קדיש על שם העתיד

הזקן המסתתר החל פתאום לומר קדיש באופן קבוע. כולם הופתעו, אבל איש לא הצליח להבין מדוע • סיפור שירעיד לכם את הנימים הדקים שבלב.

מי בכלל נתן עיניו וליבו לישיש הכפוף והצנום שישב במערב בית הכנסת? מי הכירו? מי התעניין בו? מתי מעט אם בכלל.

האמת היא, שאין מקום לבוא בטענות ובטרוניות לגבאי המסור גמליאל סירקיס, ואפילו לא לרב בית הכנסת יוחאי אהרונוב. הם ניסו לא מעט פעמים להתעניין בו, לשאול את הוא זקוק לעזרה, אך הלה במבט צונן ובמיעוט מילים הבהיר להם שיניחו לו לנפשו. הוא מסתדר לבד, "ותודה שאתם מתעניינים".

הוא הגיע לבית הכנסת השכונתי לפני כמחצית השנה, לאחר שהשתכן כבוד בבית האבות המפורסם "שיבה טובה" ששכן וטבל בירק, במרכזו של גן טרופי בעל ארומה של יוקרה, 200 מטר דרומית לבית הכנסת.

"שיבה טובה" לא היה עוד בית אבות, אלא באמת פלטפורמה איכותית לאנשים מבוגרים שהתפרנסו לא רע, בלשון המעטה, ובאו להחליף כוח באתר ירוק, נעים, שמילא את חייהם בתוכן רוחני ובגשמיות מן המעלה הראשונה.

בואו נסכם שלא כל זקן במקומותינו יכול היה להרשות לעצמי סטייל מן הסוג הזה.

כשאלימלך מיינברוד נכנס נשען על מקלו לראשונה לבית הכנסת, כמעט ולא חשו בו. היתה באיש הזה מין סוג של ענווה, שפלות, שהשתלבו יחד עם קומתו השפופה, המגובנת משהו. ולאחר שהתיישב בספסל הכי מערבי, הוא כאילו נבלע שם ואיננו עוד.

החזן הוותיק עמרם בלולו, הבחין בו רק אחרי חודש. "תאמין לי גמליאל, בקושי רואים אותו. הוא כמו זכוכית שקופה. אתה אולי יודע מאין הוא הגיע!" שאל החזן את הגבאי.

"עד כמה שהבנתי ממנו, הוא מתגורר ב'שיבה טובה', אבל זה הפרט היחיד שהוא היה מוכן לנדב לנו" הפטיר הגבאי.

"ומה שמו?" הסתקרן בלולו, ותקע עיניו בשמי התכלת ההולכים ומתבהרים.

"אלימלך מיינברוד. זה עוד פרט נוסף שידוע לנו, אבל מכאן ואילך, אין לי מושג קלוש עליו. מה שחשוב שהוא מעבה את המנין של תפילת שבע בבוקר, דיינו". סיכם סירקיס הגבאי.

בלולו החזן היה טיפוס סקרני ביותר. 30 שנים שהוא מתגורר בשכונה, ואם ניתן לפרגן לו, הוא היה מראשוני מתיישביה, שהרי את דירתו רכש מיד לאחר שנורתה אבן הפינה לבנין השני, ולאחר ששלד בית הכנסת כבר היה כמעט גמור. אם תרצו, בלולו הכיר כל מתפלל ישר והפוך, כולל החדשים, וראוי לציין שהיו לו כמה ידידים טובים גם בבית האבות "שיבה טובה", שחלקם כבר לא גרים שם, מטעמים הקשורים בסיום תפקידם עלי אדמות.

אחרי תפילת ערבית, נשא עמרם בלולו רגליו למשרדו של מר איציק שיבולי, מנהל בית האבות. הם ידידים טובים. שיבולי נהג להסתובב בין החדרים והמסדרונות ולהתעניין במצב-רוחם של הדיירים הוותיקים.

"תגיד לי איציק, אולי אתה מכיר את אלימלך מיינברוד?".

"בהחלט. הגיע לכאן לפני כחצי שנה טיפוס שקט, שוקל כמו אוויר, ולא מורגש לסביבה" השיב המנהל.

"יצא לך להכיר מישהו מבני משפחתו, בנים בנות?"

שיבולי השתתק, ומבט מהורהר ותפוש שרעפים בקע מעיניו, "אתה שואל יפה… לא, אינני מכיר שום בן משפחה. הוא הגיע לכאן עצמאית. ירד ממונית עם תיק ג'ימס בונד, חתם על חוזה. כששאלתי על בנים בנות… מילמל משהו. וחזר ואמר: 'אני משלם, אני אפוטרופוס על עצמי'. וזהו כך נגמרה העיסקה. יש לנו הוראת קבע שלו, ותוכנית חיסכון שמנה בבנק על שמו, שמשמשת כבטחונות. אבל חוץ מזה, נייט".

"ויש לו חברים?" המשיך לחקור החזן.

שיבולי לחץ על זמזם, ואם הבית הנמרצת מרגלית מינץ השיבה לשאלתו. "חברים למיינברוד? לא ראיתי מעולם שניהל שיחה עם מישהו כאן. בבוקר הוא משכים לבית הכנסת. נשאר שם עד הצהריים, נח קצת… חוזר לשם מנחה ותפילת ערבית… לא יותר מזה. לא משתתף בהרצאות, לא בחוגים… חי בבועה של עצמו".

למחרת – אחרי שחרית – ניסה החזן להתקרב למיינברוד, חייך לעברו ואמר "בוקר טוב".

"בוקר טוב", השיב האיש, והמשיך לקרוא תהילים.

"מה שלומך?".

"ברוך השם, תודה", ענה הישיש בקול צונן, ששידר משב רוח קפוא אך ברור, כאומר לו "תניח לי".

בלולו נמלט מן המקום בהחלטה שלא להטרידו יותר. הוא תלה עיניו בשמיים ולחש "האיש הזה מפחיד…".

אחרי חודשיים.

לפני "עלינו לשבח", הזדקף לאיטו מיינברוד והחל לומר קדיש. "יתגדל… ויתקדש…" עד לאותו בוקר, בקושי הכירו המתפללים את קולו, הפעם בהפתעה גמורה קולו הדהד בין הכתלים, חד וברור.

"ברכו את השם המבורך".

סירקיס הגבאי והרב יוחאי, היו סבורים שיש לו יארצייט, של אבא, אולי של אשתו. הם העדיפו לא לשאול – גם החזן עמרם בלולו העדיף לקפל את טליתו בזריזות, ולא לחפור ולחקור מן הנעשה בעולמו הרוחני של יהודי כבן 90, אשר צינן את סביבתו הרבה מתחת לאפס של צלזיוס.

הקדיש נאמר גם למחרת, שבוע, שבועיים, חודש, חודש וחצי. "אם תרצו או לא, זה כבר מעבר ליארצייט, קרה פה אסון", ליחששו ביניהם הגבאי והרב. השניים ביקשו מן החזן שלהם שינסה לפרוט על מיתרי ליבו של הישיש. "בכל זאת יהודי בודד… אומר קדיש…".

ערב חג הפסח, אחרי שהרב יוחאי סיים את מסכת פסחים, ניגש בלולו החזן למיינברוד, הניח לפניו שלוש מצות שמורות אמר "חג שמח" ושאל "כבודו אומר קדיש, כבר כמעט חודשיים… אולי נוכל לעזור".

מיינברוד אחז את המצות בידו הימנית הפטיר "תודה" צוננת.

המתפללים מיהרו לעזוב את בית הכנסת איש איש לחמצו ולביעורו.

"אדון מיינברוד מעולם לא הטרדנו אותך, ואנחנו מכבדים את רצונך לשמור על פרטיותך, אבל ברור לך שיהודי חייב לגלות ענין ביהודי זולתו, אם נדמה לו שהוא קצת בצער… אנחנו לב אחד, לא? ופניך די עצובות…" ניסה החזן לתרץ את פשר התעניינותו.

הם נותרו שניהם בלובי הכניסה. שתי צפורי דרור צייצו על אדן החלון. להק דבורים נחת בזימזום חרישי על פרחי הוורוד של שיח הרדוף.

מיינברוד שתק, עצם עיניו ושקע לתוך עצמו. לפתע פקח עיניו והחל לדבר "שאלת על מי אני אומר קדיש?".

"נכון".

"כבוד החזן, כפי שהבנת אינני מרבה במילים, וגם עכשיו, אספר לך בקיצור נמרץ, כי לבי אומר לי שליבך טהור… התחתנתי בגיל מאוחר. כשהייתי בן 50 נולד בני הבכור, והיחיד. לצערי במקום להיות יהודי טוב, הוא פזל לרחוב. כיום הוא בן 35, והקשר היחיד שיש לנו, נובע מהרצון שלו שאמות מהר כדי לקבל ירושה טובה. ניסיתי לקרבו, לדובבו, להאיר את עיניו שיש דין ויש דיין. אבל הכל לשווא, הוא בשלו. לפני כחודשיים הוא בא לבקרני לראשונה בבית האבות, היתה בינינו שיחה קשה. קשה מאד. בכיתי ואמרתי לו שנכשלתי בחינוכו, ואני משלם על כך מחיר כבד. ואתה יודע מה השיב לי 'התכשיט?' הנה המילים שלו, מילה במילה: 'כן, אבא, נכשלת בגדול. והנה אני מודיע לך באופן ברור, אחרי שתעזוב את העולם לא אגיד עליך קדיש…'".

מיינברוד הניח ראשו על השולחן ומירר בבכי. "אתה שואל אותי על מי אני אומר קדיש… על עצמי אני אומר קדיש!!! ביקשתי מהקב"ה שירחם עלי ויאסוף את הקדישים שלי, כל עוד אני חי, ויניחם במחסן שלו. אחרי שאפטר, שיוציאם משם וישתמש בהם לעילוי נשמתי… אם בני יחידי לא יגיד עלי, לפחות אדאג לעצמי".

החזן עמרם בלולו היה המום אך ניסה לנחם את הישיש השבור, אלא שלא מצא מילים. הוא ליווה אותו בשקט עד הכניסה לבית האבות "שיבה טובה" ובטרם נפרדו אמר לו מיינברוד: "ידידי החזן, הבט בשלט 'שיבה טובה', השיבה שלי לא טובה, אבל אני לא פחות אשם מהבן שלי. אין לי ספק בכך, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כנראה לא טרחתי מספיק…".

החזן בלולו חזר כל הדרך הביתה ועשה חשבון נפש. "בן אדם אומר קדיש על עצמו…".

…והשמים כמעט נפלו עליו.

 

פרי קטן מאחורי הסיפור

יהודי חשוב ותמים בקהילה שלנו, קנה מפטיר בשבת קודש פרשת "אמור", וביקש מהרב שיאמר אשכבה. "למי?".

"לכל הנפטרים שאין מי שיאמר עליהם קדיש" ענה הלה, ואחר – כך ציין שני שמות נוספים של אב ובנו שהלכו לא מכבר לבית עולמם בנסיבות טרגיות. אחר כך הוזמן הציבור ל"קידוש".

כשחקרתי השיבני הלה: "חלמתי על השניים השבוע, שהיו אנשים רחוקים מתורה ומצוות, והם אמרו לי בזו הלשון 'אין לנו מיטה, אין לנו מזרן'. המשפט הזה חזר על עצמו מספר פעמים. חשבתי לעצמי – ואינני פותר חלומות –  שמי שאין לו מיטה ומזרן, אז גם אין לו מנוחה. אז מה זו מנוחת הנפש? קדיש ומפטיר. וזה מה שעשיתי".

באותה נשימה הציע היהודי החביב הזה "יש גמ"ח למוצצים, לכלי עבודה, לעריסות, אולי תפתחו גמ"ח לקדישים?".

והמונולוג הזה משתלב כל כך יפה עם הסיפור שקיבלתם זה עתה.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.