ראובן העצני
לארבעים יום ישנה חשיבות מיוחדת, המנהגים והסגולות הנוהגים לאורך פרק זמן זה נגזרים מחשיבות זו. במאמר שלפנינו נדון על מהות הארבעים יום, ומעט מאד שאלות הלכתיות, כאשר הציר המרכזי הוא שלטהרת הגוף צריכים.
ארבעים יום שיש בהם תתק"ס שעות.
נפתח את דברנו על מספר ארבעים ימים המוכרזים בתנ"ך.
המבול היה ארבעים יום כפי שאנו רואים בפר נח (ז, יז).
אצל יעקב נאמר (בראשית נ, ב.) "ויצו יעקב את עבדיו את הרופאים לחנט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל וימלאו לו 40 יום כי כן ימלאו ימי החנטים ויבכו אותו מצרים שבעים יום".
בעליות משה להר נאמר (שמות כד, יח). "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים". (שמות לד, כח).
"בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת ה' עמכם ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". (דברים ט, ט).
המרגלים חזרו מלתור את ארץ ישראל לאחר ארבעים יום, כנאמר (במדבר יג, כה.) "וישבו מתור את הארץ מקץ ארבעים יו, כנאמר (שמואל- א יז, טז.) "ויגש הפלשתי השקם והערב ויתייצב ארבעים יום".
אליהו הנביא לא אכל ארבעים יום, כנאמר (מלכים א יט,ח.) "ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוקים חרב".
יונה מזהיר את תושבי ננוה שלאחר ארבעים יום הקב"ה הופך את ננוה(יונה ג, ד.) "ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת".
אגב, לגבי מכות אנו מוצאים את הלשון ארבעים, כנאמר (דברים כה, ג.) "ארבעים יכנו" וגו'.
שיעורו של מקוה הוא ארבעים סאה, דבר זה נלמד במס' עירובין (ד(: שנאמר (ויקרא טו, טז) "ורחץ את כל בשרו", דורשים! מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן? אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיערו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה. כשנחלק ארבעים סאה ללוגין נקבל תתק"ס.
ארבעים יום בתלמוד
במס' תענית (יח:) שנינו במשנה במשנה סדר תעניות וכו', וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, מתריעין עליהן, מפני שהיא מכת בצורת.
במס' סנהדרין (מג. בקטע מצונזר) אנו מוצאים, שמכריזין על היוצא ליסקל ארבעים יום.
במס' ערכין (טז:) תניא דברי רבי ישמעאל: כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו. פי' רש"י ז"ל : כל מנוחתו לעתיד.
ארבעים יום בזהר
בזה"ק פר' משפטים (דף קכ"ה ע"ב, כפי שפי' הסולם) עוד מצאנו שם (בסוד הספר של שלמה המלך), שכל מי שאוכל מאכל ההוא של בשר ושל חלב בשעה אחת או בסעודה אחת, שהם מתחברים יחד (והוא כמו שאוכל בשר וחלב ביחד) ארבעים יום, נראה גדי מקולס בעורו (דהיינו שנצלה כולו כאחת ביחד עם ראשו) לאלו של מעלה, וחבורה של הטומאה מתקרבת עמו, וגורם לעורר בעולם דינים שאינם קדושים.
ובפ' פקודי (דף רמ"ט ע"ב) אלו ארבעים הממונים,הם העומדים ומנזפים ומטילים חרם על כל אלו שהוציאו מפיהם דבר שאינו צריך, ואחר זה תיכף הוציאו מפיהם מלה קדושה מלה של תורה, ומטנפים פיהם בה, ואלו עומדים ומחרימים אותם, ועומדים בחרם הזה ארבעים יום, שתפילתם אינה מקובלת.
ארבעים יום בראשונים
מקובל הוא, שארבעים יום שמראש השנה יום הכיפורים מקובלים לתשובה. דברים אלה נמצא במספר ספרי ראשונים, אחד מהם הוא האבודרהם, וז"ל: יש מקומות שנוהגין להשכים מראש חודש אלול, כי בראש חודש אלול עלה משה להר פעם שלישית, לקבל לוחות שניות, והתפלל בהם על ישראל, ונתקבלה תפילתו, ונתנו לו הלוחות, וירד ביום הכיפורים, ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות. והדרשנים אומרים סמך לדבר: א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י – ר"ת אלול, וסופי תיבות יודי"ין, מספר מ' יום.
ארבעים יום בספרי קבלה
בספר משנת חסידים לרבי עמנואל חי ריקי מובא אם ישב ארבעים יום בלי שיחה בטלה, ישיג בלי ספק להשגת רוח הקודש. (יש אומרים זאת בשם תנא דבי אליהו וכנראה שלא נמצא שם).
כמובן, אין הכוונה שישב האדם ויביט על הקירות, ואז יקבל רוח הקודש; האדם צריך להוסיף לכך עבודה רוחנית רבה. ועל כך מספר הרב זוין שני סיפורים(סיפורי חסידים פר' נח): בימי הבעש"ט ז"ל היה איש אחד שמצא כתוב בספרים, שאדם הנזהר ארבעים יום רצופים מלדבר דברים בטלים, תשרה עליו רוח הקודש. עשה האיש כך , כשכלו ארבעים היום ורוה"ק לא שרתה עליו, עמד ונסע לבעש"ט לשאול ממנו פשר הדבר. כשבא לבעש"ט והציע לפניו את תמיהתו שאלו הבעש"ט: האם התפללת באותם הארבעים יום? השיב האיש:פשיטא! שלוש פעמים ביום! ותהילים אמרת אז? הוסיף הבעש"ט לשאול. בוודאי, השיב האיש. א"כ אמר הבעש"ט ניחא: בכאן היו הדברים בטלים שלך.
שוב היה מעשה בימי הצדיק ר' ישראל מרוזין ז"ל, באיש אחד שהשתוקק לזכות לרוח הקודש, ונזהר בשביל כך ארבעים יום רצופים מלדבר דברים בטלים. כשכלו ארבעים יום ואין קול ואין קשב, החליט לנסוע לצדיק מרוזין, שיבאר לו הסיבה והטעם שלא הועילו לו מעשיו להשיג רוח הקודש.
הצדיק מרוזין היה נוהג, כידוע, מנהג שררה ומלכות; אין כסף וזהב נחשב למאומה בחצר הצדיק, ותענוגות ומעדנים לכל מיני סגולות מלכים היו שם לרוב, לא תשבע העין מלראות והאוזן מלשמוע. וכשבא אותו איש לחצר הצדיק, וראה שם את כל העושר והמותרות, תמה בליבו ואמר: וכי זוהי דרך צדיקים? וכי כך היא דרכה של תורה? וכל שהוסיף האיש לשבת ברוזין ולראות את מנהג החצר הוסיף לתמוה ולהתפלא, עד שהחליט שאין זה צדיק כלל, ואין כדאי לבוא אליו בשאלה של רוה"ק.
ובאותו יום שרצה האיש לנסוע לדרכו בחזרה לנסוע לדרכו בחזרה מרוזין, בלי לבקר את הצדיק, ראה והנה הצדיק מתכונן לנסוע לטייל. רתמו ארבעים סוסים אבירים למרכבה, והצדיק הלך לשבת במקומו שבמרכבה, אך קודם שישב נגש הצדיק אל אחד הסוסים, והחליק בידו על גבו אחת ושתים ושלוש. לתימהונו של אותו איש לא היה גבול. לא יכול האיש להתאפק, ניגש אל הצדיק ושאלו: ילמדנו רבינו איזו עבודה היא לצדיק ללטף את הסוס? השיב לו הצדיק: סוס זה, להוי ידוע לך, כבר עברו עליו ארבעים יום שלא דיבר דברים בטלים.
שהיית משה רבינו ארבעים יום
המגלה עמוקות (פר' אמור) מסביר, שמשה רבינו היה למעלה ארבעים יום, שהם תתק"ס שעות, ואז למד תורה שבע"פ, בכל שעה למד מתתק"ס, המבוארים בסוד "מתנינין" שביג' תתק"ס.
ובפ' ואתחנן מוצאים אנו, שהלוחות משקלם מ' סאה, בסאה ו' קבין, ובקב – ד' לוגין, לכן היה משה בהר מ' יום, שנחלק כל יום על ד' עיתים, בכל עת ו' שעות, במ' יום יש תתק"ס שעות, תורה שבעל פה למד בתתק"ס שעות. הוולד נוצר בתתק"ס שעות. מתניתין בגמ' תתק"ס.
ארבעים יום בלא ייסורים
הבן איש חי, בספרו בניהו בן יהוידע עמ"ס ערכין, רוצה להסביר מה העניין של יסורים תוך ארבעים יום או לאחר ארבעים יום. כי בארבעים יום יש תתק"ס שעות, ושיעור מקוה טהרה הוא תתק"ס לוגין, ולכן בארבעים יום נשלם טהרת נפש האדם, שהם חודש אלול ועשרת ימי תשובה, וכן ימי השובבי"ם, כמ"ש הרב נתן שפירא ז"ל, והטעם שצריך תתק"ס שעות לטהרת הנפש, כי האדם בנוי מד' יסודותף הן מצד גופו הן מצד נפשו, וכל יסוד בנוי מארבע, הרי ט"ז יסודות.
כאשר האדם חוטא – נדבקים בו ט"ז כוחות טומאה בט"ז יסודות, וצריך לבטל ט"ז כוחות טומאה אלו בששים, כדין איסור שבטל בששים, ולכן צריך לתת להם תתק"ס שעות, שהם ארבעים יום בתשובה, כדי לבטל ט"ז כוחות של טומאה. אך אע"פ שבטלים ט"ז כוחות טומאה בששים צריך דבר אחד להפריד זוהמה שלהם מהגוף ומן הנפש, והיינו היסורים בהם נפרדת זוהמה של ט"ז כוחות טומאה מנפש ומן הגוף, צריך שאלו המ' יום, שהם שיעור טהרה של תתק"ס שעות, שהם ט"ז פעמים ששים, לא יעברו בלא יסורין, שהם המפרידים הזוהמה של כוחות הטומאה הדבקה באדם.
למהר"ל (נתיבות עולם נתיב היסורים פרק ג') הסבר אחד, והוא שעולם הבא הוא הפך העולם הזה עולם הגשמי, ולכן מי שראוי ומוכן לעולם הזה אינו מוכן לעוה"ב, אם הוא מ' יום כמספר יצירת האדם בלא יסורין אם כן הוא נקרא בעל עולם הזה, והוא מסולק מהעולם הבא הנבדל. ועוד הרי היסורים הם הכנה לעולם הבא, מספר ארבעים הוא מיוחד, שהוא עולה לעוה"ב השכלי, שהתורה נתנה במ' יום, וכאשר הוא ארבעים יום בלא יסורים המסלקין את גופו, עד שהוא בן עולם הבא, אז הוא בעולם הזה ומסולק הוא מהעולם הבא.
ארבעים יום עד יוהכ"פ
הבני יששכר מפרש את האמור (יומא פה(: "מקוה ישראל ה'" (ירמיה יז, יג.) מה המקוה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל. ר"ל: מה המקוה מטהר את הטמאים בתתק"ס לוגין, אף הקב"ה מטהר את שיראל בתתק"ס שעות שבארבעים ימי רצון.
כף החיים (סי' תקפ"א ס"ק י"ב) נותן טעם למנהג התרת נדרים ארבעים יום קודם ר"ה, וארבעים יום קודם יוהכ"פ, ע"פ מ"ש בזהרהנ"ל , שמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה יישאר בנידוייו ארבעים יום, ואינה נשמעת תפילתו וכו', וע"כ נוהגים לעשות התרה, ולהיזהר מכאן ואילך בכל ענייניו, שלא יתחייב ח"ו נזיפה או נידוי בבי"ד של מעלה , ואין נשמעת תפילתו בר"ה ויוהכ"פ . והגם שבכל זמן צריך ליזהר, מכל מקום בימים אלו הוא יותר קשה.
ימי המבול
מובא בספרים, שהמבול היה על הארץ ארבעים יום, מאותה סיבה, שכדי ליטהר מכל טומאתם היו צריכים שעות אלה כמנין לוגין שבמקוה.
הסרת צילו של האדם
האור החיים הקד' פר' וילך בתחילתו, מביא שחז"ל אמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה, נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שיר השירים ד, ו.) "ונסו הצללים", ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי, שהכיר ברבי יצחק, כאמור, שזהר פר' ויחי (דף רי"ח ע"א).
תפילה ליד שריד מקדשנו ארבעים יום
רבים נוהגים, שכאשר חפצים שתתמלא בקשתם, שופכים את צקון לבם להקב"ה, ליד שריד מקדשנו הכותל המערבי משך ארבעים יום. לא ברור ממתי התחיל נוהג זה, מה שכן מפורסם הוא שהרה"ק ר' שלמה מזעווהיל שלח אישה להתפלל ארבעים יום ליד הכותל, היא לא יכלה לעשות זאת, והוא עשה זאת במקומה ואכן היא נושעה.
אפשר אולי לתלות את הדברים בדברי המדרש (פר' ואתחנן): מהו בכל קראנו אליו? אמרו רבנן: יש תפילה שנענית לארבעים יום. ממי את למד? ממשה, דכתיב "ואתנפל לפני ה' מ' יום" וגו' ויש תפילה שנעשית לכ' יום ממי את למד מדניאל וכו'.
לנוהגים בכך מתעוררות שאלות הלכתיות שונות, לדוגמא, בתשובות והנהגות (ח"ד סי' ס"א) נשאל מאישה נשואה שעדין אין לה ילדים, וחפצה להתפלל ארבעים יום רצופים, ומאחר והיא גרה רחוק מהכותל ואינה יכולה ללכת רגלית בשבת הלוך ושוב, שאלתה אם היא יכולה להדליק נרות שבת מוקדם, ולהתנות לעשות מלאכה, ותיסע במכונית לכותל לפני זמן הדלקת נרות המקובל, וחזור תלך רגלית. ולדעתו מותר הדבר, והוסיף על כך שלעצם הסגולה דעתו שמוצאי שבת נחשב כשבת לענין זה של ארבעים יום, ובכלל תועיל התפילה בכל מקום בערי ישראל, ובחו"ל, אם הולך במיוחד לבית המדרש או היא יום ביומו לצורך בקשתו דווקא, ואומר הנני בא ארבעים יום לבית המדרש במיוחד להתפלל עבור ענין פלוני, ומקדים כל פעם לתת י"ח פרוטות לצדקה לעמלי תורה- יצליח בס"ד.
שבירת מידות רעות
בצעטיל קטן מהרה"ק מליזענסק זצ"ל רשום: האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע, לכן יזרז א"ע לתקן את מידותיו בשנת י"ח דוקא, כמו שאבאר, כגון מי שנולד בטבע של עקשנות ישבר את טבעו מ' יום רצופים, לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו, וכן מי שבטבע עצל ירגיל את עצמו מ' יום רצופים, לעשות כל דבר בזריזות, הן בהולך לשכוב על מיטתו, הן לקום בבוקר ממשכבו, הן בזריזות לבישת בגדים ונט"י, ולנקות את גופו, וילך בזריזות לבהכ"נ תיכף אחר קומו מהספר, וכיוצא בהן.
וכן מי שטבעו ביישן מהחלק של בושה רעה, ירגיל את עצמו מ' יום להתפלל דווקא בקום רם וכוח תנועת אברי, לקיים "כל עצמותיי תאמרנה" , ולברך על התורה בקול רם, עד שיעזרהו מן השמים להסיר הבושה הרעה ממנו. וכן מי שאמרי פיו אינם עולים יפה ומסודר מחמת הרגל טבעו וכלי הדיבור שלו, ירגיל עצמו מ' יום להטות אזנו לדיבורים היוצאים מאליו, הן במילי דעלמא והן במילי דישמיא, הן בשעת הלימוד, כי הרגל של כל דבר נעשה שלטון. וכן מי שטבעו אינו מתמיד בלימודו ירגיל את עצמו כן גם מ' יום, וילמד יותר מהרגל שלו, ויסתכל בכל פעם קודם הלימוד בצעטיל קטן שלי, ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו, להיות מוסיף והולך בשבירת מידות הרעות עד תומם.
תעניות
בשו"ע או"ח (סי' תקס"ח סעיף ד') יש מי שאומר, ששני ימים ושני לילות רצופים בתענית – יש להשוותם לארבעים תעניות שאינן רצופות. וע"כ הגיה הרמ"א : יש אומרים דבאדם חלש- סגי לו בב' ימים רצופים, אבל אדם בריא – שלשה ימים. ונראה שכל זה לא מדובר אלא במי שנתחייב לצום מ' ימים שאינם רצופים, מכל התשובה, כדי להצטער, ואז משווים צער זה לצער זה, אבל מי שנדר לצום מ' יום צריך לקיים מה שנדר וכו', כל שכן מ' יום שלפני יוכ"פ, שמתענים לזכר עליית נשה בהר.
המגן אברהם סבור, שטוב יותר שיצום מפוזרים, שבכל עת יהיה לבו נכנע, ויהיה חטאו נגדו תמיד.
המשנה ברורה (ס"ק ל"ב) מביא בשם הפרי מגדים, שמסתפק אם נדר להתענות שני ימים רצופים אם יכול לשנותם לצום ארבעים יום שאינם רצופים.
ודבר ברור, שהמתענים מ' יום לפני יוהכ"פ יתחילו להתענות מט"ו אב, ולא יתענו בשבת וראש חודש ויו"ט.
להלן מספר עבירות בודדות, שכפרתן להתענות ארבעים יום שהביאם באורחות צדיקים שער התשובה.
אם הורגל לדבר בבית הכנסת ולעשות שחוק וקלות ראש, מעת שישוב ייזהר שלא ידבר בבית הכנסת שום דבר של חול, ואפילו שלא בשעת התפילה, וישב במורא גדול, ויתפלל בהכנעה. ויתענה ארבעים יום, בין רצופים בין מופלגים, וילקה בצנעה בכל יום.
גנב או לקח רבית- יבקש ממנו מחילה, ויתענה ארבעים יום. וייזהר מלקבל פקדונות, ולא ירגיל ללכת אל ממון חבירו, ויעשה גמילות חסד בגופו ובממונו, ויוותר משלו לעמלי תורה יראי השם, ברוך הוא. וזה שלקח רבית, אם היה יכול שלא ליטול רבית אפילו מן הגוי – היה טוב.
הולך רכיל כיוצא בו, אין לו רפואה, [אלא אם כן] יבקש ממנו מחילה, ויתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום, [ויתוודה] כל ימי חייו, ויהיו כל עסקיו במצוות ובעסק שלום בין כל אדם ובין איש לאשתו.
המלבין פני חבירו יתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום, ויתוודה כל ימי חייו. המכנה שם לחבירו יבקש ממנו מחילה בפני רבים, ויתענה ארבעים יום, ויתוודה בצנעה בכל יום.
המאנה את הגר יבקש ממנו מחילה, וילקה, ויתוודה, ויתענה ארבעים יום.