגלל שכל התהליך היה מאד הדרגתי אז שבת למשל היה לי מאד כיף. ממש תענוג.

הדבר שהכי היה קשה לי, אני זוכר, זה היה לשים ציצית. היה לי קשה. היה איזה חב"דניק

שהייתי מתפלל איתו שהיה לו חנות לתשמישי קדושה והוא אמר לי "בא אני אביא לך ציצית"

אמרתי לו "עזוב, למה צריך את זה, יש לי את השאלים שלי…". הוא אמר לי "לא, זה משהו טוב",

השתכנעתי. הלכתי אתו, הוא הביא לי ציצית. אני זוכר, הלבשתי עלי את הציצית והרגשתי טוב עם זה.

הוא אמר לי לברך… והרגשתי מצוין. הלכתי עם הציצית ופתאום ראיתי איזה חבר מגיע מרחוק.

נכנסתי למן מצוקה כזאת. מה אני עושה עכשיו. הוא יראה אותי עם ציצית, הוא יצחק עלי,

מה אני הולך עם החוטים האלה המוזרים?! בקיצור, אני מתבייש לספר, אבל הורדתי אותה,

קיפלתי אותה, שמתי בכיס ו… "מה המצב אחי, הכל בסדר?…" אחרי שהוא הלך שמתי אותה עלי

ואחרי זה ישבתי עם עצמי בלילה, אני זוכר, וקלטתי שזה לא זה. מאז שמתי את הציצית בכיף.

איזה רגעים יהודיים בתחילת הדרך מילאו אותך בהכי הרבה סיפוק ואושר?

הקידוש בג'ונגל שם. הקידוש היה חזק. ותפילין, כשהייתי בג'ונגל היתה לי השתוקקות מטורפת

להניח תפילין. לא יודע מאיפה זה בא. אין לי מושג. חיפשתי שם במקסיקו, לא מצאתי תפילין.

כחזרתי הביתה, ההורים שלי אפילו לא ידעו שאני חוזר. הייתי כמה חודשים בחוץ לארץ.

פותח את הדלת "אהלן אבא. אהלן אמא" הם שניהם מסתכלים לא יודעים מאיפה נפלתי להם.

נכנסתי, "תגידי את יודעת איפה התפילין?" שניהם מסתכלים, וואי הילד השתגע, קודם נהיה אינדיאני

אחרי זה נהיה הודי, עכשיו הוא מחפש את התפילין. הגעתי לתפילין, אני זוכר, הנחתי אותם…ווואיי…..

איזה כייף. ישבתי איזה שלוש שעות ככה עם התפילין. זה היה חזק!

איך אתה מתאר את ההרגשה של היום ביחס של לפני 17 שנה?

אה. אני לא יודע איך לתאר לך. אני מאד שמח היום. מאד מחובר לעצמי. אני רואה אנשים שקשה להם

נורא ואני מאד רוצה לעזור להם, להבין שהתורה והמצוות זה הדבר הכי מתוק, הכי נפלא. צריך להיות

בחדווה עילאית כל הזמן. כל מי שלא נמצא שם ליבי עליו. אני אומר לו "אחי, נתנו לך לאכל משהו לא טוב.

כואבת לך הבטן". צריך לאכול את היהדות בכיף. זה צריך להיות תענוג. לפעמים קשה, בסדר, אז מה,

אבל זה תענוג. מניסיון!

סגולה בדוקה להתפרנס בכבוד

כולם מחפשים סגולות לפרנסה טובה, אשר יסירו מעליהם את הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" (חומש בראשית).

אנשים שמים בארנק עין של דג, קושרים על היד חוטים אדומים, תולים על הקיר תמונה ענקית של "חמסה"… ולא מודעים לכך שהסגולה הטובה ביותר לפרנסה – זה לברך לפני ואחרי האוכל, ובפרט "ברכת המזון" שלאחר סעודת לחם, וכמו שכתב ספר "החינוך", שכל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימי חייו.

בעטרת זקנים (סי' קפ"ה) כתוב שאדם המברך ברכת המזון בכוונה, לא שולטים בו המקטרגים. ובזוהר הקדוש כתוב (תרומה קנ"ג:) שברכת המזון משפיעה על האדם ברכות עצומות מעולם העליון.

וידועים דברי הרב אליעזר שלמה שיק – שהיה עשיר גדול, שאמר שמה שזכה לשפע של עשירות, זה משום שנזהר תמיד לברך ברכת המזון בנחת ומתוך סידור.

הנה לנו סגולה נפלאה לאושר ועושר, סגולה אשר אינה עולה כסף, ולא נמצאת במרחקים או מעבר לים. סגולה המזכה את האדם בשכר בעולם הבא, ובישועות בעולם הזה. אם כן מדוע שלא נאמץ אותה?

מי שפעם בירך "ברכת המזון" ראה איזה פנינים מתגלגלים שם. והנה כמה מהם: אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם… לא נבוש… הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי… יטע שלום בינינו… ירפאנו רפואה שלמה… יברך כל אחד ואחד ממנו – בכל מכל כל… יטע תורתו ואהבתו בליבנו… זה רק דוגמאות ממה שכתוב שם… ויש עוד הרבה יהלומים שמפוזרים שם. ומי לא חפץ לזכות בכל הממתקים הללו?

אכן, "עולם הברכות" זה נושא מאוד מהותי, ומי שמשקיע בו – הרווח כולו שלו. אומנם ישנה בעיה אחת! שהרי לא תמיד יודעים בדיוק מה לברך על כל דבר. ואם כן, כיצד נמצא את ידינו ורגלינו בעולם מורכב זה?

יהודי יקר, יהודיה יקרה הסירו דאגה מליבכם. דעו לכם שישנה ברכה אחת "מאסטר", ברכה "קולקטיבית" שאפשר לברך אותה על כל דבר, ובכך הבעיה נפתרת. ניתן לברך על כל דבר – "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו". פשוט וקל.

אומנם אין ספק שעדיף לברך את הברכה "המדויקת" שיש לכל דבר, אך במקום שהאדם לא יודע מה הברכה, הרי "שהמאסטר" הנ"ל – ברכת שהכל נהיה בדברו זה הפתרון המומלץ שיש לעשות. ובשמים זה עושה נחת רוח לבורא עולם. והאדם יתוגמל על כך בשכר מלא.

יהודי יקר, מי שמברך – מתברך! כל הברכות – הן בשבילנו, והן פותחים בפנינו את צינורות השפע. כל ברכה פועלת בשמים פעולות עצומות, ועושה חשק לבורא עולם לפנק אותנו ולתת לנו "עוד". אם כן, כיצד ניתן להחמיץ את המתנה הזו הנקראת "ברכות"?

(קונטרס 'הצד השני של המטבע')

מה הקשר בין תפילין לדיקור סיני?

אוהד אטינגר תפילין

מהם התפילין?

בתוך התפילין יש קלף שכתובים בו ארבע פרשיות מהתורה, העוסקות בקבלת עול מלכות שמים,

והודאה במלכותו של מלך העולם. וכאשר האדם מניח את התפילין וקורא "קריאת שמע",

הוא מכניע את עצמו לפני מלך העולם ומודה במלכותו.

אחי היקר והאהוב, רצוני לגלות לך סוד יקר על מאוד, השווה יותר מכל הון וממון שבעולם.

לכל מצווה יש שורש רוחני בשמים, וכאשר אנו עושים את הפעולה הגשמית,

על ידי כך אנחנו מעוררים בשמים את הפעולה הרוחנית.

ובאמת לא רק לנו יש תפילין, אלא גם בשמים יש תפילין רוחניות.

ובתפילין שלנו כתובה פרשת "שמע ישראל" אשר אנו ממליכים בה את ד',

ואילו בתפילין שבשמים כתוב באותיות של אש הפסוק "מי כעמך ישראל", שבו ד' משתבח ומתפאר בנו.

והנה, האדם המניח תפילין כאן למטה, מקרין על ידי כך אהבה לבורא עולם.

ומצד שני, התפילין שבשמים מקרינות שפע וברכה לאדם שלמטה, תפילין מול תפילין.

ומי שפעם העמיד מראה מול מראה – והתבונן באחת מהן, ראה שאין לזה סוף,

משום שהמראה שממול משדרת חזרה למראה השנייה – וזה חוזר על עצמו ולא נגמר.

כך גם התפילין. אנו משדרים איתם "הכנעה" לשמים למלך העולם,

והתפילין שבשמים משדרות לנו בחזרה "שפע וברכה", וזה לא מפסיק בדיוק כמו המראות הנ"ל.

אנו אומנם חושבים שמדובר במשהו קטן וגשמי, אך כאשר מתבוננים לעומק במה שעומד מאחורי התפילין,

מתברר שמסתתרת שם מערכת רוחנית שלימה.

ובנוסף לזה, לא יאומן – אבל הוכח מדעית.  התפילין מבריאות את הנפש, משחררות את החרדות והמתחים,

מחזקות את המוח והחשיבה, וכפי שרואים בציטוט דלהלן:

ד"ר סטיבן שראם מניו יורק (יהודי שאינו שומר מצות), מנהל מרפאה המטפלת באנשים הסובלים מחרדה ודיכאון.

יום אחד ביקש ד"ר שראם למצוא שיטות חדשות כדי להביא מזור למטופליו,

ולשם כך השתתף בסמינר לדיקור סיני – שמסר מומחה צרפת ידוע…בסמינר עבר איתם המרצה "אחת לאחת"

על תעלות האנרגיה שהרפואה הסינית מתארת, תעלות אשר מעל כל אחת מהן – קיימת נקודת דיקור.

המרצה התקדם איתם לפי הסדר. – מעמוד השדרה לכיוון הראש, ולפתע ד"ר שראם קולט

שהמרצה מתמקד בנקודה מסוימת, נקודה אשר בה ממש מניחים תפילין.

באותו רגע הסקרנות שלו התעוררה! ככל שההרצאה העמיקה יותר, כך התחזקה אצלו ההכרה

שיש קשר בין "התפילין ורפואת הנפש" – והוא החליט לחקור את העניין.

הוא הכין יציקת גבס של יד שמאל, "הניח" על היד הזו תפילין, והחל למפות את טיב נקודות

האקופונקטורה בהם הרצועות נוגעות, והתוצאות הדהימו אותו. המחקר פורסם בכתב העת

לרפואה סינית Journal of Chinese Medicine) ) . בגיליון אוקטובר 2002 בשער הגיליון,

תחת הכותרת "תפילין: נקודת דיקור עתיקה להשגת בהירות נפשית"… מהמחקר מתברר

שכשמניחים את התפילין בצורה הנכונה כפי שכתוב בתורה, הם מעוררות נקודות אקופונקטורה –

המשפרות את הריכוז, וזה לא הכול!

מתברר גם שרצועות התפילין נוגעות בנקודות מפתח על פי הרפואה הסינית.

למשל, רצועת התפילין של יד – נוגעת בנקודה הקרויה 'לב 7', מתחת לזרת – בחלק הפונה לעבר הזרוע.

זוהי נקודה משמעותית מאוד ברפואה הסינית, המשמשת לטיפול בכל מחלת נפש!

כמו כן הנקודה שעל העורף עליה מונח קשר תפילין של ראש, מקבילה לנקודת האקופונקטורה 'דו-61'

שמעוררת ומזינה את המוח באנרגיות חיוביות.

שראם אומר: גיליתי שהתפילין מעוררות מערכת ייחודית  של נקודות, הנוגעות בכל המקומות. הנכונים…

אחד הממצאים שד"ר שראם גילה, קשור למנהגים השונים בעניין כריכת רצועות התפילן על כף היד.

מתברר כי המנהגים השונים, מקבילים לאפשרויות שונות של נקודות דיקור בכף היד.

ד"ר שראם מסיים את מחקרו עם מסקנה ברורה: לפי תורת הדיקור הסינית המפורסמת,

מתברר למעלה מכל ספק שהנחת התפילין מרוממת את האדם ואת מוחו ומרפאת את נפשו,

ומטעינה אותו באנרגיות חיוביות.

הידעת?!

  • * שמצוות התפילין שקולה כנגד כל התורה והמצוות, וביום הדין מצווה זו תכריע לך את הכף – לטוב.
    (ילקוט שמעוני, שמות, י"ג, רכ"ב).
  • * מי שמניח תפילין, זוכה לאריכות ימים (מנחות מד ע"א)
  • * מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא –ואין אש של גיהינום שולטת בו – וכל עונותיו  נמחלים, אם הוא לא יעשה חטאים "במזיד". (טור אוה"ח סימן לז).
  • * זה עדיין לא כל המעלות שזוכה בהן האדם שמניח תפילין. אם כן איך אפשר להחמיץ דבר כזה?
  • * תפילין של ראש – מונחות "על הראש", אשר שם חושי הראייה, הזיכרון, השמיעה, הריח והדיבור.על ידי הנחת תפילין של ראש, משעבד האדם את  כל המערכת הנפלאה הזו לבורא יתברך

    ומושך על עצמו כוחות עליונים רוחניים, המטהרים ומקדשים ומבריאים את כל האזור הזה.

  • * תפילין של יד – מונחות "כנגד הלב", מקום הרצונות והתאוות, ומשם גם נמשך חוש המישוש.על ידי הנחת תפילין של יד, משעבד האדם את כל הרצונות והתאוות שלו לבורא יתברך,

    ומושך על עצמו כוחות עליונים רוחניים, המסייעים בידו לתקן את מידותיו ולהתעלות.

  • * מי שמניח תפילין משעבד לבורא את כל מה שיש לו, את "האני" האישי שלו, ובאותו רגעהוא זוכה לתואר הפסגה שזכה בו משה רבנו – והוא מכונה "עבד השם", ונשמתו מזדככת

    ומתחברת עם הבורא בבחינת חתן וכלה, כאשר החתן זה מלך העולם והכלה זה אותו אדם.

    לכן אומרים בהנחת תפילין את הפסוק המרגש "וארשתיך לי לעולם"…

    שהרי התפילין הם הטבעת נישואין של האדם – עם בורא העולם.

וכיוון שהתפילין הם טבעת נישואין של האדם עם בורא העולם, לכן המצווה הזו מעוררת בשמים

את החיבה אליו, ופותחת בפניו את כל השערים. שהרי אין ספק שהחתן – הלא הוא ד' יתברך,

לא יזניח את כלתו- הלא היא האדם היהודי, וירעיף עליה כל טוב. מצד שני, מי שלא מניח תפילין

מחמיץ את הנישואין עם ד', וממילא הוא מחמיץ גם את "סל הישועות" שלו.

זמן הנחת התפילין החל מ – 45 דקות לפני הנץ החמה – ועד השקיעה, ורק בימי החול ולא בשבת.

(הנחת התפילין היא פעולה פשוטה מאוד. אך למרות זאת, מחמת שיש צורך להקפיד על המקום המדויק

ביד ובראש, מומלץ בפעם הראשונה לגשת עם התפילין לאדם שבקיא בעניין, כדי ללמוד פיזית את צורת ההנחה)

 

כיצד מניחים תפילין?

יחזיק בידו את התפילין "של יד" וינשקם, יצמיד את 'קשר ה-יוד' לתפילין

(כמין חתיכת רצועה קטנה המזדקרת ליד 'קוביית התפילין' של היד, ויש להקפיד שתהיה צמודה

ממש לקוביית התפילין), יפשיל את שרוול יד שמאל (ובאיטר – שמאלי, את של יד ימין) וישחיל

את התפילין על היד "למעלה" –  באמצע השריר התפוח, ויטה אותם מעט לכיוון הלב

(מי שמסתפק היכן המיקום המדויק, מומלץ שיגש פעם אחת לאברך בבית הכנסת,

ויבקש ממנו להראות לו היכן "בדיוק" אמורים להיות התפילין).

לאחר שהשחיל האדם את התפילין של יד – יברך "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר

קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", ויהדק את הרצועה של התפילין עד "שיתקבעו"

התפילין על ידו היטב ולא יזוזו, ולאחר מכן יכרוך שבע כריכות סביב היד.

אחר כך יקח בתפילין "של ראש", ויניח את התפילין על ראשו במיקום הבא:

כל התפילין צריכות להיות מונחות על שורשי השיער ואסור שיגלשו לכיוון המצח אפילו מעט.

כמו כן, "הקשר שברצועה" שבצד העורף, צריך שיהא מונח מאחור "בנקודת המעבר"

של השקע שבעצם העורף, (השקע הזה יוצא בערך באזור קו האוזניים.

ניתן למשש ולהרגיש את השקע. ומי שמסתפק היכן המיקום המדויק,

מומלץ שיגש פעם אחת לאברך בבית הכנסת, ויבקש ממנו להראות לו היכן בדיוק אמורים להיות מונחים התפילין).

לאחר מכן יכרוך על אצבעו האמצעית (האמה, זו הארוכה מכולם שלוש כריכות,

סיבוב אחד על פרק האמצעי של האצבע, ושני סיבובים על פרק העליון של האצבע –

הסמוך לכף היד. ואת שארית רצועת תפילין "של יד", יגלגל סביב כף ידו, ולאחר מכן

יקרא עימהם קריאת שמע. מומלץ מאוד להתפלל עם התפילין תפילת "שמונה עשרה"

ומי שיכול להתפלל איתם את "תפילת השחרית", מעלתו נשגבה מאוד, ולא ניתן לתארה במילים.

כאן המקום לציין שלושה נקודות חשובות:

  • 1. אם "הלולאה" של התפילין של ראש גדולה או קטנה – ממה שצריך, הרי שהתפילין לא יושבותנכון על הראש, וצריך לאזן זאת על ידי "הגדלה או הקטנה" של הקשר. בדרך כלל בכל בית כנסת

    של בני תורה יש איזה אדם שיודע לעשות זאת, זו פעולה של כמה שניות ועושים אותה "בחינם".

    ואם האדם גר במקום שאין מי שמבין כיצד מקטינים או מגדילים את לולאת התפילין של הראש,

    ייסע לאיזה כולל אברכים או שייגש "לסופר" העוסק בתפילין, ויפתור את העניין בכמה שניות.

  • 2. אם הצבע השחור  שעל  רצועת  התפילין  התגרד והתקלף,  ואפילו  במקומות מועטים,חובה  לתקן זאת  בטרם מניחים  את  התפילין הללו.   כמו כן, התפילין  אמורות להיות מונחות

    ביד ובראש "ללא חציצה כלל" בינם לבין האדם. לכן יש  לבדוק שבטעות לא נכנס השרוול מעט

    מתחת לתפילין.

  • 3. יש לבדוק את התפילין כל כמה שנים, כדי לברר שעדיין הם כשרות – ולא נוצר שינוי באותיותשעל הקלף שבתוכם – מחמת לחות וכדומה.

כמובן שקניית תפילין וכן הבדיקה, צריכה להיעשות על ידי גוף המוסמך לכך, עם תעודות "מרבנים מוכרים",

משום שיש אנשים שאינם מהוגנים, המנצלים את העניין הזה ומתחזים למוכרים ובודקי תפילין,

בו בזמן שאין הם מתמצאים כלל בהלכות המורכבות של התפילין, וממילא התפילין שלהם לא כשרות,

וחבל. משום שהאדם משלם במיטב כספו – והוא לא מקבל את התמורה, והוא עלול להניח כל החיים

תפילין שאינן כשרות (לשם התועלת, נציין כאן שאחד המכונים הגדולים והמומחים לבדיקת תפילין –

ומוסמכים מגדולי ישראל, זה מכון "פאר", ברחוב "חזון איש" 2 בבני ברק, טלפון: 03-6161666)

(הצד השני של המטבע)

"פתאום כולם התחילו להתייחס אלי כמו לתלמיד חכם"

את אור מלול אנחנו תופסים בישיבת 'אור החיים' בירושלים. לכאן הוא הגיע אחרי מספר שנות לימוד בישיבה הקדושה בקריית גת. אור נראה כמו בחור ישיבה מן המניין. מי שלא מכיר אותו יחשוב שהוא בוודאי נולד בבני ברק או בירושלים, וגדל בסביבה תורנית כל ימיו. אבל האמת שונה מעט ממה שהיא נראית.

"אני מגיע ממשפחה ש…איך לומר בעדינות, לא בדיוק מנהלת אורח חיים חרדי. גם השבת אצלנו בבית לא היתה כזאת שבת של שמירת כל ההלכות. קידוש ובית כנסת היו, אבל גם זה לא תמיד, רק כשיש כח ומצב רוח לזה. אבל הדברים מתגלגלים, ואיכשהו אני מוצא את עצמי כאן בישיבת 'אור החיים', עם כיוון של להתחתן, להקים בית של תורה ולהיות אברך חרדי לכל דבר".

  • מתי התחלת להבין שאתה רוצה להתחזק בדת ובאמונה בה'?

"יותר ממה שרציתי להתחזק בדת, ויותר ממה שחשבתי שכאן נמצאת האמת, הבנתי שמה שעשיתי עד עכשיו היה שקר. אתה יוצא לבילויים, חוזר והולך לישון עם הרגשה שלא עשית שום דבר בעל משמעות. שהכל זה סתם, בלי שום ממשות. שוב יושבים עם חברים, עוד פעם מדברים דיבורים של הבל ואתה חוזר הביתה עם הרגשה של ריקנות. חשבתי לעצמי 'וואלה, לאן החיים שלי הולכים בעצם?!'.

"ואז התחלתי להגיע קצת לשיעורי תורה במדרשיה, והרגשתי טוב עם זה. הרגשתי שהתורה ממלאת אותי, נותנת לי משמעות לחיים. ההרגשה היא הרגשה של סיפוק, זה משהו שאתה רוצה להרגיש כל היום.

"באו הרבנים של 'אחינו', וחיברו אותי לרב מרגלית מהישיבה הקדושה בקריית גת. הוא היה מתמיד אתנו בשיעורים מדי ערב, ואחרי תקופה מסויימת אתה פתאום מסיים מסכת שלמה מהתלמוד הבבלי. עושים מסיבה שמחים ורוקדים ופתאום אתה מבין! זאת האמת! כאן יש שמחה אמיתית של לימוד תורה.

  • כיום אתה נראה בחור ישיבה לכל דבר, אבל בתחילת הדרך התמודדת מן הסתם עם קשיים לא פשוטים. נכון?!

"בוודאי. היו לא מעט קשיים. כשאתה בא ממקום חופשי ומשוחרר, עם עבודה מסודרת, משכורת לא רעה, יש לך כסף וחברים, ואתה עושה מה שעולה לך בראש, ופתאום אתה נכנס לישיבה, ישן בפנימיה עם עוד שבעה חברים בחדר, החסכונות נעלמים במהירות ואתה נשאר בלי גרוש, מתקיים מהאוכל שנותנים בחדר אוכל, ולא הכל פה נראה כמו בית מלון. פתאום אין מסעדות, אין בילויים במסיבות אל תוך הלילה. לומדים בצורה אינטנסיבית, מתקדמים בלימוד התורה, זה לא קל. אבל ככה קונים את התורה, התורה לא נקנית מתוך עושר ופינוקים, היא נקנית מתוך מאמץ והשקעה. הרב מרגלית עזר לנו רבות בקטע הזה, וגם החברים בישיבה שעוברים יחד אתך את המסלול הזה, מחזקים אותך. בסופו של דבר אתה מבין כל הזמן שאתה נמצא בדרך הנכונה, ושהמחיר שאתה משלם הוא נמוך יחסית לתועלת העצומה שאתה מפיק מהלימוד בישיבה הקדושה".

איך אתה מתאר את עצמך לפני החמש שנים והיום?

"השינוי לא מורגש באופן מיידי. אתה עובד על עצמך יום יום, משקיע את כל כולך ולא מרגיש בהתחלה שום שינוי. יש כאלו שכן מרגישים, אבל אצלי זה לא היה ככה. אחרי תקופה מסוימת ניגש אלי רב אחד בקריית גת ושואל אותי אם אני רוצה לומר איזה דבר תורה לנערים. סירבתי לבקשה, אבל פתאום הבנתי שבעצם אני כבר לא הנער שקצת מתקרב לדת, פתאום אני כבר חצי תלמיד חכם שרואים עלי שאני יודע משהו, ושאני מסוגל כבר לומר דברי חיזוק לאחרים. פתאום אתה רואה שההורים, החברים קרובי המשפחה כולם מתחילים לדבר אליך אחרת. הם רואים את השינוי שהתורה עשתה לך, והם מכבדים את זה מאוד, מתנהגים אליך כמו אל תלמיד חכם!

"בהתחלה אנשים אמרו, מה, הבן אדם הזה לומד תורה בישיבה, לא עובד, לא עושה כלום. מתבטל כל היום. אבל אחרי שהם רואים איך אתה מכבד אותם, איך אתה מתייחס אליהם, הם כל הזמן מכבדים אותך, מתקשרים אליך- בוא תגיד לנו דבר תורה, בוא תדבר קצת פרשת שבוע. אתה מבין את ההערכה שיש לאנשים לתורה, וכמה קידוש השם יש בזה".

"תשכחו מהעבירות שעשיתם לפני שחזרתם בתשובה, תשכחו מזה!"

יעקב לוסטיג

 

"אם באים אלי בעלי תשובה אני מסתכל עליהם מלמטה למעלה. כי מה הגדולה באדם שהתחנך במשפחה דתית? הבעל תשובה עומד מול ניסיונות כאלה…". כך האדמו"ר רבי מנחם שמחה בצלאל רבינוביץ שליט"א.

האדמו"ר מביאלה, הוא אחד מזקני האדמו"רים בדור הזה, יליד תרצ"ה (1935), בוגר ישיבת פוניבז' ומנהיג קהילה של אלפי חסידים. בראיון מרתק שערך דן טיומקין מ'מענה', משיב האדמו"ר לשאלות שהופנו אליו, ומעודד את בעלי התשובה להקים קהילות נפרדות מהקהילות החרדיות.

האדמו"ר מספר על קהילה אחת כזו שהקים בבית שמש, ועל ההצלחה הגדולה לה זכתה, כשהוא מציין שלא פעם אנשים נרתעים מלחזור בתשובה מחשש שיצטרכו ללבוש בגדים שחורים ומשונים בעיניהם, בזמן שזה לא מצווה מהתורה ואפילו לא הידור מצווה, אלא רק עניין של סגנון לבוש ומנהג אבות.

"להיות חרדי זה נכון", אומר האדמו"ר. "אבל זה לא אומר שהוא צריך לגור במאה שערים. אפשר אפילו לעשות ישוב, או קהילה כמו במעלות או מקום אחר, ולא צריך להיות עם "גרביים לבנות" או שטריימל וכל הדברים האלה.

"להיות חרדי הכוונה שהוא שומר תורה ומצוות קלה כחמורה. ולהיות לא-חרדי זה שפעם מתפלל מנחה, פעם לא מתפלל מנחה. אני לא רוצה לדבר על החוגים האלה, שהוא מאמין בקב"ה, אבל לפעמים לא מתפלל ואפילו לא הולך בשבת לבית הכנסת. חרדי זה אחד ששומר קלה כחמורה אפילו שהוא לא לבוש בבגדים האלה.

"היהודים שגרו פעם בגרמניה היו חרדים, ו'אגודת ישראל' נוסדה על ידם. הלכו לבושים כמו, להבדיל, גרמנים. אפילו לעבודה היו הולכים בלי כובע (כיפה). היו יהודים חרדים ושמרו קלה כחמורה. רבי יעקב רוזנהיים היה ממייסדי וראשי 'אגודת ישראל', והלך לבוש בחליפה קצרה וכו' כמנהג הגויים אז, וישב עם כל גדולי ישראל.

"זו טעות לחשוב שחרדי צריך ללבוש שטריימל וחליפה ארוכה וזקן ארוך, [זה בסדר] אם הוא מוריד את הזקן בסם (משחה) או בדברים האחרים המותרים (ולא בסכין גילוח שזה איסור מהתורה). צריך ללכת לאט לאט, אחרת אני חושב שזה לא משפיע בצורה טובה".

האדמו"ר מדבר מקירות לבו בכאב רב על תופעה נוספת לה הוא נחשף בשיחות שקיים עם בעלי תשובה: "אם היו עושים אסיפה של בעלי תשובה הייתי מוכן לבוא ולדבר על זה", הוא אומר בכאב. "ההרגשה של בעלי תשובה שלדעתי היא חסרון גדול, ונגד ההלכה שברמב"ם, שהם כל הזמן חושבים על העבירות שעשו בעבר.

"הרי בעל תשובה הוא כ[תינוק] קטן שנולד! אני סבור שבעלי תשובה עושים 'תשובה מאהבה', וזדונות נעשו כזכויות. אבל הוא כל הזמן יש לו רגש נחיתות ונזכר בכל הדברים שהוא עשה. תשכח מזה! עכשיו אתה אדם אחר! כמו גר שנתגייר. האם הוא יזכור כל מה שעשה כשהיה גוי? הרמב"ם פוסק שבעל תשובה זה אדם אחר. זה גם חסרון גדול אצל בעלי תשובה.

עופר גיסין שואל את האדמו"ר: צריך לדבר הרבה על זה?

האדמו"ר מביאלה: "כן! אני מדבר מזה בכל פעם שיש לי הזדמנות: תשכחו מה שהיה!"

בסיום השיחה מבהיר האדמו"ר מה הדבר הכי חשוב אצל בעל תשובה: "שיהיה לו טוב. הוא צריך להרגיש טוב בקיום התורה והמצוות. לא דבר משונה. ושהאשה תרגיש טוב. זה מאד מאד חשוב".

"כשתתחיל ללמוד תורה, תהפוך לאדם שמח"

"מי שעובד בשטח עם צעירים מתחזקים המתקרבים ליהדות, רואה בצורה מוחשית את השינוי שעושה לימוד התורה לאישיות שלהם", כך הרב אהרן ידלר, מרבני 'אחינו'. "מדובר על שינוי שמורגש בלי שום ספק. במגזר החרדי והדתי אתה לא יכול לראות את זה כל כך, כי הנערים לומדים תורה כבר מגיל קטן, ואתה לא יכול לראות את ה"לפני ואחרי".

"אבל כשאתה עובד עם חוזרים בתשובה, יש לך הזדמנות פז להיות עד לתמורות העצומות המתחוללות בנפש האדם שמתחיל ללמוד תורה בצורה רצינית ובעקביות.

הרב ידלר מחלק את השינוי בנפש האדם לשני מישורים: "יש את החלק של הקדושה. אתה רואה שהבחור פשוט הופך לעדין יותר, הוא נהיה יותר קשוב לאחרים, נותנן כבוד למבוגרים, להורים, מדבר בנחת עם החברים ולא נגרר לקטטות או עימותים מול אנשים אחרים. זה שינוי עצום, והוא מורגש בצורה ברורה על כל מי שמתחיל ללמוד בישיבה.

"אבל יש עוד שינוי בולט מאוד בנפשות הלומדים תורה. אתה רואה שפתאום הם הופכים לבחורים שמחים יותר. לא צריך מוזיקת ראפ או מזרחית כדי לשמוח. לא צריך מקצבים של דיסקו ודנס כדי להתחיל לרקוד. השמחה היא משהו פנימי, ומי שלומד תורה ברצינות, זוכה לחוות אותה באופן קבוע.

"אני נחשף לסיפורים כאלו מדי יום, אבל אספר לך כעת על אחד כזה ששמעתי אתמול מבחור בשם יונתן. מדובר בבעל תשובה בשנות העשרים לחייו, שלפני חודשים לא רבים החל את דרכו בישיבה. אתמול הצמדתי אותו לבחור חדש בישיבה, וביקשתי שילמד אותו קצת ויכניס אותו לעניינים בלימוד הגמרא.

"אמרתי ליונתן, 'תראה איך בתוך זמן קצר כל כך אתה כבר מסוגל ללמד תורה לאחרים'. הוא מאוד התרגש והתחיל לספר לי על השינוי שעבר עליו בחודשים האחרונים. לדבריו, הוא פתאום מרגיש שמחה, יש לו סיפוק עצום בלימוד, הוא מרגיש שזה גם אתגר שכלי חסר תקדים מבחינתו, וגם אחד הדברים הכי מחכימים שיש. ולא מדובר במישהו שאף פעם לא למד כלום. הוא בקי בלא מעט תחומים ומקצועות כמו פיזיקה ווכדו'. בידיו תעודת בגרות עם ציונים מעולים, אבל למרות הכל, כך הוא מסביר, שום דבר מכלך מה שלמד לא משתווה לעמוד אחד מהגמרא הקדושה".

איך מתפללים על החולה בשבת קודש?

בשבת קודש אסור לומר תפילה על החולה על כל צרכיו האחרים של האדם. תפילות השבת עוסקות בהודאה ושבח לבורא העולם, ובשבח מעלת וגודל יום השבת.

ובכל זאת הציעו גדולי עולם, אבות החסידות וגדולי הרבנים בדורות הקודמים, שאדם שרוצה להתפלל בשבת על צרכיו האישיים, יעשה זאת בדרך רמז, תוך כדי הודאה לקדוש ברוך הוא. את התפילה על החולה, כך הם אמרו, יש לרמוז בתוך ברכת 'אתה גיבור' שאנו אומרים בתפילת העמידה.

באומרנו "מכלכל חיים בחסד… סומך נופלים ורופא חולים". כשאנו אומרים "ורופא חולים", נכוון בלב שלנו שאנו מודים לקדוש ברוך הוא על שהוא מרפא את החולים, ובכללם את החולה שעליו אנו רוצים להתפלל עכשיו, כשאנו מזכיר בלבנו את שמו ושם אמו לתפילה.

על פי הרעיון הזה הסבירו צדיקי הדורות את מה שאומרים "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", שמשמעותו שבשבת אסור לזעוק בתפילה על החולה, ובכל זאת הרפואה קרובה לבוא בשבת יותר מאשר בימות החול. ההסבר לכך בא בשתי דרכים:

הדרך הראשונה היא לומר שבשבת התפילה על הרפואה קרובה יותר, כי באמצע השבוע אנחנו מבקשים עבור החולה בברכת 'רפאנו' שהיא הברכה השביעית, ואילו בשבת אנחנו מבקשים על הרפואה כבר בברכה השניה של תפילת העמידה, כך שהרפואה קרובה יותר.

הסבר נוסף מקובל בפי העם, ומקורו בצדיקי הדורות: מאחר והתפילה בדרך שבח והודאה היא מעולה יותר, ונשמעת יותר בשמים, אם כן הרפואה לחולה תקדים לבוא כשמתפללים בדרך זו, ועל כן שבת היא מלזעוק, בגלל שבשבת אנחנו לא זועקים ומתפללים על החולה בפירוש, ועושים זאת רק בדרך רמז – וממילא רפואה קרובה לבוא.

שהקדוש ברוך הוא ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל. אמן.

אני מאושר ולא רוצה לחשוב איך היו נראים החיים בלי לשמור שבת

דור אילון (32) מירושלים, לומד ב'מדרשת זיו' לחוזרים בתשובה, ומקיים אורח חיים יהודי על פי ההלכה. בשעות הבוקר והצהרים הוא עובד לפרנסתו בבניית אתרי אינטרנט, ובשעות אחה"צ הוא מגיע לישיבה, ללימוד תורה אינטנסיבי.

שאלנו אתך דור כיצד נראתה השבת הראשונה שלו כשומר מצוות, אבל דור לא השיב לנו תשובה חד משמעית.

"זה לא קרה בפעם אחת. זה היה מאוד מאוד הדרגתי. בתחילה רק השתדלתי להפחית את מספר חילולי השבת. מה שלא הרגשתי צורך גדול לעשות, לא חיללתי את השבת. הכי קשה היה עם העישון, אז הייתי מוריד כל שבת את מספר הסיגריות שעישנתי, עד שהגעתי לשבת שלמה בלי סיגריה.

"זה לא היה קל, זה היה אפילו קשה מאוד, אבל התוצאה מדברת בעד עצמה. היום אני מאושר, שמח על הבחירה שלי, ולא רוצה לחשוב איך היו נראים החיים שלי בלי לשמור שבת חלילה".

דור מספר שגם המעבר לשמירת שבת מלאה לא היה בפעם אחת: "למעשה אמא שלי חזרה בתשובה כבר לפני 14 שנים, והתחתנה עם גבר חרדי לכל דבר. כשהייתי מתארח אצלם בשבתות אז כמובן שהייתי שומר שבת כדי לכבד, וכך בעצם התרגלתי לאפשרות הזאת של הימנעות מחילול שבת".

  • ואיך נראית השבת שלך היום?

היום שבת זה עולם בפני עצמו. זה יום חווייתי עם הרגשה מיוחדת במינה. כל יום שישי אני יוצא בשעת בוקר מוקדמת יחסית לשוק מחנה יהודה, שבסמוך לו שוכנת הישיבה שלנו. את השבת אני עושה בישיבה אז אני לא צריך לדאוג לקניות ובישולים, אבל אני קונה קצת פיצוחים ודברים טובים לכבוד השבת. קצת נחים לקראת שבת שיהיה לי כח בלילה, ואחר כך תפילה בבית הכנסת. במשך תקופה ארוכה הייתי מתפלל מנחה וערבית בבית הכנסת של הצדיק הרב עדס שליט"א, אבל בתקופה האחרונה עברתי לבית הכנסת 'קורזים', זה בית כנסת מאוד מאוד מיוחד, לא ספרדי ולא אשכנזי, אלא מן שילוב מנצח של הנעימות המקובלות בשתי העדות, עם מנהגים משולבים, כל אחד מרגיש שם בבית, ואני מאוד אוהב להתפלל שם.

אחרי התפילה אני חוזר לישיבה לסעודת השבת. בדרך כלל אנחנו סועדים כ-30 בחורים ביחד בחדר האוכל של המדרשה, אבל מי שהקים את הישיבה הקים למעשה גם את ארגון 'נפש יהודי' והוא עושה הרבה פעמים שבתות לסטודנטים חילונים מכל רחבי הארץ שבאים לטעום פעם אחת את טעמה של השבת הירושלמית המתנהלת על פי ההלכה. בשבתות אלו אנחנו סועדים יחד אתם ואז מדובר על סעודה של כמאה משתתפים.

"סעודת שבת בישיבה זאת חווייה מיוחדת במינה", מספר דור. "אתה יושב בדיבוק חברים נפלא עם עוד עשרות בחורים שחולקים במשותף איתך את אותה התשוקה, להרגיש את קדושת השבת. זמירות השבת והשירים הנעימים כל כך שמושרים ביחד מפיהם של עשרות בחורים, זה משהו שקשה להעביר אותו במילים יבשות. צריך להרגיש את זה כדי להבין על מה אני מדבר".

אחרי סעודת הערב אנחנו הולכים לבית המדרש ללמוד קצת, חצי שעה בערך, ובינתיים מכינים לנו את ה'עונג שבת'. בעצם מסדרים את חדר האוכל, מחליפים למפות חדשות ונקיות ומניחים על השלחן פירות, פיצוחים ושתיה, ואנחנו יושבים שם עד חצות הלילה בערך, שרים יחד שירי שבת, שומעים דברי תורה, מדרשי חז"ל ועוד. אווירה עילאית. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה.

"גם בשבת בבוקר, מתפללים ויושבים לסעודת הבוקר, שגם היא חוויה בפני עצמה. בצהרים הולכים לנוח, קמים ללמוד תורה לפני תפילת המנחה ואחרי תפילת מנחה יושבים לסעודה שלישית. סעודה שלישית בישיבה זה בכלל משהו שלא מהעולם הזה, האווירה ממש מיוחדת במינה. אפשר להרגיש את הקדושה, את ה'נשמה יתירה' שיש לכל יהודי בשבת קודש.

אחרי תפילת ערבית עושים הבדלה ובהמשך גם סועדים סעודה רביעית שנקראת 'מלווה מלכה'. בדרך כלל אנחנו יוצאים לפיצה בקרבת הישיבה ואוכלים כך מלווה מלכה".

  • איך אתה מסכם במשפט אחד את חוויית השבת אצלך?

"הקדוש ברוך הוא כינה את השבת "מתנה טובה", וזה באמת כך. רק מי ששומר שבת יכול להבין עד כמה היא מתנה נפלאה. מי שלא מנסה את זה, מפסיד!".

"בצבא הבנתי שחסרה לי משמעות בחיים"

שניר כחלון (24), היה ילד ישראלי רגיל לכל דבר. הוא גדל בגבעתיים, קיבל חינוך איכותי במשפחה חמה ומסורה. ובכל זאת, כשהגיע לבגרות, החליט שניר לעשות 'סוויץ' בחיים, ולעבור צד. בשיחה שקיימנו אתו ניסינו להבין מה קורה לבחור ישראלי מהשורה לקום בבוקרו של יום בהיר ולהחליט שהוא רוצה להיות 'דוס'.

"זה התחיל בגיל מאוד צעיר", אומר שניר. "זה היה תהליך שנמשך שנים, ורק לקראת הסוף הבנתי מה המשמעות שלו. כל הזמן היתה לי הרגשה שאני לא במקום הנכון, שאני לא במקום טוב. לא היה חסר לי כלום, אבל תמיד רציתי משהו אחר. בגן חיכיתי לעלות לכתה א', בכתה א' רחיכיתי לכתה ב', בבית הספר היסודי חיכיתי לחטיבה, ובחטיבה חיכיתי לתיכון, ואחר כך חיכיתי לצבא. חשבתי שבצבא אני אמצא משמעות עמוקה יותר.

"אבל זה לא קרה. בחודשיים הארונים עוד הייתי בעננים הרגשתי טוב, אבל אחר כך התחושה הזאת התפוגגה ונשארתי עם טעם מר בפה. שוב התאכזבתי. הבנתי שבעצם אני הגעתי לשלב מאוד מתקדם במסע החיים, אני כבר עוד מעצב את חיי הבוגרים, ועדיין לא מצאתי את המקום שלי.

"מכאן היתה הדרך קצרה מאוד לחזרה בתשובה. עוד לפני כן התעניינתי בדת, שמרתי שבת באופן חלקי, קצת התפללתי ועוד, אבל כששוב התאכזבתי הבנתי שבעצם המקום היחיד שבו אני מרגיש טוב זה בבית המדרש.

"התחלתי תהליך אינטנסיבי של שינוי באורח החיים, החזקתי יותר ויותר, למדתי ברצינות רבה את ההלכות, ויצרתי קשר עם אנשים שעזרו לי להתקדם בדרכי החדשה. היום אני בישיבת 'נווה ארץ' ביישוב באר יעקב, כבר ארבע שנים בישיבה ואני מאושר. אני נמצא במקום טוב, יש לי ייעוד בחיים ואני מגשים אותו בשמחה רבה.

האש והלהבות השתוללו והיא נלחמה על ילדיה

יפי לנציצקי

לפני כשלושים שנה זה קרה . ניצוץ אחד של גז שדלף ניצת, וזהו. ברגע התפשטה האש במהירות

וכילתה את כל הבית של חיה מלכה. בגלל השבילים הצרים במקום מגוריה, ארך לצוותי כיבוי האש

זמן רב להגיע, ובנתיים תפקדה חיה מלכה ככבאית מתנדבת בעצמה. פעם אחר פעם היא יצאה

מהבית ונכנסה אליו שוב רק כדי להציל את היקרים לה מכל – סבתא שלה ושלושת ילדיה,

ששהו באותו זמן בבית .מסביב האש השתוללה,הלהבות עטפו את הבית מכל צדדיו ,

אבל חיה מלכה חשבה רק עליהם , וברוך ה' הצליחה לעזור לארבעתם להינצל.

חיה מלכה מדברת איתי מדירתה שבהר ציון. אחרי כל השנים היא עדיין מתגוררת במקום בו

הכל התחיל. אנחנו משוחחות באנגלית, שפת האם של חיה מלכה בכל אופן מרגישה בה טבעי

ובטוח יוצתר למרות השנים שעשתה בארץ ישראל. חיה מלכה לקחה את סיפור החיים שלה

למקום של עזרה לאנשים , אבל מבחינתה , הנסיון ההוא הוא לא סוף הדרך.

"כשהייתי בבית החולים בשיקום ארוך ומפרך , עם כוויות קשות,הרבה מאד יהודים התפללו בשבילי.

אנשים הקיפו אותנו בטבעת אוהבת, והיו כמובן פרסומים בעיתונות , ואחר כך את הספר' מי באש'.

כיום אני עומדת בראש ארגון שנקרא 'חיה מלכה בורן פאונשיין' ובתרגום חופשי לעברית:

ארגון הכוויות של חיה מלכה. אני לאנשים להחלים מכוויות מתוך נסיון של שלושים שנה שצברתי

בנושא , ומתוך הרבה לימוד אצל בעלי נסיון דוגמת גברת גרין מסנהדריה והרבנית שמואלי

מבני ברק .אנחנו גם מסייעים כלכלית לאנשים מועטי יכולת הסובלים מכוויות על מנת שיוכלו

לעמוד בהוצאות הריפוי. ואגב, אנחנו מחפשים עוד ועוד מתנדבות שיהיו פרושות בכל השכונות,

כדי להגיש עזרה ראשונית במקרה של כוויה. ולמה?כי למדתי לספור שניות מרגע התרחשות

הכוויה ועד שהיא מטופלת. השניות האלה יכולות לעשות את כל ההבדל!

" לא מזמן הגיעה אלי מבשלת של ישיבה במצב קשה. שמן רותח נשפך לה על הצוואר ,

אבל אחרי שעתיים שטיפלתי בה היא יצאה כשהכל נקי. לא היה זכר למה שקרה .

לא נתתי לה אקמול או משהו לשיכוך כאבים, כי הכאב הוא המתנה הכי גדולה שה' נתן לנו.

דרך הכאב אפשר לרפא. העצבים שלי נאכלו בשריפה, ומכיוון שכך לא הרגשתי כאב.

כך יכולתי להציל את סבתא שלי ואת הילדים. אבל צריך לדעת שבדרך הטבע כאב הוא חסד.

" אם תסתכלי עלי היום , השתקמתי מהשריפה והעברתי את הניסיון שלי לעשייה חיובית.

במשך השנים למדתי להגיד לעצמי :ה' הוא טוב, ומה שהוא עושה זה טוב , ואם זה מה שקרה –

סימן שזה מה שאת צריכה. בהזדמנויות מסוימות של פחד חזרתי ושיננתי לעצמי את המשפטים

האלה כדי להחדיר אותם חזק בליבי . כי פחד, כשלא מטפלים בו נכון- יכול רק לעצור,

ולשנות את התגובה שלנו בצורה קיצונית. אני זוכרת שאחת הבנות שלי הייתה בסמינר שידעתי

שייתכן שהיא לא תהיה מרוצה בו,. מרוב פחד ממה שהיא תגיד לא שאלתי אותה איך היה,

ונמנעתי מהתעניינות. היום אני יודעת שהייתי צריכה לטפל ולבדוק ולא להשאיר את הדברים כך,

אבל זו באמת תוצאה של פחד.

"אם תשאלי אותי מה אני חושבת על ההרצאות , אגיד לך שזה לא פשוט לי בכלל.

אני מרצה הרבה בכל מיני פורומים, אבל זה לא טבעי לי. להפך, גדלתי כילדה ביישנית מאוד,

וההרצאות עולות לי במאמץ – על! אחת החברות שלי הייתה המורה הלא רשמית שלי לשיחה

לפני ציבור . כשהיא עמדה ודיברה בפני קהל, הייתי מוקסמת. אמרתי לה: איך זה יכול להיות

שזה בא לך ככה בקלות, ואני שצריכה לעמוד הרבה בפני קהל מרגישה שכל פעם כזו היא עבודה

עצומה עבורי? היא אמרה לי: חיה- מלכה , זה התיקון שלך. לא תמיד כל מה שבא לנו בקלות

הוא מה שנכון באמת.

 

"תראי, אולי אנשים מסתכלים רק על הפרסום שנשאר, וברוך ה' הניסיון של השריפה אומנם אכן

מאחורינו, אבל ניסיון אחד עובר, וניסיון אחר מגיע במקומו, ואין לאף אחד במה לקנא. למשל,

אחת עשרה שני אחרי השריפה נולדה לנו חסי , בעל תסמונת דאון. אם תשאלי אותי. הניסיון הזה

היה לי מאד לא פשוט, במידה מסוימת אפילו יותר מהשריפה על כל ההשלכות שלה . כשהיא נולדה ,

לא הכרתי אף משפחה שיש לה ילד עם צרכים מיוחדים. לאף אחד מהמכרים שלנו לא היה.

כן הכרנו דוד של בעלי שנהיה נכה באחת המלחמות ופיתח את עצמו עד שנהיה מנתח עם מכשור מיוחד

המתאים למוגבלות שלו, אבל הוא היה דוד מבוגר , ופה הייתה תינוקת קטנה שלא תמיד ידעו

איך להתייחס אליה. אני זוכרת ששמעתי פעם איש אומר: מונגולואידים. שאלתי אותו:

למה אתה מדבר ככה? הוא ענה לי שאם לא יגיד כך , אף אחד לא יידע על מה הוא מדבר…

"היו גם חסדים. בגיל ארבעים ושלוש זכיתי ללדת תינוקת בריאה ומתוקה שמילאה את ליבנו שמחה

והמתנה הזו לא הייתה מובנת מאליה בכלל מכל הבחינות. אבל כן. היו עוד נסיונות בריאות.

יש לנו עשרה ילדים בלי עין הרע, ולאחד היה קרוהן ואחד איבד ראייה בעין אחת. בקיצור ,

בני – אדם, התמודדויות לא נגמרות, הן רק מתחלפות".

(פנינים – בקהילה)

"כשהייתי רואה את הילדים נשברים, הייתי בוכה ואומרת להם: כמה טוב ה' עשה איתנו.

יפי לנציצקי

דרעי מדברת איתנו בעיתוי מרגש מאוד: יום אחרי שבעלה, הרב אריה דרעי, חזר למשרד הפנים לאחר עשרים ושתיים שנה. שלוש עשרה שנות משפט ומאסר עברו עליו, אבל גם עברו עליה. בתקופה בה המעגל נסגר בהפיהנד אך אנשים מסוימים מרימים גבה ולנשמות טובות יש מה לומר, ביקשנו ממנה את העמדה והזווית שלה.
כשמדברים איתה על רווח מניסיון, היא לא מתכחשת למילה רווח, ורואה את זה בדיוק כך. רק שהרווח מבחינתה הוא בצמיחה האישית, ורק בה.

"בשעתו, הייתי מאוד צעירה להיכנס לכזו מערבולת. הלכתי באיזושהי תמימות. לא חלמתי לאן זה יגיע, וטוב שלא הבנתי, כי אם הייתי יודעת לאן נכנסנו לא הייתי יודעת איך אוכל להתמודד. ברוב הניסיונות של החיים אדם לא יודע לאן זה יוביל אותו. באופיי אני אופטימית מאוד. כך כשהכול התחיל אמרתי: בטח הכול יעבור, הם לא יודעים כלום, האמת תתברר ולא יקרה כלום. לא חלמתי אז שחיפשו את הבן אדם ולא את המעשים. עכשיו, בתוך כל מה שהיה, יש את הניסיון של בעלי, ויש את הניסיון שלי. לכל אחד יש הניסיון שלו ואת ההתמודדות שלו, כששלו בוודאי הייתה קשה משלי, אבל את שואלת אותי על הניסיון שלי, נכון? אז אענה לך לגביי.
"כשראיתי שהעסק מתחיל להיות קשה, ואני עם ילדים קטנים, הסתכלתי בבפנוכו האמיתי שלי ושאלתי את עצמי: יפה, את רוצה ליפול? להתמוטט? לכעוס ולהאשים איך נפל עלייך דבר כזה? רק את מחליטה לאן את רוצה להגיע. שני משפטים לקחתי אז כאמירות לעצמי שהיו נר לרגליי, והם הובילו אותי. אני בן אדם מאוד פרקטי. דבר ראשון, למדתי בחיים מגיל אפס ועד לאותו זמן: ה' לא מנסה אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. זה היה מונח לי חזק בראש. דבר שני: אין רע יוצא מידיו של הקדוש ברוך הוא. היה לך נחמד לשמוע את זה בהרצאות? זה תפס אותך תמיד? בואי נראה איך את מתרגמת את זה בשעת מעשה.

"מעל הכול היה ברור לי לחלוטין שאני בתפקיד. מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל קטן, אני בתפקיד לקדש שם שמים. תמיד הייתי צריכה להיות אור למישהו. כילדה בצרפת היו גויים, ואנחנו היינו יהודים. כשהייתי צעירה, במקום לימודיי, הייתי צריכה בתור בת מבית חרדי להוכיח את עצמי לאחרות. וכשהגיע הניסיון הזה, אמרתי: ה' אתה לא תתבייש בי. לא ידעתי לאן זה יוביל ואיפה הכוחות שלי. את צריכה להבין שזה לא כמו היום שכל בכיר עומד לחקירות. זאת הייתה פעם ראשונה שמישהו בכיר עמד בכאלה חקירות. אמרתי לעצמי: הכי קל זה ליפול ולהתמוטט ולהאשים. יש לך את שתי האמירות שלך, עכשיו תתמודדי עם שתיהן ותתחילי את המסע שלך. כל יום עובר, ואני אומרת ברוך ה'. כותרות בעיתונים, דיבורים, לראות את חמי וחמותי שקשה להם, לראות את הבן שלהם… עודדתי אותם ואמרתי להם שאת כל זה עשו לו רק בגלל הזכויות שלו. את אשר יאהב – יוכיח.
"מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה מתקשר ואומר: אני יודע שקשה לך אבל את לא יודעת מהן הזכויות שלך. וזה היה מעודד אותי. זה לא היה קל להגיד את זה אבל אמרתי את זה לעצמי: ה' רוצה להתפאר בכד החזק שלו. הוא אומר לכול הפונים: בואו תראו איזה כד יש פה. והוא מפליא את מכותיו! יש פה קושי מאוד גדול! אבל יש פה גם זכות מאוד גדולה, שאיתו ה' רוצה לקדש את שמו יתברך. הייתי אז צעירה ואלה היו המילים שנתנו לי את הכוח להתמודד. וכל יום ויום הייתה לי התמודדות. זה לעבור לידה לבד, זה לגדל ילדים בתוך הבית ולהתמודד מול התקשורת בחוץ. כל אחד שואל שאלות ואת צריכה לחשוב מה את מסבירה, מה את אומרת. לאלה מבחוץ ולילדים שבבית.
"הרגשתי שכל יום אני נהיית בן אדם יותר חזק. כשהגענו לשלב הסופי שאריה הולך ל'מעשיהו', כולם אמרו כל הזמן 'יפה אישה חזקה'. לא ידעתי על מה מדברים, אבל בעצם אז התחלתי להאמין שאני חזקה. לא חשבתי על עצמי שאני חזקה, ולא הייתי כך מאז ומעולם. ופתאום כל יום הרגשתי את 'האמנתי כי אדבר'. כשתדברי אמונה, זה כמו להשקות כל יום את הצמח. פתאום הרגשתי שאני הופכת להיות חזקה. אם היו רגעים של שבירה, לא נתתי להם להשפיע עליי. כל יום הייתי מתחזקת, וכל יום הרגשתי שאני צומחת. אנשים הקשו: 'בעלך הקים עולם של תורה! את לא שואלת שאלות?' אמרתי: אני לא שואלת שאלות כי אני מאמינה שנכון שהוא הרעיש את השמיים והוא עשה פה מהפכה של תורה ואי אפשר לשבת בשקט, ונכון שזה קשה לך, אבל תחשבי מהן הזכויות!
"וזה לא היה ניסיון של שנה אחת, אלא שלוש עשרה שנה של מסע, וכל יום את לא יודעת מה יהיה מחר. את השנים הכי יפות שלי העברתי עם הסיפורים האלה. אולי לא התפתחתי בקריירה חיצונית, אבל הרגשתי שמשהו מבפנים צומח. הניסיון נתן לי כוחות שלא הכרתי בעצמי.
"כשהייתי רואה את הילדים נשברים, הייתי בוכה ואומרת להם: כמה טוב ה' עשה איתנו. תראו כמה אנשים אוהבים אותנו בחוץ. העין בוכה והלב שמח. אני בן אדם. היו לי רגעים שהייתי בוכה. היו רגעים שחשבתי 'מה הוא עשה?', אבל מיד הרגשתי שאני חייבת לפרוק ולהמשיך הלאה. אני בשליחות ואין לי ספקות. בכנות, הייתי שלווה מבפנים וידעתי שאני אעבור את זה.
"לא בזבזתי זמן בשאלות של אמונה. אמרתי לאנשים: אני לא שם. אמרו לי: זו תורה וזו שכרה? ואני הרגשתי שזו תורה וזו שכרה! ה' בחר בו, בחר בנו. התפקיד שלי הוא תפקיד כללי, לא תפקיד פרטי. 'ישראל אשר בך אתפאר'. שחלילה וחס ה' לא יתבייש בי. לא האמנתי שייצא מזה רע, ואני אומרת את זה היום בהרצאות כשאני מדברת על אמונה. אם ישאלו אדם מראש איך הוא יעבור תהליך מסוים, הוא לא יידע לענות איך יוכל לעבור. אבל כשהאבא הרחמן הגדול נותן ניסיון, צריך לדעת שעוברים תהליך בנייה שאי אפשר לעבור בשום אוניברסיטה.

"אנשים אומרים שהרווחתי מהעניין? מוכנה לקבל את המשפט הזה שהרווחתי. לא את הפרסום. את הצמיחה. ואת זה אף אדם לא היה מוכן להחליף עם שום פרסום. כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי בטלפונים, ואני מדברת עם אנשים איך מתמודדים בחיים. לשנות את ההתמודדות אי אפשר, אבל ברגע שהניסיון מסתיים – ה' לא נותן רגע אחד יותר של התמודדות. בעיניים שלי ראיתי השגחה פרטית.
"זה שבעלי התמנה עכשיו להיות שר הפנים, זה לא הסיפור. לא מעניין אותי התואר שר הפנים. בכלל, כל המהלך הזה הוא מהלך אלוקי בלבד ואין לו שותפים. אנשים אומרים: זה עזר, זה הלך, זה הביא, הייתה כאן הזדמנות – ואני אומרת שזה מהלך אלוקי בלבד. בעלי לא חשב להיות שר הפנים. כל הסיפור היה שהוא עזב את תפקיד שר הכלכלה ועבר לפריפריה. אף אחד לא חשב שמישהו חושב לפנות את התפקיד הזה. אבל פתאום, משמים, סילבן שלום עזב וכל השאר התגלגל מעצמו וכבר ידוע.
"אין לי טענות על אנשים, כי כל מה שקורה זה מהלך אלוקי. דוד המלך אמר על הסיפור של שמעי בן גרא, שהיה מגיע לו מוות בדין. הוא קילל מלך. אבל ה' אמר לו לקלל. אם ה' מחזיק את המקל, מי אני שאדבר? אין דבר כזה 'היא הצליחה בזכות הניסיונות שלה'. זה לא נכון. לכל אחד יש את הניסיון שלו. הניסיונות הם שונים ומגוונים כשם שפרצופיהם שונים, והניסיון שלי הוא לא הניסיון שלו. לכל אדם ה' נותן את הכלים בשביל הניסיון שלו. לכל אדם יש ארגז כלים אינדיבידואלי בנוי בשביל הניסיון שלו, ולכן אני לא יכולה להתמודד עם הניסיונות של מישהו אחר. אם אני יודעת את זה, אני מנצחת. אבל הכול חייב לבוא על בסיס חזק של רצון ועם אמונה חזקה שזו הבחירה שלי".

(מתוך פנינים-בקהילה)

"תעזור לי להתגבר על היצר הרע שלי"

חכמנו זכרונם לברכה אומרים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כלומר יראת שמים זה בידיים שלנו, וזה לא משהו שהקדוש ברוך הוא קובע לנו. אז אם יראת שמים זה בידיים שלנו, למה צריך להתפלל שבורא עולם יחזיר אותנו בתשובה? אנחנו הרי אומרים: "החזירנו בתשובה שלמה לפניך".
מה אנחנו צריכים להתפלל "ריבונו של עולם, תחזיר אותנו בתשובה! תזכה אותנו שנתגבר על היצר הרע שלנו!". בשביל מה אנחנו מתפללים על זה? הרי יש לך בחירה, נכון? אז תבחר להתגבר על היצר הרע!
לפני שאסביר את התשובה לשאלה, אני רוצה לומר הסבר נפלא ששמעתי: רבו של רבי ומורי הרב יהודה זאב ליבוביץ היה רבי יהודה לייב אשלג, המכונה 'בעל הסולם', על שם פירוש הסולם, שחיבר לזוהר הקדוש.
'בעל הסולם' הסביר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", בפירוש נפלא מאד. הוא אומר, כשאתה בא להתפלל לבורא עולם ומבקש שיעזור לך עם פרנסה עם בריאות עם בנים וכו', הכל בידי שמים, ירצו יתנו לך, לא ירצו לא יתנו לך, אפילו שבקשת.
"חוץ מיראת שמים". אם תבקש מהקדוש ברוך הוא "תן לי יראת שמים". את התפילה הזאת הוא חייב לקבל. זה לא בידי שמים להחליט אם לקבל את התפילה הזאת או לא. היא חייבת להתקבל ולהתגשם.
בכל אופן לשאלה ששאלתי, אם יש לנו בחירה מה אנחנו צריכים להתפלל ולבקש מבורא עולם? אלא צריכים לדעת היטב היטב שבאמת יש לנו בחירה, אבל אנו צריכים לדעת שאנחנו מוגבלים אנחנו רק בני אדם יש לנו יצר הרע.
יש גמרא במסכת 'קידושין' שאומרת שכל יום מתגבר היצר הרע על האדם, ואם השם יתברך לא עוזר לו הוא לא יכול להתגבר עליו. האדם צריך להתפלל להקב"ה, תעזור לי להתגבר על היצר הרע שלי. לכן, זה שיש לנו בחירה, הבחירה זה רק מצד הרצון, מה אני רוצה? רוצה חס וחלילה לעשות רע או רוצה לעשות טוב. הרצון ביד שלנו, אבל אנחנו צריכים עזרה מהקדוש ברוך הוא שנוכל לנצח את היצר הרע.

מראיין: קובי אפללו, הידברות.

מי שמאמין לא משקר!

אוהד אטינגר

יש לי בדיחה לספר לך: אתה יודע, שיצא עכשיו חוק בביטוח לאומי שכל הקמצנים יקבלו ביטוח לאומי, אתה יודע למה? כי יש להם נכות… הם לא יכולים לפתוח את היד.
אתה יודע מה? יש לי עוד בדיחה. שני קמצנים היו חברים טובים כל ימי חייהם, ובאמת עליהם נאמר בחייהם ובמותם לא נפרדו, באותו יום מתו ג"כ שניהם, עלו לשמים, אומרים לאחד, אתה רואה את הארמון הזה, זה שלך. איזה ארמון! יהלומים. איזה גינות, איזה גינון, מטופחים, משרתים, איזה פאר, זהב. השני אומרים לו, אתה לגיהנם. לקחו אותו לגיהנם. אחרי שבוע, מגיע הקמצן מגן עדן, עם הארמון הזה והמשרתים, הוא בא לגיהנם.
הוא פוגש את הקמצן השני בגיהנם. הוא שואל אותו מה קרה שהגעת לגהינם? הוא עונה לו, "השכרתי את המקום שלי בגן עדן"…
זה בדיחה אבל האמת היא שזה לא בדיחה. הלואי שזה יהיה בדיחה.
כמה אנשים בעולם הזה מוכרים את העולם הבא שלהם, את הגן עדן שלהם, בשביל כסף?! הקמצן מהבדיחה מוכן לחיות בגיהנם העיקר שיהיה לו עוד קצת כסף, נכון? וכמה אנשים בעולם הזה מוכרים תפילין פסולות, מזוזות פסולות, או אפילו במסחר רגיל, הם מרמים במסחר ובכך מכניסים את עצמם לגהינם.
מראיין: הם לא מבינים בכלל את גודל האחריות…
הרב: לא רק ענין של אחריות. הם מוכרים את העולם הבא שלהם בשביל כסף.
אדם שיש לו מעט אמונה שהקדוש ברוך הוא המפרנס אותנו, הוא יוכל לשקר בשביל כסף? הוא יוכל לעבור על מצוות התורה בשביל רווח כספי?!

מראיין: קובי אפללו, הידברות.

 

אם לך קשה להיות איתי יומיים ואני נמצאת איתי כל הזמן, אני באמת גיבורה!

"הייתי אז בת שלושים וקצת, צעירה ואנרגטית. הבן השישי שלי נולד לא מזמן, ואף על פי שהחיים שלי לא נראו כמו גן שושנים פורח, שכן השם אתגר אותנו בקושי משמעותי מאוד של גידול ילדה נפלאה בעלת פיגור קשה, עדיין היינו משפחה שמחה, והחיים היו יפים.

"התמודדתי עם גידולה של הבת המקסימה והמיוחדת שלי, ועם האמהות המאתגרת לה ולחמשת אחיה ואחיותיה, עבדתי בעבודה מלאת סיפוק, הייתי מורת שילוב, מחנכת כיתות ללקויי למידה, ניהלתי את מכון 'תבונות' והעברתי הרצאות מקצועיות בפורומים שונים. אני יועצת חינוכית ובעלת תואר BA בחינוך מיוחד.

"הסימנים לבוא הסערה היו מינוריים. זה התחיל באיבוד תחושה חלקי בכפות הידיים, בקשיים קלים במוטוריקה העדינה, בתחושות לא מובנות של עקצוצים בידיים. קצת נוירולוגיה אני יודעת, והבנתי שהמשמעות של התחושות האלו עלולה להיות מאיימת. פניתי לנוירולוג, ואחרי בדיקות חלקיות הוא טען שהכל תקין ואין מה לדאוג.

"הסימנים המעורפלים התרבו. פתאום שמתי לב שאני מתקשה בהליכה וסוחבת רגל. הייתי רגילה ללכת ברגל לכל מקום, הכושר שלי היה מעולה, וקשיי ההליכה האלו היו אורחים בלתי מוכרים.

הרופא, מצידו, בחר להתבדח. הוא לא ראה סימני צליעה בבדיקה.

'איפה את רואה צליעה?' הוא שאל.

"'זה קורה לי אחרי שעה של הליכה', הסברתי, 'פתאום אני מתחילה לסחוב רגל'.

'נו', הוא צחק, 'אז תלכי רק חמישים ותשע דקות'. מבחינתו, באותה נקודת זמן, הייתי אישה בריאה וחרדתית בלבד.

"אבל אני, בליבי, הרגשתי אחרת. הייתה לי הרגשה שמדובר בבעיה נוירולוגית רצינית, או בגידול חלילה, או אולי זה באמת בעיה פסיכוסומאטית אבל קיימת, כזו שצריכה טיפול.

"באיזשהו שלב, כשהבעיות לא הראו סימנים שהם מתכוונות ללכת, התחלתי להתעקש. ביקשתי בדיקת MRI, ואחרי מאבקים קיבלתי עבורה אישור. התוצאות לא השאירו מקום לספק או למשאלת לב: הבדיקה הדגימה דלקות פעילות במוח ובעיקר בעמוד השדרה הצווארי. האבחנה: טרשת נפוצה.

באותם רגעים הרגשתי איך החיים שלי נחלקים לשניים. במספריים.

(עירית בינקה).

 

מול המנהרה:

התמודדות מצמיחה

אם נסעתם פעם בכביש בין-עירוני, אתם בוודאי מכירים את חווית המנהרה: השמים כחולים, העצים ירוקים, העולם מואר ומלא חיים ופתאום – קאט. הרכב גולש לתוך מנהרה, ובבת אחת נעלם הנוף המופז ואתם מוצאים את עצמכם נעים בין קירות בטון עבים, מתחת לתקרה נמוכה, באפלולית.

חוויה שלא כולם מחבבים, ובכל זאת – רוב האנשים נוסעים בנינוחות במנהרות, רואים בהן קיצור דרך מהיר ונוח, ולא מעלים בדעתם לנסוע בכבישים עוקפים ולנדוד בדרכים ארוכות כדי להימלט מהמנהרה. למה? זה דיי ברור, לא? כי המנהרה זו הדרך שלהם הביתה, או לעבודה, או לכל יעד אחר שהם רוצים להגיע אליו. ואם זו הדרך והמנהרה היא חלק מההגעה אל היעד, אז נוסעים בה בשלווה ויודעים שעוד מעט הניווט ינחה אותם לנסוע בנתיב הימני ולצאת מהמנהרה לכביש המהיר.

כשהמנהרות חדלות מלהיות חלק מהמציאות המובנת ומקבלות מעמד של משל- השלווה הזו פחותה. לפעמים מסע החיים מחליף תפאורה, מנופים רחבים ואופקים מוארים – למנהרה צרה, חשוכה, שקירות הבטון שלה סוגרים ומפחידים.

המנהרות של מסע החיים הן הרבה פעמים ארוכות ארוכות, ואין מכשיר ניווט שיספר לנוסע עוד כמה זמן הוא ייחלץ מכאן בחזרה אל הדרך המהירה. לא ידוע מתי יתגלה האור בקצה המנהרה, ואם בכלל יש שם אור או רק מעבר למנהרה אחרת.

לכל אחד מנהרה משלו. בריאות שמתערערת ביום לא בהיר אחד, עבודה יציבה שהופכת להיסטוריה באמצעות מכתב פיטורין, אדם יקר וקרוב שנעלם מנופי החיים, נדודים בין קורות גג שכורות ונטולות יציבות. כל אחד וההתמודדות שלו במסע החיים. כל אחד וקצב ההתקדמות או הנסיגה שלו.

המנהרה של עירית בינקה, שסיפורה פותח את הכתבה הזו, היא ארוכה וחשוכה, ולכאורה גם נטולת קצה נראה לעין.

זו מנהרה תלולה שיורדת עוד, ועוד, עמוק יותר לתוך מעבה האדמה. מפעם לפעם נעשה בה חשוך יותר, רחוק יותר מהחיים השוקקים אי שם למעלה, בעולם שמחוץ למנהרות.

אבל עירית בחרה כבר מזמן, והיא בוחרת כל יום מחדש, לא להיתקע באפילה. היא מתקדמת במסלול שלה בנחישות, בהתמדה, באמונה מדהימה, בהסתכלות מיוחדת משלה על ההתרחשויות ועל משמעותן. "זו מנהרה שהשם הכין במיוחד בשבילי", אומרת עירית, "ואני מרגישה גאווה ביכולת שלי ללכת בה בלי להתייאש באמצע הדרך".

הזמנו אותה לספר לנו על תחנות בדרך שלה ולתת לנו הדרכה של בעלת ניסיון: איך נוסעים במנהרות בלי לתת לפחד להשתלט על ההגה, איך מתקדמים בהן בלי לאבד תקווה, איך מאירים אותן ומהיכן מזרימים אליהן אוויר משיב נפש.

 

מול האובדן:

נכסים חדשים

"אחרי תקופת טיפולים לא פשוטה, יצאתי לנוח כמה ימים בקייטנת אמהות. האווירה הייתה נעימה ומשוחררת, ואף שכבר נעזרתי במקל – הרגשתי חלק מכולן. עד שהתחילה תכנית ההרקדה.

"את צריכה להבין: ריקודים היו חלק ממני. ברוך השם, הייתי גמישה, אהבתי לרקוד, לא פעם הייתי מדליקה טייפ אחר הצהרים ורוקדת עם הילדים.

פתאום, מול האולם שטוף המוזיקה והנשים הרוקדות בחדווה, כשאני מגלה שהרגליים מסרבות לשתף פעולה ואני לא מסוגלת להשתלב בתנועה – פתאום נפל לי האסימון: עד ביאת משיח צדקנו, אם לא יתרחש לי נס גלוי, לא אוכל יותר לרקוד.

"זה היה רגע איום. הוא הציף בתוכי את הכאב החריף של האבדן: האבדן של הגוף הבריא, האבדן של התפקוד הרגיל, של העשייה הנמרצת שהייתי רגילה אליה. האבדן של הזהות המוכרת שלי – אימא חמה, מורה מקצועית לחינוך מיוחד.

האבדן של החיים הרגילים שלא ישובו.

"יצאתי מאולם ההרקדה, אישה בת שלושים וחמש נתמכת במקל ובעיניה דמעות. הלכתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי נורא. פרקתי את הכאב, את הפחד, את המוגבלות, את האבדן. אמרתי להשם: נתת לי חיים לא קלים. את אימא איבדתי כשהייתי צעירה, יש לי בת שסובלת מפיגור קשה, אבל בכל הקשיים האלו תמיד היו לי דרכים להיטען בכוחות חדשים. הריקודים היו ההטענה שלי.

ועכשיו ההתמודדות היא בתוכי. היא חלק ממני. אני לא יכולה לברוח ממנה אל ריקודים שמחים. מה אני עושה?

"באותם רגעי בכי נזכרתי פתאום בהחלטה שלי, להיות בעזרת השם שמחה בכל מצב. התחלתי לחפש בתוכי תשובות, מה באמת אני יכולה לעשות? נסגר מולי שער שאהבתי, הוא ננעל סופית. איזו דלת אחרת אני יכולה לחפש? ואז ידעתי.

נזכרתי בחלום ישן שלי ללמוד מוזיקה והחלטתי:זו תהיה הדלת שלי, בעזרת השם. כשחזרתי הביתה נרשמתי ללימודי נגינה בגיטרה".

כשהחיים סוטים מהמסלול הזורם וגולשים לתוך מנהרה, ההתמודדות היא לא רק עם החושך והקירות הסגורים – ההתמודדות היא, קודם כל, עם אבדן כל מה שהיה עד עכשיו: האור, המרחב, השחרור, היופי של ציפור מנתרת על העץ.

"כל התמודדות מתחילה בתחושת אבדן", אומרת עירית. "גם כשנודע לנו שהבת שלנו סובלת מפיגור קשה, חווינו אבדן של הבת הבריאה שקיווינו שהיא תהיה. היו לה אמנם בעיות בריאותיות, אבל בתחילה הייתה לנו תקווה גדולה שבעזרת השם, על ידי טיפולים רבים, היא תצליח להתגבר עליהן ותהיה בריאה או לפחות גבולית. רק בהמשך התברר לנו שהיא לעולם לא תהיה הילדה הבריאה שעליה חלמנו. איבדנו את הילדה מהחלומות. עם האבדן, גילינו שקיבלנו ילדה מקסימה בדרך שלה.

"באופן דומה, כל התמודדות אחרת מזמנת לנו תחושת אבדן. פיטורין הן אבדן של מעמד והכנסה, פירוק בית הוא אבדן של החיים המאושרים שקיווינו לחיות, מעבר דירה מאולץ הוא אבדן של שגרה ותחושת קביעות.

"מעבר לכל אלו, קיימת תחושת האבדן של הזהות העצמית שהגדירה אותנו עד עכשיו. לכל אחד מאיתנו יש כדור, שתמיד צד אחד שלו נחשף לעיני החברה והצד השני שלו סמוי. הצד החשוף הוא החלק הייצוגי שלנו: הייתי מורה במשרד החינוך, זו הייתה ההגדרה היח"צנית שלי. פתאום התערערה ההגדרה: עזבתי את העבודה במשרד החינוך, עכשיו אני צריכה לחפש בצד הסמוי של כדור הגדרה חדשה וזהות ייצוגית אחרת.

"הרבה פעמים, אנשים שנאלצים להתמודד עם זהות חדשה שכוללת מגבלה פיזית או שונות חיצונית – בוחרים להתחבא מעיני הציבור ולא להציג את עצמם בהגדרה החדשה והמוגבלת שלהם. אני חושבת שחבל, כי יש לנו כל כך הרבה דברים יפים לבחור בהם להיות המייצגים שלנו. אנחנו בוחרים איך להציג את עצמנו לציבור.

"אני לא יכולה להסתיר את המוגבלות שלי, יש לה אמצעי המחשה ויזואליים… בהתחלה נעזרתי במקל, אחר כך בהליכון והיום אני מתניידת בקולנועים. אבל בחרתי לעלות על במות עם כל זה. השם נתן לי כוחות לבחור ביכולת להציג את עצמי בצורה אחרת: אני מרצה, אני מעבירה מסרים מחזקים לקהל, אני צומחת מתוך הכאב ומשתדלת להעביר את כוחות הצמיחה האלו גם למתמודדים אחרים.

זו ההגדרה החדשה שלי.

"כשאדם מתמודד עם אבדן, כדאי לו לזכור: מה שאבד אולי לא ישוב עוד, אבל יש לו אפשרות לרכוש לעצמו נכסים אחרים, חדשים. הם לא ימלאו את החלל שהשאיר האבדן, אבל הם יאפשרו בנייה של חיים אחרים ויפים".

 

מול החרדה:

אמונה גדולה

"לפעמים אני מרגישה כאילו דוב שחור וגדול עומד מאחורי הדלת שלי, אורב להזדמנות להיכנס. הוא כבר מכניס יד שחורה וגדולה, הוא כבר מכניס רגל, החרדה איומה. התהליך מתקדם ואין שום אפשרות לדעת מה יהיה מחר.

תאי המיאלין שעוטפים את המוח ואת חוט השדרה נהרסים ומתמלאים חורים, העצבים לא מצליחים להעביר שדרים למוח, היכולת התפקודית הולכת ויורדת. מה שהיה לפני חודש הוא כבר לא מה שהיה לפני שלושה חדשים, ומה שיש היום – מי יודע מה יקרה לו בעוד שבוע".

בחושך באה החרדה. הדרך צרה, קשה לדעת לאן היא מובילה ומה מחכה בסיבוב. כל מתמודד מכיר את תחושת חוסר הוודאות המציפה, את החרדה מפני הלא נודע. עירית מכירה את התחושה הזו מקרוב כל כך.

"אם דיברנו קודם על האבדן", משתפת עירית, "המחלה שלי מזמנת לי תחושת אבדן בלתי נגמרת. זה לשבת שבעה כל חודש מחדש: עוד תפקוד שאבד, עוד יכולת שהלכה לבלי שוב.

"טרשת נפוצה זו מחלה מתעתעת באופייה, אי אפשר לדעת מה ייפגע בפעם הבאה. יש בה אלמנט חזק מאוד של אי וודאות, והיא יוצרת חרדה גדולה מפני העתיד.

"בכל התמודדות יש חרדה כזו, שנובעת מכך שהעולם היציב והמוכר נפגע. אי אפשר לצפות את העתיד, איש לא מבטיח לנו כלום. זו חרדה שעלולה להיות משתקת.

"הכלי שאני מציעה להתמודדות עם חרדה, הוא ההתמקדות בכאן ובעכשיו. כשאנחנו מקבלים מהשם קושי, אנחנו מקבלים עם הקושי כוחות להתמודדות , אבל כשאנחנו מדמיינים קושי שאולי יבוא – אנחנו בעצם מתמודדים במחשבה שלנו עם קושי שאין לנו כוחות לעבור אותו.

מול חוסר ודאות וחוסר אונים – מאמינים, מאמינים ושוב מאמינים. אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל אני מאמינה באמונה שלימה, שכשיגיע העתיד הזה – השם, האבא האוהב שלי, יהיה איתי בכל מצב וייתן לי כוחות. וגם אם לא אראה את היד, הוא תמיד יהיה ליד.

"לו הייתי מדמיינת את עצמי בקולנועית, לא הייתי עומדת בקושי הזה. לו הייתי מדמיינת ל­­­פני שנולדה הבת שלי שאתמודד עם ילדה בעלת פיגור קשה, זה היה בלתי אפשרי עבורי להתמודד עם הכאב. אבל כשהקושי כבר כאן, מולי, אני מקבלת משמים את כל הכוח הדרוש לי כדי לחיות אתו בצורה הטובה ביותר.

"מה שמוביל אותי בדרך הלא פשוטה שלי, הוא הכוח להיאחז במה שנמצא מולי עכשיו. עכשיו יש אתגר נקודתי שאיתו אני צריכה להתמודד, זה לא אומר שאני צריכה להעמיס על עצמי גם את כל האתגרים שאולי יבואו ולחשוש גם מהם.

"אני מציעה לכל מי שמתמודד: אל תדמיינו את הנחל. אל תעסקו במה שעוד לא הגיע. בדמיונות, הנחל הוא עמוק, מפחיד ובלתי עביר. אבל כשמגיעים אליו –  פתאום מגלים שהשם הכין לנו גשר מעל הנחל, ובעזרת השם נוכל לעבור בביטחה גם את הניסיון הזה".

 

אדם-הולך-בתוך-מנהרה

 

מול חוסר התוצאות:

חובת ההשתדלות

"בתחילת הדרך אמרתי לעצמי: בעזרת השם, אני אהיה נחושה. אעשה הכול. את כל ההשתדלות האפשרית: פיזיותרפיה, הידרותרפיה, טיפולים תרופתיים, כל מה שאפשר. בוודאי יהיו לזה תוצאות. גיליתי שזה לא הולך. המחלה היא פרוגרסיבית, וההשתדלות שלי עוזרת אמנם להאט את ההתדרדרות, אך לא עוצרת את המחלה.

"אני מרגישה כמו במשחק סולמות וחבלים: מתאמצת, מטפסת, הולכת לפיזיותרפיה, נלחמת להחזיר לעצמי לפחות חלק מהיכולות – ואז מגיע התקף ואני גולשת מטה מטה, אל נקודת ההתחלה או נמוך ממנה.

"ושוב מתחילה להתאמץ, ושוב מטפסת, ושוב גולשת". 

לפעמים נראה שהנה-הנה, עוד מאמץ קטן וקצה המנהרה יזרח ממול באור השמש. אבל אז, כשסוף המנהרה כבר כמעט בהישג יד – כמו בחלום בלהות הכביש נסוג מתחת לגלגלים, נוסע במהירות אחורה, ושוב הכול מתחיל מהתחלה.

ואולי לא מאותה התחלה מוכרת, אלא מנקודת פתיחה אחרת שנכנסת לתוך מנהרה אחרת, צרה יותר וחשוכה יותר. לפעמים האור שבקצה המנהרה הוא תמרור איתות: כאן תחילתה של מנהרה חדשה…

"את אסטרטגיית ההתמודדות עם המצב הזה", מספרת עירית, "למדתי מאימא שלי.

"אימא שלי חלתה במחלה ממארת כשהייתי בחורה צעירה. ראיתי אותה הולכת ודועכת למרות הטיפולים, ולא מפסיקה לעשות את ההשתדלות שלה. בצל אי הוודאות היא השקיעה והתאמצה , אף על פי שהיא לא ראתה תוצאות. את האסטרטגיה הזו למדתי ממנה: יהודי מצווה לעשת את ההשתדלות שלו בלי חישובי כדאיות ובלי תלות בתוצאות. את התוצאות – רק השם קובע.

"מסופר על המלך חזקיהו", אומרת עירית, "שראה ברוח הקודש שייוולדו לו בנים רשעים, ולכן בחר שלא לשאת אישה. בא אליו הנביא ישעיהו ואמר לו שבגלל הבחירה שלו שלא לשאת אישה נגזרה עליו מיתה. יהודי לא עושה את הבחירות שלו לפי התוצאות שהן יניבו בעתיד, אלא לפי רצון השם.

"הגזרה אמנם נגזרה, אבל המלך חזקיהו לא התייאש. הוא אמר לנביא: 'כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'.

"מי היה אבי אבא של המלך חזקיהו? דוד המלך, שהתפלל על התינוק של בת שבע שחלה. התינוק לא החלים, ודוד המלך לימד את בני ביתו את המסר הזה: כל זמן שיש לנו אפשרות לעשות השתדלות, עלינו לעשות אותה. אחרי שההתמודדות מסתיימת, עלינו לקבל באהבה את רצון השם.

"לומדים מפה אסטרטגיה שמתאימה לכל מי שממודד: יהודי עושה את המוטל עליו, והשם עושה כראות עיניו. לכן גם אם יש סיכוי שכל המאמץ שלי עכשיו לשפר ולהשתקם ילך שוב לאיבוד, אני לא יכולה להתייאש ולבחור שלא להתאמץ עכשיו. בתוך כל חוסר הוודאות שמקיף אותי, אני בוחרת כל יום מחדש: בוחרת לקום כל בוקר,בוחרת לגדל את ילדיי בשמחה, בוחרת ללכת לפיזיותרפיה ולהידרותרפיה.

"בוחרת כל יום להרכיב מחדש את הפאזל מרובה החלקים של חיי, ואחרי כל נפילה, כשהלקים שוב מתפזרים – להתחיל לסדר אותם מחדש. זו חובת ההשתדלות היהודית שלי, וכמובן, לפני כל ההשתדלות, אני מתפללת להשם לרפואה שלמה, ובו זמנית מבקשת לקבל ממנו כוחות להתמודד עם המחלה.

"עוד משהו שכדאי לזכור: בכל פעם, כשהקושי נעשה מורכב יותר, צריך לזכור להתאים אליו מחדש את צורת ההתמודדות. מה שהתאים פעם, אולי היום כבר לא מתאים, וצריך לחפש מה יכול לעזור לנו בנתונים קיימים.

"אם פעם יכולתי להסתפק בעוזרת שלוש שעות ביום, היום אני צריכה שש שעות ביום; אם פעם ההתארגנות ליציאה מן הבית דרשה ממני שעה, היום היא לוקחת שעה ורבע ואני צריכה לארגן את לוח הזמנים שלי בהתאם; אפ פעם, באופן עקרוני, לא הסכמתי שהבת המיוחדת שלי תהיה במסגרת של יום לימודים ארוך, היום הנתונים השתנו והיא כן במסגרת לימודים ארוכה יותר; אפ פעם הקפדתי לא לצאת מהארץ, כשנוצר הצורך שאלתי רב וכן יצאתי לכמה ימים.

לא כדאי להיצמד להחלטות ישנות ולבחירות קודמות, ייתכן שהן לא רלוונטיות למצב החדש. בחרו כל פעם מחדש מה נכון לכם עכשיו".

 

מול כאב הסביבה:

אמונה בתכנית האלוקית

"אני אמורה לצאת עוד מעט מהבית להרצאה. חמש מאות נשים מחכות לי באולם. אני הולכת להתארגן ומגלה שהבגד שלי לא מגוהץ. אחד מילדיי, שקיבל עליו את תפקיד הגיהוץ ועוד תפקידים רבים כדי להקל עליי אף על פי שהוא לא התבקש, שכח הפעם לגהץ. זה נורמטיבי, אני יודעת.  אבל כשזה קורה אצלי זו בעיה של ממש – אני לא מסוגלת לגהץ לבד.

"אימא רגילה הייתה אולי נוזפת בילד על חוסר האחריות. אימא כמו שאני, שמתמודדת עם אתגר שמשפיע גם על ילדיה, ספונטנית הרבה פחות. אני מעבירה את התגובה שלי במסננת של מחשבות: האם זה הוגן שאכעס על הילד שלי בגלל שאני חסרת אונים?

נכון שזו התנהגות רגילה לילד, ובכל זאת… אילו לא הייתי כל כך מוגבלת, אולי השכחה שלו הייתה פחות ראויה בעיניי לנזיפה. אני לא רוצה שהילדים שלי יישאו משא לא להם. הילד הזה כל כך מקסים ואחראי, הוא לא אשם שזו הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי לא יכולה לגהץ. מנגד, המשא שלי נשלח אליי משמים בהתאמה מוחלטת לנתונים הסביבתיים שלי. וכן, הילדים שלי הם חלק ממערכת חיי, ההתמודדות יועדה גם להם".

אנחנו לא עוברים לבד את מסע החיים. תמיד יהיו אתנו, ברכב של חיינו, מעגלים קרובים יותר ורחוקים יותר של קרובים וידידים. הבעל, הילדים, ההורים, האחים, החברים, כל אחד מושפע בצורה כלשהיא מהמנהרה שלנו. לפעמים היא מחשיכה גם לו את השמיים, לפעמים היא מעוררת בו חרדה, לפעמים השהייה שלנו בתוכה מכאיבה לו.

"צריך לזכור", אומרת עירית, "שבשמים הכל נמדד בצורה מדויקת. לא רק הכאב שלנו, אלא גם הכאב שייגרם בגללו לסובבים אותנו. אנחנו לא אשמים בכאב שלהם, לא גרמנו להם אותו – הם קיבלו אותו מבורא עולם.

"מיד בתחילת הדרך השתדלתי להעביר את המסר הזה לילדיי. הייתה לי דילמה איך לספר להם את המידע הקשה, עד כמה לשתף אותם ומה להסביר להם. השם שלח לי רעיון ומילים: הראיתי להם תמונה של מכון כושר והסברתי להם מה עושים בו. הסברתי להם שבמכון כושר עובדים קשה ומתאמצים, והמאמץ הזה מפתח את היכולת שלנו.

"החיים, כך הסברתי להם, הם מכון כושר מופלא. השם נתן לכל אחד ואחד תכנית מותאמת אישית של עבודה ומאמץ,  כדי לעזור לו לפתח את היכולות שלו. האימון הזה כואב לפעמים, אבל הכאב הוא לא תופעת לוואי – הכאב הזה הוא עצמו חלק מהתכנית האלוקית, הוא חלק מהתהליך ויש לו תפקיד.

"יותר מזה: מכון הכושר של השם הוא לא כמו המשטרה. כשהמשטרה עוצרת אדם ומענישה אותו, היא לא מביאה בחשבון את הצער שייגרם למשפחתו וידידיו. אבל, להבדיל, כשהשם נותן לאדם תוכנית אימון שכוללת גם כאב, הוא מחשב בדיוק את הכאב שייגרם לסובבים כחלק מהתכנית שלהם. יש אינטראקציה בין התכנית של כולם, והכאב של האחד הוא לפעמים חלק מהאימון של האחרים.

"סיפרתי לילדים שקיבלנו תכנית אימון לא קלה, אבל משתלמת מאוד. יהיה קשה, אבל כשיהיה קשה נזכור שעכשיו ממש אנחנו מרוויחים ומתקדמים. אמרתי להם שהם לא יפסידו בגלל התכנית שלי ואני לא אפסיד בגלל התכנית שלהם, כל אחד מאתנו קיבל את ההתמודדות האישית שלו וכל אחד יקבל את הכוחות המותאמים לו מבורא עולם.

"אני חושבת שזו הסתכלות בונה מאוד, והיא עוזרת לעבור כל התמודדות בהרבה פחות ייסורי מצפון ורגשי אשם. אני יכולה ליפול לבור של רחמים על ילדי, כמה הם סובלים בגלל המחלה שלי, ואני יכולה לבחור לזכור שהשם הוא בעל הרחמים והוא נתן להם את ההתמודדות הזו, בדיוק כפי שהוא נתן לי את ההתמודדות שלי.

"את האמירה הזו, חשוב לי לציין, אני אומרת לעצמי רק כשמדובר במצבים שבהם אין לי בחירה. במקומות שבהם יש לי בחירה, כמו למשל אם לכאוס על הילד שלא גיהץ – שם עליי לבחור בעצמי את התגובות, לא לומר בהשלמה שאני כועסת והם לא מפסידים כי זו ההתמודדות שלי. אבל גם אם נטעה בתגובות שלנו, במקום להלקות את עצמנו בייסורי מצפון, נזכור שגם הטעות היא מאת השם ונחשוב איך השם נותן לנו הזדמנות לתקן.

"באשר למעגל הרחב יותר של החברה, חשוב לדעת שיש לסביבה תפקיד משמעותי בהתמודדות. קשה להתמודד לבד. אדם שמתמודד חייב להקיף את עצמו בסביבה תומכת שתעזור לו לעבור את הדרך. אין צורך להירתע מלשתף כשצריך, איש לא יסבול בגללך. אני חייבת הרבה תודה לחברות הנאמנות שמלוות אותי בדרך הלא קלה ותומכות בי ככל יכולתן.

"דיברנו קודם על הכדור המייצג שלנו, גם פה יש לו תפקיד. אם בעבר הייתה לי דמות ייצוגית של אחת שמסתדרת היטב ולא נעזרת, פתאום הייתי חייבת להחליף דמות למשהי שחייבת עזרה. זה לא קל, אבל הרווחתי המון. הרבדים החברתיים העמיקו, גיליתי מחדש את החברות שלי.

"מהמקום הזה, של הצורך בתמיכה, התחלתי לחפש דרכים לעזור לאחרים. זה עוד כלי נפלא להתמודדות: לצמחיה ולהעצמה. חיפשתי את המקום הייחודי שבו אני יכולה לתת משלי לאחרות, וחיפשתי גם את התועלת שיש בכאב שלי, ושני החיפושים האלה התלכדו לתחושת שליחות גדולה.

"כשהחלטתי לעזוב את משרד החינוך, אחרי אינספור התלבטויות, חשתי חוסר משמעות. הרי הפן הפיזי שלי נפגע כל כך, והייתי זקוקה יותר מתמיד לחוויית ההצלחה ולהרגשה שאני מועילה ותורמת. אמנם כל יהודי תורם לעולם, אבל הייתי זקוקה גם לחוויה קונקרטית של תרומה.

"ואז הקדוש ברוך הוא הכניס ביב את הרעיון לקחת את הכאב, ודווקא ממנו להעניק לאנשים כוחות. הוא בירך אותי בכושר רטורי וביכולת להעביר מסרים שייגעו בלב הקהל.

אלו חלק מהסוכריות שקיבלתי ממנו.

מהמקום הזה אני מגיעה להרצאות מול קהל, משתדלת להעביר את הכלים שקניתי בדם ליבי גם לאחרות, לתת גם להן את היכולת לצמוח מתוך הכאב".

 

מול תמונת החיים:

בחירה בהסתכלות

"ישבתי בבית החולים, יד ימין מחוברת לעירוי ויד שמאל חלשה מכדי לתפקד. לא יכולתי לדפדף בספר ולקרוא. הסתכלתי סביבי וניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות. פתאום הבחנתי בתמונה שהייתה תלויה על הקיר: תמונה בעלת אשליה של תלת ממד. הסתכלתי עליה, ניסיתי לחשוב איך הצליח הצייר ליצור את האשליה של העומק ופתאום הבנתי משהו מדהים:

"התמונה הזו היא לא באמת תלת ממדית, אבל העין שלנו מפרשת אותה כך בגלל האופן שבו בחר הצייר לצבוע אותה. אנחנו לא קולטים את התמונה דרך העין שלנו, אלא דרך הפרשנות שהמוח שלנו העניק למה שהעין רואה. בדיוק כך אנחנו מסתכלים על העולם! אנחנו לא רק קולטים אותו באמצעות החושים, אלא מפענחים אותו דרך הפרוש שאנחנו מעניקים למציאות.

"גם אני יכולה לתת לתמונת חיי פרשנות אחרת! גם אני יכולה לבחור איך לצבוע אותה, מה להדגיש, מה להצליל, כמה להאיר אותה  ואיך. המחשבות של אותם רגעים, מול התמונה בבית החולים, הפכו להשקפת עולם שמלווה אותי מאז והלאה".

איך נראתה המנהרה? תלוי איך רואים אותה. אפשר לראות אותה כמו צינוק אפל, מרובה צללים מעוררי אימה, אפשר גם לראות אותה כחלק אינטגראלי מדרך שמתקדמת אל היעד. אפשר לראות אותה בעוד הרבה דרכים, איש איש ומבטו.

"לא רק שאנחנו בוחרים איך לפרש את המציאות", מוסיפה עירית, "אנחנו גם מוסיפים לה לפעמים חלקים שלא קיימים בה במציאות. אם אני לא יכולה לרקוד, זה לא אומר שתמו היכולות שלי ואני לא יכולה לעלות על במות – זו תוספת מיותרת. כדאי לנו ללמוד לראות את המציאות בצורה מעצימה.

"המדרש מספר על רבי עקיבא וחכמים שראו שועל בהר הבית. הם התחילו לבכות והוא החל לצחוק ואמר שכשם שנבואות החורבן התגשמו, כך גם נבואות הנחמה יתגשמו, בעזרת השם. צריך להבין את המדרש הזה: הרי גם רבי עקיבא וגם החכמים ידעו על החורבן והאמינו בתקומה, מה גרם לשינוי בצורת ההתבוננות שלהם?

"החכמים ראו בשועל את סמל החורבן, ולכן הם בכו. רבי עקיבא, לעומת זאת, ראה באותו שועל דווקא את החזון ואת הנחמה שתבוא. הכול תלוי במבט. המבט המעודד הוא, שהכאב הוא לא משהו שייגמר בסוף ואחריו יבוא הטוב – אלא הכאב עצמו הוא הטוב. הוא חלק מהתמונה הכי יפה שהשם צייר במיוחד בשבילי.

"השם נתן לי את הבחירה איך להסתכל על המצב שלי, ואני בוחרת להסתכל עליו בגאווה. קיבלתי תפקיד נבחר! אחד הילדים שאל אותי פעם: אם נכות היא תפקיד מיוחד, למה לכהן נכה אסור לכהן?

הסברתי לו שזה עניין של תפקידים. לכהן הזה יש תפקיד אחר. כמו שישראל לא יכול לכהן, כי יש לו תפקיד אחר בעולם. להיות נכה זה תפקיד קשה, ולא מכולם השם דורש למלא אותו. זה תפקיד נבחר. בעל ייסורים הוא זה שמסובב את גלגלי הנתינה בעולם.

"זה לא אומר שתמיד קל לי, להפך, ודאי שבתפקיד שהשם נתן לי יש הרבה מאוד כאב. כשבאחת ההרצאות נפלתי על הבמה, מול כמה מאות נשים, זה לא היה לי קל. אמנם באולם עצמו חייכתי ואמרתי לנוכחות שהן קבלו עכשיו המחשה חיה, אבל כשחזרתי הביתה היה לי קשה עד דמעות.

"הקושי הזה הוא בסדר גמור, הכאב קיים ואין סיבה להתעלם ממנו. להפך, חשוב שנלמד להיות בתוך הכאב ולתת לו מקום, כדי שנוכל לצמוח ממנו. אבל את הקושי והכאב האלו, כדאי לנו לראות בצורה מאירה ומיטיבה.

"גם על הבושה, שהיא חלק משמעותי בהתמודדויות רבות, אני משתדלת להתמודד בצורה דומה: לא היה לי קל לצאת לרחוב כשאני נתמכת במקל או בהליכון, וכיום בקולנועית. אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי להפריד: להפריד בין המציאות לבין הפרשנות שלי עליה.

"הבושה היא הפרשנות שלי, והרי אין לי באמת במה להתבייש. הרי אני לא פגם במערכת של השם, להשם אין פגמים במערכת. להפך, השם בחר אותי לתפקיד קשה יותר. הגדולה של כל מי שמתמודד היא הבחירה שלו איך להתמודד במצב הנתון.

"זה כלי מדהים שכדאי לקחת אותו לכל דרך: להפריד את ההתרחשויות מהפרשנות ולתת להן פרשנות חיובית ומוארת. קחו למשל את הסיטואציה הבאה, שיכלה לסמל בשבילי משבר ותסכול, ובחרתי לראות בה אות יוקרה מיוחד:

"בתקופה מסוימת הרגשתי שאני זקוקה ליציאה קצרה לחופשה כדי להחליף כוחות. פניתי לחברה והצעתי לה שנצא יחד לקייטנת אמהות. 'האמת שקשה לי', היא אמרה בחוסר נעימות. 'אני זוכרת אותך כל כף פעילה ונמרצת, וקשה לי לראות אותך עכשיו כל כך מוגבלת ונתמכת'.

"'את יודעת מה?' אמרתי לה בחיוך, 'את גורמת לי להעריך את עצמי. אם לך קשה להיות אתי יומיים ואני נמצאת אתי כל הזמן, אני באמת גיבורה!'"

 

הכתבה היא לרפואת עירית בת ציפורה בתושח"י

(עיתון בתוך משפחה – 820)

איורים ותמונות shutterstock

"שבת היתה בשבילי עונש, כי ידעתי שאני מצער את הקדוש ברוך הוא"

"אני פלג, בן 26, מגיע ממשפחה שאינה שומרת מצוות. עד אחרי צבא לא ידעתי אפילו לפתוח סידור. אחרי הצבא התחלתי לאט לאט ללכת לשיעורי תורה, ונכנסתי לתהליך של חזרה בתשובה. במקביל למדתי הנדסאי בנין במשך 3 שנים, קיבלתי תעודה והתחלתי גם לעבוד בתחום.

"אחרי תקופה שבה עבדתי ביום, ובערב הייתי הולך לשיעור תורה, הבנתי שככה אני לא יכול לקנות בשום אופן תורה. קיבלתי החלטה גורלית, לעשות את הצעד הדרסטי המתבקש, ולהיכנס לישיבה ללימודים אינטנסיביים כל היום".

מה הרגע בו החלטת שאתה רוצה בכלל להפוך לאדם דתי? למה בכלל התחלת להתעניין יותר ביהדות?

"האמת אני בעצמי לא יודע להגיד לך איך הגעתי לשיעור תורה. האמת שאני עצמי לא יודע להסביר מה קרה לי פתאום, אבל זה היה יותר מתוך רצון למלא את הזמן. רוב החברים הטובים שלי יצאו אחרי הצבא לחו"ל, ואני נשארתי למשך תקופה בלי חברים כמעט. חבר אחד הציע לי לבוא אתו לשיעור תורה, ואני חשבתי שזה יכול דווקא להיות מעניין, לשבור מעט את השגרה המשעממת. משמיים נוצר מצב כזה שהחברים הרגילים שהיו לי עד עכשיו טסו לטיול, כדי שאני אגיע לבית המדרש".

ואיך אתה מרגיש עם זה היום? אם נכנסת לישיבה אתה בוודאי לא עשית את זה רק כי לא היו לך חברים שנשארו בארץ…

כל יום שאתה יושב ולומד, אתה מרגיש סיפוק. אני זוכר כשנכנסתי לישיבה למדנו כאן איזה דף גמרא, והיה לי מאוד מאוד קשה להבין אותו.  אמרתי לעצמי: "את הדף הזה אני חייב להבין", וישבתי עליו. זה היה אולי בשבוע שבועיים הראשונים שנכנסתי לפה. ישבתי עליו כמו שצריך ואז הסתכלתי על הדף הזה בגאווה ואמרתי 'זה הדף שלי, זה', 'הדף הזה בא איתי לעולם הבא'. זה רגע של סיפוק, ויש לי רגעים כאלו בכל יום".

"אחד הרגעים שאני הכי זוכר היה הפעם הראשונה שבה עליתי לתורה ויכולתי לקרוא לבד עם טעמי המקרא. אני בבר מצוה לא עליתי לתורה, לא לימדו אותי. רק אחרי הצבא התחלתי קצת ללמוד לקרוא עם טעמי המקרא, ובפעם הראשונה שהצלחתי, זה גרם לי להרגשה מאוד מיוחדת. הרגשתי שבפעם הראשונה אני חלק מהטקס של התפילה, ולא עוד תייר שיושב מהצד ומתבונן במה שהאחרים עושים".

היה לך קשיים בהתחלה? קרה שחשבת כבר להישבר ולחזור אחורה בכל הקשור לשמירת המצוות?

ה'משגיח' בישיבה אמר לי לפני כמה זמן, שיש דבר שהוא הכי כבד והכי קל בעולם: אמא שמחזיקה את התינוק שלה מבחינתה התינוק הזה הוא הדבר הכי קל שיש, אבל כל אשה אחרת שתיקח את התינוק של אותה אשה, תחזיק אותו זמן קצר ותרגיש שהוא כבד לה.

כשבן אדם עושה משהו שהוא אוהב, משהו שכיף לו, שמאתגר אותו, שמפעיל לו את הראש אז הוא שמח בזה והוא לא מרגיש קושי. אני לא יכול להצביע לך על נקודה קשה, אני חושב שאת הפעם הראשונה ההתמודדות מול המשפחה  זה לדעתי הדבר שהכי קשה.

השבת הראשונה אתה זוכר אותה?

כשהתחלתי לשמור, זה היה בהדרגתיות בהתחלה הפסקתי רק לנסוע ברכב אח"כ הפסקתי רק לראות טלוויזיה, בהמשך הפסקתי רק טלפון וכן הלאה.

וככל שאתה מפסיק מה אתה מרגיש?

התעלות. פעם שבת היתה בשבילי עונש, כי גם כשהייתי מחלל שבת הייתי מרגיש עקיצה בלב מה אני עושה עכשיו, אני מצער את הקב"ה. אפילו כשהייתי בתור חילוני, ולא הייתי יודע לתרגם את זה. אני אספר לך סיפור כשהייתי פעם בתקופה של הצבא הלכנו למסיבה בשישי בערב ותוך כדי המסיבה אמרתי ריבונו של עולם, אני יודע שאני מצער אותך אבל אין מה לעשות, אני תקוע במציאות חיים הזאת. לא הצלחתי הרבה זמן אחר כך להסביר מאיפה באו לי הרהורי תשובה כאלו, אני בכלל לא הייתי בכיוון. מסתבר שהנקודה היהודית מתנוצצת גם במקומות הכי חשוכים. צריך רק לפתוח את העיניים כדי לראות אותה, ואת האוזניים כדי לשמוע מה יש לה לומר".

כשמיסטר כגן הסתבך עם ערבות של 100.000 דולר

כל בני קהילת 'עם ישראל חי' שבאחת ממדינות אמריקה מכירים היטב את מיסטר דיוויד כגן. מלבד העובדה שהוא הגבאי ומנהל בית הכנסת הגדול שבמקום, הוא גם משמש כראש הקהילה והוא הרוח החיה בארגון ובהפעלת הווי החיים היהודים של תושבי הקהילה. כל האירועים החברתיים של בני הקהילה מאורגנים על ידו. בנוסף, הוא דואג לעזור לכלום בבעיות הבירוקרטיות שבהן נתקלים בחיי היום יום. מיסטר כגן לא היה סתם אדם בקהילתו, אלא אדם מוערך וראש קהילה חביב ואוהד שכמותו קשה למצוא במקומות אחרים.

אחד מידידיו הוותיקים, היה איל ההון ג'פרי ברנס, שחוץ מעסקי הנדל"ן המסועפים שלו ברחבי העולם, הוא היה גם סוחר מתכות גדול שעסקיו פרושים על פני כמה יבשות. באחד הימים החלו החברות שבבעלותו להיכנס לקשיים רציניים. בועת הנדל"ן האמריקאית התנפצה, וגררה עימה חברות גדולות מאוד לעבר התהום. גם החברה של ג'פרי נקלעה לחובות ענק, והוא נאלץ להיפטר מנכסים רבים במחירי הפסד. גלגל ההפסד המשיך להידרדר במורד התלול, עד שהחברה עמדה ממש לפני פשיטת רגל. ג'פרי נאלץ למכור את כל נכסיו ואף את אחוזתו הפרטית על מנת לשלם את החובות שאליהם נקלע, בשלב מסוים הוא היה זקוק להלוואה מיידית בסך 100,000$ מהבנק, כדי שלא יעקלו לו את החשבון. בצר לו הוא פנה אל האיש הטוב ביותר בסביבה, מיסטר דיוויד כגן, ראש הקהילה.

מיסטר כגן לא היה מודע לקשיים שנחתו בתקופה האחרונה על ראש ידידו , וכאשר הוא פנה אליו בבקשה לחתום על ערבות לבנק על סך 100,000$ הוא קצת התפלא על כך שאיל האון האגדי זקוק להלוואה בנקאית זעומה , אך לא עלה בליבו שום חשש והוא חתם על הערבות בשמחה.

לא חלפו שבועיים ובקהילת 'עם ישראל חי' נודע שמר ג'פרי ברנס 'האיש העשיר ביותר בקהילה' ירד מכל נכסיו, וברח עם אשתו וילדיו אל מקום לא ידוע. חברי הקהילה קיבלו את הידיעה ברגשות מערבים והיה צר להם על ידידם הטוב שנקלע לחובות עצומים, אך היחיד שקיבל זאת בתדהמה עצומה היה מיסטר דיוויד כגן שחתם לו על הערבות הבנקאית. מיסטר כגן ההמום, הבין שעוד כמה ימים הוא יקבל פניה רשמית מהבנק לשלם את סך ההלוואה שעליה חתם לפני זמן לא רב. הוא ניסה לאתר את ג'פרי בכל הדרכים האפשריות, הפעיל את קשריו הרבים בכל רחבי העולם, אבל כל אלו לא העלו מאומה. ג'פרי לא היה היחיד שאיבד את כספו באותם ימים קשים, מדי יום נודע על עוד ועוד אנשים, שברגע אחד איבדו את כל רכושם, ויחד עמם קרסו גם כמה בנקים גדולים בקול רעש גדול.

שבוע לאחר מכן הוא קיבל זימון לבנק על מנת לעשות הסדר חוב, להלוואה הגדולה בסך 100,000 $ שנפלה על כתפיו השחוחות. אשתו הנסערת, שעד אותו רגע לא ידעה למי בעלה חתם ערבות , אמרה לו שהיא בשום ואופן לא מבינה מדוע הוא צריך לשלם חוב של מישהו אחר, ודרשה ממנו לדעת מיהו אותו אדם שגנב את כספם וברח למדינה אחרת. מיסטר כגן שהיה אדם טוב ושקול בדיבורו, שקע במחשבות כמה רגעים, והשיב לאשתו היקרה לו שהוא לא רואה כל צורך לספר לה מיהו אותו אדם, מכיוון שזהו לשון הרע שלא יביא לה כל תועלת "אני עם הקשרים שלי, עשיתי את מירב המאמצים לגלות היכן הוא מסתתר, ולא עלה בידי, אין כל סיכוי שאם תדעי מיהו את תצליחי לעשות יותר ממה שעשיתי, ולכן זה יהיה סתם לשון הרע", הודיע מיסטר כגן לאשתו הנסערת. שנה חלפה לה במהירות, ומיסטר כגן הספיק קצת להתאושש מהערבות על תשלום החוב הגדול.

באותה תקופה קיבלו מיסטר כגן ואשתו הזמנה לחתונה של קרובי משפחה בניו יורק. השניים טסו לחתונה, וכשנכנסה גברת כגן לאולם הבחינה לפתע באשתו של ג'פרי ברנס שהייתה ידידתה משכבר הימים. גברת כגן שלא ידעה מאומה על מעללי בעלה של הגברת ברנס, נופפה לחברתה לשלום תוך כדי שהיא רצה לכיוונה. היא חיבקה אותה נרגשות ואמרה "מה שלומך? איפה נעלמת לכל כך הרבה זמן? אנחנו כבר כל כך מתגעגעות אלייך!" שאלה בהתרגשות את ידידתה, שרצתה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותה מרוב בושה. גברת ברנס החליפה צבעים וניסתה להתחמק מהמקום, אבל גברת כגן לא ויתרה לה וכך התנהלה לה שיחה ארוכה בין השתיים ובסופה הן נפרדו לשלום בידידות.

באותו ערב ניגשה גברת ברנס לבעלה ואמרה לו "תראה, ג'פרי אני יודעת שאנחנו חייבים כסף להמון אנשים, אבל אישה צדיקה כמו גברת כגן לא ראיתי בחיים שלי, למרות מה שעשינו להם היא רצה אלי וחיבקה אותי כאילו כלום לא קרה. אני ממש מבקשת ממך! שתתאמץ יותר ובהזדמנות הראשונה שתצליח להשיג קצת כסף, הראשונים שנחזיר להם יהיו משפחת כגן!"
חודש לאחר מכן הגיעה לתיבת הדואר של משפחת כגן, מעטפה ובה המחאה בנקאית על סך 100,000$ לטובת החשבון של מיסטר דיוויד כגן. בואו נתאר לעצמנו מה היה קורה לו מיסטר דיוויד כגן כן היה מספר לאשתו מי היה הנוכל…!

מתוך עלון "אור שרה"

האיש שחיפש להתחתן עם אשה רעה

היה פעם אדם צדיק, שלא הגיע לו סבל בעולם הזה, וימיו עברו עליו בשלווה ובנעימים. והנה בשיעור התורה שהשתתף בו, שמע פעם מרבו את דברי רבותינו (עירובין מא:) שמי שיש לו אישה רעה אינו רואה פני גיהנום. אדם לא יורש פעמיים גיהנום: או בעולם הזה או בעולם הבא. חשב האיש לעצמו: למה לי לסבול גיהנום בעולם העליון, שישרפו איתי יום ולילה באש הנוראה? עדיף לי לסבול שבעים שנה מאשתי, שתקלל שתרביץ, שתעשה מה שהיא רוצה, רק שאעבור את הסבל הרב ואכנס לגן עדן. פנה מיד למישהו שבתחום ההיכרויות והשידוכים, ושאל אותו כמה הוא לוקח עבור למצוא לו אשה. אמר לו "אלף דולר מכל צד". אמר לו "שמע, אני אתן לך עשרת אלפים דולר, אך בתנאי אחד: שתביא לי את האשה הכי רעה בעולם! נקמנית, צעקנית, לא עושה רצון בעלה, בקיצור מרשעת אמיתית"!… "השתגעת"?! תמה השדכן . "לא, אני מדבר ברצינות", אמר האיש . ואני מוכן לחתום לך על התחייבות!" אשה טובה קשה למצוא, כמו שאמר שלמה המלך, אך אשה רעה לא קשה למצוא… אמר לו השדכן "אין שום בעיה, בכל דור ישנן כמה נשים רעות. אציע לך כמה מהן"… אמר לו "לא, אין צורך בכמה, מספיקה אחת, רק שתהיה מרשעת"!… חיפש השדכן אשה רעה, הגיע לשכונת הפחים ושאל "יש כאן אשה רעה"? אמרו לו בסוף הרחוב, שם בניין האחרון ישנו שלט "מתחם סגור"… מצורעת, כל השכנים בורחים ממנה, אפילו המשטרה פוחדת ממנה. הפה שלה מריח ריח צחנה- צעקות, קללות, אשה רעה ה' ישמור… התגרשה כבר שבע פעמים"…

הגיע השדכן אל המדוברת ואמר לה "תשמעי, יש לי הצעה מצוינת עבורך, יהודי צדיק יסוד עולם". "ברצינות"? "כן". אמרה האשה לעצמה: לפחות עד החתונה אשחק אותה כאילו אני אשה טובה… התלבשה צנוע. וכמו כן החליטה לשתוק, כי אמרה: אם אדבר אהיה מוכרחה לקלל אותו וגם יצא הריח… עדיף, אפוא, שאשתוק. ואכן בפגישות ישבה כמו אילמת. "בת כמה את?" שאל החתן, והיא שתקה. כתבה לו בעט את הגיל כדי שלא תצטרך לפתוח עליו את פיה. "כמה פעמים התגרשת?" הראתה לו באצבעות שבע… חשב האיש: זהו זה, כזו אשה אני צריך. יש למהר לערוך את החתונה! בעת החופה הודיע כי החליט לכתוב בכתובה סכום של שני מליון דולר! והוא היה אדם אמיתי, לא משקר. ומדוע התחייב על סכום עתק כזה? כדי שגם אם יסבול ממנה קשות, לא יכול לגרשה , כי מהיכן ישיג שני מליון דולר… כך יסבול עד המוות ויגיע למעלה מזוכך וטהור. החופה נערכה כדת וכדין , ובסיומה צעדו בני הזוג אל החדר יחוד. בחדר יחוד פנה אליה ואמר לה "את התמונה הכי יפה שלי".. כאן סוף סוף פתחה האשה את פיה ואמרה לו כך "ודאי יודע אתה שמהיום והלאה תהיה מסכן, אומלל, אני אמרר לך את החיים… אבל דבר אחד ברצוני להבין: האם לא אמרו לך שאני רעה? מדוע אם כן, בכל אופן התחתנת איתי?". אמר לה החתן בחיוך "אדרבה, רק על דעת כן התחתנתי איתך, שאת רעה. אם לא- זהו מקח טעות, הכל בטל"! "מדוע"? התפלאה האשה. "פשוט מאוד ", הסביר החתן, "פוחד אני מדינה של גיהנום, ובגמרא כתבו שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנום. מעדיף אני לסבול גיהנום כאן ממך, מאשר את הגיהנום שם. "מה"?! קראה האשה. "בעולם הבא אתה תשב בגן עדן ואני בגיהנום? לא יקום ולא יהיה"! חזרה בתשובה ונהייתה צדקת יותר ממנו. מאז לא פתחה את פיה אלא לדברי טובה וחכמה. מה לומדים אנו מכאן? שאם אדם שותק ומוכן לסבול בדומיה, אפילו אם יתחתן אם האשה הכי הגרועה בעולם, הרי שהאשה הכי רעה תהפוך לאשה הטובה והמתחשבת ביותר…

(מתוך עלון שבת "אור שרה" מס' 564)

לפגוש את האלוקים דווקא בימים אפרוריים

חיה אפשטיין
יש אנשים שרואים בשגרה אויב, אחרים מתיידדים אתה. שיחה עם הסופרת אסתר טוקר חושפת שהיא שייכת ל'אחרים'. "בימים שבהם אנחנו יוצאות מהשגרה, השגרה אכן קשה לפעמים מההיבט הזה. חסרים לה הברק של החגים, ההתלהבות. השגרה מאלצת אותנו להיפגש סוף סוף עם עצמנו האמיתי. זה שקצת מדוכא כשלא מצליח לו, שמאבד עשתונות מול הקשיים, שמחפש את החוזק שלו בדברים חיצוניים. אבל דווקא במקומות הקשים האלה מחכה לנו ה' ברחמים מרובים. אנשים מנסים לברוח מהקושי, והם מחמיצים את הסיעתא דשמיא המיוחדת שממתינה להם דווקא בעומק הבור. 'קשה זה לא רע', אמרה לי פעם אישה חכמה. כשמבינים שגם רגע קשה הוא חלק מאיתנו ומהחיים שלנו, מסכימים לחוות אותו – מרגישים איך ה' תומך בנו הכי מקרוב שאפשר. אבל, כמובן ובלי סתירה, החיבה לשגרה או אי החיבה הן תולדה של אופי אישי. אני למשל, מרגישה טוב יותר בשגרה. למה? כי בימים כאלה, כשאני מתכנסת יותר לתוך עצמי, נדרשת למצוא בתוכי את התחושה והידיעה של קרבת ה' – אני מסוגלת לזה יותר. כך נראה לי, לפחות. כשאדם מצליח, מרגיש טוב במקום בו הוא נמצא, הוא למרבה הצער קצת פחות מחפש את אביו שבשמים. אבל כשקשה, כשלא הולך, כשנכשלים או סתם מסתובבים במעגל של יום יום, מחפשים יותר ולכן גם מרגישים יותר. בעיניי השגרה היא דווקא מרשם בטוח להתקרב לה'. מתי הרגשתי קשר מיוחד לה'? זה היה כשעברתי ניתוח בהרדמה חלקית. לא היה נעים פיזית, אבל היה נפלא להרגיש מחוברת, לדעת ממש שאני תלויה אך ורק בו. עד היום אני מתגעגעת להרגשה העילאית הזו שהרגשתי במהלך הניתוח ההוא. בשורה התחתונה, כשאדם מגיע למקום שבו הוא אינו יכול לעזור לעצמו, משמים לו, אפור לו, הנרות בחייו אינם דולקים – זה המקום והזמן לבקש את קרבת אלוקים לי טוב. ימי השגרה אינם ימים נסערים. הם בדרך כלל ימים רוגעים, יום חוליים – דווקא עכשיו כדאי להתקרב לה', להרגיש שהוא תומך בי, מחזק אותי ומצמיח אותי. זה מה שאני מרגישה בשגרה".
להתפלל
אביגיל שטיינוביץ היא מחנכת בעלת ותק של עשרות שנים. היא נושמת לעומק את האווירה בימי החגים, מרגישה את ההתרוממות הבאה איתם, ובכל השנים בהן היא מלמדת ומחנכת, מעולם לא נכנעה לשגרה. היא מנדבת לנו בשמחה את סודות המקצוע שלה: "אני לא מרגישה את הצבע האפור בשגרה", אומרת המורה אביגיל. "ואם את שואלת מה הסוד שלי – זה ממש לא סוד. זה פטנט שמוכר מימים ימימה. קוראים לו 'תפילה'. אני אומנם מורה מנוסה, עם גיבוי של עשרות שנות וותק מאחוריי, ועדיין, גם היום, אני מתפללת לפני שאני מוסרת שיעור קודש: תורה, נביא, דינים או יהדות. שה' יעזור, שלא אטעה חלילה, שאגיד רק דברים נכונים ומדויקים. הוראת מקצועות הקודש דורשת כל כך הרבה. במיוחד שיעורי יהדות שדורשים השקפה בהירה ויכולת להבהיר אותה גם לבנות. אז התפילה הולכת איתי, או נכון יותר, אני הולכת עם התפילה כל הזמן. בלי תפילה באמת אי אפשר. לכן אני כל הזמן מתפללת. תפילות קטנות על רגעים קטנים-גדולים. תמיד יש על מה להתפלל. על מה למשל? אפילו על כך שאצליח להגיע בזמן, שלא אאחר, וגם שהמנהלת לא תעמוד בשער כשאגיע. אני כבר לא תלמידה, אבל קורה שאני מאחרת קצת וזה לא נעים. על הדרך אני גם חושבת על מה שמצפה לי באותו יום גם בבית וגם בבית הספר, ושוב, אני מתפללת שהכול יעלה יפה. אולי זאת הסיבה שהשגרה לא נתפסת אצלי כמצב משמים ומאיים. היא לא מאיימת וגם לא משמימה, בטח לא כשכל יום מביא איתו את התפילות המיוחדות שלו. זה ה'סוד' שלי, שיהיה שם שמים שגור על פינו. יש תמיד עם מי לדבר, אל מי לפנות, גם ובעיקר בשגרה".

עץ צבע_165717875 (Small)

להודות
סמדר הלפרין מנהלת את השלוחה החרדית של המתנ"ס באחת השכונות החרדיות. עבודתה תובענית מאוד. סמדר מספרת שה' נמצא איתה בכל רגע תובעני כזה. היכולת הזאת לזכור שכל דבר שקורה איתנו הוא מה' יתברך, היא בעצמה מתנה. לפעמים אני ממש זוכה להרגיש את ה' קרוב ובעוצמה, ואין דבר מרגש מזה. הנה, לפני זמן מה התעוררה אצלי שאלה תורנית. התקשרתי לביתו של רב מסוים ולא הרימו לי. העניין ממש דחק לי. יצאתי למרפסת עם הטלפון ושוב ניסיתי. כנ"ל, אין תשובה. הרמתי עיניים למעלה לשמיים, וביקשתי: 'רבונו של עולם, תעזור לי להשיג את הרב, כדי שאוכל לשאול אותו את השאלה המעיקה עליי'. וחייגתי. כהרף עין הורמה מהצד השני השפופרת והרב בעצמו היה על הקו. שאלתי, קיבלתי תשובה, וקיבלתי הרבה יותר מתשובה. וזה קרה לי בסתם יום של חול. יום שגרתי. אגב יום שגרתי, השגרה לא בדיוק מצליחה להשתלט על יומי, ברוך ה'. העבודה שלי היא הרי לשבור את המקובעות שלה, לצאת מחוץ לקופסה, ליזום כל הזמן ולהפיק רעיונות. אבל בעבודה מחכות לי התמודדויות אחרות. במסגרת תפקידי אני צריכה לחשוב ללא הרף על אירועים שמתאימים לצבור שלנו, לגברים, לנשים, לילדים, לאתר את האנשים מאחורי כל מופע, להגיע איתם לעמק השווה, לפרסם ולחכות בלב הולם ליום האירוע: איך יהיה? יגיעו מספיק אנשים? ההרצאה או המופע יצליחו? כשיש ברוך ה' הצלחה, זה מספק לי ניסיון מסוג אחר. אני צריכה להיות מודעת שזה לא בכוחי ועוצם ידי. את החיל הזה עשה לי ה'. אני מקבלת לפעמים תגובות מאוד מחמיאות וחייבת להזכיר לעצמי שזו לא אני. ומצד שני, כשמצליח פחות מהמצופה וכשהקהל לא הגיע בהמוניו, אני צריכה להודות גם על זה ולהמשיך הלאה. בכל מצב, עם ההצלחה או בלעדיה, אני מנסה להיות קשורה כל הזמן לאבינו שבשמים. זה מה שאני מנסה לזכור. שהשגרה הזאת, על קשייה וניסיונותיה, על הצלחותיה ועל כישלונותיה, גם היא מאת ה'. והכול לטובה. אני מתפללת לה' שיכוון אותי, שאדע במה להמשיך וממה לחדול. ללכת עם התחושה הזאת זה לחיות בשגרה אבל בלי החסרונות של השגרה".
שבי עם עצמך ודברי אליו
לחיה הרצברג, סופרת ומרצה, יש המלצה משלה: להתבודד. "אבות האומה היו הראשונים שתיקנו את התפילות שחרית, מנחה וערבית. אדם עוצר בבוקר, בצהריים ובערב – שלוש פעמים ביום להתרעננות ואומר: עכשיו אני לוקח את הזמן שלי כדי לדבר עם ה'. ומאבות האומה והלאה, לאורך כל הדורות, הייתה התבודדות חלק מעבודתם הקבועה של כל הצדיקים, ורבי נחמן מברסלב שם אותה במרכז החיים הרוחניים שלנו, כיסוד וכשיטה. הנושא שלנו הוא הרצון להתחיל ולהתקיים. להיוולד. אני רוצה להתהוות בתוך הדברים. אני רוצה שהתורה והמצוות יפגשו אותי ושאני ארגיש שזה קורה. אני לא רוצה להיבלע ללא תחושה בתוך העשייה החיצונית, בשגרה. התבודדות היא המקום שאת פוגשת בו את עצמך. את באה עם כל היום שעבר עלייך ובודקת מה קורה איתך ואיך את מרגישה. אומרים לנו הצדיקים: אם הלכת לאיבוד בחושך, העצה היא שתדברי את הדיבור שלך באמת.
(מתוך עיתון פנינים – בקהילה)

איורים ותמונות shutterstock