יעקב לוסטיג
מחלת הצליאק היא מחלה כרונית. היא לא מסוכנת ולא גורמת למוות חלילה, בתנאי שהחולה יודע לכבד את דרישות המחלה: להימנע לחלוטין מאכילת גלוטן.
במשך כל השנה זה קשה מאוד. חולי הצליאק, וכך גם בעלי רגישויות לגלוטן שאינם סובלים דווקא ממחלת הצליאק, מתמודדים עם קושי לא קטן. הם לא יכולים להכניס לפיהם שום דבר לפני שבדקו בשבע עיניים את הרכיבים שהוא כולל. אם יש להם ספק קל שבקלים שאולי המוצר מכיל מעט גלוטן – הם נאלצים לוותר עליו.
אבל כשמגיע ליל הסדר הקושי גדל שבעתיים.
הם יושבים יחד עם כל המשפחה ורואים את כולם מקיימים בהידור את מצוות אכילת מצה. רק הם נאלצים להתנזר ממצווה העיקרית של ליל הסדר, ונמנעים מלאכול מצה!
אז מה עושים?
קודם כל הם יכולים להדר במצווה אחרת, עיקרית לא פחות: מצוות סיפור יציאת מצרים (להכניס לינק לפוסט שכתבתי בנושא "לספר סיפור ולקיים מצווה").
מעבר למצוות סיפור יציאת מצרים יש עוד מצוות בליל הסדר: אכילת מרור שהיא מצווה מהתורה, שתיית ארבע כוסות שהיא מצווה שתיקנו חכמנו זיכרונם לברכה, אכילת הכרפס, אמירת ההלל ועוד.
אבל יש עוד מצווה שהם יכולים לקיים בפסח: מצוות אכילת מצה.
לא. אנחנו לא מתכוונים לומר חלילה שחולי הצליאק צריכים לאכול מצה (בשנים האחרונות פיתחו מיני דגן שאין בהם גלוטן, וייצרו מצות שגם חולי הצליאק יכולים לאכול, שווה לבדוק את זה). חלילה וחס! מי שהמצה מסוכנת לבריאותו אסור לו לאכול מצה.
אז איך הוא יכול לקיים את מצוות אכילת מצה? הטו אוזנכם ושמעו אלי:
אומרים חכמנו זיכרונם לברכה בתלמוד הבבלי: חישב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשאה.
כלומר: אם אדם מאוד מאוד רוצה לקיים מצוה, אבל הוא לא יכול מסיבות שאינן תלויות בו, ואפילו אם הוא מאוד מאוד ירצה הוא לא יכול לקיים את אותה המצווה, הקדוש ברוך הוא מחשיב לו את זה כאילו שהוא קיים את המצווה.
אז הנה לכם, חולי הצליאק, כל מה שאתם צריכים זה לרצות. אם אתם רוצים מאוד לאכול מצה, אבל אתם אנוסים, אתם לא יכולים לאכול מצה כי זה מסוכן לבריאותכם, אל דאגה, הקדוש ברוך הוא כבר מחשיב לכם את הרצון כאילו מימשתם אותו בפועל, וכאילו אכלתם מצה בליל הסדר.