הוא התפלל והתחנן בדמעות לבורא העולם, שיחזיר אותו לישיבה

הרב שלום ארוש על אמונה, שמחה ובחירה

השמחה תחילת הבחירה

בכל רגע ורגע בחיים האדם עומד בפני בחירה. רוב בני האדם חושבים, שהבחירה מתחילה תמיד בשיקולים העניניים – מה הדבר הטוב לעשות, וכיצד לעשות וכדומה. אבל באמת, הבחירה מתחילה לפני כן – בבחירה אם להיות שמח בחלקו או לא.

נמצא שהבחירה מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא הבחירה אם להיות בשמחה או לא להיות בשמחה; השלב השני הוא הבחירה הענינית. רק אם האדם בחר נכון בשלב הראשון, והוא בשמחה, רק אז יכול הוא לעבור לשלב השני של הבחירה, שהוא לבחור את הבחירה הנכונה בכל ההתלבטויות שיש לו – מה לעשות, ואיך לעשות. האם הוא עושה נכון או לא, והאם כדאי לו לעשות דבר אחר ממה שהוא עושה וכו'. למען האמת, אם יבחר נכון בבחירה הראשונה, ויהיה בשמחה, אזי לא יהיו לו כמעט התלבטויות, והבחירה מה לעשות תהיה לו קלה מד.

אבל אם בבחירה הראשונה הוא לא בחר נכון, והוא אינו שמח בחלקו ,אזי הוא אינו יכול כלל לגשת לשלב השני, כי על ידי עצבות האדם מאבד לגמרי את יכולת הבחירה. וזאת מחמת שכאשר האם בעצבות, אין לו יכולת לחשוב נכון ולהחליט החלטות נכונות; ואין לו גם כח להזיז את עצמו ולעשות מעשים. ועוד, שעל ידי העצבות ה' יתברך לא איתו, ובודאי בלי ה' יתברך הוא לא יכול לבחור נכון, ולא יכול לעשות שום דבר.

 

שמחה ביום יום

לכן האדם צריך תמיד להיות מרוצה ממהלך חייו, ולשמח במה שהוא עושה; כי בזה הוא בטוח, שלפחות את השלב הראשון של הבחירה הוא עושה נכון. כי במציאות אנו רואים הרבה אנשים שאינם מרוצים מחייהם בלי סיבה מיוחדת. ואם תשאל אותם, מדוע הם אינם מרוצים, הם לא ידעו לענות לך. הם פשוט מרגישים הרגשת החמצה תמידית, ואינם בטוחים, שהם הולכים בדרך הנכונה. בקיצור – הם אינם בטוחים, שהם בוחרים נכון.

אולם, לאור מה שהסברנו מובן עתה, שבזה שהם אינם מרוצים מהחיים, אזי בודאי בכל רגע ורגע מחייהם הם אינם בוחרים נכון. כי עצם ההרגשה שלהם, שאולי הם אינם עושים את הדבר הנכון, היא עצמה טעות שצריכה תיקון לפני כל פעולה אחרת. שהרי אפילו כאשר ברור לאדם, שישנם שינויים שהוא חייב לעשות, ברוחניות או בגשמיות, ולכאורה יש לו סיבה לא להיות מרוצה, גם אז הבחירה שלו בהכרח מתחילה מלהיות שמח בחלקו. שעל ידי זה ה' איתו, והוא יכול לעשות ישוב הדעת, ולקבל על עצמו קבלות ושינויים וכדומה. כל שכן, כאשר האדם אינו יודע בכלל מה הוא צריך לשנות, ומה טוב בשבילו, שאז חייב להיות שמח במציאות שהוא חי בה, כפי שה' משגי עליו, ובזה הוא בטוח שלפחות השלב הראשון של הבחירה בידו כראוי.

לכן, כל דבר שאדם עושה, כגון כשמטפל בילדיו, או עושה סידורים וכדומה, וכן כאשר מתפלל, או לומד או עוסק במצוה זו או באחרת, או עושה חסד, יעשה הכל בשמחה. ולא יניח ליצר הרע לתת לו הרגשה של החמצה, כאילו הוא צריך עתה לעשות דבר אחר. כי זו דרכו של היצר הרע, שבכל מה שיעשה האדם, הוא מבלבל אותו, כדי שלא יהיה מרוצה אף פעם. אבל לא זו הדרך. כי האדם חייב קודם כל להיות שמח בחלקו, ולעשות הכל בשמחה, ורק אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעשות דבר אחר, יעשה אותו הדבר האחר גם כן בשמחה.

נמצא, שכאשר במהלך החיים הוא ללא תקלות מיוחדות, בודאי צריך האדם להאמין שהכל לטובה. על ידי זה הוא יהיה בשמחה, ויוכל לחפש מה היא שליחותו במה שעושה. שהרי אם כאשר אין לו בעיות מיוחדות, הוא אינו שמח, איך ישמח כאשר יבואו עליו תקלות בלתי צפויות ובלתי שגרתיות, שאי אפשר לעבור אותן בשלום בלי להתחזק לקבל שהכל לטובה?

 

שאיפות

כאשר יש לאדם בעיות, והוא רוצה לשנות דברים בחייו, כגון שעבודתו אינה נוחה לו, והוא רוצה להחליפה, או דירתו צרה לו וכדומה, ואין בידו לעשות את השינוי, סימן שזה רצון ה', שכך יהיה לעת עתה. צריך הוא לבטל את רצונו, ולקבל את רצון ה' בשמחה, ולדעת שזה לטובתו, שיהיה כך לעת עתה, ואת רצונותיו לשינוי יביע בתפילה. דהינו, שיקבע לעצמו זמן בכל יום –  מעט או הרבה – לבקש על השינוי שהוא רוצה, ושאר היום יהיה רק בשמחה. ויאמין שלכל דבר יש עת ורצון מאת ה' יתברך מתי יגיע.

לאדם זה אנו אומרים: ממה נפשך. אם יש בידך לעשות שינוי במהלך חייך – בבקשה, תעשה! אבל אם אתה רואה, שאינך יכול כרגע לשנות את הדבר, אז תאמין, שמשמים רוצים, שהמציאות שלך תהיה כך. זו טובתך לעת עתה, ואתה צריך לקבל את הכל באהבה. אינך צריך לעזוב את הרצון לשינוי, אלא לקבל לעת עתה את המציאות בשמחה, ולקבוע זמן בכל יום להתפלל למי שבידו הכח לשנות כל דבר, ולבקש את השינוי שאתה רוצה.

ואפילו בענינים רוחניים, כאשר אדם רוצה ללמוד יותר, ואינו יכול; או רוצה לתקן מידה רעה, או לצאת מתאוה רעה – והוא אינו מצליח, בודאי עליו להמשיך לרצות ולעשות כל שביכולתו, וללמוד על הנושא ולהתפלל עליו. אבל עד שיזכה שה' ימלא את רצונו, יקבל את המציאות שלו באהבה. זה גם יקל עליו מאד, וגם יצמצם את הנזקים של אותם חסרונות או פגמים שיש לו.

צריכים לדעת, שחוסר הצלחה בעבודת ה' זהו סוג של יסורים. כי בודאי נעים מאד להיות משוחרר מתאוות, ולהיות בעל מידות טובות, ולהיות מתמיד בלימוד וכדומה. כאשר האדם שואף להצליח בעבודת ה', ואינו מצליח, יכולות להיות לזה כמה סיבות:

א. יתכן שאלו יסורים שבאים עליו משמים לכפר לו על כל הזמן, שהיה רחוק מאותה מצוה, ולא השתדל בה.

ב. יתכן שמשמים מעכבים אותו, מחמת שרואים שאין לו כלים לקבל אותה מעלה רוחנית שהוא מבקש. כי בשמים יודעים, שאם יקבל מיד את מבוקשו, זה יכניס בו גאוה, ויזיק לו.

לכן, בכל אופן שיהיה, עליו לקבל באהבה את ההמתנה, להשליך את שכלו לגמרי, ולהאמין שהכל לטובה. להמשיך ולהתפלל ולעשות תשובה, עד שתהיה לו הזכות והכלים להצליח בעבודת ה'.

 

חסיד או פקיד

מספרים על רב מפורסם בן דורנו, מעמודי התוך של אחת מהחסידויות הגדולות, שבנסיבות שונות הוכרח לעזוב את בית המדרש ולעבוד כ… פקיד בבנק! כמובן קדמו לזה כמה מהלכים, שכביכול דחפו אותו לכך, אבל בשורה התחתונה הוא מצא את עצמו ביום בהיר אחד יושב מאחרי הדלפק באחד מהבנקים במקום לשבת בישיבה ללמוד תורה כפי שהוא רוצה.

אותו חסיד ישב בבנק, וחשב בליבו: "איך הגעתי לכן? מה אני עושה כאן? מדוע אין אני יושב בית המדרש?" והוא הגיע למסקנה, שזה בודאי לא במקרה, אלא יש לו איזו שליחות ותיקון, ועליו לקבל את זה באהבה. הוא לא נתן לעצבות וליאוש להתגבר עליו, וגם לא ניסה להתנער ולהתחמק מהמציאות. הוא גם לא נפל לשום כעס או לתרעומת על ה', ולא להאשמות עצמיות. אלא נקט בצעד המעשי ביותר שאפשר – בזמן הפסקת הצהרים, במקום לאכול, הוא הלך לחדר צדדי, ושם התפלל והתחנן בדמעות לבורא העולם, שיחזיר אותו לספסל הישיבה. שאר היום היה בשמחה, ועשה את עבודתו בנאמנות.

והתוצאות הגיעו בסופו של דבר. זה לא ארך שבוע וגם לא שבועיים, אבל אחרי תקופה מסויימת הוא מצא את עצמו שוב חובש את ספסלי בית המדרש האהוב.

 

נהג ותיק

כאשר אדם חי באמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, ואין הוא חושד בהקדוש ברוך הוא שיוליך אותו שולל. הוא דומה לאדם שיושב באוטובוס, וסומך על הנהג שיודע לאן הוא נוסע, וכיצד לנהוג באוטובוס. הוא בודאי יושב לו נינוח על מושבו, ומתבונן בנופים החולפים לנגד עיניו, ונהנה מכל רגע ורגע.

לעומתו, אדם שחסר לו אמונה, דומה לנוסע עצבני, שחושב שהוא הנהג, וגם חושב שהוא יודע את הדרך, והוא מנסה לנהוג באוטובוס מהספסל שבו הוא יושב. הוא כל הזמן מתוסכל וממורמר, שאין הנהג נוסע לכיון שהוא רוצה, וגם הוא מודאג ומוטרד מצורת הנהיגה: פעם הוא מתמרמר שזה מהר מידי, ופעם שזה לאט מידי; כאן הנהג נכנס לסיבוב בפראות, וכאן האוטובוס קפץ וכו'. והאמת שהוא בכלל אינו יודע לאין הוא נוסע, ואינו יודע כלום מחייו. רק חי בצער ובדאגות, והכל מפני שהוא חסר אמונה בנהג.

כל הזמן שהאדם חושב, שהוא שקובע את המסלול של חייו, הוא אינו יכול לבטל את רצונותיו, ולא לקבל באהבה את מהלך חייו. בכל פעם שלא מסתדרים לו הדברים כרצונו – הוא מתעצבן, רודף את עצמו, מתיאש, נשבר וכדומה. ובכלל – ישנם אנשים רבים, שפשוט אינם מוכנים לקבל את העובדה, שבעולם הזה חייבים לעבור תיקונים. והם כל הזמן מתלוננים ובוכים, וכל המציאות של החיים בעולם הזה בלתי נסבלת עליהם.

זו מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה – לעולם אין החיים מתנהלים בדיוק במסלול שהאדם רוצה, אלא ישנן הפתעות ושינויים בלתי צפויים בתכניות של האדם. משמים מוליכים אותו למקומות שבהם הוא צריך לתקן. ובמקום להתרעם ולהצטער בכל פעם מחדש על התקלות שיש לו בתכניות שלו, ולחיות בהרגשת מרמור ובהרגשת זעף תמידיים, צריך האדם להתחזק באמונה, שככה ה' רוצה, ושהכל לטובה. לחפש בכל דבר את ה' יתברך ואת המסר שהוא רוצה להעביר לו, וזזה מה שנקרא "להסתכל בשכל שיש בכל דבר".

(בגן האמונה המבואר)

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.