עבדים עם בית, ואפילו רכב וסמארטפון נוצץ.

אנחנו פוחדים עד מוות מהבוס הקשוח, מנסים לרצותו בכל דרך אפשרית, משקיעים את כל הכח והמרץ שלנו בהגברת התפוקה של העבודה. חג החירות כבר כאן, אך האם אנחנו בני חורין?

עבדים עם בית, ואפילו רכב וסמארטפון נוצץ

יעקב א. לוסטיגמן

 

אז אנחנו אנשים חופשיים, או עבדים בסגנון חדש?

נכון, יש לנו בית, משפחה, אפילו רכב וסמארטפון נוצץ, אבל למעשה אנחנו כלואים בתוך קונספט

שלא מאפשר לנו לקחת פסק זמן ולנשום מעט אוויר.

אנחנו חייבים לקום בבוקר השכם כדי להספיק להגיע לעבודה בזמן, אנחנו פוחדים עד מוות מהבוס הקשוח,

מנסים לרצות את המנהל בכל דרך אפשרית, משקיעים את כל הכח והמרץ שלנו בהגברת התפוקה של העבודה,

וכל מעיינינו נתונים במילוי וסיפוק רצונותיהם של אנשים אחרים.

האם אנחנו אכן עבדים? האם גורלנו מר ואומלל כמו של אבותינו שעבדו אצל פרעה במצרים,

וספגו מכות פרגול בכל פעם שלא עמדו במכסת העבודה הנדרשת? בוודאי שלא!

האם אנחנו סובלים כמו שסבלו הסבים והסבתות של רבים מאתנו לפני שבעים שנה

כשהנאצים הצעידו אותם מדי בוקר לעבודת פרך, כשאיום תמידי מפני המוות הקרוב ריחף מעל ראשיהם? בוודאי שלא.

אולי אנחנו לא עבדים במובן הפרימיטיבי של המונח הזה, אבל אנחנו עבדים מודרניים.

אנחנו עובדים אצל ולמען אנשים אחרים, ואחרי כל העמל והיגיעה,

בקושי נותר לנו זמן וכח ליהנות ממה שהשגנו בעבודתנו הקשה.

אבל פסח הוא לא "חג שבו אנחנו לא עבדים", אלא "חג החירות", זהו חג שבו אנחנו אמורים לחגוג את עובדת היותנו בני חורין.

אז מה זה באמת 'בן חורין'?

חכמנו זיכרונם לברכה אמרו משפט מפתיע מאוד: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

שמעתם? מי שעוסק בתורה, הוא בן חורין. לכאורה זה נשמע בדיוק הפוך מהמציאות.

הרי כל עבד כפוף לאדונו רק כשהאדון רואה אותו ויודע מה מעשיו. אבל בלב הוא יכול להרגיש מה שהוא רוצה.

בראש הוא יכול לחשוב ככל העולה על רוחו. בסתר הוא יכול לעשות כל דבר שאדונו לא ידע עליו מאוחר יותר.

אם תהיה לו הזדמנות לברוח לארץ אחרת, הוא יוכל לנצל אותה ולחזור להיות בן חורין.

לעומת זאת מי שעוסק בתורה משועבד בכל כוחותיו לבורא העולם. הוא עבד אמתי.

הוא לא יכול אפילו לחשוב מה שהקדוש ברוך הוא לא מרשה לו לחשוב,

כי הקדוש ברוך הוא יודע את מחשבותיהם של בני האדם. הוא לא יכול אפילו להרגיש הרגשות שהקדוש ברוך הוא אינו מרשה להרגיש.

כך למשל הוא מצווה אותנו: "לא תשנא את אחיך בלבבך", או "ואהבת לרעך כמוך".

הוא אומר לנו את מי לאהוב ואת מי לא לשנוא, ואנחנו חייבים לציית.

אם היו שואלים אותנו מיהו העבד האמתי, היינו אומרים שמי שעוסק בתורה הוא עבד בהגדרה הכי עמוקה ושורשית של המונח הזה.

אפילו הרצונות והרגשות שלו אינם נתונים בידו.

אז למה חז"ל אומרים שדווקא מי שעוסק בתורה הוא בן חורין?

התשובה ברורה למי שמתעמק בנושא ויורד לשורש הדברים. העבדות היא למעשה מילוי רצונותיהם של אחרים,

ואילו החירות היא המצב שבו אדם חופשי לעשות כרצונו.

ישנן דרגות שונות בעבדות, יש עבד שהאדון שלו מכה בו בפרגול מפורזל כשהוא קצת סוטה מהתלם

וחורש מעט עקום את אדמת הטרשים הצחיחה, ויש עבד שהבוס שלו עלול לפטר אותו מעבודתו כהייטקיסט בכיר,

מה שיגרום לו לאבד את הדירה ואת הרכב, ואולי גם את בת הזוג.

שניהם עבדים, אחד עבד בדרגה מאוד מאוד נמוכה, והאחר עבד עם הרבה מאוד מרחב תמרון.

העבד שעובד בהייטק יכול לבחור לעצמו את הצבע של הרכב, הוא יכול להחליט מתי הוא משדרג את הבלאקברי שלו,

ומתי הוא יוצא לחופש של שבוע באירופה. אבל הוא נשאר עבד.

מתי האדם בן חורין?

כשהוא עושה את מה שהוא אוהב לעשות, בגלל שהוא אוהב לעשות. מי שיש לו נפש אמנותית והוא עוסק באמנות,

אם הוא באמת אוהב אמנות ולא עושה זאת רק כדי להיקרא 'אמן', הוא חי באושר, את עצמו, את החיים שלו.

הוא נהנה מכל משיכת מכחול על גבי בד הקנבס שלו.

מי שאוהב לכתוב ולהתפייט ומתפרנס מכתיבת סיפורת ושירה, הוא אדם שבמובן מסוים הוא בן חורין.

גם עובד בהייטק יכול להיות בן חורין אם הוא אוהב את העבודה שלו, ואם הוא עובד כי זה כיף לו,

ולא כי הבוס לוחץ עליו בלי סוף, וכי הוא חייב לשלם את המשכנתה בסוף החודש.

אבל גם כשהאדם בן חורין, לא תמיד הנשמה שלו הגיעה למצב הזה של חירות מוחלטת. כי הנשמה היא רוחנית,

והיא כלואה בגוף גשמי וחומרי. היא מנסה להשתחרר ולצאת לחופשי, אבל היא סגורה ומסוגרת בחומות של בשר,

עצמות, גידים ורקמות.

כשבוחר האדם לעסוק בתורה, כשהוא אוהב לעסוק בתורה, וכשהוא נהנה מהעיסוק בתורה, יש כאן חירות אמתית.

הגוף והנשמה שניהם נהנים מכל רגע, הם חיים בשלום זה עם זו, ושניהם יחד מזדככים, מתעלים, עושים את מה שהם אוהבים.

אז נכון שמי שמכפיף את עצמו לתורה ולהלכה מנוע מלעשן סיגריה בשבת,

ואינו יכול לאכול צ'יזבורגר עסיסי או פיצה עם פפרוני, אבל הוא לא צריך את כל אלו.

אפילו הגוף שלו שכן רוצה לשחות בגשמיות ובחומריות, הופך אט אט למזוכך יותר, ויוצא גם הוא לחירות.

דווקא מי שאינו כפוף לתורה הקדושה, מי שנוהה אחר תאוות הלב שלו, הוא זה שהחירות שלו פגומה וחסרה.

כי הנשמה שלו כלואה בגוף, והגוף עצמו עובד אצל התאוות הגשמיות, שאינן יודעות שובעה.

לנוכח האמור, דווקא לקראת חג הפסח ובמהלכו, כדאי לנו להשקיע יותר בלימוד התורה,

נקבל על עצמנו שיעור קבוע, אפילו קטנטן, של לימוד תורה, ונטפח את החירות הפנימית שלנו,

כדי להיות ראויים יותר לחגוג את חג החירות.

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.