amos66

המדריך ההלכתי לטבילת כלים

משה ויטמן

חכמינו מספרים על יעקב אבינו עליו השלום שבזמן שהיה בדרכו מ"חרן" לישראל הגיע הערב ובהעדר אופציות אחרות, היה על יעקב לישון ב"שטח". מה עשה? אסף יעקב אבנים שהיו פזורות במקום וסידרם כמו כרית, עליה יניח את ראשו. מסופר בתלמוד שאבנים אלו החלו להתקוטט אלו עם אלו "כל אחת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו" עד שהפכו כולם לאבן אחת. ההסבר בכך הוא, שכל כוחות וחלקי הטבע נבראו לשימוש האדם, במטרה שינצל אותם להרבות כבוד שמיים בעולם. כאשר יעקב אבינו רצה להשתמש באבנים בכדי להניח את ראשו העייף מעבודת השם, הרי זוהי מעלה גדולה לכל הטבע שבו יבחר יעקב לצורך שימושו לכן כל האבנים רצו שיפול בחלקן הזכות הגדולה לשמש את יעקב ולא שקטו עד שנהפכו לאבן אחת גדולה.

הכלל הזה, שאפילו הדוממים מתעלים ומתקדשים כאשר הם משמשים את עבודת השם בעולם, בא לידי ביטוי אפילו אצלינו בימינו אנו, במצוות התורה על "טבילת כלים".

כחלק מרצונו של הקב"ה לייחד את עם ישראל מכל העמים ולהעניק להם מעמד גבוה ומכובד כנאמר בתורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכמו שאמרו חכמים "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום (=אלוקים) שנאמר כי בנים אתם להשם אלוהיכם", ציוה עלינו בתורה, שכלי מאכל שהבעלות עליהם עברה מידיים נכריות לידיים יהודיות, בטרם יתחילו לשמש את היהודי ובכדי לקדש אותם לקראת תפקידם החדש והגבוה – כלי האכילה של העם הנבחר, עליהם לעבור תהליך התקדשות בטבילה במקוה כשרה.

מהי הטבילה? כיצד עושים זאת? היכן? אילו כלים חייבים ואיזה פטורים? מה מברכים? ומי יכול לטבול? כל הפרטים ב"מדריך המלא לטבילת כלים כהלכה" שבפניכם:

מהי טבילת כלים?

לצורך ביצוע הטבילה בכלים החייבים בטבילה כמפורט בהמשך, עלינו לקחת את הכלים ל"מקווה לטבילת כלים" הקיים בכל עיר ועיר,ולהטביל את הכלים במים. הכלי צריך להיות כולו בבת אחת בתוך המים, ללא שחלק ממנו אפילו קטן יישאר מחוץ למים וללא שדבר מה כמו מדבקות ותוויות יחצוץ בינו לבין המים.אף הידיים האוחזות בכלי, יאחזוהו קלות ובצורה רפויה בכדי שיחדרו מים בין אצבעות היד לכלי. על כלי שיש לו קיבולת כמו כוסות בקבוקים וכדומה, להתמלאות גם בתוכו במים, כי גם הצד הפנימי שלו זקוק למגע המים. מעשה זה של הכנסת הכלים בתוך המים נקרא "טבילת כלים" ובאמצעותו מותר הכלי בשימוש יהודי.

סדר הטבילה

קודם טבילת הכלי/כלים יש לברך: ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על טבילת כלי/ם. אחר הברכה יש להטביל מיידית את הכלי ואין להפסיק ולהתעסק בעניינים אחרים עד סיום הטבלת כל הכלים. כל אדם יכול להטביל כולל ילדים קטנים אך בתנאי שגדול רואה ומשגיח שאכן הם מבצעים את הטבילה כהלכתה.

לא כל הכלים חייבים ובכדי שהם יתחייבו בטבילה עליהם לעמוד בשלושת הקריטריונים הבאים:

1. שהם היו תחת בעלות של גוי וכעת הם בבעלות יהודית.
2. 
שהם עשויים ממתכות או זכוכית.
3.
שהם משמשים את האכילה באופן ישיר.

ונפרט את שלושת הקריטריונים בהרחבה:

רק כלים שהיו תחת בעלות של גוי ועברו לבעלות יהודית צריכים טבילה.

כלי האכילה בימינו הנקנים בישראל מיובאים ברובם המוחלט מחו"ל. לעתים המפעלים הם בבעלות יהודית ולכן גם אם הפועלים בקו הייצור הם גויים, הכלים אינם צריכים טבילה. לעתים המפעלים הם בבעלות של גוי ורק היבואן הוא יהודי והם צריכים טבילה. בעניין הזה, כמו בהרבה עניינים דומים בהלכה, עלינו להתנהג לפי מידת ההסתברות ולכן אם הכלי מיובא מחו"ל ואין סבירות הגיונית שדווקא בית החרושת הספציפי הזה הוא בבעלות יהודית, יש להטבילו עם ברכה. אם הדבר מוטל בספק וכמו במקרים רבים שהיבואן הוא גם בעלים או שותף בקו הייצור, יש להטביל את הכלי מספק אבל בלי הברכה. (גם להלן, בכל מקרה שהטבילה אינה חיוב וודאי ורק עושים זאת כדי לצאת מידי ספק, הדין זהה, שמטבילים את הכלי ללא הברכה וכך יש לעשות בכל מקרה של ספק בטבילת הכלי)

כלים שעדיין שייכים לגוי ורק מושאלים או מושכרים ליהודי, כמו שימוש בכלי מטבח במהלך שהות בבית מלון בחו"ל אין צורך בהטבלתם. (השימוש בהם מותר רק כאשר ברור שאין בעיות אחרות של בשר בחלב וכדומה בשימוש שנעשה עד כה בכלי).

רק כלים העשויים ממתכת או מזכוכית צריכים טבילה

כלים העשויים ממיני המתכות השונים חייבים בטבילה. אבל חיובם של כלי אלומיניום ואמאייל מוטל בספק ולכן יש להטבילם ללא ברכה. כלי זכוכית לסוגיהם השונים חייבים בטבילה. אבל כלי פורצילן, חרס, חרסינה, קרמיקה, אבן, עץ, נייר ופלסטיק – אין צורך להטבילם. (יש הנוהגים להטביל כלי פורצילן וכל כלי חרסינה המצופה בזכוכית אך ללא ברכה)

כלים המשולבים משני חומרים כאשר אחד מהם חייב בטבילה והשני לא, כמו כלי הגשה בשילוב של עץ וזכוכית, רק אם החלק העיקרי של הכלי, שבלעדיו אי אפשר להשתמש בכלי ושבו נוגע המאכל, עשוי מהחומר החייב טבילה- יש להטביל את הכלי עם ברכה. אבל כאשר החלק העיקרי של הכלי עשוי מחומר הפטור מטבילה כמו עץ או פלסטיק ורק חלק שולי בו עשוי ממתכת או מזכוכית, יש להטביל ללא ברכה. כמו כן, בכלי העשוי מאחד החומרים הפטורים מטבילה אך הוא מצופה בחומר החייב טבילה, יש להטבילו בלי הברכה.

רק כלי המשמש באופן ישיר לאכילה צריך טבילה

הכלים החייבים בטבילה הם רק הכלים שהמזון בא עמם במגע ישיר ורק אלו מהם שעל ידם ניתן לאכול את המזון בלי צורך בהכנה נוספת. לכן, חצובות שעליהם מניחים את הסירים החמים, או כלי אכסון שמאכסנים בהם את המזון רק כשהוא עטוף, או כל כלי שמשמש רק כמחזיק לכלי האכילה עצמם – אין צורך לטובלו מאחר ואינו בא במגע ישיר עם המאכל.

כמו כן כלים הבאים במגע ישיר עם המאכל, אבל השימוש בהם הוא שלב מוקדם לאכילה עצמה, משום שעדיין צריך המזון הכנה נוספת כמו בישול או אפיה, אינם זקוקים לטבילה. בכלל כלים אלו: מקלף המיוחד רק לתפו"א, מערבל המיוחד לבצק וכדומה.

כלי המשמש ישירות את המאכל בהכנה הסופית שלו לאכילה או תוך כדי אכילה חייב בטבילה אפילו אם משתמשים בו בצונן בלבד ואפילו אם נעשים בו גם שימושים אחרים שאינם מחייבים בטבילה.

כלים חד פעמיים

כלים חד פעמיים גם אלו העשויים ממתכת או מזכוכית כמו תבניות חד פעמיות או צנצנות מזון מזכוכית, פטורים מטבילה. רק אם הופכים אותם לשימוש קבוע אחר ריקון תכולתן, יש להטבילן (על פי הקריטריונים הנ"ל)

במסעדה, במלון או אצל המארחים

אם אנחנו שוהים במסעדה או במלון ומגישים לנו את המזון בכלים שאינם טבולים או שיש לנו ספק אם הם טבולים או לא, מותר להשתמש בהם כך ואין צורך לשתות רק בחד פעמי. זאת משום שהכלים נקנו לצורך "מסחרי" ולכן הם פטורים בשונה מאירוח בבית משפחה, שבו אסור להשתמש אפילו באופן חד פעמי בכלי שאינו טבול מאחר והכלים חייבים בטבילה.

 

קבלו הלכות "משיב הרוח ומוריד הגשם" ו"תן טל ומטר" בתפילת שמונה עשרה

א. בחורף אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם". ומתחילין במוסף של שמיני עצרת. והשמש מכריז מקודם: "משיב הרוח ומוריד הגשם". ואם לא הכריז, אין אומרים אותו אז בתפילת המוסף שבלחש. וחולה שמתפלל ביחידות בביתו, וכן בני הכפרים שאין להם מנין, ימתינו בתפלת מוסף עד השעה שבוודאי התפללו בעיירות מוסף, ואז יתפללו גם המה מוסף ויאמרוהו. ואומרים אותו עד מוסף יום ראשון של פסח. דהיינו שהציבור, גם הש"ץ, אומרים אותו עוד בתפילת הלחש; ובחזרת תפילת הש"ץ פוסק מלאמרו. ושוב גם הציבור אין אומרים במנחה, כיוון שכבר שמעו מהש"ץ שפסק מלאמרו. ומי שמתפלל ביחידות, יקדים להתפלל אז תפילת המוסף בכדי שעדיין לא פסק הש"ץ מלאומרו בעיירות, כי מי שהוא מתפלל לאחר שכבר פסק הש"ץ לאומרו במוסף, אינו אומר עוד. יש מקומות שאומרים בקיץ: "משיב הרוח ומוריד הטל". ויכריז כן השמש קודם מוסף יום א' של פסח. ואז מתחילין לומר כן גם בלחש במוסף, ופוסקין מלומר מוריד הגשם.

ב. טעה ולא אמר: "משיב הרוח ומוריד הגשם", אם נזכר קודם שאמר הברכה "מחיה המתים", אומרו במקום שנזכר, רק שלא יהא באמצע עניין. כגון אם נזכר לאחר שאמר "ומקיים אמונתו", אומר גם כן "לישני עפר", ואומר "משיב הרוח" וכו' "מי כמוך" וכו'. ואם רוצה, יכול לומר לגמרי, "משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים" וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים הברכה "מחיה המתים", צריך לחזור לראש תפלת שמונה עשרה. (ולא סגי שיתחיל "אתה גיבור", כי שלוש ברכות הראשונות כחדא חשיבי לעניין זה, שאם סיים הברכה שלא כהוגן, צריך לחזור לראש התפילה). טעה במעריב של פסח או בשחרית או במוסף, ולא אמרו, אין צריך לחזור.

ג. יש מקומות שאומרים בקיץ "משיב הרוח ומוריד הטל". ואם טעה ואמר כן גם בחורף, אם לא נזכר עד לאחר שאמר "ברוך אתה ה'", גומר הברכה "מחיה המתים"; ואין צריך לחזור בשביל הזכרת גשם, כיון שכבר זכר טל. ואך אם נזכר מקודם שאמר את השם, אומר במקום דסלקא עניינא: "מוריד הגשם".

ד. אם טעה בקיץ ואמר: "משיב הרוח ומוריד הגשם", אם נזכר קודם שאמר הברכה "מחיה המתים", חוזר ומתחיל "אתה גיבור" וכו'. (ואין זאת מדין חזרה, אלא כדי שתהא הברכה ניכרת שאינו אומר בה "משיב הרוח ומוריד הגשם"). אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים "מחיה המתים", חוזר לראש התפילה. אם לא אמר רק "משיב הרוח" ולא אמר "מוריד הגשם" (בקיץ), אינו מזיק כלל, ואומר: "מכלכל חיים" וכו'. אם טעה במעריב או בשחרית של שמיני עצרת ואמרו, אין צריך לחזור לראש.

ה. מתחילין לומר "טל ומטר" בתפילת ערבית של יום שישים לאחר תקופת תשרי, והוא ביום ד' או ביום ה' לחדש דצמבר (משנת תר"ס 1900 ה' או ו' לדצמבר). ואומרים עד פסח. (והיינו בחוץ לארץ. אבל בארץ ישראל מתחילין בערבית של ליל ז' במרחשוון).

ו. אם טעה ולא אמר "טל ומטר", אם נזכר קודם שסיים הברכה "מברך השנים", אומר שם "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ושבענו" וכו', וחותם כראוי. ואם לא נזכר עד לאחר שחתם הברכה, מתפלל להלן; ובתוך ברכת "שמע קולנו", אחר "ריקם אל תשיבנו", אומר: "ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע" וכו'. ואפילו אם לא נזכר אז רק אחר שאמר "ברוך אתה", כל שלא אמר עדיין את השם, יכול לומר "ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע" וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים הברכה "שומע תפילה", חוזר ומתחיל "ברך עלינו" וכו'. ואם לא נזכר עד לאחר שאמר את הפסוק "יהיו לרצון" וגו', חוזר לראש התפילה.

ז. טעה בקיץ ואמר "טל ומטר", חוזר ומתחיל "ברך עלינו". ואם לא נזכר עד לאחר שאמר את הפסוק "יהיו לרצון", חוזר לראש התפילה.

ח. אם נסתפק לו אם אמר "משיב הרוח" או לא אמר, אם הוא לאחר שלושים יום, שכבר התפלל תשעים פעמים כראוי, חזקתו שגם עתה התפלל כהרגל שלו כראוי. אבל בתוך שלושים יום, צריך לחזור ולהתפלל. וכן ב"טל ומטר", אם מסתפק לו לאחר שכבר התפלל תשעים תפילות כראוי, מוקמינן אחזקתיה שגם עתה התפלל כראוי. וקודם לכן, צריך לחזור ולהתפלל.

ט. טעה במעריב ליל ראשון של פסח והתפלל תפלת שמונה עשרה של חול, ונזכר לאחר שהתחיל "ברך עלינו", שהדין הוא שצריך לסיים כל אותה ברכה (כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ו), אינו אומר "טל ומטר", כיון שגם הציבור אינם אומרים. ואם חלה השאלה (הוא יום התחלת לשאול טל ומטר) ביום שבת, וטעה והתפלל של חול, והתחיל "ברך עלינו" גם כן, אינו אומר "טל ומטר", כיוון שהציבור עדיין לא התחילו. והיחיד נגרר תמיד אחר הציבור.

י. שכח "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית או במנחה, ובחול המועד בין בשחרית בין במנחה בין במעריב. אם נזכר קודם שאמר "יהיו לרצון", חוזר ומתחיל "רצה". ואפילו אם נזכר קודם שהתחיל "מודים", כיון שסיים ברכת "המחזיר שכינתו לציון", צריך להתחיל "רצה" (כמו שנתבאר ב"משיב הרוח"). אך אם נזכר קודם ברכת "המחזיר שכינתו לציון", אומרו שם, ומסיים "ותחזינה עינינו" וכו'. ואם לא נזכר עד לאחר "יהיו לרצון" וגו', חוזר לראש התפלה. ובראש חודש אם שכח "יעלה ויבוא" במעריב, בין שראש חודש הוא ב' ימים, בין שאינו אלא יום אחד, כיוון שאמר "ברוך אתה ה'" והזכיר את השם, שוב אינו חוזר, אלא מסיים "המחזיר שכינתו לציון" וגומר תפלתו. והטעם בזה, מפני שלא היו מקדשין את החודש בלילה.

יא. שכח בראש חודש או בחול המועד "יעלה ויבוא" בשחרית, אף על פי שלא נזכר עד לאחר שהתפלל מוסף (שכבר זכר של ראש חודש ושל חול המועד), מכל מקום צריך לחזור ולהתפלל שחרית. ואם עבר זמנה, ישלימנה בתפילת המנחה (עיין שערי תשובה סימן ק"ח ס"ק י"ב), כדלקמן סימן כ"א סעיף ד'. ועיין לקמן סימן כ' סעיף י'.

יב. בכל מקום שהוא צריך לחזור ולהתפלל, צריך להמתין כדי הילוך ארבע אמות.

יג. ש"ץ שטעה בתפילת הלחש, אינו חוזר ומתפלל שנית, מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפילה שיתפלל בקול רם. (ולכן לאחר חזרת התפילה יאמר "אלהי נצור" וכו' ויפסיע ג' פסיעות). אך אם טעה בשלוש ברכות ראשונות, ונזכר קודם שהשלים תפילתו בעניין שלא יהא בחזרתו טורח הציבור, יחזור.

יד. ביום התענית, בין בתענית ציבור בין בתענית יחיד, אומרים בתפילת המנחה בברכת "שמע קולנו", "עננו". וכשמגיע ל"בכל עת צרה וצוקה", יסיים "כי אתה שומע" וכו'. ואם שכח מלומר "עננו", אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם מברכת "שומע תפילה", אינו חוזר ואומרו, אלא לאחר שגמר כל התפילה, לאחר "אלהי נצור" קודם שיעקור רגליו, אומרו עד "בכל עת צרה וצוקה", ומסיים "יהיו לרצון" וכו'. ואם לא נזכר עד לאחר שעקר רגליו, אינו אומרו עוד כלל.

נוסח ביעור חמץ

נוסח ביעור חמץ

בערב פסח בבוקר משכימין להתפלל. אין אומרים מזמור לתודה, ולמנצח, ואל ארך אפים.

אוכלים עד תחלת השעה הרביעית ושורפין בשעה החמישית. וצריך לחזור ולבטל החמץ פעם שנית, וטוב לבטלו לאחר ששרף החמץ כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו,

ויעשה מדורה בפני עצמה וישרפנו ויאמר:
הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל שְׂרֵפַת חָמֵץ לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל: ויהי נועם וגו':

בערב פסח לאחר שריפת חמץ יבטלנו, ויאמר:
כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי דַּחֲזִתֵּהּ וּדְלָא חֲזִתֵּהּ דַּחֲמִתֵּהּ וּדְלָא חֲמִתֵּהּ דְּבִעַרְתֵּהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא:

תפילה לאחר הביעור:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְבַעֵר חָמֵץ מִבֵּיתִי וּמֵרְשׁוּתִי כַּךְ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהַי אֲבוֹתַי תְּבַעֵר אֶת כָּל הַחִיצוֹנִים וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה תְּבַעֵר מִן הָאָרֶץ וְאֶת יִצְרֵנוּ הָרָע תְּבַעֲרֵהוּ מֵאִתָּנוּ וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְכָל הַסִטְרָא אַחֲרָא וְכָל הָרִשְׁעָה כְּעָשָׁן תִּכְלֶה וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ וְכָל הַמְעִיקִים לַשְׁכִינָה תְּבַעֲרֵם בְּרוּחַ בָּעֵר וּבְרוּחַ מִשְׁפָּט כְּשֵׁם שֶׁבִּעַרְתָּ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם בַּיָמִים הַהֵם וּבִזְמַן הַזֶּה אָמֵן: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

נוסח ביעור חמץ להורדה

 

 

כך תכינו פיצה בפסח!

הנה מתכון מיוחד של פיצה שתעשה לכם את חג הפסח מעניין יותר!

מצרכים:
1. מצה שלמה.
2. שתי פרוסות גבינה צהובה.
3. רסק עגבניות / קטשופ [עדיף רסק עגבניות, וכמובן- כשר לפסח]
4. תבליני פיצה רגילה, אורגנו [כשר לפסח]
5. וניתן להוסיף עגבניה, זיתים, וכל מיני תוספות כרצונכם.

(כמובן שהכל חייב להיות כשר לפסח)

אופן ההכנה:
1. לוקחים את המצה, מרטיבים מעט במים, מחכים 3 דקות וחותכים אותה לחצי.
2. על המצה מורחים את רסק העגבניות / קטשופ בכמות נדיבה.
3. לאחר מכן, שמים את שתי פרוסות הגבינה הצהובה, כך שהם יכסו את כל שטח המצה.
4. שמים שוב כמות נדיבה וקלילה של רסק עגבניות / קטשופ מעל הגבינה צהובה.
יש לציין, כי אם אין גבינה צהובה, ניתן לשים כתחליף גבינה צפתית, זה אולי לא אותו טעם אך זה גם טעים.
5. לאחר מכן ניתן להוסיף את התוספות.
6. מכניסים לתנור על 160-180 מעלות ל-8 דקות.
(ואם אין לכם תנור – אפשר גם במחבת חלבי למשך 10 דקות בערך).

וכמובן לא נשכח לברך ברכת המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון

ללוח הברכות המלא לחצו כאן 

מה קורה לנשמה לאחר המיתה?

בשעת הפטירה עצמה, הנשמה רואה את הבורא.

בזוהר הקדוש מובא: אין הנשמה יוצאת מהגוף, עד אשר הקדוש ברוך הוא מתגלה לה, ואז בשמחה ובאהבה יוצאת הנשמה לקראת הבורא.

הזוהר הקדוש אומר: ברגע המיתה מורשה האדם לראות את הבלתי-נראה, ואז הוא רואה את קרוביו ואת ידידיו שכבר נמצאים בעולם הבא. הם נראים לו כפי שנראו בעולם הזה והוא מכיר אותם. אם הוא נמצא ראוי לעולם הבא, הם מגלים אותות שמחה.במותו, האדם עובר לעולם אחר. אמנם, הנפש חסרה את הגוף, אולם יש לה מושג ברור על המתרחש בעולם הגשמי. האדם יודע כי הוא נפטר.
מדוע, איפוא, אנו בוכים ומתאבלים כאשר מסתלק אדם קרוב?

כדי להמחיש את הדברים ניתן דוגמה: קרוב קיבל באורח פתאומי ירושה, והוא נוסע לארץ רחוקה ועשירה. בשעת הפרידה נוהגים המלווים לבכות, למרות שלמעשה, אין לכך כל סיבה – שם יהיה לו הרבה יותר טוב! אם כן, על מה בוכים? על כך שזמן רב לא נתראה. מסיבה זו בוכים גם בלוויה!
מיד לאחר המוות מצויה הנשמה במבוכה גדולה. תשומת ליבה נתונה לגוף שבו שהתה עד עתה. רוב האנשים מזהים עצמם עם הגוף דווקא. לכן, קשה לנשמה לנתק קשר זה. כתוצאה מכך, בימים הראשונים היא נמצאת, כביכול, בשבי הגוף.

ספר איוב מזכיר זאת באומרו: "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (יד, כב). תופעה זו קיימת בחריפות יתר בזמן שהגוף טרם נקבר. הנשמה מזועזעת ממה שקרה לגוף. היא מבחינה באימה בתהליך של הטהרה ושל הקבורה. זוהי גם אחת הסיבות שבגללן מדריכה היהדות להתייחס אל הגוף בכבוד רב. ניתן לשער כמה גדול יהיה כאבה של הנשמה אם תראה את הגוף, משכנה הקודם, נטוש, מופקר או מבוזה.
במשך שבעה ימים הנשמה נודדת הלוך ושוב מן הבית אל הקבר, ומבכה את גופה. באותם ימים נוהגים היהודים מנהג אבילות – לשבת "שבעה". במשך שבעה ימים נמצאים הקרובים בבית הנפטר, מתייחדים עם זכרו ומתפללים לעילוי נשמתו.

צער זה של הנשמה אינו כאב פיזי. הנשמה מבכה את המעטה הגשמי שלה, כפי שאדם מבכה את ביתו החרב. הגוף בעיקרו אינו מכשול הניצב בין הנשמה לבין הבורא. הגוף והנשמה בשותפות, ביחד, עברו דרך ארוכה. הם עברו את העליות והירידות בחיים. נוצר ביניהם קשר הדוק, ועל כך באה הבכיה.

חטאים מסוימים שעבר עליהם האדם בימי חלדו, מביאים את נפשו לאחר המוות לייאוש גדול ולמצוקה, והנשמה כמו מתעופפת מקצה אחד של העולם לקצהו השני. הפסוק וחכמי הקבלה מכנים תופעה זו בשם: "כף הקלע". זוהי תחושה נוראה, האדם חש כאילו הוא נזרק כמו כדור מצידו האחד של העולם לצידו השני.

בספר שמואל נאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל-א' כ"ה, כ"ט). ידוע, שזמן קצר לאחר הקבורה הגוף מתחיל להירקב בקבר. התלמוד מלמד שהרימות (תולעים) גורמות למת כאב, שמשווים אותו לדקירות מחט באדם חי. רוב הפרשנים סבורים שהכוונה היא לעינויים רוחניים לנשמה. הם נגרמים לה כאשר היא רואה כיצד בית חייה הולך ומתפורר.

חכמי הקבלה מכנים תהליך זה בשם: "חיבוט הקבר" – עונשו של הקבר. מה שמתרחש עם הגוף בקבר עלול להיות נורא מעונש הגיהנום.

בספר "נפש החיים" נאמר: "עונג הגיהנום איננו, בעצם, לא עונש ואף לא נקמה, אלא החטא עצמו מעניש את האדם. כל המעשים רשומים, והאדם מקבל את עונשו מן הכוחות הרעים שהוא עצמו יצר על ידי מעשיו".
מצב הנשמה תלוי – קודם לכול – באדם עצמו. ככל שהאדם במהלך חייו היה תלוי ביתר שאת בגופו ובעול הגשמי, ייסוריו לאחר מותו יהיו מרים יותר. מי שבחייו היה מרוכז בצד החומרי של החיים, יתקשה – יותר מאחרים – לחוות את כליון גופו ואובדנו. לעומתו, מי שחי חיים רוחניים מעמיקים, חיי תורה, יכול להיות כמעט פטור מדאגה לגורל גופו. אנו יודעים שצדיקים אינם מודאגים כלל מחיבוט הקבר, שכן גם בימי חייהם הם השתמשו בגופם רק למען המטרה הרוחנית, שהועידה לו התורה, ולכן, המעבר לעולם הרוח הינו מעבר שאליו הם התכוננו בשנות חייהם, כאן, בעולם הזה.

לאחר שלושים יום עולה הנשמה עלייה נוספת. במשך שנים-עשר חודש הגוף עדיין קיים, ולכן, הנשמה יורדת אליו לפעמים. אולם אחרי שנה מתכלה הגוף, והנשמה עולה אל מקורה העליון.

זמני כניסת ויציאת צום י"ז בתמוז תשע"ט

 כניסהיציאה
אלעד03:0120:05
אשדוד03:0320:05
באר שבע03:0520:04
בית שמש03:0220:04
ביתר עילית03:0220:03
בני ברק03:0120:05
חברון03:0320:03
חיפה03:0120:03
טבריה02:5920:04
ירוחם03:0620:02
ירושלים03:0120:03
מירון02:5920:05
נתניה03:0020:06
ערד03:0320:02
צפת02:5520:05
קרית מלאכי03:0520:05
מודיעין עילית03:0120:04
רחובות03:0220:05
תל אביב03:0220:06

ברכת השחר – ההודאה להשם!

לאחר שקמים אומרים את התפילה הקצרה הבאה:

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:

 ונוטלים ידיים שלוש פעמים. ולאחר מכן מתפנים ונוטלים ידים שוב ומברכים את הברכות הבאות:

  • בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם:
  • בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:
  • אֱלֹהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:

וממשיכים לברך (אבל לא חייבים לומר זאת מיד לאחר הנטילה אלא אפשר לחכות קצת )

 

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה: וְהַעֲרֶב נָא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ. (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ:בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

 וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר. כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:

 אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרְאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן. כִּבּוּד אָב וָאֵם. וּגְמִילוּת חֲסָדִים. וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים. וּבִקּוּר חוֹלִים. וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וּלְוָיַת הַמֵּת. וְעִיּוּן תְּפִלָּה. וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

 

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה: / נשים מברכות – בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. פּוֹקֵחַ עִוְרִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַתִּיר אֲסוּרִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. זוֹקֵף כְּפוּפִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁעָשָׂה לִּי כָּל צָרְכִּי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי:

 

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּרְגִּילֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְדַבְּקֵנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וְאַל תְּבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא. וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָון. וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן. וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְאַל יִשְׁלֹט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע. וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר הַטוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ. וּתְנֵנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ. וְתִגְמְלֵנוּ חֲסָדִים טוֹבִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

 

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. וּמֵחָבֵר רָע. וּמִשָּׁכֵן רָע. וּמִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. מִלָּשׁוֹן הָרָע. מִמַּלְשִׁינוּת. מֵעֵדוּת שֶׁקֶר. מִשִּׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת. מֵעֲלִילָה. מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה. מֵחֳלָיִם רָעִים. מִמִּקְרִים רָעִים וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית. מִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶן בְּרִית. וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם:

 

סדר ברכת השחר להורדה 

 

לוח הברכות

להורדה לחץ כאן

אות

 המאכל

ברכה
ראשונה

ברכה
אחרונה

א

אבוקדו

העץ

בורא
נפשות

אבטיח

האדמה

בורא
נפשות

אגוזים

רוב
הסוגים, ברכתם העץ.

חוץ
מאגוז אדמה (בוטן) שברכתו האדמה.

אגס

העץ

בורא
נפשות

אוכמניות

העץ

בורא
נפשות

אורז

מזונות

בורא
נפשות

אטריות

מזונות

על
המחיה

אננס

האדמה

בורא
נפשות

אפונה

האדמה

בורא
נפשות

אפרסמון

העץ

בורא
נפשות

אפרסק

העץ

בורא
נפשות

אפרשזיף

העץ

בורא
נפשות

אשכולית

העץ

בורא
נפשות

 

ב

יוגורט""

שהכל

בורא
נפשות

בוטנים

האדמה

בורא
נפשות

בורקס

מזונות

על
המחיה

ביגאלאך

מזונות

על
המחיה

בייגל

מזונות

על
המחיה

ביסלי

מזונות

על
המחיה

ביסקויט

מזונות

על
המחיה

ביצה

שהכל

בורא
נפשות

בירה

שהכל

בורא
נפשות

במבה

שהכל

בורא
נפשות

בננה

האדמה

בורא
נפשות

בקלאווה

מזונות

על
המחיה

בשר

שהכל

בורא
נפשות

 

ג

גבינה

שהכל

בורא
נפשות

גויאבה

העץ

בורא
נפשות

גזר

האדמה

בורא
נפשות

ג'חנון

מזונות

על
המחיה

גלידה

שהכל

בורא
נפשות

גליליות

מזונות

על
המחיה

גליק
/ קליק

שהכל

בורא
נפשות

גמבה

האדמה

בורא
נפשות

גרעינים
– פיצוחים

האדמה

בורא
נפשות

 

ד

דבש

שהכל

בורא
נפשות

דגים

שהכל

בורא
נפשות

דובדבן

העץ

בורא
נפשות

דלעת

האדמה

בורא
נפשות

 

ו

וופלים

מזונות

על
המחיה

ויטמינים

לא
מברכים

 (אלא
אם כן הם טעימים לחיכו)

 

ז

זית

העץ

על
העץ

 

ח

חבוש

העץ

בורא
נפשות

חלב

שהכל

בורא
נפשות

חלה
רגילה

המוציא

ברכת
המזון

חלה
מתוקה

לבני
ספרד – מזונות, ולבני אשכנז – המוציא

חלווה
(משומשום)

שהכל

בורא
נפשות

חמאה

שהכל

בורא
נפשות

חסה

האדמה

בורא
נפשות

חציל

האדמה

בורא
נפשות

חרוב

העץ

בורא
נפשות

 

ט

טופו

שהכל

בורא
נפשות

טחינה

שהכל

בורא
נפשות

 

י

יוגורט

שהכל

בורא
נפשות

יין

בורא
פרי הגפן

על
הגפן

 

כ

כבד

שהכל

בורא
נפשות

כרוב

האדמה

בורא
נפשות

 

ל

לביבות
מירקות

האדמה

בורא
נפשות

לבן

שהכל

בורא
נפשות

לחם

המוציא

ברכת
המזון

לימונדה

שהכל

בורא
נפשות

 

מ

מים

אם
צמא – שהכל, ואח"כ בורא נפשות

ואם
אינו צמא (אלא לתרופה וכדו') – לא מברך. 

מיץ
(פירות או ירקות)

שהכל

בורא
נפשות

מיץ
ענבים

הגפן

על
הגפן

מישמש

העץ

בורא
נפשות

מלאווח

מזונות

על
המחיה

מנגו

העץ

בורא
נפשות

מנדרינה

העץ

בורא
נפשות

מסטיק

שהכל

מצה

בפסח
– המוציא. בכל השנה;

לבני
ספרד – מזונות, ולבני אשכנז – המוציא

ברכה
אחרונה: ברכת המזון

מרק
ירקות

אם
הירקות ניכרים – האדמה.

 אם
הם לא ניכרים – שהכל.

ברכה
אחרונה: בורא נפשות

מרק
עוף

שהכל

בורא
נפשות

מרשמלו

שהכל

בורא
נפשות

 

נ

נקניק

שהכל

בורא
נפשות

 

ס

סברס

העץ

בורא
נפשות

סוכר

שהכל

סופגניות

מזונות

על
המחיה

סלק
(מבושל)

האדמה

בורא
נפשות

סלרי

האדמה

בורא
נפשות

סמבוסק

מטוגן
בשמן; מזונות וברכה אחרונה: על המחיה.

אפוי
בתנור; המוציא וברכה אחרונה: ברכת המזון.

 

ע

עגבניה

האדמה
(רסק – שהכל)

בורא
נפשות

עוף

שהכל

בורא
נפשות

ענבים

העץ

על
העץ

ערמון

העץ

בורא
נפשות

פ

פלאפל
(כדורים)

שהכל

בורא
נפשות

פאפיה

האדמה

בורא
נפשות

פודינג

שהכל

בורא
נפשות

פומלה
– פומלית

העץ

בורא
נפשות

פופקורן

האדמה

בורא
נפשות

פיסטוק

העץ

בורא
נפשות

פיצה

אם
העיסה רק מקמח ומים-המוציא, ואח"כ ברכת המזון 

קמח
ומי פירות – מזונות ואח"כ על המחיה.

פיצה
על מצה

המוציא

ברכת
המזון

פיתה

המוציא

ברכת
המזון

פלפל

האדמה

בורא
נפשות

פצפוצי
אורז

מזונות

בורא
נפשות

פריכיות
אורז

האדמה

בורא
נפשות

פתיתים

מזונות

על
המחיה

 

צ

צימוקים

העץ

על
העץ

ציפס

האדמה

בורא
נפשות

צנון

האדמה

בורא
נפשות

צנונית

האדמה

בורא
נפשות

צנימים

המוציא

ברכת
המזון

 

ק

קקאו
(משקה)

שהכל

בורא
נפשות

קובה

מזונות

על
המחיה

קובנה

מזונות (אפילו
כדי שיעור סעודה)

על
המחיה

קוגל
איטריות

מזונות

על
המחיה

קוגל
תפוח אדמה

אם
תפוחי האדמה ניכרים; האדמה.

 אם
לא; שהכל.

ברכה
אחרונה: בורא נפשות

קולורבי

האדמה

בורא
נפשות

קוקוס

העץ

בורא
נפשות

קוקטייל
פירות

אם
הרוב פירות- העץ.

 אם
הרב פרי האדמה- האדמה

ברכה
אחרונה: בורא נפשות

"קורנפלקס"

שהכל

בורא
נפשות

קטשופ
(אוכלו בנפרד)

שהכל

בורא
נפשות

קיווי

העץ

בורא
נפשות

קינמון

לבד-
לא מברך. עם סוכר- שהכל.

 על
מציצת עץ קינמון- שהכל.

קישואים

האדמה

בורא
נפשות

קליפת
הדרים מצופה

בסוכר
או שוקולד

שהכל

קליפת
פירות

העץ

קלמנטינה

העץ

בורא
נפשות

קניידלאך

מזונות

על
המחיה

קפה
(משקה)

שהכל

בורא
נפשות

קצפת

בנפרד-
שהכל. עם עוגה- מזונות

קרחון
(ארטיק)

שהכל/

אין
מברכים ברכה אחרונה

קרמבו

על
הביסקויט- מזונות, על הקצפת- שהכל.

 מפוסקי
ספרד- שהכל פוטר את הביסקויט

קרקר

מזונות

על
המחיה

קשיו

העץ

בורא
נפשות

 

ר

ריבה

שהכל

רימון

העץ

על
העץ

 

ש

שום
(חי, מבושל)

שהכל

שומר

שהכל

בורא
נפשות

שוקולד

שהכל

בורא
נפשות

שזיף

העץ

בורא
נפשות

שטרודל

מזונות

על
המחיה

שמנת

שהכל

בורא
נפשות

שניצל

שהכל

בורא
נפשות

שקדים

העץ

בורא
נפשות

שקדי
מרק

מזונות
(אפילו כדי שיעור סעודה)

על
המחיה

 

ת

תאנה

העץ

על
העץ

תה

שהכל

בורא
נפשות

תות
שדה

האדמה

בורא
נפשות

תירס

האדמה

בורא
נפשות

תמר

העץ

על
העץ

תפוז

העץ

בורא
נפשות

תפוח
עץ

העץ

בורא
נפשות

תפוח
אדמה

האדמה

בורא
נפשות

תרופה

בלי
טעם – לא מברך,

עם
טעם טוב – שהכל.

 

 

זמני כניסת ויציאת חג הסוכות

יום טוב ראשון


שבת חול המועד


שמחת תורה


  הדלקת נרות


מוצאי החג


רבנו
תם


הדלקת נרות


מוצאי החג


רבנו
תם


הדלקת נרות


מוצאי החג


רבנו תם


אלעד


17:42


18:46


19:21


17:36


18:40


19:16


17:34


18:38


19:14


אשדוד


17:42


18:47


19:23


17:36


18:42


19:17


17:34


18:40


19:15


באר שבע


17:45


18:47


19:22


17:39


18:42


19:17


17:37


18:39


19:15


בית שמש


17:34


18:46


19:21


17:28


18:40


19:16


17:26


18:38


19:14


ביתר עילית


17:34


18:45


19:21


17:29


18:40


19:15


17:27


18:38


19:13


בני ברק


17:49


18:46


19:22


17:43


18:41


19:16


17:41


18:39


19:14


חברון


17:45


18:46


19:21


17:40


18:40


19:15


17:37


18:38


19:13


חיפה


17:40


18:45


19:21


17:34


18:40


19:16


17:32


18:38


19:14


טבריה 17:38 18:43 19:19 17:32 18:38 19:14 17:30 18:36 19:11
ירוחם 17:43 18:46 19:22 17:38 18:41 19:16 17:36 18:39 19:14
ירושלים 17:34 18:45 19:20 17:29 18:39 19:15 17:27 18:37 19:13
מודיעין עילית 17:43 18:46 19:21 17:37 18:40 19:16 17:35 18:38 19:14
מירון 17:42 18:44 19:20 17:37 18:38 19:14 17:34 18:36 19:12
נתניה 17:41 18:46 19:22 17:35 18:41 19:16 17:33 18:38 19:14
ערד 17:44 18:45 19:20 17:39 18:40 19:15 17:36 18:38 19:13
צפת 17:42 18:43 19:19 17:36 18:38 19:14 17:34 18:36 19:12
קרית מלאכי 17:42 18:47 19:22 17:36 18:41 19:17 17:34 18:39 19:15
רחובות 17:41 18:47 19:22 17:35 18:41 19:17 17:33 18:39 19:14
תל אביב 17:49 18:47 19:22 17:43 18:41 19:17 17:41 18:39 19:15

מדוע עורכים "שמחת בית השואבה" בחג הסוכות?

לחג הסוכות יש שם נוסף: זמן שמחתנו, על-פי דברי התורה (דברים טז, יא) "ושמחת בחגך, והיית אך שמח".

במהלך החג, עורכות קהילות רבות ברחבי העולם אירועי "שמחת בית השואבה". האירועים נערכים ברוב עם וכוללים שירה וריקודים לצלילי כלי נגינה.

מה מקור המנהג? ומה הקשר לחג הסוכות?

לשם כך עלינו להתוודע מעט אל סדר עבודת הכהנים בבית-המקדש. העבודה העיקרית בבית-המקדש היתה הקורבנות, ולצד ההקרבה היו מנסכים (יוצקים) יין בפינה מיוחדת על-גבי המזבח. עבודה זו נקראת "ניסוך היין".

פעם אחת בשנה, במהלך חג הסוכות, היו מנסכים מים על-גבי המזבח. את המים היו שואבים ממעיין השילוח בטקס חגיגי ומיוחד, ובלילות החג נערכו חגיגות המוניות בבית-המקדש בהשתתפות העם העולה לרגל. החגיגות נקראו "שמחת בית השואבה" על שם שאיבת המים, והשמחה בהם היתה גדולה כל-כך שעליה אמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו".

החגיגות נערכו בימי "חול המועד", ומיד במוצאי החג הראשון החלו ההכנות. בחצר עזרת הנשים הוצבו מנורות גבוהות שהאירו באור יקרות את האיזור כולו; מרפסות מיוחדות הוקצו עבור הנשים לתצפית טובה, בעוד הגברים עמדו למטה.

חסידים ואנשי מעשה היו רוקדים ומבצעים פעלולים באבוקות של אש; הם היו אומרים "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" (מאושרים אנו שזכינו ללכת בדרך טובה כבר מגיל צעיר). בעלי התשובה היו אומרים: "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו" (שבנו מדרכנו הרעה, ומאושרים אנו שכעת אנו בדרך טובה), ואלו ואלו היו אומרים: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו".

אירועי החג בירושלים ובבית-המקדש היו כה גדושים, עד שהתנא רבי יהושע בן חנניא התבטא ואמר:
"כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו. כיצד?

שעה ראשונה (נכחנו ב)הקרבת תמיד של שחר,

משם (ניגשנו) לתפילה,

משם (שבנו לצפות ב)קורבן מוסף,

משם לתפילת המוספין (תפילה מיוחדת אותה מוסיפים בחג),

משם לבית המדרש (ללמוד תורה),

משם לאכילה ושתיה,

משם ל(התפלל) תפילת המנחה,

משם (ניגשנו לצפות ב)תמיד של בין הערבים,

מכאן ואילך ל(השתתף) בשמחת בית השואבה (שנערכה כל הלילה),

אירועי שמחת בית השואבה בימינו נערכים "זכר למקדש", לשמחה הגדולה שנערכה אז, מתוך תקווה ותפילה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לשוב ולהשתתף בשמחת בית השואבה הגדולה בירושלים עיר הקודש.

זמני כניסת ויציאת צום תשעה באב

צום תשעה באב על חורבן בית מקדשנו יחול השנה במוצאי שבת פרשת דברים 11/08/19, להלן זמני כניסת ויציאת הצום:

עירתחילת התעניתסיום התענית
אלעד19:2419:57
אשדוד19:2519:58
באר שבע19:2419:56
בית שמש19:2319:56
ביתר עילית19:2319:56
בני ברק19:2519:58
חברון19:2319:55
חיפה19:2519:58
טבריה19:2319:56
ירוחם19:2319:55
ירושלים19:2319:56
מודיעין עילית19:2419:56
מירון19:2419:57
נתניה19:2519:58
ערד19:2219:55
צפת19:2319:57
קרית מלאכי19:2419:57
רחובות19:2419:57
תל אביב19:2519:58

השנה, שנת תשע"ט, חל תשעה באב בשבת קודש. בשבת אסור לצום, ולכן אנחנו דוחים את הצום ליום ראשון. אם נדייק יותר: הצום נדחה למוצאי שבת.

עם זאת, את הצום אנחנו מכניסים בפועל עוד לפני צאת השבת, כי אנחנו לא יודעים בדיוק מתי מתחלף היום ולכן אנחנו מתחילים את הצום קצת לפני שקיעת החמה, בזמן שאת השבת אנחנו מוציאים רק אחרי צאת הכוכבים.

איך עושים את זה בפועל? פשוט מאוד! לחץ כאן

 

 

ברכת מעין שלוש

ברכת מעין שלוש – נוסח עדות המזרח

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

על חמשת מיני דגן על היין על פירות משבעת המינים
עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ

וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֵם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. וְעַל מִזְבָּחָךְ. וְעַל הֵיכָלָךְ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ. וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וּנְבָרְכָךְ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.

בשבת – הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:
בראש חודש – הָרַחֲמָן הוּא יְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה:
בסוכות – הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן:
במועדים – הָרַחֲמָן הוּא יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם:
ליום טוב – הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב:

כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכּל וְנוֹדֶה לְךָ (אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ) עַל הָאָרֶץ

על חמשת מיני דגן על היין על פירות משבעת המינים
וְעַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה. וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן. וְעַל הַפֵּרוֹת.
על של א"י על של א"י על של א"י
וְעַל מִחְיָתָהּ וְעַל כַּלְכָּלָתָהּ. וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ. וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, עַל הָאָרֶץ

על חמשת מיני דגן על היין על פירות משבעת המינים
וְעַל הַמִּחְיָה. וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן. וְעַל הַפֵּרוֹת.
על של א"י על של א"י על של א"י
וְעַל מִחְיָתָהּ. וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ. וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ.

 

%d7%9c%d7%97%d7%9d_%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-large

ברכת מעין שלוש – נוסח ספרד

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

על חמשת מיני דגן על היין על פירות משבעת המינים
עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ

וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֵם (נָא) אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וְעַל מִזְבְּחֶךָ. וְעַל הֵיכָלֶךָ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ. וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.

 בשבת – וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה:
בר"ח – וְזָכְרֵנוּ לְטוֹבָה בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה:
בר"ה – וְזָכְרֵנוּ לְטוֹבָה בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה:
ביו"ט – וְשַֹמְחֵנוּ בְּיוֹם חַג (פלוני) הַזֶּה:

כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וּמֵטִיב לַכּל וְנוֹדֶה לְךָ עַל הָאָרֶץ

על חמשת מיני דגן על היין על פירות משבעת המינים
וְעַל הַמִּחְיָה. וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן. וְעַל הַפֵּרוֹת.
על של א"י על של א"י
וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ. וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, עַל הָאָרֶץ

על חמשת מיני דגן על היין על פירות משבעת המינים
וְעַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה. וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן. וְעַל הַפֵּרוֹת.
על של א"י על של א"י
וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ. וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ.

איך חוזרים בתשובה?

מאת: יוסי איזק – כתב אחינו
לחזור בתשובה זו מטלה ענקית. איך עושים את זה?

"דבר ראשון צריך לדעת שתשובה אמיתית מתחילה מתהליך מסודר ומבוסס. גדולי המוסר תמיד היו מזהירים את תלמידיהם שלא "לקפוץ לשמים". מי שקופץ למעלה סופו שייפול חזרה ארצה תוך כדי ספיגת חבטה עזה. הדרך הנכונה בתשובה היא כמו טיפוס על סולם – שלב אחר שלב, בתהליך הדרגתי התואם את כוחותיו ואת דרגתו האמיתית של האדם".

ממה מתחילים?
"החכמה היא להתחיל מדבר מציאותי שהוא בתחום יכולותיו של האדם. ההתעלמות מעקרון יסודי הפילה בעלי תשובה רבים. צריך לזכור שכאשר אדם יוצא לדרך חדשה יש לו בהתחלה התלהבות מרובה. אבל מה קורה כאשר ההתלהבות דועכת? מה יחזיק אותו אז? החכמה היא לתפוס דבר שאדם יהיה מסוגל לעמוד בו גם בחלוף ההתלהבות הראשונית".

אבל איך אפשר להסתפק בדבר כה קטן, הרי התשובה צריכה לשנות את כל אופיו של האדם?
"צריך להבדיל בין שאיפה לבין ביצוע. מבחינת השאיפה וודאי שאדם צריך לשאוף לתקן את כל מעשיו ולהגיע למדרגה הגבוהה ביותר. הבעיה היא שמי שמסתפק בשאיפה הכללית הזאת אך אינו מתרגם אותה לתוכנית פעולה מסודרת עלול למצוא את עצמו חופן רוח. לכן, לצד ההתעלות והתרוממות שאדם חווה למשל בימי ראש השנה ויום כיפור ומעשרת ימי תשובה כשבידו "קבלה" מוגדרת, דהיינו החלטה מעשית, ריאלית וברת ביצוע עליה הוא ישקיע את כוחותיו בתקופה הקרובה. לאחר שאדם יפנים ויתרגל לדרגה החדשה שרכש לעצמו בדרך זו, רק אז יחתור הלאה לדרגה הבאה".

אדם שחוזר בתשובה אבל יודע שגדולים הסיכויים שבהמשך הוא ישוב לסורו. האם יש ערך לתשובה שלו?
"חז"ל אומרים שאדם העובר עברה מתוך מטרה שלאחר מכן יחזור בתשובה ובכך יתחמק מהעונשים הצפויים לו משמים לא יניחו לו לחזור בתשובה. אבל כל זה רק ביחס למי שנוקט בדרך זו כחלק ממדיניות ערמומית ומכוונת. לעומת זאת אדם שחוזר בלב שלם ומגיע לחרטה כנה על מעשיו השלילים הרי שברגע זה חזרתו שלמה ומתקבלת לרצון. העובדה שהוא בשר ודם וקיים חשש שהיצר עוד יצליח חלילה להפילו באחת ממצודותיו הרבות איננה גורעת מערך התשובה שלו. נהפוך הוא, ככל שלהט התשובה יתגבר בקרבו ויביאנו למעשים טובים יותר משתפר הסיכוי שתשובתו תכה שורשים ושוב לא יגלוש באותה מידה לפסים השליליים".

מה מושך את כולם ליום כיפור..

הרב שלמה רוזנשטיין

מה מושך כל כך את כל היהודים אל אותו יום נורא ונכבד: "יום הכיפורים", מה גורם להם להתאחד בבית הכנסת באווירה רצינית ואחראית, דוקא בחג שהוא כל כך לא "חגיגי"? אין סעודות, אין סוכה, אין מצה ואין סופגניה, ובכל זאת מצוי יום הכיפורים כחג שסביבו קונצנזוס רחב ביותר, שביתה כללית ממלאכה והתכנסות המונית בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
הייתי מבין, אילו החליטו כל היהודים לחגוג את אחד החגים שבהם ישנם מנהגי שמחה רבים, חוויה משפחתית, או סממנים של חגיגיות כלשהי. אבל יום כיפור? צום? תענית? שעות ארוכות בבית הכנסת? מדוע כל יהודי באשר הוא, מהקיבוץ של השומר הצעיר דרך התרמילן בהודו ועד אותו אחד שמצא את דרכו לאיסלנד והתיישב שם, מחפשים להתחבר ליום הזה, לציין אותו בשביתת מלאכה מוחלטת ואפילו בצום ובתפילה בבית הכנסת.
אין זה אלא שיום זה טומן בחובו משמעויות עכשוויות עמוקות, המתאימות לכל דור ודור ולכל אדם באשר הוא, וכאשר מתחבר הדבר עם היות אותו אדם יהודי, הרי שנוצר כאן הצירוף המעניין והמרתק שתוצאתו ציון "יום הכיפורים".
ואכן, התפיסה התורנית אודות יום הכיפורים מבהירה די והותר על מה ולמה זכה יום זה בבכורה.
"חג הפסח" הוא מועד החירות של עם ישראל ויום היותו לעם בעל עצמאות לאומית.
"חג השבועות" העניק הצדקה לקיום העם הזה כעם, על ידי נתינת התורה והפיכתה לסוד קיומו.
אולם, הנה כבר לאחר שני חגים אלו, מגיע יום הכיפורים הראשון בהיסטוריה, ומביא בכנפיו בשורה של "סליחה". הוי אומר, שכבר מיד לאחר בחירת העם וקיומו ונתינת ההצדקה לקיומו, נזקק העם לסליחה, עקב בגידה ופגיעה בתפקיד ובייעוד.

מוחקים את העבר – מתחילים מחדש
וכאן, ניצב יום הכיפורים כחג החגים והמוביל שביניהם.
כאן בא ואומר בורא העולם כי הוא מוכן בתנאים מסוימים למחוק את העבר ולהתחיל מההתחלה!!!!
הוא מוכן לבוא מיד לאחר יום הכיפורים ולהציב מחדש כביכול את בחירת העם ואת הענקת ההצדקה – התורה, לניסיון נוסף שיבחן את מידת עמידותו של העם במטלות.כך מבהיר זאת גדול ההוגים היהודיים בעת האחרונה הרב ד"ר שמשון רפאל הירש:

"יום הכיפורים הוסיף את העדות ההיסטורית על הגדולה שבכל האמיתות, כי לא רק פעם אחת בלבד יעניק ה' את הקיום וימסור את התפקיד לקיום, אלא הוא מוכן בכל עת להעניק קיום מחדש, אפילו אבדה זכותו מחמת המעילה בתפקיד עם חידוש הברית הישנה שהופרה הוא מוכן "לקבור" את העבר ולפתוח עתיד חדש. "פסח" הוא המועד של נס הבריאה הלאומית, "שבועות" הביא את העובדה שהיא תנאי לקיום היהודי. ואילו "יום הכיפורים", הוא המועד של נס כל הניסים, נס המחייה של תוצאות העבר, נס חידוש הקיום שכבר נגזרה עליו כלייה. יום הכיפורים הוא מועד הכפרה, מועד התחייה הרוחנית המוסרית והחברתית, בחסד ה' הכל יכול… ולפיכך לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים…"

לכל אחד יש סיכוי

לא פלא להבין כי כל אדם שואף בכל ליבו להתקשר לעוצמתו של יום הכיפורים. כי אכן זה הוא היום שאומר ומודיע קבל עם ועולם, כי לא דחה ה' איש מישראל לעולמים, ומוכן הוא לקבל כל מי ששייך לאותו מעמד היסטורי בהר סיני, אשר קבע כי יהודי בן לעם הנבחר הוא. לא פלא שרבים מתחברים ליום זה ושואפים ליטול בו חלק.
אולם גם מעבר לכך, ישנה משמעות חינוכית ליום הכיפורים בהקשר זה. אנו שואפים תדיר בחיי היומיום למושג הסליחה, אנו זקוקים למושג זה בחיינו – ויודעים אנו היטב כי ללא סליחה וללא כפרה לא נוכל להתקיים בין אדם לחבירו, ואיש את רעהו חיים בלעו. כאשר יש חג שהוא כולו סמל לסליחה ולמחילה, אנו רוצים להיות קרובים וקשורים לחג זה, ישנה הזדהות בלתי רגילה של כל אדם עם מושגי החג, ועם החינוך שהוא מקנה לנו בענייני הסליחה.
עלינו לנצל אפוא גם מבחינה חינוכית את המועד המופלא "יום הכיפורים", להעניק לעצמינו את המודעות הפנימית למשמעות ה"סליחה", ה"הבלגה", ה"כפרה" וה"התחלה מחדש", בכל תחומי החיים, הן במה שנוגע לאדם כלפי עצמו, והן במה שנוגע ליחסי האדם כלפי זולתו. עלינו להבהיר לעצמינו כי רק בדרך זו יהיה קיום לעולם, כפי שלמדנו מדרכי הבורא אשר תיכן והכין יום זה מתוך הכרה כי בלעדי יום זה לא יוציא העם את שנתו הראשונה בשלום.

גמר חתימה טובה.

נלקח מאתר אחינו

זמני כניסת ויציאת צום יום כיפור

 

כל מה שרצית לדעת על תקיעת שופר

יעקב לוסטיג
ראש השנה נקרא בלשון המקרא 'יום תרועה', והתורה הקדושה מצווה עלינו לשמוע בראש השנה את תקיעת השופר.

חז"ל הנהיגו שנחגוג את ראש השנה יומיים, כך שביום הראשון של ראש השנה החיוב לשמוע את קול השופר הוא 'מדאורייתא' כלומר חיוב של מצוות 'עשה' מהתורה הקדושה. לעומת זאת, ביום השני החיוב לשמוע קול שופר הוא 'מדרבנן', כלומר מדברי חכמים ואינו ציווי מהתורה. אך אין בכך כדי לגרום לנו להקל חלילה בחובה לשמוע קול שופר גם ביום השני כמו שציוו אותנו חכמינו הקדושים.
חכמינו זכרונם לברכה למדו מפסוקי התורה, שבראש השנה אנחנו צריכים לשמוע גם 'תקיעה', כלומר תקיעת שופר חלקה בקול אחיד שאינו מקוטע, וגם 'תרועה' – קול שופר קטוע שנשמעה כמו יללה או גניחה ואנחה.
עם זאת, היה להם ספק אם התרועה צריכה להישמע כמו יללה, רצף של תשעה קולות קצרים וקטועים, או כמו גניחה עמוקה, רצף של שלושה קולות קצת יותר ארוכים שכל אחד מהם מתחיל בטון גבוה מנמיך מעט ושוב עולה לגובה. לקול הראשון מבין השניים אנחנו קוראים 'תרועה', ולקול השני אנחנו קוראים 'שברים'. ישנה אפשרות שלישית, לפיה ה'תרועה' שאליה התכוונה התורה היא גם 'שברים' וגם 'תרועה' ביחד.
לכן אנחנו תוקעים תקיעות רבות בשופר, כדי להיות בטוחים ששמענו גם את קול השופר כפי שהתורה התכוונה אליו.
וכך אנחנו שומעים סדר של שלושה מחזורי תקיעה, שכל אחד מהם חוזר על עצמו שלוש פעמים:

המחזור הראשון אותו אנחנו מכנים בקיצור 'תשר"ת'
'תקיעה', 'שברים-תרועה' ושוב 'תקיעה'
'תקיעה', 'שברים-תרועה' ושוב 'תקיעה'
'תקיעה', 'שברים-תרועה' ושוב 'תקיעה'

המחזור השני אותו אנחנו מכנים בקיצור 'תש"ת'
'תקיעה', 'שברים' ושוב 'תקיעה'
'תקיעה', 'שברים' ושוב 'תקיעה'
'תקיעה', 'שברים' ושוב 'תקיעה'

והמחזור השלישי אותו אנחנו מכנים בקיצור 'תר"ת'
'תקיעה', 'תרועה' ושוב 'תקיעה'
'תקיעה', 'תרועה' ושוב 'תקיעה'
'תקיעה', 'תרועה' ושוב 'תקיעה'

הרי לנו שלושה מחזורים שהראשון מביניהם מורכב מ-12 'קולות', והשניים האחרים מורכבים מתשעה קולות כל אחד.
בסך הכל – 30 קולות.לפני התקיעה מברך האיש התוקע בשופר את הברכות שתיקנו חז"ל לברך לפני התקיעות, וכולנו צריכים להקשיב לו ברוב קשב, ולענות 'אמן' על ברכותיו, כדי לצאת בהן ידי חובה. לאחר מכן אסור להפסיק בדיבור בכלל, עד אחרי ששמענו את קול 30 ה'קולות'.

שימו לב: חובת שמיעת תקיעה שופר מוטלת רק על גברים ולא על נשים. עם זאת, נשים שרוצות לקיים את המצווה על אף שהן לא חייבות בה, יכולות כמובן לבוא לבית הכנסת ולשמוע קול שופר, והן תזכינה לקבל על כך שכר בעולם הבא. יש להרגיל את הילדים, מגיל 6 או 7, לשמוע את קול השופר, וללמד אותם את ההלכות הללו כדי שידעו שאסור לדבר בין הברכה לתקיעות, וכשיגדלו ויגיעו לגיל 13, כבר יהיו מורגלים בקיום המצווה.
מי שאינו יכול ללכת לבית הכנסת, צריך לתקוע בשופר בביתו אם הוא יודע לתקוע ואם יש לו שופר. במידה ואינו יכול לתקוע לעצמו, עליו לדאוג עוד מלפני החג לשכן, חבר או קרוב משפחה שיבוא להשמיע לו את קול השופר. אם אין לכם אפשרות כזאת, מומלץ לפנות לרב העיר, לבית חב"ד או לכל אדם דתי או חרדי המתגורר באזור, כדי להתייעץ אתו ולקבל ממנו עזרה בנושא זה, במידת האפשר.

תקיעות נוספות

אחרי ששמענו את 30 התקיעות הראשונות, מתחילים להתפלל את תפילת המוסף, במהלכה תוקעים פעמים נוספות, גם בתפילה שבלחש כנהוג ברוב הקהילות, וגם בתפילתו של שליח הציבור שמתפלל בקול כנהוג בכל קהילות ישראל. כמו כן תוקעים מחזור נוסף של תקיעות במהלך אמירת ה'קדיש' שבסוף התפילה, ובעדות המזרח נהוג לתקוע פעם נוספת בסוף התפילה 'תרועה גדולה'.
בסך הכל אנו שומעים 100 קולות שופר בכל אחד מימי ראש השנה, והנוהגים להוסיף את ה'תרועה גדולה' בסוף התפילה שומעים 101 קולות.
עם זאת, מי שהוא חולה או חלש, אינו מחויב לשמוע את כל 100 ה'קולות', ויכול להסתפק ב-30 ה'קולות' הראשונים. גם נשים שכאמור פטורות משמיעת קול שופר, יכולות להסתפק ב-30 הקולות הראשונים אם הן עסוקות וצריכות לשוב הביתה כדי לטפל בילדים.

כדאי לדעת, שכתוב בספרים הקדושים שבזמן שאנו שומעים את קול השופר, אנו יכולים להתפלל בלב, ולא לומר זאת בדיבור אלא רק במחשבה, ולבקש על צרכינו. כמו כן זהו זמן שבו אנו יכולים וצריכים להתחרט על החטאים שעשינו במהלך השנה החולפת ובשנים שקדמו לה, ומי שיכול אף לבכות בדמעות על חטאיו – אשריו ואשרי חלקו והוא עושה בבכי הזה תיקון גדול לנשמתו, כך כתבו המקובלים הקדושים בדורות הקודמים.

עירוב תבשילין', מה זה בכלל?

יעקב לוסטיג

'עירוב תבשילין', זו מצווה מיוחדת שקבעו חכמנו זיכרונם לברכה, ושאותה אנחנו מקיימים בכל פעם כשמציינים חג ביום שישי. את עירוב התבשילין עושים בערב החג, כלומר ביום חמישיף ובמקרה של 'ראש השנה' אותו אנו חוגגים יומיים רצופים, עורכים את עירוב התבשילין כבר מיום רביעי.

בכל יום שישי אנחנו טורחים ועמלים במשך שעות ארוכות כדי להכין את כל צרכי השבת. מבשלים את הדגים ואת החמין, את המרק ואת הבשר, מכינים סלטים לסעודה כיד המלך וצולים את הכבדים או כובשים חצילים.

אבל מה קורה כשביום שישי יש חג? כמו למשל 'ראש השנה' שיחול השנה בימים חמישי ושישי. מיום רביעי בערב כבר אסור לעשות מלאכה. אפשר להכין את כל האוכל מיום חמישי בצהרים, ולקוות שהוא יספיק לשתי הסעודות של החג ולשלושת הסעודות של השבת, אבל לרובנו אין כל כך הרבה מקום בסירים ובמקרר לכמויות כאלו של אוכל מבושל, וגם מי שיש לו מספיק מקום, יעדיף אולי להכין אוכל ביום שישי אחר הצהרים כדי שבשבת הוא יהיה טרי וטעים יותר.כמו שאתם בוודאי יודעים, בחג מותר לבשל לצורך 'אוכל נפש'. עיינו במדריך ההלכתי הזה  כדי ללמוד את ההלכות שצריך לדעת לפני שמבשלים במהלך החג. אבל אחרי שתלמדו אותו, תחזרו לכאן כדי לקרוא את הקטע הבא:

בחג מותר לבשל אוכל רק לצורך החג. אסור לבשל אוכל לאירוע שנעשה בשבוע הבא. עם זאת, כדי לבשל לשבת יש פתרון הלכתי מיוחד שנקרא 'עירוב תבשילין'.הרעיון של 'עירוב תבשילין' הוא שאנחנו מערבים את המאכלים של החג עם המאכלים של השבת הצמודה לו, וכך בעצם כל מה שאנחנו מבשלים בחג זה גם לצורך השבת והחג.שימו לב: גם אם אין לכם תכניות לבשל בחג לצורך השבת, אתם צריכים לעשות 'עירוב תבשילין', כי זו מצווה שקבעו חכמים שצריך לעשותה בכל ערב חג שחל ביום שישי, מה גם שבלי 'עירוב תבשילין' לא תוכלו אפילו להדליק נרות שבת ביום שישי אחר הצהרים.

איך עושים את זה בפועל?
זה מאוד פשוט: לוקחים מערב החג חתיכת לחם, חלה, פיתה או לחמניה, (ובמקרה של פסח זה כמובן חייב להיות חתיכת מצה), בגודל של 'כזית'. עדיף לקחת מצה אחת שלמה.אל הלחם או המצה צריך לצרף גם תבשיל כלשהו. אפשר לשים ביצה קשה מבושלת, או לחילופין מנת דג או בשר, שניצל או אפילו נקניקייה מהצומח.מחזיקים את הפת והתבשיל ביד ואומרים את הברכה הבאה:

"ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב".לאחר מכן אומרים: "בזה העירוב יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נרות ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת".כשמסיימים לומר את זה, מניחים את המצה והתבשיל בצד, אפשר גם במקרר, ונזהרים שלא לאכול אותם עד שבת.רק אחרי שעשינו כך, אנחנו יכולים לבשל בחג לצורך השבת, ויכולים כמובן גם להדליק נרות שבת ביום שישי אחר הצהרים, לפני כניסת השבת.את עירוב התבשילין עושה אחד מבני הבית, האבא, האמא או אפילו אחד הבנים או הבנות הגדולים שכבר מלאו להם 12 שנים לבת או 13 שנים לבן.

אם שכחתם לעשות עירוב תבשילין, ואתם גרים בעיר שיש בה רב של העיר, אתם יכולים לסמוך על זה שהוא עשה 'עירוב תבשילין' גם עבורכם, אבל אפשר לסמוך על זה רק פעם אחת. צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח פעם נוספת לעשות עירוב תבשילין בחגים הבאים שיחולו בערבי שבתות, כי בכזה מקרה לא תוכלו לבשל מהחג לשבת, וגם לא תוכלו להדליק נרות שבת ביום שישי שחל בחג.

כך תצילו את החיים שלכם. סרטון של דקה שיהפוך לכם את המחשבה

ופתאום הלחמניה והבאגט נהפכו לרעל… מהע ושים

יותר מהכל צריכים להזהר בימי הפסח מחמץ,

אותה לחמניה טעימה במשך השנה
נהפכת לרעל טהור ולמסכנת חיים,

הצילו את חייכם והשמרו מחמץ‬

כנסו לסרטון היחודי, בן דקה שישנה לכם את המחשבה.

"בשרי", "חלבי" "פרווה" מה זה?

משה ויטמן
"המיקרוגל בשרי נא לא לחמם מאכלים המכילים חלב" נכתב באותיות מאירות עיניים על גבי קיר המטבחון הקטן במשרד בו עבדה רות. בשרי?! היא התפלאה? "מיקרוגל", "בשרי"?! הוא הרי לא עשוי מבשר…? הוא גם עובר ניקיון יסודי מדי יום, אז מה בו בשרי? מאיפה ההחמרות האלו, שאלה את עצמה, לא מצליחה להבין.
אם גם לך זה נשמע קצת מוזר, או שמעניין אותך להבין מניין מגיעים המושגים "כלים בשריים" "כלים חלביים", מהו "תנור בשרי" ומהו "חלבי" ומדוע לרבים משומרי המצוות יש תנור בעל שני תאים במטבח, המאמר הבא נכתב בשבילך.
כולנו שמענו היטב על איסור בשר בחלב, האיסור בו צוותה התורה את העם היהודי לא לאכול בשר וחלב יחדיו. אנחנו גם מבינים שבכדי לוודאות באופן מוחלט שבמאכלים שלפנינו לא נוצרת תערובת בלתי רצויה של בשר וחלב, עלינו לשומרם נפרדים זה מזה, אבל מה הבעיה עם הכלים? האם זו סתם החמרה? באילו כלים ישנה בעיה ובאילו לא? ומה עלינו לעשות, נחזיק שני מטחים?

בשורות הבאות ננסה להשיב את התשובות.
אך קודם לכן, נחדד נקודה קטנה: הכנת מרק עוף וכבר מזמן הוצאת ממנו את העוף, מותר לך לאכול את המרק נטול העוף עם חלב?

התשובה היא כמובן: לא!, גם אם המרק קיבל טעם מהעוף הוא בשרי ולא רק כאשר העוף נמצא בפנים.

מסקנה: גם מאכל שיש בו טעם של בשר אסור לערבבו ולאוכלו עם חלב ולא רק את הבשר או העוף עצמם. הלכה זו נקראת בתלמוד: "טעם כעיקר". תרגום: טעם הבשר או העוף בלבד ללא שהם עצמם נמצאים בשטח, נחשב כמו "עיקר" – כאילו החלק של העוף או הבשר עצמם נמצאים במאכל.
לאחר שהחכמנו באחד היסודות ההלכתיים הגדולים של התלמוד, נוכל להבין את הבעיה עם כלי המטבח ללא כל קושי. ניקח לדוגמה: סיר. כשאתה מבשל בסיר, הוא סופג ובולע. ההנחה הזו שנאמרה בתורה ומובנת בהיגיון של כל אדם, מאוששת גם במחקרים וניסיונות מדעיים. האמת היא, שהוא לא רק בולע מהמאכל שמתבשל בו אלא הוא גם "פולט" אליו כלומר: המאכל המתבשל סופג ממנו. מה עובר במערכת הבליעה והפליטה ההדדית הנוצרת בין המאכל לסיר? רכיבים בלתי נראים המכילים בעיקר את טעם המאכל.
מכאן, ניקח לדוגמה מקרה אחד: ביום ראשון בצהריים בישלת בסיר כתף בקר בנוסח השף (נקווה שזה יצא טעים…), ביום ראשון בערב, כשאתה שוב רעב, בא לך מאוד לבשל באותו סיר, פסטה חלבית מתקתקה.

האם באמת אתה צודק שאם הסיר נקי ומבריק לא תהיה בכך כל בעיה? התשובה היא: לא. כשבישלת את הכתף, מאחורי הקלעים, הסיר היה מאוד עסוק. במשך כל הבישול הוא ספג ככל יכולתו מהטעם של הבשר המעודן.

אם היתה לך היכולת להוציא את הטעם מתוך מתכת הסיר ולחוש אותו, היית מגלה את העובדה הזו. לך כמו לכל בני האדם אין את היכולת, אבל לפסטה שבאה בתור אחריו, בהחלט יש! כשהיא מתבשלת בסיר הוא מעסיק את עצמו בינתיים, לא רק בלבלוע את מה שאפשר מרכיבי הטעם של הפסטה, אלא גם בלפלוט לתוכה את טעם הבשר שנשאר בתוכו מהצהריים. בסיום הבישול, תקבל פסטה עם שמנת מתוקה וטעימה, אך ספוגה בטעם של בשר מהסיר בו התבשלה ואת ההלכה ביחס לפסטה שיש לה טעם של בשר, אנחנו כבר יודעים – היא נחשבת "בשר בחלב" לכל דבר, ממש כמו מרק העוף שפתחנו בו…
הבעיה הנוצרת במעברי הטעם הפתוחים בין הסיר לבין המאכל המתבשל בו, היא הסיבה לכל האיסורים ששמענו עליהם בשימוש בכלים בשריים למאכלים חלביים או חלביים למאכלים בשריים. משום שמעברי הטעם הללו אינם קיימים רק בסירים, אלא בכל הכלים, לא משנה צורתם או אופי השימוש בהם, כל עוד הם נגעו במאכל בעודו רותח אפילו לרגע אחד. רותח לעניין זה, נדגיש, הכוונה ל °40 מעלות. כל הכלים שבאו לשימוש עם הבשר כשהוא רותח (כולל התנור שבו הוא נאפה) נחשבים בשריים ואם הם יגעו בחלב כשהם יהיו רותחים, הוא ייאסר בגללם לאכילה וכל הכלים שהיו בשימוש עם מאכל חלבי בעודו רותח נחשבים חלביים ואם הם יגעו בבשר כשהוא או הם רותחים, הוא ייאסר בגללם.
הפרטים בעניין הזה רבים מאוד, לעיתים מאכל פרווה יהפוך להיות בשרי או חלבי, לעיתים חלב ייהפך להיות בשר בחלב ולהיפך, לפעמים גם הכלים עצמם נאסרים לשימוש אפילו של "פרווה" (ניטראלי) ולפעמים התנאים לקיומו של האיסור לא מומשו ואין כל בעיה הלכתית. אבל דווקא בגלל זה, קיים צורך להפריד לחלוטין בין הכלים המשמשים לבשר לבין הכלים המשמשים לחלב כדי שלא ניכשל חלילה בבעיות כשרות קשות.
לסיום נוסיף, כי גם בכלים שהשתמשו בהם לשימוש קר עם מאכלי בשר או חלב עלולות להיווצר בעיות, למרות שלמצב רתיחה המעביר טעם הם לא הגיעו ולכן גם בשימוש צונן, יש להימנע מלהשתמש לבשר בכלי חלבי ולהיפך ולקבוע כלי מיוחד (חשוב במיוחד בסכין) לכל מין. מומלץ גם כלי מיוחד לפרווה (ניטראלי).
הבעיה של המיקרוגל מהמשרד של רות מובנת?

 

בריכה מעורבת למה אסור?

רציתי לשאול אני בן 17 ובתחילת תהליך של חזרה בתשובה, ויש לי כמה שאלות שאשמח אם הרב יוכל לענות לי. עכשיו מגיע הקיץ, ואני רגיל ללכת ברחוב בקיץ עם גופייה כזאת ללא שרוולים, האם יש גם לגברים הלכות של צניעות וביגוד ארוך שחייבים ללבוש או שאין בעיה לגברים ללכת ככה בקיץ. חוץ מזה מה עם מכנסיים קצרים, מותר או אסור. ובעניין נוסף, אני מבין שאסור ללכת לבריכה מעורבת ולחוף הים, אשמח אם תוכלו קצת להסביר לי על האיסור הזה האם באמת זה אסור או שזה רק שהאדם צריך להיזהר כדי שלא יכשל.

אשמח לקבל תשובה מהירה בעניין ותודה רבה

תשובה:

שלום רב לך,
אני שמח מאוד לעזור לך ואכתוב לך תשובה לשאלות אלו מעט באריכות כדי לבאר לך היטב את כללי ההלכה, בתקווה שהם יובנו היטב ותזכה להתמודד בקלות עם הדינים האלו בקצב המתאים לך.
א.. יש בעייה לגברים ללכת בגופייה ללא שרוולים, או במכנסים קצרים, אף שאין זה איסור מצד עצמו. אך יש מחוייבות ללכת בצורה מכבדת. חובה זו נלמדת ממצוות "'קדושים תהיו".
ב. אסור ללכת לבריכה או חוף ים מעורב, משום לאו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". על פי הגמרא העושה כך נקרא רשע, על עצם ההליכה לשם, אף אם הוא משתדל שלא להכשל.

הרחבה:

הליכת בנים בזרועות מגולות ומכנסיים קצרות
נושא של צניעות נובע בעיקרו מתפיסה של "גדלות האדם" כלומר, האדם כבעל חשיבות ומשמעות עליונה. בלשון נמלצת נאמר שנפשו של האדם חצובה מתחת כסא הכבוד. בהלכה יש מושג שנקרא "פוחח" כך נאמר בשולחן ערוך:" פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה" (אורח חיים סימן נג, סעיף יג). כלומר, פוחח, הוא אדם שמזלזל בעצמו ובחשיבותו כאדם וכיהודי, אינו ראוי להיות שליח ציבור בבית הכנסת. מתוך הלכה זו מובן שלפי התורה אין ראוי ללכת בסגנון לבוש זה, של זרועות מגולות ומכנסים קצרים. זה לא עולה בקנה אחד עם המגמה של התורה שאדם יגיע לשלמות הנפש, שלימות המידות, תיקון הדעות, ותיקון החברה.

האם זה אסור?

הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים בחומש ויקרא, מסביר שיש דברים שאסורים בצורה מוחלטת, לדוגמה האיסור לאכול אוכל לא כשר, האיסור להתגלח בתער וכיו"ב. לעומת זאת, יש דברים שהתורה ציוותה באופן כללי על רוח הדברים, וקיומם צריך להשיקל לפי המקום לפי האדם ולפי מצב הדברים בכל מקרה לגופו. המצווה הכללית נקראת "קדושים תהיו", כלומר יש ציווי לאדם להתנהג בדרך של איש מעלה, שמתרומם מעל הזלזול והפחיתות והשיפלות, ופועל לקדם את עצמו כאדם שמתקרב לה', אדם מוסרי, ערכי, ורוחני. לגבי מצוות של רוח הדברים מטבעם האיסור לנהוג באופן מסויים מתוך כוונה מראש אינו מנוסח בצורה חותכת וחד משמעית אלא משאיר לאדם את המקום להתקדם בהתאמה למצבו האישי ולמצב בו הוא נמצא לפי שיקול דעת. להיות פוחח, כלומר ללכת בצורה מזולזלת, שמנמיכה את חשיבות האדם, שייך לנושא הזה. יש איסור שהפוחח יעבור לפני התיבה. מצד שני, ללכת ברחוב בצורה כזו לא מוגדר כאיסור אלא כדבר שאינו ראוי שאם אדם עושה אותו תמיד באופן קבוע הוא יעבור בכך על המצווה להתקדש, מצוות "קדושים תהיו". אדם שהולך בצורה כזו וישתדל לעבור לסגנון לבוש מכובד שמראה את החשיבות שלו כאדם, יקיים בתהליך ההתקדמות הזה מצוות "קדושים תהיו".

גם בתוך מצוות קדושים תהיו יש סקלה של רמות. לכל אדם אסור לנבל את פיו. כל מי שמנבל פיו עובר בכך על מצוות קדושים תהיו. לעומת זאת, יש קיום ברמה גבוהה יותר של קדושת הדיבור, והוא שאדם ידבר רק דברי צורך ודברי מצוות. קיום כזה צריך להרכש בהדרגה וככל שאדם מתקדם בכך להגיע לרמה גבוהה של דיבור, הוא עוסק בקיום מצוות קדושים תהיו.

בשו"ע אורח חיים – סימן ב יש הלכות שקשורות לנושא לבישת בגדים. הכותרת של סימן ב היא "דין לבישת בגדים", ונעתיק כמה משפטים קצרים מתוך הסימן:

לא ילבש חלוקו מיושב (טור) אלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו) וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה.
אל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג):
אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש (מפני כבוד השכינה)….
הגה – ויכסה כל גופו, ולא ילך יחף (א"ז).
מהלכות אלה נראה שללכת ברחוב בסגנון בסיסי מכובד הוא דבר די בסיסי. אין זה אומר שמי שהולך בגופייה עובר איסור, אלא שמצוות "קדושים תהיו" מחייבת להשתדל להתקדם מסגנון לבוש פחות לסגנון לבוש מכבד יותר.

בריכה או חוף ים מעורבים
נאמר בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", היינו שאסור לאדם להסתכל בנשים כדי להנות ממראן.

כך אומר הטור: "צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד. ואסור לו לקרוץ בידיו וברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מן העריות ואסור לשחוק עמה או להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכירה אפילו אינן עליה שמא יבא להרהר בה…" (אבן העזר סימן כא). מקורו של הטור מסוגיות הגמרא. בגמרא וברש"י מוסבר שנשים שעומדות על הכביסה מגלות את זרועותיהן בשעשה שהן מכבסות את הבגדים ואסור לראות את זרועתיהן. כמובן ששהייה בחוף ים ובריכה מעורבת גרועה הרבה יותר ואסור להיות שם.

המסילת ישרים מסביר שהאיסורים שנאמרו בעניין עריות (הסתכלות וקירבה לנשים) אסורים בעצמם, גם במקום שבטוח בעצמו שלא יבוא לידי תאווה:

"אָסְרוּ בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל הָעֲרָיוֹת כָּל מַה שֶּׁהוּא מִמִּינוֹ שֶׁל הַזְּנוּת אוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה חוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה דְּהַיְנוּ, בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, בֵּין בִּרְאִיָּה, בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בִּשְׁמִיעָה, וַאֲפִלּוּ בְּמַחֲשָׁבָה".

אפילו דברים קלים מאד אסורים – אמרו חכמים שמי שנותן כסף לאשה בחנות באופן שיוכל להסתכל במוכרת לא ינקה מדינה של גיהנום –

"וְעַתָּה אָבִיא לְךָ רְאָיוֹת עַל כָּל אֵלֶּה מִדִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. בְּמַעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ, הַנְּגִיעָה אוֹ הַחִבּוּק וְכַיּוֹצֵא. כְּבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְנוּ וְאֵין צֹרֶךְ לְהַאֲרִיךְ. בִּרְאִיָּה, אָמְרוּ זַ"ל (ברכות סא), "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע" – "כָּל הַמְּרַצֶּה מָעוֹת מִיָּדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם". וְאָמְרוּ עוֹד (שבת סד), "מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? מִפְּנֵי שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה" וכו'"

אפילו המסתכל באצבע קטנה של אשה בדרך של זנות והנאה מהסתכלות זו נחשב כמסתכל ב'מקום התורף':

"אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים? לוֹמַר לְךָ, כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל וכו'" (ברכות כד), וְאָמְרוּ עוֹד, "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג) "שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאִשָּׁה נָאָה וַאֲפִלּוּ הִיא פְּנוּיָה, אֵשֶׁת – אִישׁ וַאֲפִלּוּ הִיא מְכוֹעֶרֶת, (עבודה זרה כ)".

כדאי לעיין בדבריו של המסילת ישרים שם בפנים. כאן אני מקצר בהבאת דבריו. המסילת ישרים מבאר שאין האיסור רק למי שעשוי להכשל שבא לידי תאווה. כלומר, המכשול אינו בגוף העבירה ממש, אלא בהגעה לידי תאווה. אם אדם מגיע לידי תאווה זה המכשול שעליו מדובר. גם אם אינו מגיע לידי תאווה, הרי שעצם המעשים הקרובים לערווה אסורים, גם כשהוא אינו נכשל להגיע לתאווה על ידם:

"[…] הֲרֵי לְךָ שֶׁכָּל הַחוּשִׁים צְרִיכִים לִהְיוֹת נְקִיִּם מִן הַזְּנוּת וּמֵעִנְיָנוֹ. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר, שֶׁמַּה שֶּׁאָמְרוּ עַל נִבּוּל פֶּה, אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם וּלְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה, וּבְמִי שֶׁדָּמוֹ רוֹתֵחַ הַדְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמִּדֵּי דַבְּרוֹ בָּא לִידֵי תַּאֲוָה, אֲבָל בְּמִי שֶׁאוֹמְרוֹ דֶרֶךְ שְׂחוֹק בְּעָלְמָא לָאו מִלְּתָא הִיא וְאֵין לָחוּשׁ עָלָיו?

– אַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ, עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר – הָרָע! כִּי מִקְרָא מָלֵא שֶׁהֵבִיאוּ זַ"ל לִרְאָיָתָם (ישעיה ט'), "עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וגו' כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה", הִנֵּה לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב הַזֶּה לֹא עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא גִלּוּי עֲרָיוֹת וְלֹא שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֶלָּא חֲנִיפָה וּלְשׁוֹן הָרָע וְנִבּוּל פֶּה, כֻּלָּם מֵחַטַּאת הַפֶּה בְּדִבּוּרוֹ, וַעֲלֵיהֶם יָצְאָה הַגְּזֵרָה, "עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וְאֶת יְתוֹמָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם", אֶלָּא הָאֱמֶת הוּא כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁנִּבּוּל פֶּה הוּא עֶרְוָתוֹ שֶׁל הַדִּבּוּר מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם זְנוּת הוּא שֶׁנֶּאֱסַר כְּכָל שְׁאָר עִנְיְנֵי הַזְּנוּת חוּץ מִגּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אֲסוּרִים הֵם אִסּוּר עַצְמָם, מִלְּבַד הֱיוֹתָם גַּם כֵּן גּוֹרְמִים וּמְבִיאִים אֶל הָאִסּוּר הָרָאשִׁי עַצְמוֹ, וּכְעִנְיַן הַנָּזִיר שֶׁזָּכְרוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁהֵבֵאנוּ לְמַעְלָה". עד כאן דברי מסילת ישרים פרק יא וכדאי לעיין עוד במה שכתב שם.

מכל זה מובן היטב שהליכה לבריכה מעורבת או לחוף מעורב היא מעשה אסור, מן הדברים החמורים, ואפילו דברים הרבה יותר דקים נאסרו בתחום זה. ויזכנו ה' להיות נקיים במחשבה בדיבור ובמעשה לזכות להיות עם קדוש לה' אלוקינו.

שיהיה לך המשך הצלחה ועליה בתורה ובעבודת ה' וכל טוב תמיד.
רבני בית ההוראה אתר דין

 

מתי יש מצווה לאכול!

"מחר התור לבדיקה", הזכיר אבא לבן העשר, "זוכר שעליך להיות בצום כמו שהסבירו לך. נכון?"
"כן, אבא. זוכר מצויין. מהיום בשעה אחת אני לא מכניס לפה שלי שום דבר".
"אז היום בצהריים אבקש מאמא שתכין לך משהו טעים. לפחות תאכל טוב שלא תהיה רעב אחר כך וחלש".
"תודה, אבא. זה רעיון מוצלח".

הבדיקה הזו, כבר נקבעה לפני זמן רב, בגלל בעיה מסויימת ממנה הוא סובל. לא מדובר במשהו פולשני, רק רנטגן ותו לא, אבל הבדיקה דורשת להיות בצום עשרים וארבע שעות וזה קצת קשה.
לא לשתות בבוקר את הקפה המרענן, לא לטעום שום דבר עד אחד בצהריים אז תתבצע הבדיקה.
בצהרים, כשאבא חוזר הביתה מן העבודה, הוא מחליט להפתיע את הילד שלו. קונה לו המבורגר טעים וטוב, בדיוק כזה שהוא אוהב, עם הרבה צ'יפס ורוטב. שישבע. שיאכל. עוד מעט יתחיל הצום. חשוב שיהיה לו כח להחזיק מעמד ולא להחלש פתאום.
אבא מסור, בלי ספק.

כך בדיוק מתייחס אלינו בורא עולם, זו הגישה האוהבת. הוא נתן לנו את יום הכיפורים יום של צום. ביום הזה נעשה "אוברול" כללי, נבחן את עצמינו, וימחקו לנו העבירות, כולנו מוזמנים להתחיל אז דף חדש. התורה מצווה אותנו לא לאכול שום דבר, לא לטעום, לא לשתות, עשרים וארבע שעות של צום מוחלט.
כדי שלא נחלש, ולא יכביד עלינו הצום, אומרת התורה לאכול לפני כן ככל האפשר. חובה לאכול, וזו מצווה: עשו זאת משך כל היום שלפני, כך תגיעו ליום כיפור שבעים לחלוטין בלי שום קושי. יש המקפידים ליטול ידיים פעמיים לארוחה, פעם אחת בצהרי היום, ופעם ממש לפני שיום כיפור מתחיל.

וישנם סיבות נוספות לאכילה לפני הצום:
בכל שבת וחג אוכלים סעודה חגיגית, יושבים על יד שולחן ערוך מלא בכל טוב. כך מכבדים את השבת, כך שמחים עם כל חג שבא, זו הדרך להודות לבורא עולם על הזמנים הטובים שקבלנו במתנה. גם יום כיפור הוא יום חג, שאינו נופל מכל חגי השנה, מה לעשות שאת היום הזה אי אפשר לכבד במאכלים טובים ובשתיה?

אמרו לנו החכמים, אכלו ביום שלפניו. לא תוכלו לעשות זאת ביום הצום, השלימו את החסר לפני כן.
חוץ מהכל, אנחנו כל כך שמחים שכבר הגיע יום כיפור! סוף סוף נוכל להפטר מעודף המעשים הלא טובים שדבקו בנו, סוף סוף נרגיש נקיים לגמרי, ללא צלקות ונקיפות מצפון. נהיה קרובים אל ה' כמו מלאכים, נבקש ממנו סליחה ונתחרט באמת על מה שהיה עד היום. נבטיח לו ולנו להיות טובים יותר, ונשתדל לעשות את מה שהוא רוצה. באמת. התחושה הטובה הזאת ממלאה אותנו שמחה, אנחנו בהחלט רוצים "לחגוג" את המאורע בסעודה טובה. אז לפני שהיום הגדול מגיע, ביום שלפני הלילה, נרבה לאכול ולשתות ונודה לבורא עולם על ההזדמנות שנתן לנו גם הפעם הזאת.

אלוקים – בשביל מה אתה צריך אותנו?

אני בחור דתי, המאמין באמונה שלמה במציאות הקב"ה ובניהולו את העולם. בנוסף, אני מאמין גם בהשגחתו על כל מיליארדי חלקי הפאזל המרכיבים את העולם והאנושות. השאלה שלא נותנת לי מנוח, ובטוחני שיש לה הסבר שיניח את דעתי, היא: בשביל מה אלוקים "זקוק", כביכול, ל"עבודת ה'" שלנו? לשבח שאנו נותנים לו דרך התפילה, ולתלות המוחלטת שלנו בו?
בתודה, יעקב

"תן לו משלו"

האמת הפשוטה היא אלוקים אינו זקוק – לא לנו ולא לעבדותנו, אבל, אף על פי שאינו זקוק לנו – הוא רוצה בנו.

אמנם, אצלנו, בני האדם, המושג "רצון" הוא תמיד תוצאה של חסרון. כלומר, אנו רוצים תמיד בדבר מה החסר לנו, ולכן אצלנו מתפרשת המילה "רוצה" כשוות ערך למילים "צריך" או "זקוק", המבטאות באמת חיסרון. כשאנו באים לדבר אודות רצונו של אלוקים, כפי שהתבאר לנו בתורתו ובפי חכמיה, אנו מבינים כי רצונו הוא רצון אלוקי ולא רצון אנושי. זה סוג שונה בתכלית של רצון – רצון שאינו מצביע על חסרון. הרי אנו מאמינים שאלוקינו אינו חסר דבר ושהוא השלמות המוחלטת שאין ולא יהיה בה לעולם כל גירעון.

רצון – יש לו, שהרי כבר נאמר "רצה הקב"ה לזכות את ישראל", וכן, "מלך מלכי המלכים הקב"ה רוצה שיהיו ישראל מכבדים את השבת", וכן אמירות נוספות על דרך זו. אבל, חסרון והזדקקות – אין לו.

"הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"

ספר "דרך חיים" ביאר את דברי המשנה בפרק ג' משנה ז' באבות: "תן לו משלו – אל תאמר שבשביל שה' יתברך צריך אל האדם, לכך הוא נמצא עם האדם, כי אין הקב"ה צריך שיתן לו האדם (דבר), שהרי הכל הוא אל (כלומר של) ה' יתברך".

וכן כתב בספר "אדיר במרום" חלק א': "אמת הוא שאינו נצרך לבריותיו אלא בריותיו חסרים (והוא שלם ומשולל כל חסרון), וזהו באמת סוד גדול… והוא סוד "א צדקת – מה תיתן לו? ואם חטאת – מה תפעל בו" (איוב ל"ה ז').

רצונו של הקב"ה, אם כן, הוא ביטוי אהבתו אלינו. הוא ברא אותנו על מנת לתת ולהעניק לנו, ולא משום שחסר לו דבר מה. אף את המצוות הוא נתן לנו לפי כוחנו ולא לפי גדולתו, שכן כל מגמתו הינה רק לתת ולא לקחת. כל מטרתו היא להעניק לנו שכר על העבודה אותה הוא מצווה אותנו לעשות, כדי שנתינתו תהיה מושלמת – כשכר המגיע לפועל בזכות על עבודתו, ולא כמתנת חינם וכחסד שיש בו בושה.

דיברה תורה בלשון בני אדם

ועתה, משבארנו את ההבדל בין רצון לצורך, וראינו שה' חפץ בעבודתנו אך אינו חסר אותה, נשאלת סוף סוף השאלה המתבקשת: מדוע, אם כן, מתבטאת התורה ומתבטאים חז"ל כלפי אלוקים בלשון של האנשה, המורה, כביכול על חסרון?

שאלה זו נשאלה על ידי הרמב"ם (יסודי התורה א', ט') והוא משיב: "אם כן, מהו זה שכתוב בתורה: "ותחת רגליו", כתובים באצבע אלוקים", "יד ה'", "עיני ה'", "אזני ה'" וכיוצא בדברים האלו?"

משיב הרמב"ם: "הכל לפי דעתן של בני אדם, כדי שיוכלו להבין בשפתם ובלשונם במה מדובר, שאין מכירין אלא הגופות" (כלומר מונחים הנוגעים לעולם החומר). עוד הוא מוסיף (וכבר אמרו חז"ל): "דיברה תורה בלשון בני אדם", והכל (כל הלשונות של האנשה כלפי ה'), כינויין הן, שנאמר "אם שנותי ברק חרבי" וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג?

ואמיתת הדבר – אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו".

מהי אחיזתנו, אפוא, בהבנת ה'?

הרמב"ם אומר: "אין דעתו של אדם מבין". הדעה, כלומר השכל – אינם מבינים, אבל הלב יכול להרגיש. אי אפשר להבין, אבל אפשר להאמין, לחוש ולהרגיש.

למרות שאין האדם מבין את מהות ה' בשכלו, מוטל עליו החיוב להרגיש את נוכחותו בכל רגע ולאהוב אותו בכל לבו. כלומר, מוטלים על האדם חיובים הנוגעים לרגש ולתחושה שבלב.

"המלך רוצה שתבוא אליו"

ה' רוצה בנו! כמה מאושר הוא האדם – שמי שאמר 'והיה העולם' רוצה בעבודתו.
כמה לבוד הוא לנו שמלך מלכי המלכים חפץ בקרבתנו. |
כמה בשמחה מן הראוי לנו להענות לקריאתו יתברך!

שמחה זו על שום מה? על שום שמצוות ה' מרוממות את האדם, ונותנות ערך עמוק יותר לחייו ולפעולותיו. על שבאמצעות המצוות האדם יכול להדבק בקונו, לחוש את קירבתו ולהתענג על מציאותו.

עבור במקש ה', עבור הנענה לקריאתו, אין אלו מילים בעלמא. אהבה, התרגשות, כיסופים, געגועים ושמחה – הן תחושות הממלאות את חדרי לבו, וכבר מצאנו בשיר השירים הד עמוק ומקסים לרגשות יהודיים אלו: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

אין זה אלא תיאור של אותו עונג נשגב שהוא מנת חלקם של מבקשי ה'.

[עלון הידברות]

 

כל השאלות כל התשובות לקראת חג הפסח

בדיקת חמץ

  • כשאני בודק את החמץ בבית ובמכונית, מה צריך לבדוק קודם?

צריך להתחיל את הבדיקה מהבית, ומיד לאחר מכן לעבור לבדוק במכונית. הבדיקה צריכה להיעשות ברצף אחד, ויש להיזהר שלא לדבר באמצע על נושאים שאינם קשורים באופן ישיר לבדיקת החמץ, עד לאחר הבדיקה. את הבדיקה המכונית כדאי לעשות באמצעות פנס חשמלי, כי בדיקה עם נר לא תהיה יסודית, בגלל החשש שהוא יטפטף שעווה על המכונית, או יגרום לשריפה.

  • יש לי ארון שאין לי שום צורך לפתוח אותו בפסח, אני יכול לסגור אותו ולהסתמך על כך שאני מוכר את כל החמץ לגוי?

בהחלט. כדאי ומומלץ לסמן על הארון שהוא מכור לגוי, ואין לפתוח אותו במהלך חג הפסח.

  • ומה לגבי ארון שאני יודע שאין בו חמץ, כמו ארון בגדים או מסמכים, שאין סיכוי שהכניסו לשם חמץ?

מקום שאתה יודע בוודאות שאין בו חמץ, אינו צריך בדיקה ולא צריך למכור אותו לגוי. אבל, חשוב לזכור שכל מקום שנמצא בהישג ידם של ילדים שהמתגוררים בבית, צריך לבדוק אותו כי אולי הם הכניסו לשם חמץ. כמו"כ מקומות שנהוג לקחת או להניח בהם חפצים במהלך הארוחה, כמו ארון עם מגבות, מזווה עם בקבוקי יין וכדו', צריך לבדוק אותם כי אולי יש שם חמץ.

  • אם אני מתכוון לשהות במשך כל חג הפסח בבית מלון או אצל קרובי משפחה, אני צריך לנקות את הבית שלי לפסח, או שאין צורך?

אפשר למכור את כל החמץ שבבית במסגרת 'מכירת חמץ', ולא להיכנס לבית במשך כל חג הפסח.

  • מותר למכור לגוי כל סוג של חמץ, אפילו פסטה ועוגיות?

כן. אפשר למכור כל סוג של חמץ לגוי, אבל חשוב שהמכירה תתבצע באמצעות רב מוסמך שיודע לבצע את המכירה בתנאים שדורשת ההלכה כדי שלמכירה יהיה תוקף ממשי, והחמץ באמת לא יהיה שלך במהלך חג הפסח.

  • מותר לבדוק את החמץ לאור החשמל, או שחייבים דווקא עם נר שעווה?

צריך לבצע את הבדיקה באמצעות נר, אבל במקומות שבהם יש חשש לשריפה, צריך להשתמש בפנס. מי שאין לו נר ואינו מצליח למצוא נר לבדיקת החמץ, יבדוק את הבית כולו עם פנס. בכל מקרה אי אפשר להסתמך על התאורה הרגילה של החדר, כי היא לא חודרת לחורים ולסדקים, ולשם כך יש צורך דווקא בנר או בפנס כאמור.

לחיצת-יד-סגירת-עסק-390061360-[Converted]

מכירת חמץ

  • אפשר לעשות את מכירת החמץ דרך אתר 'הרב של האינטרנט' או דרך אתרי אינטרנט אחרים?

מכירת חמץ שנעשתה דרך אתר אינטרנט כשרה לכל הדעות, ואפשר לסמוך עליה. עם זאת, יש להקפיד שהמכירה תתבצע דרך אתר רציני, שאפשר לסמוך על כך שהוא מבצע את המכירה בהתאם לדרישות ההלכה, כך שהחמץ שברשותכם באמת יהיה מכור לגוי במהלך חג הפסח.

למרות האמור לעיל, כדאי מאוד לגשת פיזית לרב ולבצע את המכירה דרכו, כי הרב יוכל לכוון אתכם, וגם להדריך אתכם לגבי המכירה עצמה ולגבי ההתנהלות במהלך הפסח בכל הקשור לחמץ שנמכר לגוי.

  • הנחתי בקבוקים עם משקאות חריפים במגירה, מתוך כוונה למכור אותם לגוי, אבל בפועל שכחתי לציין זאת במכירה עצמה. מותר להשתמש במשקאות הללו אחרי פסח? או שצריך לשפוך אותם?

זה תלוי בנוסח הכתוב בכתב המינוי שנתת לרב, או שמילאתי דרך אתר האינטרנט. אם המינוי היה למכור את כל החמץ שברשותך, מותר להשתמש במשקאות הללו אחרי פסח, כי הם נמכרו לגוי. אבל אם בחוזה כתוב במפורש שהמכירה חלב על על החמץ שבמטבח, או רק החמץ שבמחסן, או רק החמת שמסומן עליו שהוא מכור לגוי, הבקבוקים הללו לא מכורים אם הם לא עומדים בהגדרות הללו.

  • מה עושים אם שכחתי בכלל למכור את החמץ לגוי לפני פסח ואני נזכר באמצע החג?

יש לבער את החמץ באופן מיידי. אם מדובר במשקאות נוזליים, אפשר לשפוך אותם לשירותים או על הרצפה מחוץ לבית, ואם מדובר במאכל חמץ כמו עוגיות או לחם וכדו', צריך לשרוף את החמץ בחול המועד.

אם גילית את החמץ שלא נמכר לגוי במהלך החג או השבת, שאסור להבעיר אש כדי לשרוף את החמץ, צריך לסגור את המגירה שבה מונח החמץ, או את הארון שבו הוא מונח, ובמוצאי החג או השבת לשרוף אותו בהקדם. במידה ומצאת חמץ שמונח במקום גלוי, כמו פרוסת לחם שמונחת על רצפת הבית, יש לכסותה בקערה או בכלי אחר, ובמוצאי החג הוא השבת למהר ולשרוף אותה.

  • יש לי מזון לכלבים שלא כתוב עליו שהוא כשר לפסח. צריך למכור אותו לגוי?

כן. מזון לכלבים מכיל בדרך כלל חמץ, אלא אם כן כתוב עליו במפורש שהוא כשר לפסח. בשל כך יש להקפיד למכור אותו לגוי, ובוודאי שאסור לתת לכלב לאכול חמץ במהלך הפסח, כי האיסור הוא לא רק לאכול חמץ, אלא גם ליהנות מחמץ, וכשהכלב שלך אוכל חמץ, אתה נהנה מכך שאתה לא צריך לתת לו מזון אחר.

הגעלת-כלים-פסח-99512369

הכשרת כלים

  • בערב פסח הכשרתי את המטבח, ושפכתי מים רותחים על השיש כדי להכשיר אותו. אחר כך ציפיתי אותו ברדיד אלומיניום, וכעת הציפוי הזה מאוד מפריע לי. מותר להוריד אותו?

זה תלוי. אם השיש עשוי מאבן קיסר וכדו', אסור להשתמש בו בפסח בלי כיסוי, ולכן אם אתה רוצה אפשר להחליף את הכיסוי במהלך הפסח, אבל לא להשתמש בשיש בלי כיסוי.

אם מדובר במשטח שיש רגיל וסטנדרטי, אפשר להקל להשתמש בו בלי כיסוי, אבל עדיף להשאיר את הכיסוי או להחליפו בחדש, אם הדבר אפשרי.

  • הכנתי את מדיח הכלים להכשרה, חיכיתי 24 שעות כמו שלימוד אותי שצריך לעשות, אבל שכחתי להפעיל אותו לאחר מכן על החום הכי גבוה עם הרשתות כנדרש. מותר לי לעשות את זה בחול המועד פסח? או שאפשר להכשיר אותו רק לפני פסח

דעת פוסקי ההלכה הספרדים, והמנהג הרווח בקרב בני עדות המזרח הוא שאפשר להכשיר את מדיח הכלים גם במהלך הפסח במקרה כמו שתיארת. עם זאת, האשכנזים נמנעו מהכשרת כלים במהלך הפסח עצמו, וגם לגבי מדיח הכלים אין לבצע את ההכשרה במהלך הפסח לפי מנהג האשכנזים.

  • אני רוצה להכשיר את גביע הקידוש שלי לפסח, באמצעות 'הגעלה' – הטבלתו בתוך סיר עם מים רותחים. אני צריך לעשות זאת בסיר של חמץ או בסיר שכבר הוכשר לפסח?

אם אתה רוצה להכשיר בסיר של חמץ, אתה יכול לעשות זאת אבל צריך קודם למלא את הסיר עד גדותיו ולהרתיח, כדי שהמים הרותחים יגלשו וכך בעצם אתה 'מגעיל' את הסיר עצמו לפני שאתה מגעיל בו את הגביע של הקידוש.

אפשר גם להגעיל את הגביע בסיר שכבר הוכשר לפסח, אבל אז תצטרך להכשיר את הסיר שוב אחרי הגעלת הגביע, על ידי מילוי הסיר עד גדותיו כדי שיבעבעו המים ויגלשו מעל דפנות הסיר ושוב הוא יוכשר לפסח. עם זאת, אם שכחת להכשיר את הסיר שוב אחרי שהגעלת בו את הגביע, אם מדובר בסיר ענק שתכולתו היא פי 60 מגודלו של הגביע, אפשר להכשיר בו את הגביע גם לפני שהכשרת את הסיר עצמו לפסח.

  • יש לי פלטה חשמלית לשבת, שאני מחמם עליה מאכלי חמץ, ולפעמים גם מניח עליה חלות ולחם במהלך שבתות השנה. איך אני יכול להכשיר אותה לשימוש בפסח?

הדרך המעשית הקלה ביותר היא לנקות את הפלטה היטב ולהדליק אותה למשך כשעה. לאחר מכן לצפות בנייר כסף עבה (100-150 מיקרון), או במספר שכבות של נייר כסף רגיל, ולהשתמש בה בפסח. אם אתם רוצים להכשיר אותה לשימוש בפסח גם בלא ציפוי עבה, מדובר בתהליך מעט מורכב יותר: יש להדליק את הפלטה עד שתתחמם היטב ולאחר מכן לשפוך עליה מים רותחים מהקומקום ובעוד המים רותחים, להעביר על פני כל המשטח העליון של הפלטה הרטובה אבן לוהטת, או מגהץ רותח (אחרי שניתקתם אותו מהחשמל). יש להקפיד על ייבוש מוחלט של מכשירי החשמל לפני שחוזרים להשתמש בהם שוב.

  • איך מכשירים כוסות לפסח?

לפי מנהג הספרדים מספיק לשטוף את הכוסות בשטיפה יסודית מאוד ובכך הן כבר כשרות לשימוש בפסח, אבל ראוי להחמיר ולשפוך עליהן מים רותחים מקומקום.

האשכנזים מחמירים יותר, ונוהגים שרק כלי זכוכית שלא השתמשו בהם להגשת מאכלים או משקאות חמים, אפשר לשטוף ולהכשיר כך לפסח. אבל כלי זכוכית שהשתמשו בהם עם משקה חם או מאכל חם בחמץ, לא משתמשים בהם בפסח בכלל. עם זאת, כשאין ברירה אחרת, ואין לכם אפשרות לקנות כוסות מיוחדים לפסח, אפשר להכשיר את הכוסות על ידי 'הגעלה' – טבילתן בתוך דוד עם מים רותחים ומבעבעים, או לחלופין לשטוף היטב ולהשרות אותן במים במשך שלוש יממות רצופות.

 

 

הנשק הקטלני שיש לך בפה

משה ויטמן

אם היו אומרים לך שיש לך כלי נשק בידיים, בעצם – לא בידיים – בשפתיים, היית פוטר זאת בתנועת ביטול. אם היו אומרים לך שיש לך כלי נשק שיכול גם להשמיד ולהרוס אך גם משמש לבנייה וליצירה, היית ממש מלגלג…

הרשה לי לגלות לך: לכל אחד ואחת מאיתנו, ישנו בגוף כלי עוצמתי אחד שאם נשתמש בו נכון "כמו שצריך" הוא זה שיבנה לנו את כל החיים, אך אם נשתמש בו בצורה הפוכה – הוא יכול ממש להרוס את חיינו. מהו הכלי הזה?

הפה שלנו. או, ליתר דיוק – המילים שלנו.

רוצה לדעת מה ולמה? אתה מוזמן לקרוא:

"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" הכריז דוד המלך בספר תהילים ולימד אותנו פרק חשוב בחיים – צרות רבות יכולות לבוא עלינו בגלל הפה והלשון שלנו. כדי לשמור על עצמנו מהצרות הללו אנו צריכים להשתדל בכיוון אחד – לשמור על הפה והלשון.

אנחנו מכירים את המושג "שמירה" ויודעים כי משהו שיש עליו איום או סכנה צריך לשמור עליו. אנחנו שומרים על הרכב שלא ייגנב ולכן ננעל אותו, אנחנו שומרים על הילד שלא ירוץ לכביש ולכן ניתן לו יד, אלו ועוד רבים הם דברים שנמצאים בסיכון כזה או אחר ולכן צריכים לשמור עליהם, האם הפה שלנו נמצא בסיכון? מה מתכוון דוד המלך כשהוא רוצה שנשמור על הפה?

לא צריך להיות חכם גדול או בעל ניסיון חיים עשיר מדי כדי לדעת את התשובה: כן. הפה שלנו בהחלט נמצא בסיכון. סיכון לא מכיוונו של אף אדם אחר, איום ממשי מתוכנו.

לא את הכול מוציאים!
מחשבות רבות עוברות לנו בראש, תחושות מגוונות וחזקות מפעפעות בנו במהלך כל יום, פעם אנו מרגישים שמחה גדולה שמכניסה אותנו להתרגשות ופעם כעס אדיר שמאיים לשטוף את כל העולם, פעם אנחנו שונאים מישהו ופעם אנחנו ממש אוהבים אותו, לעיתים אנו רוצים "לחנך" את הנהג ברכב ממולנו שעקף אותנו בצורה ממש לא מנומסת ולעיתים אנו מאוד מתוסכלים ומחפשים דרך לפרוק את זה. הדרך הזו היא – הפה שלנו. המילים שלנו.

מהרגשות הללו אנחנו צריכים לשמור מכל משמר על הפה שלנו. אם רגשות של כעס יתפרצו בצורה של קללות וניבולי פה, אם רגשות של שנאה ימצאו את ביטוים המילולי בהלבנת פנים, לשון הרע ורכילות, אם הרצון המאוד גדול שלנו להשיג משהו ימצא את דרכו החוצה בדיבורי שקרים ורמאות, אנחנו ממש בצרות.

לא צריך להרחיק לכת כדי להבין מהן הצרות. הן מגיעות אלינו מיידית מהפה שלנו. הדיון שהפך לוויכוח, הוויכוח שהפך למריבה והמריבה שהפכה לסכסוך הן הצרות שמגיעות עלינו כשאנו לא מתנהגים בחכמה ושומרים מכל משמר על פינו.

בואו ניזכר – כמה ריבים, סכסוכים, וויכוחים ופגיעות היו נמנעים אם אחד הצדדים היה 'טיפ טיפה' מבליג, שומר על פיו ולשונו ולא "מוציא את כל מה שיושב לו על הלב" בצורה שעלתה לו באותו רגע בראש? לא מעט… על זה בדיוק אמר דוד המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".

גם אם אתה נמצא כבר בתוך מריבה. ריב בין בני זוג, ריב בין שכנים, בין הורים לילדים או בין אחים – בואו נזכור את הכלל החשוב הזה, שיעזור לנו למצוא את הדרך והסיכוי לשלום ושלווה בחיינו. "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".

לא רק נשק – גם כלי ברכה
לא רק כלי נשק הוא הפה, אלא גם כלי חשוב ביותר שיכול להשפיע ברכה וישועה לחיינו. דברים גדולים ביותר ביהדות, נמצאים תחת כוחו של הפה והלשון. הנה שניים מהם:

תפילה. התפילה היא הקשר הישיר שלנו עם בורא עולם. בתפילות ובברכות אנו פונים בלשון נוכח (אתה) לבורא עולם ומדברים אליו ישירות, מבקשים ממנו את בקשותינו ומביעים את משאלותינו. אין עוד אומה בעולם הפונה ישירות לאלוקים חוץ מבני העם היהודי והזכות העצומה והנפלאה הזו נמסרה למילים שלנו. אנחנו אומרים בפה את התפילה ובכך מקיימים את מצוות התפילה מחד גיסא ומביאים עלינו שפע עצום של ברכה וישועה בכל העניינים מאידך גיסא.

הדבר השני הוא – תורה. לימוד התורה, סם החיים של העם היהודי, המצווה שעליה נאמר "תלמוד תורה כנגד כולם" כלומר – היא שקולה כנגד כל המצוות, עליה אמר הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" וכל המעלות והברכות נובעים לעם היהודי רק בזכות לימוד התורה ולומדי התורה. המצווה הנפלאה הזו נמסרה בידיים המסורות של – פינו. אנחנו מדברים את דיבורי התורה ומוציאים בפינו את מה שנכתב ונאמר בתורה הקדושה, והמילים האלו החולפות במיתרי הקול שלנו ובוקעות דרך חלל פינו הן מילותיו ודבריו של הקדוש ברוך הוא. הוא אמר את התורה וכשאנו אומרים אותה, אנחנו מביעים בפינו את דיבורי הקדוש ברוך הוא. האפשר לתאר איך דבר קדוש כל כך החולף בתוך פינו משפיע עלינו?

קריאת פסוקים בודדים בתהילים

שאלה:
שלום כבוד הרב
רציתי לדעת האם מותר לקרוא חצאי פרקי תהילים הכוונה לא פרקים שלמים , אלא פסוקים מסוימים מפרק זה ופסוקים מסוימים מפרק זה.. בדילוגים לצורך סגולה …, או שמא אני מחסר בזה שאני לא קורא פרק שלם מספר תהילים, כי ודאי שדוד המלך ע"ה חיבר את הפרקים יש בהם עניין אשמח לדעת מקורות מדויקים בתשובה?

תשובת:
שלום וברכה
מותר לומר רק כמה פסוקים מפרקים בתהילים לפי הצורך ואין איסור להפסיק באמצע פרק של תהילים, כאשר אין חיוב לאומרו (בשונה מאמירת פרקים בפסוקי דזמרה שכיון שיש חיוב לאומרם אסור להפסיק באמצע אמירתם).

לבקשתך אפרט את מקור הדברים, ראשית מצינו במקומות רבים שתיקנו לנו הראשונים נוסחאות של תפילה המורכבות מפסוקים שונים בתנ"ך ובתהלים ולא הצריכו לומר בכל פעם פרק שלם, ובפרט שבדברי הראשונים במסכת ברכות דף יד עמוד א' (בתוס' בשם רבינו תם ועוד ראשונים) מבואר שכל דבר שאין חיוב לאומרו מותר להפסיק באמצע אמירתו, וכך כתב בפשיטות הביאור הלכה בסימן תכב סעיף ד' ע"ש.

בהצלחה רבה.

"מתי כבר יבוא המשיח"?

משה ויטמן

"מתי כבר יבוא המשיח" ממלמל לעצמו די בקול, ברוך, נהג האוטובוס הוותיק, בסיומה של כל מהדורת חדשות, מזכיר לי את השכנה הפולנייה הקשישה שנהגה לומר את אותו משפט רק באידיש מתגלגלת. המלמול המוכר הזה בכל פעם שאנו שומעים רואים או חלילה חווים אירוע מצער, הנובע מסוג של ייאוש פנימי משינוי כל שהוא במצבינו, אמור לגלם את הציפייה היהודית ארוכת השנים לביאתו החגיגית של מלך המשיח – שיהיה לדעתנו האדם הנכון במקום הנכון כדי לפתור לנו את כל הבעיות.
אבל, חבר'ה, בואו רגע נבדוק: מה אנו יודעים על המשיח? מי הוא יהיה? מה יקרה לאחר שהוא יגיע? מתי הוא יבוא והאם הוא באמת יפתיע אותנו באמצע התור בבנק עם חבילה של שטרות מגוהצים? הצטרפו אלינו למסע קצר של בירור מעמיק (כל המידע עובד מתוך האינציקלופדיה התלמודית).
רגע לפני הכול, חשוב שנבהיר לעצמנו את הבסיס לכל הדיון הזה. "אנחנו מאמינים בני מאמינים" אנו אוהבים לשיר וכדאי לנו לדעת כי האמונה כוללת בתוכה 13 חלקים הכתובים בסידור התפילה תחת הכותרת "י"ג עיקרי אמונה".

אם נרפרף ברשימה במהירות זהירה נגלה, ממש לקראת הסוף, את המרכיב מספר 12 של האמונה בבורא עולם: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" (נכון. יש על זה שיר מוכר.), לאחר שברור לנו כי האמונה בעובדת ביאתו העתידית של המשיח והציפייה למימושה בכל יום היא חלק מהמערכת האמונית שלנו, אנו מוכנים לצאת לדרך.

המשיח, מתברר, לא ממש יפתיע אותך בתור בבנק או בביטוח לאומי, הוא יופיע רק לאחר שתוקדם לו בשורתו של אליהו הנביא. אליהו הנביא, ששמו מוכר לכולנו מברית המילה יופיע בעיני כולנו ויבשר בגאון על ביאתו הקרבה של המשיח. כה חיונית ההודעה המוקדמת, עד שאמרו חכמינו כי המשיח לא יתגלה בשבת, משום שאליהו הנביא מנוע מלהופיע ביום שישי, כדי שהטרחה וההתעסקות סביב דבריו לא יבואו על חשבון ההכנות לכבודה של השבת. המשיח עצמו, לעומת זאת, לא יתגלה אמנם בשבת,אך הוא יכול להופיע ביום שישי, משום שעם ביאתו יהפכו גויי העולם למשרתי העם היהודי והם כבר יכינו ויבשלו עבורנו.

עם ביאתו של המשיח והכתרתו החגיגית למלך על ישראל, כהמשך ממשי למלכותם של דוד המלך, שלמה המלך והדורות שאחריהם, יקרו כמה שינויים משמעותיים ביותר בחיי כולנו, הנוגעים בעיקר לשלושה תחומים: בית המקדש, ארץ ישראל וצורת חיינו.

בית המקדש: מיד לאחר התגלותו של המשיח- אדם מזרע דוד המלך החי בתוכנו אך אינו מודע עדיין לתפקידו העתידי, ייתכן שאף קודם להכתרתו כמלך על ישראל, יוקם בית המקדש השלישי. יש אומרים כי הוא ייבנה באופן ניסי לחלוטין, יש אומרים כי הוא ייבנה על ידי מלך המשיח, אך לכל הדעות, יחזור תפקודו של בית המקדש על כליו המיוחדים,הקרבת הקורבנות, עבודת הכוהנים ושירת הלויים שבתוכו, לצורתה המקורית כפי שהייתה בבית המקדש הראשון.

ארץ ישראל: ארץ ישראל תהפוך כולה להיות של העם היהודי ואף גבולותיה יתרחבו משמעותית. בעוד שארץ ישראל המוכרת לנו הייתה ארצם של שבעה עמים, ארץ ישראל המתכוננת, תכלול מדינות של עשרה עמים. כמובן, ההתנגדות הערבית (או האמריקאית, תלוי את מי שואלים) לחיינו בשלום ובשלוה בארץ ישראל תופסק ולא יישמע עוד קול חרב בארצנו.

צורת חיינו: בעניין הזה ישנה מחלוקת מקיפה שראשיתה כבר בתקופת התנאים, חכמי המשנה. בעוד שלדעה אחת, בימות המשיח, יפתרו כל הצרות, יתרפאו החולים, יתעשרו העניים, המלחמות ייפסקו והשלוה תשרור בשלמות על כל חיינו, לדעה אחרת "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" – כלומר: הגלות אמנם תיפסק והיריבות רבת השנים של אומות העולם עם ישראל תוכרע סופית לטובת עם ישראל, אך בשאר תחומי החיים, הכול יישאר אותו הדבר.

חשוב להדגיש: במקורות מוזכרת לעיתים תקופת ימות המשיח בשמות "עולם הבא" "לעתיד לבוא" ועוד, אבל לא נתבלבל. העולם הבא הוא מושג אחר לחלוטין המדבר על העולם הרוחני העתיד להיווצר אלף שנים לאחר סיום תקופתו של העולם הנוכחי, ימות המשיח יהיו בעולם שלנו, המוכר והרגיל ולא ניהפך פתאום לסוג של מלאכים. אבל, משמע מהמקורות שתהיה תחיית המתים כבר בביאתו של המשיח, לכל הפחות באופן חלקי.

ומכאן, לאחר שהבהרנו חלק מהערפל סביב ימות המשיח, נגיע לשאלה הקריטית: מתי הוא יבוא או: מה נעשה כדי לזרז את ביאתו?
"אם עושים ישראל תשובה מיד נגאלים" אומרים חז"ל, אך מדגישים במקומות אחרים, כי גם אם ישראל לא יעשו תשובה מרצונם יביא להם אלוקים את המשיח במועד שירצה אך קודם לכן – "מעמיד להם אלוקים מלך קשה כמו המן" והוא כבר ידחוף את כולנו לתשובה שלימה.
אז בפעם הבאה שיוצא לך מהפה "יאללה שיבוא כבר המשיח" תדע מה אתה מתכוון ומה עליך לעשות כדי שהאיחול יתממש.

שנזכה כולנו לראות בביאת המשיח בקרוב. אמן.

 

בריכה בימי תשעת הימים

שאלה:
שלום כבוד הרב
רציתי לשאול האם בימי תשעת הימים מותר לילדים להיכנס לבריכה בבית?
תודה רבה

תשובה:
שלום רב
לאשכנזים אין לעשות בריכה אפילו לילדים קטנים מראש חודש אב, שאז מתחילים תשעת הימים, ואם יש צורך גדול בדבר אפשר להקל בחצר ביתו בצינעא לילדים עד גיל 6, שעדיין אינם מבינים את האבילות על ירושלים.

לספרדים מותר לעשות בריכה לילדים עד שבוע שחל בו תשעה באב.

בהצלחה רבה.

כל זמן שהנר דולק אפשר אפשר לתקן!

מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי התשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה.  

נכנס רבי ישראל, וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל. 
שאלו רבי ישראל: "מה לך כי נחפזת, ר' יהודי?" 
ענה אותו הסנדלר: "רבי, הרי כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן!" 
יצא רבי ישראל לרחוב וקרא: "יהודים! שימעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!" 
(מתוך: אור הגנוז: סיפורי חסידים / מרטין בובר) 

 

נופל וקם ומחדש נדהם
איך את הכח מגלה
ממש כמו סולם ניצב מעל כולם
ועל שלביו אני עולה
ותמיד זוכר כשהייאוש עובר
שמישהו כאן מכוון
כל זמן שיש אל תתייאש
אפשר לתקן

כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן
כל זמן שהנר דולק אתה יכול לתקן
כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן
כל זמן שהנר דולק אתה יכול לתקן

אחרי חצות הליל
יש עוד תקוה בלב
כמו סנדלר לאור הנר
שואף רק לתקן
שואף רק לכוון
טוב עכשיו אהיה טוב יותר

נר ה נשמת אדם
וכל זמן שאני קיים
כל זמן שיש בנשמתי לי יש
אפשר לתקן

כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן
כל זמן שהנר דולק אתה יכול לתקן
כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן
כל זמן שהנר דולק אתה יכול לתקן

נר ה' נשמת אדם
וכל זמן שאני קיים
כל זמן כשיש בנשמתי עוד אש
אפשר לתקן

לידה בשנת אבל

שאלה:
שלום, כבוד הרב
אבי ז״ל נפטר לפני ארבעה חודשים ואני בחודש תשיעי, ידוע כי בשנת אבל מידת הדין מתוחה וכשיש לידה של בן הוא מבטל את מידת הדין, וכשזה בת אז…??

תשובת הרב:
שלום רב.
מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ששיש לידה של תינוק זכר נתרפאה כל המשפחה, הוא מחמת הברית, ולכן כשיש לידה של בת שאין ברית לא נאמרה הגדרה זו שנרפאה כל המשפחה. אמנם מצינו שכל שמחה שיש במשפחה בשנת אבל, מרפאה את השברון לב.

שבת שלום.

 

על התיקון הכללי שמעתם?

תיקון הכללי… עשרה מיני נגינה!!!
כל אחד יודע, שאחד הדברים הכי מפורסמים שעשה רבי נחמן מברסלב בעולם הוא תיקון הכללי, מה זה תיקון הכללי? עשרה מזמורי תהילים פרק טז' פרק לב' פרק מא' פרק מב' פרק נט' פרק עז' פרק צ' פרק קה' פרק קלז' ופרק קנ', הם עשרה מזמורים שנקראים בשם עשרה מיני נגינה ספר תהילים יש בו עשרה לשונות של נגינה, וכנגד העשרה לשונות האלה יש את עשרת המזמורים האלה.

מה זה קשור לפגם הברית? פגם הברית הוא פגם העצבות, יש קליפה נוראה שנקראת בשם לילת שהיא קליפת העצבות היא הקליפה שלוקחת ממך את הטיפת הזרע שזרקת לבטלה, היא הנהנית ממנה, זה הפרנסה שלה, וממנה היא מקימה את הדורות המזיקים שהם הילדים שלה, כנגד העצבות צריך עשרה מיני נגינה, לכן רבי נחמן קיבץ מתוך הספר תהילים, ע"י סוד שנגלה לו ברוח הקודש איזה עשרה מזמורים הם כנגד העשרה מיני נגינה, שע"י שאתה אומר אותם אתה נכנס בעולם השמחה, בעולם הנגינה, ואתה נפרד מהקליפה הזאת, כל החטא הזה הוא בא כדי לקשור אותך עם קליפה הזאת שנקראת לילת, יללה, עצב, חיסרון, היזק.

מה התיקון?
הוא להעלות אותך לשמחה גבוהה, לשמחה של עשרה מיני נגינה. וכשאתה אומר את העשרה מזמורי תהילים האלה, ואתה נדבק בעולם השירה והזמרה שנמצא כל כך גבוהה בעולמו של דוד המלך, ע"י ההתקשרות במקום קדוש ונורא כזה ממילא נפרדים ממך כל הקליפות הרעות,ולכן התיקון השני אחרי המקווה, המקווה הוא התיקון הראשון, אחרי שקורה לאדם הפגם הוא הולך למקווה, אחרי שהוא הולך למקווה הוא דבר ראשון עושה, קורא את העשרה מזמורים האלה. וכשהוא קורא את העשרה מזמורים האלה, הם יש להם את הכח להוציא אותו ולהפריד אותו מתוך הטומאה שהוא נפל אליה בשעת המקרה.

לכן כל אדם יקבל על עצמו לקרא אותם, ולא רק כתיקון אלא גם כהגנה, כל דבר שיש לו כח לתקן אותך יש לו כח להגן עליך, בתורה התיקון הוא גם ההגנה, לכן מקבלים על עצמינו לקרא כל יום את העשרה מזמורי תהילים שנקראים התיקון הכללי, וע"י שאתה קורא אותם כל יום אתה כל הזמן נמצא למעלה בהיכל הנגינה, בעשרה מיני נגינה, ואתה רחוק, רחוק מאוד מהקליפה הזאת שנקראת לילית, וצריך לקרא אותם בכוונה, להסתכל, להבין את מה שאני אומר, אם יש קצת מילים קשות בתהילים לראות את הפירוש עליהם, או לקנות תיקון הכללי המבואר כדי שאני ידע מה אני מוציא מהשפתיים, ככה אני יכול לכווין ככה אני יכול להתקשר עם המילים, ואז המילים האלו יכולים לעזור לי.
תיקון הכללי, עשרה מזמורים, עשרה מיני נגינה זה הכח שלנו זה ההצלחה שלנו וע"י זה נקום, ונתעלה מפגם הברית.

ריקוד מצווה (מצווה טאנץ)

ריקוד מצווה (ביידיש "מצווה טאנץ" או "כשר טאנץ") הוא הכינוי למנהג בו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. המנהג מקובל בקרב רוב הפלג החסידי ביהדות החרדית, למעט חב"ד.

המנהג לרקוד לפני הכלה עתיק ונכתב עליו עוד בתקופת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה".‏ לאורך השנים התפתח מסורת של "ריקודי מצווה" במגוון צורות. המהרי"ל מזכיר מנהג זה כבר בספר המנהגים שלו בסוף המאה ה-14, וכן הוא מוזכר במחזור ויטרי.

את הריקוד הנפוץ המכונה בפשטות "ריקוד מצווה", נהוג לערוך אל מול מעגל המשפחה הקרוב בלבד, לאחר שרוב אורחי החתונה עזבו את האירוע. אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים ולעתים רבנים ומכובדים אחרים, וכן החתן עצמו רוקדים ביחד עם הכלה. אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט הנקרא גרטל, כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. יש נוהגים שגם אב הכלה רוקד בלי לגעת בכלה. לעומת זאת, יש שנהגו שאב הכלה רוקד עם ביתו באחיזת ידיים‏, וכן נהגו גם בחסידות ויזניץ‏. בזרמים אחרים רוקדים לפני החתן והכלה, ולא איתם‏.

קיימים מנהגים שונים בחצרות חסידיות שונות לגבי זמן הריקודים, כך למשל בחסידות באבוב נהוג ה'מצווה טאנץ' לא רק בערב החתונה אלא גם בשבת שבע ברכות לאחר הטיש. בחסידויות מסוימות נהוג ה'מצווה טאנץ' גם ביום לפני החתונה בסעודה הנקראת "חתן מאהל".

האדמור מקרעטשניף רוקד עם נכדתו חנה ביום חתונתה ומקיים את המצווה טאנץ

ריקוד מצווה (ביידיש "מצווה טאנץ" או "כשר טאנץ") הוא הכינוי למנהג בו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. המנהג מקובל בקרב רוב הפלג החסידי ביהדות החרדית, למעט חב"ד.

המנהג לרקוד לפני הכלה עתיק ונכתב עליו עוד בתקופת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה".‏ לאורך השנים התפתח מסורת של "ריקודי מצווה" במגוון צורות (ויקיפדיה)

שמחת בית צדיקים: בקרית צאנז שבנתניה תיערך הערב שמחת נישואי נכדו של כ”ק מרן האדמו”ר מצאנז שליט”א עם נינתו הראשונה של כ”ק מרן האדמו”ר מסערט ויז’ניץ שליט”א • התרגשות מיוחדת בחצר הקודש סערט ויז’ניץ, עם הבשורה כי האדמו”ר, אשר אינו בקו הבריאות האיתנה, יגיע להשתתף בשמחת החתונה. (אתר העולם החרדי)

"תחום שבת" – גבול ההליכה שלך בשבת

משה ויטמן
אחותו הבכורה של גדי הגיעה לביקור בארץ. זה לא היה אירוע של מה בכך, כבר שנים, מאז שעברה לקנדה, ששלושת האחים לבית משפחת כהן לא ראו אותה וההתרגשות למפגש עמה היו עצומים. בשבת בה שהתה בארץ היא התארחה אצל אחד האחים במושב בהרי ירושלים בו התגורר. שני האחים האחרים, שהתגוררו במושב סמוך, מרחק של קילומטר וחצי בסך הכול, רצו לבקר אותם בשבת. "מה הבעיה" חשבו "נלך ברגל עשרים דקות". לפני כן הם החליטו לברר: האם זה מותר?

סיפור אחר:
בני הוא ממיטיבי הלכת של היישוב. ההליכות הארוכות שלפעמים הוחלפו בריצות קלות שערך כל בוקר היו לשם דבר והוא רצה לעשות זאת גם בשבת. בשבת, הוא ידע, אסור לעשות התעמלות ורק הליכה רגילה מותרת, אז הוא תכנן לעצמו מסלול בו ייצא מהיישוב כמה קילומטרים ויחזור אליו בזמן סביר, כך שלא יצטרך לוותר על נשימת אויר הבוקר הצלול גם בשבת. אלא שאז, הוא שמע בבית הכנסת את השיעור של הרב…

מה נאמר בשיעור?
גזירה מיוחדת אסרו חכמינו ז"ל בשבת והיא נקראת "תחום שבת". על פי דבריהם, אסור לאדם לצאת מגבולות העיר בה הוא שוהה בשבת מרחק של יותר מאלפיים אמה (כקילומטר) אפילו אם הוא לא נושא על גביו כלום ואפילו אם הוא אינו מתאמץ כלל בהליכה זו. לאור זאת, כל יציאה מגבולות העיר צריכה בדיקה של אורך הדרך שאין בה יותר מאלפיים אמה, שמעבר לכך אסור לצעוד.
אולם, לצד האיסור קבעו חכמינו ז"ל גם את הפתרון לבעיה.

מהו?
"עירוב תחומין".

מה עושים?
מניחים במהלך הדרך, בנקודת הסיום של אלפיים האמה, פת או מזון בכמות המספיקה לשתי סעודות, בצורה שמורה, ובכך נקבע כאילו מקומו של האדם הוא מקום העירוב ומשם יש לו אלפיים אמה נוספים לכל צד.

חשוב:
פתרון העירוב מותר רק לצורך מצווה כמו ביקור חולים וכדומה אך לא סתם.
לכן, לפני כל יציאה עם הכלב לטיול, הליכה לחבר מהישוב הסמוך, או סתם שוטטות יש לזכור ולבדוק את מרחק הדרך.
אם אתה הולך לצורך מצווה, תניח מיום שישי "עירוב תחומין" בנקודת סוף התחום, תברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות עירוב" ותזכה לעוד אלפיים אמה שיהיה לך מותר ללכת בהם. יודגש: בתוך תחומי העיר אין שום בעיה של יציאה מחוץ לתחום ואין הגבלת מרחק.

 

לצפיה בקליפ מהמם על עונג שבת ליחצו כאן

יום בחייו של בן ישיבה

שלומי בחור ישיבה בן 18, מתאר באזננו הסקרניות את סדר היום הישיבתי, החל מהקימה לתפילת שחרית ועד השינה בערב.

רשות הדיבור לשלומי:
"אז ככה… אין מצב כמובן שאנחנו פותחים את היום בלי תפילת שחרית ציבורית בבית המדרש של הישיבה. שבע ורבע, שבע וחצי, כולם 'עפים' מהמיטות ומתייצבים לתפילה. לאחר התפילה, כמובן, ארוחת בוקר די רצינית, בכל זאת "אם אין קמח אין תורה" לא?

"אפשר לדלג לסיום הארוחה?" אני שואל בחיוך, מעדיף שהוא יתעכב על הנקודות המעניינות יותר.

שלומי: "אחר הארוחה, מתחילים בעצם את הלימוד של הבוקר בשיעור גמרא בעיון".

"עיון"? מה זאת אומרת? אני שואל, מעוניין פעם אחת להבין.

"הלימוד בעיון, בו משקיעים את 'השעות הטובות' של הלימוד – שעות הבוקר, זהו בעצם לימוד גמרא בחשיבה מעמיקה, מתעכבים על כל פרט, חוקרים כל נקודה וכל משפט בצורה דקדקנית לאור ספרי המפרשים השונים. חומדים עם כל האנרגיות ורצון להבין עד הסוף בלי הנחות ובלי טיוחים. יש הרבה ספרות, מפרשים, הסברים קושיות ותירוצים, הרבה ידע והרבה עבודה…" הוא נאנח בסיפוק.

"אז איך לומדים כך, זה לא קשה מדי"?

"לכן יש את השיעור בו הרב מלמד, מסביר, מנחה ומפרש ככל היותר את הגמרא. אחר כך לומדים את הקטע מהגמרא שוב עם ה'חברותא'

"חברותא"? מלשון חבר?

"ממש כך. יושבים בצוותא, לומדים, חושבים יחד, מחפשים ביחד תשובות לשאלות ומתאמצים ביחד להבין". אומר שלומי. "אין, זה השיא…" הוא מוסיף במבט גאה וקורן מאושר.

"כך כל היום"? אני מעוניין לסגור פינות.

"אחר הצהרים מוקדש בדרך כלל ללימוד 'בקיאות' – לימוד בנוי על הספק, לימוד יותר מהיר ושטחי של פרקים קצת יותר קלים מהגמרא, גם הוא נעשה בשיעור ואחר כך עם החברותא, שנועד לרכישת ידע ובקיאות במה שיותר פרקים ושטחים מהגמרא". בכל פרק, בכל דף אנחנו נפגשים בנושאים מגוונים, דיונים מעמיקים, מפתחי חשיבה וחילוקים עדינים. "מדהים כמה נשאר עוד לדעת" הוא מסכם.

ולסיכום: מילה למתלבטים?
"לרוץ ולחטוף חבל על כל יום שעובר, כל יום בישיבה הוא אוצר של ידע, עמקות, יסודות לחיים, בניית אישיות" הוא אומר בשמחה.
להכוונה, התייעצות, שאלה ולכל מטרה, שיחת חינם למוקד אחינו פתוחה לשירותך:

1-800-20-18-19

או בשיחה אישית עם הרב שמעון וייס הפנוי לעזרתכם תמיד:052-7636278
או עם הרב אהרון יאדלר:050-4141386

יוסי שריד: נשמתי נפרדה מגופי, ראיתי הכל מלמעלה

אתר הידברות

כששדרן הרדיו בני בשן החליט להשיק בתכנית הרדיו שלו בגלי צה"ל, "בני ברדיו", את הפינה "בני, אף אחד לא מאמין מה קרה לי", במטרה שבמהלכה יספרו מאזינים על מקרים מפתיעים במיוחד שאירעו להם, הוא לא תיאר לעצמו מהו הסיפור המפתיע הראשון שיתדפק על דלתו, כמעט במקרה.

כשהשר לשעבר, יוסי שריד, עלה לשידור לקראת פינת העברית שלו, שאל אותו בשן, כמעט באגביות, "יוסי, קרה לך משהו שלא האמינו לך?". מכאן ואילך, הנה השתלשלות הדברים. יש לציין שלאחר השידור המקורי, ההקלטה נחשפה לראשונה בתכנית הבוקר של ידידיה מאיר, המשודרת ברדיו קול חי.

וכך סיפר שריד: "פעם מתתי, הייתי מת, וכבר לא הייתי פה. נסענו כל המשפחה במכונית, אני זוכר את הילדים שלי האומללים יושבים מאחור, ובוכים מרה על אביהם שנסתלק, את אשתי חיוורת..".

"אני לא מאמין לך", העיר השדרן.

"זה היה, אבל אף אחד לא מאמין שזה קרה לי", הדגיש שריד. "נסענו באוטו, ופתאום הרגשתי חולשת דעת ופרץ חום עצום, ופתאום הרגשתי שאני מתרומם ומתעופף מעלה מעלה. הרגשתי תחושה מאוד עמוקה של יציאת הנשמה".

בני בשן: "רגע רגע, הרגשת תחושה של הפרדה בין נשמה לגוף?".

שריד: "כן. כן. הרגשתי תחושה של יציאת הנשמה. כנשמה מעופפת התבוננתי על פני הכדור, ואז ראיתי את משפחתי ממשיכה לנסוע באוטו, כי אשתי שמה את פעמיה תיכף ומיד לבית החולים. ולשם הגענו בסופו של דבר. כשהגעתי לבית החולים שבתי לעצמי".

בשן: "ובזמן הזה אתה רואה אותם מלמעלה, כמו בסרטים?".

שריד: "אני לא יודע איך זה בסרטים, אולי בסרט הזה לא הייתי. אבל זה קרה בחיים".

בשן: "כלומר, יש ישות נפרדת, שהיא הנשמה שלך?".

שריד: "כן, אתה מדייק. הנשמה, הנפש, נפרדת מהגוף".

בשן: "ויש לה איזשהו מראה חיצוני?".

שריד: "בזה אני כבר לא כל כך זוכר, ואני בכלל לא מאמין בהישארות הנפש, אתה מבין? זה גם בניגוד לאידיאולוגיה שלי".

בשן: "מה שאתה אומר לי פה, וזה שהדברים באו מהפה שלך – מהאנשים הריאליים וההגיוניים והציניים שאני מכיר – (מפתיע). ואתה אומר את זה כעובדה… ראית גם את גופך?".

שריד: "אני לא זוכר שראיתי את גופי, אבל ראיתי אותם. כנראה שגופי נשאר שם, אבל הוא לא היה חלק מהתמונה שראיתי מלמעלה".

בשן: "ואתה בדרכך למעלה?".

שריד: "הגעתי לסוף הדרך, ואני כבר שם וצופה ממרחקים, מהרקיע".

בשן: "ואיך אתה חוזר לגוף שלך?".

שריד: "כשהגעתי לבית החולים, שבתי לעצמי. בני משפחתי לא חיים בזכותי, חס וחלילה. גם כשהייתי איש ´חשוב´ כביכול, הם התרחקו מהחשיבות הזו כרחוק מזרח ממערב, ולא היה להם שום חלק ונחלה בציבוריות שלי. אבל במקרה הזה, משום שהיה מדובר בפיקוח נפש, בחיים ומוות ביד הלשון, אני זוכר שאשתי אמרה באופן מפתיע ובלתי אופייני ´הבאנו את יוסי שריד´. הרופאים התאספו סביבי, התחילו לבדוק אותי, ולהם היה רושם אחד כנראה, שלא אמות ואחיה".

בשן: "איך הם אבחנו אותך?".

"אני לוקח את זה לכל החיים

שריד: "כאיש חי שעבר איזשהו אירוע לא בהכרח מאובחן מבחינה רפואית. אני אפילו זוכר שהיה שם רופא שאמר שהוא מכיר תופעה כזו, שאדם מרגיש פתאום גל חום פנימי גואה בו, והודף אותו כלפי מעלה. כנראה שזה המקרה, אבל לא היתה שום אבחנה רפואית. לפעמים אולי הנשמה רוצה להשתחרר ולצאת. היא רוצה חופש, ולהתבונן על דברים אחרים, מתוך הכלוב הפנימי הזה".

בשלב הזה נשמע השדרן בני בשן – לא אדם דתי, יש לציין – מופתע לחלוטין. "יוסי, אני לוקח את הדבר הזה באמת לכל החיים", אמר. "הרבה דברים אני אוהב לחתום מול עצמי ב´אני לא יודע´ גאה. מבחינתי העדות הזו שלך היא העדות המשכנעת ביותר שיכולתי לקבל".

לקראת סוף השיחה סיפר שריד על ספר שקיבל, אודות מקרי מוות קליני, ואמר שהוא כנראה לא הספיק להיפגש עם אוהביו המנוחים ועם הקב"ה, כפי שמתואר בספר, והוסיף שפגישה כזו כנראה לא תקרה, כי הוא לא מאמין כלל.

"אני לא מקבל את הטענה שלך, ואנחנו גם נתווכח על זה מתישהו", אמר בני בשן, הידוע כאמן ושדרן חילוני לגמרי, שנראה כי משהו ייסודי בתפיסתו התערער תוך מספר דקות.

על אף ההלם של המראיין, המשיך שריד להתעקש ולטעון כי לחוויה שלו לא היה קשר לאלוקות. אך כפי שטען בשן, נראה שדווקא עדותו של אתאיסט מוצהר כשריד, על אודות היפרדות הנפש מהגוף, היא העדות המשכנעת ביותר לכך שהגוף והנשמה – שניים הם…

"אני רוצה, אבל מאיפה אתחיל"?

משה ויטמן
"יש לי שלושה תארים, אז למה הם לא רוצים"?
זהו. שנים ארוכות של למידה, שינון, חזרה מבחנים ועבודות, הגיעו לקיצן. מיקי הפך באירוע רב רושם להקראות "ד"ר מיקי" ומהיום הוא רופא מומחה באורתופדיה לכל דבר. כבר למחרת, פתח מיקי את הקליניקה הפרטית עליה חלם בשנות הלימודים הארוכות והחל להמתין לפציינטים שיתחילו למלאות את פנקס התורים החדש… יום עבר ועוד יום ואפילו עוד שבוע וחודש ומיקי, סליחה, ד"ר מיקי, המשיך להמתין ולצפות לפונים שיבואו והם, למרבה צערו, ממש לא התכוונו לעשות זאת. "מה חסר לי" שאל מיקי את עצמו בייאוש, "יש לי שלושה תארים, למדתי במקומות הכי נחשבים, למדתי ואני יודע המון, מדוע הם לא רוצים לבוא אלי"? את המסקנה לקח לו עוד קצת זמן להפנים – כל הידע שבעולם לא שווה הרבה בלי התנסות מעשית.
מה צריך יותר: חכמה או מעשים?
את המסקנה החכמה הזו קובעים לנו חכמים במסכת אבות, בצורה חדה יותר, בקשר לכל בנייה או התקדמות יהודית שלנו. "כל שמעשיו מרובים מחכמתו – חכמתו מתקיימת. כל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת"- קובע נחרצות רבי יהודה במשנה במסכת אבות. כל זמן שהעולם היהודי שלך יתמצה בידע ואפילו הרבה ידע, בתחושות, בהבנות, בתכנונים או בשאיפות וחלומות – זה מאוד יפה אבל זה לא יתקיים. כלומר: זה לא יחזיק מעמד. הערך האמיתי של כל הידע יגיע רק אם תתמיד בהתקדמות מעשית. רק אם תבטא בהתנסות מעשית את הערכים היהודיים שלך. בלי זה, גם החכמה עצמה תלך ותיעלם עם הזמן.
יותר מעשים מחכמה? איך זה ייתכן?
אבל רגע, שמת לב לנוסח של המשנה: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו"? איך ייתכן שאדם יבצע מעבר למה שידוע לו? האם זה הגיוני לדרוש שהמעשים שלנו בפועל יהיו רבים יותר מהידע שלנו? את התשובה המפתיעה לך מספק רבנו יונה, אחד מגדולי דור הראשונים (לפני כ900 שנה) בספרו "שערי תשובה". לדבריו, זה ייתכן רק בסיטואציה אחת. אם האדם מקבל על עצמו בצורה חזקה ויציבה קבלה מעשית ביחס לעתיד, נחשב לו הדבר כאילו כבר היום, בעת הקבלה, קיים בפועל את כל המעשים וממילא ייתכן שגם אם הוא לא יודע עדיין איך בדיוק צריך לקיים את תוכניתו וההלכות אינן ברורות לו, הוא ירשום בקורות חייו מעשים שהם גדולים כמותית מחכמתו… המסקנה: עלינו לפתוח את עולמנו היהודי בקבלה עתידית חזקה, שגם אם עדיין צריך להתקדם כדי לקיים אותה, כבר כבשנו את העולם.
מה בין צעד "אחד" לצעד "ראשון"?
לכן, בואו נשנס את מוחנו ונחשוב תכל'ס.: מהו הצעד הראשון בו אנו רוצים לפתוח בכיוון מעשי וביצועי של התקדמות יהודית אמיתית. צעד ראשון אמרנו. "ראשון" ולא "אחד". אם אנו לא רוצים צעד בודד יחידי, אלא צעד שהוא קטן מספיק כדי שיתאים לנו בנקודת הזמן הנוכחית, אך שיהווה פתח והמשך לבאות עלינו לטובה, כדאי שיהיה זה צעד "ראשון" כזה שאחריו יבואו שני ושלישי ועוד… מה זה אומר מעשית? שהקבלה שנקבל צריכה אמנם להיות קטנה או אפילו מזערית כדי שאכן נוכל לעמוד בה וליישם אותה בעקביות, אך עליה להיות בעלת מאפיין משמעותי נוסף: להיות בעלת משמעות מספיק רבה עבורנו כדי שתקדם אותנו באמת הלאה…
צעדים קטנים, זהירים, אך משמעותיים

שמת לב פעם לילד קטן שעושה את צעדיו הראשונים בעולם? ראית כמה שבריריים הם הצעדים ובאיזו קלות הוא יכול למצוא את עצמו משתטח על הקרקע? כך אלו הצעדים הראשונים, צעדים שאם הם לא מצליחים אין עדיין בכוחו של הילד להחליף אותם באחרים והוא מוצא את עצמו מאבד את שיווי המשקל ונופל בבום. רק כשהוא יגדל, הוא יוכל למצוא בעצמו את היכולות לאזן את עצמו בצעדים מאזנים כשיקרה והוא יאבד לרגע את שיווי המשקל. הצעדים הראשונים הם משמעותיים מאוד גם בגלל השבריריות שלהם. אי אפשר לקחת משהו גדול מדי או קטן אך שולי מדי שישאיר אותנו חסרי כל אם חלילה נאבד את שווי המשקל… לכן, ההמלצה ברורה: תעשה צעד קטן, אבל בעל משמעות רחבה. כזה, שיביא בעקבותיו את הצעדים הבאים לטובה.
רוצה להתחיל? 4 היסודות שאתה חייב להכיר!
רוצה להתחיל במשהו מעשי? הרשה לנו להמליץ בפניך על 4 היסודות היהודיים, שעל פי הנוסחה של גדולי הרבנים יספקו לך את הכלים הייחודיים להתקדמות בקצב שלך ביהדות, יחד עם היותם משמעותיים ביותר בשדרוג החיבור הרוחני של העם היהודי. רשום לפניך: תפילין, ציצית, שבת וכשרות. אלו הם 4 הדברים, שמצד אחד אינם דורשים ממך מהפכות חיים מהותיות ( כמובן שכל אחד מהם ניתן ליישם אותו בהדרגה בפני עצמו) אך בכוחם להניע אותך קדימה בתקשורת עם פנימיותך הרוחנית והתחושות הרוחניות שלך. מתאים?

מה זה בדיוק טלפתיה?

הרב יצחק פנגר

מהי טלפתיה?
הטלפתיה נקראת גם "צחזות" = צח + חזות. טלפתיה הינה העברת אינפורמציה באמצעות רגשות או מחשבות בין שני אנשים, שלא באמצעות חמשת החושים הידועים לנו. מקור השם "טלפתיה" הוא מהמונח היווני "טלה" (TE…LE) שפירושו: "מרחוק" (לדוגמה: טל – פון , טל-וויזיה), ו"פטיה" (PATHEIA) שפירושו להיות מושפע (יותר בהקשר של סבל, התנסות בסבל). המונח "טלפתיה" הוטבע בשנת 1882 על ידי החוקר הצרפתי פרדריק מאיירס, מייסד החברה לחקר העל חושי (SPR). לפני כן התופעה נקראה "העברת מחשבות". הטלפתיה הינה תופעה של תקשור בין מוחות, היא כוללת העברת מידע, רעיונות, תחושות ותמונות מנטאליות בין המוחות. טלפתיה ופסיכוקינזיס יחד מהווים את הבסיס למחקר הפראפסיכולוגי, והרבה מחקרים נעשו בכדי לאשש את התופעה. הטלפתיה בגילוייה הנמוכים יותר, היום יומיים, הנקראת פסי (PSI), אינה פוסחת על אף אדם, ואינה מבחינה ברמת הרוחניות השונה בין בני האדם. למעשה, כל אדם הוא כלי קיבול פוטנציאלי לתופעות יוצאות הדופן הללו.

הטלפתיה באור היהדות
הרב דסלר, מגדולי בעלי ההגות היהודית בדור הקודם, מסביר כיצד מגיעות לאדם האינטואיציות הפנימיות: "כל הידיעות הבאות לנו מבחוץ מגיעות אל תודעתנו דרך המוח. גם רגשותינו ממוצעים על ידי המוח. אבל לא תמיד היה ככה אצלנו. הגמרא (מסכת נדה דף ל:) מלמדת אותנו שכל אדם בהיותו עובר במעי אימו "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" וגם "מלמדים אותו את כל התורה כולה". וההשגות הללו ודאי לא דרך המוח באו לו, אלא השגות פנימיות הן, השופעות על הנפש בלי הגבלות זמן ומקום בלי הרף ובלי אמצעי, ומהעולם העליון הן באות, ממקור הדעת ב"ה". כשתינוק יוצא לאוויר העולם "בא מלאך וסוטרו על פיו", כלומר, פוגע בו כוח הטבע של העולם החיצון, "ומשכיחו כל התורה כולה", מעתה נסתם מעיין הידיעות הפנימיות השופעות עליו ללא גבול, והוא צריך ללמוד הכול בעמל ויגיעה, פרט אחר פרט, דרך המוח. למה הוא זה? למען הבחירה. במצב שהיה לו הידע השוטף – אין לו אפשרות ומקום לבחירה. מכאן, שתפקיד המוח הוא להיות מסך והסתרה לנפש האדם, להבטיח שתגענה אליו ידיעות אך ורק עפ"י מגבלת הגוף, הזמן והמקום, ולפי פעולותיו ומאמציו של האדם עצמו בעולם הבחירה והמעשה.

סיפור
עם תום מלחמת העולם השנייה, הקיצה משנתה אישה פלונית בפלורידה כשהיא צועקת ובוכה. בחלומה ראתה את בנה במטוס בוער, והמטוס נופל ושוקע. בעלה ניסה לדבר על ליבה, להסביר שזה בסך הכול חלום, שהבן אינו משרת בחיל האוויר, ושפעולות הקרב הסתיימו כבר, אך לשווא. האישה לא נרגעה. הרופא נתן לה סם הרגעה, ואף קיבלה מכתב מהבן, מבסיסו הצבאי שבמזרח הרחוק. האישה התגברה ונרגעה. חמישה ימים לאחר מכן חלמה את אותו החלום, והפעם לא הצליחה לשלוט ברוחה, ואושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים המקומי. ברור היה כי התנהגותה אינה כשל אדם שפוי בדעתו, שהרי הבן בקו הבריאות. ואז נתקבל מברק המודיע שהבן נהרג במטוס שנשרף, מטוס שהטיס לארה"ב את החייל המשוחרר עם תום המלחמה. מתי אירע האסון ? נתברר שבלילה שחלמה האם את חלומה הראשון (מספרו של ריין: New world of the mind).

שם המשחק – דבקות במטרה

יסוד ההצלחה בכל דבר ועניין הוא העקביות והדבקות במשימה. כאשר אדם פותח עסק ומטפל בו רק בזמנו הפנוי, קלושים הסיכויים שיראה הצלחה רבה בעסקיו. כך הדבר בעסק התורה. כדי לזכות למעלותיה יש להקפיד על לימוד יום יומי בקביעות ובעיקשות בימי שגרה כבימי טרדה. לפנינו סיפור מפעים על התמדה ועקביות בלימוד התורה.

חבוש בבגדים מוזרים הוא נכנס לביתם. על הכורסאות המפוארות שניצבו בסלון, ישבו הוריו והתבוננו בו אחוזי הלם. בנם מחמד – עיניהם הופיע על מפתן הדלת לבוש בחליפה כהה ועל ראשו מתנוססת מגבעת שחורה, מהסוג שהם רגילים לראות בכותל המערבי בטיולם השנתי. מבט נוסף לעבר הבן הבהיר להם, שהעגילים שהתנוצצו על אזניו לראווה, נעלמו, ואיתם תספרתו המיוחדת שהיתה משוש ראשו. הוא חזר בתשובה!

עד לרגע זה התנהלו חייהם על מי מנוחות בפרבר יוקרתי במדינת קליפורניה. הם הצליחו מאד, כל אחד בתחומו הוא. האב היה מתאגרף מפורסם שעשה הון רב לביתו ממקצועו הכוחני, ואף האם לא שקטה על שמריה ושלחה את ידה בעסקי מסחר חובקי עולם, בהם ראתה הצלחה רבה. בנם יקירם שניחן בכשרונות רבים, גדל ככל שכניו עמם הלך לבית הספר הפרטי, שם ניבאו לו מוריו עתיד מזהיר בעולם האקדמיה.

בנוגע ליהדותם ניתן לומר שלא היתה להם כל התנגדות לנושא הדת, אלא שהם פשוט לא התעניינו בה. כל שידע האב לומר לבנו, היה המשפט ששמע הוא עצמו מאביו המנוח: "דע לך, כי בן להורים יהודים הנך".

לא חלפו שנים רבות ונבואתם של מוריו הגשימה את עצמה. הבן פנה לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות והנחשקות בארה"ב ועשה חייל בלימודיו.

יום אחד, היה זה לאחר סדרת מבחנים קשה אותה עבר בהצלחה, פנה לשוטט להנאתו במסדרונות חדרי המגורים המפוארים שהועמדו לרשותם. לפתע משך דבר מה את תשומת ליבו. כשהוא עומד על מקומו, הסתכל בעיניים פעורות על חברו לספסל הלימודים שלא היה ידוע כחובב מעשי קונדס. הלה התרכז במשימה מוזרה ביותר: גלגול חבלים שחורים סביב זרועו השמאלית.

הוא שפשף את עיניו בתמהון ואחר שהתאושש דפק על הדלת הפתוחה למחצה ובלא להמתין לתגובה נכנס אל החדר. "בלי הרבה הקדמות ידידי, מה אתה עושה?" תמה. מרגע זה ועד להופעתו כיהודי שומר תורה ומצוות בבית הוריו, לא חלף זמן רב.