המקור הראשון למושג "עד מאה ועשרים", מופיע בפרשת בראשית שם נאמר: "וַיֹּאמֶר ה': לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". מפסוק זה, המופיע כמעט מיד לאחר בריאת האדם, משתמע שמאה ועשרים שנה הם תוחלת החיים האידיאלית של האדם. ברם, מפרשים רבים מסבירים שפסוק זה אינו מתייחס לתוחלת החיים הכללית של האדם אלא לזמן שקצב ה' לנוח להחזיר בתשובה את בני דורו לפני שימחו על ידי המבול.
מקור אחר למושג "מאה ועשרים שנה" קשור לאורך חייו של משה רבנו שהגיע לגיל זה בעת הסתלקותו מהעולם. לפני פטירתו אומר משה: "בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא…". רוב המפרשים מסבירים ש"לא אוכל לצאת ולבוא" מתייחס לגזרה אלוקית שלפיה החיים מוכרחים להסתיים עד גיל מאה ועשרים.
על פי חז"ל היו ארבעה שאנשים שזכו לחיות עד גיל מאה עשרים בדיוק: משה, הלל, רבי יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא.
בגמרא מופיעים כמה סגולות למי שמבקש להאריך ימים: להיות אחד מעשרה ראשונים בבית הכנסת, לא לעשות קפנדריא (קיצור דרך) בבית הכנסת, לא לכנות שם לחברו, לא להפסיד קידוש בליל שבת, לא להתבונן בפני אדם רשע. לנשים יש סגולה נוספת – להדליק נרות שבת בשמן זית.
למרות שאריכות ימים היא מטרה ראויה אין לזלזל במי שחייו קצרים. שמואל הנביא נפטר בגיל 52 וכמוהו גם שלמה המלך. על רבי יהודה הנשיא עורך המשנה נאמר שחי עד גיל שבעים, משה רבנו במזמור תהילים שחיבר מעיד שגם בשבעים שנות חיים מסוגל האדם להספיק הרבה: "ימי שנותינו שבעים שנה ובגבורות שמונים שנה". גם בדורות האחרונים היו גדולי ישראל שהספיקו לעשות גדולות ונצורות בימי חייהם הקצרים ובהם האריז"ל והרמח"ל שלא הגיעו לגיל ארבעים ובכל זאת בגדלותם התורנית הטביעו חותם בל ימחה על עם ישראל.