אוהד אטינגר
כשתמיר ימיני השתחרר מהצבא, היה ברור לו שהיעד הבא שלו הוא ביקור בניו יורק. כמוזיקאי מבטן ומלידה תכנן ימיני לקבוע את מושבו ב'תפוח הגדול' למשך תקופה, כדי להשתלם ולהתקדם במוזיקה שחורה, ג'אז ומוזיקה אפריקאית.
אבל תוכניות לחוד ומעשים לחוד. הטלפון צלצל, ועל הקו היו חבריו מלהקת 'טיפקס' שהזמינו אותו לחזור ללהקה. עוד לפני הצבא היה תמיר חבר בלהקה אותה הקים יחד עם חבריו. ההצלחה האירה להם פנים, ובתקופה בה הוא היה מגויס לצה"ל, המשיכה הלהקה להתפרסם והפכה פופולארית במיוחד.
תמיר התלבט, הוא מאוד רצה לבקר בניו יורק ולשהות בה תקופה ממושכת, אבל הבין היטב שהזדמנות להצטרף ללהקת טיפקס לא תגיע כל יום: "הם לא חכו לי בזמן שהייתי בצבא", הוא מספר בראיון לאתר קוקר, "אבל מתוך כבוד אלי כחבר, ובגלל שהייתי אתם בשלב ההקמה של הלהקה, הם הציעו לי לחזור למקומי כמתופף".
תמיר חזר ללהקה, וההצלחה המשיכה להאיר להם פנים. במשך שנים רבות נחשבה הלהקה לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על המוזיקה הישראלית, ותמיר זכה לפרסום רב יחד עם הלהקה כולה.
אך למרות שלכאורה הוא הגיע לשיא הקריירה שלו, תמיר לא היה מאושר: "זה לא סגנון המוזיקה שאני אוהב", הוא מספר. "יש נגנים שאין להם בעיה עם הסגנון. הם עובדים אצל מישהו והוא אומר להם מה לנגן. מה שמנגנים זה טוב להם. אני לא כזה. יש לי ביקורת על המוזיקה, ויש לי נטייה ברורה למוזיקה שאני אוהב יותר לעומת סגנונות אחרים שאני אוהב פחות. מאז ומתמיד אהבתי יותר מוזיקה שחורה, ג'אז ומוזיקה אפריקאית. זו היתה השאיפה שלי, ולא הרגשתי בנוח עם זה שאני מוותר עליה לטובת קריירה וכסף".
אבל לתמיר לא היה מספיק ביטחון עצמי. עבר זמן רב עד שהוא החליט להתנער מחיבוק הדב של להקת טיפקס, והוא יצא לטייל בעולם. באפריקה הוא למד את שורשי המוזיקה השחורה והמוזיקה האפריקאית, ובהמשך ביקר גם אצל אחיו באוסטרליה, שם החל הניצוץ היהודי להתרחב ולהתפשט, עד שהפך ללהבת אש עצומת ממדים.
"ראית שם ספר קבלה", מספר תמיר בראיון. "אבל היה לי פחד לגעת בו. ידעתי שקבלה זה משהו רוחני שלא כל אחד זכאי להתעסק אתו". תמיר מסביר שלמרות שלא היה אדם דתי, היה לו חיבור חזק לרוחניות: "כשאדם מתעסק במוזיקה, הוא הופך לרוחני יותר. בלי קשר לדת".
באוסטרליה החל תמיר להרהר על היהדות, על התורה ועל המצוות. הוא התחיל להתעניין יותר.
התחנה הבאה היתה בניו יורק, וגם שם המשיך תמיר להתעניין ביהדות, בין היתר בקרב חסידי סאטמאר שבית הכנסת שלהם היה סמוך למקום מגוריו.
אחרי תקופה שב תמיר לארץ, כשהוא כבר בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה: "זה היה תהליך עם עליות ומורדות", הוא מספר. "זה בכלל לא פשוט".
לדבריו, היה לו חשש גדול שהפיכתו לאדם דתי, עם סדר יום עמוס יותר, תרחיק אותו מהאומנות והמוזיקה. כשסדר היום מורכב משלוש תפילות, שעות של לימוד תורה ועוד, מתי יהיה לו זמן לנגן?
החשש התגבר עוד יותר כשהתארס תמיר עם זוגתו, גם היא חוזרת בתשובה, והקים בית. הוא צריך גם לפרנס משפחה, גם להספיק להתפלל וללמוד תורה, איפה הוא ימצא זמן למוזיקה?
אבל המציאות היא, כך הוא מספר, שדווקא עכשיו, כשהוא עסוק עם משפחה, עם התורה ועם הדת, דווקא עכשיו הוא עוסק יותר במוזיקה שהוא אוהב, יוצר ומחדש ברמה ובאיכות גבוהה במיוחד.
תמיר ממשיך לעשות מוזיקה. במגזר החרדי לא כל כך שמעו עליו כי המוזיקה השחורה והג'אז לא פופולאריים במיוחד במגזר הזה. קהל היעד שלו אינו דווקא דתי: "הקהל שלי הוא מוזיקאי שמתעסקים במוזיקה הזו והיא חשובה להם מאוד, או מאזינים שבאים להאזין לזה, ולהם לא משנה אם אני עם זקן או לא", הוא מסכם.