אבידור רענן
שיחה על מוזיקה ושירה עם הרב ברוך צ'ייט, ראש ישיבת 'מערבא', מלחין מוזיקה חסידית ויהודית מפורסם. שירו הנודע "גשר צר מאד" חצה גבולות ונודע בכל החברה הישראלית
מי לא אוהב לשמוע איזה שיר יפה? להיט שחורך את הרדיו? אבל האם יש מקום למוזיקה ושירה גם לפי היהדות? איזה שירים מותר לשמוע ולשיר? לצורך השאלות האלה, התכנסו עם הרב ברוך צ'ייט, מוסיקאי ידוע שהוא גם ראש ישיבת מערבא, וביקשנו לשמוע ממנו על המוזיקה ביהדות
מה מקומה של המוזיקה והשירה ביהדות? שאלנו את הרב צ'ייט.
"למוזיקה יש מקום של כבוד ביהדות, כבר מראשיתה, שהרי השפה של הנשמה זו המוזיקה. כבר כשאנחנו מסתכלים על עבודת ה' שהייתה בבית המקדש, אנחנו רואים את החשיבות שנודעה לשירה ביהדות. מה יותר חשוב מהשירה של הלוויים בתוך בית המקדש? זה היה השיא של עבודת ה'. כמו כן, כתוב בכמה מקומות בחז"ל, שנביא לא יכול לקבל נבואה עד שהוא מגיע לשיא של שמחה, ובשביל להיכנס לשמחה – צריך את השירה. אז ברור אם כן שלשירה יש כח גדול ביהדות. רואים גם בשטח כיצד השירה והמוזיקה, בבית הכנסת למשל, פועלות לטובה על המאזין. גם בעבר וגם כיום, כולם מבינים כמה חשובה היא השירה והמוזיקה ביהדות".
ישנו הבדל בין המוזיקה היהודית למוזיקה הכללית? המשכנו לשאול.
"אין ערך למוזיקה יהודית שאדם יוצר מתוך הנשמה, 'דברים היוצאים מהלב – נכנסים אל הלב'. באשר לשירים ממקומות אחרים, פעם ישבתי עם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, והוא אמר לי, שמה שיכול להיות אסור מבחינת המוזיקה – זה רק המילים, למשל – מילים שהן בעייתיות מבחינת צניעות או דברים כאלה, או שהמילים או המנגינה מעלות אסוציאציה בה המאזין חושב על דברים שלא מתאימים ל"בן תורה". אבל למשל, מוזיקה קלאסית, אפילו שהיא גויית, אין בה איזה איסור או פגיעה באדם. כל אדם יוכל לשמוע לפי המנגינה והמקצב מה השיר מעורר בו, ולבד כבר יוכל לדעת אם מדובר מנגינה טובה שאין בעיה לשמוע, או משהו שכדאי לוותר על ההאזנה לו.
"אנחנו יודעים שיש מוזיקה שאדם שומע ויכול להיכנס ממנה לרגש שהוא מאד טוב, להרגשה מיוחדת בלבו, שאני חושב שאין אפילו משהו שקרוב לזה מבחינת הקשר לה' והדבקות שלו בקב"ה על ידי המנגינה או השיר הזה. כשיש מילים קדושות לשיר, המנגינה שמלווה אותו מהווה את הפירוש של המילים, כעוד דרך שאני יכול קצת יותר להיכנס על ידיה לפירוש של המילים. ולכן, כדי להתחבר לרגש של התורה והמצוות, ניתן לשמוע שירים שיעוררו אותנו לדביקות בקב"ה, ואז אנחנו עושים מהמוזיקה כלי נהדר שאין כמוהו.
"בהקשר לכך, אני רוצה לספר שבישיבת סלבודקא היו לומדים ספרי "מוסר" בהתפעלות, כלומר – באותו זמן של לימוד המוסר, הלומד לקח איזה קטע מחז"ל, מאמר כלשהו, וחזר עליו שוב ושוב, כמו מדיטציה, עם שירה ומנגינה – וכך זה נכנס לו לנשמה. זה שהוא חזר על זה שוב ושוב במנגינה מיוחדת, עורר את הלב והנשמה שלו, והאמרה עליה חזר הפכה להיות חלק ממנו".
יש מקום לשירה או למוזיקה בעולם הישיבות?
"לא רק שיש מקום, אלא זה אפילו חלק מהותי מכל אחד מהלומדים, ובכלל – מכל יהודי, כי זה מחבר אותו רגשית למצוות ולתורה. לדעתי, כדי שהכל לא יהיה חס וחלילה יבש, השירה והשמחה חייבות ללוות את הלימוד, כמו שכתוב בחז"ל שלא טוב שאדם עושה משהו טוב בלי שמחה. אפילו הרבינו בחיי כותב שהשמחה של המצווה – יותר חשובה מהמצווה עצמה. אז רואים מכך שלא רק שהמעשים צריכים להיעשות, אלא עליהם להיות מלווים בשמחה. ב'ספר החינוך' כתוב עוד, שכל המעשים והמצוות תכליתם הוא הקשר עם הקב"ה. אם אדם עושה מצוה כמו רובוט, אז בוא נגיד שהוא יחסית עשה את המצוה, אבל למעשה הוא לא קיים את ה'תכלית' של הדבר. אדם שיכול לעשות כל פעולה בכל מצווה ולחשוב על ה', אך עושה את הפעולה וחושב על דברים אחרים ולא על הקב"ה – העיקר אצלו חסר מן הספר. אבא שלי, שהיה ראש ישיבת 'חפץ חיים', היה תמיד אומר: כתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', אדם צריך ליהנות מקיום המצוות".
כאן חייבים לציין שהרב צ'ייט, שכאמור מכהן כראש ישיבת מערבא, מכנס בכל יום חמישי בלילה את כל התלמידים לחדר האוכל בישיבה, ושם נערך במשך מספר שעות ערב ניגונים ומוזיקה. בליווי הרב צ'ייט ואף התלמידים. כולם יחד מנגנים ושרים, והתלמידים מספרים שמדובר בערבים שאינם נשכחים מהם גם אחרים שנים רבות.
"לסיום", אומר לנו הרב צ'ייט, "אברך אתכם שנזכה לעורר אהבת ה' דרך הדבקות. זה מה שנותן את התענוג במצוות ובעבודת ה'".