תורה שבעל פה – מה זה?

כשמשה רבינו ירד מהר סיני הוא הביא אתו שתי תורות: אחת בכתב ואחת בעל פה • מה זה משנה? מה זה גמרא? וכיצד נקבעת ההלכה?

 

משה רבנו קיבל את התורה בהר סיני. כולנו יודעים את זה. ארבעים יום וארבעים לילה היה משה רבינו בהר, והקדוש ברוך הוא לימד אותו את התורה. חלק אחד הוא התורה שבכתב, אותו הכתיב הקדוש ברוך הוא למשה שכתב מילה במילה, ושמאז העתיקו אותו מיליוני פעמים, עד ימינו אנו כשספרי התורה הכתובים מונחים בארונות הקדוש שבבתי הכנסת מסביב לעולם.

אבל לצד התורה שבכתב, נתן הקדוש ברוך הוא למשה רבינו גם את התורה שבעל פה. מה זו התורה שבעל פה? מי לומד בה? ולמה בעצם גם היא הגיעה אלינו כשהיא כתובה בספרים ולא בעל פה?

התורה שבעל פה מסבירה למעשה את התורה שבכתב. בואו ניקח דוגמה קלאסית לתורה שבעל פה: בתורה כתוב שאדם הפוגע בחברו, הדיינים צריכים להעניש אותו על כך ולפגוע בו גם כן: "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל".

מי שלא למד תורה שבעל פה יחשוב שהתורה מצווה עלינו לנהוג כמו המוסלמים חלילה, מי שגדע את יד חברו, בית הדין צריך לגדוע את ידו. מי שנהג ברכבו בפראות וגרם לתאונה שבה איבד חברו רגל – בית הדין יצטרך לכרות לו רגל.

אבל התורה שבעל פה מסבירה לנו את כוונת התורה שבכתב, ומלמדת אותנו שלא כך הוא הדין אלא כשכתוב בתורה "עין תחת עין", הכוונה היא למחיר הכספי של העין. מי שעיוור את עין חברו, ישלם לו כסף כפי שוויה של העין.

ואיך יודעים כמה שווה עין של אדם? בודקים אותה לפי מחירו של עבד, בימים בהם היה מקובל סחר בעבדים. היו לוקחים עבד בגילו של הפצוע שאיבד את עינו, במצב בריאותי דומה, ובעל כישרונות דומים, ובודקים כמה הוא שווה. נאמר שהוא שווה 200 אלף דולרים. עכשיו בואו נדמיין כמה יהיה העבד הזה שווה אם חלילה יאבד עין אחת. ערכו ירד ל-180 אלף דולרים. מסקנה: העין שלו שווה 20 אלף דולר. זה המחיר שצריך הפוצע לשלם לפצוע עבור העין שעיוור לו, בנוסף לתשלום הפיצויים שהוא צריך לשלם לו על הכאבים, על ימי העבודה שהפסיד, על השהייה בבית החולים ועוד ועוד.

חשוב לזכור! אי אפשר בשום אופן לקיים את מצוות התורה שבכתב, מבלי שניצמד גם לתורה שבעל פה. אדם שיעקור את עינו של הזולת כעונש על כך שעיוור את חברו – הוא פושע אכזר. הוא ציית למה שכתוב בתורה שבכתב, אבל עבר על רצון הבורא, כי הוא לא התייחס למה שכתוב בתורה שבעל פה.

כך גם לגבי תפילין. בתורה כתוב לנו שצריך לקשור ארבע פרשיות של תפילין על היד, ולהניח אותן בין העיניים. אבל איך? מאיפה ידועים שהן צריכות להיות מגולגלות בתוך 'בית' מעור, בצבע שחור, עם רצועות מעור, כתובות על גבי קלף, בדיו, את צורת האותיות? כל אלו למדנו דרך התורה שבעל פה שמסביר למה התכוונה התורה שבכתב!

אותו הדבר לגבי שמירת שבת, קידושין ונישואין, הלכות מקווה והלכות קרבן הפסח. התורה שבכתב לא פירטה לנו את פרטי הפרטים של המצווה. היא רק נתנה לנו את הכללים. את פרטי הפרטים אנו למדים בתורה שבעל פה.

**

עם זאת, אחרי שנים רבות ראו חכמי ישראל שאנשים מתחילים לשכוח את התורה שבעל פה, והבינו שאין מנוס אלא להעלות אותה על הכתב. רבי יהודה הנשיא, שהיה גדול החכמים בדורו, קיבץ את התורה שבכתב וכתב חיבור המכונה 'משנה'.

ה'משנה' גם היא לא מפרטת לפרטי פרטים, אלא רק את כללי הדינים הנלמדים בתורה שבכתב. לאחר כתיבת ה'משנה', ביארו אותה חכמי התלמוד שהתגוררו בארץ בבל, וחיברו את החיבור הענק המכונה 'תלמוד בבלי', לצד ה'תלמוד הירושלמי' שנכתב בתקופה מקבילה בירושלים.

התלמוד מכונה גם 'גמרא', כלומר 'מסורת'. זוהי המסורת שהיתה מקובלת בידי אבותינו, כי התורה שבעל פה נמסרה מאב לבן ומרב לתלמיד במשך דורות רבים.

גדולי פוסקי ההלכה הראשונים היו רמב"ם (רבי משה בן מימון) הרי"ף (רבי יצחק אלפסי) והראב"ד (רבי אברהם בן דוד), שחיברו ספרי הלכה, לאחר שראו שבחלוף השנים האנשים כבר התחילו לשכוח את ההלכה, ולא הצליחו להבין מהתלמוד הבבלי מה הדין במקרים שונים ומשונים. אט אט התרחבה הספרות ההלכתית הנשענת על שלושת הפוסקים האמורים, שנשענו על התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, שנשענו על המשנה, שנשענה כמובן על המסורת שעברה ממשה רבינו ליהושע תלמידו, מיהושע לנביאים, ומהנביאים לחכמי הדור שאחריהם שנקראו 'זקנים', ומהזקנים ל'אנשי כנסת הגדולה', שמסרו ל'תנאים' שמדבריהם מורכבת המשנה.

מטבע הדברים, ככל שחלפו השנים, התרבו המחלוקות. הרב הזה סבור שההלכה היא כך, ורב אחר חולק עליו וסבור שההלכה היא שונה. לפעמים הדעות שלהם ממש סותרות זו את זו, ולפעמים לא. בידי הרבנים פוסקי ההלכה השתמרו גם 'כללי פסיקת ההלכה', והם צריכים לשקלל את כל השיטות, לבחון אותן, ובסופו של דבר להחליט כמו מי לפסוק את ההלכה. כך אנו יכולים למצוא לפעמים מחלוקות סוערות בין גדולי הרבנים, כשחלקם רוצים לפסוק את ההלכה כך, וחלקם רוצים לפסוק את ההלכה אחרת.

זו לא תופעה חדשה בכלל, והיא היתה קיימת עוד בתקופת התנאים. בדיוק בגלל זה אמרו התנאים במסכת אבות: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". כלומר: קבע לעצמך רב אחד שאותו אתה שואל תמיד, ולפסיקותיו אתה שומע, וכך לא תצטרך בכל פעם להתלבט כמו מי מפוסקי ההלכה אתה צריך לנהוג, כי כשיש לך את הרב הקבוע שלך, אתה צריך לסמוך עליו ולנהוג בהתאם לפסיקותיו.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.