סודם הכמוס של התפילין

היה היה מלך גדול בממלכה רחוקה

, מלך חזק ועשיר ולו נכסים רבים בכל רחבי העולם. בנו של המלך, יורש העצר, גדל וכבר אינו ילד ורצה לצאת , ללכת לתור את העולם. ביקש להכיר ממלכות אחרות, להבין מנהגים של אומות שונות ולחזור יום אחד כשירצה לממלכתו, לפני שיניח את כתר המלך על ראשו. דאג המלך מאוד לבנו אך יותר מכל דאג פן ישכח בן המלך את כס מלכותו. אולי, כך חשב, ברבות הימים, יתערב לו בן המלך בין האנשים, זכר נסיכותו ממנו יעבור ולמלכות לא יחפוץ לחזור. חשב המלך וטיכס עצה כיצד בנו יזכרהו במהלך הנסיעה. לאחר כמה ימים אמר לו אחד השרים: יכתוב המלך לבנו על כמה מהנכסים, היכן מיקומם ברחבי הערים. יילך לו הבן במרחבי העולם ואת אדמות אבותיו יחפש להכיר במלואם. כך יזכור את אביו ואת ממלכתו וישוב בודאי לחיק מולדתו. נפלא, אמר המלך, וכך עשה, כתב המלך את נכסי אבותיו על קלף מגילה. מסרם ביד בנו, אך חשב: כיצד יזכור זאת הבן כל יום, הרי זמן רב יעבור עד הגיעו ובינתיים ישכח את מטרת יציאתו. אמר לבנו: כתב זה אל תניח בביתך או במזוודתך ואף לא בתיקך, מגילה זו תניח במקום אליו אתה תמיד תמיד שם לב, בין שני עיניך אותו תחגור ואל ידך קרוב לליבך אותו תקשור. כך יילך לו הבן למסעו הארוך אך את אביו וממלכתו לא יוכל שלא לזכור.

"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" אומרת התורה על מצוות תפילין. כי זהו בדיוק תפקידם, להזכירנו במסעינו הארוך את המלך ואת רצונו ומדוע לזה העולם באנו לחיות. בתוך בתי התפילין (הקוביות) מונח קלף עליו כתובים ארבע פרשיות "שמע" "והיה אם שמוע" "קדש לי כל בכור" ו"והיה כי יביאך". פרשיות אלו הינן מרכזיות בחיי היהודי מאחר ובהם מתואר הקשר הייחודי בין אלוקים ובין עמו ביציאת מצרים ובמלכות שמים, לכן בכל יום נקפיד להניחם על גופינו. תפילין של יד – נניח על הזרוע השמאלית, הכי קרוב ללב שאפשר. (אדם שכותב ביד שמאל יניח ביד ימין) ותפילין של ראש נניח על תחילת הראש, בקו מקביל לבין שני העיניים.

אנו נוהגים כפי דעת הפוסקים שמצוות תפילין של יד נפרדת ממצוות תפילין של ראש ולכן אנו מברכים על שניהם: על של יד "…וצוונו להניח תפילין" ועל של ראש "….וצוונו על מצוות תפילין" אבל בכדי שלא לומר אפילו ספק ברכה לבטלה, כפי שהיא לפי הדעה שאין לברך על תפילין של ראש בנפרד, נאמר מיד אחר ההנחה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – פסוק אותו נקבע לומר לאחר אמירת ברכה לבטלה.

כפי סדר המצוה בפסוק שהקדימה התורה "והיה לך לאות על ידך" – תפילין של יד, ל"ולזכרון בין עיניך" –תפילין של ראש, כך גם אנו מקדימים את הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש וכשנחלוץ אותם נעשה זאת בסדר הפוך – קודם את של ראש ואחר כך את של יד. מאחר והתפילין נועדו להיות הכי קרובים אלינו שאפשר, יש לשים לב שהתפילין מונחות ישירות על הגוף ואין בד של בגד או קשר של שערות (קוקו) שחוצץ בין היד והראש לתפילין.

בזמן שהתפילין על גופינו והתזכורת מהמלך מונחת כה קרוב עלינו, ננהג כמי שזוכר את המלך ונתנהג בכובד ראש וברצינות. אין מקום לבדיחות ולקלות דעת בזמן שהתפילין עלינו. יש לנהוג בהם כבוד רב לכן אין להכנס עמם למקומות כמו בית הרחצה וכדומה ואין להסיח את הדעת מהם.

עקרונית היה מן הראוי שכמו בן המלך, נניח את התפילין עלינו כל היום, כדי שזכרון המלך יהיה איתנו כל הזמן וכך אכן נהגו הצדיקים והקדושים בזמן התלמוד, אמנם מאחר ואין לנו יכולת להמנע במשך יום שלם מלהסיח את דעתינו מהתפילין ומלנהוג בהם קדושה בכבוד ובגוף נקי, לכן אנו מניחים את התפילין בזמן התפילה בלבד. יש להניח את התפילין לכל הפחות בזמן אמירת קריאת שמע משום שבה אנו מזכירים את הציווי על הנחת התפילין. הבה נדמיין לעצמינו את בן המלך מסיר את המגילה שקיבל מאביו, לעתים מניחה על ראשו ולעתים ממהר למסעותיו ושוכח ממנה… האם יגשים כך את מטרת מסעו? ברור, שכאשר מדובר על תזכורת, ההתמדה והרצף היא הנקודה. לכן הנחת תפילין היא חובה מדי יום ביומו ואין לאדם לפטור את עצמו ממנה, כי אם הוא לא יניח את אות התפילין על ראשו ולבו, כיצד ייצא למסע יומו?

קרה ולא הנחת תפילין בבוקר, עדיין אפשר להניח. כל היום, עד שקיעת החמה (מופיע בלוחות השנה), הוא זמן קיום מצוות הנחת התפילין וטוב מאוחר מלעולם לא. הימים בהם לא מניחים תפילין הם: שבתות וחגים, יום כיפור, תשעה באב עד הצהריים.

יש לשים לב למבנה בתי התפילין – מרובעים ושחורים ולצבע הרצועות –שחור. אם הצבע יורד או הריבוע מתעגל, יש לשפץ את התפילין. כמובן שיש לוודאות שהפרשות המונחות בתוך התפילין נכתבו על ידי סופר מוסמך והבתים נעשו על ידי ירא שמיים.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.