2/21

לרב פינקל היו 10,000 תלמידים. לא תאמינו מה הוא ענה לילד בן 7 שביקש ללמוד איתו "לימוד משותף אישי ויומיומי"

פרופיל מרתק ומצמרר על הנהגותיו וחייו של הגאון הצדיק רבי נתן צבי פינקל ז"ל ראש ישיבת מיר

הרב פינקל עמד בראש ישיבת מיר בה לומדים אלפי בחורי ישיבות ואברכים, והיא נחשבת לאחת מהישיבות הגדולות והאיכותיות בארץ, אחד המאפיינים הייחודיים שלה היא הכמות הגדולה של תושבי חו"ל הבאים במיוחד מרחבי העולם כדי ללמוד בה.

להחזיק ישיבה בסדר גודל כזה דרושים מאמצים כבירים, כדי להביא לתלמידים את כל מה שהם צריכים. את מוסרי השיעורים הטובים ביותר, חדרי פנימייה מאובזרים ונוחים, כלכלה, מזון וכל שאר ההצטרכויות, והכל בשביל שיוכלו הבחורים לשבת וללמוד בנחת… כאשר על כל צרכי הישיבה פיקד הרב פינקל וכל זאת למרות היותו חולה שנים רבות במחלה שהקשתה עליו מאוד את התפקוד ביום יום, בהתניידות ממקום למקום וקשיים נוספים.

בספר 'ובכל נפשך' מופיעים סיפורים מיוחדים ומעוררי תדהמה על הרב פינקל:
באחד הסיפורים מצויין שהיתה לו לרב פינקל הנאה צרופה ומיוחדת לשמח את הזולת, ולהקנות לו הרגשה טובה. לדוגמא, מצוי היה שנזדמנו לביתו או לסוכתו שני מבקרים שהכירו היטב אחד את השני, ולמרות זאת היה מציג את הנכנס לפני רעהו או לפני כל היושבים, ושואלם האם אתם מכירים את הרב פלוני אלמוני, ונהנה מאוד לשמוע מהיושבים שבחים אחד על השני.
סיפר הגאון רבי מיכל זילבר, שפעם ראה אותו הרב פינקל ברחוב העיר, בצידו השני של הכביש, כשהוא צועד לקראתו, ולמרות חולשתו הגדולה ומחלתו הטריח עצמו, וחצה את הכביש לדבר איתו. הוא היה בטוח שהרב פינקל רוצה לדבר איתו משהו דחוף, אם הוא כל כך טורח… כשהגיע אמר לו "רק רציתי לומר לך שהנכד שלך שלומד בישיבה הוא תלמיד מצויין, ועולה ומתעלה כל הזמן"
לא אחת כשהיה מסדר קידושין, נאלץ ללכת מיד לאחר החופה כדי להספיק לסדר קידושין בחתונה נוספת, לפעמים בעיר אחרת. כמה פעמים קרה שלבעל השמחה היה אכפת, שהרב ישוב לשמוח איתו בהמשך הערב. והרב פינקל שהיה חולה וחלוש, ונדרש ממנו מאמץ רב מאוד להתנייד ממקום למקום, בכל אופן השתדל לחזור, למרות שהיה מחוסר כח לגמרי, והיה תמיד אומר בפשיטות "הרי בעל השמחה ביקש, ומן הסתם ישמח שנחזור לכן נעשה מאמצים גדולים לחזור"…

אחד מבוגרי הישיבה סיפר, שנצרך פעם להמלצות מגדולי ישראל שיכתבו בהמלצה שהם מכירים אותו וכך יוכלו אנשים לעזור לו. הוא ביקש מרבותיו ונענה. וכשביקש מהרב פינקל המלצה, עשה זאת בלב כבד, ביודעו עד כמה הרב עסוק בניהול הרוחני והגשמי של ממלכת התורה, ואין לו הזמן להתעסק בעניינים מסוג זה, אולם היות והדבר נצרך לו ביקש. לבסוף נהג איתו הרב כאדם שיש לו את כל הזמן שבעולם, הוא ישב מיד וכתב לו טיוטה, הראה לו ושאלו האם הנוסח מתאים לצרכיו, והאם יש לו הערה מסויימת על הנכתב, רק כשהתברר לו שהכל מוצא חן בעיניו, התיישב לכתוב את המכתב.
בדומה לסיפור הזה, סיפרו כמה אנשים שכאשר ביקשו מהרב שיפעיל את השפעתו במקומות שונים, אם ראה שהוא אכן יכול לעזור, עשה זאת תיכף ומיד בלי דחיות, באומרו, "הנה הטלפון תתקשר למי שברצונך שאדבר עמו ואעשה זאת מיד".

 

נתינה ללא גבולות
כח הנתינה שלו היה ללא גבולות. ילד בן שבע שהחל ללמוד חומש בתלמוד תורה, ביקש מאביו שברצונו ללמוד בחברותא עם הרב. האב התבייש לבקש כזה דבר ואמר לבנו שיכתוב מכתב לראש הישיבה, והוא אכן עשה זאת. הוא כתב שהיות והחל עתה ללמוד חומש בראשית בתלמוד תורה, הוא מבקש ללמוד בחברותא עם ראש הישיבה… רבינו קיבל את המכתב, ומיד נטל עטו ורשם על המכתב שלש מילים – 'נלמד בחברותא, להתראות…'. ואכן, יומיים לאחר מכן כשהגיעה השבת לאחר סעודת שבת, דפק הילד בביתו, הרבנית פתחה וקיבלה את פניו, והרב למד איתו בחברותא כבקשתו, כך למדו כמה שבתות…
אחד התלמידים נכנס לבקר את הרב עם בנו, באותה שעה שכב הרב על הספה חלוש ומיוסר. שאל הבן את אביו למה ראש הישיבה שוכב על הספה. מששמע זאת הרב, מיד אזר את כוחו והתיישב, חייך ואמר לילד: "הנה אני יושב!"…

בליל שבת בעת שעברו לפניו לאמירת 'שבת שלום' בישיבת מיר שבעיר מודיעין עילית, אמר ילד קטן לאבא שלו: "תראה איך שראש הישיבה אוהב אותי, עד כמה הוא שמח שבאתי להגיד לו 'שבת שלום', כי לבחורים הוא לא נותן יד, ורק לילדים הוא נותן יד"… פעם נכנס אליו ילד בחול המועד וביקש ממנו ברכה, אמר לו הרב בענוותנותו: "תברך אתה אותי", הילד לא הבין חכמות ובירך את הרב בתמימות: "שראש הישיבה יהיה תלמיד חכם וצדיק גדול", הרב שמח וענה "אמן" בקול גדול. הרב שמח, והילד שמח עוד יותר, הוא נתן לראש ישיבה ברכה והוא ענה אמן…

חומל על אביונים
למרות עיסוקיו הרבים, מסירותו וחסדיו העצומים עם בני הישיבה, היה מקדיש מזמנו עבור אנשים שנזקקו לכך, נתקיימו בו דברי המשנה "כל הלומד על מנת לעשות, מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".

אנשים מסכנים וחלכאים היו מגיעים לפרוק את מועקותיהם. ויכול היה לשבת שעות ארוכות, לשמוע בתשומת לב ובהקשבה את דבריו של אדם שבור, ואף כאשר לפעמים ברור היה שמדובר באדם שלא יכול היה לעזור לו במצבו, והעזרה היא עצם הסבלנות לשבת ולשמוע את אשר על ליבו, גם אז ישב ושמע עד שהלה סיים את דבריו, כשהוא משרה אווירה של רוגע והנאה מביקורו. לא אחת שאל אותו אם הוא מעוניין בשתיה קרה או חמה, וניגש להביא לו. אולם בו ברגע שהלה סיים ויצא מפתח הבית שמח וטוב לב, נשאב הרב פינקל בחזרה אל הלימוד.

פעם בעיצומה של שמחה, החל אדם שאינו בריא בנפשו לדרוש. דרשתו התארכה והתארכה וכמובן שאף אחד לא האזין לדבריו. אך הרב פינקל היה היחיד שישב בכובד ראש והקשיב ל'דרשה'. ולאחר שהלה סיים אף ניגש להודות לו על דבריו.

פעם הגיע אליו גר צדק לאחר שהתגייר. וקירב אותו מאד ואמר לו: "מהיום אני האבא והאמא שלך".

לשם מה נבראו השכנים?
ביתו של הרב פינקל היה מוקד להכנסת אורחים. פעמים רבות ישנו בחורים מהישיבה בבית, לפעמים תקופות קצרות ולפעמים תקופות יותר ארוכות. אחד התלמידים שעשה עליה לארץ ישראל והגיע עם כל משפחתו מארה"ב תוך כדי קשיים רבים ובהקרבה מיוחדת של אשתו, נכנס אליו עם רעייתו להגיד שלום. הרב שיבח מאד את הקרבתם לבא ארצה, וברצותו לגרום להם הרגשה נעימה, וביודעו שאין להם קרובים בארץ, אמר להם שביתו פתוח בפניהם תמיד, ואם פעם יחסר להם משהו, אפילו כוס סוכר שיבואו לביתו.

תלמיד אחר שמוצאו מחו"ל סיפר פעם לרב, שהם סובלים מבדידות היות וכל משפחתם וידידיהם מתגוררים בחו"ל. ענה לו הרב בפשטות: "אנחנו נהיה חברים שלכם!".

פעם כשחזר בשבת בבוקר מהתפילה ומסדרי לימודו בישיבה, פגש את אחד מתלמידי הישיבה, תושב חו"ל, שגר לא הרחק מביתו. לאחר שבירכו בברכת 'שבת שלום', שאלו היכן הוא אוכל את סעודת השבת, ענה התלמיד: "בבית". הרב בחושיו המחודדים נראה שהוא הבחין שמשהו בתשובתו לא ברור, וחזר ושאל שוב ואז סיפר התלמיד שפלטת השבת עליה היה ה'חמין' לסעודת הבוקר, כבתה. ולכן יאכלו את סעודת שבת בלי 'חמין'. מיד ביקשו הרב ללכת לביתו ולקרוא לרעייתו לסעוד על שולחנו את סעודת שבת בבוקר. אמר לו התלמיד שהוא מעריך שאשתו תסרב להזמנה, שכן תחוש יראת כבוד לסעוד בבית ראש הישיבה, אולם הרב פינקל לא הבין ואמר לו: "לשם מה ברא הקדוש ברוך הוא שכנים?".

גיסו של הרב פינקל סיפר, שפעם הוצרך לטוס לארה"ב וילדיו נשארו בבית הרב, וסיפרו הילדים שכשחזר מהישיבה, רצה לשמחם ולתת להם להרגיש בבית, עשה להם מעגל ורקד ושר איתם.

לא רק לבני הישיבה היה הבית מוקד של חסד, אלא גם לאנשים שאינם קשורים לישיבה. בנות בעלות תשובה מסמינר לעולי רוסיה היו קבועות על שולחנו, לכמה מהן דאג ואף השיאן עם בני תורה. במשך השנים אירעו כמה פעמים שילדים שלא היה להם היכן לשהות, התגוררו בביתו תקופות ממושכות. היה מוסד בירושלים, שכמה פעמים בנות שלא מצאו את מקומן בפנימיה באו לביתו, שם הן זכו ליחס חם.

אגב, פעם הזמין את אחד מבני הישיבה לסעוד על שולחנו. במהלך הסעודה הבחין שאותו תלמיד לא אוכל, כנראה מחמת בושה. פנה אליו הרב פינקל וסיפר לו שאצל חמיו אירע פעם שהתארח יהודי, והנה הוא מבחין שאינו אוכל עם כולם. וגם כשהאיצו בו בעדינות לא אכל. הבין חמיו שאותו יהודי מגיע ממחוזות עם מנהגי אכילה שונים ממקומותינו, הניח המזלג והסכין בצד והחל אוכל בידיו, רק אז החל אותו יהודי לאכול. סיים הרב פינקל את סיפורו ואמר לו: "אצלך הרי אין לי צורך לאכול ביד, כדי שתאכל!"

(מתוך הספר 'ובכל נפשך')

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.