עיניים תמימות יש לו לעופר שניידר. תמימות וחודרות. כשמסתכלים בהן קשה לנחש את תהפוכות הנפש שמלוות את האיש הזה, שמוזיקה יהודית ממלאת את עולמו מאז היה ילד ועד שהפך לאחת הדמויות המשפיעות בסצנת המוזיקה היהודית המתחדשת. השיחה איתו לא דמתה לאף שיחה אחרת שקיימנו באין-ספור ראיונות עם מוזיקאים שמצאו את דרכם אל היהדות. הרבדים העמוקים שאליהם לקח שניידר את השיחה, הפתיעו גם אותנו. המודעות שלו למקומו בעולם, השאלות שלא מפסיקות להעסיק אותו גם שנים אחרי שחזר בתשובה והפך ליהודי עובד ד', על כל המשתמע, והיכולת שלו להביט אל המציאות בעיניים, באומץ רב, ולהגביל את עצמו פעם אחר פעם במישור המוזיקלי, הכל כך אהוב עליו.
שניידר הוא נגן קונְטְרַבָּס – כלי הנגינה הענק ממשפחת כלי הקשת, שיש לו מקום של כבוד בתזמורות הסימפוניות. בחתונות החרדיות הקלאסיות כמעט ולא תראו את הכלי. מי שפורט על הכלי הזה חייב להיות מקצוען בחסד, איש שמוזיקה היא מרכיב מרכזי בחייו.
או בקיצור: ר' עופר שניידר.
הוא גדל הרחק מאוד מההוייה היהודית. בעברו שניידר היה חלק מהסצנה התל אביבית של יצירה מוזיקלית. הוא הגיע לפסגות, עבד עם האמנים הגדולים ביותר בארץ ולא רק. במשך שנים חצה את העולם כדי להעצים את המסלול המקצועי שלו, עשה כל שיכול כדי להתייצב בעמדות המפתח של תעשיית המוזיקה הישראלית, כאשר במקביל לא הפסיק לרגע לחפש את החיבור שלו לרוחניות. היום, כשהוא יושב בחדר העבודה שלו, בביתו שביישוב קרית יערים טלז סטון, הוא מביט אחורה ומרשה לעצמו לחייך בסיפוק על הדרך שעשה. "בלי מסגרת רוחנית הרגשתי כמו עלה נידף" , הוא אומר בקול שקט. "חיפשתי רוחניות בהמון מקומות עד שמצאתי את היהדות. הרגשתי שהדרך היחידה שבה אני יכול לקיים חיים נורמליים, חיי משפחה טובים, היא ביהדות".
"היה איזה שלב בחיים שלי, לפני שלוש עשרה שנה, שהתחלתי להרגיש שאני מחפש דרך להודות לבורא עולם, על כל הטוב שהוא משפיע על העולם שלו. עוד לא ידעתי בדיוק מה אומר המונח 'בורא עולם', אבל היה לי ברור שיש כתובת כזו, מציאות של בורא, ואני מבקש להודות לו. זה השתלב גם בעיסוקים שלי בחיים – מהמוזיקה ועד לשמירה על הסביבה. החיבור להקב"ה היה לדרך היחידה שהייתה מסוגלת להעניק לי את הרוחניות שכל כך חיפשתי".
וזה לא שהוא לא בדק מקומות אחרים. מתורות המזרח ועד לשיטות רוחניות אלטרנטיביות שפושטות בארץ ובעולם כולו. שניידר תמיד ביקש מזון לנשמה שלו. כשהיה צעיר, חיפש פתח ליהדות ולא הצליח למצוא אותו. רק כשהיה באמצע שנות השלושים לחייו, הוא מצא את הטעם המבוקש, בזכות תורת החסידות אליה נחשף.
מאז הוא הפך להיות חרדי במלוא מובן המילה. במקביל, הוא לא נטש את העשייה המוזיקלית שלו. בשנים האחרונות הוא מנהל הרכב מוזיקלי-יהודי יוצא דופן העונה לשם 'ניגון' – הרכב מוזיקלי ייחודי שמשלב בין מוזיקה קלאסית לעולמות הניגון החסידיים העמוקים ביותר. בפוזיציה הזו, היה מתבקש ששניידר ינוח קצת מהחיפוש הבלתי פוסק שלו אחר משמעות, אבל גם במקום הזה הוא לא נח לרגע.
שבוי מוזיקלי
שניידר נולד בשנת תשל"א בירושלים, בן למשפחה חילונית שורשית. הסבתא שלו מצד משפחת אמו, הוא מספר, הייתה אישה מסורתית, והחיבור שלו ליהדות במובן המוכר התבטא בעיקר בלילות שבת שבהם היה מגיע עם משפחתו לסבתא ומשתתף כאורח בשולחן השבת שכלל את הקידוש על היין.
"היה לי דוד דתי שהתגורר במושב בית מאיר, וגם שם הכרתי קצת יהדות", הוא מספר. "חוץ מהחיבורים האלה, הרקע שלי בכל הקשור לדת היה מינימלי. רוחניות תמיד חיפשתי, כבר כילד, אבל לא היו לי את האפיקים שצריך כדי למצוא אותה".
המוזיקה משכה אותו תמיד, כמו פרפר לאש. כבר כילד למד לנגן על פסנתר וניסה ללמוד תווים. "היום אני יודע שגם במישור הזה לא קיבלתי חינוך ראוי", הוא אומר בחיוך, "המורה שלימדה אותי מוזיקה באותה תקופה, לא הצליחה לגרום לי לאהוב את מה שאני עושה. למדתי את התווים בלי אהבה מיוחדת לתחום, אבל הנפש שלי רצתה עוד".
החיפוש המוזיקלי של שניידר, בגיל צעיר למדי, לא פסק לרגע. כשהגיע לבגרות, מצא את השקט שלו בז'אנר מוזיקלי קצבי. המוזיקה שאבה אותו פנימה במהירות, ומהר מאוד הפך שניידר מנער שהמוזיקה הייתה לו תחביב- למוזיקאי שכל עולמו נע סביב המוזיקה.
אחד המאפיינים הבולטים בסגנון המוזיקלי שאליו התחבר הוא היכולת לאלתר, כך שהמוזיקאי הופך לכמעט עצמאי במגרש המוזיקלי שלו.
"בשלב מסוים הפסקתי להתעניין בכל ז'אנר מוזיקלי אחר", מספר שניידר, "בתחילה ניגנתי על גיטרה ובשלב מאוחר יותר על קונטרבס. זו לא הייתה עוד מוזיקה. בעיניי, זו היתה דרך. מסגרת מסוימת להתפתחות. מעין דרך פנימית שאדם צועד בה. זו מוזיקה אישית מאוד, פנימית, שדורשת הרבה מסירות בהמון אלמנטים.
"בשבילי, את החור הזה שהנשמה רוצה למלא, ושהיום מתמלא דרך היהדות והעולמות הרוחניים הכי עמוקים שלה- מילא בשעתו הסגנון המוזיקלי הזה".
מדובר במוזיקה עם מיומנות גבוהה מאוד, הדורשת אימון יומיומי, ובשלב מוקדם מאוד מתחיל המוזיקאי שעוסק בז'אנר הספציפי הזה – לצעוד בדרך חיים שסוללת לו המוזיקה הזו.
"להבדיל, זה הופך למעין סדר לימוד קבוע", מסביר שניידר, "מי שחי את זה – נכנס למערכת מסוימת של חיים.
"היום אני מסתכל על העבר שלי בעולם הזה ומתקשה לפעמים להבין את המקום שהייתי בו. אבל זה רק בזכות עולם הרוח היהודי שאליו נכנסתי והוא ממלא אותי לחלוטין. כשאין לך עולמות רוחניים דוגמת היהדות- הסגנון המוזיקלי הופך בעצמו לעולם של רוח, שמהווה תחליף מסויים לחיים רוחניים. היום אני יכול לומר שבמובנים מסוימים הבועה שנוצרת לאדם שעוסק בכך, בלי אופק רוחני אחר- היא מעין עבודה זרה. כי אתה הופך לשבוי בתוך העולם הזה".
למלא את החלל
מהר מאוד הפך שניידר את התחביב למקצוע. הוא התחיל לעבוד בתחום ושקע בו. הוא הפך לנגן קונטרבס, ניגן במקומות הכי מפורסמים בתל אביב והפך לחלק בלתי נפרד מהסצנה המוזיקלית שלה בשנות התשעים. "הגיעו לכאן אמנים מניו יורק ואני נשאבתי לעולם הזה. ניגנתי עם האמנים האלו, אבל ידעתי שכדי להיכנס באופן מוחלט לחיים האלו- אני אצטרך להגיע למקום שבו הכל התחיל- ניו יורק".
וכך מצא שניידר את עצמו עושה את הדרך לתפוח הגדול, כדי להשתלב בתעשיית המוזיקה המקומית. ניו יורק הייתה גדולה למידותיו, בטח לאור העובדה שהוא הגיע אליה כשהוא נשוי לאישה שהייתה מחוברת מאוד לאדמה הארץ-ישראלית. "אלו שמצליחים באמריקה, לא חוזרים משם", הוא מספר, "אבל לנו היה קשה להשתלב שם. רעייתי היא חקלאית מטבעה, מחוברת מאוד לארץ, לאדמה. מבחינתה, זו הייתה ממש מסירות נפש להיות שם".
"אני התקדמתי במקביל, והייתי קרוב מאוד לוויזת אמן- ויזה שמקבלים האמנים שפועלים בניו- יורק, אחרי תקופה מאומצת של עשייה. הרגשתי בבית, אבל רעייתי התקשתה מאוד להתחבר לסצנה הזו. היא התחילה ללמוד איך מגדלים מזון בריא בעיר, הפכה את הדירה שלנו במנהטן למעין חווה קטנה שבה גידלה ירקות וסוגים שונים של ירק חי.
"שני העולמות האלו, הסותרים לכאורה, הובילו בסופו של דבר להחלטה שנדרשתי לקבל: להשקיע בחיי המשפחה או במקצוע. ההתלבטות הייתה לא פשוטה. רציתי מאוד להיות חלק מהעולמות הניו-יורקיים, ומצד שני, רציתי בית, משפחה בסיס איתן לחיים נורמליים".
שניידר בחר במשפחה. הוא שב עם רעייתו לארץ וחווה משבר לא פשוט. "בשלב מסוים החלטתי לנטוש את העיסוק במוזיקה, לטובת עשייה בתחום של אוקולוגיה וסביבה. פתחתי חברת גינון אקולוגי, ובבדיחה שהייתה רצה אז, הפכתי מנגן לגנן".
"ככל שהעמקתי בלימוד על מצב האנושות והעולם, הרגשתי שאנחנו ניצבים על סף תהום. במחשבות הפנימיות שלי, העיסוק במוזיקה היה נראה לי פתאום כל כך מיותר. איך אפשר לנגן כאשר העולם קורס אל תוך עצמו? זה הוביל אותי להעמיק את העשייה האקטיבית שלי בנושאים שקשורים בשמירה על הסביבה, על העולם שמאחד אותנו בתוכו".
יחד עם רעייתו הקים שניידר משק אוקולגי בפרדס חנה. בשבע השנים הבאות הוא הפסיק לנגן, והשקיע את כולו במטרה להפוך את העולם למקום טוב יותר. "האנושות עברה איזה קו אדום מהבחינה של ניצול המשאבים שהטבע מציע לנו", הוא מסביר. "המשאבים האלו מתכלים. הם לא אין – סופיים. וההשחתה הבלתי פוסקת של המערכות הטבעיות תוביל אותנו לאסון. אנחנו חיים על איזה חסד מסוים שכרגע מתאפשר, אבל מתישהו נתחיל להרגיש את התוצאות של אורח החיים הזה".
שניידר השאיר רגל אחת, או חצי ממנה, בעולם המוזיקה, בדמות שיעורי מוזיקה שאותם המשיך להעביר תלמידים. "לא ניגנתי. אני מניח שבגלל שילוב של עקרונות ושל דרך חיים שונה שבחרתי לעצמי", הוא מסביר, "אבל המשכתי ללמד מוזיקה, ובאותן השנים זה היה החיבור היחיד שלי לעולם שממנו באתי. הניתוק מהמוזיקה עשה לי טוב במובן מסוים, אבל גם הותיר בי חלל גדול חלל שהייתי חייב למלא אותו".
מחשב מסלול מחדש
באותן שנים חזר חיידק החיפוש הרוחני להציק לעופר. הרוחניות, הוא אומר, הייתה חסרה לו תמיד, אבל העיסוק במוזיקה ההיא העמיס את הנפש שלו במטען ערכי מסוים. כשהעיסוק הזה פסק, הנפש שלו נותרה מיותמת. הצורך בחיפוש אחר מזון רוחני התעצם בו. המפגש הראשון שלו עם היהדות הותיר אצלו משקעים שמנעו ממנו חיבור רוחני ליהדות.
"במסגרת החיפוש הזה, ניגשתי אל החומש", הוא מספר, קודש הקודשים של היהדות. ולא הבנתי כלום. לא התחברתי. הכל היה נראה לי כמו סיפורי היסטוריה חביבים ותו לא. לא הבנתי איפה כאן הרוחניות. זה היה נראה לי מאוד מוזר שיהודים במשך אלפי שנים מסרו את הנפש על המסמך ההיסטורי הזה.
"כמו כן, לא הבנתי את העיסוק הבלתי פוסק של היהדות סביב המזון. אכילת מצות בפסח, מניעת מזון ביום הכיפורים, חוקי כשרות, חוקי הקרבנות ועוד ועוד. היהדות הייתה נראית לי מאוד לא רלוונטית לחיים שלי. אני מניח שאם מישהו היה חושף אותי בשעתו לעולמות הרוח החסידיים, שבהם אדם יכול ללמוד על הפנימיות של המצה או הקורבן, הכל היה שונה. אבל באותה העת, לא מצאתי את שחיפשתי ביהדות. ומה עושה יהודי שלא מוצא מזון לנשמה שלו ביהדות? פונה לאפיקים אחרים".
כאן החל מסע ארוך במזרח, שבמהלכו ביקש שניידר לחפש את המזון הרוחני שהיה חסר לו. "היו שם תכנים שבהחלט הצליחו להשפיע עליו, אבל רק לתקופות מדודות", הוא אומר. "אחרי הליך של 'ניקוי' ושל 'התחברות' לנפש שלי, הייתי מוצא את עצמי מהר מאוד בחזרה בשאלת החיפוש. במקביל חזרתי לעשות מוזיקה, ליצור, והמציאות הזו הקשתה עלי את ההתעמקות בעולמות הרוח שבהם שוטטתי".
"החזרה למוזיקה הייתה גם כן חלק מאותו הליך של חיפוש, תוך שאני מבין שהחיבור שלי למוזיקה הוא לא משהו שאני יכול לקבור. שזה חלק בלתי נפרד ממי שאני. אחרי שבע שנות התנזרות, חזרתי להתעסק במוזיקה והמשכתי כל הזמן בחיפוש אחרי עולמות הרוח".
החיפוש במחוזות רחוקים לא הביא לתוצאה הרצויה, ושניידר פנה שוב אל היהדות . "בפרדס חנה פועל הרב איתמר פרלמן", הוא מספר. "הלכתי במשך תקופה לשיעורים שלו, ודרכו התחלתי להיכנס לרבדים עמוקים של יהדות. התחלתי להבין פנימיות מהי , ונמשכתי יותר ויותר פנימה".
בתוך שנה, בין השנים תשס"ו- תשס"ז, הפך שניידר ליהודי שומר תורה ומצוות. המהפכה המהירה הזו פעלה לצד שני האפיקים שבהם המשיך לעסוק- היצירה המוזיקלית והשמירה על הסביבה. "בהליך המהיר למדי שבו שעטתי אל היהדות, הגעתי גם להבנות ששני העולמות שאני חלק מהם, לא יכולים להתקיים בלי יהדות. גם במישור המוזיקלי אבל גם במישור של שמירה על העולם הזה, במובן הסביבתי. כל הרוע מסביב, שעושה שמות באנושות, יכול וצריך להיפתר רק במסגרת היהדות, תוך אמונה בהקב"ה".
"אגב, בניגוד למה שנתפס בחוץ, שני הציבורים שהייתי חלק מהם- המוזיקאים ופעילי הסביבה- הם אנשים שבדרך כלל מלאים במחשבות על רוחניות. הם אנשים מאוד מפותחים, עם נשמות ענקיות. אני מתפלל בשבילם שהעיסוק שלהם יתמקד ויתלכד על מסלול היהדות, כי הם שם, מבחינת החיפוש הרוחני. אנחנו, כחברה חרדית, יכולים להרוויח המון מדמויות פעילות במישורים אלו, שהופכים ליהודים שומרי תורה ומצוות".
רעייתו, הוא מספר, גם היא עשתה את הדרך שלה אל עולם היהדות, כאשר בתחילה זה לא היה מובן מאליו, אבל ההליך כולו היה מהיר משחשב. "באופן יחסי להרבה משפחות שעוברות את התהליך הזה- אצלנו זה היה קל. תוך שנה הפכנו לדתיים. אני זוכר את הפעמים הראשונות ששמתי כיפה על הראש. בפרדס חנה זה היה קל, אבל כשהייתי יוצא לאירוע בתל אבי, זה הפך לקשה יותר.
"אני זוכר שיחה שהייתה לי עם מוזיקאי חוזר בתשובה, דניאל זמיר, אמן בחסד עליון. באתי לדבר איתו על החיבור בן היהדות לעשייה מוזיקלית. כשסיימנו את השיחה, יצאתי לכיוון תל אביב , שם הייתי אמור לנגן בהיכל התרבות. מיהרתי להכניס את הכיפה לכיס. דני הסתכל אלי בעיניים מזרות אימה. 'למה אתה מתבייש? ממי אתה מפחד?' שאל אותי.
"זה לקח זמן, אבל התחלתי להתבונן בזווית אחרת על כל העניין. פתאום שאלתי את עצמי- 'את מי אני סופר'. אבל זה לא משהו שיכול לקרות ביום אחד. אני זוכר אירוע בתל אביב, כשאני עומד בחוץ בזמן כוונון הכלים, מוציא כיפה ומתפלל מנחה. ההליכה הייתה בין הטיפות, בגלל החשש של 'איך זה יתקבל'.
"באותה תקופה אני זוכר נסיעה לאירוע באילת. נסענו קבוצה של אמנים, ובדרך עצרנו באיזה קיבוץ. בלילה ישנו שם. בבוקר, כשקמנו, היה ברור לי שאני צריך לתפוס שחרית ותפילין לפני שממשיכים בנסיעה. מצאתי לי רגע פנוי, התחמקתי אל ירכתי החדר, שם הנחתי תפילין והתחלתי בתפילה.
"פתאום גילה אותי אחד הנגנים. גיטריסט. הוא ראה אותי עם תפילין וכיפה, והיה בשוק חייו. כשסיימתי, ביקש לדעת 'מה עובר עלי'. הסברתי לו שאני מוצא ביהדות המון עולמות תוכן מדהימים, ובקשתי שיישאר בינינו. אני זוכר את המבט שלו, התוהה, השואל. כך שההכלה החברתית לא הייתה פשוטה, אבל צלחתי גם את המחסומים האלו עד שהתחלתי לנגן עם כיפה על הראש".
חיים של גם וגם
הליך החיבור של ר' עופר ליהדות לא יכול היה להיות מושלם בלי התעמקות בתורת החסידות, כשהצינור שדרכו קיבל אותה שניידר היה תורתו של 'בעל הסולם', רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל. שניידר התמיד בלימוד התורות של 'בעל הסולם', ובשלב מסוים התחבר לקהילת תלמידי הרב אשלג בקריית יערים-טלז סטון, בראשותו של הגאון רבי אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של בעל ה'ברכת שלום' מאשלג, בנו של 'בעל הסולם'.
"רוחניות היא דבר נרכש, וככל שאתה מעמיק בה אתה מצליח להתחבר אליה בחיבור בלתי מתפשר", מסביר שניידר, "תורתו של 'בעל הסולם' נתנה לי מענה להמון שאלות ודחפים שלא הצלחתי למצוא להם תשובות בעולמות תוכן אחרים. התחלתי ללכת לשיעוריו של הרב גוטליב, ומהר מאוד הפכתי לחלק מהקהילה שהתקבצו סביבו. בשלב ההוא עדיין לא גרתי בטלז סטון. הייתי מסיים לנגן באירוע בתל אביב, נוסע לטלז סטון, ישן בבית המדרש, ובבוקר יושב ולומד עם בני הקהילה. כך אחת לשבוע, עד שהבנתי שאני חייב לעשות צעד ולהתקרב עוד יותר אל הקהילה הזו, שאופי הלימוד בה והתכנים המיוחדים לה, שבו אותי".
כמעט שנתיים אחרי שחזר בתשובה, עבר שניידר להתגורר בערי ירושלים, בישוב בית מאיר. כאשר הילדים שלו גדלו עוד יותר, עבר להתגורר בטלז-סטון. והפך לחלק בלתי נפרד מהקהילה החרדית במקום. שאלתי אותו איך הוא התקבל בלב החברה החרדית, שנתיים בלבד אחרי שחזר בתשובה. שניידר שקל את מילותיו, אבל הקו המנחה שלו יכול בהחלט לשמש חוזרים בתשובה רבים, שעושים את צעדיהם הראשונים בחברה החרדית.
"אני מחפש את קו האמצע. מחד, חיצונית, ליישר קו עם ההגדרות של החברה החרדית. מצד שני, אני חש צורך ליישם את התובנות שאליהן הגעתי, עם הכוחות שהקב"ה נתן לי, בדרך שלי. לקיים את היהדות בצורה פנימית. שגם לי וגם לילדיי יהיה קשר אישי למה שאנחנו לומדים. שנראה בתורה משהו שיפתֵּח אותם, שיקרב אותם לבורא. שנראה את היופי שביהדות ונבין איך כל דבר ביהדות קשור באופן בלתי תלוי בחיים שלנו.
"יש כמה סוגים של בעלי תשובה. יש כאלו שלא רוצים להשתייך. לא רוצים לסבול מחבלי הקליטה. אלא מה? אותם יהודים נותרים למעשה בלי קהילה מוגדרת, בלי רב. בלי מסורת. בעיניי זו טעות. אפילו יהירות מסוימת. רבים מאלו שבחרו לחיות כך, סובלים מהמציאות שבה הם למעשה מתמודדים לבד.
"מצד שני, יש את בעלי התשובה שמנסים למחוק לחלוטין את העבר שלהם. בעיניי זה לא אפשרי וגם לא נכון. אני לא חושב שנכון לנפנף בסטטוס של 'חוזר בתשובה', אבל גם לא נכון להתעלם ממנו ולהדחיק את העבר באופן מוחלט.
"הקו שאותו בחרתי הוא קו האמצע. לא נטשתי את העיסוק במוזיקה, ואני ממשיך לחקור את הרוחניות שאני זקוק לה, גם בלי קשר לחברה החרדית. ומצד שני, יישרתי את הקו עם החברה שבה אנו חיים, על כל המשתמע מכך. אני חושב שבדרך הזו, יש לנו, כבעלי תשובה, את האפשרות לקבל וגם לתת.
העיסוק במוזיקה, ממשיך שניידר, הפך מיד כשהחל בהליך התשובה באופן בלתי הפיך, לשאלה עקרונית: האם לעסוק במוזיקה, ואם כן, באיזה אופן. "בתחילה, המשכתי לנגן בתל אביב, אבל מהר מאוד החלו להיווצר קונפליקטים שקשה היה לדלג מעליהם. כאשר הודעתי שאני לא עובד בשבתות, בחגים, בשלושת השבועות וכו'- במישור הטכני, זה נהיה קשה".
"חוץ מזה, גם ברמה ההשקפתית, היה לי קשה להיות חלק מהסצנה. כשנוסעים לאירוע, בוואן, מתקיימות שיחות בין הנגנים, שלא תמיד אתה רוצה להיות חלק מהן. מצאתי את עצמי לא פעם מנסה להסביר את עצמי ואת הדרך שבחרתי, ובשלב מסוים הבנתי שאני לא בטוח שאני רוצה להיות בעמדת המסבירן, בטח לאור העובדה שבשלב ההוא עוד לא היו לי הכלים להסביר.
"ככל שנכנסתי למעמקי עולם היהודי, החרדי, העבודה במוזיקה הלכה ופחתה. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות עקרוניות לגבי העיסוק במוזיקה. האם נכון להמשיך, ואם כן, באיזו צורה. ואולי בכלל אני צריך להקריב את המוזיקה כקרבן לד', בשעה שאני מעמיק בהתפתחות היהודית- רוחנית שלי? ואולי להפך. אולי הקב"ה נתן לי כלים שבאמצעותם אני יכול להשפיע, וממילא, אסור לי לנטוש את העשייה המוזיקלית?"
החסיד ושאמיל הקוזק
השאלות המהותיות האלו, מלמדות יותר ממשהו על התמודדות של אמן שבחר לנתב את חייו אל היהדות. ההתמודדות של שניידר, שעליה הוא מדבר בפתיחות נדירה, הובילה אותו לנסות ליצוק תוכן לעולמות המוזיקליים בהם פעל. "החיבור בין העולמות החדשים שלי הוביל אותי אל הכלייזמר", הוא מספר, "אני טיפוס שאוהב הרפתקאות, והתגלגלו לידי תקליטי כלייזמר מקוריים, שיצאו באמצע המאה הקודמת בארה"ב.
"הכלייזמר הוא למעשה סגנון מוזיקלי- יהודי. בניגוד לחשוב, 'כלייזמר' הוא לא שם של מוזיקה אלא שם של מקצוע. נגני המוזיקה היהודית במזרח אירופה של לפני המלחמה נקראו 'כלייזמר'. הטיפוסים שעסקו ביצירת המוזיקה הזו באותן השנים היו לפעמים טיפוסים מפוקפקים למדי, אבל היצירה הייתה מאוד מעניינית.
"הכלייזמר המקורי הורכב מצימבָּלום – כלי הקשה בעל מיתרים, קונטרבס וכינור. הקלרינט, שמזוהה כל כך עם הסגנון הזה כיום, השתלב מאוחר יותר. בארץ הסגנון הזה כמעט לא היה קיים, ומי שיחידש אותו עשה את זה באופן שונה למדי מהסגנון המקורי. ככל שהעמקתי בלמידת הסגנון הזה, התברר לי שאפשר לנסות ליצור דרכו מוזיקה יהודית מאוד מעניינת".
הניסיון הראשון היה בהקמת הרכב, דרכו ניסה שניידר עם הנגנים שאיתו ליצור מוזיקה יהודית-כלייזמרית שעובדה למציאות המודרנית של ימינו. ההרכב הזה, שבו היו חברים בין היתר הקלרינט נחמן צוקר, שלום שטיינברג שלהטט על התופים וגם שר, וליאור גרוסמן שניגן על אקורדיון- לא שרד למשך תקופה ארוכה. "היה קשה לגרום לכל ההרכב הזה להתחייב לאירועים שניסינו לייצר, כשבמקביל חברי ההרכב מחויבים לפעילות השוטפת שלהם, שהיא בעיקר חתונות", מסביר שניידר.
השלב הבא היה הקמת הרכב נוסף, שיועד דווקא לקהל ישראלי, שמנותק ממוזיקה יהודית. "במסגרת ההרכב הזה לקחנו ניגונים חסידיים ושילבנו אותם עם סגנונות נוספים", הוא מסביר. "זה הרכב שמשלב את היצירה של הקונטרבס, סקסופון, פסנתר ותופים. מעין שילוב בין עולמות מוזיקה כלליים למוזיקה יהודית.
"כשהתחלנו לנגן בתל אביב, הבנתי את הפוטנציאל שיש למוזיקה הזו. השילוב של העוצמה שבניגונים החסידיים, עם המקצבים וההרמוניות שאנחנו מביאים איתנו, בתוספת של יכולות האלתור- יצרו משהו שאף אחד מהשומעים לא נחשף אליו מעולם.
"במקביל, התחלנו לשלב סיפורים בהופעה. מאחורי רוב הניגונים יש סיפורים ודברי תורה שקשורים בהם. איכשהו, המוזיקה הזו והסיפורים הנלווים, מוציאים את הקהל מהקונטקסט הקבוע של יהודי דתי שעומד מולם ומדבר יהדות, ומכניס אותם למישהו אוניברסלי, פנימי הרבה יותר".
כשביקשתי משניידר דוגמה, הוא נקב באחד הניגונים המפורסמים ביותר, 'ניגון שאמיל', שההרכב שלו עשה לו עיבוד מרנין ומרתק. "שאמיל היה מנהיג של שבטים קווקזים מהמאה ה-19", מספר שניידר. "האגדה מספרת על איש חזק מאוד, לוחם כביר, שהיה לסמל של גבורה. במשך עשרות שנים הוא ניהל מלחמה עיקשת בכובש הרוסי, עד שבשלב מסוים הוכנע"
"האגדה מספרת שהרוסים שכנעו את הקווקזים להניח את נשקם, וכשהם הסכימו, נתפס שאמיל ונזרק אל הכלא הרוסי. כשהיה כלוא, חסר ישע, התגעגע שאמיל אל החופש שלו ואז נהג לנגן ניגון מיוחד-
ניגון שלימים הפך לאחד הניגונים המזוהים ביותר עם חסידות חב"ד.
"כשאני מספר את הסיפור הזה, אני שואל את הקהל מה הקשר לכאורה בין הסיפור של מנהיג הקווקזים לשירה החסידית? והתשובה היא פנימית יותר. אנחנו , אני אומר להם, כולנו, כמו שאמיל. כל אחד חי בתוך גוף, כאשר הנשמה שלו במקרים רבים, כלואה בתוכו ומתגעגעת ומלאה בכמיהה לרוחניות. את שירת החופש של שאמיל, שרה הנשמה שלנו. הניגון הזה מבטא את הגעגועים למחוזות הנעלמים, שהנשמה מבקשת להיות בהם.
"מיד לאחר ההסבר הזה, אנחנו מבצעים את הניגון, עם העיבוד הייחודי שיצרנו לו. אחרי שהניצוץ נדלק במהלך הסיפור, כאשר אנחנו מנגנים, ישנה בערה אמיתית. הנשמות בוערות, דווקא במחוזות הכי מרוחקים, הכי לא צפויים".
לנגן את הנשמה
היצירה המכוונת אל העולמות שבהם חי בעבר, לא מספקת את שניידר. הוא רוצה יותר. בשנים האחרונות הוא נתקל לא פעם בחרדים שמבקשים להתמקצע במוזיקה, לא במובן המוכר של נגינה בחתונות, אלא במישור העמוק הרבה יותר- לימוד מוזיקה מקצועי.
שניידר מתחבט בינו לבין עצמו אם יש מקום ללימוד כזה בעולם החרדי. הוא מלמד כיום במוסד של הציונות הדתית, ושם נולדו ההתחבטויות שבהן ביקש לשתף אותי. "קשה מאוד לחיות כנגן מהסוג הזה, ולשמור על אורח חיים יהודי-חרדי", הוא מסביר, "הנגן בד"כ שקוע בעולם המוזיקלי הזה, ומטבע הדברים כשאדם שקוע בעוללם כזה הוא מחובר לאנשים כמוהו, וארח חיים של אמנים מהסוג הזה לא משתלב עם אורח חיים יהודי.
"ממילא, העובדה שאני מלמד את הצעירים הדתיים את הסגנון המוזיקלי המסוים, העלתה את השאלה האם יש אופק ללימודים האלו? האם הצעירים שלומדים לא נמצאים בסכנה רוחנית, על כל המשתמע, במקביל לשאיפה שלהם להפוך למוזיקאים בקנה מידה? ההתחבטות הזו מילאה אותי במשך תקופה. בשלב הראשון, יצרתי במקביל לשיעורי המוזיקה שיעורי חסידות שאני מוסר לאותם התלמידים שלי. כך אני מכניס המון רוחניות לנושא של המוזיקה.
"בהקשר החרדי, ברור לי שיש שנשאבים לעולמות המוזיקה המקצועיים. אני לא מדבר על מוזיקה במטרה להפוך לנגני חתונות, אלא לימוד עמוק יותר. נכון להיום, אלו שנשאבים לזה עלולים למצוא את עצמם מתפתים לפזול החוצה. למוזיקאי החרדי, נכון להיום, אין אופק אמיתי כי הוא לא יכול למצוא מודל לחיקוי שעבר את המסלול שלו.
"רוב המוזיקאים המקצועיים, שומרי תורה ומצוות, שפועלים היום בשוק, הם אנשים שהגיעו מהעולם ההוא. כמוני. כך שיש כאן איזו שהיא דרך ללא מוצא. יש גישה שאומרת, אם אין אופק, אז אין עניין לתת לגיטמציה לעיסוק במוזיקה מקצועית. בעיניי זו גישה שנובעת מטעות מחשבה, בגלל שאי אפשר להדחיק צורך של אדם ליצור מוזיקה. אין תחליפים שישקיטו את החיבור הזה, אצל אלו שהוא קיים אצלם.
"אני מאמין שאדם שנולד עם הכישרון הזה ועם הצורך הבלתי פוסק הזה ליצור, יגיע לקונפליקט עם עצמו ועם החברה שבה הוא חי, במידה ולא יהיה מענה שיאפשר לו את הצורך הקיומי הזה שהוא ליצור מוזיקה. הווי אומר- יש הכרח למצוא את הפלטפורמה הראויה, עבור לומדי תורה אמיתיים שמבקשים לתת לנשמה שלהם לפרוץ דרך עולם המוזיקה.
"בשנה האחרונה התגבשה אצלי תזה, שאותה אני מעביר לתלמידים שלי למוזיקה, שבעיניי מסוגלת להוות מהפכה מחשבתית בכל הנוגע ללימודי מוזיקה בציבור החרדי. אין לאמן חרדי כלים להתמודד עם אמן חילוני. זה נכון אבל זה רק במישור הטכני. במישור הפנימי, אמן חרדי, שמחובר לתורה, יכול להתעלות הרבה יותר מכל אמן חילוני. כי אמן כזה מסוגל להגיע ליצירה רגשית עמוקה הרבה יותר מאדם שלא מחובר לעולמות הרוחניים.
"בשביל זה לא צריך להתאמן הרבה, אלא צריך ללמוד הרבה תורה. לא מזמן ניגנתי באירוע שהיה שם אמן, חרדי, שניגן מולי, וממש יכולתי לקרוא בנגינה שלו את החשיבה של עובד ד'. הפרייזינג שלו- חיתוך המשפטים המוזיקליים- היה של אדם שמודע לנפש שלו. מישהו ששקוע בתורה. קשה מאוד להסביר את זה לאדם שלא חי מוזיקה, אבל היתרון של מוזיקאי חרדי יכול להיות עצום.
"מוזיקה ככלל, היא דבר עמוק. ולנגן מוזיקה יהודית שלא נופלת- מקצועית- ממוזיקה כללית, יש לזה יתרון, כשהאמן מחובר לנפש שלו בדרגות רוחניות עמוקות. אחד התלמידים שלי אמר פעם: 'איך אני יכול להתחרות באמן חילוני, הרי הוא מתאמן שבעה ימים בשבוע, ואני רק שישה'. ואני אמרתי לו שההפך הוא הנכון, כי לשומר המצוות יש את השבת. 'את מה שתשאב מהשבת לא תצליח לשאוב משום אימון'. השבת עצמה מוסיפה לנגינה. וזה משהו שאמנים חרדים יכולים להביא לעולם המוזיקה".
התזה הזו מרתקת. היכולת של שניידר למצוא את החיבורים בין המוזיקה המקצועית לאורח חיים חרדי, במלוא-מובן- המילה, מרתקת גם היא. "תמיד יהיו השאלות של ההתמודדות", הוא אומר, "כי מוזיקה מסוגלת לגזול מהאדם את האחיזה שלו ברוחניות הקשורה לאידישקייט. אבל אי אפשר להתעלם מזה שהקב"ה נתן לנו כלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם. אפשר להתעלות דרך המוזיקה, רק שצריך לדעת איך לעשות את זה ולקבל את ההכוונה הראויה לזה.
"לצערי כיום אין לנו מרכז לימודים שיתאים באופן מוחלט לחרדי, שבו הוא יוכל ללמוד מוזיקה מקצועית אבל שלא ייפגם אף מישור בחיים הרוחניים שלו. אני חולם על מקום כזה, שיאפשר את המקצועיות המוזיקלית לאלו שחפצים בה. אני חושב שזה ישֹים בהחלט, וברור לי שמוזקאים שיצאו משם יהיו בעלי פוטנציאל גבוה מכל מוזיקאי חילוני שחי אורח חיים שלא מחובר עם רוחניות יהודית".
עם החלום הזה, ששניידר מקווה שירקום עור וגידים ויהפוך למציאות, סיכמנו את השיחה הזו. "אני מקווה שאהיה חלק ביצירת מסגרת כזו", הוא אומר, "מלבד המענה לנשמות של המבקשים את המוזיקה המקצועית, אני מאמין שזה יוכל להשפיע על היצירה החסידית המוכרת לנו מהחתונות ומהאירועים החרדיים. כאשר לא רק שמחת חתן וכלה יעמדו במרכז אלא גם יצירה יהודית אמיתית, מקצועית, האירוע כולו ייראה אחרת, ויהיה מסוגל להביא את החוגגים למצב של התרוממות רוחנית גבוהה בהרבה מזו שאליה מגיעים כיום.
"אין באמת סיבה שלא תהיה מוזיקה כזו, יהודית אמיתית. ברור לי ששירת הלווים בבית המקדש הייתה הדבר הכי מקצועי שניתן להעלות על הדעת. השירה והנגינה בבית המקדש בוודאי לא היו בפורמט המוכר לנו מחתונות. אלו היו ניגונים ששימשו את האדם באופן של להוציא אותו מהאבק של היום יום ולהעלות אותו למצבים גבוהים יותר- לרצונות פנימיים ורוחניים יותר.
"אז נכון שבינתיים בית המקדש חרב, אבל אני בטוח שגם בימינו יש צורך במוזיקה שתעזור לאנשים להתקרב לבורא, שתעורר את הנשמה שלהם. בשביל ליצור מוזיקה כזו צריך סוג מאוד מיוחד של מוזיקאים- מצד אחד מוכשרים ומיומנים, אבל מצד שני כאלו המחוברים עמוק לתורה ולימודה.
"אנחנו יכולים לפחות לנסות להגיע לשם, עם הכלים שבורא העולם נתן לנו, תוך שמירה מתמדת על היותנו יהודים חרדים, יראי ד', לומדי ואוהבי תורה".
('משפחה, כו טבת תשע"ט)
