'קידוש' לשבת עם כוס דמעות

בתוך כל הצער, הכאב והפחד, בין גדרות התיל החשמליות וארובות הקרמטוריום המתנשאות לגובה, עמדה קבוצה של יהודים שלמרות הכל ועל אף הכל, לא חשבו לוותר על הקשר האיתן שלהם, עם בורא העולם.

 

יעקב לוסטיג

 

הם עמדו צפופים משתדלים בכל כוחם לשמור על השקט, מבינים היטב שכל רחש קל עלול להעיר את הדב האכזר מרבצו. בלחש הם מוציאים מפיהם את מילות התפילה. הלבבות הולמים בפחד, אגלי זיעה קרה מתגלגלים במורד הגב, והשפתיים לוחשות תפילה.

היה זה ליל ראש השנה, יום הדין שבו עוברים כל באי עולם לפני הקדוש ברוך הוא, שגוזר את דינו של כל אדם ואת גורלו של כל בעל חי למשך השנה הקרובה.

במרחק של מאות מטרים מכאן מזדקרות ארובות המוות הידועות לשמצה, גדרות התיל שמקיפים את המתחם לא מותירים מקום רב לתקווה. ברור לנוכחים כאן שבקרוב מאוד גם הם יצטרפו למיליוני הנרצחים, ויעלו השמימה דרך הארובות האימתניות.

תפילת ערבית של ליל ראש השנה. דמעות חמות נוטפות על האדמה הקרירה. זיכרונות מטושטשים של אושר ושמחה בליל החג הקודם, לפני שהגיעו חיות האדם הגרמניות וגררו אותם הנה, אל תוך גיא הצלמוות הזה.

התפילה מגיעה לסיומה, והנוכחים מאחלים זה לזה "שנה טובה ומתוקה", מתכוונים לפרק את החבורה ולשוב בדממה אל מדפי העץ עליהם הם ישכבו עד הבוקר.

אבל אחד הרבנים שבחבורה עוצר אותם. יש לו הצעה מיוחד: "אולי נעשה כאן קידוש של ליל ראש השנה" הוא מציע בהתלהבות.

קידוש? כאן? במחנה ההשמדה? איזה מן רעיון זה בכלל. מאיפה יהיה לנו יין?

אבל הרב אינו נרתע. מכיסו הוא מוציא כוס קטנה מפח מחליד: "נכון שאין לנו יין, אבל יש לנו דמעות. בואו נאסוף את הדמעות שלנו אל תוך הכוס, ונקדש על הדמעות".

הציבור אחוז התרגשות. הם מבינים שמדובר בטקס סמלי בעל משמעות עמוקה מאוד. הכוס עוברת מיד ליד, וכולם גועים בבכיה. לא עוברות דקות ארוכות והיא כבר מלאה עד גדותיה.

הרב לוקח את הכוס בידו הימנית, והקהל משתתק, מנסה להאזין למילות הקידוש.

אבל במקום לפתוח ב"סברי מרנן", פותח הרב ואומר טקסט שונה לחלוטין. את הקידוש המיוחד הזה הוא עורך עם טקסט שנלקח מקטעי הסיום של ה'סליחות' הנאמרות בתפילת הנעילה בסיום יום הכיפורים:

 

"יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות, ותצילנו מכל גזירות קשות ואכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות".

 

בודדים מבין משתתפי אותו טקס קידוש יוצא דופן שרדו את התופת, ונחלצו מגיא ההריגה. לימים הם סיפרו שהתחושה שחשו במהלך הקידוש המיוחד הזה היתה באופן מפתיע מרוממת במיוחד: "ההרגשה היתה שאנחנו בנים לעם נבחר, ושהאהבה של העם שלנו אל אלוקיו תעמוד בכל מצב ובכל תנאי. הנאצים יימח שמם לקחו לנו הכל. הם לקחו לנו את ההורים, את האשה, את הילדים, את הבית, הכסף את החירות ואפילו את הזהות, אבל הם לא לקחו לנו את הקשר עם הקדוש ברוך הוא. את זה אף אחד לא יכול לקחת!!

 

מעובד ע"פ סיפור שנלקח מתוך 'ברכי נפשי'.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.