קובי לוי
איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו"ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה ע"ס 25 מליון דולר? לא פחות ולא יותר.
אין ספק כי פעימות הלב היו הופכות מואצות, לחץ הדם היה קופץ לשחקים, העיניים היו מתערפלות, וסף העילפון לא היה רחוק מכם. 25 מליון דולר!!! זה סכום בלתי נתפש לאברך מן השורה, המטופל ב- 10 ילדים, חלקם נשואים, העמוס בחובות לגמ"חים, לבנקים וכו' וכו'.
ובכן, שמואל זמירסקי קרא את המכתב הממוען אליו, ישר והפוך 10 פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ומראות יַלְדוּת חלפו לנגד עיניו.
אבא ואמא שלו, היקרים לו, חיבקו אותו חזק. השוטר הנאצי שניצב בסמוך, האיץ בהם לסיים את הסצינה המשפחתית. דמעות ניגרו כמים. שמואל בן השלוש, היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שינאה. שמוליק רצה להשאר עם אמא ולהשען על ראשה, הגיונו הילדותי קלט שדבר רע הולך להתחולל פה… אסון.
הנאצי קרע את אמו מעליו, ודחפה אל המשאית, אמא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואמא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן "תשאירו אותו אצלי". הרופא המרושע, בעט ביהודי, ונטל באכזריות את שמואל הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה "שמואל! שמואל!" זעק, "תמיד תזכור את אבא ואמא" התאנק אבא.
שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום ואהבה. למרות גילו הזערורי, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר. הוא יהודי, והפסל של ימח שמו וזכרו, עורר בו גועל. הוא לא הבין מדוע.
הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. היתה לו ברירה? לא היו לו מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד.
אחרי ארבע שנים, הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. היתה זו שעת ארוחת הצהרים, כ- 200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יגוסלבים, מכל מין וצבע.
שמואל זוכר היטב את הרב שאמר "בוקר טוב ילדים", ואז הוא זעק במלוא גרון "שמע ישראל השם אלוקינו". ליבו רטט בקרבו, הוא הכיר את המלים הללו. אמא היתה משכיבה אותו לישון, ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע.
"השם אחד" סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא אליהם. הם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. "מתוקים שלי" אמר "אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה".
אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. "אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע", כך חשב בליבו.
שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת.
במהלך המלחמה, גויה גרמניה, הציעה לאביו של שמואל להנשא לה, כדי להצילו מצפרני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה.
כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארה"ב ונשוי לנוצריה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, שמואל הרגיש שליבו קרוע בקירבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו.
הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון.
הוא הביט עוד פעם במכתב "מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי, מעביר לרשותך 25 מליון דולר, מתוך 50 המליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ'רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקברו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום פיליפ גולדשטיין עו"ד".
ריצ'רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. "אבא חי כנוצרי לכל דבר" טען. שמואל התחנן "אבל אבא יהודי…".
שמואל בדק היטב, ונודע לו, כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה.
הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא.
עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל, הצעה מבריקה: תציע לריצ'רד מליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית…
הגוי היה מתוחכם, הוא הבין שלשותפו לירושה, יש ענין גדול מאד בקבורת אביו עפ"י דת משה וישראל והרחיב את העסקה: "אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה…" חד וחלק.
שמואל ניגש אל אחד מגדולי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך.
"הירושה עדיין אינה שלך" הסביר הרב "לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך, צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל".
גם במחיר 25 מליון דולר???
"כן" השיב הרב "קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי…".
שמואל ויתר. הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, נסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה יותר כבוד מאשר להביאו לקבר ישראל.
"זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו" ניגב את דמעותיו אל מול עיני הרב. "לא זכיתי לשהות במחיצתו ב- 50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא אחרי מותו".
הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: "האמן לי ר' שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך".
והם פסעו ברחוב, לכוון השטיבל לתפילת ערבית.
רוצה להתייעץ לשאול אתה מוזמן להתקשר 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו
או בשיחה אישית עם הרב שמעון וייס הפנוי לעזרתכם תמיד:052-7636278
או עם הרב אהרון יאדלר:050-4141386