1/21

רק באתי לקבל ברכה כמו כולם, אבל ה'בבא סאלי' הורה לפתוח שולחן מיוחד בשבילי, הייתי המום!

על גודלי וצדיקי ישראל שלמרות עיסוקם ועבודתם המגיעות עד רום שמים, לעולם לא יתעלמו ממצוקות בני ישראל וצרותם, קטנים כגדולים

הרב ישראל ליוש

 

הצדיקים שבכל דור, אותם חכמי ישראל העצומים שאליהם אנו נושאים את עינינו, נושאים באחריות כבדה וגדולה למעננו, ולוקחים על עצמם את העול הגדול הנדרש ממנהיגי העדה.

הרב שמשון פינקוס אמר פעם שלגדול הדור הנושא את משא העם, ישנם שני תפקידים: הראשון, לשאת את המשא הציבורי על כתפיו, לטפל בענייני הציבור, בנושאים הכלליים השייכים לכלל העם כאחד, גזירות ותקנות ציבור לסוגיהם. ואילו התפקיד השני הוא לשאת על ליבו את משאו של כל יחיד ויחיד, להתייחס לכל פונה, לשמוע את מצוקתו ולהיות לו לאוזן קשבת.

♦ ♦ ♦

אין ספור סיפורים מסופרים על גדולי הדורות, שליבם היה פתוח לצרתם הפרטית של השוחרים לפתחם. ולמרות שהיו עסוקים כל העת בעבודת השם ובבעיות הכלל, ונשאו על כתפם את משא העם, לא נמנעו מלעזור ולתמוך בנזקק הפרטי וביהודי הבודד הנצרך לתמיכתם.

כך גם חינך הרב הקדוש המכונה 'בעל התניא' ז"ל את נכדו רבי מנחם מנדל, שהיה רגיל ללמוד תורה בבית סבו. פעם אחת היה שקוע רבי מנחם מנדל בלימוד, ולא שמע כלל שבנו הקטן פרץ בבכי, והמשיך ללמוד, כאילו לא אירע דבר.

סבו 'בעל התניא' שמע את בכי התינוק מהקומה השניה בה ישב, ירד ונטל את התינוק בזרועו והרגיע אותו. לפתע הבחין רבי מנחם מנדל בסבו הגדול כשהוא מרגיע את בנו, התנצל שהיות שהיה שקוע בלימוד, לא שמע כלל שהתינוק בוכה.

אמר לו הסבא: "וכי חושב אתה שהייתי שקוע בלימוד פחות ממך?! עליך לדעת שכשיהודי בוכה, צריך לשמוע אותו בכל מצב. אף כשאתה באמצע הלימוד, עליך לשים לב לצרתו של יהודי הזקוק לעזרתך. אין שום סיבה בעולם שיכולה לגרום לך שלא לשמוע בכי של יהודי"…

♦ ♦ ♦

שנים רבות לא היו להם ילדים. הם עשו כל מה שיכלו, דרשו ברופאים הטובים ביותר, אך לשווא, כל נסיונותיהם העלו חרס, ועדיין לא נתברכו בפרי בטן. בצר להם, החליטו שהבעל יסע לנתיבות אל ה'בבא סאלי' ז"ל להתברך מפיו, אולי ישמע השם את תפילתו. כשהגיע, אמרו לו בני הבית כי הרב עומד לצאת ברגעים הקרובים לירושלים לכמה ימים, ואף הראו לו את התיקים המוכנים כבר ליד הדלת.

"רק באתי לבקש ברכה!" – התחנן על נפשו – "תנו לי להיכנס לרגע אחד…".

כשהכניסו אותו פרץ בבכי גדול, וביקש מהרב שיברך אותו לישועה. הרב שמע את מצוקתו, ובירר בחביבות את דרכי הפעילות שכבר פעל. הבעל פירט את כל דרכי הפעולה, ואת כל ניסיונות הרפואה שעשו ולא הועילו דבר.

כששמע זאת ה'בבא סאלי', ביקש מבני משפחתו שיערכו שולחן לאורח הנכבד. כמובן שלא שאלו שאלות ומיד עשו כדבריו. השולחן נערך, האורח והרב ישבו לאכול ולשתות, ובני הבית המתינו על מטלטליהם, כשהם מתפלאים על מה ראה הרב לשבת ולאכול עם האורח הלא מוכר, שבסך הכל בא לבקש ברכה לפרי בטן.

הסעודה הסתיימה, ולאחר ברכת המזון בירך אותו הרב, והבטיח לו שלשנה הבאה יחבוק בזרועו בן זכר! בשמחה רבה יצא היהודי מבית הרב, כשהוא מצויד בהבטחה המשמחת, אך לא פחות מכך, היה המום מהארוחה הלא צפויה לה זכה בחברתו של הרב.

כשיצא, העזו בני הבית לשאול את הרב: "מדוע לא ברך הרב את היהודי מיד? לשם מה נזקקנו לעכב את הנסיעה?".

ענה להם הרב: "כששמעתי מהיהודי כמה ניסיונות כבר עשו כדי לזכות בפרי בטן, הבנתי שפתחי הישועה נסגרו בעדם. וחשבתי מה אעשה כדי לפתוח להם מחדש את פתחי הישועה, ואז עלה בדעתי שאם אשבור את מידותיי, ואעכב את נסיעתי לירושלים, ובמקום זאת אארח את היהודי המסכן ואשמח אותו, אף הקב"ה 'ישבר' את מידותיו, וימציא לו ישועה. ורק כאשר הרגשתי ששיברתי די את המידות, ברכתי אותו!"…

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.