"שבת היתה בשבילי עונש, כי ידעתי שאני מצער את הקדוש ברוך הוא"

סיפור החזרה בתשובה של פלג בן ה-26, וההרגשה שלו ככל שהעמיק את שמירת השבת ולימוד התורה. • כל יום שאתה יושב ולומד, אתה מרגיש סיפוק.

"אני פלג, בן 26, מגיע ממשפחה שאינה שומרת מצוות. עד אחרי צבא לא ידעתי אפילו לפתוח סידור. אחרי הצבא התחלתי לאט לאט ללכת לשיעורי תורה, ונכנסתי לתהליך של חזרה בתשובה. במקביל למדתי הנדסאי בנין במשך 3 שנים, קיבלתי תעודה והתחלתי גם לעבוד בתחום.

"אחרי תקופה שבה עבדתי ביום, ובערב הייתי הולך לשיעור תורה, הבנתי שככה אני לא יכול לקנות בשום אופן תורה. קיבלתי החלטה גורלית, לעשות את הצעד הדרסטי המתבקש, ולהיכנס לישיבה ללימודים אינטנסיביים כל היום".

מה הרגע בו החלטת שאתה רוצה בכלל להפוך לאדם דתי? למה בכלל התחלת להתעניין יותר ביהדות?

"האמת אני בעצמי לא יודע להגיד לך איך הגעתי לשיעור תורה. האמת שאני עצמי לא יודע להסביר מה קרה לי פתאום, אבל זה היה יותר מתוך רצון למלא את הזמן. רוב החברים הטובים שלי יצאו אחרי הצבא לחו"ל, ואני נשארתי למשך תקופה בלי חברים כמעט. חבר אחד הציע לי לבוא אתו לשיעור תורה, ואני חשבתי שזה יכול דווקא להיות מעניין, לשבור מעט את השגרה המשעממת. משמיים נוצר מצב כזה שהחברים הרגילים שהיו לי עד עכשיו טסו לטיול, כדי שאני אגיע לבית המדרש".

ואיך אתה מרגיש עם זה היום? אם נכנסת לישיבה אתה בוודאי לא עשית את זה רק כי לא היו לך חברים שנשארו בארץ…

כל יום שאתה יושב ולומד, אתה מרגיש סיפוק. אני זוכר כשנכנסתי לישיבה למדנו כאן איזה דף גמרא, והיה לי מאוד מאוד קשה להבין אותו.  אמרתי לעצמי: "את הדף הזה אני חייב להבין", וישבתי עליו. זה היה אולי בשבוע שבועיים הראשונים שנכנסתי לפה. ישבתי עליו כמו שצריך ואז הסתכלתי על הדף הזה בגאווה ואמרתי 'זה הדף שלי, זה', 'הדף הזה בא איתי לעולם הבא'. זה רגע של סיפוק, ויש לי רגעים כאלו בכל יום".

"אחד הרגעים שאני הכי זוכר היה הפעם הראשונה שבה עליתי לתורה ויכולתי לקרוא לבד עם טעמי המקרא. אני בבר מצוה לא עליתי לתורה, לא לימדו אותי. רק אחרי הצבא התחלתי קצת ללמוד לקרוא עם טעמי המקרא, ובפעם הראשונה שהצלחתי, זה גרם לי להרגשה מאוד מיוחדת. הרגשתי שבפעם הראשונה אני חלק מהטקס של התפילה, ולא עוד תייר שיושב מהצד ומתבונן במה שהאחרים עושים".

היה לך קשיים בהתחלה? קרה שחשבת כבר להישבר ולחזור אחורה בכל הקשור לשמירת המצוות?

ה'משגיח' בישיבה אמר לי לפני כמה זמן, שיש דבר שהוא הכי כבד והכי קל בעולם: אמא שמחזיקה את התינוק שלה מבחינתה התינוק הזה הוא הדבר הכי קל שיש, אבל כל אשה אחרת שתיקח את התינוק של אותה אשה, תחזיק אותו זמן קצר ותרגיש שהוא כבד לה.

כשבן אדם עושה משהו שהוא אוהב, משהו שכיף לו, שמאתגר אותו, שמפעיל לו את הראש אז הוא שמח בזה והוא לא מרגיש קושי. אני לא יכול להצביע לך על נקודה קשה, אני חושב שאת הפעם הראשונה ההתמודדות מול המשפחה  זה לדעתי הדבר שהכי קשה.

השבת הראשונה אתה זוכר אותה?

כשהתחלתי לשמור, זה היה בהדרגתיות בהתחלה הפסקתי רק לנסוע ברכב אח"כ הפסקתי רק לראות טלוויזיה, בהמשך הפסקתי רק טלפון וכן הלאה.

וככל שאתה מפסיק מה אתה מרגיש?

התעלות. פעם שבת היתה בשבילי עונש, כי גם כשהייתי מחלל שבת הייתי מרגיש עקיצה בלב מה אני עושה עכשיו, אני מצער את הקב"ה. אפילו כשהייתי בתור חילוני, ולא הייתי יודע לתרגם את זה. אני אספר לך סיפור כשהייתי פעם בתקופה של הצבא הלכנו למסיבה בשישי בערב ותוך כדי המסיבה אמרתי ריבונו של עולם, אני יודע שאני מצער אותך אבל אין מה לעשות, אני תקוע במציאות חיים הזאת. לא הצלחתי הרבה זמן אחר כך להסביר מאיפה באו לי הרהורי תשובה כאלו, אני בכלל לא הייתי בכיוון. מסתבר שהנקודה היהודית מתנוצצת גם במקומות הכי חשוכים. צריך רק לפתוח את העיניים כדי לראות אותה, ואת האוזניים כדי לשמוע מה יש לה לומר".

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.