1/65

נינג'ה עם זקן

בפעם הראשונה שישי אמנו ראה גבר חרדי, הוא היה בטוח שהחליפה השחורה עם האבנט החסידי הם כמו מדי לחימה • היום הוא חוגר חגורה שחורה לפני תחילת התפילה • סיפור חיים יוצא דופן.

מאת: יעקב לוסטיגמן

בעיר החרדית אלעד מתגורר תושב שתחום העיסוק שלו מפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר בגבר חרדי מן המניין. רוב השכנים שלו מימיהם לא ראו חרב אמתית, הידע שלהם בלחימה לא השתפר מאז התקוטטו עם חבריהם בכתה ג' בתלמוד התורה, ואם תבקשו מהם לרוץ למרחק של מאה מטר, סביר להניח שייקח להם כמה דקות ארוכות להתאושש מהמשימה הקשה…

ישי אמנו (34), אולי נראה גבר חרדי שגרתי. הוא נשוי, ואב לששה ילדי חמד הלומדים בתלמוד התורה כמו כל ילד חרדי אחר. אבל מתחת לכיפתו הלבנה של ישי, מסתתר לו אדם עם סיפור חיים שנראה כאילו ברח החוצה מאגדת עם עתיקת יומין. את זמנו הוא מחלק בין לימוד תורה, ובין לימודי לחימה. הוא העמיד תלמידים רבים היודעים לחבוט ולהיחבט כהלכה, להתגלגל בתנועת חתוליות ולהגיב בצורה נכונה כלפי מי שמנסה לתקוף אותם.

"מבחינתי אמנות הלחימה היא בעיקר עניין של שליטה עצמית", הוא מסביר. "יש עמי באמתחתי לא מעט סיפורים על בני נוער וילדים שלא הצליחו להתרכז, שנכשלו בכל תחום שבו הם רצו להצליח, ולאחר שתרגלו נינג'וטסו, למדו לשלוט במחשבות שלהם, להתרכז ולעבוד בצורה מסודרת".

אבל לפני שנקפוץ למסקנות שמסיק אמנו מהמקצוע שלו, עדיף שנחזור אחורה, למקום שבו הכל התחיל…

"נולדתי בקריית מוצקין לבית שבו הדת היהודית היתה משהו לא מוכר בכלל. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 3 בלבד, גדלתי עם אמא, והיא לא קיבלה שום חינוך דתי. היא התייתמה בשואה בגיל צעיר מאוד, והגיעה לארץ בגפה, בלי שום ידע על יהדות ועל דת. גם המקום בו גרנו, קרית מוצקין, לא הציע לי הרבה הזדמנויות להיפגש עם הדת היהודית. הפעם הראשונה בה ראיתי בית כנסת היתה ביום בר המצווה שלי, ואני חושב שבכלל לא הבנתי מה זה המקום הזה.

"כבר מגיל צעיר נמשכתי ללימוד אמנות הלחימה. בגיל 9 התחלתי ללמוד קראטה בצורה מסודרת, וכעבור שנתיים עברתי ללמוד נינג'וטסו. זאת אומנות מאוד מיוחדת, ולא רק בגלל שהיא פופולאריות בסרטים. אני זוכר שהסבירו לי שכדי לקבל דרגת 'דאן 5' בנינג'וטסו, אתה צריך להגיע לכזאת רמה של ריכוז שתגיע למצב שבו אתה יושב על הרצפה בעיניים עצומות, ומורה עומד מאחוריך ומוריד חרב במהירות לעבר הראש שלך בלי שתדע מתי הוא עושה את זה. אם הצלחת להרגיש את הסכנה ולחמוק מהחרב בזמן – הצלחת.

"זה הפליא אותי. לא הבנתי איך אדם יכול לפתח כזאת יכולת מדהימה. להרגיש את הסכנה. זה למעשה המהות של הנינג'וטסו, להגיע לרמה כזאת של ריכוז שבה אתה מרגיש כשהסכנה מתקרבת, בלי לראות שום דבר. זה שימוש בחוש השישי, שהופך אצלך להיות כמו חמשת החושים הרגילים. אתה פשוט מרגיש שהסכנה מתקרבת ויודע להיערך לקראתה כראוי.

"נכנסתי ללימוד הנינג'וטסו בכל הכח. זה מאוד משך אותי וגם מילא אותי. אף פעם לא נמשכתי לתרבות החילונית של מועדונים וכל השטויות האלו, אהבתי תמיד להשקיע בשיפור יכולת התנועה, לבלות הרבה בטבע. במשך ארבע שנים הייתי מסתובב כל לילה לבד ביער, לפעמים עם חבר אחד, היינו עושים אימונים עד הבוקר. היו לי ארבעה מאמנים שהייתי מתאמן אצלם בחוג. לא היה מחנה אימונים שהחמצתי, ואף נפגשתי עם ראש השיטה בהולנד ב'טאי קאי' – מחנה אימונים בן שבוע. זה היה תחליף לכל הדברים האחרים בעולם, רוחניים וגשמיים כאחד. הייתי הולך לקניון, לא כדי לקנות משהו, אלא כדי לפתח את הכישורים שלי, כדי לדעת לזוז נכון שאף אחד לא ישפשף אותי וכדו'.

"כגודל ההשקעה כך גם היתה ההצלחה גדולה מאוד. הגעתי ליכולות מאוד גבוהות עם ההרגשה, הייתי מרגיש מתוך שינה. בתקופה בה ישנתי בפנימייה, כל החברים בקבוצה היו משתעשעים עם זה. כשאני הייתי נרדם בלילה הם היו שולחים חבר שיכה אותי באגרוף, ואני מתוך שינה הייתי מרגיש סכנה מתקרבת ומיד תופס את ידו.

"ההצלחה בנינג'וטסו סייעה לי גם בתחומים אחרים. אם בבית הספר היסודי לא הייתי מהתלמידים המבריקים במיוחד, בכתה ט' כבר הייתי המצטיין השכבתי. מי שיודע להתרכז בלחימה, יודע להתרכז גם בלימודים. היה לי גם חבר שהיה ברמה מאוד גבוהה בנינג'וטסו, ויחד היינו עושים תרגילים ברמה גבוהה מאוד. זה מילא אותי".

ואז… בא המהפך: "יום אחד, זה פשוט נעלם לי", מספר ישי. "אני מגיע לאימון, מבצע את התרגילים ולא מרגיש כלום. איבדתי את הריכוז, ובלחימה הריכוז הוא זה שעושה אותך לוחם טוב. אם אתה לא מזהה בשבריר שניה את תנועת היריב, אתה לא מספיק להגיב בזמן. כל היכולות שלך בלחימה לא שוות כלום אם הן לא מגיעות בצורה מדויקת, עם ריכוז מלא וברגע הנכון.

"וזה נמשך. גם למחרת לא הרגשתי כלום, וגם יום לאחר מכן. עברו מספר ימים וכבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מנסה כל מיני הרפיות. הלכתי ליער, הלכתי לים, ניסיתי כל מיני תרגילים. כלום. שום דבר לא עזר לי. הייתי בוכה מרוב תסכול, זה הרס לי את כל התוכניות. רציתי להיות נינג'ה כמו לפני מאתיים שנה, ופתאום אני לא מסוגל לעמוד בסטנדרטים שהתרגלתי אליהם כבר לפני כמה שנים.

"החבר שלי ראה איך שאני מתייסר ופתאום הוא זרק לי ככה חצי משפט, בלי שום משמעות: "שמעתי שמי שאומר את כל ספר התהילים בשבת, זה מכפר לו על הכל". לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, מה תהילים? מה זה בכלל? "זה הספר הזה מהתנ"ך?", שאלתי אותו, והוא עונה לי "כן". זהו, לא דיברנו על זה יותר. המשכנו הלאה אני חזרתי להרפיות ולניסיונות הכושלים להחזיר לעצמי את הכוחות שאבדו לי, ובזה נגמר הסיפור.

"עברו מספר שבועות, ובשבת אחת אני מוצא את עצמי מסתובב בבית ככה משועמם כהוגן. רפרפתי על הספרים שלי, מחפש משהו מעניין לקרוא, ומשום מה המבט שלי התעכב על ספרי התנ"ך. היה לי קסוטו. מפה לשם אני עומד כשספר התהילים בידי, ואני מתחיל לקרוא.

 

"נדהמתי. אילו מילים יפות כל כך. לשון מליצית ועתיקה כזאת. זו היתה חוויה מעניינת מאוד. קראתי וקראתי, ופתאום אני מתחיל לזוז קדימה ואחורה, מרגיש אנרגטי, לא מבין למה אני זז. אני לא יכול לקרוא בנחת, אני נכנס להרגשה מיוחדת. התחלתי להרגיש כאילו זה מוכר לי, כאילו אני רואה את המאורעות במחשבה, אני קורא ככה ארבע שעות, נדבק למילים ולא יכול להפסיק.

"האווירה בחדר הפכה קסומה. הרגשתי כאילו אני קורא באיזה ספר קסמים מיוחד. זו היתה תחושה שאני כאילו נבלע לתוך איזושהי ישות רוחנית אדירה, משהו שמאיר אותך באור נפלא, ומשרה עליך תחושת נעימות לא מוכרת.

"במוצאי שבת היה לי אימון בנינג'וטסו. כמו תמיד יצאתי מהבית לאימון ואת הדרך עשיתי בריצה. אני מגיע לאולם, נעמד ככה מול בן הזוג שלי, ופתאום הכתה בי ההרגשה של "מה אתה עושה פה בכלל".

"זה מאוד הלחיץ אותי. כבר קיוויתי שמצאתי את תרופת הפלא ופתאום מתברר שקריאת התהילים רק עשתה יותר גרוע. היא אומנם עזרה לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל לא עם הנינג'וטסו, ומבחינתי להיות נינג'ה זה היה כל מה שרציתי אי פעם".

"בשלב זה כבר הייתי בן 17 בערך. בסוף כתה י"א עזבתי את בית הספר כי רציתי להשקיע יותר באמונות הלחימה. החלטתי לנסות לחזור לבקר בבית הספר, למקום שממנו צמחתי. חשבתי אולי ביקור כזה ופגישה עם חברים מפעם, יעזרו לי להחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי. אני מגיע למקום ורואה את אחד החברים הטובים שלי מהעבר, עם כפה על הראש. לא הבנתי מה קשורה הכפה, ורק מאוחר יותר הבנתי שהוא חזר בתשובה.

"אני עדיין עולה במדרגות והחבר עם הכפה אומר לי בוא רגע, אני רוצה לספר לך משהו. לא הבנתי מה הוא רוצה בדיוק, אבל זרמתי אתו. כיבדתי אותו כחבר. ישבנו כמה חברים יחד והוא סיפר לנו סיפור על רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש. פתאום הרגשתי תחושה מאוד מוכרת. זו היתה התחושה שהרגשתי כשקראתי בתהילים. פתאום אני מרגיש משהו רוחני עצום. כאילו אני רואה את התרחשות הסיפור מול העיניים שלי, כאילו אני כבר מכיר את הסיפור, ומכיר את האור החיים הקדוש. אני נכנס לחוויה כזאת ושואל אותו, "תגיד לי, האור החיים הזה, הוא קשור לתהילים?". החבר שלי לא הבין מה קשור תהילים עכשיו, אבל אני לא מניח לו, זה קשור לתהילים, אני מרגיש שזה קשור לתהילים. בסדר, הוא הסכים איתי, זה שקשור לתהילים. מה אכפת לו?

"החבר ראה שאני ככה מתרגש, והחליט לשאול אותי: "אתה רוצה להניח תפילין". הסכמתי. ושוב אני מרגיש הרגשה מיוחדת כזאת. הלכתי יחד אתו, קנינו שווארמה, והוא נוטל ידיים ומראה לי איך ליטול ידיים ולברך לפני הארוחה. שאלתי אותו, גם זה קשור לתהילים? הוא אומר לי כן. אכלתי והוא אומר לי "עכשיו צריך לברך". אמרתי, בהחלט הגיוני שאחרי שאכלנו צריך להגיד למישהו תודה על האוכל. בירכתי, הנשמה שלי מתרוממת ואני מרגיש משהו מיוחד. הוא לקח אותי לבית הכנסת, זה היה בכפר יונה. כולם שם היו לבושים בבגדים רגילים, חולצות טריקו או מכופתרות, מכנסי ג'ינס וכדו'. רק אחד, השליח ציבור היה גבר חרדי עם לבוש חסידי. אני רואה אותו ככה עם חליפה שחורה ארוכה ואבנט חסידי קשור מעליה, ואני שואל את החבר שלי: "גם אצל הדתיים זה כמו באומנויות לחימה? למורה יש חגורה שחורה? החבר הרגיע אותי והסביר לי שאין קשר בכלל.

"הייתי מאוד נרגש, אבל הגיע הזמן לחזור הביתה. החבר אומר לי "אני מקווה שתמשיך עם זה", ואני עונה לו: "האמת אני עדיין לא מבין מה זה בדיוק, אבל אני מרגיש שאני נמצא כאן בעולם רק בשביל זה".

"הגעתי הביתה הורדתי את התפילין מהבוידעם שבו הן שכבו מאז הבר מצווה שלי. השגתי סידור תפלה והתחלתי להתפלל בלי לדעת מתי מתפללים ואיך מתפללים. הייתי מתפלל תפילה של שבת ביום שלישי, ובשבת אומר 'על הניסים' כמו בחנוכה. לא ידעתי כלום מהחיים שלי. יום אחד פגשתי גבר חרדי ברחוב, ניגשתי אליו לשאול אותו כמה שאלות, והוא קלט מיד שהנשמה שלי צמאה ליהדות. הוא הציע לי להצטרף ללימודים בישיבה, להיכנס לזה בצורה רצינית. לא היססתי אפילו לרגע. ידעתי שזה הייעוד שלי בעולם הזה, והשתוקקתי לדעת יותר וללמוד יותר.

"זה הסיפור שלי", מסיים ישי את המונולוג המרתק. "חיפשתי להחזיר לעצמי את הנינג'וטסו, אבל מצאתי משהו הרבה יותר חשוב – את היהדות".

CHIMUM

• ובכל זאת, גם היום כאדם חרדי לכל דבר ועניין, אתה עדיין מתעסק עם נינג'וטסו ואפילו מלמד מבוגרים ובני נוער את אומנות הלחימה הזאת?

"בהחלט. הנינג'וטסו לא רק שאינו סותר את התורה הקדושה, אלא הוא יכול גם לשמש כלי עזר ללימוד התורה אם מתעסקים אתו בצורה נכונה, ולוקחים את הדברים בפרופורציה. יש לא מעט אברכים שלומדים יותר טוב בכולל, בזכות זה שהם עברו אצלי אימונים ולמדו לחדד את יכולת הריכוז שלהם. ילדים רבים מצליחים יותר בתלמודי התורה והישיבות, אחרי שעברו אימונים במשך תקופה וקיבלו ביטחון עצמי ושליטה עצמית. אני מלמד הרבה, יש לי קבוצות לילדים, לנערים ולמבוגרים. אבל אנחנו לא לומדים להיות אכזרי, אלא להתגונן מפני אכזרים. אנחנו לומדים איך לשלוט, איך להיות מוכן לסכנה, איך להגיב במהירות לכל התרחשות. האומנות היא אותה אומנות, אבל הלימוד הוא על פי דרך היהדות, עם אמונה וביטחון בה' יתברך.

YELADIM1

• יש איזה תרגיל שאתה יכול להעביר לנו ככה במילים, לעזור לקורא להתמודד עם האיום הביטחוני כשבכל פינה עלול להמתין ערבי עם סכין?

"לחימה צריך ללמוד בפועל. אי אפשר ללמד אותה באמצעות מילים, מבלי להדגים ולהמחיש. אבל אני כן יכול לומר לקוראים שמי שרוצה להיות מוכן ברמה טובה צריך קודם כל להיות תמיד בכוננות. אם יש חשש מפיגועי דריסה, אדם חכם יעמוד מאחורי התחנה או מאחורי גדר וכדו', ולא יהפוך את עצמו טרף קל למחבלים, במיוחד אם הוא באזור מועד לסכנה.

"במקרה שקופץ עליך מחבל עם סכין, הדבר הכי חשוב זה לשמור על ריכוז, לא לתת לפחד להשתלט עליך ולשתק אותך. צריך לדעת שגם אם יש לו סכין ביד זה לא הופך אותו לכל יכול. אפשר להכות בו בחזרה, ואפילו לתפוס לו את הסכין ביד חשופה. גם אם זה יחתוך לך חתכים עמוקים באצבעות, הנזק הזה הוא מזערי לעומת מה שהמחבל עלול לעשות אם לא יתפסו לו את הסכין מהיד. בעיטה לבטן או למקומות רגישים אחרים יכולה גם היא לעזור מאוד במקרה כזה".

YELADIM

אתר נינג'וטסו:
http://ninjutsu-israel.co.il/

מכללת 'רבדים':
http://revadimacademy.com/

 

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.