1/34

'שבת ליידי' מביאה מלא מתנות למי שמארח אותה יפה

עד היום כשאני נזכר אני מתמלא עד דמעות

מאת: מענדי

כשרפרפתי בעיניי על כותרות השבוע החולף, לראות מה חדש במדינה שלנו, צדה את תשומת ליבי כותרת קטנה ושולית יחסית, לא הפריימריז ב'מפלגת הליכוד' עצר אותי מלדפדף, גם לא הפרשנויות הפוליטיות על הבחירות המקרבות, והנאום של בני גנץ. דווקא כותרת קטנה עצרה אותי בבת אחת והחזירה אותי כמה שנים טובות אחורה, וכך היה כתוב:

"העבודות להקמת גשר יהודית בתל אביב יתקיימו תוך חילול שבת"

הכתב שם המשיך לסקר את כל הפולמוס בין החרדים לשר התחבורה, ומשך הזמן והשבתות שימשכו בהם העבודות ויעסיקו כמה עשרות יהודים. אבל אני נשאבתי אחורה להרצאה עוצמתית במיוחד ששמעתי לפני כעשור, מהרב שמשון פינקוס, שהסביר בדרך המיוחדת שלו קצת על מהותה של ה'שבת'.

היה זה ביום שישי בצהריים, באחד מהמלונות בארץ, הזוגות האורחים התכנסו באולם האוכל, והרב פינקוס עם החן המיוחד שלו וההומור השופע, התחיל להרצות. במשך שעה היינו מרותקים לכל הגה היוצא מפיו המפיק יהלומים, ולכל תנועה משפת הגוף שהיה פשוט מרתק.

אם רק שר התחבורה או ראש עיריית תל אביב, היו שם והיו מרגישים קצת מהרגשות העוצמתיים שהרב פינקוס נטע בנו באותו ערב שבת, עד שעד היום כשאני נזכר, אני מתרגש עד כדי דמעות.

בדבריו העוצמתיים הוא כיוון אותנו לכך שנשים לב, כששבת נכנסת הכל מסתובב סביב "שירה", אומרים "שיר השירים", "לכו נרננה", "שירו לד' שיר חדש", עד שמגיעים לשיא של:

 

"מזמור שיר ליום השבת" —

יש דברים שמבטאים במילים, בדיאלוג בין-אישי, אבל יש דברים שאי אפשר לבטא במילים.

לדוגמא: קיים מושג בעולם הנקרא "כאב". כואב לי. אם אני אפגוש בן אדם שמעולם לא חווה הרגשה של כאב, אין סיכוי שאני אצליח להסביר לו מה זה כאב, מה אני מרגיש כשכואב לי, רק אחרי שאני אכאיב לו אוכל להגיד לו, כאב לך? זה מה אני מרגיש…

לא אוכל לבוא ולהסביר לך איזה טעם גן עדן היה לסושי שאכלתי אתמול בערב, אני אתן לך לטעום ואז תבין…

יש מסרים ורגשות מאוד מאוד עמוקים ועוצמתיים, שאין בלקסיקון שלנו מילים והגדרות שמבטאות אותם. השפה הנכונה והיחידה לבטא את אותם רגשות, זה בשפת המוזיקה – שפת ה"שירה".

שירה, זה בלי מילים, זה בתווים, בצלילים. או שאתה מרגיש את זה, או שלא.

אבל מי שמרגיש, מרגיש בנ-ש-מ-ה!

או שישך' את זה או שאינ'ך את זה, כמו שהבת שלי הקטנה אומרת, המבין יבין והסתום יסתום…

כששבת נכנסת, נוצרת כזאת מין קרבה בין עם ישראל לבורא עולם, שאפשר רק לשיר את זה. מי שבעניינים מבין, קולט, מתחבר, עד עומק הנשמה. ומי שלא, אז פשוט – לא…

אם אין לך את ההבנה המוזיקאלית הנדרשת, אתה בטוח שזה אוסף של צלילים לא קשורים, חסרי פשר, שאך במקריות נאספו תחת אותו קורת גג.

מה אתה רוצה ממני, אחי? דבר בעברית. מה ת'ה עושה לי אה אה אה, מה זה הגניחות הללו? דבר אחי דבררר.

אבל זה הביטוי לרגשות הכי עמוקים של אהבה, געגועים, כיסופים, של עם ישראל לבורא עולם.

"מזמור שיר ליום השבת" —
טוב להודות לה' —

תקשיב אחי, זה טוב. תאמין לחבר שרוצה בטובתך ואומר לך שזה טוב. מה טוב? איזה טוב? טעם וניל או שוקולד? אני לא יכול להסביר, אבל אני אומר לך 'באמונה' שזה טובבב.
תכלס' ידידי, לא רוצה לחפור לך יותר מידי, אבל הרגשות צפים… ועוד לא הגעתי להקדמה של הדברים של הרב פינקוס בכלל… אבל אני רוצה להגיע לנקודה אחת מרכזית על מהות ה'שבת'.
בשונה משאר המצוות שציווה אותנו הבורא לעשות, השבת מיוחדת מאד במהות שלה.
שבת היא – אישיות.

שבת היא גברת, – 'שבת ליידי'. היא אורחת, היא באה והולכת. יוצאים לקראתה – "בואו ונצא לקראת כלה, לקראת שבת המלכה". ומלוים אותה הביתה – בסעודת "מלוה מלכה".

ל'שבת ליידי', אומרים הלו וגוד ביי, אוהבים אותה, מחכים לה כל השבוע עד שהיא מגיעה, וקשה להיפרד ממנה.

מי שמוכן להזמין אותה היא באה בכיף להתארח, היא גם מסכימה לבוא קצת מוקדם יותר לחברים הטובים שמכינים לה את הבית מוקדם, והיא גם נשארת עם אלו שלא נותנים לה כל כך מהר ללכת, – "המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא".

מזוזה תפילין לולב וסוכה הם כולם מצוות אהובות, אבל אנו לא מתייחסים אליהן כאישיות. ל'שבת ליידי' אנו שרים "שלום עליכם", ובואי כלה בואי כלה.

שבת היא כלה, שבת היא מלכה, ו'שבת ליידי' מביאה מלא מתנות למי שמארח אותה יפה.

שבת גם יודעת לדבר, במדרש כתוב: "אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכל נתת בן זוג, ליום ראשון הבאת את יום שני, לשלישי את רביעי, לחמישי את שישי, ורק לי לא נתת בן זוג"

שבת מחפשת בן זוג. מחפשת אהבה. ובורא עולם עונה לה: "ישראל בן זוגך"! מזל טוב, יש לנו זוג. בורא עולם עושה היכרות בין 'שבת ליידי' לעם ישראל.

זה טיפה מן המהות של שבת. זה הכי עמוק והכי רגיש. המשל של בני זוג זה מטאפורה שיכולה טיפה לשבר את אוזנינו על מהותה של השבת ושל הקשר בין יהודי שאוהב את אביו שבשמים.

וכשאנו מדברים על קשר בין בני הזוג, אנו לא מדברים על החלק הטכני של חלוקת העבודות בין בני הזוג. אנו מדברים על החלק הרגיש והקרוב של בני הזוג, החלק שהוא "בינו לבינה". שזרים לא מתערבים שם, זה החלק שמאחד ומייחד אותם לבד לבד.

[וזה גם ההסבר להלכה הקובעת ש"גוי ששבת חייב מיתה"! כי זר שמתערב בחלק ש"בינו לבינה" מגיע לו מיתה. אין לו שום זכות להיות נוכח בזמן הזה]

אפשר לכתוב על זה ספר, וזה לא יתחיל עוד להסביר את העומק. אבל נגיע רק לנקודה אחת שבה נזכרתי כשקראתי את הכותרת על העבודות בשבת, הנקודה שהייתי שמח אם יכולתי להסביר את זה לאחראים על החילול הזה.

'שבת ליידי' יש לה רגשות, ואם מעליבים אותה היא נפגעת ונעלבת, ואם שוברים לה את הלב, היא לא נשארת חייבת. – "השבת תובעת את עלבונה"!!!

יש סדרה של חכמולוגים, שחשבו את עצמם לגיבורים, ופתחו חזית עם 'שבת ליידי'. כולם רק הפסידו. כולם התחרטו על הרגע הזה. למעט אלו שחזרו בהם, ירדו על הברכיים ובאו עם זר פרחים לבקש יפה סליחה.

וזה מה שכואב לי שהצעירים הללו, לא עשו זאת תמיד בכוונת מכוון, לא תמיד מרוע לב, בדרך כלל פשוט לא היה מישהו שילחש להם באוזן, עם מי יש להם פה עסק, הם חשבו שזה עימות עם ה'חרדים', ושיקולי האגו גם עשו את שלהם, והם לא הבינו שהם פוגעים פה ב"שבת".

וזה כואב לה! זה, כואב לה!

אני בטוח שאילו היו מבינים זאת היו נמנעים מלהכאיב לה.

אז בואו חברים, נשלים עם שבת המלכה, נשלח לך מסר של פיוס ואהבה, ונזמין אותה לבלות איתנו את הסופ"ש, נחגוג איתה את היום שקיבלנו במתנה מבורא עולם באהבה אינסופית, ונתחיל להנות מכל הטוב שהחיים האלה טומנים בחובם, נתחיל להרגיש את הגן עדן בעולם הזה.

"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל"

שבת שלום

 

הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל, רב ודרשן ידוע,
יליד ארצות הברית, כיהן כרב הקהילה באופקים.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.