בהיותו נער, גילתה לו אימו של יוסיפוס
את הסוד שהסתירה במשך שנים: "אני יהודיה!" רק אז החלו להתחבר אצלו חלקי הפאזל, כיצד הידיעה על מלחמת ששת הימים הדליקה בו את הניצוץ היהודי שכלל לא ידע עליו, כיצד ביקש, ערב גיוסו לצבא ההולנדי, רב שילווה אותו, ואיך רגע לפני שהחליט להתגייר, התברר לו שבעצם הוא יהודי מבטן ומלידה. ומדוע בחרה אימו רוזה, להסתיר את יהדותה, אחרי שניצלה מהשואה וגילתה שמכל משפחתה המורחבת, נותרה לבדה בעולם?
כשיוסי בק החל לחקור את שורשי משפחתו, הוא ניגש לארכיון יד ושם, ושם מצא את שמה של אימו שעדיין הייתה אז בין חיים, ולצידה מופיע הכיתוב שחור על גבי לבן: נרצחה על קידוש השם. מבחינתם, אמא שלו נרצחה בשנות האימה, "כמה הם טעו וכמה הם צדקו" חשב לעצמו.
הדמעות בקצה העין לא יבשו גם היום כשאימו כבר איננה בין החיים, והוא משחזר את הקורות. יוסי אינו יכול לשכוח כל פרט מאותה שיחה ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. ולא רק את חייו שלו.
"הייתי נער נטול דאגות וישבתי בנחת בחדר כשאמא שלי נכנסה", משחזר יוסי בק את השיחה הגורלית. "בתחילה חשבתי שהיא רוצה לדבר איתי בנוגע לעבודת הגמר שלי, או למבחן גורלי שעמד להתקיים שבוע לאחר מכן. לא חלמתי לרגע שציר חיי עומד להסתובב לגמרי.
"יוספוס"! אמא שלחה אלי מבט שהיה בו תמהיל שהכיל כאב, התרגשות, עצב, שמחה, תקווה. ניצוץ מחשמל עמד באוויר. פתאום הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, כאילו ידעתי שפצצה עומדת ליפול כאן, ממש לידי, וצדקתי.
"שתדע שאין צורך שתתגייר בני, כי אני יהודייה, אמי יהודיה ואם אמא שלך יהודיה, לכן גם אתה יהודי".
בום. הפצצה נפלה על נער שהבעיה הגדולה ביותר שלו הייתה שהקבוצה שלו תנצח במשחק הכדורגל.
תחביב ושמו ישראל
מאחורי דמותו הקשוחה של תת גונדר יוסי בק המופקד על כלא מעשיהו, בתוך הדמות התמירה בעלת העיניים הכחולות, עדיין מסתתר הילד יוסיפוס קורנליוס.
"גדלתי בהולנד, בבית נוצרי לכל דבר", הוא מתחיל לשחזר את סיפור חייו המרתק. "אבא שלי היה אתיאיסט גמור. הוא אמנם גדל בבית קתולי, אבל הגדיר את עצמו כאתיאיסט מבלי לסתור את העובדה שהוא הגדיר את עצמו גם כהומניסט. הוא התנער מכל דת ולא התחבר לרעיון האלוקי.כבן לאב אתיאיסט, לא למדתי בבית ספר דתי או נוצרי, הוא לא רצה שאכיר את הסממנים הקשורים לדת כלשהיא, גם לא את ההיסטוריה הנוצרית, כל שכן לא למדתי כל נושא הקשור לעם ישראל או אפילו לתנ"ך, מעולם לא הכרתי מושגים כמו 'ירושלים' או 'משה'. בכל בוקר אחי ואני היינו צועדים ללימודינו בבית הספר הכללי, כשהורינו מרוצים מהבחירה".
החיים התנהלו במתכונת קבועה בלי סערות, עד למלחמת ששת הימים, האחראית לצעד הראשון שפסע יוסי בעולם היהדות. זה היה כאשר הבחין בעיתון שהיה מונח על השולחן בבית. הכותרות בצבעים בולטים שגרמו לזעקה המחרידה שנמלטה מפיה של אמו משכו את תשומת לבו של הנער הצעיר.
"אלוקים, לא! רק לא עוד פעם!", זעקה אמא שלי, שאלתי אותה למה היא צועקת, ואמא שלי רק מלמלה לעברי שהיא נגד מלחמות.
"הצצתי בעיתון כדי להבין ממה היא נחרדה. הכותרות סיפרו על מלחמה שפרצה בישראל, על טנקים השועטים לעבר הערים הגדולות, על קרבות עזים המתנהלים בין ישראל למעצמות ערב: ירדן, מצרים וסוריה, וכנער הנושא ריתק אותי, בלי קשר לבהלה של אימי מפני מלחמות. אהבתי 'אקשן'", הוא מחייך. "לראשונה גיליתי שקיימת מדינה ושמה ישראל והיא נקודה זעירה על פני המפה. התחלתי לקרוא כל ידיעה הקשורה לישראל, כולל מאמר מערכת שדיבר על המדינה היהודית שקמה לאחר אלפיים שנות גלות והיסטוריה עקובה מדם. ישראל הפכה לתחביב שלי", יוסי ממשיך לחייך כשהוא נזכר שהחל להתכתב עם ישראלים.
"אני זוכר שסיפרו לי בצחוק כי הכתב שלהם הפוך וכותבים אותו מימין לשמאל. גם זה עניין אותי והחלטתי ללמוד לכתוב את השפה ההפוכה הזו, וגם לכתוב מספר משפטים בעברית".
ויוסי, נאמן לתפקידו החדש, הצטרף לשני תלמידים שלמדו אצל יהודי ניצול שואה את השפה העברית.
הוא מנסה לגרד את מוחו בניסיון להיזכר אם הוא שילם לו על השיעורים, ואינו מצליח. הבחור הנוסף שלמד איתו, היה כומר צעיר שהחליט שכחלק מתפקידו עליו להכיר את השפה העברית על בוריה.
לימודי השפה העברית רק גירו עוד יותר את סקרנותו של יוסי. הוא ניגש לספריה והשאיל ספרים שאזכרו את מדינת ישראל. בתקופת המלחמה, הולנד הייתה פרו ישראלית, מה שסייע לו להמשיך ולשקוע בקריאה ולמלא את המצברים שלו בידע נוסף מהעיתונות שסיפקה פרטים עד בלי די.
"זה היה ממש תחביב!", הוא מצהיר. כדי לסבר את אוזניי, יוסי משווה את התחביב שלו דאז כמו לתחביב בולים. "תביני, אחד אוהב לאסוף בולים ולקטלג באלבום, ואני אספתי מידע על ישראל וקטלגתי בראש…"
הייעוד בעולם
"במהלך לימודי את השפה העברית המשכתי את ההתכתבות שלי עם אנשים מישראל. השקעתי וקניתי ספר דקדוק עברי-הולנדי ועל פיו המשכתי לתרגם את שפתי ולכתוב משפטים בעברית. במשך כל אותו הזמן הסתרתי מהוריי את הזיקה שלי לנושא. אני זוכר פעם אחת כשישבתי וקראתי את ברכת המזון, תרגמתי אותו בעזרת המילון ופתאום אמא שלי שעמדה מאחוריי השלימה לי משפט.
"וואו, אמא איך את יודעת את ההמשך? נזעקתי בהפתעה, והיא מייד הפטירה כי בצעירותה עבדה כמטפלת בבית יהודי. קניתי את הסיפור שלה, הוא נשמע לי מאוד הגיוני, הצעד הבא שלי היה לקנות את ספר התנ"ך", ההתרגשות של יוסי עולה כשהוא מספר על התנ"ך הראשון שהוא קנה, תנ"ך שעדיין נמצא ברשותו.
"את יודעת מה הדבר הראשון שעשיתי כשקניתי את התנ"ך? כמו בכל מקום בגולה, לספר צורף החלק השני של התנ"ך, 'הברית החדשה'. אין לי הסבר מדוע ולמה עשיתי את מה שעשיתי, אבל זרקתי את החלק של הברית החדשה וזרקתי אותו כולל את האינדקס", עיניו נפערות בפליאה.
"מדוע שנער גוי יבצע מעשה שכזה? התחלתי לקרוא את התנ"ך שהיה מתורגם להולנדית, קראתי אותו שלוש פעמים ותוך כדי קריאה פיתחתי אמונה בבורא עולם".
יוסי יושב מולי ובידיו הוא מסביר לי את כל התהליך שעבר עליו.
"את מבינה מה גרם לי לאמונה? כשאני שב ומשחזר, אני אומר שראיתי את החיבור בין עבר להווה, מה שהוביל אותי לעתיד.
"התחלתי ממדינת ישראל ופתאום בא ספר התנ"ך שבעיני נחשב לספר היסטורי האמין ביותר, ואז הבנתי שבעצם הוא מחבר לי עבר להווה בצורה מובהקת, נבואה וחזון שמתממשים. אם כך, כמובן שיש גם עתיד. ופתאום הספר הזה שמדבר איתך מלפני 3000 שנה, מציב בעבורי יעוד.
"לאתיאיסט אין יעוד, לעומת זאת ביהדות קיים יעוד ברור ביותר ועובדה זו משכה אותי, אני רציתי להיות חלק בתהליך העצום הזה, להיכנס למסלול של היקום".
טרגדיה משפחתית
כמו כל הנערים בני השבע עשרה בהולנד, גם יוסי קיבל צו שירות חובה לצבא. באחד הטפסים אותם מילא הוא נשאל באיזה איש דת הוא בוחר: כומר, רב או שייח'.
יוסי בחר ברב יהודי.
"הרב זימן אותי לשיחת היכרות, הוא לא הבין מדוע בחרתי דווקא ברב יהודי", יוסי נזכר בשיחה שלו עם הרב. אז הנער עדיין לא הבין, מדוע הרב מנסה לשכנע אותו להסתפק בשבע מצוות בני נח.
"אני רוצה להצטרף לעם היהודי! הצהרתי בפני הרב והוא המשיך לשכנע אותי, כפי שמצווה ההלכה, לדחות גויים המבקשים להסתפח לעם ישראל, רק שאני הייתי עקשן, כזה עקשן עד שהרב הבין ששלב השכנוע עבר והגיע שלב הלימודים, והוא התחיל להכין אותי לגיור, בדרך להפוך לגר צדק אמיתי".
יוסי ידע שהחלק הקשה עדיין עומד לפניו: להודיע להוריו. לאביו האתיאיסט שהוא בוחר ביהדות.
"הייתי חייב לשתף את ההורים, שכן לקראת הגיוס שלי לצבא ההולנדי, הרב קבע לי תאריך לעבור ברית מילה, בהליך של ניתוח לגילי, לכן הודעתי להם".
יוסי מדבר כאילו הוא נמצא באותו החדר עם הוריו אותם הושיב על הספה.
"ספרתי להם כי התחלתי להתעניין בישראל והתחביב הפך לאמונה, ולידיעה שאני רוצה להפוך לחלק מהעם היהודי. וכן, החלטתי להפוך ליהודי, ואני עומד לעבור ברית מילה ולאחר מכן להמשיך את תהליך הגיור. זהו, נשמתי עמוק. אמרתי את זה.
"אמא שלי רק הגיבה בניע ראש שכיסה על התדהמה, ואבא שלי כהומניסט, הגיב כפי שהגיב: כל עוד אינך מזיק לאחרים, זכותך לבחור בכל אמונה או דרך שתרצה. וזה מה שעשיתי. לאחר ברית המילה שעברתי בבית חולים, ניגשתי לרב כדי להמשיך בתהליך הגיור. לא חלמתי כי מספר ימים לאחר מכן חיי ישתנו מן הקצה אל הקצה".
כאן מגיע החלק שגם אני מצטרפת לבכיו של יוסי. לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי מלפרוץ, כשיוסי מגיע לתפנית המדהימה בסיפורו האישי.
"ישבתי בחדר כשהיא הטילה את הפצצה וספרה לי כי היא יהודיה. היא התיישבה על קצה מיטתי והתחילה לספר מי היא ומי היו הוריה.
אמא שלי ספרה ואני בכיתי. והיא לא בכתה, אפילו דמעה אחת לא נשרה לה מהעין. "מכסת הדמעות שלי נגמרה", אמרה לי אמי באותו מעמד. "הדמעות שלי תמו כשגיליתי שנותרתי לבד בעולם אחרי המלחמה הנוראה, יחידה מתוך משפחה של אחד עשר אחים ואחיות, משפחה ענפה בה חיו סבים, סבתות, דודים, דודות, בני דודים, בנות דודות. אני היחידה שנותרתי בעולם".
יוסי המשיך לבכות. גם היום הדמעות נושרות כשהוא מתאר את דרכם האחרונה של בני משפחתה. כולם נרצחו בשנות האימה בשל היותם יהודים. הנאצים לא הותירו איש.
בדיוק כמו במצגת שהכין על משפחתה של אימו, הוא מתאר במצגת עץ שורשים בו כל ראשי האורות נכבים, מלבד ראש אחד- ראשה של אמא שלו!
"היא תיארה לי כיצד סבתא שלי- סבתא לנה, אמא של רוזה אמי, שהייתה אם ל-12 ילדים שנולדו לה משני נישואיה, הועלתה יחד עם בעלה ומספר מילדיה אל הרכבות שהועמסו בשנת 42 מאמסטרדם הכבושה, בדרכם אל הכבשנים. משום מה, ההולנדים מצטיירים בהיסטוריה רק כאנשים שוחרי טוב. במלחמה רבים מהם התגלו בכיעורם, כאשר שיתפו פעולה באופן מלא עם הגרמנים.
"לנה עוד האמינה שהם נשלחים למחנה עבודה. איש לא חשב על הרע מכל. ברכבת הדחוסה ניסתה לשמור על ילדיה כמה שאפשר בתנאים התת-אנושיים. כשהרכבת נעצרה, בנימין בעלה והילדים הופרדו ממנה, החייל הנאצי הורה להיכנס אל המקלחות המפורסמות. קולות בכי עזים נשמעו ברקע, היא לא רצתה להיפרד מילדיה. היא צעדה אל מותה הנוראי.
"גם בעלה בנימין והילדים נשלחו אל מותם.
"רוזה אמי שהייתה בת עשרים ושש, בחורה מאורסת לפני חתונה, אחות במקצועה, ואחיה הצעיר ואחותה הנשואה גם הם אחים במקצועם עבדו בבית חולים פסיכיאטרי יהודי במזרח הולנד.
"הידיעות על הנעשה ליהודים החלו לזרום. קשה היה להאמין, אבל הידיעות והשמועות היו עקשניות. מה שאי אפשר להעלות במוח אנושי-קורה. המחתרת היהודית הודיעה להנהלת בית החולים כי בידיהם מידע אמין שהגרמנים מתכננים למחרת פשיטה על בית החולים. הנהלת בית החולים שיחררה מיד את כל החולים.
"הם ערכו הגרלה בין כל אנשי הצוות, מי ילך עם אנשי המחתרת למקום מסתור ומי יישאר עם החולים קשה בבית החולים.
"בהגרלה שנערכה, אמי רוזה הופרדה מאחיה ומאחותה שנותרו בבית החולים ולכן נחרץ גורלם למוות. היא ניצלה והחלה לנדוד ממקום מסתור אחד למשנהו".
המהפך
יוסי קוטע את דבריו כשהוא נזכר באפיזודת ילדות שפתאום קבלה הסבר.
"במשך שנים, שנתה של אמא שלי נדדה, וכל רחש קטן היה מקפיץ אותה. כשיצאנו למחנה נופש והיא הייתה שולחת אותי ואת אבי לבדוק מהו מקור רעש ששמעה, אבא היה מבקש ממני להגיד לה שיש בחוץ ארנבת מקפצת. אמא הייתה נרגעת וחוזרת לישון".
החרדות מובנות בהחלט. במשך שלוש שנים רוזה אימו שהתה אצל אישה נוצרייה ערירית שהחביאה אותה יחד עם משפחה נוספת. היא לא ראתה אור יום במשך שלוש שנים! כל העת היו ספונים תחת הקרקע, רועדים מכל רחש חריג, שמא הגרמנים גילו אותם, וסופם יהיה כסופם המר של ששת המיליונים…
יום השחרור לא שיחרר את נשמתה, להיפך.
רוזה יצאה מן המחבוא והחלה לחפש את החתן שלה ואת בני משפחתה. היא הסתובבה בין ארגוני ההצלה והפליטים, וניסתה לדלות מידע.
המידע החל להגיע, מידע מזעזע, הוריה נרצחו! החתן שלה נרצח! אחיה ואחיותיה כולם למאכל עשן המשרפות. היא המשיכה לבקש מידע, מידע ששינה את כל עולמה.
מכתב אחר מכתב, עדות אחר עדות, בישרו לה את הנורא מכל.
כולם, כולם, אבל כולם אינם??!! הלב מיאן להכיל. אחים,אחיות, הורים, סבים, בני דודים… המוח סירב לקלוט את המידע האכזרי שאמר לה את הנורא מכל: נותרת לבד בעולם!
"ואז גמלה באמא שלי ההחלטה להתנתק מהעם היהודי. היא לא רצתה שיקרה לילדים שלה מה שקרה לילדים של אמא שלה. היא לא רצתה להגיע לסיטואציה בה לא תוכל להגן על ילדיה.
"לכן היא התנתקה, הופיעה כנרצחת לצד בני משפחתה העקודים והלכה לעבוד בבית חולים מרוחק מהקהילה היהודית, שם עבדה כאחות. בהמשך פגשה את אבא שלי. רק לו ספרה את הסוד שלה, והשביעה אותו שלא לגלות לאף אחד בעולם, כולל לילדים שייוולדו להם. וזה מה שהוא עשה".
שיחת הטלפון הראשונה שיוסי ערך לאחר שהיא יצאה מחדרו, הייתה לרב שלו מהצבא.
"אני יהודי, אני לא צריך להתגייר", סיפר לו בהתרגשות, התרגשות שנמשכה גם לאחר שנפגשו. הרב אכן בדק במסמכים לאמת את דבריו וגילה שהצדק עימו".
ההולנדים העבירו לפני המלחמה את כל תעודות הלידה והמסמכים למיקרופילם ולמרות שהמסמכים עצמם הושמדו, אפשר היה לשחזר אותם לאחר המלחמה. שם גם מצא יוסי פרטים על משפחת אימו, כולל הייחוס שלה שמגיע עד ה"באר היטב" ורבי יהודה מטיקטין.
אמא של יוסי לא דברה יותר, כשם שנפתחה לשיחה יחידה במינה, כך נעלה את ליבה לאחריה. גם לאחר שירותו הצבאי, כשיוסי החליט לעלות לישראל, אביו בכה והיא רק חיבקה ושלחה לו מבט של עידוד, בלי תוספת מילה.
יוסי עלה ארצה ובאולפן פגש את רעייתו שהגיעה מאוסטרליה. הם נישאו כשהוריו מובילים אותו מאושרים לחופה. בהמשך, חמשת ילדיהם שנולדו להם, שירתו ביחידות נבחרות.
יוסי שלמד עבודה סוציאלית, הגיע למשטרה ובקרוב הוא פורש לאחר 31 שנות שירות במסירות רבה.
יהי זכרה ברוך
הסיפור היהודי-משפחתי המדהים לא מסתיים אצלו. גם אחיו נתקל בסיטואציה דומה. "אחי החליט לספר למי שהייתה אמורה להיות אשתו, שאמא שלו יהודיה, למקרה שיתגלה כי משהו מבני משפחתה אנטישמיים ויסרב לנישואים הללו. הבחורה צחקה בקלילות והפטירה לעברו: זה בדיוק מה שרציתי לספר לך, אני יהודיה כיוון שאמי יהודיה ורציתי לברר שזה לא מפריע לכם… גם גיסו וגיסתו התקרבו לדת וכיום הם שומרי מסורת".
במשך שנים נהג יוסי לבקר את הוריו פעמיים בשנה. בשנות ימיה האחרונות שהתה אימו במושב זקנים, וגם אביו הצטרף אליה, אולם מצבה של אימו היה קשה יותר. היא הייתה בעלת זיכרון מעורפל. בגיל תשעים ושתיים היא נפטרה, אביו נפטר שבועיים אחריה.
"אבא שלי תמיד אמר שהיא חייבת ללכת לפניו. הוא לא רצה שהיא תתאבל שוב, שהיא לא תרגיש אובדן בלכתו, אחרי האובדן הנורא של משפחתה, וכך היה". יוסי מתרגש ומספר לי כי הוא ואחיו חרטו על המצבה שלה בעברית: יהי זכרה ברוך.
"אימי תכננה את אשר תכננה, אך מסתבר שמהיהדות אי אפשר לברוח. בסופו של דבר כל שבעת הנכדים משני ילדיה נושאים שמות עבריים וגאים ביהדותם!"