חנה

בהגיע ליל הסדר, אנו חווים מחדש את אותו תהליך שחרור נפלא

אנו היהודים נקראים עבדי ה', וכפי שאומרים בפרקי ההלל "הללו עבדי ה'" (תהילים קי"ג, א').

ובתלמוד ירושלמי (פסחים פרק ה', ה') נאמר על יציאת מצרים: "לשעבר הייתם עבדי פרעה, מיכן ואילך אתם עבדי ה'".

מכיוון שכך, נשאלת השאלה, מדוע יציאת מצרים נחשבת ליציאה מעבדות לחרות, הרי גם לאחר יציאת מצרים אנו קרויים עבדים?

התשובה היא שלהיות עבד של ה', זוהי החירות האמיתית והמשמעותית. אילו חס וחלילה היינו יוצאים ממצרים אך לא היינו מקבלים את התורה ונעשים עבדי ה', הרי היינו משועבדים ליצר הרע ולחיילות הס"מ, וכל חיינו היו סבל וצער ורדיפה אחר תאוות העולם. זהו לא מצב של חירות!

במשנה במסכת אבות כתוב: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (ו', ב'). העסק בתורה פותח את לבו ומוחו של האדם למרחבים אין סופיים, לתחושות והרגשות מרקיעות שחקים. מצב שכזה נקרא חירות של ממש.

כשהיינו במצרים, היינו עצורים במקום של טומאה וחשכות, לא היינו מסוגלים להשתחרר מכך ולחוש את החירות האמיתית. יום יציאת מצרים הוא יום גדול וחשוב ביותר בהיסטוריה היהודית.

אמנם יצאנו באותו יום גם מהשעבוד החומרי שבו היינו נתונים ומהעבודת פרך שכפו אותנו לעשות, אך עיקר המשמעות שיש ליציאה זו, היא היציאה הרוחנית, רק בכך נעשינו בני חורין אמיתיים.

בהגדה של פסח תיקנו לנו לומר את המילים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – בכל שנה ושנה, בהגיע ליל הסדר, תפקידנו הוא לחוות מחדש את אותו תהליך שחרור נפלא, שחרור מהעבדות ליצר, ואת הכניסה לעולם של חירות – חירות של עבודת ה', הדבקות בו וההתענגות מקירבתו יתברך.

מצה בצורת קוביית סוכר, מים לארבע כוסות וחתיכת מרגרינה לאפיקומן

אברהם פוקס

הוא נכנס לתאו בשקט ובחשש, תוך כדי שהוא מוודא שאיש לא עוקב אחריו ומתבונן במעשיו. הוא החזיק בידו את האוצר. הקור היה נוראי, עשרות מעלות מתחת לאפס. שגרת מזג אויר אי שם בערבות סיביר, כשלגופו בגדים בלויים שמנסים ללא הצלחה לשמור על חום גופו. שיניו נקשו זו לזו, אך הניצוץ היהודי דלק בתוכו בבערה גדולה, הוא הזיז את האבן שהתרופפה לה באחד הקירות  והחביא את אוצרו – סעודת ליל הסדר שיחול בעוד כמה שבועות. לא, זו לא היתה חתיכת מצה, זו היתה חצי קוביית סוכר שהצליח לקבל תמורת פרוסת הלחם היומית, היום הוא יישאר רעב, כמו ימים רבים, אבל בפסח יהיה לו אוכל כשר, תהיה לו מצה בצורת קובית סוכר, מים לארבע כוסות, חתיכת מרגרינה לכורך, עוד חתיכה לאפיקומן, לגבי מרור הוא לא דואג, יש לו בשפע.

'חמש שנים ועבודות פרך בסיביר!' הקריא השופט הסובייטי בקול רועם את גזר הדין באולם בית המשפט בווילנא על הנאשם הרב יצחק גלבך ז"ל. הוא נאשם בהפצת יהדות, חלוקת לוחות שנה עם חגי ישראל ליהודים שנעו ונדו ברחבי מזרח אירופה, כשהם בורחים מהצוררים מבקשי נפשם. לא שהרוסים היו צריכים סיבה להשליך יהודים לסיביר, 'תנו לנו את האנשים ואנו נמצא כתב אישום עבורם' היו אומרים מפקדי הק.ג.ב. לסוכני החרש, על אחת כמה וכמה כשתפסו דג שמן.

הרב יצחק גלבך נולד בפולין וזכה ללמוד אצל צדיקי אותו הדור: רבי אלחנן וסרמן בעיירה ברנוביץ' ולפני כן אצל רבי ברוך בער ליבוביץ', מהעיירה קמניץ. לימים יספר שדמות רבו ברוך בער, מאירת הפנים שאהב אותו אהבת נפש, היא זו שנזכר בה בימים הקשים ביותר שעבר ונתנה לו את הכח להמשיך הלאה. עם תחילת המלחמה ישיבות שלמות נדדו ממקום מושבן, בורחים מחיית הטרף הנאצית, חלקם מצאו עצמם נופלים היישר לידי הכובש הרוסי שמיהר למלאות קרונות שלמים ולשולחם לארץ גזירה. וכך מצא עצמו רבי יצחק גולה לסיביר. וכמו יהודים רבים אחרים, לאחר מספר שנים הבינו שהמאסר בסיביר היה הפרס הטוב ביותר שקיבלו, ובכך חייהם ניצלו.

עם כניסתו למאסר בסיביר, נערך עליו חיפוש מדוקדק בו התגלו מה שהרוסים חשבו כ- 'מכשירי הקשר', הלא הם התפילין היקרות שרכש בדמים מרובים בהיותו נער. הוא למד את הלכות תפילין על בוריים, וחיפש את התפילין המהודרות ביותר, לאחר שחסך עבורם ממון רב. הוא ניסה להסביר ללא הצלחה לשומרים הרוסים במחנה את טיבם של מכשירי הקשר הללו, אך אלו ראו מולם לראשונה בחיים מרגל גרמני ולא רצו לשמוע כלל את הסבריו, לבסוף החליטו לפרק את מכשירי הקשר מחשש לציתותים, וכך מול עיניו הדומעות, באבחת גרזן רוצצו אותם. עשרות שנים מאוחר יותר כשנלקח לבדיקות רפואיות בלבו, אמר בחיוך אם תחסר לי פעימת לב אחת, אל דאגה, זוהי הפעימת לב החסרה לי מהרגע ההוא שרוצצו את התפילין שלי.

ליל הסדר הראשון במחנה. הגוף מפורק לאחר יום עבודה קשה, אבל הלב מתרונן לקראת הלילה הגדול. הוא מתפלל ערבית של יו"ט בדבקות רבה, 'את יום חג המצות הזה זמן חרותנו' זועק ללא קול, 'למה יאמרו הגויים' הוא שר בדמעות רותחות את הלל של ליל יו"ט. לאחר התפילה המרוממת, הוא פוסע לאותה גומחה שבקיר, שם ממתינה לו 'סעודת יו"ט וסימני החג'. הוא מוציא את קוביות הסוכר וחתיכות המרגרינה ומתחיל לומר מזיכרונו קטעים מההגדה של פסח, אט אט שמורות עיניו נעצמות, הגוף דורש את שלו. למחרת הוא ממשיך לאכול מהאוכל ששמר לו לימי הפסח כדי שלא יכשל חלילה באכילת חמץ.

יומיים לאחר ליל הסדר ההפתעה הכתה בו! הוא מבחין ביהודי תלמיד חכם וצדיק שהגיע ממש בימים האחרונים למאסר במחנה, כוחו עדיין במותניו, ובידו הוא אוחז לא פחות מפרוסת לחם – מנת האסיר היומית, ואוכל בתאבון רב. כשהלה התקרב אליו, רבי יצחק אומר לו בתרעומת: "עד כדי כך הסבל שלכם רב שאינכם יכולים להימנע מחמץ גמור בפסח?" הלה מביט בו במבט משועשע, ומפטיר: "רבי יהודי, אנחנו כעת באדר ב'!" (בשנה מעוברת יש שני חודשי אדר) רבי יצחק נדהם מהתשובה שהוטחה בפניו, אך מיד גלגלי מוחו פועלים כיצד יספיק לאגור מחדש אוכל לפסח, שיחל בעוד כחודש בלבד, ואכן, חלק הצליח להשיג, ומה שלא, כדי שלא יגווע ברעב, שרף את מנת האוכל היומית עד שלא היתה ראויה לאכילת כלב כפי ההלכה, ואכל את האפר. שנים רבות לאחר מכן היה אומר שהוא עדיין מרגיש את אותו אפר בגופו.

שבוע רודף שבוע וחודש רודף חודש. כמות האוכל שהיו מקבלים היתה מועטת ביותר, הרוסים היו שוקלים כל אסיר, ולפי משקלו נקבעה כמות המזון שיקבל, וממנה יכול היה רק לרדת. אם עבודתו לא השביעה את רצון מפקדיו, הכמות היתה קטנה יותר. המפקדים מצידם היו משתדלים לא להיות שבעי רצון. מחוסר תזונה יחד עם הקור הנורא הגוף שקע אט אט ונכנס למעין תרדמת, תנועות הגוף הופכות למונוטוניות וחסרות חיוּת ונראה שמתהלכים כאן רובוטים ולא בני אדם. העיניים מושפעות מכך עד כדי שהגיעו לכמעט עיוורון בשעות החשיכה, ממש כמו תרנגולים שלא רואים בחשיכה. הדרך חזור מיום העבודה המפרך היתה נעשית בצורה שלא תיאמן, האסירים היו אוחזים אחד בשני כמו קרונות רכבת, וכך שורה של מאה איש, היתה מוצאת את דרכה על ידי אסיר חדש שעדיין מאור עיניו תיפקד היטב והיה יכול להובילם בבטחה, או לחילופין על ידי אחד ממפקדי המחנה שממש לא סבלו מתזונה בלתי מספקת.

מוחו של רבי יצחק בקושי עובד, הוא שוכח את ימי השבוע, והוא מקיים את דברי ההלכה המתייחסת לאדם ששוכח מסיבות שונות איזה יום היום וכך נאמר בה: 'ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי'. סביבו מתהלכים כמותו, צל של אנשים, התקשורת ביניהם מינימלית, מחוסר כוח. יום אחד, במהלך העבודה, האדם שלידו מתמוטט, ורגע לפני, הוא אומר לו בכוחותיו האחרונים, קוראים לי יוס'ל וייס ממונקאטש, תזכור, יוס'ל וייס ממונקאטש. עם הזמן ודעיכת הגוף, רבי יצחק שוכח צורתה של אות. חלק מן התפילה הוא מצליח לזכור והוא חוטף רגעים ספורים לתפילה תוך כדי העבודה. רופא המחנה מביט בו ושואל אותו למעשיו המוזרים, "אני יהודי", משיב לו רבי יצחק ללא חת ובגאווה גדולה, "ואני מנצל הזדמנויות לדבר עם אלוקי!" "יהודי?" משיב הרופא בשאלה, "גם אני יהודי!" מיני אז היה הרופא דואג להבריח לו מן המרפאה מנות גלוקוז – סוכר, לפצות קצת את הגוף על התזונה הנוראית. אותו רופא גם הציל את חייו לאחר שאסירים באו לספר לו שחברו רבייצחק קפא למוות, הרופא הביא את חבריו הגויים, ובמשך שעה ארוכה שפשפו על גופו שלג כדי להחזיר את זרימת הדם בגופו.

אט אט בניסי ניסים גופו מצליח להתרגל למצב, ואיכשהו מצליח לשרוד. האמונה היוקדת שלו בבורא עולם, נתנו לו את הכוח להמשיך, עמוד אחד מהתלמוד בבלי זכר משום מה והיה משננו בינו לבין עצמו ללא הרף

באחת הפעמים שהתפלל, חלם על אחד מרבותיו שאומר לו, התפלל שתזכה לצאת ולהקים בית בישראל. וכך עשה.

חודש לפני מועד שחרורו נקרא לפתע למפקד המחנה. "תחתום על הטופס, אתה משוחרר!" ברוב טובם השלטונות הסובייטים היו נותנים כרטיס נסיעה ברכבת למקום שהאסיר המשוחרר היה בוחר לנסוע, רבי יצחק שהיה חסיד ברסלב רצה בכל מאודו לנסוע היישר לאומן, מקום קבורתו של הרב הצדיק רבי נחמן מברסלב, שטרם זכה להיות בה, אך היה לו ברור שכאשר ישמעו את היעד יגרשוהו מיידית בלא כלום, הוא מבקש מַפַּה כדי למצוא מקום ששם האקלים והמזג אוויר דומים למקומות שגדל בהם, הוא מתבונן במפה ובוחר את המקום אליו איוותה נפשו, הם נותנים לו את כרטיס הרכבת ואומרים לו שהתחנה במרחק של עשרים קילומטר ומשהו… "את העשרים הקילומטר" היה אומר רבי יצחק "הלכתי די מהר, אבל את ה'משהו' זה כבר לקח ימים ארוכים עם סכנות של חציית נהרות קפואים, כשאני שומר על הכרטיס מכל משמר". ברכבת ישב בדד ללא שום אוכל ושתיה כשלפניו ימים ארוכים של נסיעה. כאשר הרכבת היתה עוצרת בתחנות, הנוסעים היו יורדים לקבל כוס מים חמים שהשלטונות נתנו חינם לכל המעוניין, אך רק בתנאי שיש לו כוס… רבי יצחק שהיה עם בגדיו לעורו נשאר ברכבת, אחד הנוסעים מפקד מבוגר בצבא, פנה אליו בפליאה מדוע אינו יורד כמו שאר הנוסעים, לכששמע את סיפורו גילה לו בסוד שגם הוא יהודי, ומעתה ואילך, הוא יתחלק איתו בכל מאכליו עד סופה של הנסיעה הארוכה, ובכך הציל את חייו. הרכבת מגיעה למוסקבה, רבי יצחק יורד בחשש, הוא מחפש דבר ראשון בית הכנסת, להניח תפילין ולפתוח ספר קודש, הוא במתח עצום האם יצליח לזהות את האותיות? האם יצליח לקרוא? הוא משוטט ברחבי מוסקבה, ותר בעיניו אחר בית כנסת, הוא מצליח למצוא אחד כזה ולהיכנס לתוכו, הוא רץ לארון הספרים ונוטל ספר מתוכו ופותח אותו במהירות, שטף של דמעות פורץ מעיניו, הוא מצליח לקרוא! הוא זוכר את האותיות!

רבי יצחק זכה לעלות לארץ ישראל להקים בית נאמן בישראל ולראות בחייו משפחה גדולה ומפוארת, דורות ישרים מבורכים.

 

 

 

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לנקות, לקרצף, לשפשף, ולהכשיר את הבית כולו לחג הפסח, אמן!

בדרשותיו של הרב קרלינשטיין שהיו מושכות קהל רב, היה מדבר על נושאים מגוונים ומלהיב את שומעיו ללכת בדרכי הטוב, ולהתחזק במעשים טובים. לפני פסח היה מרבה על גודל הזכות שלנו במצוות החג המיוחד, הניקיון, המצות, ארבע כוסות ועוד, וכך היה אומר:

רבותי!

ההרגל אוכל כל חלקה טובה!

הפכנו לרובוטים! מנקים חדר, ועוד חדר, כמו בשנה שעברה, כמו לפני שנתיים – שלוש כמו שאימא וסבתא שלנו ניקו. הכל כרגיל, הכל טבעי, מיד אחרי פורים מתחילים לעשות פסח. אבל העיקר חסר מן הספר…

היכן הלב? היכן הראש? היכן השמחה של מצוה? היכן החיות וההתעוררות הנדרשות מאיתנו בעת עשיית המצוה? השם רוצה מאתנו את הלב! הוא לא רוצה ספונג'ה ובית מצוחצח, הוא רוצה שנתבונן במהותן של כל ההכנות הללו.

על בתו הצדקנית, אמר אחד מגדולי ישראל: היא לא עשתה אף פעם בחייה ספונג'ה ביום שישי! אולם מידי יום שישי היא ניקתה את הבית לקראת בואה של שבת המלכה! מדהים, כמה גן עדן מונח בזה! העובד מתוך התייחסות כזאת הוא עבד השם אמתי!

עם ישראל – עם קדוש הוא. מנקה, מבריק ומקרצף כל פינה, כדי לקיים את המצוה להכין בית נקי מחמץ לכבוד חג הפסח! המחשבה לא מתרכזת בצורך לתחזק את הבית, או בהנאה של מגורים בבית מצוחצח, אלא בצורך לבער כל פרור של חמץ מהבית ומהלב, לקראת חג הפסח ולכבודו.

באיזו טיפשות נוהגים כל אותם אלו, שיחד עם עבודות הניקיון מגיעים לידי כעס, מתרגזים ומתעצבנים על ימין ועל שמאל. האם בורא עולם רוצה שננקה את החמץ מתוך כעס? בוודאי שלא! אם אנחנו מנקים את הבית כדי לקיים את רצון השם – כל ניקיון הוא גן עדן, נצח נצחים! למה לאבד את כל זה בעטיים של כעסים ועצבים על תינוק מסכן שהכניס פרוסה לחדר הנקי?

האם ראינו מימינו אדם הנוטל לולב ואתרוג מתוך כעס? הרי כל אחד נוטל את ארבעת המינים בשמחה ובטוב לבב. הלא כן? אותו הדבר בדיוק בנוגע למצות ההכנה לפסח. צריך לקיים אותה בשמחה, ברוגע. להתרגז? להיכנס למתח? חס ושלום! השם בוודאי אינו חפץ בכך. מי שמגיע לכלל כעס – יצא שכרו בהפסדו.

כתוב בהלכה שאין לזלזל בנשים שטורחות ויגעות על נקיון הבית לחג הפסח. לעיתים נדמה לנו שהן יצאו מדעתן, אך אל לנו לזלזל בהן! זוהי עבודת קודש ממש!

צדיקים היו מזכירים ברטט ובחרדת קודש את מאמרו של סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב ז"ל, בעת שהיה רואה את הנשים טורחות ויגעות בהכנות נמרצות לחג הפסח. הוא היה נושא עיניו למרום ואומר בנוסח של ה"יהי רצון" הנאמר בראש השנה בין התקיעות:

"יהי רצון מלפניך שאלו המלאכים היוצאים מן הקשר"ק – ראשי תיבות קראצן, שאבן, רייבן, קאשרען [קרצוף, שפשוף, גרוד והכשרה – תרגם מאידיש] – יעלו לרצון לפני כסא כבודך וימליצו טוב בעדנו".

אולם, חשוב שנזכור: כל זה מצוין אם עובדים לשם שמים, לקיים את רצון השם. אז נבראים מלאכים קדושים מכל פעולה! כל קשר"ק הוא גן עדן. אבל אם בגלל הקשר"ק נכנסים למתח ולעצבים – נבראים חלילה, מלאכי חבלה.

 

הכוונה משנה את מהות המעשה

שמעתי בשם רבי אליהו דושניצר ז"ל שסיפר, שהכיר יהודי שהיה מחלל שבת בפרהסיה והפך – בסופו של תהליך – לצדיק יסוד עולם, ומעשה שהיה כך היה:

אדם זה היה בעל בית מרקחת. פעם אחת נכנס אליו הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מהעיר ראדין שהיה מכונה בפי כל ה"חפץ חיים" ז"ל ואמר לו: "אני מקנא בך!" וחזר שוב ואמר: "אני מקנא בך!".

הלה התפלא מאד, ואמר: "רבי! אתה טועה. אין לך מה לקנא בי. אני מחלל שבת, נקי מתורה וממצוות".

אך ה"חפץ חיים" המשיך ואמר: "יש לי הרבה מאד מה לקנא בך! חכמינו ז"ל אמרו שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואתה מבוקר ועד לילה מציל נפשות. אין לתאר כמה זכויות יש לך!".

ומיד הוסיף ואמר: "רק בקשה אחת אבקש ממך: כשיהודי נכנס לבית המרקחת לקנות תרופה – תכוון לשם מצות הצלת נפש מישראל. ואם אין ברפואה זו הצלת נפש – תכוון לשם מצות חסד. ואם תשאל: 'איזה חסד אני מקיים, והרי אני גובה כסף בעבור התרופה?' דע לך, גביית הכסף אינה סתירה לקיום המצוה. גם מי שמקיים חסד צריך כסף כדי לחיות וכדי לפרנס את משפחתו. ואם תכוון לשם מצוה לא יגרע ממנה מאומה בשל כך שאתה גובה כסף לפרנסתך. המצוה נשארת במלא עוזה ותפארתה".

אותו יהודי החל להתנהג כעצתו של ה"חפץ חיים". כל פעם שסיפק תרופה למישהו היה מהרהר בליבו: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להציל נפשות ולגמול חסדים".

מה נאמר ומה נדבר, היהודי החל להרגיש מתיקות בכל פעולה שעשה בבית המרקחת.

יום אחד אמר לעצמו: "אולי כדאי לנסות להתפלל? אולי כדאי לנסות לקיים עוד איזושהי מצוה?…" ואכן זכה והתקיים בו מאמר הפסוק בספר תהילים "טעמו וראו כי טוב השם'", והוא חש במתיקות וערבות התורה והמצוות, והפך לבעל תשובה גמור, צדיק יסוד עולם.

כל פעולה שאדם עושה, גם אם היא שגרתית בעבורו, מעשים שבכל יום ויום אם מכוון בה לשם שמים, לקיום רצון השם – היא הופכת להיות מצוה גמורה, והעושה אותה יזכה בגינה לנצח נצחים.

כל קרצוף הוא מצוה אם רק נצרף אליו את כוונת הלב הראויה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכין את הבית לכבוד חג הפסח כשהוא נקי מכל רבב של חמץ".

 

לרומם את הפעולות השגרתיות

השתתפתי פעם ביום שיעורים והאזנתי להרצאתו של הרב שמחה כהן שסיפר שני סיפורים שהוא מכיר את גיבוריהם באופן אישי:

הסיפור הראשון – פלוני החליט לעשות מעשה טוב. הוא הכיר משפחה, אשה עם מספר ילדים שלא היתה להם פרנסה. לא יאומן כי יסופר: הוא לקח על עצמו עבודה, פועל או פקיד, כל יום, שמונה שעות ביום, ובסוף החודש היה מעביר את המשכורת שקיבל, בשלמותה, למשפחה הזאת! הסיפור הזה נמשך כבר שמונה שנים! מידי חודש בחדשו, בתחילת כל חודש, הוא נותן את המשכורת שלו למשפחה הזאת!

הסיפור השני מפליא לא פחות: הוא מכיר אשה פלונית, שמזה כמה שנים מגיעה לבית עם ילדים ומכינה להם ארוחת צהרים, ולא זו בלבד אלא כשהילדים שבים הביתה מהלימודים, לאחר שסיימו לאכול את הארוחה שהכינה להם, היא יושבת איתם ומתעניינת במה שלמדו, איך עבר עליהם היום, ועוזרת להם להכין את שיעורי הבית. כך היא נוהגת מידי יום ביומו. היא לא פונה לדרכה ולעיסוקיה בטרם דאגה לארוחת הערב שלהם ולעלייתם על יצועם לשנת הלילה.

לפתע נעמד אחד השומעים ואמר בקול רם: "כבוד הרב! אני לא מאמין לשני הסיפורים האלו! אני לא מאמין שיש אדם שעובד חודש שלם, ומעביר את משכורתו לאיזושהי אשה וילדים! אני גם לא מאמין שיש אשה שמטפלת מידי יום במסירות כה גדולה בילדים".

ענה לו הרב בזה הלשון: "אני יכול לומר לך את שמו של האיש, גם את שמה של האשה, ואת הכתובת בה הם גרים. האם תרצה לשמוע?".

"כן!", השיב הלה. "הייתי רוצה מאד להכיר אנשים כאלו!".

"ובכן", אמר הרב, "האיש – הוא אתה בעצמך, והאשה – היא אשתך! האם אינך יוצא מידי יום ביומו לשמונה שעות עבודה ולעיתים אף ליותר? האם בסוף החודש אינך מעביר את משכורתך בשלמותה, לטובת אשתך וילדיך? אם במחשבתך אינך מרוכז רק בעצמך, אלא אתה עובד כדי לפרנס את הילדים של השם, לעשות איתם חסד אמתי – אין כל הבדל אם הילדים הם במקרה גם הילדים שלך, או שהם ילדים של מישהו אחר!"

"אשתך, שעמלה לבשל אוכל לילדים, לקבלם בחום ובאהבה עם שובם מלימודיהם, להתעניין בשלומם ולדאוג לכל מחסורם, ערב ובוקר וצהרים – מקיימת בזה מצות חסד, מבלי שיגרע כהוא זה משלמות המצוה מחמת שאלו הם ילדיה. היא קמה בלילה להאכיל את התינוק של השם – שבמקרה הוא גם תינוק שלה – ותקבל על כך שכר.

האמור מן הדברים, שגם פעולות שגרתיות, המבוצעות על ידינו מידי יום ביומו – יכולות להיחשב למצוות עצומות ולזכות אותנו בנצח נצחים, אם אך נשכיל לעשות אותן שלא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך מחשבה שבמעשים אלו אנו מקיימים את רצון השם, וכוונתנו תהיה לשם שמים.

 

(מתוך הגדה של פסח יחי ראובן)

 

הענק הירוק: "כמו בסרט אימה, צפרדע ענקית צמחה לפתע מתוך מי היאור והחלה להשמיע צרחות מפחידות"

אהרן כהן

 

  1. מוחמד לא ידע את נפשו מרוב בהלה או מהפתעה, ומשניהם ביחד ליתר דיוק. ממש כעת שמע ש'משה' מנהיג היהודים הודיע ל'פרעה' שעוד 'מכה' הכתובה בתורה, בדרך…

ההסתייגות הטבעית של כל בן-תמותה מהייצור הנקרא 'צפרדע', הוכפל פי כמה עם הזיכרון הקצר והמדכא ממכת דם: הצימאון בפה. הריח המחניק באף. צבע האדום שהשתלט על כל מרחבי החום/ירוק האהוב. כל אלו יחד ולחוד הוציאו אותו זה עתה שנית משלוותו כשהוא מרגיש ששוב עולה לו הדם לראש.

כך התמלא מיודעינו מוחמד ישר 'על הבוקר' בהשתלהבות ערבית טיפוסית, כשבעזרת הדמיון המזרחי שעבד כהרגלו; בכל הכח על כל המוח. היה 'מוחמד' בטוח ומשוכנע. הפעם; הם כן יצליחו. תוך כדי, שהוא מתחיל לחלום בהקיץ. אולי הוא, הפלח, שלא ידע ולא שנה, הוא יהיה מי שיצליח להחזיר את ה'זבנג' בשם העם המצרי, ולהחזיר את הכבוד הדגול…

וכך עם הזרם והמרץ המצרי הידוע לשמצה, תפס מוחמד מקל ארוך ורחב, והבריגו בברגים חדים וחותכניים, לצד תקיעות מסמרי בניין. "פאטמה. פאטמה" נשמע קולו הרועם "כן. מה עכשיו" נשמעה התגובה התמהה, יחד עם ההבנה מ'ניסיון בעבר' שעכשיו היא חייבת לשמוע בקולו מחשש ל…

"תעזרי לי לסחוב את זה" הגיב. בעודו מחווה על הציוד המאולתר שלו.

"מה זה" תהתה מול התגובה הנחרצת "תתחילו לעזור לי ואסביר לך בדרך" כך נגררו יחד בקרשים ובברזלים כשהוא מתאר במר ליבו איזו מכה יכולה לבוא עכשיו אם לא יעצרו אותה מבעוד מועד. ומצד שני, "אם אנחנו נצליח לעצור את הטרגדיה הנוספת ההולכת להמיט ב'שנית' בושה נוראה לממלכה האדירה." הוסיף בלחישה קורצת, "אולי אנחנו נקבל פרס מיוחד מהמלך."

בקושי רב הצליח להחניק אכזבתו, למראה כמה אנשים שהספיקו כבר להיות מהעשרה ראשונים בזירת ה'אסון'. הם עוד עלולים להצליח בלעדיו. הרהר בעודו קולט, שמה שבעיקר מפחיד, שאולי יגנבו 'הם' לעצמם את התהילה והכבוד.

לא ייצור כ'מוחמד' ירים ידיים, רגליים לייתר דיוק. לנוכח כולם העומדים בעיניים פעורות מול המחזה הלא ייאמן; צפרדע גדול-רב ממדים שצמח מתוך מי היאור.

וכך כשכולם בוהים מלווים בצעקות מחרישות אוזניים וצפרדעים בהתרחשות הנוראה. הזדרז הוא להיות, מהראשונים העושים ומעשים. כשהוא מכוון את כלי מלחמתו המאולתרים בכיוון הרצוי על צד המסמרים, מרימו כדי לתקעו בשרץ הגדול הלא מוזמן; הצפרדע. שבהוראת משה-מנהיג היהודיים מעוניין להתנחל במצריים ולשרוץ בה.

 

  1. אף אחד לא קלט מה קדם למה. האם המסמר לצפרדע או הצפרדע לבורג.

נחילי הצפרדעים שרצו במהירות מהנילוס לכיוון היבשה פנימה אל תוככי המדינה, תוך התנפלות היסטרית והיסטורית על אלו שהצטרפו למלחמה 'הקדושה' בכופרים הצפרדעים המעוניינים לטמא את ארצם. כשההמון המצרי שזעמם הלך וגדל יחד עם הפלאת מכותיהם במהירות ובמסירות על הצפרדע, הלכה ה'מכה' וגדלה. נחילים נחילים פרצו ושרצו מהצפרדע ליבשה.

"תפסיק כבר" צווחה פאטמה כשקלטה את המתרחש. בעלה מוחמד מוציא את כל זעמו עם המקל על הצפרדע ובכל פעם מחדש; עם קבלת המכה שורצים עוד נחילים של צפרדעים. "לא אפסיק" צעק מוחמד כועס ורותח כאש. ידיו ורגליו רטטו מבלי שליטה אנושית ושכלית כשהוא ממשיך להכות בכל כוחו.

פאטמה עדיין לא החליטה האם לבקש שוב מבעלה להפסיק להשתטות, או להשאיר לו להוציא את עצביו. כשהצפרדעים פתרו לה את השאלה. נחיל צפרדעים אחד דאה וריחף ישר אל פניו הכועסות וההמומות של מוחמד, שכתגובה הולמת השתטח מלוא קומתו לאחוריו…

כשכולם בורחים כל עוד נשמתם בקרבם מאימת השרצים ששצפו בהמונם בזרם ובקצף לפנים המדינה. בא מוסטפה כמעט התנדף מהשטח בהשאירו את מוחמד לנפשו ולצפרדעיו אך קריאתו של מוחמד "מוסטפה" שהדהדה בכל המרחב גברה אף על הקרקורים, כך שלא נשאר לו האפשרות להסתלק כאילו לא ראה או שמע.

בהשלמה עם המצב שהוא נשאר עכשיו בחזית, ניגש אליו. "מה קרה לך?" נתעורר משהו ברחמיו למול המראה מכמיר הלב. מוחמד שכב ליד הנילוס כ'פצוע הלם' אפוף בצפרדעים המתרוצצים מתחתיו ועליו בדרכם פנימה לתוך המדינה.

לאחר 'שיח סוד' מלא בבכיות ורטינות צווחות וצעקות עם שאלות לא אקטואליות: האם מקל 'ברזל' היה יותר יעיל במצב כזה. ואם כן, האם ברזל מלובן היה יותר מעולה וכו' וכדו'. ובכל מקרה באם היה מצליח, האם 'הוא' היה מקבל בכלל, את הפרס נובל או דווקא המקל, או אולי בעצם רק המסמר הארוך באופן אישי… הבין מוסטפה לנכון. שמשהו קרה למוחמד.

כנראה שדבר מה זז לו בראשו. הרהר מוסטפה. הבן-אדם הזה מדבר ומברבר כאילו שאנו יושבים על כוס קהווה מהביל. הוא כנראה שכח שהוא שוכב עכשיו כמו… על חוף היאור מאוגף בצפרדעים. כשהוא מתחיל לחשוב איך הוא יכול להסתלק מכאן בלי להסתכסך אתו.

מוחמד, השקוע ביגונו ובפטפוטיו הוריד ווליום והסתכל סביבו לוודא שאין מאזינים נוספים, "האם יכול להיות ש'המועצה העליונה' תתבע אותו על הנזקים, יען שיטענו שהוא החיש עזרה לאויב-הצפרדעים לצאת…

סוף סוף. הגיע הזמן, קלט מוסטפה מיד. כשהוא עוצם עיניו כאומר; תפסיק לדבר. ומתעטף במחשבות שונות ומשונות המשדרות חשיבות וחשיבה גבוהה.

בטון נמוך, איטי להחריד לחש: "כן, כן. אני מכיר את ה'סיפור' הזה. הרבה פעמים עושים 'משהו' ולאחר 'מעשה' קולטים מה שעשו" כשהוא נושם נשימה איטית, ומצליח להוציא את נשמת מוחמד "כך שבעצם חייבים לומר את האמת. אתה 'הלוחם הדגול' בניסיונותיך הנואלים לפגוע בצפרדע" כשהוא עולה לטון ערבי אופייני, "למעשה. אתה. הבאת עלינו את המכה ההרסנית הזו, שנראית עדיין רק בתחילתה…"

למול עיני מוחמד שהתבלעו מהלם. החליט לסיים את הסיפור; ופלט בארסיות "תברח ותתחבא שאף אחד אפילו לא ישייך אותך עם המקל והברגים המטופשים…" כשמוחמד המבוהל קם ונס כל עוד רוחו בו.

 

  1. בראש שמו פניהם לבית המלך פרעה, מתחמקים באלגנטיות קופצת מהשומרים המיוחדים שעמדו הכן לצורך כך. הפחד והבהלה שניבטה מעיני השומרים, שהסתכלו שוב ושוב, בלא אומר וקול לכל עבר. המחיש לכולם את מצב הביש אליו נקלעה מצרים. ארמון מלך מצרים. המקום הכי שמור בעולם. היה לחרפה ולביזה.

בכל רגע נכנסו ובאו מבעד לדלת הפתוחה עוד ועוד צפרדעים, כשעל הווילונות המכובדים שהשתלשלו לצד החלונות הגדולים המשקיפים לנהר הגדול נראו כל העת צפרדעים מנתרים בעליזות נכנסים ויוצאים; כנהנים להשתעשע בארמון המלך.

במרץ צפרדעי הלכו הצפרדעים והתפשטו; כצבא מיומן הששים אלי קרב, כיחידות קומנדו מלומדים, לא פסחו על אף פיסת קרקע אשר בשם ארץ מצרים כונתה. כשליטים בלתי מעורערים המשיכו בנמרצות לעבור מבית לבית, כשאליהם מצטרפים יחידת ה'שהידים' שפיזזו בעליצות בדילוג מהמם, לתוככי התנורים הבוערים וצננו אותם עד שהאש נחנקה ונכבה. אחר כך פנו לקערות הבצק או הלחמים שהמתינו לאפייה וערבלו וערבבו את הכל לכדי עיסה סרוחה ומבאישה.

קולות הקרקורים הצליחו להוציא משלוות הנפש אפילו את האנשים הרגועים ביותר ובפרט שמדובר בעם המצרי, עם שלא הצטיין בשלווה מולדת. הצליל הצרחני שנשמע כל בעת מקדימה ומאחורה ומתחת הרגליים המרטטות מבהלה, כשאליהם התווספו אלו שנצמדו על מנת לטפס ולהעפיל על האנשים כמשחקים; עולים יורדים וחוזר חלילה.

יחד עם זאת היו גם כאלו צפרדעים רעבים שנצלו את ההזדמנות המיוחדת לתלוש חתיכת בשר רעננה מגופו של המצרי התורן, כדי להשביע את נפשם השוקקת, ככה שלאו נדיר היה אז חולי הנפש מחמת הקרקורים הבלתי פוסקים יחד עם חולי הגוף עקב הנשיכות והכרסומים, כשלא אחת היה זה אחד שעלה בגורלו להרגיש על גופו ונפשו שניהם בצוותא.

הפחד והבהלה הצליחה להצמית את אחרון האמיצים שנשארו עומדים כ'פרעון' מת בלי להגיב אפילו בירי חץ אחת. כשכל המצריים; רצים ונסים, בורחים ונמלטים לכל עבר רק כדי להיווכח עוד פעם ששוב היו 'אוטובוס ציבורי' לעוד כמה צפרדעים שנהנו לרכוב עליהם במקום לטרוח לקפוץ על רגלם.

אט-אט התחילו לקלוט את המתרחש והחלו אף להתגלגל השמועות המקרקרות והחדשות המרתיעות. כך עברה והתפשטה לה השמועה שהלוחם הדגול 'מוחמד' שעמד בראש הלוחמים למען המולדת נפל למשכב, כשהסיבה נתונה במחלוקת ה… הרופאים טענו שזה מחמת 'הרעלת צפרדעים' כשלעומתם חבר החרטומים טענו שזה מחמת הבהלה והפחד שנתקף עקב שהצפרדעים דאו בפרצופו בלי הודעה מוקדמת. איך שלא יהיה. ידעו כולם; מוחמד המסכן שוכב ליד הצפרדעים או ליתר דיוק במחיצה אחת עמם, כמסובב במצוות.

אך שום דבר לא הפליא והפתיע כמו הידיעה שהתקבלה אכן בהתחלה בפקפוק רב בקרב העם הנדהם והלא-מאמין, עד שזה התברר והתבהר בצורה חד משמעית.

בתוך הארמון השמור והמוגן של המלך ירום הודו, המנהיג החזק פרעה, שורר בוקה ומבולקה. צווחות הצפרדעים מתחרים עם צעקות המלך כשעדיין לא הוכרע; קולו של מי גובר על מי. החרטומים והחכמים עומדים לפניו מקורקרים לגמרי מבלי דעת. מה לומר ובעיקר מה לא להגיד למול המלך ה…

בשונה ממכת דם שאז השתבח המלך שבכל זאת היה אחד מיוחד הלא הוא; 'פרעה' שאצלו לא פגעה מכה הדם. הרי עכשיו כך ידעו כולם לומר; הצפרדעים הגיעו אליו ראשונים כמיוחס אמתי. כשיודעי דבר ידעו אף לדמיין ולתאר את מראה פניו שהלבינו מפחדו שעלה על מפלס הנילוס המקרקר.

אם היו כמה שהרגישו שהקרקע מחתחתיהם מתנענע מחמת שאפילו על פרעה הגדול הצליחו הצפרדעים. כבר היו לא מעט שחשבו בשקט. לפחות עכשיו גם פרעה מתייסר וסובל גם קצת. בעודם מרגיעים את עצמם בחשבנם; הוא כבר יישבר ויסכים לשלח את היהודונים שנהפכו מכבר; מנכס מניב לנטל מקרקר.

 

  1. "הצלחנו, הצלחנו" נשמעו הקולות הצוהלים של החרטומים בבית פרעה. כשהם מתארים איך שהם הצליחו עכשיו לבד, בקלות ממש, להעלות בעצמם צפרדעים מהנילוס ליבשה.

פרעה, שצבע פניו החל אט אט לחזור לעצמן לאור ההצלחה ה'גדולה' של החרטומים, התיישב ברוב פאר והדר על כסא מלכותו, סביבו הושיב כרגיל את חשובי השרים כאילו כלום לא קרה. ובהנאה בלתי מוסתרת הסבו והתענגו למראה הצפרדעים החדשים. עד שחיש עד מהרה התוודע: הסיפור עוד לא בסופו. בסך הכול; כעת התחיל עוד פרק בסיפור המתח והאימה…

אך אף אחד לא התכונן לתרחיש בלהות שכזה. קול צווחני וצרחני נשמע מכיוון מושב המלך. קול, שכזה אף אחד עדיין לא שמע; קול צפרדע עמום במקצת. קול הצווחה נשמעה בבירור מתוך בטנו של פרעה באופן שלא הותירה מקום לטעות. כן. יש אחת בפנים. לא משנה איך וכיצד. כשלהוכחה ניצחת, התווסף מיד קולות הצריחות של פרעה שלא ידע נפשו ובטנו מן הצפרדע.

התברר שהצפרדעים שזה עתה יוצרו בידי החרטומים ה'נואלים' הם יותר מתוחכמים מהראשונים, בשיטה מיוחדת אותם המציאו השתחלו פנימה לתוככי גופם של המצריים, כשכל העת עוד ועוד נענו בחיבה לקול קרקורה של חברם ובבחינת "ממנה יראו וכן יעשו" התפשטו בארץ לעשות כמעשיה להיכנס לבטנם של העם המצרי ומשם לשיר ולזמר את 'שירת הצפרדע': ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הפחד ששלט בכיפה בכל ארץ מצריים הוגדל והוכפל באופן משמעותי. כולם חרדו ונכנסו ללחץ; מה יקרה בדקה הבאה?

אלו שעדיין לא קבלו ביקור האישי והדיסקרטי של הצפרדעים חששו מהרגע הזה בהם ייכנסו גם הם בכלל וירגישו  זאת על עצמם. ואלו השומעים ומרגישים כבר בכל בשרם וגופם את דילוגי הצפרדע בתוך בטנם. מובן מאליו שלא הצליחו להמשיך בחייהם כרגיל  בכל רגע ודקה חששו על בשרם ממש, כפשוטו ממש. הרי מספיק שהצפרדע תחליט לתלוש או לטעום מאחד האיברים דבר שהיה אז למקרה די שכיח, והם יעברו בנשיכה אחת לעולם שכולו…

לעומת הבלגן והטירוף שהתחולל בצד המצרי, ניכר ובולט היה חוסנו של צבא הצפרדעים. בסדר מופתי ומאורגן התפזרו בכל המדינה. לא היה מחוז או עיר שלא הגיעו אליה. בית אחר בית; נסרק, נטרד והופרע. כלום לא עמד מולם;

היו מבעלי היכולת שקלטו מיד את ביש המצב אליו הגיעו, ומהרו להתחבא בחדרים סגורים אטומים מוגפים בדלתות שיש כבדות, מצאו עצמם המומים ומופתעים. כאילו לא עמלו והזיעו המשרתים ויוצאי המשרתים ביחד עם בעלי הבתים שעות על גבי שעות על מנת לאטום את החדרים שיהיה חסום ומוגף בצורה הכי טובה…

אבני השיש הכבדים לא עמדו מול דרישת הצפרדעים הנמרצים: "הרשו לנו לעשות רצון השם" וכשהם מתבקעים מעצמם ופותחים סדק ודלת לצפרדעים להיכנס ולפקוד גם חדר זה, למול עיניהם הנדהמות של המתבצרים והמסתגרים שמצאו פתאום את עצמם מצטרפים לסבול ולהצטער ממכת הצפרדעים המקרקרים.

ככה המשיכו במלוא הקצב ובכל כוחם בכל ימי המכה. עד שכל תושבי מצרים מגדול ועד קטן זכו לראות ולהרגיש למעשה ממש על גופם, באוזנם ובעצביהם את המכה.

 

אשמח לשמוע תגובות מהקוראים. בפקס/מייל: 072370-7824 /  a0533185209@gmail.com‏

 

 

תרחיש מוזר: "כל ערב מגיעה הציפור לחלון שלי ונוקשת ממושכות"

הרב אשר קובלסקי

אחד מאוצרות התורה הנפלאים ביותר הוא הייחוס החשוב לכח הדיבור. 'מי האיש החפץ חיים'? נצור לשונך מרע… התורה מגלה לנו את והדרך המשפיעה ביותר על אורך ואיכות החיים שלנו, אותו משהו שכביכול אינו בשליטתנו – לדאוג לחיינו ולאורך ימינו, אך לאמיתו של דבר זה תלוי רק בנו, כי החיים והיפוכם ביד הלשון.

הלשון שלנו היא איבר נסתר מעין רואים, חבוי מאחורי כספת כפולה של שיניים ושפתיים. למרות זאת, לא פעם הלשון נשלחת למשימות מאות פעמים בדקה, נעה, שולחת וחלילה משתלחת – כמעט ללא מחשבה. הקושי הגדול ביותר הטמון בלשון, הוא הפער האינסופי, העמוק והעצום, בין קלות הנעת הלשון לכל עבר ללא מחשבה והתבוננות, לבין המשמעות האדירה – המועילה או חלילה ההרסנית, היצירתית או חלילה המזיקה – שבכל תנועה של הלשון שלנו.

העוצמה האדירה הטמונה בלשון, נחשפת גם בהתבוננות במשמעות הדיבורים היוצאים מפינו. ה'חובות הלבבות' מגלה סוד מבהיל, שכדאי לזכור אותו ולהבין את עומקו:

יכול יהודי להסתובב בעולם הזה 120 שנה, לבצע אלפי מצוות מדי יום, להתפלל בכוונה וברגש, ללמוד מאות אלפי שעות, לקיים מיליוני מעשי חסד – וברגע האמת, בעולם האמת, לגלות שהוא ריק מכל, יצא מהעולם הזה נקי מנכסיו. כל זאת בגלל שהיה משתלח בלשונו, היה מדבר בגנותו של רעהו.

כמו כאן, גם בשמי שמים יש מערכת של 'העברות בנקאיות'. אדם צובר רבבות מצוות, מיליוני מעשים טובים, מיליארדי זכויות, וחלילה – בהינף לחיצות לשונו מעביר את הכל לפקודת רעהו, רק כי דיבר עליו לשון הרע… כמה עצוב, כמה מאכזב, כמה נורא: חסכונות של עשרות שנים יורדים לטמיון, בגלל מילים מיותרות!

 

עקשנות ציפורית יומיומית…

את הסיפור המפעים הבא קיבלנו מפי גיבוריו, מילה במילה. זהו סיפור שמדהים את כל שומעיו, וככל שהוא לא ייאמן – כך בדיוק הוא קרה. וזה דבר המעשה:

היה זה לפני כשנה בערך בשעת צהרים בהירה ונעימה. בחלון בית משפחת כהן, בקומה השלישית של בנין המגורים ברחוב אגרות משה 5 בשכונת רמת שלמה בירושלים, התייצבה לה ציפור דרור רגילה למראה, בעלת מקור מחודד במיוחד…

הציפור שנראתה רגילה לכל דבר, התייצבה על אדן החלון, נתמכת מעת לעת בסורגים המקיפים אותה מכל עבר, והחלה מנקרת, נוקשת, מצפצפת, מכה בחלון. כשזה קורה במשך דקה שתיים – זה סביר. כשזה קורה במשך 10 דקות – זה מעט מוזר. כשזה קורה במשך כל היום – זה משונה מאוד, מאוד מאוד משונה!

אך כשהדבר חוזר על עצמו יום אחר יום – זה כבר הרבה יותר ממשונה, זה מסיט את תשומת הלב ומתחיל לנקר בראשם של בני הבית. הציפור התייצבה מדי בוקר, בחריצות ובזריזות, בעת הנץ החמה. מאז, במשך שעות ארוכות ולפעמים עד שעות אחר הצהריים המאוחרות – היתה מכה במקורה, מצפצפת בפיה, מנקרת בשולי התריס, מקפצת בעצבנות על אדן החלון. כל נסיונות הגירוש, תליית דיסקים, הצבת דחלילון – לא הועילו. כלום לא עזר, כלום.

יום ועוד יום חולפים, ובני המשפחה לא ידעו את נפשם. משהו מוזר עובר על ביתם, זה כמה ימים שהפכו כבר לשבועות. כל יום, בדייקנות וללא איחורים וחיסורים, הציפור מתייצבת על משמרתה, ומפירה את השקט בצפצופיה ודפיקותיה על החלון. גם אם נפלה מהחלון, הוטמנו לה מכשולים, גורשה בחמת זעם – תמיד מצאה את הדרך לחזור ולהתייצב באותו חלון, למצוא מקום לכפות רגליה ולהוסיף להכות ולצפצף בעוצמת ווליום הולכת וגדילה…

הענין המוזר הוסיף ונמשך, ובני הבית כבר ניסו כל פדיון נפש אפשרי, זעקו בגרון ניחר 'מחול לך', וערכו סביבה סיבובים, תיקונים, פרקי תהלים ועצות אחרות. כל סגולה נוסתה, כל כלי טכני, רוחני, גשמי או מקצועי – נוסה והוכתר בכישלון מוחץ. שוב ושוב הציפור כאן, לא מתכוונת לוותר על ההרעשות שאינן פוסקות…

כבר חלף יותר מחודש ימים של סיוט מתמשך, ולאחר חג השבועות החליט ראש המשפחה, הרב אהרן כהן, לגשת לכותל המערבי ולשאת תפילה חמה מעומק הלב, כדי להבין מה הרמז הנשלח אליו משמים באמצעות הציפור, מהו הקול אותו עוף השמים מוליך אליו. לאחר שנשא תפילה נרגשת, נזכר ביונתן בן עוזיאל עליו נאמר שעוף הפורח מעליו נשרף, והרהר לפתע, שאולי בספרו – תרגום יונתן בן עוזיאל על המקרא, ימצא את הפיתרון לבעיית הציפור…

הוא החליט לחפש בתרגום יונתן בן עוזיאל, למצוא מקום בו הוא דן בנושא הציפורים. כשפתח בפרשת מצורע, הביט בתרגום ובפירושו ונחרד מהגילוי המרעיש שלפניו. עיניו ניצתו באחת, ידיו רעדו, הדברים הכתובים פשוט החרידו את נפשו – – –

הפרשה עוסקת בדינו של המדבר לשון הרע שחלה במחלת הצרעת בעקבות כך, שתי ציפורים היה מביא המצורע, שנענש על דיבור לשון הרע, ביום טהרתו. האחת נשחטת, והשניה משולחת לחופשי. מגלה התרגום יונתן את מטרת שליחת הציפור לחופשי, כדי שאם חלילה יחטא שוב היהודי בלשון הרע ועתיד ללקות בצרעת, תשוב הציפור המשוחררת לביתו, תנקוש ותזכיר: לא אדוני! אל תיכשל שוב בלשון הרע! זכור נא את הציפור שהבאת בעבר לאחר הצרעת, שמור פיך ולשונך!

הרב כהן נרעד. האומנם? ציפור נוקשת בחלון – זו משמעותה? ענין של תיקון חטא לשון הרע? על מה מדובר?! הוא החל להרהר בקורות אותו, מבקש להבין מה קרה. ואז נזכר:

בתו, בהיותה נערה, למדה מדי ערב שתי הלכות בספר על הלכות לשון הרע ספר 'חפץ חיים'. זה היה מנהגה המבורך, אותו שמרה במשך תקופה ממושכת ללא הפסקה: יום אחר יום היתה מוצאת כמה דקות שקטות, ומתיישבת ללמוד הלכות לשון הרע. בחודש אדר שחלף כמה חודשים קודם – התחתנה הנערה ובנתה את ביתה, ומאז – פסק מביתו קול לימוד הלכות לשון הרע!

לא ייאמן! בביתו עלה ברמה קול לימוד הלכות לשון הרע במשך שנים, אך לפתע הדבר נפסק בחודש אדר. ובחודש ניסן החלה הציפור להתייצב בחלון, נוקשת ללא הרף, מבקשת משהו! היתכן כי דווקא זו הסיבה שהביאה את הציפור לחלונו? האומנם היא מתייצבת להזכיר את חובת הלימוד היומי וההתחזקות בשמירת הלשון?!

עוד באותו יום, קיבלו על עצמם הרב כהן ובני ביתו להתחזק בלימוד שמירת הלשון, לא לוותר על לימוד ההלכות מדי יום. וראו זה פלא – שלולא סופר לנו מפי הרב כהן בעצמו היה קשה להאמין לו – אך אלה הן העובדות ללא כחל ושרק:

ביום המחרת התייצבה הציפור בחלון, הביטה אל תוך הבית, אך כבר לא נקשה, כביכול מבקשת לוודא שהלימוד היומי נשמר בקפידה רבה… לאחר יומיים, פסקה הציפור מלהתייצב על אדן החלון, נעלמה ואיננה!

משפחת כהן התרגשה, נרעדה לגלות את הדבר. אכן כן, הציפור התייצבה להזכירם את חובת לימוד הלכות שמירת הלשון, נקשה וצפצפה, ביקשה והתחננה, הזכירה ללא הרף: אל תזנחו את הלימוד היומי, אל תוותרו על שעת התחזקות יומית למען טהרת הפה! רק כאשר הצליחו לפצח את שפתה – שבו השקט והשלווה לביתם, באופן פלאי מעורר השתאות!

הבה נתבונן במסר הכביר העולה מהסיפור, שגיבוריו חיים עימנו ומעידים בכל פה. אמנם, את התזכורת הם קיבלו, אבל בעצם – זו תזכורת עבור כולנו: כמה חשוב לייחד זמן ללימוד ההלכות, להתחזקות יומית בשמירה על טהרת הפה והלשון.

הבה נאמץ את המסר הזה אל ליבנו, נהדהד את צפצופי הציפור ההיא באוזנינו… אם לא עכשיו אימתי.

כל מדינת ישראל מחכה בכליון עינים לאירוע האירווזיון הענק שיתקיים הפעם אצלינו בתל אביב בקיץ הקרוב

מאת: מענדי

היי חברים, מה עניינים? מה חדש?

אירוויזיון! נכון?! איך לא?…

כל מדינת ישראל מחכה בכליון עינים לאירוע הענק שיתקיים הפעם אצלינו בתל אביב בקיץ הקרוב. אירוע אדיר בכל קנה מידה. נשפכים עליו מיליוני שקלים. בקיצור – אֶקְשֶן… וזה מביא אותי להרהר קצת על המשמעות של – מוזיקה, שירה, וכל המסתעף.

אתם בטח מכירים את משחק ה'אסוציאציות'? אז מה האסוציאציה שעולה לכם על המילה 'מוזיקה'?

מה שעלה לי ישר באוטומט זה: לב. נשמה. דמעות.

כי זה בעצם מוזיקה, נחצבת מעומק הנשמה, הדבר הכי מחבר ומאחד בין כל סוגי האנשים, בצורה הכי עוצמתית ואדירה שיכולה להיות.

לא לחינם כתוב שלמעלה בעולמות העליונים היכל הנגינה הוא צמוד להיכל התשובה.

כי מוזיקה מרימה את האדם גבוה, מחברת אותו לבורא, מזכירה לו שיש דברים שהם קצת מֶעֶבר לכל השגרה הרגילה והיבשה. יש נשמה. שהעונג שלה הוא מדברים רוחניים. אין שום אפשרות להשוות הנאה גשמית ממאכל או משהו דומה, להתרגשות שאדם מתרגש כשהוא שומע שיר מדהים, שמביא אותו לדמעות, שזה תענוג זך ונקי. עונג מעולם הנשמות.

ידוע שעשו פעם מחקר על צמחים שהשמיעו להם מוזיקה בשדה במשך השנים שגדלו, ותוצאות המחקר הראו בבירור שצמחים שהשמיעו להם מוזיקה רועשת ופרועה גדלו בצורה שונה לגמרי מצמחים שהושמעו להם מוזיקה עדינה ורגועה.

אגב, אם בא לכם חיים תותים, קבלו טיפ ממני לחיים רגועים ומאושרים, שימו לעצמכם פלייליסט קבוע עם השירים האהובים עליכם, בבית, באוטו, בעבודה, שתמיד יהיה דלוק, לפעמים תגביהו, לפעמים תנמיכו לפי המצב. אבל שיתנגן ברקע כל הזמן. תאמינו לי, זה יוסיף לכם הרבה צבע ובעיקר מנגינה יפה לחיים.

וכשמדברים על מוזיקה אי אפשר שלא להזכיר את שירת הלויים בבית המקדש, והנה בקצרה כמה עובדות שאולי לא ידעתם על שירת הלויים:

  1. מגיל שמונה התחילו להכשיר את הילדים הלויים לעבודת הנגינה במשך 5 שנים רצוף, לפני שזכו לעלות על במה. כדי שידעו לשיר ולנגן בצורה הכי מדוייקת ואיכותית כראוי. במקהלה היו חברים עשרות אלפי לויים שהיו מתאמנים ימים ולילות בלשכות שהיו מיועדות במיוחד לשם כך.
  2. המשנה מספרת, שקול החליל, קול הצלצל, קול שירת הלויים וקול השופר היו נשמעים מן המקדש עד ליריחו! מרחק של עשר פרסאות מירושלים. היה גם כלי שנקרא מגריפה ועשרה נקבים היו בה. בכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה עשרה נקבים. כל נקב של קנה הוציא מין זמר. כך הוציא כל אחד ואחד עשרה מיני זמר. נמצא שהמגרפה כולה הפיקה מאה מיני קולות.
  3. חכמינו שהיו בקיאים בחכמת הנגינה, קבעו עבור כל סוג כלי את כמות הכלים, לא פוחתים ממספר מסויים של כלים ולא מוסיפים על מספר מסויים‎2-6 :‏ נבלים. 2-12 חלילים. 9 כנורות ומעלה ללא הגבלה. ‎2-120חצוצרות וכן צלצל אחד.
  4. נוסף על כל אלו, שלמה המלך הכין כלי נגינה – כינורות ונבלים – מעצי אלמוגים מיוחדים שהובאו מארץ אופיר באוניה מיוחדת שבנה חירם מלך צור. על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, הכין שלמה המלך מאתיים אלף חצוצרות, וארבעים אלף נבלים וכנורות עשויים מאלקטרון – תערובת זהב וכסף.
  5. יש מנעימות הלויים שנמסרו למשה רבינו מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו. ובשעה שיהודי היה מביא קרבן לבית המקדש היה מסתכל הכהן העובד בבעל הקרבן והבין מחשבתו, ואם הבין שאינו עושה תשובה כראוי עדיין, אזי רמז הכהן העובד ללויים שיזמרו ניגון לעורר בעל הקרבן שיהרהר בתשובה.

אז חבר'ה, עם כל הכבוד לאירוויזיון שהאירופאים ה'נחמדים' מארגנים, האירוע שאנו באמת מצפים לו מכל הלב והנשמה זה ביאת המשיח ואז נראה מה זה תזמורת, מה זה מוזיקה, ומה זה תענוג לנשמה.

עזבו אתכם משטויות, שירת הלויים לא רואה אותם ממטר…

ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו, בכל יום שיבוא!

איור המתאר את שירת הלויים ב'דוכן' בבית המקדש. (באדיבות מכון המקדש)

"השכן היריב הפתיע ושלח הזמנה לחתונה של בנו, אממה המעטפה הייתה ריקה…"

בעשרות הזדמנויות בשיעורי התורה שהיה מוסר הרב בן ציון האיר את עיני המקשיבים לנושא החשוב של לדון לכף זכות

וכך סיפר הרב בן ציון פלמן בהזדמנות:

"התפללתי בבית הכנסת הגדול בבני ברק. לאחר התפילה ניגש אלי יהודי ממשתתפי השיעורים, ואמר כי אמש התעוררה לו שאלה בנושא 'כף זכות'

השאלה: "יש לי שכן בבנין שהיחסים בינינו אינם טובים בעקבות מספר חילוקי דעות קשים, שהתפתחו עד כדי ריב ממש".

"אותו שכן מחתן את בנו בשבוע הבא והוא שלח לי הזמנה לחתונה. פתחתי את המעטפה והנה ההזמנה ריקה ולא מודפס בה כלום. וכפי שאני מכיר את השכן, מתאים לו מאד לשלוח לי ככה, בדווקא – הזמנה ריקה, כאומר: תראה, אני עושה חתונה ואותך איני מזמין… אני שואל את הרב, האם גם ברגע כזה עלי לדון אותו לכף זכות…?"

"התשובה שהשבתי לו: בוודאי שגם במקרה כזה ראוי לדון אותו לכף זכות, שהרי כאשר מכניסים את ההזמנות למעטפות לא פותחים כל הזמנה לראות שבאמת מודפס עליה, ואם כן יתכן שאדרבה, הגיע הרגע שהוא החליט להזמינך כדי לקרב את הלבבות, אך לא הבחין שההזמנה פגומה ואינה מודפסת".

"למחרת, תשמעו טוב" – היה מספר הרב בן ציון – "אני חוזר הביתה ובתיבת הדואר הזמנה לחתונה מידידי קרוב. פתחתי את ההזמנה והנה היא ריקה… הפלא ופלא. ואם תאמרו שגם אצלי נעשה הדבר בכוונה כדי לצער אותי" חייך הרב בן ציון ואמר "אין סיכוי, ואפילו לא קטן, שהרי כמה ימים לפני החתונה השולח פגש אותי והזמין אותי מפורשות והדגיש כי מעונין שאבוא כבר לחופה…".

"חשבתי בלבי: עד היום, לא קרה שקיבלתי בדואר הזמנה ריקה, ומדוע בדיוק היום קיבלתיה? אלא בוודאי השם מראה לי אות משמים שהתשובה שאמרתי לאותו אדם היא אמת. להודיע שגם כאשר מקבלים הזמנה ריקה ויש את כל הסיבות ההגיוניות לדון לכף חובה, אף על פי כן צריך להתאמץ ולחשוב תמיד איך לדון לכף זכות".

מובן, שמיד חיפשתי את מקום מגוריו של השואל. הלכתי אליו והראיתי לו את הסימן משמים הנפלא הזה: הנה תראה, ומי יודע שמא אכן השכן רצה לפייס אותך ושלח לך הזמנה, אלא שבטעות נדחקה לו פנימה הזמנה ריקה

ההזמנה הריקה נכנסה למשמרת. ובשנים הבאות, עשרות פעמים הגביה הרב בן ציון והראה אותה לשומעי השיעורים, להוכיח ולהדגים עד היכן יש לדון לכף זכות: ראו נא את ההזמנה הריקה שקיבלתי בדואר!

 

(מתוך הספר: 'ספר ללא שם')

 

"חרדה עצומה לפתה אותי ראיתי את המוות מול העיניים"

כולנו מעריכים אנשים שמתנדבים בהצלת חיים, לא כל אחד זוכה לקחת חלק בפעילות של אותם ארגוני חסד והצלה הגדולים, אבל רגע רגע, הידעתם שיש עוד דרך להציל חיים? ואפילו בצורה פשוטה כל כך שכל אחד מאיתנו יכול לבצע אותה… רוצים לדעת איך? שימו לב לדברים הבאים ולסיפור המרתק שמגיע אחריהם:

אנשים בכל גיל, בכל מעמד ובכל מצב, זקוקים למילה טובה כאויר לנשימה. מילה טובה מחיה נפש, ולא משנה בכלל אם היא ניתנת לראש ישיבה או לרב נערץ, למוכר בחנות, לנהג אוטובוס או לעובר אורח ברחוב. תלמיד צעיר כמו פנסיונר ותיק, מליונר גדול כמו עני ומך, אדם משכיל כמו בור ועם הארץ, כולם כ-ו-ל-ם זקוקים למילה טובה, שמחיה את נפשם!

מילה טובה היא כמו חמצן. נותנת כוחות, מעניקה עוצמות. כשם שבלי חמצן אי אפשר לחיות, כך אדם לא ישרוד בלי מילה טובה. אדם שנותנים לו מילה טובה – מרגיש מוערך, זה נוסך בו כוחות חדשים, הוא מרגיש 'שווה', כדאי לו להשקיע, להתפתח, להמריא. אדם שמתאמץ, עובד, טורח, ולא זוכה במילה טובה של פרגון והערכה – חש שכל מאמציו לשווא, זה מוציא לו את הרוח ממפרשי ההתפתחות, ופשוט חונק לו את חמצן הרצון לפעול ולצמוח!

את המילה הטובה הזו, כל אחד מאיתנו יכול לתת. זה כל כך פשוט, לא עולה כסף ולא כרוך בזמן, לא דורש הכשרה ולא מצריך מאמץ. פשוט לומר מילה טובה, להעניק משפט מפרגן, לתת מחמאה, לחייך בהערכה! הדבר היחיד שצריך, זה להתבונן לרגע איזו מילה תעודד את רוחו של הזולת, איזה משפט יעניק לו את תחושת ההערכה, שחושבים עליו, שמעריכים אותו באמת, שמוקירים את פעולותיו ומשבחים אותו על כך, אז תגידו לי אתם, זה לא נקרא הצלת חיים?

 

8 מילים שהצילו חיים
לונדון הגדולה, שכונת 'סטמפורד היל', 11:30 בלילה. העיר הפעילה והשוקקת חיים נכנסת אט אט לתרדמת הלילה, גם סביבת בית הכנסת שקטה. בתפילת ערבית האחרונה של אותו יום התפלל מר יצחק – מנכבדי הקהילה וגביריה, לאחר התפילה השתהה קלות, ויצא לעבר רכבו ההדור הממתין בחניון האחורי.

לגודל ההלם, ממש מאחורי הרכב, המתינו לו שלושה גברתנים בריאי בשר וגבוהי קומה, שמזמן שמו עליו עין. הם זינקו עליו בהפתעה מוחלטת, טפחו בעוצמה על כתפו, וצווחו לעברו באנגלית: 'אתה רוצה לתת לנו את הכסף בחיים או לאחר המוות? באיזה דרך אתה בוחר?' – שאלוהו בשאגות אימים…

יצחק עמד נדהם, המום, מבולבל, ובעיקר – לפתה אותו חרדה עצומה. הוא רואה את המוות מול עיניו, וככל שהוא מביט לצדדים – אין נפש חיה בסביבה, איש לא ישמע גם אם יצעק. בלית ברירה הוא מתחיל לחשב את חשבון נפשו, יודע שרק יד שמימית יכולה להציל את חייו, בדרך הטבע – אבד כל סיכוי…

הוא נושא עיניים מתחננות לשמים, ובשבריר שניה מנסה לא לאבד את העשתונות. בקול הרגוע ביותר שהוא מצליח לגייס, פונה הוא לראש החבורה: 'אמור לי, אתה נראה אדם הגון, לא אחד שירצח סתם באמצע הלילה. תגיד לי בשביל מה אתה צריך כסף וכמה אתה צריך, ואתן לך ככל שתבקש…'

הגברתן הגבוה נראה מופתע, הוא ציפה לצעקות או אובדן עשתונות, בהלה או בריחה. ולפתע – הנשדד מתחיל לשוחח עמו… הוא מיהר להגיב בצחוק פרוע: 'אני רוצה לשתות, ונגמר לי הכסף. אני צריך כסף, צריך בקבוק!', 'אם זו הבעיה' – החזיר יצחק – 'בוא ואפתור לך אותה. כמה עולה בקבוק?'

'5 יורו', הגיב הגוי, ויצחק השיבו: 'אני נותן לך 10. סגרנו? אדם הגון כמוך, למה לו להסתבך ברצח? קח כסף, תשתה כאוות נפשך!' – הושיט לו יצחק שטר של 10 יורו, והגוי, פשוט כך, לקח והלך, כשמאחוריו פוסעים שני חבריו…

יצחק נשא עיניים לשמים, במבט מודה ומוקיר. חסד הבורא לא עזבו, הן עתה ראה בעיניו נס גלוי… הוא התניע את רכבו בידיים רועדות, ובמשך דקות ארוכות עוד רטט לבו. בקושי רב הצליח יצחק לעצום עין באותו לילה, כשלבו מיטלטל בין רגשות הפחד והאימה, לרגשות ההודאה לנוכח הנס…

כמדי יום, ב-5:15 בבוקר, כבר צלצל השעון להחישו לתפילת שחרית. עיניו היו טרוטות מעייפות, רושם האירוע המבעית טרם חלף ממנו, אך הוא מיהר לבית הכנסת לתפילת שחרית. הוא שב והחנה את רכבו ממש סמוך למקום ההתרחשות אמש, וכשהוא צועד לעבר בית הכנסת – גילה לחרדתו את אותו גברתן גבוה, עומד וממתין לו שוב…

לרגע שבה החרדה ולפתה את לבו, 'מי יודע מה יהיה עכשיו' – הרהר בבעתה, והחל לוחש 'שמע ישראל' במתח גואה… אלא שלנגד עיניו המופתעות, ניגש אליו הגברתן והושיט לו 5 יורו, באומרו: 'אמרתי לך אתמול לתת לי 5 יורו, כדמי עלות בקבוק' – הסביר כמתנצל, 'אבל נתת לי 10 יורו. מגיעים לך 5 יורו עודף…'

יצחק עמד מופתע, המום, הלום רעם. לכזו התפתחות לא ציפה… שהשודד מאמש יבוא להשיב לו כסף?! האם זה סרט אימה או התרחשות דמיונית?, כיצד זה יתכן?! לאחר רגע התאושש ר' יצחק מההלם והאלם שאחזו בו, ניגש לגוי ולחץ את ידו.

'איננו מכירים משום מקום', פתח יצחק, 'ובכל זאת נפגשנו פעמיים בשש השעות האחרונות. בפעמיים הללו היתה נפשי נתונה בידך, בפעם הראשונה איימת ליטול אותה ממני ובפעם השניה אתה מחזיר לי כסף. אני מבולבל לחלוטין, אתה צוחק עלי? אתה רציני? למה כוונותיך? מה הולך פה?'

הגבוה צחק שוב, והשיב בפשטות: 'תראה, אני סטודנט באוניברסיטה, ואם לומר זאת בעדינות – לא כל כך הולך לי בלימודים, אני יותר מדי נחשל ונכשל, וכל סביבתי בזה לי על כך. המצב הוביל לכך שהתמכרתי לטיפה המרה, כל ערב אני צריך את הבקבוק שישכיח ממני את תלאות חיי וכשלונותיי הרצופים, אלא שכמה צפוי – גם להשיג את המימון לזה קשה לי…

בלית ברירה', נאנח לרגע, 'אימצתי את דרך השוד. כל ערב אני תופס קרבן ומוציא ממנו כסף, לפעמים באיומים, לפעמים במכות, בכל דרך אפשרית. הרי מישהו צריך לממן את הבקבוק שלי, לא?, אמש זה היה אתה, והאמן לי שברגע אחד הייתי יכול לסיים את חייך, ולצאת עם הכסף שבארנקך העמוס… אלא שאז שמעתי פתאום משהו שלא שמעתי מעולם, וכך אמרת לי, מילים שנכנסו בלבי בעוצמה רבה:

'אתה נראה לי אדם הגון, לא מתאים לך…'

שנים אני מחכה שמישהו יגיד לי מילים כאלו, שנים! כל היום אני שומע כמה אני לא יוצלח, לא מוכשר, לא הגון, לא ישר, חסר סיכוי, פושע נתעב. פתאום, באמצע הלילה, סתם מישהו, שדוד פוטנציאלי, בא ואומר לי שאני אדם הגון? שמעשים מזוויעים לא מתאימים לי? אתה יודע מה עשית לי באותו רגע, בשמונה המילים הללו?'

לראשונה, החיוך הגדול שלו נעלם, נימת עצב השתררה בקולו, ועיניו לבשו לחלוחית אנושית: 'באותו רגע החלטתי לא לנגוע בך לרעה. לקחתי את 10 היורו והלכתי לדרכי, ולאחר שקניתי את הבקבוק ונותרו לי 5 יורו – החלטתי להשיבם אליך. מי שנתן לי מילה טובה שהחייתה את נפשי – אינני יכול להזיק ולהרע לו. לו היה בידי להשיב לך את חמשת היורו האחרים – גם אותם הייתי מחזיר לך!'

הגברתן מחה דמעה לא אופיינית, נשא רגליו והלך. רק יצחק נותר עומד המום, מסומר למקומו. הוא צבט את עצמו להאמין שאינו הוזה, וכששב לבית הכנסת סיפר את סיפור הצלת חייו.

מדהים! לא ייאמן מה יכולות כמה מילים לעשות, איזה שינויים הם יכולים לחולל. יצחק אפילו לא הרגיש שהוא עושה משהו מיוחד, יתכן אפילו שבאותם רגעי חרדה אפילו לא שם לב אילו מילים יצאו מפיו. אבל המילים הללו היו מילים טובות, ואלו הצילו את חייו והגינו עליו מפני הברנש האלים המאיים!

כמה מילים שהפיחו חיים חדשים בסטודנט האכזר, כמה מילים שהצילו את חייו של יצחק. כי כמה מילים יכולות לחולל שינוי, לבצע מהפך בנפש. ברוב המקרים, לעולם לא נדע, איך המילים שלנו יחוללו שינוי בנפשו של השומע, איזה תמורות הן מחוללות בנפשו, מאיזו דיוטא הן יכולות לרומם ולאלו הישגים הן יכולות להוביל.

כי אדם השומע כמה מילים טובות – חש לפתע מוערך, זה מעניק טעם לחייו, הופך אותו לאיכותי הרבה יותר! הבה ניטיב עם כל אלו שסביבנו, שכולם כולם זקוקים למילה טובה. הבה נעניק אותה מכל הלב, הבה ניתן אותה בשמחה. הבה נציל חיים של אנשים, בפינו ובמילותינו לעשותו!

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם (בעשרת המכות) סִימָנִים (ראשי תבות): דְּצַ"ך. עַדַ"ש. בְּאַחַ"ב

כאשר הגיעה ארצה, בשנת תש"ט, העליה הגדולה מתימן, באה לביקור בישיבת סלבודקה קבוצה של עשרות ילדים תימנים שהצביעו על פאותיהם הגדולות וכינו אותן 'סימנים'.

ניגשתי אליהם ואמרתי להם: בואו ואגלה לכם מדוע הפאות שלכם קרויות כך. התורה אומרת: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" (ויקרא כ"ו, ל"ח), והמדרש אומר שֶׁעַם ישראל הוא בגדר אֲבֵדָה. והרי אבדה עם סימנים אין בה יאוש, וזו בדיוק הסיבה שחכמי תימן הגדירו את הפאות שלכם כ'סימנים', כדי לרמז בכך שכל עוד שהצורה היהודית קימת – יש תקוה ולא צריך להתיאש, כיון שיש סימנים.

 

נותן בהם סימנים

לפנינו סיפור על אחד מגדולי ישראל אשר הלך בדרכו של רבי יהודה, את הוראתו לנכדו כתב בראשי תיבות, ושנים רבות לא הצליחו לפענח את פשרם:

כשעלה רבי שמעון אהרן פולונסקי זצ"ל הרב מטעפליק, לארץ הקודש, קיבל קודם יציאתו ממקום מושבו פתק קטן ובו ארבע מילים מסתוריות, בתוספת הערה, שפתק זה הוא צוואה של סבא שלך שהורה למסרה לנכדו הראשון שיעלה לארץ ישראל.

מה כללה הצוואה ומה נאמר בפתק? על פניהן היו אלו מילים שאין בכח אדם לפענחן: "ות"ל עיין ברע"ב והגר"א".

כשהגיע לירושלים מסר הרב מטעפליק את הצוואה לגאוני העיר וצדיקיה, על מנת שיפענחו מה שנאמר בה ומה התכוון הסבא, ואין פותר. הגאון מטעפליק לא ידע את פשר הצוואה ושמר אותה לעת מצוא.

הגאון מטעפליק הגיע ארצה בתקופת דוחק ומחסור, וקשיי הפרנסה היו למעלה-ראש. ברם, למרות הקשיים, היה לבו מלא שמחה וסיפוק על שזכה לעלות לארץ ישראל ולהתישב בירושלים עיר הקודש.

מספר חודשים לאחר עלייתו, התיצבה לפני הרב מטעפליק משלחת מכובדת מטעם הרשות והצעה מפתה בפיהם; לשמש כרב רשמי עם משכורת מכובדת, דירה נאה, סמכות והשפעה, ועוד ועוד.

ברגע הראשון דחה רבי שמשון אהרן את ההצעה, אך חברי המשלחת לא הרפו, וניסו לשדלו שחבל לו להפסיד בידיים הזדמנות כזו שאינה מזדמנת כל יום. "אולי כדאי שהרב יתיעץ וישקול את הדבר פעם נוספת", אמרו.

פנה הרב מטעפליק אל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל וביקש חוות דעתו בענין. להפתעתו, ביקש רבי יוסף חיים לעיין שוב בצוואה המסתורית.

הפתק הובא לפני רבי יוסף חיים, שעיין בו פעם נוספת, ולפתע אורו עיניו. "סבא שלך צפה את עתידך", אמר לרבי שמשון אהרן. בחמש המילים הללו פתר סבך את השאלה העומדת לפנינו, וזה הוא פשר ראשי התיבות שבצוואה: ות"ל – ואל תתודע לרשות, עין ברע"ב – רבי עובדיה מברטנורא, והגר"א – והגאון רבי אליהו, שפרשו שם: "ואל תתודע לרשות – כדי ליטול רבנות על ידה"…

הרב מטעפליק לא קיבל, כמובן, את ההצעה האמורה, ונשאר לכהן כרבה של שכונת 'בית ישראל' בירושלים, ומשם יצאו פסקיו לעולם התורה. גדולי הדור, כמו מרנן ורבנן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ובעל החזון איש, התחשבו בדעת תורתו ובפסקיו.

 

ויאמרו החרטומים

שלמה המלך אומר בקהלת (ב', ח'): "כנסתי לי גם כסף וזהב… עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות". מה הכוונה "שדה ושדות"?

אומרת הגמרא (גיטין סח ע"א): "במערבא אמרי: שידתא", ופרש רש"י: "שידתא – עגלה למרכבת נשים ושרים.

ובספר "בניהו" תמה: מה מיוחד בכך שהיו לו עגלות, והרי אף אנשים פשוטים יש להם עגלות?

וכתב לישב: "כיון שעל שלמה המלך כתיב: 'ויחכם מכל האדם', אם כן ודאי שהיתה לו החכמה של זמננו לעשות עגלה שתסע על ידי קיטור, אלא שלא היה חפץ לפרסם הדבר, שיכול להיות גם לרעה, כמו שרואים היום [תאונות דרכים], אבל לעצמו ולאשתו ודאי שעשה מרכבה המונעת על ידי כח הקיטור וכדומה, וזו שידא ושידתא, והוא מלשון שד, משום שהיתה הולכת במרוצה גדולה כהרף עין, כמו השדים", עכ"ל.

כלומר, שלמה המלך בחכמתו כבר המציא את המכוניות של ימינו, ולא פרסמן כדי שלא להרבות בתאונות דרכים. ושמעתי מגיסי הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שגם אביו מרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל, אמר כך.

ושמעתי שחכם אחד אמר, שלכן כתוב בתורה שחרטומי מצרים הוציאו גם הם דם מהמים, ולכאורה מה התורה באה לחדש בזה? אלא שהתורה באה ללמדנו שאף אם יגיע זמן שהחכמים הגוים יתפארו בעצמם שהם חכמים יותר מדורות הקודמים, שלא יכלו להמציא את ההמצאות שלהם, יאמרו להם: החכמים של פעם יכלו להוציא דם ממים, ואתם לא, אלא שהקב"ה לא נתן את החכמה, ועכשיו החליט לפתוח שערי החכמה ועוד, שהרי בכל ההמצאות יש גם הרבה רע, ולכן החכמים שידעו, הבינו גם את הרוע שיצא מזה, ולכן לא גילו זאת.

 

(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')

באיזה הכשר היה הפיח של הכבשן במכת שחין?

(ט,ח) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ משֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה".

בספר מושב זקנים לבעלי התוספות הקשו, מדוע במכת שחין נאמר 'לכם' מה שלא נאמר כן בשום מקום.

ותירצו שבשאר המכות, הדברים עצמם היו בעולם אלא שהוצרכו רק להביאם למצרים, אבל שחין לא היה בעולם, כי הקב"ה לא רצה לקחת שחין שנגזר על בני אדם אחרים וליתנם על המצרים.

ובספר שפתי צדיק (פר' וארא אות לז עמ' לג) עומד על הלשון 'לכם', שמשמע שהפיח היה צריך להיות משל משה ואהרן, כמו שמצאנו בכמה מקומות שנאמר 'לכם' שצריך להיות משלכם,

וביאר זאת שהרי כתב רש"י כאן שהפיח נוצר מגחלים שנשרפים בכבשן, והרי הגחלים באים מעצים, ובמצרים היו הרבה עצי אשירה שנעבד בהם עבודה זרה, ולכן הוצרכו לשרוף עצים וליצור פיח כשר שלא יהיה מעצי אשרה.

ולכאורה צריך ביאור בדבריו, איזה חשש יש בפיח שעשוי מעצי אשרה, ונראה לבאר בשני אופנים, א. שהרי על ידי המכות הושרשה אצל ישראל האמונה בה' ובהשגחתו ואינו ראוי שיעשה דבר זה ע"י משהו של עבודה זרה, ב. על פי מה שמובא במדרש (שמות רבה יא, ה) שמשה רבנו זרק את פיח הכבשן והפיח עלה עד כסא הכבוד, והקב"ה הפכו לשחין ופיזרו על כל ארץ מצרים, וכיון שהפיח עלה לשמים למקום כסא הכבוד, אין ראוי שיעלה פיח שעשוי מעצי אשירה, ולכן היו צריכים ליצור פיח כשר.

הגיע שוטר כושי עם ניידת, הורה לו להיכנס, והתחיל לנסוע. עמדו לגרש אותו בחזרה לאמריקה הדרומית. בדרך פנה אליו השוטר ושאל: "למה באת לארצות הברית?" אמר לו: "באתי ללמוד בישיבה". משהו בלתי ברור השתנה פתאום. השוטר עצר את הניידת לרגע ואחר כך התחיל לנסוע לכיוון ההפוך

אנו אומרים בהגדה של פסח: מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. "מצויינים", כלומר: בולטים בשוני, נבדלים. כולם ראו שהם עם אחר, שאינם ככל המצרים. הלבוש שלהם היה לבוש יהודי.

שואל על כך רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: כידוע, בני ישראל עבדו במצרים עבודה זרה, ושקעו בארבעים ותשעה שערי טומאה. הבה נתאר לעצמנו בחור עם כובע וחליפה, שעובד עבודה זרה ומחלל שבת ה' ירחם. מה היינו אומרים לאותו בחור ישיבה? מן הסתם היינו אומרים: "אתה מבייש את הכובע ואת החליפה! תזרוק אותם, מושחת וצבוע שכמותך! עושה את כל העברות שבעולם, והולך עם כובע וחליפה?!".

בני ישראל חטאו בעברות חמורות, ובכל זאת התורה אומרת, בזכות שלא שינו לבושם, נגאלו.

מדוע אין התורה מכנה אותם 'צבועים'?

מדוע יש מעלה בשמירה על הלבוש, על אף החטאים החמורים?

יש כאן יסוד חשוב: התגברות!

בעת שרבים נסחפים אחר היצר, ומנסים להידמות לגויים – אם אדם מנסה להלחם נגד הסחף, אפילו בפרט אחד קטן, יש לו זכות גדולה.

גם להתגברות אחת יש חשיבות עצומה, והיא עשויה להביא גאולה.

עצם מהותו של חג הפסח היא – התגברות. התגברות על היצר ועל התאוות. אתה לא יכול לאכול מה שאתה רוצה, וגם לא בקצב שאתה רוצה… את ה'כזית מצה' צריך, הרי, לאכול בתוך פרק זמן מוגבל. עד שאתה מתחיל לאכול, מזרזים אותך: "נו נו… שלא יעבור הזמן".

זהו חלק מעבודת ליל הסדר – שבירת התאוות.

במדרש תנא דבי אליהו מובא, שאחת המעלות של הקדוש ברוך הוא היא, שהוא "שמח בחלקו".

אנחנו יכולים להבין מהו אדם ששמח בחלקו – יש לו דירה קטנה, באזור לא מוצלח, והוא שמח ומודה על מה שיש לו. אבל הקדוש ברוך הוא, שכל העולם שלו – מהו "חלקו" שהוא שמח בו?

כידוע, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". הקדוש ברוך הוא השאיר לאדם בחירה. יראת שמים, עבודת המידות ועמידה בניסיונות – נתונים בידי היהודי. הקדוש ברוך הוא אומר, כביכול: זה לא שלי, זה שלכם. נתתי את זה לכם.

הקדוש ברוך הוא נתן לאדם בחירה, והקדוש ברוך הוא שמח בכל 'חלק' שאדם עושה כראוי, לשם שמים. כל מאמץ קטן וכל מצוה 'קטנה' שיהודי עושה, גורמים לקדוש ברוך הוא שמחה עצומה, עד אין קץ.

● ● ●

סיפור מופלא על כוחה של התגברות אחת מול סחף, על שמירת הלבוש היהודי – מגיע אלינו מונצואלה הרחוקה.

בונצואלה אין, כמעט, בחורי ישיבה, ונדיר לראות שם יהודי במראה חרדי. בחור ישיבה אחד ששהה שם, הקפיד ללכת עם כובע וחליפה ברחוב. הוא לא שינה לבושו, וקידש בכך שם שמים.

יום אחד כשהלך ברחוב, פגש אותו סטודנדט יהודי, ושאל אותו לפשר מראהו החריג. הבחור הסביר לו שהוא לומד בישיבה, וזהו הלבוש של יהודים בני תורה.

הסטודנט לא הכיר את המושג ישיבה, ואפילו לא ידע מהי התורה. במשך שעה וחצי דברו השניים. בחור הישיבה הסביר, שהלבוש יוצא הדופן הוא לבוש מכובד, כמו שמתאים לבן של מלך, והרי כל יהודי הוא בן של מלך מלכי המלכים. "נשיא ארצות הברית", הוא שיבר את אזנו של הסטודנט, "לא ילבש בגדים מוזנחים ועלובים, נכון? אתה רואה אותו מופיע תמיד עם מלבוש מכובד. גם אני, כבן ישיבה, הולך עם בגדים מכובדים – עם חולצה לבנה, חליפה וכובע".

"איפה נמצאת הישיבה?", שאל הסטודנט.

"בעיר לֵיקְוְוּד שבארצות הברית".

לא עבר זמן רב, עד שהסטודנט החליט לנסוע לליקווד, לבדוק מקרוב את הישיבה המסקרנת הזאת.

אזרח של ונצואלה שבדרום אמריקה, זקוק לויזה כדי להכנס לארצות הברית. לאותו סטודנט היתה ויזה, והוא הגיע למעבר הגבול, אבל לא שם לב שפג תוקפה של הויזה שלו. השוטרים בצד האמריקני של הגבול התייחסו אליו בחומרה, כאילו רצה להכנס לארצות הברית במרמה.

הגיע שוטר כושי עם ניידת, הורה לו להכנס, והתחיל לנסוע. עמדו לגרש אותו בחזרה לאמריקה הדרומית.

בדרך פנה אליו השוטר, ושאל: "למה באת לארצות הברית?"

אמר לו: "באתי ללמוד בישיבה".

"באת לישיבה??", משהו בלתי ברור השתנה, פתאום. עצר השוטר את הניידת לרגע, ואחר כך התחיל לנסוע לכוון ההפוך.

"היי, לאן אתה לוקח אותי?", הסטודנט נבהל.

פניו של השוטר הכושי שידרו אהדה. למרבה ההפתעה, הוא אומר: "אני לוקח אותך לעורך דין אחד מסוים. תשלם לו אלף דולר, והוא יוכל לארגן לך ויזה באופן מיידי, במקום".

עלה הסטודנט לעורך הדין, שילם לו, וקיבל ויזה. השוטר בינתיים חיכה לו למטה בניידת.

"בוא חביבי", אמר השוטר, "אני עכשיו מונית ספיישל בשבילך, אני אסיע אותך בניידת עד תחנת הרכבת. אביא אותך לרכבת שתקח אותך לליקווד".

הסטודנט היה מלא הכרת הטוב, אבל גם מבולבל מאד. "אני מודה לך מאד על כל העזרה, אבל אפשר לשאול משהו? מה קרה שהחלטת, פתאום, לא לגרש אותי, ועוד לעזור לי כל כך הרבה?"

"תשמע סיפור, אבל סיפור חזק", אומר השוטר. הוא סיפר על תיק ש'תפרו' לאשתו. העלילו עליה עלילה, וחייבו אותה לשלם אלפיים דולר. מאחר שלא היה באפשרותם לשלם את הסכום הזה, הכניסו אותה לכלא.

זמן מה אחר כך, הלך אותו שוטר ברחוב, וראה חסיד סטאמאר יוצא מחנות עם תיק. פתאום הגיח בסערה ביריון, ומול עיניו של השוטר, התנפל על החסיד וחטף ממנו את התיק. החסיד התחיל לצעוק, ולרדוף אחרי השודד, אבל השודד היה הרבה יותר מהיר ממנו. לא היה לו סיכוי מולו. השוטר, לעומת זאת, היה בכושר טוב. הוא רדף אחרי השודד, תפס אותו, השכיב אותו על המדרכה והזמין ניידת. הוא החזיר את התיק לחסיד.

החסיד היה נרגש. הוא הודה לשוטר במילים חמות, וסיפר לו שבתיק היה סכום כסף גדול מאד.

"אין צורך להודות לי", אמר השוטר. "רק עשיתי את העבודה שלי".

"הצלת אותי", אמר החסיד, "ואני רוצה להכיר לך טובה. לא רק בדיבורים"

מכיון שכך סיפר לו השוטר: "אשתי בכלא בגלל אלפיים דולר שחסרים לי"

מיד הוציא את הכסף, ונתן לו.

שאל השוטר: "איך אחזיר לך טובה על שהצלת את אשתי?"

אמר לו: "אתה לא צריך להחזיר טובה, שהרי כבר עשית לי טובה גדולה. עם זאת, אני מבקש ממך, שאם תראה פעם יהודי בצרה – תעזור לו".

"ואיך אדע למי צריך לעזור?"

"אם תראה יהודי שרוצה ללכת לישיבה, תעזור לו".

סיים השוטר, ואמר לסטודנט: "כבר עשר שנים אני מחפש יהודי, שיגיד לי שהוא מחפש ישיבה, ואתה הראשון שאמרת לי. אני כבר עשר שנים רוצה להחזיר טובה למי שעזר לי, ובגלל זה אני ממש שמח לעזור לך להגיע לישיבה!".

הסטודנט כמעט לא האמין למשמע אזניו. הרצון שלו להגיע לישיבה ולעמוד על טיבה, התחזק פי כמה וכמה. הוא נסע לליקווד 'לבדוק את הענין', ונשאר שם. היום הוא אברך בירושלים, יש לו ברוך השם אשה וילדים שהולכים בדרך התורה.

וממה התחיל הכל?

מהלבוש של בן הישיבה, שהלך עם כובע וחליפה בונצואלה.

"שהיו מצוינים שם…"

 

(רבי גואל אלקריף, מתוך הגדה של פסח 'דורש טוב')

 

הרב שיושב בבני ברק ויודע בדיוק מה הולך במשרדי משטרת רומניה

הצדיקים שולטים על מערכות השמים והארץ בכח התורה. מובא בספרים הקדושים מחכמי ישראל, שצדיקים הלומדים תורה לשמה, יכולים לשלוט בטבע ושליטתם מעל מערכות הטבע! באופן כזה, צדיק יכול לגזור רפואה בריאות פרנסה ואפילו גם ראינו שחכמי הגמרא יכלו גם להחיות מתים!, מדהים.

הכח והסמכות שניתנו לגדולי התורה אינם רק הלכתיים. אכן ניתנה ביד גדולי ישראל סמכויות הלכתיות רבות, הם קובעים מתי יהיה לנו שנה עם שני חודשי אדר, הם גם יקבעו בכל דור מתחדש מה מותר ומה אסור לעשות בשבת עם התפתחות הטכנולוגיה, אלא שעל ידי קביעה זו בכוחם לשנות את מערכות הטבע והבריאה. הן בהלכה והן בטבעי העולם

הרב שנתקע ברומניה

אני מכיר יהודי, יליד רומניה, שרצה לעלות עם בני משפחתו ארצה. הוא שמע שהשלטונות נותנים, ביתר קלות, אשרות יציאה לרבנים. לפיכך, על אף שהיה בן תשע עשרה בלבד, הוא הצהיר כי הוא מוסמך לרבנות. אלא שהתוצאה היתה הפוכה משציפה. השלטונות נתנו אשרות לכל בני משפחתו מלבדו. הם טענו שיש צורך שישארו רבנים ברומניה. וכך הוא נותר שם לבדו, תקוע, חודש אחר חודש, ולא ידע מה ביכולתו לעשות. היה לו גיס, תושב בני ברק שהלך כמעט כל יום לצדיק הדור דאז הלא הוא הרב ישעיהו קרליץ המכונה ה"חזון איש". וביקש ממנו שיפעל למען שחרורו.

יום אחד פנה ה"חזון איש" אל גיסו של הבחור שנתקע ברומניה, ואמר לו: דע לך כי הדרכון של גיסך כבר מוכן במשטרה כבר למעלה מחודש. אך ישנה בעיה, הם מחפשים אותו כדי למסור לו את הדרכון, אבל הוא רואה שהמשטרה מחפשת אחריו ובורח ממנה… שלח לו הודעה שלא יפחד, אלא יגיע למשטרה כדי לקחת את הדרכון"…

האיש הזדרז להודיע לגיסו את תוכן דברי ה"חזון איש". ואכן כאשר הבחור הגיע למשטרה, אמרו לו: "היכן היית? אנחנו מחפשים אותך כבר כמה ימים כדי לתת לך את הפספורט"…

ואני שואל: מהיכן אמור ה"חזון איש" לדעת שהפספורט של אותו יהודי כבר מוכן? האם יש לו קשר סמוי במשטרת רומניה?! אלא שזה כח התורה!

"שצווה בורא עולם על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם"!

 

 

 כוחם של גדולי ישראל

רבי שלום שבדרון סיפר לי שכשהיו באים אל הרב מבעלז, ומספרים לו על חולה, הוא היה מתאים לכל איבר את המצווה השייכת לו, ואומר לפונים: "אם כואב לחולה איבר פלוני, תלמדו היטב את הלכות מצוה פלונית. למשל אם כואב לו עיניים שילמדו את מצוות שמירת העיניים, אם כואב השיניים שילמדו את מצוות והלכות אכילה כשרה ודיבורים כשרים, וכן הלאה על זה הדרך, וכשכל בני המשפחה ילמדו את ההלכות, תהיה רפואה לאותו איבר חולה!".

זהו כח התורה שפועל ביולוגית על גוף האדם – חיות האיברים נקבעת לפי התורה.

סיפר לי יהודי שגר בשכונת רוממה בירושלים, שבשנת תשל"ז (1977), בהיותו בחור ישיבה, הוא סבל מבעיות גב קשות. לאחר כל מיני ניסיונות טיפול שלא עזרו במאומה, הוא הלך להתיעץ עם רופא מומחה, שקבע כי עליו לעבור ניתוח בחוט השדרה באופן דחוף ביותר, והעניין דחוף ומסכן נפשות. הרופא המומחה הציע לבצע את הניתוח בעצמו, באופן פרטי, תמורת סכום לא מבוטל של עשרת אלפים דולר!

הפגישה נערכה בשעת ערב מאוחרת בקליניקה של הרופא באחד מבתי החולים בירושלים. הבחור שמע את הבשורה הקשה, והחליט לנסוע באופן מידי לצדיק הדור באותו זמן הרב יעקב ישראל קנייבסקי המכונה ה'סטייפלר' (על שם עיירת הולדתו) ולשטוח בפניו את הדברים. בסמיכות לשעה שתים עשרה בלילה, הגיע הבחור לסטייפלר, וחזר בפניו על דברי הרופא. "ניתוח דחוף, פיקוח נפש"… הסטייפלר שמע את הדברים ואמר: "סע עכשיו חזרה לירושלים, ותאמר לרופא: 'לא ניתוח, לא דחוף ולא סכנת נפשות!.' מה שכן דחוף הם עשרת אלפי הדולר שהוא צריך כדי לצאת לטיול בחוץ לארץ עם אשתו… את זה הוא רוצה לעשות על הגב שלך… אבל בכל מה שנוגע לניתוח, אפשר להמתין עוד חצי שנה ולראות מה יהיה המצב".

הבחור היה המום "איך אמצא עכשיו רכב הנוסע לירושלים? וגם אם אמצא רכב, מן הסתם הרופא כבר לא ימצא בבית החולים. וגם אם אמצא אותו, איך אעז לומר לו דברים כה חריפים?!".

אך הסטייפלר האיץ בו: "וכי אין לך אמונת חכמים?!".

הבחור צעד לעבר התחנה בתקוה לתפוס את האוטובוס האחרון, כאשר לפתע עצרה לידו מכונית ונהגה הציע לו טרמפ לירושלים… כשהגיעו לכניסה לעיר, שאל אותו הנהג להיכן הוא צריך להגיע, ובאורח פלא התברר כי גם פניו מועדות לאותו כיוון. וכך הוא הביא את הבחור עד פתח בית החולים. הבחור שאל את האחיות, האם הרופא עדין נמצא בבית החולים, והופתע לשמוע כי במקרה התבצע ניתוח דחוף, שהרופא היה חייב להיות נוכח בו, ובעוד דקות ספורות הוא אמור לצאת מחדר הניתוחים.

בשעה שלוש לפנות בוקר, יצא הרופא מחדר הניתוח, ונדהם לראות את הפציינט שלו יושב וממתין. "מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאל בפליאה.

הבחור אזר אומץ, וחזר באזני הרופא על דברי הסטייפלר מילה במילה. הרופא היה המום, טפח על ראשו וקרא: "אוי ואבוי לי, אוי ואבוי לי, חזור בבקשה לסטייפלר, ואמור לו כי אני מבטיח שלא אעשה זאת שוב. ולהבא אשתדל לקבל החלטות נכונות, אך ורק מתוך שיקול דעת מקצועי, ולא מתוך נגיעות אישיות"…

 

(מתוך הספר 'אריה שאג')

 

 

חמותי לוחצת, והנה גם חמי על הקו. "פרויקֶה אל תמצמץ, היידֶה, תעשה זכרון דברים, אנחנו מאחוריך. וכדאי שתדבר עם הוריך, אולי גם הם ישחררו כמה לירות"…

ירדתי במדרגות של הדירה המיוחדת והמטופחת ולבי נצבט בקרבי. הלוא זה בדיוק המעון הנכסף שחיפשתי וחלמתי שנים לא מעטות, כדי לשכן בו את בני משפחתי ההולכים ותופשים נפח בלי עין רעה. כשמברכים "כן ירבו" מתכוונים – ברוך השם – אֵלַי.

ועכשיו, מדרגה אחרי מדרגה, אני צריך לעשות עם עצמי מאבק פנימי לא פשוט. לוותר או לא לוותר. ואם לוותר, מי מכריח אותי? שהצד ההוא ירד מהעץ ויחפש אלטרנטיבה אחרת… למה דווקא אני?!

ואם לא לוותר, אז רגע רגע, מי שמך בעל-הבית על העולם?! מי התיר לך להשתמש בכח הפיננסי היותר מוצלח שיש לך כרגע, כדי לדחוק את המתמודד הנוסף?

בקיצור, הרב לוי, מדובר בדירה בת חמישה חדרים, קומה שניה, עם מעלית. לובי הבניין מאד מאיר עיניים. החדרים גדולים, הסלון משקיף לנוף ירקרק עם אופק של שמים אינסופיים, המטבח רחב-ידיים עם פינת אוכל שהיא הרבה-הרבה יותר מפינה. בקיצור, הבית החביב הזה מתאים כמו כפפה ליד למשפחתנו. כל צורך של כל ילד נענה בהרווחה, כולל חדרון עבודה קטן בשבילי צמוד למרפסת הענקית… אתה יכול להבין את מפח הנפש, והאכזבה העמוקה שתקפה אותי עקב ההחלטה לא להיכנס לעסקה, שאני כל כך חושק בה.

…ושתבין, המוכר ביקש סכום גבוה ביותר. 2.2 מיליון ש"ח, זה דרש ממני להוסיף עוד 150,000 למשכנתא המנופחת ממילא. סגן מנהל הבנק אמר לי – תוך כדי שיחה עם בעל הדירה – שלדעתו לא תהיה בעיה ותוך יומיים שלושה הבנק עומד לצידי עם התוספת המבוקשת. עיניה של אשתי נתלו בי ודחקו בי כאומרות: 'נו פרויקה, נו פרויקה, תעשה איתו זכרון דברים, גם בחלום הכי ורוד שלנו לא חשבתי שנזכה להיכנס בשערי הדירה המהממת הזו…'

ניסיתי להוריד 50,000 שקל מהמחיר, והלה היה עקשן. "בשום פנים ואופן לא! שני מיליון מאתים אלף! אם מתאים לך, עושים עכשיו זכרון דברים ויוצאים לדרך. מחר בבוקר שנינו אצל העורך דין, תכין מקדמה יפה, ושלום על ישראל".

פתאום חמותי על הקו.

"פרויקה אל תחשוב פעמיים, תפסיק להסס ולהתמקח איתו בשביל 20,000 פחות או יותר לא מפוצצים עיסקה שכזו, שתתן לכם הרחבה, הרווחה והמון שמחת חיים. צא מקופסת הגפרורים והיכנס לארמון, פרויקה. בעלי אומר שהוא מוכן להעביר לכם 10,000 שקל כדי להקטין את הנזק…".

חמותי לוחצת, והנה חמי על הקו. "פרויקה אל תמצמץ, הבת שלי רוצה את הדירה, היידה תעשה זכרון דברים, אנחנו מאחריך, וכדאי שתדבר עם הוריך אולי גם הם ישחררו כמה לירות".

עכשיו גם חמי לוחץ, דמעה קטנה בעינה הימנית של אשתי, ואני נכנע.

או. קיי, אני אומר לו, נעשה זיכרון דברים על 2.2 מיליון ושיהיה לברכה. רק תסביר לי למה אתה לא מוריד כמה גרושים מעל המחיר נקוב, שאלתי את המוכר.

"תקשיב פרויקה, יש לי קונה רצינית, שמוכנה לשלם שני מיליון מאה חמישים אלף. עקרונית סגרתי אתה, אבל לא חתמנו חוזה ולא זיכרון דברים. סיכמנו שאם היא תשיג את הסכום תוך חודשיים-שלושה, נסגור. דא עקא שהמשכנתא שלה מעוכבת המון זמן ע"י הבנק", הסביר לי.

מדוע? שאלתי.

"תראה פרויקה, מדובר באשה אלמנה עם מספר ילדים, היא עדין בתוך שנת האבל, בעלה נפטר לא מכבר, והדירה מחולקת גם ליורשים, עפ"י ההלכה והחוק גם יש להם חלק בדירה. עכשיו הם מנסים לשנות את צו-הירושה, כדי להוציא את הבנים בהסכמתם כמובן, מן הירושה, אבל העסק נמשך ונמרח כבר ארבעה חודשים וחצי, ואני די לחוץ. והנה הגעת, הוספת מעליה סכום נאה של חמישים אלף ובשעה טובה סוגרים", עדכן המוכר.

אלמנה? אלמנה מהפכת בחררה ואתה לא מעדכן אותי? זה נשמע לא טוב, טענתי.

המוכר, יהודי חביב וירא שמים קצת מבין ענין, משיב לי: "תשמע, שנינו יראי שמים, אתה אומר שהיא מהפכת בחררה ושאתה לא בסדר. שומע. מה יותר נכון וראוי מאשר להרים טלפון לרב שלי שהוא מורה הוראה, ונשמע מה יש לו לומר בנידון".

אמר ועשה. ורבו מעבר לקו שואל מפה, חוקר משם, בודק אי שם, פותח ספר, חוכך בדעתו ופוסק: "עפ"י הנתונים היבשים שהשמעתם, אין כאן שום איסור של חטיפת החררה מידי המהפך בה, אין שום מניע שלא תסגרו את העסקה ביניכם. בהצלחה".

"יופי שמעת, הבה ונסגור את הפרטים בינינו", דחק בי המוכר.

גם לי יש רב, וגם הוא מורה הוראה, השבתי למוכר. רבך השיב כפי שהשיב, הבה נשמע מה אומר בנדון רבי ומורי.

הפלא ופלא כבוד הסופר, גם רבי ומורי, שהוא דיין מיומן וותיק משיב באותה רוח דברים. "עפ"י ההלכה אין שום מניע שתבצעו את העסקה, כרגע – עפ"י הדין – החררה בידך…". הרב שלי פסק מדיבורו, נשם עמוק והוסיף את המשפט הבא: "נכון, ההלכה לצידך ואף אחד לא יבוא בטענה כלפיך אם תרכוש את הנכס, אלא שיש כאן צד של צער אלמנה. קרוב לוודאי שכשהיא תשמע שהדירה נמכרה והכל בגלל העיכובים של הבנק או הרשויות שאין בכוחה כרגע לגבור עליהם, היא תזיל דמעה. וכי חסרות דירות בעולם? למה להתעסק עם דמעתה של אישה מיוסרת?"

עיניה של רעייתי הפכו רכות ונוגות.

המוכר אף הוא נאלם דום.

לחצתי לו יד בחום רב, וסיכמתי את המפגש בינינו: אתה איש יקר, ודירתך נפלאה ועונה בדיוק על מה שחלמנו ורצינו, וברוך השם גם מבחינה כספית יכולנו להתמודד עם המחיר. אבל דמעה של אלמנה. אתה מבין?"

ר' לוי, עַיין בפתח דבריי. ירדתי במדרגות עם לב צבוט ומכווץ. מצד אחד חשתי מאוכזב ושבור ומצד שני מעודד עם תחושת הצלחה שגברתי על היצר. אבל הדירה, אווף, הדירה החלומית, חמקה מבין אצבעותי.

 

פרק ב'

אגלה לך, שיש לי תפקיד מסוים במוסד ציבורי חשוב. למחרת בבוקר ערכתי בדיקה יסודית מה בעצם מעכב את המשכנתא של הגברת. נו טוב, לא נלאה אותך, מדובר היה בכמה פרטים טכניים תקועים, ולאחר שהפעלתי לחץ וקשרים מסוימים במקומות הנכונים הבטיחו לי שהעסק שלה מתקדם. נשמתי לרווחה.

אחרי הצהריים אחד, בעוד הנני משרך רגלי לכיוון דירתי, המכונה בז'רגון המשפחתי קופסת גפרורים, ידיד שלי – מנחם – על הקו. "פרויקה, באיזה רחוב אתה נמצא?"

נכנסתי כרגע לתחילת רחוב החבצלות. "עצור במקום…" הורה לי. משמאלך בנין מספר ארבע, עלה לקומה ראשונה, דפוק בדלת השמאלית של משפחת ירדני, הם מוכרים את הדירה, עוד לא שמו שלט, לך תציץ".

אדון 'קוטף סיפור', נכנסתי לדירה וכמעט נפלתי מהתרגשות. דירה יותר רחבה ונוחה מן הקודמת, הנוף יותר מרשים, היא קרובה למוסדות החינוך של ילדי ולקהילה שלי. בקיצור, אם ההיא היתה 100% מתאימה לנו, זו הנוכחית מתאימה במיליון אחוז, אם יש דבר כזה.

וכמה רוצה כבודו? שאלתי את ירדני המוכר.

"1.8 מיליון וסוגרים", אומר לי ירדני.

כעבור רבע שעה נכנסה אשתי, עשתה סיור זריז, תלתה בי עיניים דוחקות והבנתי הכל. מיד עשינו זכרון דברים. ועכשיו לסיכום הדברים – שים לב: מצאתי דירה גדולה ונוחה יותר, במחיר הרבה יותר זול, באיזור הרבה יותר נוח מבחינת הכל, והכי חשוב, לא היפכתי בחררה למרות שהתירו לי. חכה רגע ר' לוי, לא סיימנו…

פרק ג'

יצאנו רעייתי ואני מן הדירה מרוצים עד השמים, זיכרון הדברים בכיסי, המשכנתא תצטמצם בהרבה. הפינוי של ירדני זריז. צלצול בפלאפון הכשר שלי. על הקו האלמנה: "רציתי לבשר לך שכרגע הזרימו לנו את המשכנתא, ואנחנו בדרך לחתימת חוזה. תודה רבה לך מכל הלב".

(יתד השבוע, א' באדר ב' תשע"ט)

"מה אעשה?" – שאל עורך הדין את הרב. "אני מאמין מכל הלב שרק הקב"ה יכול להושיע אותי, אבל הבטחתי לו בעבר שיותר לא אבקש ממנו שום בקשה!"

שח הרב שלום שבדרון זצ"ל באחת מדרשותיו: הבה אתאר לכם מהי אמונה פשוטה המביאה לייחוד ה' מושלם. מעשה זה שמעתי מתלמיד חכם נודע אודות עו"ד ידוע באנגליה, שהיה שומר תורה ומצוות אך לא היה מהדר במצוות. באחד הימים הוא מופיע בפני הרב ובפיו שאלה: "נמצא אני בצרה גדולה בעקבות משפט גדול שמתנהל נגדי, בגין הגנה שהענקתי ללקוח רמאי שהפיל אותי בשקריו, ואינני רואה מוצא מלבד לפנות לבורא העולם, שהוא היחיד שיכול לחלצני ממיצר במצב כה מסובך".

מששמע זאת הרב הגיב בחיוב: "מצויין! אם כך תפנה אליו, לאביך שבשמים, ובקש ממנו רחמים. בוודאי ייעתר לתפילותיך!". השיב לו אותו יהודי: "זו צרתי! אכן מאמין אני בכל ליבי שהוא היחיד המושיע, אך הבטחתי לו כי יותר לא אבקש ממנו ישועה… ואיך לא אעמוד בדיבורי?"

משהבחין אותו יהודי כי הרב מתקשה להבינו, פתח לפניו את צפונות ליבו והחל לספר: "לפני מספר שנים הוזמנתי לאוסטרליה לצרכי עבודה. יצאתי לשהות של ששה-שבעה חדשים, לקחתי עמי בנסיעתי את בתי היחידה והאהובה שהיתה אז בת שבע שנים. בהיותינו שם באוסטרליה חלתה לפתע הילדה, ולאחר סדרת בדיקות התברר כי מדובר במחלה קשה ביותר. מיד פתחו בסדרה של טיפולים, אבל עברו כמה שבועות ומצבה הלך ונעשה גרוע יותר ויותר, עד שיום אחד – היה זה בשבת – אמר לי הרופא כי מצבה קריטי ולא נותרו לה אלא שעתיים-שלוש בלבד לחיות. הייתי מזועזע ונחרד לשמע הבשורה הנוראה, ולא ידעתי כיצד אוכל להושיע לבתי היחידה. בצר לי נזכרתי כי יש יחיד בעולם שממנו ניתן לבקש, אפילו אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, והחלטתי ללכת מיד לבית הכנסת.

"הרבה לא ידעתי אודות יהדות, זולת זאת זכרתי, שביום שהייתי בר מצוה לקח אותי אבי לבית כנסת והנחתי תפילין. לא השתהיתי, והתחלתי לחפש בית כנסת. היתה זו כבר שעת הצהרים, ואחר זמן מה מצאתי בית כנסת. הוא היה ריק מאדם אך לשמחתי הוא היה פתוח. נכנסתי פנימה, ובהיות לבי מר עלי פרצתי בבכי עז שנמשך שעתיים ללא הפוגה. בתוך בכיי שאגתי בצעקות: 'רבש"ע, אני מוכרח לבקש ממך דבר, ואני מבטיח לך שיותר לא אבקש עוד משהו! אני מאמין שרק אתה היחיד שתוכל להושיעיני בעומק צרתי. באתי לבקש ממך שבתי האהובה תישאר בחיים!'. עוד זמן מה התמוגגתי בבכיי, עד שלפתע חשתי הקלה פושטת בלבי. באותו רגע גמרתי אומר שמהראוי לחזור לבית החולים ולשאול למצב בתי. בשובי לבית החולים, ליד מיטת בתי מקדם הרופא את פני: 'דבר פלא מאוד מוזר אירע לנו. היא פקחה את עיניה!'. הרופא לא היסס וערך לה בדיקה, ובסיומה אמר לי: 'תראה, יש תקוה!'".

למחרת בבוקר כשחזר שוב האב לבית החולים, היא כבר ביקשה מעט מים. כך החל תהליך מופלא של שיקום הילדה, שכעבור שבועיים כבר ירדה מן המיטה. משהגיעה למצב זה החליטו מיד לעשות לה בדיקות יסודיות, והתוצאות הדהימו את כולם: נס ופלא! אין שום דבר! הרופאים השתוממו ממש ואספו את כל רופאי העיר כשהם מציגים בפניהם את הצילומים הראשונים לעומת הצילומים החדשים, וכולם הפטירו ואמרו שאין זה אלא נס משמים!

סיים עורך הדין את סיפורו ואמר לרב: "עתה הלא שמעת, הבטחתי לה' שלא אבקש יותר, ואיך אוכל להפר הבטחתי?".

אמר לו הרב: "אין בכך כלום. וכי חושב אתה שה', היחיד מכולם שיכול להושיע, יוותר מאחור למול תחנוני בניו שיכולים להיוושע רק ממנו? בקש בקשותיך והתחזק במעשיך, וה' הרחום והחנון ייעתר לך". מששמע כך הלך והתפלל שוב, ואמנם תפילתו הועילה לו והוא ניצל מן המשפט ויצא זכאי.

(הרב ב' הלחמי, יתד נאמן שמיני תשס"ט)

"סבא שלי היה רב"

אולי אתה מרגיש לפעמים שחסר לך משו ואתה לא יודע מה הוא. שים לב, הנפש היהודית מתגעגעת, ונמשכת אל הטעם המתוק של קרבת השם, הנשמה שלך רוצה עוד קצת מהתורה ועוד קצת מהמצוות. אם תשימו לב תוכלו לראות אנשים מבוגרים שרחוקים מהדת, ולזהות עליהם שהיו פעם דתיים, משהו בהם שונה, כמהה ומתגעגע לטעם של פעם, לתחושות הישנות שאותם הרגישו אחרי שלמדו קצת תורה וקיימו מצווה לכבוד בורא עולם.

כשם שאדם שלא טעם בחייו שוקולד לא יידע לעולם מהו טעמו, כך מי שלא טעם טעם של תורה ומצוות לא יכיר את מתיקות טעמן. אבל מי שטעם את הטעם הזה, גם כשהיה ילד, לא יוכל לשכוח אותו. יש לו כמיהה ומשיכה לדבר המתוק הזה שממלא את הנשמה באושר ובסיפוק. גם אם התרחק, אפשר לזהות ששפוכה עליו איזו נימה של צער, הנשמה שלו אינה שלמה עם המצב.

אבל אל דאגה, יום אחד הוא ישוב. הפתח קיים, הוא רק צריך למצוא אותו. לכן גם כשהוא התרחק, כדאי לו להשאיר פתח, שתמיד יוכל לשוב.

 

הנפש מזהה את האמת

אין יהודי שאין לו ניצוץ של קדושה. גם ליהודים הרחוקים ביותר יש רגעים של געגועים, של כמיהה להיות שייכים אל האמת הנצחית.

פעם התקיים סמינר במלון 'המלך שאול' באשקלון. כשהגעתי למקום הייתה שם ניידת משטרה. מה קרה? אחד השכנים התלונן שמרעישים בקומת המרתף של המלון, ומפריעים לו לישון… ידעתי כי מדובר בהצקה מכוונת ובתלונה קנטרנית. בכל לילה התקיימו במרתף אירועים רעשניים, מסיבות הוללות והכל בסדר. דווקא הסמינר מפריע לו?

הבטחתי לשוטרים כי נקפיד לא להרעיש, אך הם חזרו שוב ושוב, עד שלבסוף הם הופיעו עם השכן. ומה אמר השכן? "תאמינו לי, יש לי סימפטיה לדת, אבל דעו לכם, אם תרעישו ותפריעו לי לישון, אני אנקום בכם"…

ניגשתי אל אותו אדם, הנחתי עליו יד ידידותית ולקחתי אותו הצידה , הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: "תגיד לי את האמת, נכון שמה שמפריע לך לישון זו דמותו של הסבא שלך, שהיה יהודי שומר תורה ומצוות? תהיה אמיתי אתי, נכון בתוך תוכך היית רוצה להיות כאן, בסמינר, יחד עם כל שאר המשתתפים שמגלים את האור? לא הרעש מפריע לך, מפריע לך שהם זוכים לשמוע דברי תורה ואתה לא. כואב לך שאתה לא יחד איתם, הקנאה מניעה אותך. נכון או לא?"

ראיתי איך העיניים שלו מתחילות להצטעף ולהתמלא בדמעות. ואז הוא הודה לי "סבא שלי היה רב" ואכן בסתר ליבו יש לו משיכה להשתתף בסמינר…

כמובן הוא ביטל את התלונה ושלח את השוטרים לדרכם.

כך הוכחתי שוב לחברי הצוות שנכחו במקום, אלו שמארגנים את הכנסים הללו מטעם ארגון 'ערכים', כי אין רשעים בעם ישראל. כל אלה שמנסים להצר את צעדינו, עושים זאת מכאב, מקנאה, מתסכול, מהתמרמרות – לא משנאה אמיתית. כואב להם לראות אחרים קרובים אל השם – והם  רחוקים. קשה להם להודות באמת הזאת. אלמלא כל הגורמים המונעים שיש להם, היו מצטרפים מיד.

 

כל יהודי מסוגל לצאת מהבוץ

יש לנו הבטחה מבורא עולם שעם ישראל יוכל תמיד לחזור בתשובה על החטאים שלו. גם במצב הקשה ביותר, השם לא יתן ליהודי שליבו יכביד עליו את רצון ההתקרבות והחזרה וכך יוכל תמיד לשוב אל אלוקיו!

אם יחשוב אדם בלבו: אחרי ששקעתי בתוך בוץ, איך אפשר לצאת מהבוץ הזה? אומרים לו : אל דאגה, אם יצאנו ממצרים, שמה התנהגנו בהרבה תחומים כמו גויים, גם אתה יכול לצאת!

אבל איך זכו עם ישראל לצאת ממצרים? בזכות מסירות נפש!

אתה שואל איך לצאת מהבוץ? אם אתה באמת רוצה לצאת – תוכל! תעשה משהו במסירות נפש, ואז תראה שהשם יעזור לך. מסירות נפש תמיד מועילה לקבל מהשם שפע של עזרה בדרך להצלחה! אנחנו רואים זאת על כל צעד ושעל. פעמים רבות השם נותן לאדם ניסיון שנראה לו גדול וקשה, ואם הוא עומד בו במסירות נפש, פתאום הוא רואה שההר הפך למישור, כל הקושי נעלם.

('אריה שאג' פורים)

 

 

המומחה לתזונה מס' 1 בעולם

הרב אשר קובלסקי

אחד התחומים המפותחים והנחקרים ביותר בעולם, הוא תחום פיתוח היכולת הלימודית והאישית. מיליוני אנשים עוסקים בענף, מאות אלפי מאמרים נכתבו, רבבות חוקרים עוסקים בנושא ברציפות, אלפי ספרים יצאו לאור ומאות המלצות כבר הופיעו, הוכחשו, והומלצו שוב… תעשיה שלמה עוסקת בנושא, חוקרת את השפעת המזון, תוספי המזון, השינה, הפעילות הגופנית ועוד, וכולם ממוקדי מטרה אחת: לשפר את המוח האנושי, לתת לו יותר יכולות לימודיות בקשב ובריכוז גבוה.

תחום הקשב והריכוז עומד היום בראש סולם העדיפויות החינוכי, מהגיל הרך, דרך הנוער המתבגר ואף רבנים דגולים ורופאים מומחים – כולם שואפים לשיפור הקשב והריכוז שלהם, מבינים שרק בזה תלויה מידת הצלחתם בתפקידם. ככל שאדם משפר את יכולתו ללמוד, להבין, להפנים ולנתח – כך הוא הופך טוב יותר, מקצוען יותר, מומחה גדול יותר.

אין ספק, שיפור היכולת הלימודית שלנו הוא מהמשימות הראשונות ביותר במעלה. הכל מחפשים את הנוסחה הבטוחה, התפריט והתזונה שיבטיחו את השיפור הזה, את פיתוח המוח והלב, את יכולת הקשב והריכוז, את פיתוח ההבנה ויכולת הניתוח שלנו. כולנו רוצים לגלות את הנוסחה המנצחת, המבטיחה את אותו שיפור נשאף ביכולותינו הלימודיות, וכל המחקרים שנערכו עד כה – עדיין לא מבטיחים תוצאות במאה אחוז, עדיין לא מסוגלים להבטיח תוצאות מושלמות לכולם…

בורא עולם חושף בפנינו את הנוסחה המנצחת, שהשימוש בה מבטיח את אותה הצלחה נשאפת, את פיתוח יכולות ההבנה שלנו, ומשפר פלאים את היכולת הלימודית שלנו.

בורא עולם מגלה, שהתזונה הכשרה היא המפתח, היא נוסחת הקסם להצלחה הלימודית. אוכל מוקפד בכשרותו – מועיל ומחזק, מוביל ומפתח. אוכל שחלילה אינו כשר, מאכל שאינו ראוי לאכילה – מטיל ארס בנפש האדם, מזהם את יכולת ההבנה שלו, אוטם את מוחו מהבנה ומונע משכלו להתפתח.

זה תפריט שהוא נוסחת קסם, עתיקה ומובטחת בחתימתו של המדען הטוב בעולם – כביכול, המכיר את כל מוצרי המזון שבעולם, ומי שברא את כל סוגי התזונה, כך שבוודאי שעד כמה שניתן לומר זאת הוא המומחה לתזונה מס' 1 בעולם. רק בורא עולם שיצר וברא את כל אלה ויודע מה הם מרכיביהם, גלויות וידועות לפניו תוצאות המחקרים שלעולם המדעי אולי ייוודעו רק בעוד מאות שנים לפחות, והוא מזכה אותנו בנוסחת תזונה שמימית ומועילה, שתוביל אותנו לשיפור החיים ולפסגות שאיפותינו בכל תחומי החיים.

כל מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית, יודע שהיא ספוגה ברבבות סיפורי גבורה, של יהודים שמסרו נפשם בהקפדתם על אוכל כשר, תוך הרעבה עצמית ארוכה ולפעמים גם כשנגזר עליהם לשרוד בתת תנאים ממש. כי אוכל לא כשר, בכל מצב ובכל תנאי, יש לו השפעה כה הרסנית על הנפש, שלא משנה באלו תנאים ייאכל ובאלו מצבים יתפשרו עליו, עדיין השפעתו המזיקה והרעל הטמון בו מזיק כל כך, מטמטם כל כך, הורס כל חלקה טובה במוח היהודי.

מאידך, ההשפעה החיובית של אוכל כשר – אינה רק לאדם האוכל אותו, אלא נטמעת בדמו ועוברת הלאה גם לדורות הבאים, ומזכה גם את ילדיו בנפש טהורה וקדושה. וכפי שמגלה הרמב"ן והובאו דבריו ב'ראשית חכמה': 'אם ייבדל האדם מן המאכלים האסורים, יזכה בבנים קדושים וטהורים!' – פשוט וחלק: יהודי הזוכה להקפיד על כשרות מאכליו, מבטיח לו הרמב"ן ילדים קדושים וטהורים, כמשאת נפשם של כל אב ואם בישראל!

כמה כדאי לקחת את המסר הזה, להבין שכשרות המאכלים אינה רק ענין של העדפה אישית, אלא יש לה השפעה דרמטית על הבריאות ועל יכולת ההבנה שלנו, ומשפיעה באופן ישיר גם על הצלחת וצמיחת ילדינו.

לא פעם עלולים לצוץ התירוצים הקבועים: 'זה מחוץ לבית', 'מה כבר יכול להיות בזה', 'ראיתי את פלוני אוכל מזה', ועוד כיוצא באלה. זה מרגיע את המצפון לרגע, אבל אם המאכל איננו כשר במאה אחוז – הנזק הנגרם לנו הוא מיידי וגם ארוך טווח, הרבה יותר מהתועלת הרגעית מאכילת המאכל.

הבה נקבע בנפשנו כי איננו מתפשרים, מקפידים ביתר שאת על הכשרות הנהוגה במקומנו ושאותה קיבלנו במסורת אבות. וגם בימי הקיץ כשיוצאים לטיולים ולא פעם מצויים במקומות נידחים, כשמתכננים את החופשה המשפחתית או כשיוצאים לקניות – בודקים בשבע עיניים, בוחנים בכפל כפליים. כי אנו רוצים לאכול רק את הכשרות הטובה ביותר עבורנו, כדי לזכות בחיים איכותיים יותר, בריאים יותר, ומבינים הרבה יותר, לנו ולילדינו!

 

גילוי שחולל מהפך!

היה זה לפני קרוב למאתיים שנה, בראש חודש סיון שנת תקצ"ו (מאי 1836). העיר לומז'ה לבשה חג, רחובות העיר צוחצחו ומורקו מבעוד מועד, בית הכנסת הואר באור יקרות וכל הקהל כבר יצא אל פאתי העיר, ממתין לבוא המרכבה המיוחלת. יום חג הוא לעיר לומז'ה, תושבי העיר התעטפו במלבושי כבוד וילדי העיירה התלבשו בבגדי שבת כבר עמדו משני צידי שער העיר, ממתינים לרגע הגדול…

הגאון הצדיק הרב עקיבא איגר גאון העולם ששמו נודע למרחוק, עתיד להגיע בעוד שעה קלה ללומז'ה. לב מי לא נרגש, אין נפש יהודית שאינה רוטטת. תלמידי החכמים התכוננו בקושיות סבוכות, אנשי המעש ערכו את ההכנות הטכניות לביקור המרומם, וידיהן של נשות החיל לא משו מלסדר ולהבריק, לנקות ולבשל, להכין ולערוך…

בשעה היעודה נראתה המרכבה מגיחה מן האופק, ואך ירד ממנה הגאון פרצו כל התושבים בשירה אדירה, וליוו את הגאון אל בית האכסניה. נקבעו שעות מסודרות לימי הביקור, מתי ימסור הגאון דרשות, באלו שעות יקבל קהל, היכן יתפלל ובאלה אירועים ישתתף. הכל נקבע מראש, ובהגיע שעת קבלת הקהל – צבא קהל גדול על בית האכסניה, נכנסים ומתברכים, שואלים ונענים, מביטים ומתרגשים.

בין הבאים, נראו גם יהודי בשם הירש לייב ורעייתו עטיל, ובנם בן ה-15, משה נח. אך נכנסו לפני הגאון, ומיד פרץ שטף דמעות מעיניה של האם: 'רבינו הגדול, את עצתך אנו שואלים וישועתך אנו מבקשים. משה נח יקירנו זה, התברך בכשרונות טובים ומועילים, אין כמוהו לפענח תרגילים בחשבון, חידות סבוכות, תשבצים קשים… כל זאת עד לרגע בו הוא פותח את הגמרא הקדושה, וכל המילים כמו מרקדות לפניו, ראשו אטום, אף מילה אינה מובנת ואף אות לא מאירה!'

האישה התייפחה ארוכות, והוסיפה: 'תשעה אחים לו, למשה נח שלנו, כולם עילויים המתמידים בתורה, עדיים לגאון ותפארת. גם משה נח עילוי ומוכשר, אך כל זאת במקצועות החול בלבד, כשמגיע ללימודי קודש – הכל אטום וסתום בפניו. הגמרא כמו סגורה וחתומה בעיניו, והוא לא מבין בה מילה. מה נעשה?'

רבי עקיבא איגר הקשיב לזעקתה ונאפף שרעפים. הכאב שעלה מדבריה היה גדול, והמצוקה שהציגה – אכן לא מובנת ולא פתורה. ילד כבן 15 שמבין הכל, מוכשר וגאון, אך רק התורה חתומה בפניו… כמה כואב! הוא הרהר קלות, ואז השיב: 'ראו נא! אנו יודעים כי מאכלים אסורים הם שיכולים להשפיע לאטום את המוח, לסגור את חדרי הלב מהבנת דברי התורה. אין זאת אלא שכנראה בנכם נכשל מתי שהוא במאכל שכזה, ולכן עלתה לו כזאת…'

האישה שמעה את דבריו, וקפצה כנשוכת נחש: 'רבינו הגדול! הרי מעודנו אנו כה מקפידים וזהירים בכשרות המאכלים, רוכשים עופות רק מהשוחט המומחה ביותר ומדקדקים בכשרות המאכלים. האומנם? כיצד קרה הדבר, ואם קרה – המעוות לא יכול לתקון, האם הנזק אינו בר תיקון?'

רבי עקיבא איגר נאנח בצער, והשיב: 'אני מאמין שאתם שמורים וזהירים, ובאמת קשה לדעת כיצד זה קרה, אך ברי לי כי אטימת הלב מהבנת התורה – מקורה במאכל שאינו כשר, שאין לדעת כיצד הגיע לפיו, אולי במקומות זרים או מי יודע היכן ומתי…'

הגאון עצר לרגע, מניח להורים לעכל, ומיד גילה להם דרך תיקון: 'אך אוכל לגלות לכם דרך, כיצד ניתן בכל זאת להציל את הילד, לפתוח לו את הראש ולהעניק לו את היכולת להצליח בלימוד התורה. הדרך הזו היא לעמול בתורה מתוך הדחק, המון לימוד תורה מתוך הדחק, שיעמול הרבה בתורה מתוך הדחק' – שב הגאון על דבריו האחרונים כמה פעמים, ובירכם בשלום.

הם יצאו מעמו המומים ונסערים, מצחם חרוש קמטים, מגלגלים בזכרונם את שנות חייו של בנם. רבי צבי הירש ורעייתו ערכו כמה בדיקות, תחקרו את הילד מתי אכל מחוץ לבית, אולי נקלע פעם לשמחה לא צפויה או נתקע בדרך במקום כלשהו. אפס, כי לא נמצא כל פתרון לתעלומה… גם הילד עצמו היה שותף למאמץ, ובסופו של דבר נזכר כי היה פעם אחת, בה הלך לחתונה ללא ידיעת הוריו, לפני כעשר שנים…

'כשהייתי בן חמש', סיפר הילד לאט לאט, דולה את הפרטים מירכתי זכרונו, 'זכורני שפעם אחת שבתי מהחיידר, ועברנו דרך המלון שבעיר, בו נערכה חתונה. זה היה בימי החנוכה, וכיוון ששבנו מוקדם מהלימודים – החלטנו להציץ בחתונה המפוארת שנערכה במלון. בדיוק נקלע המחותן לפנינו, והציע לנו לאכול ירך עוף. מי יודע, אולי בזה מדובר?'

ההורים התפלאו מאוד, הן המלון המדובר ידוע בכשרותו המוקפדת, ובעליו – הוא יהודי ירא שמים אליעזר טרונק שמו, שקשה להאמין שיצאה מכשלה מתחת ידו… האירוע המדובר נחקר ונבדק, פנקסים מצהיבים ומאובקים הועלו מהמרתף, עד שהתברר שמדובר בחתונתו של יהודי בשם י. א. שנישא בזיווג שני ביום שני דחנוכה שנת תקפ"ו…

בירור נוסף העלה, כי חתונה זו נערכה בניגוד לדעת גדולי הדור שאסרו את קיומה, ובראשם הצדיק הרב המכונה 'בעל התניא' שאף כתב מכתב חריף וחמור כנגדה, וגם אסר על השוחטים לשחוט עבורה שום בהמה ועוף, והוסיף ופסק כי: 'אם ישחטו – תהא שחיטתם נבילה! ואסור יהיה לאוכלה' – כלשונו במכתבו. אלא שהמכתב הגיע ללומז'ה הרבה אחרי החתונה המדוברת, שנערכה בשוגג מבלי שאיש מתושבי לומז'ה ידע על האיסור החמור…

'ומכאן', – סיים הירש לייב לחבר את הפאזל ודיווח לרעייתו ולבנו – 'מכאן המאכל האסור שטמטם את מוחו של בננו משה נח, והוביל לכך שהוא לא מצליח להבין אף מילה מדברי הגמרא…'

לנוכח הגילוי המרעיש, נחרד ליבם של ההורים ושל בנם הקטן. התברר כי גדול הדור צפה למרחוק, הילד אכן נכשל במאכל אסור לפני עשור, ומאז – הדבר משפיע עליו. אין לו תקנה זולת ריבוי לימוד תורה מתוך הדחק כפי שציווה הגאון, ולא נותר אלא להתחיל במלאכת התיקון, ולשולחו למקום תורה בו יעמול בתורה מתוך הדחק…

לאחר פרק זמן קצר שהוקדש לבירורים, ולאור רצונו הכנה של הנער ששאף לתקן את הנזק שנוצר וביקש לזכות להבנת דברי הגמרא, הוחלט לשולחו לירושלים של מעלה של אותם ימים, שגאונים עמלו בה בתורה מתוך דוחק. בעיניים מצועפות בדמעות נפרדו בני המשפחה ממשה נח הצעיר, וליווהו לספינה הנוסעת לארץ ישראל. לאחר מסע מייגע הגיע הנער לירושלים, ושם פעמיו לבית מכרו של אביו, הגאון רבי יעקב קאפל שפירא, מדמויות ההוד של ירושלים באותם ימים.

הוא הביא עמו מכתב, בו כותב אביו לידידו: 'בהמשך למכתבי הקודם, בני משה נח עולה לירושלים בכוונה טהורה ללמוד תורה מתוך הדחק. הנני מבקש ממך, שמור עליו כבבת עין, מפיתך בלבד יאכל, וממשקה ביתך בלבד ישתה, ועל שולחנך יסב. חנכהו ללמוד וליגע בתורה מתוך התמדה, כי תורה מתוך הדחק לא מצאתי אלא בירושלים, ומשום כך הנני שולחו לשם…'

ואכן, רבי יעקב קאפל פתח את ביתו בפני האורח, והתמסר לסייע לנער לעמול בתורה מתוך הדחק, כשאיפתו הטהורה. הנער החל לעמול בתורה בבית מיטיבו, ולאט לאט חש כי שערי הגמרא נפתחים בפניו. כשראה לראשונה שהוא מבין את קושיית הגמרא, התלחלחו עיניו בדמעות אושר טהורות, וכשהצליח לחזור על הקושיא והתירוץ בעל פה – עיניו ברקו באושר, דומה שלא היה מאושר ממנו…

וכך, במשך שלוש שנים, הוסיף הנער ועסק בתורה מתוך הדחק, כשמזונו מצוי בצמצום רב והוא מתאמץ להימנע ממותרות ולהסתפק במועט. ואכן, הנער עלה ונתעלה במעלות התורה, עד שזכה אף להיבחן אצל הגאון רבי שמואל סלנט – רבה של ירושלים באותם ימים, אשר מצאו כחריף ובקי, והציע את העילוי הצעיר לחתן לביתו של רבי יוסף קובנר, ועד סוף ימיו המשיך רבי משה נח לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה…

סיפור מטלטל זה, המופיע בספר 'ירושלים של מעלה' בפירוט רב, חושף בפנינו את הכוח העוצמתי הטמון במזון אותו אנו אוכלים. כי המזון שאנו מכניסים לפינו הופך לחלק מאיתנו, וגם אם הילד קטן ורך בשנים – המזון אותו הוא אוכל משפיע על כל חייו, ורק כשנבטיח שהוא כשר בהחלט, בלי תירוצים, בלי פשרות, בלי פקפוקים – רק כך נבטיח שהמוח יישאר זך וצלול, מסוגל להבין ולקלוט, להתעמק ולהתעלות.

ואם חלילה נכשלנו, שגגה נפלה בידינו והגשנו אוכל לא מספיק כשר – התיקון הוא בעמל בתורה מתוך הדחק, כי התורה היא קוד שמפצח את אטימת הלב וסתימתו. אך הרבה יותר כדאי להימנע מהטעות הזו מראש, להבטיח ולהקפיד היטב על כשרות המזון שלנו, ועל כשרות המזון שאנו מעניקים לילדינו. רק כך נבטיח להם את איכות החיים הטובה ביותר, ואת מיטב הכלים והיכולות לגדול, לפרוח ולהצליח, ולהרוות אותנו במלוא חופניים נחת!

 

"כשחזרתי הביתה, הזדעזעתי לגלות שהחדר שלי התמלא בחגבים! לא היה לכך שום הסבר טבעי…"

עם ישראל קיבל מתנה מאת השם, תורה ומצוות, זאת המתנה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל, החיים בצילן של קיום מצוות התורה הינם חיים אחרים, חיי גן עדן כבר בעולם הזה.

613 מצוות קיבלנו על עצמנו. בספר 'החינוך' מפורטות כל המצוות ושורש טעמיהן. אחת המצוות היא מצוה מספר 152: "שלא להכנס שתוי יין במקדש וכן שלא יורה שתוי". כלומר, שעבודת בית המקדש הלא היא עבודת הכהנים והקרבת הקרבנות ושאר עבודות שהיו עושים בבית המקדש, הייתה צריכה להיות בצלילות ולכן נאסרה על העובדים שתיית יין ומשקאות משכרים, וגם הרבנים שקובעים ומכריעים בהלכות ובהוראות כיצד ינהג עם ישראל במקרים שונים, גם להם אסור לתת הוראות במידה והם שתויים …

שורש טעם המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים יקרים וחשובים כל כך, כמו ענייני המקדש ודברי התורה, רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומסוגל לכוון בכל מעשיו מה שנקרא 'מפוקס'…

למדנו מכאן שדברי תורה צריכים שכל מיושב ולא מעורפל ובטח לא מבושם באדי אלכוהול. וכן הדבר ידוע לכל לומד… שאם אין דעתו מיושבת, יקשה עליו להתרכז, וכשאין ריכוז, הלימוד יהיה בעל ערך נמוך. מהסיפור הבא נוכל ללמוד שמי שמפריע לישוב הדעת של לומדי התורה, נענש.

סיפר לנו תלמיד חכם המכהן כמשגיח רוחני באחת הישיבות הגבוהות באזור המרכז. לא תמיד אפשר לראות את האמונה בעיניים, אבל אם קורה שהשם מנהל את העניינים כך שכל מי שמתבונן, רואה שיש בורא לעולם, צריך אכן לפקוח את העיניים, ולראות!

שכן המתגורר בסמיכות לישיבה, הממוקמת באזור שקט במיוחד, יצא בתוקף נגד הרעש של לימוד התורה הנשמע מאחד המבנים. המדובר היה במבנה המשמש כאחד מחדרי השיעורים, והשכן תבע מהישיבה להפסיק את השיעורים, ולפרק את המבנה.

ראש הישיבה והמלמדים ניסו להרגיעו, ואף הבטיחו לו שידאגו להנמיך את הקולות הנשמעים מהחדר, אבל שום דבר לא עזר. השכן המשיך לתבוע להפסיק לחלוטין את אמירת השיעורים.

הישיבה נאלצה לציית לתביעת השכן, פירקו את המבנה, ובלית ברירה הועברו השיעורים למבנה אחר. ומה קרה בסופו של דבר?

בשטח עליו עמד המבנה הראשון, נוצרה שלולית מים לא גדולה במיוחד, ובפתע פתאום הגיעו לשם המוני-המוני צפרדעים שהחלו לקרקר בלילות, והרעש שנשמע היה ממש בלתי נסבל. השכן ניסה להפעיל אמצעים שונים על-מנת לסלק את הצפרדעים, אבל כל המאמצים שנעשו לא הועילו במאומה, ממש כמו במצרים…

הצפרדעים נשארו במקום, וגם מומחים שהגיעו לזירה לא הצליחו להבין מדוע הצפרדעים אינן מסתלקות, למרות כל האמצעים המקצועיים שנעשו בשטח, ולמרות שהשלולית לא הייתה גדולה. הרעש גבר מלילה ללילה עד שהשכן יצא מדעתו, ונאלץ לעזוב את דירתו בבושת פנים, ולעבור למקום אחר

לא נשאיר את המעשה הזה רק בשטח הישיבה ההיא, אלא נעתיק אותו גם אלינו, אל החיים שלנו, אל הבית הפרטי שלנו, ונבין שלא יתכן שאדם עושה דבר נגד רצונו של השם ויצא נקי. העונש בוא-יבוא, במוקדם או במאוחר. בעולם הזה, או בעולם הבא.

ולכן, אין לנו אלא לעשות תמיד רצון קוננו באהבה ובשמחה, מתוך הבנה שמי שעושה כך, הוא המאושר באדם.

 

מצוות בדיקת סימני חגבים

בתורה הקדושה, בחומש ויקרא מופיעות הנחיות ברורות מה מותר ומה אסור לאכול, התורה גם נותנת סימנים מיוחדים לחיות מסוימות, בעוד שחלק הזנים כשרים באכילה. זנים אחרים שיחסר בהם סימנים הרי הם אסורים באכילה

נספר כאן דבר מופלא שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ז"ל. לבית של גיסי הרב חיים קנייבסקי, הגיע אדם צעיר שהיה נתון בסערת-נפש גדולה, ואמר שברצונו לבקש מחילה מהרב. כששאלו אותו מה קרה? סיפר את הסיפור הבא:

"בישיבה לבעלי תשובה בה אני לומד, הזדמן לנו ללמוד על כשרות החגבים, אלו זנים כשרים באכילה ואלו לא. מגיד השיעור סיפר שכאשר הרב קנייבסקי עסק בלימוד הלכות אלו, הגיע לפתע חגב אל החלון שלצידו ישב ולמד.

"הרב קנייבסקי צפה בסימני החגב, ועל פי מה שראה, כתב את ההלכות בספרו". זה היה סיפור פלאי איך שבתזמון מושלם, בורא עולם שולח חגב במיוחד לחלונו של הרב קנייבסקי וממחיש לו את לימודו.

הבחור המשיך לספר שכאשר שמע את הדברים יוצאים מפי המלמד שלו שמסר את השיעור, הגיב ואמר 'אני לא מאמין לסיפור זה'… "והנה, כאשר חזרתי לביתי, הזדעזעתי לגלות שהחדר שלי התמלא בחגבים! לא היה לכך שום הסבר טבעי, כי בחדרי הבית האחרים לא היה ולו חגב אחד, וגם בכל האזור לא הסתובבו חגבים.

"הבנתי מיד שהדבר בא אלי כעונש מן השמים, על שזלזלתי בכבודו של הרב קנייבסקי, ולכן באתי עתה לבקש ממנו סליחה", אמר הבחור בקול מלא חרדה.

הרבנית קנייבסקי סיפרה לי שבעלה שמע את הדברים, חייך בענווה מרובה, ואמר שכמובן הוא מוחל. הנוכחים בחדר התרשמו שענוותנותו היא כה גדולה, עד שאין הוא מתייחס לכך כלל.

לאחר מכן חזר הצעיר לביתו, ואז אירע הפלא השני, כל החגבים נעלמו כלא היו!

 

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)

אילו דברים צריכים הכשר במטבח? ומה תפקיד משגיח הכשרות במקום?

שאלה

שלום רב!
אני צריכה לענות לכמה שאלות בשביל עבודה בתושבע, אשמח לקבל תשובות לשאלות הבאות ממשגיח כשרות (אם אפשר פירוט על המקום, בשרי או חלבי וכו'):
1. אילו דברים צריכים הכשר במטבח?
2. כיצד שומרים על הכשרות במטבח? (כלים, מוצרים, בשר/חלב, ירקות, בישול וכו')
3. מה תפקיד המשגיח כשרות במקום?
4. מתי אדם הרוצה להקפיד על כשרות יכול לאכול בצורה רגועה?
תודה רבה מראש!

 

תשובה

שלום רב!

אין לנו משגיח כשרות שיכול לענות לך, אך בכל זאת אכתוב תגובה לפנייתך.

התשובות לשאלותייך מכילות הרבה מאד פרטים, ולא ניתן במסגרת זו להקיף את כל העניין, לכן אתייחס בזאת בעז"ה רק לכמה נקודות מתוך כלל הדברים:

צריך הכשר במטבח על הפרדה בין בשר לחלב, על הכנסת מאכלים (כגון חומרי גלם) רק עם כשרות, על בדיקת תולעים במאכלים הנצרכים לכך, על הפרשת תרומות ומעשרות וחלה, על הכלים שלא יהיה בלוע בהם איסור ועוד.

לגבי ההפרדה בין בשר לחלב, צריך שיהיה חלק של המטבח ששם יהיו הכלים החלביים, וגם השיש שם יהיה חלבי, וחלק אחר של המבטח ששם השיש והכלים יהיו בשריים.

לגבי מוצרים, צריכים לשים לב שרק מאכלים עם חותמת של גוף כשרות שאפשר לסמוך עליו יכנס למטבח.

לגבי פירות, ירקות, קטניות וכו', אם לא בטוחים שהפרישו מהם תרומות ומעשרות, יש לעשות זאת.

צריך גם לבדוק תולעים ממאכלים מסויימים, לברור את האורז ולנפות את הקמח.

המשגיח צריך לפקח שכל הנ"ל ועוד נעשים כהוגן.

אדם הרוצה להקפיד כמו שצריך על כשרות, יכול לאכול רק מאכלים שיש עליהם הכשר מהדרין או במקומות שיש עליהם הכשר מהדרין. ישנם הרבה מקומות שיש להם תעודת כשרות רגילה ולא מהדרין, ולא מקפידים שם על כל מה שחייבים להקפיד.

בברכה

יעקב

קבלת התורה מאהבה בפורים

הגמרא מספרת לנו שבתקופתו של מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, עם ישראל קיבל על עצמו מחדש את התורה.

במעמד הר סיני, שם הייתה קבלת התורה הראשונה, אמנם עם ישראל קיבל על עצמו על התורה בשלמות, אך שם הם הוכרחו לקבל את התורה, כפי שכתוב (שמות י"ט, י"ז): "ויתיצבו בתחתית ההר", וחז"ל לומדים במסכת שבת (דף פ"ח ע"א) מפסוק זה: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם"

בימי הפורים, עם ישראל שוב פעם קיבל התורה, אך הפעם קבלת התורה הייתה מתוך אהבה ורצון מושלמים, וכך נאמר שם בהמשך הגמרא: "אמר רבא, אף על פי כן, הדור קבלוה (חזרו וקיבלו אותה) בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט', כ"ז) 'קימו וקבלו היהודים' – קיימו מה שקיבלו כבר".

מה גרם לעם ישראל לקבל את התורה מחדש בפורים ומה הביא אותם לידי דרגה כה גבוהה של קבלת התורה באהבה?

הגורם לכך היה השתלשלות העניינים המוזכרים לאורך המגילה. פרטי סיפור המגילה רבים וארוכים, אך באופן כללי רואים שני מהלכים לאורך הסיפור. המהלך האחד הוא התעוררות התשובה שהייתה ליהודים באותו זמן, והמהלך השני, שבא בעקבות ומחמת המהלך הראשון, הוא הניסים הגדולים שהתרחשו להם באותה עת וההכרה באותם ניסים.

לגבי המהלך הראשון של התעוררות בתשובה, חז"ל מספרים במסכת מגילה (דף י"ב ע"א) שגזירת השמד הנוראה שנגזרה אז בשושן, באה בעקבות חטאם של עם ישראל אשר נהנו מסעודתו של אחשוורוש. למרות שמבואר שלא היו בעיות כשרות באותה סעודה, מכל מקום החיבור הזה לתרבות של הגויים לא אמור להיות בגבולנו. ליהודים יש דברים אחרים מהם הם צריכים להנות, לא להנות מסעודות של מלכים.

אכן, עם ישראל עשה על כך תשובה גדולה, ואף צם שלושה ימים ולילות, התפללו והתחננו לה' יתברך, ובזכות כך זכו לנס ההצלה הגדול.

לגבי המהלך השני, רצף ההתרחשויות שארעו ביום הפורים היה כה מיוחד וכה גדול, עד שראו בחוש את הנהגת ה' המופלאה שיש בעולם, ולא זו בלבד, אלא אף ראו שה' מנהיג גם את כל ההתרחשויות הטבעיות. הטבע נשלט ונעשה רק ע"י הבורא יתברך.

הגמרא אומרת (מסכת חולין דף קל"ט ע"ב) ששמה של אסתר רמוז בתורה בפסוק (דברים ל"א, י"ח): "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". אסתר מגלמת את תקופת ההסתר של הקב"ה. כשעם ישראל גילה שגם בתוך ההסתר הכפול והגדול הזה "אין עוד מלבדו" ואין שום מקרה בעולם כלל, הוא זכה לעליה רוחנית גדולה עד מאד ולדבקות עצומה בקב"ה.

בסופו של דבר, עם ישראל הגיע למצב שמרוב "אהבת הנס שנעשה להם" (לשון רש"י שם), הם קיבלו את התורה מחדש בדרגה כה עילאית וגבוהה.

עלינו להדבק בדרך אבותינו ולקבל אף אנו על עצמנו את התורה באהבה ובשמחה גדולה.

דינמיט, חזיז, בזוקה או טיל שורק, מה אתם מפוצצים בפורים?

נראה שמשנה לשנה הולכות ומתמעטות התופעות שהיו מסימני ההיכר של הימים שלפני פורים – קולות הנפץ המבעיתים של הדינמיט ושאר חומרי המשחית למיניהם. האכיפה המחמירה בשנים האחרונות, לצד השפעת ההורים והמחנכים וההסברה המקיפה בנושא, תרמו לצמצום התופעה, אם כי עדיין לא הביאו למיגורה.

הרב יצחק זילברשטיין סיפר לאחרונה סיפור מפחיד שאתם חייבים לקרוא:

בציבור החרדי, עולם השידוכים ההיכרות והחתונה, בין החתן לכלה מתחיל אצל ה"שדכן", תפקידו להציע להורי המיועד/ת את הצעתו, ולהעביר את האינפורמציה לשני הצדדים, וכאשר המשפחות קרי: הורי החתן והכלה שבעי רצון מהנתונים שמועברים אליהם ע"י השדכן, מתקדמים לשלב הבא בו החתן והכלה נפגשים מספר פגישות ומוצאים את המשותף ביניהם, וברצונם יתקדמו לשלב הבא ויקימו בית נוסף בעם ישראל

מספר הרב זילברשטיין: "מעשה נורא הגיע אלי בימים אלה, ממשפחה שהציעו לה בחור מצוין, מתמיד וירא שמים, שהיה לו שם טוב של אדם איכותי ומצויין. הבעיה הייתה שלאותו בחור יש כמה אחים שהתחתנו כבר, ואצל כולם התגלו צרות מצרות שונות, שלא ניתן אפילו להעלות על הכתב. ומשכך באו בני משפחת הבת ושאלו אותי האם יש מה לחשוב ולברר על ההצעה הזו, או שאולי לאור מה שקורה עם אחי החתן שפקדו אותם צרות לאחר החתונה, יש לחשוש מהצרות הללו, שכן כל בר דעת יכול היה לראות שמדובר בקללה הרובצת על המשפחה הזו, ומי יודע איזו קללה תרבוץ גם על החתן המוצע לה…

"כשהתחלתי לברר אודות משפחת החתן המוצעת התגלה לדאבוני פרט מדאיג מאוד, ומה התברר? אביו של הבחור היה אחד המפיצים הגדולים של כל סוגי חומרי הנפץ לפורים, הדינמיט, חזיזים, ושאר מוצרים מתפוצצים המחרידים ומבהילים את כל שומעיהם, ובבניין שבו התגורר, הייתה אשה זקנה, שהפיצוצים הללו הרעידו את ליבה וגרמו לה לחרדות מרובות. היא ביקשה והתחננה אליו שיפסיק למכור את הדינמיט, אבל הוא לא לקח אותה ברצינות רבה מידי והמשיך למכור לכל החפץ. יום אחד, כאשר נשמע בבנין פיצוץ עז כתוצאה מהתפוצצותה של דינמיט, קמה הזקנה ההיא וקיללה את המשפחה! ומאז לא פוסקות הצרות שם, פשוט מפחיד מה שקללה אחת של אדם כאוב אחד יכולה לגרום, אפילו שאנחנו לא יודעים מה הם חשבונותיו של בורא עולם, אבל בסיפור זה נראה שהקללה פעלה את פעולתה.

"אמרתי לבני המשפחה ההיא", ממשיך הרב זילברשטיין לספר. שיש לעשות כל מאמץ על מנת להביא עשרה אנשים לקברה של אותה זקנה ולבקש ממנה סליחה ומחילה, ורק אז אפשר יהיה להמשיך עם הצעתו של אותו 'שדכן', אבל כל עוד לא יעשו זאת אכן יש לחשוש מהקללה. גם הצעתי להם לערוך 'תיקון קללה' עם הנוסח המיוחד המצוי בסידוריהם של גדולי הספרדים.

"בכל אופן, למדנו מכאן את גודל העוון של אותם נערים פוחזים המבעירים את הדינמיט ברחובות הערים בימים שלפני חג הפורים ובחג הפורים עצמו, החשיבות העיקרית בדברים היא להוכיח איזה אסונות נוראיים עלולים חלילה להתרחש כתוצאה משימוש בחומר הנפץ של הילדים בפורים. כיום כאשר סמוך לבתים יש בלוני גז ופריטים נוספים העלולים להידלק ולבעור תוך חלקיקי שניות, הדבר חמור שבעתיים.

"באיזמיר שבטורקיה כבר לא משתמשים היהודים בדינמיט מזה למעלה ממאה וחמישים שנה, אבל ספק גדול אם גם הוותיקים שבין ותיקי הקהילה ההיא יודעים את הסיבה ואת המקור לכך. מבדיקה קצרה על מקורות המנהג שלא להשתמש בדינמיט ניתן לקרוא בספרו של הצדיק המקובל רבי חיים פלאג'י וכך הוא כותב בלשונו המיוחדת:

"כי קנה השריפה הם כלי מוות ומביאים דאגה וצער, ולפעמים באים לידי מריבה על ידי פיצוץ של קנה שריפה, אפילו לא יהיה בתוכו דבר שיכול להביא לידי מוות, שהוא נקרא בטורקית שאשימה וקרוש'ס (ובתרגום לעברית: דינמיט) ולמרות שאין הוא גורם למוות, עם כל זה, קול הרעש וההפחדה לבד כשהוא שולחו בפתע פתאום מביא רעדה וחלחלה על האדם ומתפחד"

"'וכן אירע בעירנו איזמיר, לפני בערך מאה שנה, הייתה שריפה גדולה ונשרפו כל בתי העיר ולא נשאר כי אם בית אחד, וזה קרה בגלל שבחתונתו של גוי אחד, זרקו מאלו הניירות כרוכות וקשורות מאבק שריפה עולים ויורדים הנקראים פיגיקס (סוג של נפצים) ונפל אחד מהם על בית אחד, ועל ידי זה היה השריפה בכל העיר. וגם מאלו החומרים האחרים שלכאורה לא מסוכנים, היה מקרה שזרקו לכיוון הארץ וחזר ועלה לעיני בני אדם היושבים שם וכמעט שהתעוורו. ועוד אירע שנדלק המצנפת והכובע של אשה אחת וכפסע היה בינה ובין המוות."

"'לכן, מסיים הרב פלאג'י, גזירה גזרתי, שבשום עת וזמן לא יוכלו להטיל מאלו הדברים, וגם גזרתי לכל בעלי החנויות שלא יוכלו למכור מאלו הדברים'.

"הרבה שנים לפני שהתפוצצו החומרים הללו ברחובותינו כבר אסרו רבני העיר איזמיר את השימוש בדינמיט 'שלא יוכלו להשתמש בהם בשום עת וזמן', וגם על בעלי החנויות הוטל איסור חמור בענין. ומסיים שם: 'ולשומעים יונעם, ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בחוקי חורב שניתנו בקולות וברקים".

"אנחנו קוראים את דבריו של הרב פלאג'י " – מסיים הרב זילברשטיין את דבריו – "ונדהמים לראות עד כמה הם אקטואליים גם לימינו!"

 

קדימה. שלוש ארבע ו.. בואו נשמח. אוף. זה היה מתיש.

מאת: יסכה בנדיקט

 

בתי המרקחת במרחבי העולם מנפיקים מדי יום מליונים של תרופות נוגדות דכאון.

אין ספק. הגלות נעשית כבדה יותר ויותר מעל ראשנו, למי שעדיין לא הבחין.

הימים לוחצים יותר מאי פעם, קו העוני מתארך ומעמיק. שואב אל המינוס גם כאלה שעד אתמול הביטו על כולנו מלמעלה ללמטה.

הנוגשים מתרבים מדקה לדקה. ממכה למכה. כמו המוני הצפרדעים שנפלטו מן הצפרדע האחת שביאור, כך בדיוק נולדים מעל ראשנו עוד אלף ואחת שוטרים ומוטות בידיהם.

ואם במצרים של אז עוד יכלו היהודים לראות אותם מתקרבים ולקחת אוויר בהתגוננות- היום אפילו את זה אין לנו. הם מנהלים אותנו מבפנים ואנו אפילו לא יודעים למי אנו משעבדים את חיינו.

קוראים להם: מה יגידו. האם אני מושלמת. הלקאה עצמית. שנאת חינם.

קוראים להם צריך וחייב ומה יהיה. יש נוגשים שאפילו התחפשו לפסוקים מרשימים מן התורה שאנחנו מכירים וטועים לחשוב כי זהו אכן רצונו של אבינו האוהב. ובטעות.

הגלות מעמיקה. הימים מכבידים. הכל משתנה לנו בין האצבעות וכאילו לא היינו תחובים תחת ערמות בלבול נטולות כל דעת-מצווים אותנו לשמוח.

מה זה לשמוח.

שואלים הרבה אנשים הרבה מאוד שנים.

זה לרקוד? זה לחייך? זה לצחוק מכל הלב? זה להגיד שברוך ה' הכל טוב לי? זה לחוש סיפוק? זה נתינה? אולי בפשטות זה להנות, כמו שנהנים מספר טוב או מדיסק שירים חדש??

זה הרבה זמן לוקח, השמחה? או אולי סיפור של כמה שניות???

זה שמח בכלל, הלשמוח, או שגם זה מעייף ומתיש ומצטייר כעוד צווי שאין לי מיליליטר אחד של אנרגיות ליישם אותו. אבל אין ברירה, וצריך. אז קדימה. שלוש ארבע ו.. בואו נשמח.

אוף. זה היה מתיש.

אפילו לשמוח מכריחים אותי בתוך כל הבלאגן הזה והמריחות של השוקולד על הרצפה וכל הרעש וכל האנשים וכל המטלות הצפופות…

אולי נשמור את השמחה בהקפאה, נפתח אותה בשבת, אחרי שכולם ילכו והבית יהיה נקי. ותהיה לי הפינה שלי עם השקט שלי וגם העיתון שאני אוהבת—

מבטיחה לכם שאז אהיה שמחה. אבל עכשיו???

אקסיומה ראשונה לכל מי שמכריח את עצמו לחוש שמחה. שידע לנכון כי אין אפשרות אחרת מלבד שהוא משקר.

אי אפשר לכפות על מישהו להרגיש. כי רגש הוא לעולם אינו גורם, הוא תוצאה. הוא משהו שקורה ללב שלנו מעצמו.

אי אפשר להכריח מישהו לשמוח, אפשר פשוט לנסות ולשמח אותו עד שישמח. ואם הוא עדיין לא שמח- לנסות עוד ועוד דרכים עד שנמצא מה גורם ללב שלנו שמחה.

גם עלינו מוטלת משימה כזו מעניינת, לשמח את עצמינו.

זה מבלבל, יש פעמים רבות כל כך שאנחנו בטוחים שאנחנו שמחים אבל זה בסך הכל עוד מסכה מני אלפים. זה יכול להיות כיף ומהנה ומצחיק אבל בעומק של הלב זה לא זה.

אקסיומה שנייה קובעת אמת ברורה (וזה ציטוט ולא חלילה קביעה או השערה), לפיה השמחה אינה יכולה להיות מדברים שהם בני חלוף.

שמחה אמיתית היא רק מדברים נצחיים.

זה אומר שתמחקי מרשימת המשמחים את כל הדברים החולפים. תשאירי אותם כי צריך אנרגיות וה' שמח כאשר משתמשים נכון בעולמו ולצרכי מילוי, זה מצוין, אבל זו לא השמחה המדוברת. האמיתית.

השמחה המתוקה שאליה אנו חותרים להגיע.

אפשר לדמות את מה שקורה לנו בפנים לסיטואציה שקורית עכשיו לרבים מזאטוטי ישראל שמקיצים בבהלה לרעמי נפצים מחרישי אוזניים.

הוא קם, הפעוט. מבוהל כולו רץ למיטה של אמא ומסתתר מתחת לשמיכה.

אחרי כמה דקות שהוא כבר שקוע בחלום חדש מוחזר אחר כבוד הנסיך לאחוזתו המקורית. כמה דקות עד לצרחה הבאה: ציפור גדולה במיוחד איימה עליו בחלומו וניקרה לו מן הרגל. שוב הוא מקבל חיבוק, הפעם גם כוס חלב חם ושוב נרדם ושוב חוזר אל מיטתו ושוב מנסה אמו המותשת לפייס את לבבו, הפעם בבדיחה מצחיקה.

בחלום הבא היא מגרדת לו מעט שוקולד מתוק. ואז שועט אליו עדר אריות לטרפו חיים ואמא המסורה מדליקה את האור ומשחקת עם הילדון בקליקס. שיירגע.

אומרים שוב קריאת שמע. מדליקים פנס. מביאים לו מקל שירביץ לאריות וללהקות הציפורים ועושים כל מה שאפשר. שישמח.

כך אנו מנסים לשמח את עצמנו. מוצאים פתרונות רוחניים או גשמיים. הסחות דעת ושירים קולניים.

זה עוזר. זה מקל, ועדיין זו אינה הנקודה האמיתית.

מה שישמח את  הילד יותר מכל דבר שבעולם היא הידיעה שהכל הכל הכל הוא בעצם חלום. לא באמת.

באמת הוא בבית, מוגן, אהוב, ושום דבר רע לא קרה ולא יקרה אף פעם.

גם לנו יש ידיעה פנימית עמוקה כזו, שכוסתה באבק אלפי שנות גלות.

שבעצם הכל בסדר. לא הלכנו לשום מקום רחוק באמת. זו רק חווית גלות מפחידה כזו.

באמת אבא פה תמיד, אוהב בעוצמות בלתי נתפסות תמיד. יחלץ להגנתנו ברגע שנצטרך תמיד.

וזה לא קשור לכמה היינו היום בסדר וכמה מצוות עשינו אם בכלל. זה כבר השלב הבא שאי אפשר להגיע אל הטוב בלעדיו. נכון.

אבל מתחת לחשבונות הללו יש אהבה נצחית ובוערת. יש חמלה שלא נגמרת. יש מתיקות של הגנה אינסופית שלא תלויה בשום אופן שבעולם במי אני ומה אני עושה בחיי אם בכלל.

זה גם הכח של פורים. להזכר באהבה הזו, האמיתית, שמתחת לכל המסכות והשקרים.

להאמין בה, לבקש אותה. להרגיש אותה.

ואז מרגישים שזה קרה לבד. שהשמחה כבר כאן.

אם היו אומרים לכם שאתם יכולים לחסל את חסן נסראללה ואיסמעיל הנייה, הייתם הולכים על זה? • רמז: "כן אתם יכולים"

במקומות רבים בדברי חכמי ישראל מוצאים אנו עד כמה גדול כוחה של תפילה. לא תמיד ניתן לראות בחוש איך תפילה על דבר מסוים מתקיימת, אולם לפעמים הדבר מתגלה לעין כל, ולא ניתן להכחיש כי מה שארע – אינו אלא מחמת תפילה ובקשה.

במשך שנים רבות גרתי בשכנות לרב יצחק זילבר ז"ל, שצדיקים כבר אמרו עליו, שהוא אחד מאלו הצדיקים שהעולם עומד עליהם.

לעולם לא אשכח אותו! נסענו יחד אלפי קילומטרים לשיחות חיזוק בכל רחבי הארץ.

במו עיני ראיתי את הרב יצחק מפשיל את זרועות ידיו כלפי ציבור השומעים מראה להם את הוורידים ואומר: "שנים רבות שהיתי בסיביר, ובהצלחה גדולה מהשמים, לא חיללתי שבת! ביום שישי הייתי חותך את הוורידים האלו שבזרועות ידי, כדי שלא אצטרך לעבוד בשבת. הקומוניסטים היו רואים את הדם הזב מהם, ואת התחבושות הספוגות בדם, והיו משחררים אותי מעבודה!"

באחת הפעמים שמעתי אותו מספר:

"במשך שנים ישבתי בכלא הסובייטי. והנה הגיע פורים, ולא היה לנו מגילה לקרוא ממנה, אספתי את כל היהודים, והתחלתי לספר להם את סיפור המגילה. סיפרתי להם שהיה איש צר ואויב, ושמו המן, שביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, ובורא עולם שלח לנו בחסדיו את מרדכי ואסתר, והציל אותנו מידיו.

"והנה לפתע, נעמד אחד יהודים, והחל לקרוא לעברי בכעס: 'מדוע אתה מספר לנו סיפורים שקרו לפני אלפי שנים, על איזה המן אחד שרצה להשמיד את כל היהודים? יש לנו המן היום! גם סטאלין מבקש להרוג את כולנו! הבה ונראה איך השם מציל אותנו מ'ההמן' שלנו! זה יותר מעניין אותי מאשר איך הוא הציל את היהודים מהמן שלפני אלפי שנים'…

"והיהודי הזה צדק! לסטאלין, אכן הייתה תכנית מסודרת, להרוג את כל היהודים ולשלוח את כולם לסיביר הקפואה, והוא עוד תכנן לעשות זאת ב'אלגנטיות', כביכול שולח הוא אותם לשם לטובתם, ומתוך דאגה לעתידם… הוא בנה קרוואן ארוך בלי חלונות, ותכנן לשכן בו את היהודים, בקור של חמישים מעלות מתחת לאפס. פעם אחת ניסו להכניס לשם תבואה, אך היא לא הצליחה לשרוד וקפאה למוות… הוא גילה באזני אנשי סודו שהוא משוכנע, שחמישים אחוז מהיהודים ימותו בדרך, ועוד חמישים אחוז יקפאו שם למוות.

"והיהודי הזה כאמור, כעס עלי מדוע אני מדבר על המן של ימים עברו, ולא על המן שלנו' בוא נראה איך השם מציל אותי היום!' קרא לעברי".

"נעניתי ואמרתי לו: 'דע לך, שסטאלין הוא בסך הכל בן אדם. הוא יכול להרוג עשרה מיליון אנשים, עשרים מיליון, חמישים מיליון, אך את היהודים הוא לא יצליח להשמיד!'

"כעסו של היהודי התעצם: 'על מה אתה מסתמך? מדוע שהוא לא יצליח? הוא בשיא כוחו! הוא ניצח את כל מי שניסה לקום כנגדו! הנה תראה: הוא בן חמישים, ואין לו אף לא שערה לבנה אחת'…

"אמרתי לו: 'הכל נכון, אבל אני חוזר ואומר לך: סטאלין הוא בסך הכל בן אדם. אם השם ירצה בעוד חצי שעה הוא לא יהיה כאן'…

"הוא הסתכל עלי, כמי שיצאתי מדעתי…

"אמרתי לו: 'אתה יודע מה? לא בעוד חצי שעה! בעוד עשרים דקות – הוא לא יהיה כאן'…

"כעבור כמה דקות שמענו קולות המולה בוקעים מהמסדרון. שמענו את הסוהרים מתרוצצים ומשוחחים בקולי קולות… היה ברור שקרה משהו!

"התברר שסטאלין – באותן דקות של ליל פורים – חטף שטף דם במח!

"במשך שלושה ימים אמרתי תהילים, וביקשתי מהשם שהוא ימות באופן סופי ומוחלט, ואכן לאחר שלושה ימים הוא התפגר ומת". עם אמונה שלמה בבורא עולם ותפילה מעומק הלב – אפשר להרוג את סטאלין!

עם אמונה ותפילה אפשר להרוג את המן שבכל דור ודור!

דרך אגב, גם בספרי ההיסטוריה של הרוסים כתוב, שסטאלין קיבל שטף דם במח בליל פורים, אלא ששם מסופר שהיה זה לאחר שישב במסיבת חברים שהסתיימה לפנות בוקר, ובבוקר מצאוהו שוכב על הרצפה בחדרו. תחילה פחדו לגשת אליו. כה גדול היה הפחד ממנו. וכשנגשו – כבר היה מאוחר מידי.

כך היא הגרסה שלהם, אך, כאמור, רבי יצחק זילבר סיפר כי שטף הדם אירע בשעה מוקדמת יותר, כמה דקות לאחר שחיזק את היהודי באמונה בהקדוש ברוך הוא

 

כח התורה הצטרף לכח האמונה

והנה, סיפר הרב יצחק ברילנט, שבאותה שנה, באותה שעה, ישב נער בבית הכנסת בירושלים והאזין לקריאת המגילה. הנער הזה היה יושב ולומד תורה בחשק ובהתמדה, יומם ולילה. לא הייתה לו כל שייכות עם משחקי הנערים בני גילו, ואף פעם הוא לא היה דופק ב"המן" כפי שנהגו הנערים.

למרבה הפלא, כאשר הגיע הקורא ל"המן" האחרון – הנער התחיל לדפוק ולדפוק בלי הפסק. כל המתפללים, שהכירו את הנער לא הבינו מה קרה לו הפעם, ואפשרו לו להמשיך ולדפוק כאוות נפשו. כשסיימו לקרוא את המגילה שאלוהו לפשר העניין.

נענה הנער ואמר: אני יושב ולומד בהתמדה רבה, יש בידי את כח התורה. אני מאמין באמונה שלמה שעם הכח הזה – כמו שהמן הרשע התפגר – כך גם סטאלין יתפגר! דפקתי בעוז ובתעצומות, וביקשתי מהשם שבזכות לימוד התורה שלי – הוא יגאל את היהודים מידיו של סטאלין, כפי שגאל אותם מידיו של המן הרשע!"

הנה כי כן, בליל פורים של אותה שנה, בדיוק באותו זמן שרבי יצחק זילבר הכריז בתוך בית הכלא הסובייטי, מתוך אמונה שלמה: "סטאלין הוא בסך הכל בן אדם. אם השם ירצה – בעוד חצי שעה הוא לא יהיה כאן" – באותה שעה בדיוק ישב נער בבית כנסת בירושלים, דפק את המן ומבקש מהשם, מכח התורה: שסופו של סטאלין יהיה כסופו של המן!

זה עם כח האמונה, בברית המועצות, וזה עם כח התורה, בירושלים – הפילו את סטאלין!

 

 

בין הוויסקי, היין והמוזיקה הרועשת מסתתר יום חשוב שכדאי לנצל אותו לדברים החשובים באמת

כה גדול הוא יום הפורים! יום המסוגל לישועות גדולות! כל שערי שמים פתוחים, וניתן לבקש ולהשיג גם דברים כאלו, שכל השנה קשה להשיג אותם.

בארבעים ושמונה שעות של ימי הפורים – כל התפילות מתקבלות. כל הפושט יד – נותנים לו, גם דברים שבכל השנה קשה להשיגם.

צדיקים כבר כתבו שמי שלומד תורה בין קריאת המגילה של הלילה לקריאת המגילה של היום – הוא בן עולם הבא! ויזכה להכנס לגן עדן

צדיק הדור הרב חיים קנייבסקי הוציא מכתב, ובו כתב שכל אחד צריך למצוא בפורים "זמן חשוב" ללימוד התורה. כן, כן, בדיוק ביום הזה שאין לכם זמן לנשום, רצים ממסיבה למסיבה, מקפיצים טקילות ושותים יין, אל תשכחו לשמוע שיעור תורה קצר, להגיד קצת משניות, תהילים, או כל דבר תורה אחר שאתם חפצים ואוהבים ללמוד. לא יעלה על הדעת שבפורים – יום כל כך חשוב שאמרו עליו חכמי ישראל שהינו כמו יום הכיפורים! אדם יהיה עסוק כל שעות היום והלילה במצוות היום ובשמחת החג, ולא ימצא "זמן חשוב" ללמוד תורה!

והוסיף ואמר בשם אביו: מי שזכה ללמוד בזמני שבהם עסוקים בדברים אחרים וקשה יותר ללמוד בהם – זכה להיות גדול בתורה!

כמה חשוב לנצל את היום החשוב הזה, יום פורים, יום בו שערי שמים פתוחים, לבקש ולהתחנן על כל דבר שאתם צריכים, לבקש מבורא עולם שיקרב אותנו אליו ויחזיר אותנו בתשובה שלימה, כי זה הפורים האמיתי! התחזקות בתפילה התחזקות בתורה, התחזקות באמונה!

(מתוך דורש טוב פורים)

הקצב ברגליים, הראש בעננים, והאלכוהול נשפך כמו מים אבל מה הפלייליסט המנטלי שלכם לפורים?

בהצצה קצרה למכתבים שהשאיר אחריו צדיק הדור הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן ז"ל ניתן לראות את הגוונים המיוחדים של שמחת פורים, מתוך כבוד הבריות ושמחה אמתית וטהורה, וכך היו דבריו:

זהירות מפגיעה באנשים: היות שמתקרבים ימי פורים, בהם יש חשש של פגיעה באנשים, בחורים ומחנכים, וזה חטא ועוון גדול, והרבה שנים אחרי זה סובלים הפוגעים והמביישים, ולא יודעים את חומרת הדברים, באתי בזה לעורר כי זה כמשחקים באש, ושומר נפשו ירחק מעוון החמור של המלבין פני חברו ברבים.

ויהי רצון שהזמן ינוצל לחיזוק ולאהבה בין אחד לרעהו ולכל לומדי ומלמדי תורה, וכל אחד יתרומם ברוחניות כנפש לב מבקשי השם יתברך.

ובמכתב נוסף שכתב לתלמידיו בני ישיבתו: לבני ישיבתנו היקרים. כבר דיברנו כמה פעמים על הזכות שנפלה בחלקכם ללמוד תורה בליל פורים, (ובשנה זו קשה לי להשתתף עמכם בשמחתכם), והנני לברככם שתזכו בזכות זה לעלות מאד בתורה ויראת השם כל אחד לפי מדרגתו ותצליחו ברוחניות וגשמיות.

(א"ל שטיינמן ליל פורים תשע"ד)

 

עבודת השם בפורים: לבני חביבי קשה עלי להשתתף עמכם, ואמרתי להעלות כמה דברים על הכתב, הנה בורא עולם ברוב חסדיו נתן לנו את התורה והדריכנו איך לקיימה, והנחילנו מועדים, וחכמי ישראל הוסיפו עליהם עוד חנוכה ופורים, ובעמדנו לפני ימי הפורים, ויש החושבים שבזמן כזה אפשר לעשות מה שרוצים, אבל אין זה כך, אלא שבכל יום יש את עבודת השם בדברים מסוימים, ובשבת ומועדים יש גם מצוות היום, וזה רק עבודת השם לא סתם הוללות והתפרקות, ומה שיש ביום יותר מצוות, יש בו יותר קדושה, ומסוגל לעלות בו ביותר, אשריכם שאתם מתחזקים בימים אלו בלימוד התורה ובתפילה, ויש לראות שחס ושלום שלא נכשל ולא נגרר אחרי דברים לא נכונים, רק יראה כל אחד למשוך עצמו לאהבת תורה ויראת שמים ומעשה המצוות, ומידות טובות בין איש לחברו, והקב"ה יערה עליו רוח טהרה ויזכה ברוחניות וגשמיות. המשתתף ושמח עמכם

(ליל פורים תשע"ה)

 

מעשה התרחש פעם במוצאי פורים. צעיר שיכור נכנס לחדרו של הרב שטיינמן, ובמעמד כל המשתתפים השמיע צעקות רמות. אחר כך החל לשבח את הרב בגדר בלתי רגיל. הרב סובב את הראש לקיר ולא רצה לשמוע את נאומו של הצעיר. הנוכחים גררו אותו החוצה, אך הרב לא היה רגוע מכך, וחקר שמא קרה לו משהו בעת הגרירה – אולי קיבל מכה וכדומה.

 

הזהירות גם לילדים: הרב יצחק זילברשטיין דיבר פעם, על ילד שזרק חומר נפץ וגרם לקטיעת אצבע של ילד אחר, רץ הילד בבהלה לביתו של הרב שטיינמן, ושאל כיצד לעשות תשובה על המעשה הנורא שעשה. תשובת הרב הייתה : "אינני יודע כיצד עושים תשובה על דבר כזה!"

הילד ניסה שוב ושוב, אבל הרב פכר את ידיו בתנועה של 'איני יודע' ולא השיב.

(הרב זילברשטיין הסביר את תשובתו של הרב שטיינמן, ואמר שבאמת אי אפשר לדעת כיצד עושים תשובה על דבר כזה, שהרי במקרה נורא כזה כאשר אחת האצבעות של הילד נקטעה, באמת אי אפשר לדעת כיצד ניתן לחזור בתשובה על כך, ומי יכול לשער את הצער של הילד לכל חייו)

מסקנה: התרחקו מנפצים דינמיות וטילים שורקים – זה מסוכן! ומיותר

 

תחפושת צנועה ומכובדת: אמר הרב שטיינמן: יש להזהיר את הילדים להתחפש כמו צדיקים וצדיקות, ולא כמו רשעים או מחללי שבת וכדומה, שכל דבר משפיע על השאיפות של הילד

וסיפר שנאמר לו שראו על בחורים בישיבה שמי שהתחפש בפורים להמן יצא לתרבות רעה נחלש לעתיד במצוות וקילקל את דרכו, אמר הרב שטיינמן אני חושב בטעם הדבר שהרי זה כמו פתיחת פה לשטן.

 

עת רצון: הרב שטיינמן הסביר למה פורים הוא עת רצון, שיש עקרות שנפקדות וכן אנשים נפקדים בפרנסה, מפני שזה יום גדול לקיים מצוות של בין אדם לחבירו, השם אוהב מאד את כלל ישראל, ביום שבו מתרבה אחווה ורעות

 

ונאים הדברים למי שאמרם: סבלנותו הנדירה של הרב שטיינמן והקפדתו הייחודית בנושא בין אדם לחברו, מתבטאת רבות בחיי היומיום, ודווקא בדברים קטנים, שנראים לכאורה כשוליים, אך מעידים כאלף עדים על טוהר ליבו ונשמתו של רבן של ישראל.

 

ונפשי כעפר לכל תהיה: סיפר אחד מתלמידי רבינו, כי יום אחד, בעת קבלת הקהל לאחר תפילת ערבית, חלף בחור צעיר בין העומדים, כשכל כוונתו היתה רק כדי להצטלם עם הרב שטיינמן. הוא הושיט יד לרב בעוד פניו מופנות כלפי הצלם, והוא מורה לו באצבע "לצלם! לצלם!" לבני הבית ניכר היה כי הרגע המביש הזה מכאיב לרב, אך הוא לא הגיב מאומה עד שההוא סיים את מלאכת הצילום… בסיום קבלת הקהל דיבר פלוני עם הרב על אודות חסרון הדרך ארץ שנראה כאן קודם, ורבינו הגיב "כל יום זה כך!"

 

אף שלא פגעתי בו: פעם לחש הרב שטיינמן לתלמידו, כי אחד מהאנשים שלזכותם הוא מקפיד להכניס מדי יום מטבעות לצדקה הוא אדם שבעבר היו לו דין ודברים עמו, ועל אף שלא היתה זו מריבה ממש ורבינו לא פגע בו, חלילה, בכל זאת הוא מרגיש צורך "לפצות אותו", ולעשות בכל יום משהו לטובת נשמתו, וכן לטובת אדם נוסף כדוגמתו.

והוסיף הרב: "ואף שאני לא פגעתי בו, והוא כן פגע, בכל זאת – מי יודע, שמא היתה לי קצת אשמה בזה".

 

לשון נקיה: מעשה היה שיהודי לקח משהו מהבית של הרב, וכששאל הרב היכן הוא אותו חפץ, השיב אחד מבני הבית: "כנראה פלוני גנב את זה". הרב לא הסכים עם הנוסח ואמר: "יהודי אינו גנב. תאמר שאולי הוא חס על החפץ הזה, שמא כאן בבית ילך לאיבוד ולכן לקח לעצמו".

 

לשון רכה: כמה פעמים הדריך הרב שטיינמן את מקורביו ואמר להם שעל ידי מידת הסבלנות האדם משיג את רצונו יותר מכל תקיפות שבעולם. אולם בני אדם טועים בכך. עוד אמר לבנו רבי שרגא: "גם כאשר הייתי ראש ישיבה יחידי בישיבת כפר סבא, לא דיברתי בתקיפות. לדוגמא, בעניין קבלת תלמידים לישיבה, דברתי עם הצוות רק בנוסח של 'אולי' ו'אפשר'. אם מדברים בתקיפות – אדרבה, זו סיבה שהדברים יתקבלו פחות".

הרבנית שטיינמן סיפרה, כי פעם חש הרב שלא בטוב במשך כמה ימים, ולא יכול היה לקבל קהל. לילה אחד דפקו אב ובנו דפיקות נמרצות על הדלת. האב אמר כי מדובר בעניין של פיקוח נפש ממש, שאינו סובל דחוי, כיון ששמעה כך, סברה הרבנית לתומה שאכן יש להכניסם גם בשעה זו.

היא שאלה את בעלה אם יוכל לקבל את השניים העומדים בפתח ופיקוח נפש בפיהם, והוא הסכים שיכנסו. הם אכן נכנסו בזריזות, וכעבור כמה דקות יצאו בסבר פנים מחויך ומרוצה. הרבנית התפעלה ממהירות יציאתם ותמהה בינה לבין עצמה: "איזה עניין של פיקוח נפש יכול היה להיות דחוף כל כך ולבוא על פתרונו תוך רגעים ספורים?" אף על פי שבדרך כלל לא שאלה את הבאים למבוקשם מהרב, הפעם חרגה ממנהגה והתעניינה אצל השואל: "מה היה המקרה הדחוף כל כך?"

האיש השיב, כי בימים אלו מגישים רשימות לבחירות לכנסת, והוא בא לשאול האם כדאי לו להגיש רשימה לבחירות. "כיון שמועד ההגשה מסתיים בעוד שעות בודדות, בשעת חצות". הסביר, "היה העניין דחוף במיוחד".

"נו, ומה השיב לכם הרב?" התעניינה הרבנית.

"הוא ענה לי שלא אגיש מועמדות, כי אף אחד לא יבחר בי חוץ ממנו", ענה האיש בהצביעו על בנו…

נראה שהרב אמר לו זאת בנועם ובחכמה, באופן שהאב לא נפגע כלל אלא קיבל את הדברים ברוח טובה מאוד.

לאחר מכן שאלה הרבנית את הרב, כיצד קרה שהשואל יצא בחיוך, והרב ענה בבדיחות: "כנראה הוא חשב שרק הוא יצביע לעצמו, ושמח להיווכח שברור לי כי גם בנו יצביע לו, ויהיו לו שני קולות…"

 

('כאיל תערוג')

סיפור מדהים על מסירות הנפש של האדמו״ר רבי משולם פיש מטָהָש זצ"ל לשמיעת המגילה

מאת : הרב אברהם פוקס

 

בשנות הזעם בשואה, בכ"ב בכסלו אושפז הרבי בבית החולים בעיר קאשוי שבסלובקיה, לאחר מתן שוחד לרופא הצבאי כדי שיעיד כי מצבו הרפואי הרעוע אינו מאפשר לשולחו לחזית ויש לשולחו לבית החולים, ובכך נצל מהעברתו ללחימה בחזית מול הרוסים. לחימה שהיתה כרוכה בגזר דין מוות כמעט באופן ודאי.

גם בתקופה קשה זו הקפיד הרבי על קיום מצוות ועבודת ה' במסירות נפש.

היה זה בשעות אחר הצהריים של ערב יום הפורים, כאשר הרבי, שעדין היה מאושפז בבית החולים, ביקש לצאת כדי לשמוע קריאת מגילה. מכיוון שכל מתחם בית החולים היה מרושת בגדר תיל נבצר ממנו לברוח, אך הרבי הצליח לגלות פרצה קטנה; חלק מהגדר חלף על גבי אגם מים. הרבי הביט אנה ואנה, ומשהבחין כי השטח סטרילי – נכנס למים, ותוך דקה כבר היה בחוץ. הוא פתח בריצה לעבר העיר, אך לרוע המזל הבחין בו קצין, שפסע באותה שעה ברחוב. הקצין הבין כי הצעיר נמלט מבית החולים, והחל לצעוק אחריו: "עצור, עצור". אבל הצעיר לא שעה לקריאות, אלא הגביר את קצב מנוסתו. הקצין החל לדלוק אחריו, והרבי המשיך לרוץ ולרוץ, עד שהגיע לקצה העיר. שם נקש הרבי על דלת ביתו של אחד התושבים היהודים, וביקש כי יניחו לו להיכנס ולהסתתר מפני הקצין הרודף אחריו. לבו של היהודי התמלא חמלה והוא הורה לרבי, חרף הסכנה שבדבר, להיכנס ולהסתתר תחת המיטה.

אבל הקצין הרודף, שלא אבה לתת לטרף לחמוק מידיו, הבחין מרחוק כי הצעיר נכנס לבית כלשהו… דקות ספורות לאחר מכן הוא הלם בכוח על הדלת, ודרש לדעת אם נכנס לכאן צעיר כלשהו ברגעים האחרונים היהודי הכחיש, כמובן, מכל וכל, והקצין הסתלק מהמקום והמשיך בחיפושיו. אך לאחר מספר רגעים שב הלה לבית בפנים חמורות סבר, "אני בטוח שהנמלט מסתתר אצלך", אמר, "אם אמצא אותו כאן, בניגוד להצהרתך, רע ומר יהיה סופך". הרבי, ששמע את האיום ממקום מחבואו, החליט כי לא יסכן את בעל הבית. באומץ לב הוא יצא ממחבואו והתייצב בפני הקצין.

"יצאתי מבית החולים, כי רציתי לבוא לכאן לכבס את בגדיי", הוא התחיל להסביר לקצין הזועם שעמד מולו, "פשוט לא היו לי בגדים נקיים חילופיים"… הקצין לא התרשם מהנימוק הקלוש, הוא תפס בידיו של הרבי וביקש לאזוק אותו ולהשיבו לבית החולים. "בבקשה, אל תניח עליי אזיקים, אלך עמך מרצוני, ולא אנסה לברוח", התחנן הרבי עלי נפשו. גם כאן נתן ה' את חנו של הרבי בעיני הקצין, והוא ניאות לבקשה.

כך הובל הרבי חזרה אל בית החולים, והקצין דיווח שם בפרוטרוט על הפציינט שנמלט. הרבי הוכנס כעת למחלקה סגורה ומאובטחת היטב, לבל יוכל להימלט שוב.

כאן ממשיך הרבי ומספר על ההשגחה הפרטית המופלאה שזוכה לראות מי שמוסר נפשו לקיום המצוות: התפללתי אל הקדוש ברוך הוא, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי – ריבונו של עולם, מסרתי נפשי כדי לשמוע מקרא מגילה, עזור לי להגשים את שאיפתי זו. לא חלפו יותר מחמש דקות, ולחדר נכנס אחד מבכירי בית החולים. הוא ציין בפניי כי קצין בכיר צריך כעת סיוע בחטיבת עצים מחוץ לעיר, וזקוק לשני יהודים לצורך כך… אני ויהודי נוסף נבחרנו למשימה. ראיתי שנוצרה בפניי הזדמנות פז, ואז אמרתי לבכיר כי אינני מעוניין ללכת, זולת אם אקבל אישור פורמלי שמתיר לי להיכנס לתוך העיר. ונתנו לי…

יצאתי לעבודת חיטוב העצים, אך העמדתי פנים של חלוש וחסר כוח, והסברתי כי אינני מסוגל לעבוד מפאת תשישותי, וכי עליי להיכנס לעיר לטעום משהו… והקצין התיר לי ללכת. נכנסתי שוב לעיר, הגעתי לבית המדרש שהיה שם, ותהילה להשם יתברך – היה זה עוד לפני מנחה. התפללנו מנחה ומעריב, שמעתי את קריאת המגילה, הבאתי דבר מה לפי, ורק אחר כך חזרתי לבית החולים. כך זכיתי, ועלה בידי לשמוע את המגילה כדת וכדין.

 

השר צרח וצווח: "לא הבנת את כוונת המלך: כוונתו היתה לשר האוצר לא אלי!!" אבל צעקותיו היו לשוא, המנהל קרא לפועל, וביחד השליכוהו אל התנור המוסק

מאת: הרב אברהם פוקס

 

וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי (אסתר ז ט)

אומר המדרש, המן הרשע שהלך בעצמו להכין את העץ לתלות עליו את מרדכי, לבסוף תלוהו עליו, ולא זו בלבד, אלא גם מה שהשתדל שיהיה גבוה, היה לו לרועץ, שחרבונה היה יכול להצביע עליו ממרחקים ולומר: גם הנה העץ. וזה מה שכתוב בתהילים: בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל.

מסופר על רבינו יצחק בן יהודה אברבנאל, שהיה שר האוצר במלכות ספרד. המלך שהכיר בחכמתו וקדושתו, גידלו ונישאו על פני כל השרים, והתייעץ עמו בכל ענייני המלכות. הוא נהנה מאוד מעצותיו המחכימות, אך כגודל הערכתו של המלך כך גברה קנאת השרים הגויים. הם בקשו בכל צורה להבאיש את שמו בעיני המלך, שכמובן מיאן בכל תוקף להאמין לדבריהם.

לאחר שכנועים רבים, אילצוהו השרים לשמוע לדבריהם, והוא השתכנע להוציא את השר היהודי להורג. המלך ידע שאם ידבר על כך עם דון יצחק אברבנאל, תתבטל מזימתו, ויעשו מכך רעש גדול במדינה, לכן החליט להורגו בצורה שקטה ומסתורית. הוא הודיע למנהל מפעל ייצור הלבנים, שמי שישאל אותו אם נעשה מצות המלך, יהיה מי שיהיה, עליו לתפסו ולהשליכו אל התנורים הבוערים שבמפעלו.

באותו יום הגיע האברבנאל אל המלך, וכבכל יום ברכו בברכת שלום לבבית. הוא שם ליבו לכך שפני המלך אינם כתמול שלשום, המלך השיבו בשפה רפה ובקשו ללכת למסיק התנורים, ולשאלו אם עשה את מצות המלך.

ענה האברבנאל: "בבקשה, תיכף ומיד אלך למלא את פקודת המלך". הוא הזדרז למלא את פקודתו, אך בדרך עצרו אדם בבקשה דחופה: "יש לי בן שהיום מלאו לו שמונה ימים, ולא מצאתי מוהל. השמש כבר עומדת לשקוע ואיני רוצה להחמיץ את היום".

האברבנאל ניסה לדחותו: "ממהר אני בפקודת המלך לאיזו שליחות, שמא תוכל לחפש מוהל אחר?" אך אותו אדם התחנן על נפשו, שזה זמן רב שמחפש הוא מוהל, ולשוא, הוא אינו מוצא. האברבנאל לא יכל לסרב והלך עמו לביתו. הקהל שהתאסף בבית שמח על מציאת המוהל, ובינתיים התעכב קמעא עד שהתארגנו לברית.

לאחר שמל את הילד, אלצוהו להסב עמהם שכן בלעדיו לא יהיה מנין, ובלית ברירה עשה גם את זאת. כמובן שנתבקש לשאת דברי תורה, השעות נקפו, ודון יצחק טרם מילא את פקודת המלך.

בינתיים השר ששכנע את המלך כנגד האברבנאל, היה סקרן לראות אם יצא סוף סוף זממו לפועל, לאחר כמחצית השעה מיהר אל מפעל הלבנים ונכנס בשמחה, בחיוך רחב שאל את מנהל המפעל: "האם כבר נעשה דבר המלך?" רק שמע זאת המנהל ותיכף לפתו חזק בין זרועותיו וקשרו היטב בידיו וברגליו.

השר צרח וצווח: "לא הבנת את כוונת המלך, כוונתו היתה לשר האוצר, לא אלי!!!" אבל צעקותיו היו לשוא, המנהל קרא לפועל וביחד השליכוהו אל התנור המוסק…

לאחר שעות מספר, הצליח האברבנאל לצאת מסעודת המילה, זרז את צעדיו במהירות למלא את פקודת המלך, והלך למפעל הלבנים. בהגיעו לשם ושאל: "האם נעשתה מצוות המלך?" אמר המנהל: "כן בודאי, מיד כשבא לכאן השר, קשרנו אותו והשלכנו אותו לתנור המוסק…" שניות מועטות לקח לאברבנאל לעכל את מה שארע. הוא הבין שידו של שונאו השר היתה בדבר כדי לגרום למותו, אך הצטער על כך שמחמתו הרגו יצור אנוש.

כששב אל המלך לברר על מה יצא הקצף, השתומם המלך לראותו, לאחר התנצלות וסיפור הדברים סיפר המלך על העלילה שבקשו השרים ובראשם אותו שר לעשות לו, והבין כי משמים הצילוהו, "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל", באותו בור שכרה לו אותו רשע להורגו, שם נהרג הוא בעצמו.

מסר עצום ניתן ללמוד מסיפור זה, כי אל לו לאדם לחרוש רעה חלילה על רעהו, שהרי כל אשר יחשוב עליו, יכול להתהפך עליו בעצמו. וכעין מאמר העולם 'כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה'.
וכן מסופר בגמרא: "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד, אמר לו: 'ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?', לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".

עוד מסופר על עניה אחת שהסתובבה ברחובות קריה, ובכל פעם שראתה את המלכה מטיילת ביער, באה לבקש ממנה נדבה, והמלכה היתה מביאה לה איזה דבר מאכל.

דבר מה הפריע למלכה מאוד, בכל עת היתה העניה משננת לה את הפתגם: 'כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה', ודבר זה חרה למלכה. היא החליטה לעשות קץ לדבר. היא בקשה מן המשרתים לאפות לה עוגה מכובדת ושפכה לתוכו רעל, כדי להמית את אותה עניה.

בפעם הבאה כשבאה העניה לבקש נדבה, נתנה לה המלכה עוגה מכובדת זו, העניה שלא היתה רגילה בדבר, שמרה זאת לשעת הצורך, ובינתיים העוגה עמדה על האחד העצים ביער. לימים, יצאו שני בני המלכה עם מלווים לסיור ברחבי המדינה, אך לאחר כמה ימים טעו בדרך ורעבו עד פת לחם, הם עברו באותו מקום וראו עוגה זו, תיכף התנפלו עליה ואכלו ממנה. כמה דקות לאחר מכן, נפחו את נשמתם. המלווים ניסו להזעיק עזרה אך הרופאים קבעו את מותם, כשמוע זאת המלכה מיהרה אל המקום, ומה נתפלאה לראות שהיתה זו אותה עוגה שביקשה להכין בעבור העניה.

או אז הבינה היטב את מאמרה של העניה: כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה, ולמדה על בשרה את הלקח באופן כואב.

הנה כי כן, המכין רעה לחברו ידע שיתכן שמכין זאת לעצמו, וגם אם לא יוזק ברעה זו, הקב"ה משלם מידה כנגד מידה ויכול להענישו ברעה באותו עונש.

(מתוך 'המגילה המחכימה')

מדוע לא התעלפת? הטיח החפץ חיים בתלמידו!!

מאת: הרב אברהם פוקס

 

אחד מתלמידי מהחפץ חיים זצ"ל התמנה למשרה רבנית באחת מהעיירות, יום אחד נכנס אותו תלמיד לחדרו של החפץ חיים, בראות החפץ חיים את תלמידו שאל אותו: נו, מה נשמע בעיר שלך? הבין התלמיד שכוונת החפץ חיים לשאול אותו על מצבה הרוחני של העיירה, ונאנח התלמיד אל לבו… המשיך החפץ חיים ופירט את שאלתו 'מה נשמע בענין שבת? ענה לו התלמיד: המצב עגום, בעלי החנויות אינם סוגרים את החנויות בערב שבת, אלא רק לאחר כניסת השבת, ופירט עוד ועוד בעיות בשמירת השבת. המשיך החפץ חיים להקשות עליו 'נו.. מה עשית בשביל זה? מה אני יכול לעשות? התנצל התלמיד, תושבי העיר אינם שומעים לי, מה יש באפשרותי לעשות?

ומה נשמע עם טהרת המשפחה? – המשיך החפץ חיים להתעניין, גם בזה המצב אינו פשוט, גרוע מאוד – ענה התלמיד, נו…. ובשביל זה מה עשית? – הטיח בו החפץ חיים, אך גם בזה שב התלמיד על טענתו 'מה אני יכול לעשות, תושבי העיירה ממאנים לשמוע.

לא הרפה ממנו החפץ חיים והמשיך לשאול: 'מה אתה עושה בשביל חינוך הילדים?' אולם גם בשאלה זו לא היה התלמיד איש בשורה טובה, ואמר, 'המצב בכי רע, הילדים נשלחים לבתי ספר של גויים, ואפילו בבתי הספר של היהודים הלימודים שם אינם רציניים, אך אף לזאת לא שומעים לי'.

אמר לו החפץ חיים: 'למען שבת לא יכולת לעשות, בשביל טהרת המשפחה לא הייתה לך אפשרות לפעול, להעמדת החינוך ברוח ישראל סבא גם לא היית מסוגל להועיל, אבל להתעלף יכולת!! מדוע לא התעלפת?…

במסכת מגילה אומרת הגמרא מפני מה נגזר על ישראל בימי אחשוורוש עונש חמור כל כך, משום שנהנו מסעודתו של אחשורוש.

ולכאורה נשאל מהו הלשון 'נהנו' מסעודתו של אותו רשע, הרי עיקר חטאתם ש'אכלו' בסעודתו של אותו רשע, ומדוע נתבעו על ההנאה?

אלא מסבירים בעלי המוסר שאמנם לא התחייבו על חטא האכילה, כי יתכן שהייתה להם הצדקה על כך, שהרי מורא המלך ופחדו עליהם אם לא יבואו לכבדו בסעודתו, ואם כן אנוסים הם היו באכילתם. אך העונש שנגזר עליהם הוא על כך ש'נהנו' מסעודתו. מילא אנוסים אתם לאכול, אבל מדוע אתם 'נהנים', איך לא התעלפתם? היה עליכם לעשות זאת כמי שכפאו שד, בעננה של עצב, כאבלים ודווים בלי הנאה וללא כל שמחה, ועל כך שנהנו נתחייבו כליה.

המגיד  הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ"ל הטעים על כך את ההלצה המספרת על ילד שחזר הביתה בתום שנת הלימודים ובידו תעודה, עיין אביו בתעודה והחל קורא בה: גמרא – טעון שיפור! חומש- כמעט טוב! נביא – טוב פחות! תפילה – בחוסר חשק! התנהגות – גרועה! כך ממשיך האב לקרוא עוד ועוד ציונים גרועים והילד עומד נבוך. כשמגיע האב לציון האחרון בתעודה, הוא קורא: 'זמרה' – מצוין!… לא יכול היה האב להתאפק וסתר על לחיו של הילד וגער בו! התפלא הילד ושאל את אביו: הרי כשקראת את כל הציונים הגרועים ביותר לא גערת בי כלל וכלל, ואילו במקצוע היחיד בו הצלחתי וקבלתי 'מצוין' הנך גוער בי? ענה לו האב: אמנם לא למדת, לא התפללת, אף התנהגותך הייתה גרועה, אבל איך מעז אתה עוד לשיר ולזמר….???

 

מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א מסביר לבעלי הממון – מה הכי חשוב בחיים

מאת: הרב אברהם פוקס

 

'כי מרדכי היהודי… ורצוי לרוב אחיו'

מנהלי מוסדות תורה הביאו אל מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א, גביר גדול התומך במוסדותיהם, ורצו שרבי חיים ישבחו על נדיבות ליבו ועל תרומותיו החשובות.
פנה אליו רבי חיים ושאל: "האם אתה מקדיש גם זמן ללמוד תורה בעצמך? תלמוד תורה הוא המצוה החשובה ביותר!", הגביר התחמק מלענות, והיה מובן שאינו קובע עתים לתורה.
רבי חיים לא עזב את הנושא, ואמר לגביר שעליו לדאוג למצוא זמן ללמוד.

מנהלי המוסדות חשו שלא בנוח מהמעמד, במקום שירות ותשבחות קיבל התורם תוכחת מגולה… מי יודע מה תהיה תגובתו וכיצד ישפיע הדבר על תרומותיו בעתיד?!…
להפתעתם הרבה, עם סיום הביקור סח להם הגביר: "היודעים אתם מביקור זה נהניתי ביותר, ובזכות דברי הרב אני מתכונן מעתה להתחיל ללמוד תורה".

אמר רבינו: במסכת מגילה נאמר על הפסוק  "כי מרדכי היהודי… ורצוי לרוב אחיו" – "לרוב אחיו ולא לכל אחיו, רואים מזה אומרת הגמרא, שפרשו ממנו מקצת סנהדרין. אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". משנעשה מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש, היה עליו להקדיש מזמנו לפעולות הכרחיות להצלת אחיו היהודים, ועם כל זה שעסק בהצלת נפשות – "פרשו ממנו מקצת סנהדרין", ואנו מבינים מכך שאילו היה עוסק בתורה באותו זמן – היתה מעלתו גדולה יותר!

 

שותפות בלתי אפשרית

יהודי דתי, המשמש כמנכ"ל אחת החברות הגדולות ביותר במשק, ובעל עסקים רבים ומסועפים, נכנס לרבינו כשבפיו הצעה בלתי שגרתית: "אני עומד עתה בפני עסקת ענק, אולי אף עסקת חיי", הציג את דבריו בפני רבי חיים, "אך היא כמובן טומנת בחובה סיכון לא מבוטל, כדי להיות מובטח בהצלחתה, ברצוני להציע לרב שותפות בעסקה: כבוד הרב יברך את העסק, ואני אשקיע את הכסף, וברווחים – נתחלק…"

רבינו הרהר לרגע ושאל: "האם אתה קובע עיתים לתורה?" הלה נבוך והופתע מהשאלה: "אהממ… לא ממש… לפעמים, בעיקר ביום הזכרון של הורי…" התגמגם. אך מיד התעשת וחזר לטון דיבורו העסקי: "אבל כיצד זה קשור לעסקה? זוהי עסקה שאם תעלה יפה – היא תניב סכומי עתק שכבוד הרב יוכל לחלק לצדקה ברווח!"

רבינו נפנף בידו בביטול. לא, הוא אינו מעוניין להיות שותף של יהודי שאינו קובע עיתים לתורה.

(על פי הספר רבי חיים)

כשאבן במשקל חצי טון צנחה על כסאו של הדיין

הרב אהרן כהן שליט"א

חוויות קשות עברו על רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל בתקופת השואה, אך תמיד תלה בטחונו בבורא עולם ולא ידע אפילו שמץ פחד, כשהוא מעוטף בטלית קטן שאותו לא הסיר מגופו אף לרגע. על מקצת מן ההרפתקאות והתלאות שעברו עליו בימי המלחמה, סיפרו בני המשפחה את הפרטים הבאים בספרו "מלך ביופיו".

סמוך לביתו במזרח העיר לונדון, היה ממוקם בית הדין הגדול, בנין רם ומפואר בן שלש קומות. באחד מימי ה"בְּלִיצְקְרִיג" (מתקפות בזק שבוצעו ע"י הגרמנים) ביום סגריר, כאשר השמים נתכסו בעננים קודרים, ישב רבינו בהיכל בית הדין יחד עם עוד שלושה דיינים, וטיפל בעניינם של בני זוג שבאו להתגרש.

רעיתו הרבנית רייזל ובנם הבכור משה שהו אותה שעה בדירתם, והבן הצעיר מנחם עזרא היה במקום לימודו בישיבת "עץ חיים".  לפתע פתאום נשמע קול התפוצצות אדירה מפרקת הרים ומשברת סלעים. הפיצוץ אירע ללא שום התרעה מוקדמת. התלמידים מן הישיבה התחילו לרוץ אל המקלטים הציבוריים הסמוכים ורק אז שמעו את קול צפירת האזעקה.

התברר, שמטוסי האויב ניצלו את מסך העננים, ובחסותו הצליחו לחמוק מ"עיני" ההגנה האנטי- אווירית של האנגלים, והטילו את פצצותיהם. רק כעבור שעה ארוכה, לאחר שנשמעה צפירת ארגעה, פנה הבן הצעיר הביתה ושם נודע לו מה שקרה והתרחש בינתיים. מיד בהישמע קול הפיצוץ, הכריז הבן הבכור משה כי הוא פונה בריצה לעבר בית הדין, מהלך כעשר דקות מן הבית, כדי לברר מה שלום אבא. כל שידולי אמו הרבנית לבל יעז לצאת החוצה בשעה כזאת, וכי בוודאי האב ירד למקלט בנין הרבנות, לא הועילו. הוא מיהר ורץ לשם בכל כוחו. בדרכו פגש ברחוב את אביו – רבי יחזקאל ומראהו כ"פועל בנין" – טיט וחול מפוזרים על פניו, זקנו, בגדיו, ובידו אחת הוא אוחז בזרועו של אחד הרבנים ומוליכו. מראהו של רב זה היה כאיש אחוז הלם.

הוא מילמל בפיו כי נפגע בעמוד השדרה. אולם רבינו ניסה להרגיעו, באמרו, שאם חלילה היה נפגע בעמוד השדרה, לא היה מסוגל ללכת ברגליו כלל – ואמנם התאושש האיש תוך זמן קצר ויצא בשלום מן ה"טראומה" ללא פגע.

רבי יחזקאל סיפר אחר כך לבנו את השתלשלות המאורע מתחילה ועד סוף באותה שעה שישב בבית הדין והתעסק בדיון בעניין גט מאיש לאשתו כדת משה וישראל. יחד עמו ישבו: הדיין רבי ישי גרינפלד ז"ל, והרב סוויפט ז"ל, שנזדמן אותו יום במקרה לבית הדין (ורבינו כיבד אותו לשבת אצל הדיינים, למרות שהוא לא היה עדיין חבר בית הדין). מולם מעבר לשולחן עמדו חמשה בני אדם, הבעל והאשה, סופר הגיטין, ושני העדים. על הספסל ביציע ישבו עוד מספר אנשים קרובי האשה. ברגע מסוים כשפנה ושאל את העדים, אם אכן שמעו כשציוה הבעל לכתוב את הגט לשמה, נשמע פתאום קול פיצוץ מרעיד והבית כולו הזדעזע מיסודותיו.

האולם שישבו בו נתמלא עשן. זרם החשמל נפסק והשתרר חושך מוחלט. אבנים גדולות ורגבי עפר נשרו מכל צד. רבינו צעק אל האנשים, כי הדלת ליציאה החוצה נמצאת בצד צפון בפינה השמאלית, והוא עצמו זחל על ארבע כדי למצוא את הפתח, כשהרב סוויפט אוחז בבגדו וזוחל אחריו. תוך דקות ספורות הגיעו אנשי ההגנה האזרחית לחלצם. ענני האבק והערפל התחילו להתפוגג. כהרף–עין התברר, לא עלינו, שהאשה אינה זקוקה יותר לגט, בעלה אינו בין החיים יותר, ויש לה דין אלמנה! אחד העדים שכב על הרצפה ורגלו קטועה. הדיין רבי ישי גרינפלד נשם בכבדות (ועד יומו האחרון סבל, ממחושים בריאותיו כתוצאה מאותו מאורע). עוד אנשים אחדים נפצעו קלות. וגם רבי יחזקאל היה צולע במקצת ואמר שרגלו כואבת.

כשהגיע לביתו כעבור שעה קלה, התברר פתאום שאין מים בדירה, מכיוון שהפיצוצים גרמו להפסקה באספקת המים. בלית ברירה, הזמינה הרבנית עבורו חדר במלון "סטראנד", כדי שיוכל לרחוץ שם מרגבי הבוץ והטיט שדבקו בו, ולהחליף בגדיו. אחר כך ליווה במכונית את הרב סוויפט אל מעונו ושב הביתה. כעבור יומיים של מנוחה נעלמו הכאבים שברגלו לגמרי. הוא אסף עשרה יהודים והלך עמהם אל חורבת בית הדין, ובירך שמה בנוכחותם את ברכת ההודאה לבורא עולם  "שעשה לי נס במקום הזה".

באותו מעמד גילו להם אנשי הג"א, כי על המקום בו ישב רבי יחזקאל צנחה אבן במשקל כחצי טון, ולפי הערכתם הוא נפל מכסאו – כתוצאה מן ההדף של הפיצוץ  – שניה אחת לפני שהאבן ירדה על הכסא. כך ניצל. בעקבות דבריהם סיפר אף הוא לבניו, כי בעת נפילתו הציל האולר שהחזיק בכיסו הימני את רגלו ממעיכה מוחלטת.

ידית האולר, העשויה משן פיל , נסדקה סדק עמוק מעוצמת המכה, ואילו ברגלו נותרה רק שריטה קטנה (היה זה אולר יפה שבניו רכשו פעם עבורו, והשתמש בו לפרקים לצורך בדיקת "שאלה" בעוף, או לגרידה בכתבי תורתו כשנזקק למחוק תיבה מסוימת). לימים כשהזכיר רבינו את המאורע והנס, ותוך כדי דיבורו ליטף בחביבות את הציצית שלבש, הוסיף והתבטא: "כשלעצמי לא הרגשתי אז שום פחד. מעודי כאשר אני מתעטף בציצית ואומר את הפסוקים כל בוקר "מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון", אני מרגיש בבירור שאני נכנס עכשיו לחסות בצל כנפיו של השם, ושום רע לא יאונה לי. גם באותו מאורע התעטפתי בטלית לפני סידור נתינת הגט כמנהגי תמיד. חסיתי בצל כנפיו של רבונו של עולם – ואיך אפחד?!"

"יתכן, שזכות זו עמדה לי להינצל מן הפיצוץ" הפטיר.

הבנות שמחפשות חתן "משוגע"

ברוך ה', בדורנו לימוד התורה מתחזק, ילדים בני שש יודעים את כל ספר בראשית. בגיל תשע הם בקיאים בחמשה חומשי תורה. הכח של ילדינו הוא עצום. לא אחת מזדמן לי להשתתף במסיבות סיום של נכדי, ואני מתפעל ונדהם מהידע המקיף של הילדים בדורנו בכל מקצועות התורה חומש ומשניות.

שמעתי על שיטת לימוד שהמציא הרב יוסף הלפרין ז"ל שבארבעה שיעורים מלמדים את הילדים את כל הלכות 'מוקצה' בשבת במה אסור ומותר לגעת בשבת ומה נחשב ל'מוקצה'. אחר כך מלמדים אותם את ההלכות המורכבות של מלאכות איסור בורר ומבשל, והילדים יודעים ליישם את ההלכות בצורה נפלאה! הם יודעים מה מותר ומה אסור. ילדים בני שלוש ארבע כבר יודעים להמנע מלשון הרע!

 

ומה קורה לילדיהם של אחינו הרחוקים?

מכת ההתבוללות נוראה ואיומה, שלום הבית ושלמותו רעועים, הם מאבדים את זהותם, לא מוצאים טעם בחייהם הריקים, הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים, לרובם יש ילד אחד או שניים. רבים מעדיפים לא להתחתן כלל… הילדים עושים צרות להורים… הצעירים שולטים…

אך אנו רואים שלמרות ההידרדרות הנוראה, לא אלמן ישראל! יהודים בעלי רגש, שירדו לחוץ לארץ, אינם מוכנים שילדיהם יתנתקו מן העם וינשאו חלילה לגויות. המוני רחוקים מתורה כבר מבינים, שאם הם רוצים ילדים בעלי נימוסים ומחונכים, עליהם לשלוח אותם לחינוך תורני. מראה של אמא חילונית הולכת עם ילד מעוטר בפאות ובכיפה אינו נדיר…

 

מתחולל מהפך!

בדורות הקודמים לא היה ציבור בני התורה כה רב. כשאחיותי התחתנו, התביישו הבנות להינשא לבחור שיושב ולומד… השאלה הראשונה בשידוכים היתה: במה עוסק הבחור, ממה הוא מתפרנס, מי בכלל חשב או הסכים לשמוע על חתונה עם בן תורה…

כשאחותי הגדולה הגיעה לפרקה, בא השדכן אל אבי ואמר: "יש לי שלוש הצעות שידוכים, אחד מהם משוגע". אבי שהיה חכם, שאלו למה כוונתו, והוא השיב: "הוא רוצה ללמוד כל החיים איך הוא יתפרנס?". אבי היה ירא שמים ואוהב תורה גדול, ולכן הגיב: "כזה משוגע הייתי רוצה!" והוא זכה.

מאוחר יותר הרב וולף ז"ל, לימד קבוצה בת חמש עשרה בנות, את הלכות יסודי התורה, והכניס בהן תשוקה עזה להינשא רק לבני תורה במסירות נפש. אך נוצרה בעיה: לא נמצאו מספיק "משוגעים" שמסכימים לשבת וללמוד יום שלם… אחותי השניה, שהיתה מבנות הקבוצה של הרב וולף, והתעקשה לזכות בבן תורה אמיתי, התחתנה בגיל עשרים ושתים, שהיה נחשב גיל מבוגר מאד. והיא אכן זכתה להנשא לגאון האדיר ראש אב בית דין של העדה החרדית, רבי משה שטרנבוך.

איזו מסירות נפש נדרשה אז לשם כך! באהבת התורה שהיתה נטועה בה היא התמסרה להוצאת ספריו, פיענחה את דברי התורה שכתב, ותיקתקה אותם, ואף מכרה את הספרים. גם את חינוך ילדיה ואת עול הבית היא לקחה על כתפיה… הכל כדי שבעלה יהיה משוחרר ללימוד.

בנות הקבוצה הזו חוללו את המהפכה בישוב החדש!

כיום עלתה קרנם של לומדי התורה לאין ערוך: אין הורים שאינם חפצים בבחור תלמיד חכם לבתם!

בעלות תשובה שאתמול היו רחוקות מתורה, משתוקקות היום להינשא רק לבן תורה אמיתי. השאלות העולות מפיהן הן: "אמנם הוא לומד תורה רוב היום, אבל יש לו שפה רחובית, אולי הוא מקולקל?", "הוא לומד היטב, אך הוא רוצה להכניס מחשב הביתה, רק עבור חדשות, האם להסכים או לא?" והתשובה שהן מקבלות היא "לא להסכים!" כי הן ראויות ליותר מכך… מי חלם על מהפך כזה?

זה דור שמחפש תורה! בליל פורים בתי הכנסיות מלאים באבות ובנים היושבים ולומדים. בישיבת "מרדכי הצדיק" משתתפים אלפי ילדים ואבות, ולומדים בליל פורים וביום הפורים.

נפתחים עוד ועוד שיעורי תורה, אנשים שיצאו לפנסיה ובקושי ידעו לקרוא את פירושו על התורה של רבי שלמה יצחקי שכתוב בפונט ייחודי הנקרא 'כתב רש"י' הפכו לתלמידי חכמים של ממש… אנשים שלא למדו מעולם יכולים לקבוע לימוד משותף בטלפון עם אברך ולהפוך לתלמידי חכמים.

באיזה דור היה כך? זה דור המשיח!

 

♦ ♦ ♦

 

התורה מרפאה ומעדנת

העמלק והיצר הרע שבעמנו נלחם נגדנו ומנסה להכניס לראשנו שאין הבדל בין יהודי לגוי, להפיץ כפירה ובלבול. ויש בידיהם משאבים רבים: ממשלה, כסף…

אך אם נתחזק בתורה – ננצח. ציבור לומדי התורה הולך וגדל על אפם ועל חמתם. היום כבר רבים רואים את פירות הבאושים של החינוך הקלוקל, עוזבים את דרך הרע, וכשחוזרים בתשובה – לפתע הילדים משתנים!

בתי הדין הרבניים מייעצים לבני זוג טרם גירושין, שילכו ל"סמינר ערכים", מאות זוגות עמדו לפני גירושין, ואחרי הסמינר, כשקיבלו עליהם עול תורה, הסתדר שלום הבית.

נוכחתי בעצמי במספר מקרים כאלה:

בני זוג מאשקלון היו בשתי כתות שונות, הם לא מצאו ענין משותף ביניהם, ולא הסתדרו כלל. הם באו אלי ושאלו אותי מה דעתי על גירושין. אמרתי להם שעצם החיפושים שלהם בכל מיני כתות ושיטות מוכיח שיש לכם נשמה מבקשת, והוספתי שנסיוני מוכיח כי כל המבקשים המגיעים לכל מיני עבודות זרות וכתות אינם נרגעים וממשיכים לחפש פתרונות אחרים, משום שהנשמה היהודית אינה מוצאת שם את המנוחה והנחלה. אך כל אלה שהגיעו לתחנה של התורה ,נרגעו ונשארו שם. לכן יעצתי להם ללכת קודם לסמינר של "ערכים", ואם שניהם יחליטו שהתורה אמת, שניהם ישארו באותה תחנה לנצח.

הם שמעו בקולי, ואכן הם החליטו שדרך התורה היא המתאימה. הם עזבו הכל ועברו לבני ברק, ומאז שלום הבית מקסים, ובנותיהם נישאו לחתנים בני תורה…

לסמינר שהשתתפתי בו הגיע יהודי וסיפר שיש לו בן חריף מאד, אך ציוניו גרועים. כששאל אותו לפשר ציוניו, הוא השיב: "הראש שלי אינו יכול להתרכז, איני סובל את שלום הבית הרעוע, אני כל הזמן חושב על זה ולא יכול להתפנות ללימודים".

יום אחד הגיע אליו הבן ואמר: "אבא, אתה זוכר את השכנים ממולנו? תמיד הם היו רבים וכולנו שמענו… בתקופה האחרונה נהיה שם שקט. חשבתי שהם נסעו לחו"ל, אך ראיתי שהבית מואר. עליתי אליהם ודפקתי בדלת. שאלתי אותם לתומי 'האם לא הייתם רבים פעם? מה קרה שהפסקתם לריב?' הם סיפרו שהלכו לסמינר וחזרו בתשובה, ומאז השלום פקד את ביתם"…

הבן ביקש מאביו שילך גם הוא לסמינר, ואולי יהיה שלום בבית, ואז הוא יביא ציונים טובים…

הם הגיעו לסמינר, ומיד החליטו בהתלהבות לשמור שבת ולקיים מצוות, ומאז ביתם רגוע ושמח, והשלום והכבוד שולטים בו…

עצם לימוד התורה הופך את הלומד לטוב יותר, לבעל טוב, לאבא טוב… כשאשה רואה שבעלה אינו מוותר על קביעות השיעור, גם כשיש שמחה או עומס היא תעריך אותו ותעזור לו לא לוותר על השיעור. אבל אם היא תראה שהוא מזלזל בשעות הלימוד ואף מתחמק, תבין היא שהוא הולך ללימודו כדי להימנע מהגשת עזרה, ולא למען הלימוד…

 

(מתוך הספר 'אריה שאג' – פורים פסח)

 

"הסוודר שאמא סרגה מחמם יותר מכל בגד אחר" • הצצה מרתקת: כך מתייחס צדיק הדור לאשתו

אשה חשובה הסתובבה אצל רבניות גדולות ומפורסמות ושאלתה בפיה: מהו תפקידה המרכזי של האשה? התשובות, שנאמרו לאחר מחשבה, היו מגוונות והקיפו עניינים יסודיים בבית היהודי. כאשר שאלה האשה את אמא שאלה זו, לא הרהרה אמא אפילו לרגע קט, ומיד פרסה את משנתה החד משמעית במילים קצרות:

"תפקידה של האשה להיות לעזר ולעמוד לימין בעלה!"

חובה להדגיש את הדברים: אמא היתה אחת מנשות החסד הגדולות שבדור, אולם תמיד שמה את אבא לפני הכל. אמא חונכה וחינכה את עצמה, כי תפקידו של האדם בעולם הוא לעשות רצון השם, ורצון השם הוא בראש ובראשונה שהאשה תהיה עזר לבעלה.

אמא התמסרה לאבא באופן מוחלט, לסייע לו להגות בתורה יומם לילה. בכל עת ובכל מצב, מבלי שדבר מה יטרידנו. תפקיד זה היה מרכז חייה, בו ראתה את עיקר חובתה בעולמה, ואת כל מהלך חייה בכל רגע של היממה – כיוונה והתאימה למענו. כל מעשיה של אמא כלפי אבא נעשו מתוך כבוד עצום ומתוך התבטלות ונאמנות ללא סייג לבעלה – אבא.

הכבוד שחילקה אמא לאבא הקיף את כל שעות היממה: היא התעוררה השכם בבוקר כדי לזכות ולענות 'אמן' על ברכות תפילת השחרית שלו, הכינה לו ארוחות מזינות וטריות מדי יום ביומו, ואפילו הייתה הולכת לקנות עבורו חפצים אישיים, כמו כובע או נעליים, כדי שלא יצטרך לצאת לחנות ולבטל את זמנו במדידות, וכל זאת על אף שהייתה טרודה בענייניהן של מאות הנשים שצבאו על דלתה. בערב, לפני שיצאה לשמחות ולאירועים שונים, הייתה נוטלת את רשותו והקפידה לשוב לפני השעה אחת עשרה בלילה, אף אם האירוע היה עדיין בעיצומו.

אמא שימשה את אבא בנאמנות מוחלטת. כאשר אבא קרא לה, הייתה מפסיקה באחת את כל עיסוקיה, עוזבת את כל הנשים שעמדו לצידה, ואפילו באמצע השיחה, וממהרת אליו.

 

אבא היה דואג לאמא יותר משדאג לעצמו

אף אבא מצידו כיבד את אמא מאוד. הוא היה מקפיד שלא להתחיל את ארוחותיו עד אשר הצטרפה אליו אמא. הוא הסביר כי אם לא ישמור עליה שתאכל – לא תאכל לעולם. הוא לא הלך לנוח בצהריים עד שבאה לנוח אף היא. פעם חשה אמא שלא בטוב ולא יכלה לקום ממיטתה. קצרה ידו של אבא מלעזור לה, ועל כן הביא את הסטנדר והתיישב ללמוד ליד מיטתה. כשנסעו לצפת ב'בין-הזמנים', אמרה אמא שהיא לא צריכה את ה'נופש', ואבא אמר שהוא נוסע בשבילה…

בשעה שערך את סיומי המסכתות, היה קורא לה או שולח לה יין. לפעמים טרח וירד את כל המדרגות, מחדר לימודו בקומה השנייה, כדי לשתף אותה בסיום. בהזדמנויות שונות היה רגיל לבקש את ברכתה, כגון: לפני אפיית מצות, בליל שבועות ועוד ועוד. בסעודות השבת תמיד ביקש את אישורה קודם שקידש וקודם ברכת המזון.

אבא ביקש מאמא שתודיע לו קודם שהיא נוסעת מחוץ לעיר. כשיצאה לרכב שהמתין לה, היה מלווה אותה ארבע אמות ונשאר לעמוד עד אשר נעלם הרכב מן האופק.

אמא סרגה לאבא סוודר. אבא לבש את הסוודר שנים ארוכות כדי לכבד את אמא, ואף כשנקרע דאג תמיד שיתקנוהו. "הסוודר שאמא סרגה", אמר, "מחמם יותר מכל בגד אחר". כיוצא בכך, אשה אחת חפצה לסייע לאמא ולהכין במקומה את ארוחתו של אבא. אבא התנגד – הוא רוצה לכבד את אמא באומרו כי רק מאכליה ערבים לחכו…

אחד הנכדים סייע לאבא לבדוק את החמץ. אבא הורה לו כי בבודקו את המגירות, יקפיד להחזיר כל חפץ למקומו: "בדיקת חמץ", הוסיף אבא, "דינה מדברי חכמים, ואילו לצער את סבתא, הרי זה איסור שכתוב מפורש בתורה"… אכן, אבא לא רצה שאמא תתאמץ בעבודות הבית, לפיכך היתה אמא מסתירה ממנו את היקף עבודותיה בבית, בפרט בערב פסח, שלא לצערו… וככל הנראה משמים סייעו בידיה להצליח בהסתרה זו.

כשהתארס אחד הנכדים וסעד עם כלתו על שולחנו של אבא בפעם הראשונה, שר אבא לכבודם את השיר "עוד ישמע" שוב ושוב. המסובים תמהו על כך, ואבא הסביר להם: "הלוא סבתא במטבח, ועדיין לא שמעה ששרנו"…

מעניין לספר כי ההנהגה בבית אבא ואמא היתה למשל ודוגמה בפי רבים, עד כי חתנים שהיו מתמידים במיוחד, והיה חשש שמתוך שקיעותם המופלגת בתורה לא יֵדְעו להתייחס לנשותיהם כראוי- נשלחו על ידי רבותיהם לביתם של אבא ואמא, להביט מן הצד בארוחות הצהריים או בארוחות הערב המשותפות שלהם, למען יֵדְעו לנהוג בביתם כיאה וכיאות…

 

שותפות בכל

אמא היתה שותפה לאבא בהנהגת הבית גם בענייני הלכה, ואבא סמך עליה בעיניים עצומות. תמיד היתה מבררת את כשרות המאכלים, וכל שאלה שהתעוררה, תמיד היתה בין הראשונים שידעו על כך. אם אמרה לו שמאכל מסוים כשר או שבמוצר מסוים אין חשש איסור, הוא קיבל את דבריה בלי פקפוק. בשאלות הלכתיות מסוימות, כגון בצליית כבד, אף הורה לאחרים לשמוע לאמא, באומרו כי את הנהגותיה קבלה מאמו, שקיבלה מהחזון איש.

כשהגיע לאבא מכתב שנכתב על ידי אשה, היה מעבירו לאמא כדי שתשיב היא.

ומעניין לציין: אבא מקפיד לענות על המכתבים לפי הסדר של כהנים, לוויים וישראלים. כאשר קיבל מכתב מאשה ושם לב כי היא אשת כהן, ציין לאמא על המכתב 'מכתב מכהנת', כדי שתקיים בה מצוות 'וקידשתו' (מצווה, ותענה לה בראשונה…

אכן, נכון לומר, כי על בית כגון זה של אבא ואמא אמרו חכמים כי "זכו, שכינה ביניהם".

('בית אמי')

מנהל המאפייה לקח איתו את כל סודות המקצוע, ופתח מאפייה מתחרה במדרכה ממול • מה אתם הייתם עושים?

רבי זלמן בריזל שש היה לקראת כל אתגר שבו יוכל לחזק עצמו באמונה, האווירה במחיצתו של רבי זלמן היתה ספוגה באמונה. בכל צעד ושעל אפשר היה ללמוד ממנו פרק באמונה.

פעם הזמין מונית שתבוא לקחת אותו לבית הכנסת, ויצא להמתין ברחוב במזג אוויר קר. זמן רב עבר, והמונית בוששה מלהגיע. המלווה שחשש לבריאותו, הציע שייכנס חזרה לביתו, וכשהמונית תגיע תיכף יקרא לו. אך רבי זלמן מיאן ונימוקו עמו –

"הנח לי כאן. רצוני לעמוד כאן ולהתרגל באמונה, להשריש בליבי כי בשמים כבר נקבע בדיוק מתי תבוא המונית, ואין לי מה להתרגז על כך"

באי ביתו והסובבים אותו העידו על אין ספור תקלות קטנות, אשר בדרך כלל מסוגלות להוציא אדם משלוותו, אבל אצל רבי זלמן – כאילו עברו על ידו, ולא נגעו בו כלל.

סיפר הרב בונים קורניק ז"ל, כי יצא פעם יחד עם רבי זלמן, להתרים כסף בבתי כנסת עבור דבר מצוה. באחת הפעמים חלה אי הבנה בתיאום המוקדם, וכשהגיעו לאחר טירחה מרובה לבית כנסת בתל אביב כדי להתרים את הציבור, מצאוהו ריק מאדם. כבר לא היה עם מי לדבר.

אכזבות ועצבים אם היו כאלה, ניתן היה להבין ולקבל… אך לא אצל רבי זלמן. "חשבתי", אמר הרב בונים "שאשמע ממנו בדל או רמז של צער על העניין, אך פניו לא השתנו. האמונה והשמחה לא עזבוהו אף לא לרגע, גם כששמע שכל נסיעתו היתה לשווא.

כל תגובתו היתה, אפוא, זו בלבד:

"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים"- – –

ושב רבי זלמן על עקביו, כאילו לא אירע דבר.

כך גם בעת נסיעה בדרכים. אם היתה התנועה נעצרת, ופקק מורט עצבים נמתח לכל האופק, גם אז, מעולם לא ראו על פניו של רבי זלמן מתח או חוסר שלווה. די היה בשתי מילותיו הנאמרות בלהט האופייני "הכל בהשגחה משמים" כדי לנסוך שלווה ורוגע גם בקרב השוהים במחיצתו.

 

הוא נותן לחם

האמונה ליוותה אותו בכל מהלך יומו ובכל העניינים – ברוחניות ובגשמיות. לראשו החדיר מחשבה אחת ויחידה, כי השם הוא האלוקים אין עוד מלבדו, הוא הזן והוא המפרנס לכל הברואים.

ברוח זו ניהל לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, את 'מאפיית בריזל' המפורסמת השוכנת ב'מאה שערים' ולא הניח לעצמו להיגרר אחרי שום בהלה על ממונו, וזכר כל העת היטב מי הוא הנותן לו כח לעשות חיל.

לפעמים לא היה הניסיון קל, אך הוא עמד בו בגבורה.

פעם אחת החליט אחד העובדים במגדניית בריזל, שמספיק לו לעבוד בתור שכיר. הן רכש כבר ניסיון רב במלאכת האפייה במגדניית בריזל, ומעתה ראוי לו שיפתח בעצמו עסק מרוויח, ויעשה גם הוא לביתו רווחים נאים.

וממחשבה למעשה. פנה לבצע את מחשבתו, פרש מהמאפייה והחל בעצמו לייצר מגוון עוגות טובות וטעימות כמו שלמד ב'מגדניית בריזל'. אולם, מאחר שלא היו בידיו אמצעים מתאימים כדי לשכור מקום מתאים לעסק, על כן התחיל למכור בינתיים את סחורתו ברחובה של עיר.

אך מי זה פתי יקנה אצלו, כשכולם קונים במאפיית בריזל הוותיקה? על כן הלך הלה ומיקם את עגלתו העמוסה במיני מאפה ריחניים, לא פחות ולא יותר, אלא – מול מגדניית בריזל!

בני המשפחה שעבדו בחנות נרעשו למול עזותו של זה, ומיהרו מיד לשלוח שליח אל רבי זלמן, שישב אז בבית הכנסת ולמד תורה, בבקשה שיבוא מיד לגעור באותו אדם ולסלקו משם. אך מה הופתעו כולם למראה פניו המחויכות של רבי זלמן אשר השיבם:

"ומה הנכם חושבים? והלא אני הוא זה שייעצתיו לבוא למכור הסחורה ליד החנות. הרי הוא חדש ואיש אינו מכירו, מי יקנה אצלו?! רק כאן ליד החנות שלנו ישנה תנועת קונים חזקה, כך יתרגלו אנשים לקנות גם אצלו!"

"הדגשתי לו בפירוש", הוסיף, "שהוא יכול לבוא מה יותר קרוב לחנות כדי שיראוהו כולם. הרי מהפרנסה שלי הוא לא יגרע אפילו פרוטה אחת!"…

ולא נתקררה דעתו של רבי זלמן האב, ובגודל חפצו ללמד את בני הבית פרק נכבד באמונה ובטחון, ביקש כי ילכו אצל הלה לייעץ לו איך להשביח את התוצרת, ולא לחסוך בגילוי כל רזי המקצוע.

ולא זו בלבד, אלא אף ביקש את אחד מבני קהילתו של אותו יהודי, שיראה לעמוד לו לעזר בביסוס העסק החדש, ויכריז בבית המדרש של אותה קהילה גדולה (אשר רוב אנשיה היו לקוחות וותיקים במגדניית בריזל…) כי מצוה על כולם לקנות במאפייה החדשה.

כאשר בתקופה אחרת נפתחה בסמוך חנות נוספת לדברי מאפה, ראה בכך רבי זלמן רק את טובות הבורא העודפות עליו, וכך הסביר:

"הרי פרנסה קצובה לכל אחד מן השמים, ואיש אינו נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה, אלא שמשמים ריחמו עלי, ושלחו לי את שכני החדש לעזרתי. מעתה שוב לא אצטרך לעמול כל כך קשה לבדי באפייה ובשירות הלקוחות. יהיו כאן אנשים נוספים בחנות ממול, שיעזרו לי במלאכה!"

"אמור נא לי", פנה פעם רבי זלמן לאחד מעשירי תבל שבא לשמוע מלקחו הטוב – "שמא תוכל להסביר לי, מה משנה לו לאדם אם מונח לו בכיסו דולר אחד מיותר, או שיש לו שם מיליון דולר מיותרים? אם אכן תוכל לומר לי את ההבדל, אני הולך מיד לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה, כדי להשיג את האושר הזה!"

ואותו גביר, צעיר לימים, לא בלע כל כך מהר את הרעיון הזה, רק לאחר שעברו שנים, בהן עלה מזלו וירד לסירוגין, ואושרו היה ממנו הלאה, בא לפני רבי זלמן והודה על האמת:

"רבי זלמן, צדקתם ממני! אין שום יתרון לאדם במיליון דולר מיותרים! רק בתורתכם ובתפילתכם יש יתרון!"

  

כי אלוקים אמר לו…

מקרה אחר אירע בבעל מאפיה מתחרה, אשר אף הוא רכש את אומנות האפייה במאפיית בריזל, בהיותו העובד הראשי והאחראי על חלוקת הסחורה במאפייה במשך שנים רבות. ביום בהיר אחד פתח הלה את מאפייתו החדשה, בגסות ובחוצפה שאין לה אח ורע;

יום השישי בשכונת בית ישראל בירושלים. ביום זה גורפים בעלי המגדניות את הרווחים הנאים ביותר מכל השבוע, כאשר המוני בית ישראל גודשים את החנויות, וממלאים את שקיהם בחלות ובמגדנות נאות לכבוד שבת המלכה.

והנה, בבוקרו של יום קריטי זה, במקום שיתייצב האיש האחראי על משמרתו לעבודתו הקבועה במאפיית בריזל, ויתחיל לחלק את הסחורה בחנויות, נדהמו בני המשפחה לגלות כי השער סגור והילד איננו…

ביום זה בחר הלה לפתוח את העסק החדש, תחת מעטה סודיות, וללא כל הודעה מוקדמת…

האיש פעל בערמומיות רבה, ובזריזות הספיק לשווק את סחורתו החדשה והטריה לכל החנויות אשר היו לקוחות ותיקים של מגדניית בריזל. הללו ששו על המחיר המוזל והמשתלם שהציע להם המתחרה החדש…

ועד שבני משפחת בריזל תפסו את עצמם, ומיהרו להביא בעצמם את עגלות הסחורה לחנויות, נדהמו לגלות כי הלה כבר הקדימם. לעוגות שלהם לא היה כל דורש.

כמות אדירה של חלות, עוגות ומיני מזונות נותרה ללא כל תמורה, ועמל כפיים של מספר ימים ולילות רצופים ירד לטמיון. הכאב היה צורב, ודמעות נקוו בעיניהם של בני המשפחה.

החלו הללו מצדדים לנקוט בכל חומר הדין נגד האיש ולהזמינו לדין תורה, והללו אומרים להשיב מלחמה נגד הפוחז, לנדותו ולבזותו ולפרסם את מעשהו הנבזה.., אך עדיין לא נקטו בשום פעולה ללא שתתקבל תחילה הסכמתו המפורשת של רבי זלמן, ראש המשפחה.

באותו זמן שהה רבי זלמן בחו"ל, ולא למנוחה ולא למרגוע… קרוב לשנה שלימה על חגיה ומועדיה, עשה אז על אדמת ניכר בכתתו את רגליו לחזר על פתחי נדיבים בערים ובמדינות רבות, כדי להחזיר את החובות הרבים שהשתרגו עליו בגין עסקי הכלל והפרט.

בשעה דחוקה וקשה זו,  במצב של לחם צר ומים לחץ, כשפרוטה אחר פרוטה נצברת, נספרת ונשמרת, עמד רבי זלמן בגבורה בניסיון האמונה.

הוא מיהר לשגר מסר חריף לבני המשפחה בירושלים, ולצנן את הרוחות הלוהטות בקרבם:

"אל נא תרעו לאיש! איש אינו יכול לגרוע מפרנסתנו מאומה! איש אינו יכול להרע לנו, כי הרי הכל מאתו יתברך!

"הן הקב"ה יודע בדיוק כמה עוגות נמכור כל השנה כולה! אין לי כל ספק כי גם אם לא היה קורה עתה כדבר הזה, הרי שבחשבונות שהיינו עושים בסוף השנה היינו נוכחים לדעת כי כל הכמות הזו של העוגות היתה נותרת ללא תמורה!"

ותשקוט הארץ- – –

– ימים עברו, החיים המשיכו לנוע על צירם, והריח העולה מתנוריהן של המאפיות החדשות והישנות כבר הפך מזמן לחלק מהווי רחובות ירושלים, אולם ריח ניחוחו הטוב של רבי זלמן גבר עשרת מונים על כל ריחות ערבים שבעולם.

אותו בעל מאפיה מתחרה, מטבע הדברים, שוב לא היה יכול להביט בפניו של רבי זלמן, ומשאך ראה את רבי זלמן בקצהו של הרחוב היה עובר לצד השני ומשים עצמו כאילו אינו רואהו. אך רבי זלמן אינו מבין, מה זה ועל מה זה.

הוא פונה אל האיש בשפה נעימה ומדבר על ליבו:

"הלא ידידים טובים היינו מאז ומעולם, אתה יכול להמשיך להרגיש בנוח לצידי. לא קרה כלום. אדרבה, פנה אלי בשביל כל מה שתזדקק, ואנוכי אעמוד לימינך", נם לו ר' זלמן, איש האמונה.

וההזדמנות לא איחרה מלהגיע – – –

לימים נותר האיש בודד בעולמו עם שלוש בנותיו אשר עמו בבית. בתום לבו, ובאין כל ברירה אחרת בידו, עמד האיש למסור את בנותיו לאומנה במוסדות המדינה…

או אז נחלץ לעזרתו 'ידידו' הטוב ר' זלמן. הוא נכנס לעובי הקורה ועמל רבות לסדר את הבנות במוסדות חרדים מתאימים, בתנאי פנימיה מעולים. בבוא הזמן, אף התמסר ר' זלמן למצוא עבורן שידוכים מתאימים, ועמל לגייס כסף רב עבור הוצאות חתונתן…

הודות לכך זכו השלוש להקים בתים נאמנים לה', וזכה אותו האיש לראות דורות ישרים מבורכים של חסידים ואנשי מעשה, יראי אלוקים, המפארים כיום את שמי היהדות החרדית.

וכל זאת בעטיו של ר' זלמן האיש, אוהב שמעולם לא נהפך לאוייב, על משמרת אמונתו עמד בגבורה ובעוז- – –

●●●

ובאותו ענין עוד מספרים, כי בעת ההיא שמאפיית ברמן היתה ממוקמת גם היא ברחוב מאה שערים, היו רואים לא אחת את ר' זלמן כשהוא ניגש לבעל המאפייה ומברכו בלבביות רבה:

"השי"ת ישלח לך ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך!"

והיה זה לשיעור גדול באמונה עבור הסובבים, כי ה' הוא הנותן לחם לכל בשר, ולא השתדלות של בשר ודם.

אומר היה ר' זלמן בשנינות:

"אמרו חז"ל – 'כל המתפלל בעד חברו וצריך לאותו דבר הוא נענה תחילה' – הפירוש הוא כך: אם אחד מתפלל בעד חברו שיצליח בדרכו, בעוד שהוא המתפלל צריך לאותו דבר – היינו שעדיף לו שחברו לא יצליח, כגון שנראה לו שבזה לוקח פרנסתו וכו'. אך אם כל זה מתעלה היהודי מעל עצמו, ומתפלל להקב"ה לטובת הצלחת חברו, אזי עוזר לו השי"ת שהוא נענה תחילה ואיננו מפסיד כלום מכך!".

 

(מתוך הספר 'ר' זלמן')

חשוב שתדעי כי ילד יהודי שבוכה אלוקים בוכה עמו

בעיצומה של שבת חתן

הצדיק רבי שמשון פינקוס היה רב הקהילה בעיר אופקים. מתוקף תפקידו היו פונים אליו בכל עניין הקשור לצורכי הקהילה, בענייני תורה והלכה, וגם כאשר היה צריך לעזור למשפחות מעוטות יכולת, או לאסוף כסף עבור חתן וכלה יתומים וכדומה, מעשים גדולים של גמילות חסדים נקשרו בשמו ותמיד היה קשוב לצורכי קהילתו ולכל הפונים אליו.

אבל לא רק למען 'דברים גדולים' בלבד נתן עיניו וליבו לשאת את העול באהבה וברצון, ובצדק זוכים לתשומת ליבו המרובה. גם לעניינים שהיו נראים 'פעוטים', ובכללם גם עבור נצרכים פעוטים, הקדיש את מלוא תשומת ליבו, גם בזמנים גדולים שממלאים את כל חללי הלב, ואינם מניחים לעסוק ב'זוטות':

מנהג מעניין נקט בשבתות ה'עלייה לתורה' של בניו, שבתות אלו בהם חתן העומד להינשא או נער לקראת ה'בר מצוה' עולים לתורה והציבור זורק עליהם סוכריות כמנהג ישראל: תכף עם שוך סערת השלכת הסוכריות ואסיפתן במרץ בידי ילדי המתפללים, היה הוא עצמו מתרוצץ בידיים מלאות סוכריות שהוכנו לשם כך מתחילה, ושאלתו בפיו: "מי לא קיבל? מי לא הצליח לתפוס?" וכך, בתוך המולת האיחולים הלבביים המופנים לעברו ובעצם הרגשות הגואים בשמחה, מצא את הפנאי לחפש בין ספסלי בית המדרש ילד יהודי, שעיניו התרות אחר סוכריות נשכחות בפינה חבויה, מלאות בצער על כי לא עלה בידו למלא בהן את כיסיו בממתקים. ליבו הרחום לא יכול היה לשאת גם את הצער הזה.

יפה אמר אחד מבני הקהילה, כי הדבר מזכיר לו סיפור שרבי שמשון עצמו היה מספר בהתפעלות: הגאון רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל פסע פעם ברחוב, ובדרכו פגש בילדה קטנה בוכייה. הוא ניגש אליה, כופף את שמונים שנותיו לעברה ושאל "למה תבכי?" וכשהילדה השיבה לעומתו בקול בכי שחברותיה צחקו על השם שלה, כאב לבו והגיב: "אמרי להם, כי אני אמרתי שהשם שלך יפה מאוד!", ולא זז משם עד שנרגעה ורוחה שבה אליה…

 

למנוע בכי של תינוק יהודי

ביום בהיר שב יהודי פלוני אל ביתו שבתפרח, והבחין על השולחן במרכז הדירה בפתק בלתי מוכר, ובו נכתב: "שמעתי את התינוק בוכה, נכנסתי, ונתתי לו בקבוק שתייה שהיה על השולחן. על החתום: שמשון פינקוס".

"תבין, לא יכולתי להמשיך בדרכי!", הסביר לו משנפגשו למחרת פנים אל פנים, "כאשר קול בכי תם של תינוק עלה באוזניי".

מעשים שבכל יום. הלב נצבט מכאב של הזדהות, עם הקול התינוקי הטהור המעיד על מצוקה, אבל מתגברים וממשיכים הלאה בשטף החיים. יש בהחלט צרות גדולות יותר, אבל רבי שמשון לא פטר את העניין בצורה פשוטה כזו, אלא ניגש אל דלת הבית שמשם נשמע הקול, נקש פעם ופעמיים שוב ושוב, ומשווידא כי אין איש בבית פסע פנימה אל התינוק הממרר בבכי, ומשחיפש ואף מצא את המשקה העשוי להרגיעו פנה והלך לו לדרכו, בהותירו אחריו פתק התנצלות…

 

 השכינה בוכה יחד עמו

בכיו של התינוק ההוא נגרם בשל היסח הדעת של ההורים, אך במקרה אחר הניחו תינוק בכוונה תחילה לבכות ללא הפוגה:

היה זה באישון לילה. בכי ממושך שהפר את הדממה, הצליח לנתק את הרב שמשון מתלמודו לשעה קלה. הוא חידד את שמיעתו, וכשהצליח לזהות את מקור הבכי שבקע מבניין סמוך, התקשר אל אותה משפחה ושאל אם הוא יכול לעזור, ולהשיג דבר מה העשוי להשקיט את הבכי הממושך. נקל לשער כי נכון היה לנסוע עד מרכז הקניות שבבאר שבע, או אף למקום המרוחק משם ככל שיידרש, למען התינוק הסובל.

אך לא. האם שמעבר לקו לא הוטרדה כלל מן הבכי, והודיעה בשלווה כי בכוונה תחילה מותירה היא את עוללה לצווח, על מנת להקנות לו כבר מינקות הרגלי משמעת ברורים. "לא חסר לו דבר", הסבירה, "שבע התינוק ונקי, ואין לו סיבה לבכות". עניין של שיטות חינוך…

רבי שמשון נזעק: "אינני רוצה להתערב בענייני חינוך, אבל חשוב שתדעי כי ילד יהודי שבוכה הרי השכינה בוכה ומצטערת עמו"…

בכלל, מעידה בתו: "בעיצומן של סוגיות לימוד תורה מורכבות, שהיה ניכר כי אבא עסוק וטרוד בהן כולו, וכל רעש אחר שבבית לא היה בכוחותיו להפריע את כוח ריכוזו, הרי בכי של ילד היה מצליח לנתקו ממחשבותיו. במקרים כאלו, כשלא היתה אפשרות שהדבר ייעשה על ידי מישהו אחר, היה קם מעם תלמודו וניגש להרגיע את הבכי, ולדאוג שאת מקום הבכי יכבוש החיוך".

 

טלפון מתחת החופה

גם בעיתות לחץ או בפסגת רגעי שמחה, שמר מקום מיוחד בליבו כדי לזכור תמיד את הזולת, איך להיטיב עימו ולעזור לו. בכמה מקרים התגלתה רגישותו הגדולה לזולת במלוא הדרה:

בשמחת נישואי אחד מבניו, נבצר מאחד מחשובי הקהילה ליטול חלק בשמחה, עקב כאבי גב חריפים שמהם סבל במשך תקופה, ואילצוהו לשכב אין אונים מיוסר במיטתו.

והנה לעת ערב בהתקרב זמן החופה, צלצל הטלפון בביתו, והקול המוכר המשתפך ובוקע מן השפופרת, בא לו כמים קרים על נפש עייפה: "שלום, מדבר שמשון פינקוס. רציתי לספר לך שזה עתה נסתיימה החופה ותודה להשם אנו בשמחה גדולה. אברך אותך שתהיה לך רפואה שלמה בקרוב ויהיה לך כל טוב!"…

לתומו, סבר האיש כי שיחת הטלפון המרגשת והבלתי צפויה, היתה פרי יוזמתו של אחד מידידיו כדי לעודדו במצבו הרגיש, ולרגע לא עלה על דעתו שרבי שמשון עצמו הוא זה שיזם את השיחה בשעה כה גדולה עבורו, אלא שבירור שערך העלה שאמנם כך היה.

תכף לאחר שהסתיימה החופה, וטרם לחיצות הידיים וברכות ה'מזל טוב' מהקרובים, נראה רבי שמשון כמחפש דבר מה, וכשהבחין באחד ממקורביו ביקש ממנו שיביא לו פלאפון, ולאחר מכן שאל מה מספר הטלפון של יהודי פלוני. חייג אליו בזריזות, ורק משהרעיף על ראש ידידו ברכות ועידוד, נפנה לברך ולהתברך מפי בני המשפחה והמחותנים.

כיצד הצליח לזכור בעיצומם של רגע ההתרגשות את מצבו של הידיד, ולהגות רעיון כה מוצלח, לרוממו ולשמחו? אין זאת אלא שמלבד הראש הפיקח שבו נתברך, פעם בו לב, אולי פיקח עוד יותר…

 

ההרצאה לאחר חצות לילה

לפני כמה עשרות שנים הגיע ארצה עולה חדש מאמריקה, שהתמחה ברפואה טבעית ובזיהוי מחלות ואלרגיות באמצעות בדיקת גלגל העין, ובא להתגורר באופקים.

משום מה לא היה ספק בליבו, שהרבנים באזור מגוריו החדש ישמחו להעשיר את ידיעותיהם בנושא שבו התמחה, ולהחכים בתורת מבנה העין והדברים הרבים שניתן לזהות דרכה. ברשותו היו אף שקופיות ייחודיות המסייעות להבנת הנושא.

הוא פנה, אפוא, לרבי שמשון, סיפר אודות תחום התמחותו, והביע את רצונו להנעים לרבני המקום בהצגת השקופיות, בליווי הסברים מפורטים וממצים.

הרב פינקוס שהבין כמה חשוב הדבר עבורו, ניסה לחשוב מחשבות כיצד יעלה בידו לקבץ קבוצת מאזינים שיואילו להקדיש מזמנם היקר למענו (האיש עמד על כך שהשומעים יהיו בעלי רמה והבנה מוכחים…).

לאחר בירורים, שב אליו רבי שמעון בידיים ריקות: "הזמן היחיד שניתן לקבץ כעשרה משתתפים בלי לפגוע בסדרי לימוד התורה בישיבות שלהם, הוא בשעת ליל מאוחרת של מוצאי שבתות", אמר לו. אולם הלה לא נרתע מן השעה והסכים להעביר את ההרצאה בחצות של מוצאי שבת.

וכך היה. רבי שמשון בכבודו ובעצמו ליקט אחד לאחד את עשרת השומעים הנבחרים, בני תורה נכבדים, ובשעה היעודה התקבצו ובאו לשמוע מה בפיו. ברם תכף עם תחילת ההרצאה התגלתה "בעיה קטנה",  התברר שהאיש בקושי מסוגל להוציא מפיו שתי מילים רצופות בעברית, ואילו 'קהל המאזינים' אינו מבין את שפת האנגלית שבפיו. מה עושים?

פשוט ביותר. הרב דיבר והבין אנגלית נעמד תכף לצידו והציע בטבעיות: "אני אשמש כמתורגמן".

וכך התנהל לו האירוע, כשהוא משמיע כמה מילים, ורבי שמשון מתרגם את הדברים מאנגלית לעברית. ההרצאה הסתיימה קרוב לאחת אחר חצות…

"לימים הבנתי כי ההרצאה שלי לא ממש עניינה את המשתתפים", סיפר אותו יהודי יקר, "וגם אם ההתמחות שלי חשובה ותועלתית, להם- לא היה שום עניין לשמוע אודותיה. ורק רגישותו הנדירה של הרב פינקוס שלא ידעה גבולות, שברה שיאים של הבנה והטבה".

 

(מתוך הספר- 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')

 

 

לפתע קרה נס! "באורח פלא נחלצתי ברגע האחרון מהטנק הבוער"

 הרב בנימין גולד

כמה פעמים, יצא לכם לשמוע איזה דבר תורה קצר ומעניין ברדיו, באוטובוס, וסתם ככה מחבר שפגשתם. אנחנו שומעים מידי יום הרבה דיבורים, קצת פוליטיקה, קצת רכילות, כל פעם משהו אחר כאשר רוב בדברים שאנחנו מקשיבים להם, בדרך כלל לא יעניינו אותנו שעה אחרי ששמענו אותם…

למה הקשבנו? סתם כי "ככה זה" מדברים, מקשקשים, וממשיכים הלאה

אבל ישנם דיבורים שכדאי לנו להקשיב להם בעומק, לסגור אותם ולקשור אותם חזק חזק ללב שלנו

דיבור טוב עם תוכן של מוסר, ערכים, תורה ודרך ארץ, גם אם הוא כזה שהרגע הוא לא ממש מעניין אותנו, תמיד כדאי יהיה להעדיף אותו על דיבורים אחרים, וזו הסיבה למה לא כדאי לנו לוותר אף פעם על שיעור תורה קצר, על דבר תורה ששמענו מחבר, ועל כל הזדמנות להקשיב לדברים מועילים באמת  לעולם הזה, וגם לנשמה בעולם הבא.

בסיפור הבא שלפניכם תיחשפו לכוחו של דבר תורה, שבזכותו ניצל אדם ממוות, גם אחרי שעברו שנים מאז ששמע את השיחה

סיפר הרב הירושלמי רבי שבתאי יודלביץ ז"ל, שבדרשות הקבועות שלו בבית כנסת 'זכרון משה' בירושלים, היה מגיע קבוע בחור שקצת ירד מדרך התורה, והוא היה שומע ומעביר את הזמן בליל שבת בשמיעת הדרשה, אבל לא היה נראה שזה עושה לו משהו.

הוא ניגש פעם לרבי שבתאי, ואמר לו: שהוא לא מרגיש שום חיזוק מהדרשות, זה אולי טוב לו להעביר את הזמן, הוא גם נהנה מהסיפורים ולפעמים גם מהבדיחות, אבל לא יותר, זה לא נכנס לו!! נכנס באוזן ויוצא מיד!

אמר לו רבי שבתאי: כתוב בתורה "והיו הדברים האלה על לבבך", על לבבך כתוב ולא בתוך לבבך! מדוע? הרי העיקר מה שהדברים נכנסים בתוך הלב של האדם ולא נשארים בחוץ על מעטפת הלב?!

אלא שזו הדרך של התחזקות האדם, לא תמיד הדברים מיד פועלים את פעולתם, דברים רוחניים יש להם השפעה עמוקה וארוכת טווח, הם נכנסים לאדם ועומדים על לבו, וגם כשנראה לו שזה לא עושה לו כלום שזה לא מחזק אותו, אבל הדברים יושבים על לוח ליבו, בונים אט אט את קומתו ובניינו הרוחני, עד שביום מן הימים זה יחדור ללבו ויתחזק ויתרומם.

עברו כמה שנים, והנה פוגש יום אחד רבי שבתאי את הבחור שלנו, והנה הוא נראה בן תורה רציני וחזק! לתמיהת רבי שבתאי, מה הביאו לכך?

ענה לו הבחור, שבמלחמת יום הכיפורים הוא גויס למלחמה, והיה בצוות טנק באזור תעלת סואץ, כשהם מתקדמים בשדה הקרב בתוך התקפה בלתי נגמרת של פגזים ששרקו ללא הרף…

והנה בום אדיר!!!!…. אש עשן מחנק…. פגז פגע פגיעה ישירה בטנק שלהם! לא רואים כלום, רק זעקות שבר תימרות אש ועשן…

מספר הבחור לרבי שבתאי: הרגשתי ממש ברגעים האחרונים של חיי, ניסיתי להיזכר במילות הווידוי… העשן הלך והחניק, ואין מוצא! ואז משום מקום, נזכרתי בדבריו של הרב שאמר לי, שדברי חיזוק שאדם שומע גם אם נראה לו שלא משפיעים עליו אבל הם יושבים לו 'על' לוח ליבו עד שיזכה ויכנסו לליבו, והחלטתי מיד שאם אני ניצל מהתופת הנוראה אני מיד מתחזק, לוקח את הדברים ששמעתי מהרב כל השנים ומכניסם לליבי…

ואז לפתע נס!! אני מגלה ממש בשניות האחרונות לפני שנגמר לי האויר, חור ענק שנפער בתחתית הטנק מהפגז שעבר מצד לצד, בכוחות אחרונים נשכבתי והתגלגלתי לעבר החור ומשם החוצה לאויר עד שבאו לחלץ אותי בחסדי השם.

אז הבנתי את משמעות לשון התורה 'על לבבך', אדם שומע קונה לעצמו ידיעות וחיזוקים, זה נראה לו שזה לא משפיעה, זה לא נכנס לו ללב, זה לא בונה אותו, אבל האמת זה נמצא זה ממתין זה מצפה, ואז בבת אחת הכלים שקנה לעצמו משפיעים מעוררים ומחזקים את בנינו הרוחני.

אין להתייאש אף פעם מלעורר את האחרים ואת עצמו גם כשנראה שאין השפעה היא בא תבא. עוד חיזוק ועוד שיחה ועוד התעוררות בונים את בניינו הרוחני של האדם.

כמה זמן אפשר לדבר על תסרוקות?

מאת: מענדי

לפני כמה שנים, נסעתי באוטובוס בנסיעה בינעירונית ארוכה, בספסל לפני ישבו שתי בנות צעירות, וכל הדרך הן דיברו על סוגי תסרוקות ועיצובי שיער, כל הדרך!… אני זוכר שירדתי מהאוטובוס אמרתי לעצמי, כמה? כמה זמן אפשר לדבר על תסרוקות??? הרי אפשר להתחרפן, זה קידוח בראש, כמה אפשר?!…

את האפיזודה הזו  – בשינויים קלים, שאני משתדל להוסיף לכל סיפור שאני מספר הלאה… – שמעתי פעם בהרצאה מאחד האנשים המדהימים שהכרתי, הרב ארז משה דורון, שסיפר על עצמו אנקדוטה אישית מהימים עוד לפני החזרה בתשובה, ונזכרתי ממנה השבוע, תוך כדי ויכוח עם חבר, על רקע שיח שהתפתח בפוליטיקה, האם אסטרטגיית השתיקה מוכיחה את עצמה, או שמא מי ששותק מוכיח שפשוט אין לו מה להגיד, והאם לאחר הדיבור מתגלה שאולי בכלל היה עדיף להמשיך לשתוק…

אני לא יודע מה אתכם, אני אישית מאד אוהב לדבר, כל היום פקה-פקה, כשהייתי ילד כבר צעק לי המורה בכיתה, "תכבה כבר תַּ'רדיו"… ועוד מגוון פניני לשון בסגנון. היו שלבים בחיים שהרגשתי שהדיבור הועיל לי, מצד שני לפעמים עשיתי נזקים בלתי הפיכים עם הלשון המתגלגלת שלי, והדילמה היא באמת מתי העת לדבר ומתי העת לחשות.

חכמינו מלמדים אותנו "מילה בסלע – שתיקה בתרי", תארו לעצמכם שיש משימה כזו שמבטיחים לכם על כל מילה שתדברו תקבלו דולר אחד, אבל שימו לב זה לא מסתיים כאן, – על כל "שתיקה" שתשתקו תקבלו 2 דולר. כמה זמן אתם מוכנים לסתום תַּ'פה?… נשמע פנטסטי, אבל זה בדיוק מה שחכמינו מלמדים אותנו – השתיקה עדיפה מהדיבור!

רבי שמעון מחכמי המשנה אומר לנו – "לא מצאתי לגוף טוב יותר משתיקה" וכיוצא בזה אפשר למצוא המון ציטוטים מהמקורות בגודל מעלת השתיקה.

האיש שזכה בתואר "החכם מכל האדם" – הלא זה שלמה המלך, גם הוא הביא לנו פתגם מחכים – "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב". כלומר, כשאתה שותק, אזי גם אם אתה דביל, לפחות אתה לא מגלה זאת לסובבים… הם יניחו שאתה שותק רק בגלל רוחב דעתך הצפונה.

כמו כן כשאתה טרוד בלדבר אתה לא פנוי להקשיב, כשעסוקים בפליטה החוצה, אין אפשרות להכניס פנימה. וחבל על ההזדמנויות ללמוד קצת דברים חדשים.

כשאתה יושב עם חבר ואין על מה לדבר, אין חובה כזאת להתחיל לדבר על מזג האויר, או על זה שאין על מה לדבר… אפשר פשוט לשתוק. נסו את זה פעם, זה מדהים, לדממה יש קולות משלה, רק ברובד פנימי ועמוק יותר.

אחד הצדיקים אמר פעם: "הלשון הוא האיבר שהכי קל להפעיל אותו, יחד עם זאת הוא יכול להסב את הנזקים הכי גדולים". בכוחן של מילים להשפיע על כל העולם, ולחרוץ גורלות, וידועה האמרה – "מוות וחיים ביד הלשון".

מצד שני צריך גם לומר, שאין לנו את הפריבילגיה לשתוק שתיקה ארוכה, ואף פעם לא לפצות פה. יש זמנים שאז חובה לדבר, להחמיא, לחזק, ולהשפיע, אבל – שיהיה במינון הנכון, ובמחשבה קודם הדיבור ולא לאחריו… כי לפני שדיברת אתה הבעל הבית, אבל אחרי שפלטת משפט, הוא כבר נהיה הבוס שלך, ועוף השמים מוליך את הקול…

אז קִיצֶר, מה יוצא לנו מכל ה'פַּלסַף' הזה? אז נסכם בקטנה לדוגמא, שלפני שאנו באים לפלוט לחבר משפט בנוסח: "בואנ'ה יניב, שמעת מה קרה לרונן? הבנאדם חטף משבר נפשי עמוק, נִשְׁבַּלְךַ, אחותי שמעה זה משכנה שלהם" אז כדאי לזכור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהלכלוך הזה, ובסוף זה יכול גם להתהפך עלי.

ואותו דבר בכיוון ההפוך, אם חבר פגע בי, הוא בא אלי על הבוקר בזחיחות וזורק לי "הי אתה, למה מי אתה חושב לעצמך שאתה? חתיכת ילד כאפות, כן. הגיע הזמן שמישהו יגיד לך את זה פעם בפרצוף" אז נכון שבאינסטינקט בא לי להשיב לו מנה אחת אפיים, ולהעמיד אותו במקומו הראוי לו מתחת לתחתית של התחתית, אבל פה אנו צריכים לזכור, שאין גבול לרווחים שאדם יכול להרויח מפעם אחת שהוא בולם את הפה שלו לא להגיב לחבר שפוגע! ורק על זה הייתי צריך לכתוב עמוד שלם, אבל לא רוצה לעייף אתכם…

לסיום, אַצַ'פֶּר אתכם במשפט יפה (כי היום אני ב'מוּזה' של פתגמים…) שאמר לי פעם אדם חכם:

"המחשבה לפעמים שאתה חכם היא ההוכחה כמה אתה טיפש"

דברו לעניין, ותזכרו שבעיקרון עדיף לשתוק… זה הוכח מדעית…

 

 

הרב ארז משה דורון, יליד חיפה. סופר ומרצה, הוציא לאור למעלה מ-30 ספרים.
יו"ר ארגון "אור פנימי", ו"לב הדברים".
ב – 1985 לקראת סיום שירותו הצבאי הסדיר בשריון, חזר בתשובה והפך לחסיד ברסלב .

האם חתן צם בל"ג בעומר?

שאלה

שלום רב,
בשעה טובה ובעזרת השם אני אמור לקדש אישה.
יום הקידושין יהיה ביום ל"ג בעומר החופה תהיה לאחר שקיעה בצאת ל"ג בעומר.
כידוע לי יום ל"ג בעומר הוא יום של שמחה ואין מקבלים בו תעניות.
שאלתי הראשונה היא: מהי החשיבות של תענית ואמירת תפילת מנחה של כיפור לחתן ביום חתונתו?
והשאלה השנייה היא: האם יש אסור לצום או לעשות כפרה או תענית מסוג כזה או אחר ביום חל בו ל"ג בעומר?

תודה מראש לרב על תשובתו
בברכה

עמית

 

תשובה

עמית שלום וברכה

הרבה מזל טוב, ויהי רצון שיהיה בשעה טובה.

 

בקשר לשאלה הראשונה מהו ענין התענית והוידוי ביום החופה:

שני טעמים מרכזים נאמרו במנהג שחתן מתענה ביום חופתו:

א. כיון שביום הנישואין מתכפר לחתן כל חטאיו, וניתנת לו אפשרות לפתוח דף חדש בחייו, מוטל עליו לחזור בתשובה ולתקן את הדברים הנצרכים תיקון, ובכך יוכל לנצל יום גדול וקדוש זה כראוי, ולכן אנחנו מתענים ומתוודים כפי שאנחנו עושים ביום כיפור, והעיקר הוא הקבלה בלב למצוא דרך כיצד להתחיל לבצע שינוי ולו קטן, בדברים שכל אחד מרגיש בעצמו שראוי שהוא ישתפר בהם.

ב. כיון שהחתן צריך להגיע ליום זה מוכן ועירני, חששו שאם החתן יגיע לחופה לאחר סעודות חגיגיות… הוא יגיע לחופה שיכור והקידושין לא יהיו קידושין. ואף אם יגיע לאחר ארוחה דשנה… לא יוכל לנצל יום זה כראוי.

 

בקרב בני אשכנז מוסכם שהדבר התקבל כמנהג, וראוי לנהוג כך, אולם אם החתן חלש ומרגיש שלא יתפקד כראוי במוצאי הצום במהלך החתונה ובלילה שאחריו, עדיף שיאכל ולא יתענה.

בקרב בני ספרד הדבר מוזכר בחשובי הפוסקים הספרדים כדוגמת הבן איש חי, וקהילות רבות בעדות המזרח נוהגים להתענות. אולם יש רבים ובראשם הראשל"צ הגר"ע יוסף זצוק"ל שסברו שהספרדים לא קיבלו זאת כמנהג, והוא רק ענין טוב, ובימינו לרוב האנשים עדיף שלא לצום, ובמקום זאת עדיף שהחתן יסדר את כל עניני החתונה לפני יום זה, ויקדיש את היום לתורה ותפילה, ואם הוא יכול בחלק משעות היום להתענות תענית דיבור קדוש יאמר לו.

בכל אופן לכל הדעות ולכל העדות אין לשתות ביום זה שום משקה משכר, ויש לאכול מאכלים קלילים שאינם מכבידים, ובכמות סבירה. וכן ראוי להתוודות במנחה לפני החתונה.

אפשר גם להתענות ביום שני שלפני ל"ג בעומר, [ואז צריך לקבל את התענית בתנאי במנחה ביום ראשון, ויתנה שאם ירגיש חלש יאמר פרק תהילים ואז יוכל לאכול], ולקבוע יום זה לתשובה ולכפרה, וביום החתונה לאכול בצורה מינימלית וקלילה, וכן יתוודה שוב ביום קדוש זה.

 

בקשר לשאלה השניה:

תענית זו דוחה את ל"ג בעומר, וכן מותר להתוודות בל"ג בעומר ביום החופה.

 

תזכו להקים בית נאמן בישראל ולראות בני ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

 

 

נ.ב. אני מצרף שני מקורות קלילים, שתוכל לעיין בהם ולמוד קצת על יום מיוחד זה:

קיצור שולחן ערוך סימן קמ"ו

סעיף א'

נוהגין שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן, מפני שבאותו יום מוחלין להם עונותיהם ואומרים בתפלת המנחה עננו כמו בשאר תענית. נוהגין במדינות אלו שאין מתענין אלא עד לאחר החופה, ואם נתאחרה החופה בלילה אזי לאחר צאת הכוכבים יכולים לאכול איזה דבר ובלבד שלא ישתו משקה המשכרת.

סעיף ב'

בראש חדש ובאסרו חג דשבועות ובחמשה עשר באב ובחמשה אשר בשבט וכן בחנוכה ובשושן פורים אין מתענין, אבל בניסן אפילו בראש חדש ניסן מתענין, וכן בל"ג בעומר ובימים שבין ראש חדש סיון לשבועות ובימים שבין יום הכפורים לסוכות מתענין.

סעיף ג'

בימים שאין מתענין צריכין ליזהר שלא לרדוף אחר מותרות מאכל ומשתה, ומכל שכן שיזהרו מאד במשקה המשכרת (כי יש אומרים טעם התענית משום דחיישינן שמא ישתכרו ולא תהא דעתם מיושבת).

סעיף ד'

צריכין החתן והכלה להתקדש עצמן במאד מאד בהכנסם לחופה, ויעשו תשובה ביום ההוא ויפשפשו במעשיהם מיום הולדם עד היום הזה, ויתודו ויבקשו מחילה וסליחה וכפרה מהשם יתברך, ויהיו מודים ועוזבים, ויתחרטו חרטה גמורה בשברון לב ויעשו הסכמה חזקה מהיום והלאה לעבוד את ה' באמת ובתמים ולהיותם קדושים וטהורים, ואחר כך יכנסו לחופה ויתפללו שהקדוש ברוך הוא ישרה שכינה ביניהם, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה איש ואשה שכינה ביניהם. ונוהגין שאומרים הוידוי בתפלת מנחה כמו בערב יום הכפורים.

 

ילקוט יוסף שובע שמחות א הערות פרק ג' – הנהגות החתן ביום החופה

הנה מנהג זה של תענית חתן ביום חתונתו, יסודתו בהררי קודש, ונאמרו בזה ז' טעמים:

א. בשו"ת מהר"י ברונא (סימן צג) כתב, שטעם המנהג, שמא ישתכר, או שלא יאמרו שהיה שיכור, ושיראה את מי הוא מקדש.

ב. וכתב עוד טעם: בינקותי אמרתי הטעם, משום דאמרינן בגמ' דמלך נידון בכל יום, וחתן דומה למלך, והואיל ויומא דדינא הוא לגביה בעי מתענה כמו ביום הכפורים. ומהאי טעמא הרי יש שמתענים בראש השנה, לפי שיום הדין הוא. אלא דליתא להאי טעמא, דאם כן יתענה עד צאת הכוכבים.

ג. ועוד כתב: ועוד שמעתי לפי מאי דאמרינן בגמ', המתעלה לגדולה עונותיו נמחלין. וכיון דעולה לגדולה אולי יגרום החטא ויתבטל, ומקבל עליו תשובה וצערא בעלמא, עד שמסיים חופתו והדר אכיל. [וכן אמרו ביבמות (סג) הנושא אשה מוחלין לו על כל עונותיו. וכן אמרו בירושלמי פרק ג' דבכורים].

ד. ועוד כתב: ועוד אמרתי בימי חרפי הטעם שאמרו בגמרא, דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. ואם כך נגזרה הגזרה שתפול בו פורענות לפיכך מתענה לבטל הפורענות. ע"כ.

ה. והרוקח (סימן שנו) כתב בשם האגודה, שהתענית היא עד לאחר ברכת האירוסין ושבע הברכות, מפני שהמצוה חביבה עליהם, כדרך שעושים חסידים ראשונים, שהתענו על מצוה חביבה, כלולב ומצה. ועיין עוד בגליוני הש"ס פסחים קח.

ו. ועוד טעם, דכשם שבני ישראל התענו ביום מתן תורה, ממילא גם החתן מתענה, שהרי כל מנהגי חתן וכלה למדים ממתן תורה. [תשב"ץ קטן אות תסה].

ז. ויתכן עוד, כי הרי נודע מה שמבואר בזוה"ק (פר' פנחס דף ריט ע"ב) שנשמות הקרובים מגיעות לחופה, וכדי שלא יתביישו בראותם את הצאצא שלהם מלא בעבירות, לכן מוחלין לחתן על כל עוונותיו שלא יתביישו ויצטערו בו קרוביו. שהרי עיקר ירידתם לבוא לחופה הוא מדכתיב ישמח ישראל בעושיו, ואם ח"ו בניהם אינן כדבעי אם כן הוריו יצטערו. [נטעי גבריאל].

 

ומרן אאמו"ר שליט"א ממליץ לתלמידי ישיבתינו "חזון עובדיה" שהחתן יסדיר את כל עניני החתונה עד יום קודם לחופה, וביום החופה יוכל לישב וללמוד בהתמדה [או לקרוא תהלים כשאינו יכול להתרכז בלימודו, ראה להלן הערה יג] עם תענית דיבור, שמעלת התענית דיבור גדולה, כנודע. [וראה בילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר (מהדורת תשס"ד, סימן א', מה שכתבנו באורך בענין תענית דיבור). ע"ש]. וגם הגה"ק רבי דוב מקרשאנוב במכתב ילקוט אגרות קודש כתב, שיום אחד בלא דברים בטלים נחשב יותר מתענית. והובאו דבריו בספר נטעי גבריאל (עמוד לה).

אז למה צריכים להתפלל בבית כנסת

שאלה:

כבוד הרב, יש לי שאלה: למה צריכים להתפלל בבית כנסת? למה אי אפשר להתפלל לאלוקים גם מהבית?

עמית

 

תשובה:

מאת הרב יעקב שטיר

בית הכנסת הינו מקום קדוש. קדושתו כה גדולה, עד כדי כך שחז"ל ביארו לנו שכוונת הפסוק "ויהי להם מקדש מעט" (יחזקאל י"א, ט"ז) היא לבתי כנסת ובתי מדרש. הלכות רבות נאמרו לגבי הכבוד והמורא שצריכים אנו לנהוג בבתי כנסיות.

לפי זה מובן שלתפילות בבת כנסת יש כוח וסגולה מיוחדים, ועל כן וודאי שיש להשתדל להתפלל דווקא בבית כנסת.

לדעת האמורא אבא בנימין התפילה בבית כנסת הכרחית, שכן הוא אומר: "אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר (מלכים א ח', כ"ח) 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה' – במקום רנה שם תהא תפלה" (מסכת ברכות דף ו ע"א).

עוד מצאנו כתוב שם בגמרא: "אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר (תהלים פ"ב, א') אלוקים נצב בעדת א-ל".

את החשיבות הגדולה שיש לתפילה בבית כנסת, ניתן לראות גם מדברי הגמרא במסכת ברכות (דף ח', ע"א) האומרת: אמר ריש לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיהו י"ב, י"ד) 'כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל', ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר (ירמיהו י"ב, י"ד) 'הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם'".

להלכה, אם אין אפשרות להתפלל בבית כנסת, יש להתפלל בבית ולא לוותר על התפילה, והקב"ה קרוב לכל אשר יקראוהו באמת.

מי שלא יכול ללכת לבית כנסת, והוא נצרך להתפלל בביתו, עליו להשתדל להתפלל בבית באותו זמן שנערכות התפילות בבית כנסת, וכפי שפסק ה"שולחן ערוך" (או"ח סימן צ', ט'): "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים".

 

מתנה ענקית ושמה ארץ ישראל 

הרב יעקב שטיר

 

אחת מהמתנות הנפלאות שנתן לנו הבורא יתברך היא ארץ ישראל.

רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו לימד אותנו שארץ ישראל נחשבת לאחת מהמתנות היקרות שהקב"ה נתן לעם ישראל, כדבריו המופיעים במסכת ברכות (דף ה' ע"א): "רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל… תורה וארץ ישראל והעולם הבא".

חז"ל הפליגו בשבחה של ארץ ישראל:

ב"ילקוט שמעוני" (ח"ב תתל"ג) כתוב: "מי נושא עוונם? הארץ אשר הם יושבים עליה, שנאמר 'העם היושב בה נשוא עוון' – הרי החיים. ומנין אף המתים? תלמוד לומר 'וכפר אדמתו עמו'… אשריהם יושבי ארץ ישראל שאין להם לא חטא ולא עוון, לא בחיים ולא במתים".

עוד מצאנו כתוב בדבריהם: "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחוץ לארץ כפי שאין לו אלוק". (מסכת כתובות דף ק"י)

וב"ספרי" נאמר: " כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן עולם הבא". (פרשת האזינו  ל"ב, מ"ג)

ה"אבן עזרא" כותב: "מעלה גדולה יש לארץ ישראל, מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא". (בראשית ל"ג, י"ט)

יש לדעת שבכדי לזכות למעלות הנפלאות שבכוח ארץ ישראל לתת לנו, צריכים להיות כלי מוכן לכך, דהיינו שצריכים להתעלות בתורה וביראת שמים וללכת בדרכי קדושה. אם לא עושים זאת, למרות שגרים בארץ ישראל, לא מקבלים ממנה את ההשפעה הראויה. כל אחד מקבל את ההשפעה הטובה מארץ ישראל לפי המדרגה הרוחנית בה הוא נמצא.

את העניין הזה לימד אותנו הרב דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (חלק ג', עמ' 194), וזה לשונו שם: "ארץ ישראל אינה רק מקום על מפת העולם, אלא היא מדרגת קדושה. האדם שהזדכך על ידי דבקותו ברוחניות, כשבא לארץ ישראל זוכה להשפעת קדושה מיוחדת שמעלה אותו למדרגות עליונות.

קדושת הארץ משפעת לכל המדרגות במידה מסויימת, ואפילו לאחר מיתתו זוכה האדם הקבור בה להשפעתה. אולם שיעור השפעת הקדושה, אם זו השפעה קלושה שאין רישומה כמעט ניכר או השפעה שמעלה את האדם עד לידי מחילת עוונות גמורה, זה תלוי במדרגתו של האדם". עד כאן דברי הרב דסלר זצ"ל.

ללימוד תורה בארץ ישראל יש עדיפות על הלימוד בחו"ל, שכן מצאנו כתוב: "אין תורה כתורת ארץ ישראל". (ספרי פרשת עקב).

ועוד נאמר בגמרא: "אוירא דארץ ישראל מחכים". (בבא בתרא דף קנ"ה ע"ב)

לא חלפו כמה דקות וצלחת סלט הירקות נשפכה על ראשו

הרב אהרן כהן
מסופר על חסיד אחד שהגיע לרבו וטען בפניו שמידת הכעס שולטת עליו ואינו מוצא לעצמו עצה איך להינצל מזה. אמר לו רבו "תמתין בבקשה בחוץ, אולי בנתיים יזמנו לי משמים עצה טובה עבורך".
בזמן שהוא ממתין בחוץ הוא שומע את רבו אומר סוד לגבאי שלו: "לך נסה אותו במידת הכעס"! ואכן לא חלפו כמה דקות ולגבאי "נשפכה" צלחת סלט ירקות הישר מעל ראשו של החסיד.
בימים כתיקונם היה עושה מהגבאי סלט ירקות – אבל כאן, הוא הרי שמע את לחישת רבו לנסות אותו…
הגבאי בקושי התנצל, וחזר למקום עם כוס תה, שגם הוא נשפך עליו "בטעות"…
בעודו אבל וחפוי ראש קרא הרב לגבאי שיקרא לתלמיד. "נו?!"  התפלא רבו "אתה כבר שולט היטב במידת הכעס! תראה מה הגבאי עשה לך ואתה כלל לא יצאת מגדרך!"
"רבי" הורה החסיד "שמעתי שכל מה שאירע לי "נשלח" אלי ע"י הרבי כדי לנסות אותי, א"כ איך אכעס?!"
ענה לו רבו "זו בדיוק העצה!"
לזכור את הכלל שכל מה שמתרחש "נשלח" אליך ע"י הבורא יתברך כדי לנסות אותך, אז הכיצד תכעס?!"
הכעס היא מידה רעה, וכפי שאמרו חז"ל "כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" ואין רעה אלא גיהנום שנאמר"וגם רשע ליום רעה",
הנה אנו רואים שכשאדם כועס הוא רק גורם לעצמו רעה ומכאוב.
בתלמוד בבלי במסכת פסחים כתוב ששלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן ואחד מהן הוא מי שאינו כועס. כל אדם היה רוצה שאיזה מלך או נשיא או ראש ממשלה יאהב אותו, אם היה לו כזו אהבה הוא היה הולך מהבוקר ועד לילה בפנים שוחקות על זה שהוא זכה שהמלך אוהב אותו, ואם כתוב שמי שאינו כועס הקב"ה אוהבו מה לו ליותר מזה, צריך להתנער מיידית ממדה מגונה זו כדי שמלך מלכי המלכים יאהב אותך.
צריך לדעת שמידת הכעס מעבר לזה שאין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם, ומעבר לזה שהוא מביא את עצמו לידי מחלוקת ועוד, הוא גורם עזות לעצמו ומחמת זה הוא לא יכנע ולא יודה על האמת שזה לעצמו עוד מידה מגונה.

כולם היו דבוקים למסך, שאגות אדירות מלאו את חלל הבית, ואורי זוהר צועד צעד אחד ונעצר

הרב בנימין גולד

פעמים רבות אדם עומד לפני נסיונות קשים והיא אומר לעצמו איך אני יצליח להגיע לדרגות גבוהות. במקרה כזה עליך לדעת יסוד גדול בעבודת ה': לא דורשים מאתך מה שאתה לא יכול, מה שאין לך, אלא אומרים לך אתה צריך לשאוף ולעבוד לפי כוחותיך כדי להגיע להצלחה ואין אחד יכול לומר 'אין בי את הכוחות והכשרונות להגיע לדרגות גבוהות', כי מה שדרשו ממך זה לפי כוחותיך ויכולותיך, ובזה אם תלך בהן, מבטיחה התורה כי תצליח כמו כל אחד אחר.

● ● ●

סיפר לי רבי אורי זוהר, על הרגע בו הוא הצליח להתגבר על עולמו לשעבר ולעבור לעולם האמיתי, על ניסיון קשה מאד שהיה לו, אבל הוא הצליח לעוברו רק בזכות צעד אחד בלבד שהוא היה קשה אבל לאחריו הכי קל…

כמו שכולם יודעים, הוא היה בשיא הברנז'ה החילונית, מפורסם ונערץ, כל העולם הזה היה לרשותו, כסף, כבוד, הערצה ו'חיים טובים', כמו שהם קוראים לזה. ובכל זאת הוא החליט שהכל שקר והתקרב לאמת, אבל זה היה קשה, במעמדו מול כל כך הרבה אפשרויות שצריך להתנתק מהן. זה לא קל, אבל התשוקה האדירה לאמת – דחפה…

הוא מספר, שהחליט בהתחלה לקבל על עצמו כל מיני חיזוקים ביחס לשמירת שבת, ואחד הראשונים היה לא להסתכל בטלוויזיה בשבת, וכך אכן היה, אלא שבאחת השבתות הראשונות לקבלתו, 'נפל' איזה משחק עולמי, שכולם היו דבוקים למסכים שעות על גבי שעות. שאגות רמות נשמעו מכל בית, וגם לר' אורי באו החברים הקבועים מצמרת הברנז'ה החילונית, לראות את המשחק בעצם שבת קודש. ר' אורי הצדיק, יושב בסלון ביתו, ומתחבט מה לעשות: 'הרי אני יודע את האמת ואני רוצה אותה, וקבלתי על עצמי לשמור שבת, אבל מצד שני כזה משחק איך אפשר? וכל החבר'ה'…

בקיצור היצר הפעיל את חיילותיו על ליבו של ר' אורי, שעמד להשבר… אבל אז הוא החליט לפעול בחכמה, לקום ולצאת מיד, ובבת אחת להתנתק. היה קשה מדי, היצר עבד מאוד קשה, אז מה עושים?? מחליטים שקמים מהספה, ומתקדמים רק צעד אחד לעבר הדלת. זה כבר לא כ"כ קשה כי הרי אפשר עדיין לחזור… ואחרי הצעד הראשון, התחיל שוב מאבק והוחלט אסטרטגית על צעד שני נוסף, ושוב זה לא כ"כ קשה, וככה, מספר ר' אורי, הוא עשה עוד צעד ועוד צעד, עד שהגיע למפתן הדלת, וכאן כבר היה קשה יותר, שהרי עוד צעד כאן זה יציאה מהחדר, ולא רואים יותר, וזה קשה יותר, אבל אז הוא אמר לעצמו: 'הרי עשיתי כמה צעדים ולא קרה לי כלום, בא, אעשה עוד צעד אחד קטן לא גדול ונראה מה יהיה'… ואז הוא צעד צעד קטן אל מעבר למפתן הדלת, צעד קטן שהיה צעד ענק ונצחי, שסימן לו שאפשר להתנתק, שזה אמנם קשה אבל צעד אחרי צעד, מבלי לעשות ניתוק מיידי, שהוא קשה מאד, והנה מצליחים ונמצאים במתרס השני, בעבר הנהר הנצחי, עבר הנהר של אברהם אבינו העברי.

 

הדרך לקדושה לפעמים זרועה מכשולות וניסיונות, ועל האדם לדעת לא להתייאש. אם קשה לו, העצה היא ללכת צעד אחרי צעד, עד שיגיע לתכלית הנרצית, לפעמים ההר נראה גבוה עד מאד, אם מנסים לעבור אותו בבת אחת, אבל כשצועדים לאט ובטוח, אז אמנם זה קשה, אבל בסוף מצליחים לעבור גם את הניסיון הגבוה והקשה. כך היא הדרך, אין התורה מצווה להתנתק בבת אחת! לא כל אחד יכול לזה, אלא זה ציווי לעתיד, תנהג לפי יכולותיך כדי להגיע לקדושה הנרצית, ורק כך יכול האדם, בתחבולות, להתגבר על היצר וניסיונותיו, ולהגיע להצלחה,.