1/13

עם עגיל באוזן, רעמת תלתלים ובדרך לכלתי הגויה – כך ניגשתי לבקש ברכה מהרב שפגשתי ברכבת התחתית בניו יורק

הרב אהרן טויסיג על הגעגועים והתקווה לבניין בית המקדש

בדרשה מיוחדת סיפר הרב טויסיג את המעשה הבא:
מעשה היה ביהודי יקר תלמיד חכם שנסע ברכבת התחתית בניו יורק. התיישב לידו צעיר פרוע תלתלים עטור עגילים: "כבודו רבאי, מבקש אני ברכה! בשבוע הבא אני מתחתן". "נו, שיהיה בשעה טובה. עם מי?". ירחם השם. עם נערה גויה. להבדלי הלאום אין משמעות בעיניו. והדת, ובכן, שניהם לא עמדו בראש מעייניו…
חושך בעיניים. התפלל היהודי בליבו שה' ישים בפיו את הדברים הנכונים, ונענה: "שמע נא, אמנם אני רב וברכתי ברכה. אבל זה הכל, בשידוך רגיל. שמרובים סיכויי הצלחתו, ודי בו בברכתי. אבל תבין, כשבאים משני רקעים כה שונים. שני לאומים, שתי דתות. כדי ששידוך כזה יצליח, נחוצה ברכה הרבה יותר חזקה, מצדיק גדול ומיוחד. בוא ואקחך אליו".
החתן הבין, והסכים. אולי יסכים גם הצדיק לסדר לו קידושין…
יחד נכנסו לרב הצדיק הגדול, והרבי קיבל פניו בכזו אהבה. עוד בן יחיד של הבורא יתברך. בן אובד, אבל לא בן אבוד… שמע על החתונה המתעתדת, על הכלה הגויה. חכך בדעתו אולי אפשר לפתור את כל הבעיה ולשכנעה שתתגייר. אך בירור קצר העלה שהבחור הנחמד מגיעה ממשפחת כהנים, ולכהנים אסור להתחתן עם גיורת, רק עם יהודיה מלידה …
לפתע התרגש הרב, קם מלוא קומתו. הצביע על הארונות גדושי הספרים, שהשתרעו מקיר לקיר, עד לתקרה. מאות מאות ספרים. כרכים גבוהים ונמוכים, רחבים ודקים, ישנים וחדשים, בכל מקצועות התורה. נגלה ונסתר, הלכה ופלפול, דרוש וחסידות. ואמר בהתרגשות: "רואה אתה את הספרים הללו- זו טיפה בים האוצרות הרוחניים שלנו, אני בקי בכולם.
"יום יום אנו מתפללים שתבוא הגאולה, ויבנה בית המקדש- וכשיבנה, אתה תעבוד בו, ולא אני. כי אתה כהן, ואני לא- באם אתה מוכן להפסיד כזה דבר?!". כהן שנישא לגיורת, הרי הוא מחלל את כהונתו, ולא יוכל לעבוד בבית המקדש!
הדברים שיצאו בכאב ובהתרגשות מליבו הטהור של הרב חדרו היישר לליבו של הבחור שהבטיח לנתק את הקשר! עם כלתו הגויה.
אכן, מהרה יבנה המקדש ונעלה ציון ברינה. ניטהר מטומאתנו ונכנס להר הבית. נעבור את החיל ונכנס לעזרת נשים. נעלה בט"ו המעלות ונכנס בשערי ניקנור. נבוא לעזרת ישראל, ושם נעצר. משם ואילך, עזרת כהנים. האחרים עומדים לפניה. מביאים קורבנותיהם, מתפללים, מתרגשים ומתפעלים. לא רק מהדר המקדש המרשים ומפעים. ציפוי השיש הבוהק בצבעי כחול ירוק ולבן, עמודי יכין ובועז, אמלתראות האורז וגפן הזהב המשתרגת סביב הפתח הענק. כל זה חיצוני בלבד. אבל כמה שפע של קדושה והשראת השכינה.
לבית המקדש עצמו, להיכל הקודש, גם הכהנים לא נכנסו אלא בשעת העבודה (תמיד כח ע"א). הכהן היה עובד עבודתו, משתחווה ויוצא, וכהן הנכנס שלא לצורך עבודה, לוקה.
אבל קודש הקדשים-
"הדר העולם, ארץ ישראל.
הדר ארץ ישראל, ירושלים.
הדר ירושלים, בית המקדש.
הדר בית המקדש, בית קדשי הקדשים מקום הכרובים ששם השכינה" (רמב"ן)
משם האורה יוצאת, והכהן הגדול היה נכנס ויוצא לבית קדשי הקדשים, לנוגה אורו של ארון הברית (ירושלמי יומא פ"ג ה"ג). "שם היה מקור ההשפעה וגילוי השכינה", במלוא התוקף, כתב בעל התניא זצ"ל ("תורה אור") ומשם ואילך היתה על ידי מסך המבדיל: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות כו, לג).
אין לנו שמץ מושג בהדר קדש הקדשים. בבית המקדש היו הקירות מצופים זהב. בקדש הקדשים גם הרצפה והתקרה, אבן השתיה במרכז ועליה ארון הברית ובו הלוחות הכתובים באצבע אלוקים. הכפורת, ומעליה שני הכרובים פורשי הכנפיים. אבל העיקר – העיקר גודש השראת השכינה, הקדושה העצומה התובעת שלמות מוחלטת.

('מקרבן לתורה', ראש השנה)

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.


Notice: echo_ald_crp לא קיים מאז גרסה 2.2.0! השתמשו ב echo_crp() במקום. in /var/www/ravinternet.org/public_html/wp-includes/functions.php on line 4565