1/20

למורה שלי קוראים: מטריה

 כמה כספים שילמתי בחיי על מטריות. כמה אמון עוור תליתי במוכר. כמה נדפקתי. כמה נשברתי

מאת: יסכה בנדיקט

 

בשביל ללכת ברחוב עם מטריה צריך כמה תנאים: גשם, יד פנויה, העדר רוח, ובעיקר יכולת להכנע.

מי אמור להכנע? המטריה, דבר ראשון. אני, דבר שני.

להכנע לכך שלפעמים למרות הכל היא נשברת. כמה שילמתי עליה והיא מתגלגלת מעוקמת ברזלים חשופים בשולי הכבישים הנוצצים מהגשם.

הבטיחו לי סיליקון. הבטיחו לי עמידות. הבטיחו לי שהיא תהיה מאלה שלא נכנעו.

להיות מאלה שלא נכנעים זה סיפור לא פשוט. לא מתכופפים בפני המציאות. בפני העובדה שלמרות כל השנים שעברנו והנסיון שרכשנו והאישיות שעיצבנו אנחנו בסוף חוזרים לאותה נקודה. לאותה קטנות. לאותה משבצת של ילדה קטנה שרוקעת ברגליים כשמשהו לא הולך כמו שהיא רצתה ויוצאת לשביתה איטלקית ללא תאריך חזרה.

בשביל לחזור הביתה עם השרידים הרטובים של המטריה צריך כמה תנאים: אמונה. השלמה. הכנעה.

כמה כספים שילמתי בחיי על מטריות. כמה אמון עוור תליתי במוכר. כמה נדפקתי. כמה נשברתי. כמה שוב אני מגלה שהחיים הם ימי שמש וימי גשם. עליות וגם ירידות. שנאה ואהבה. ורק נזהר שלא ייאוש.

למרבה הפלא, כשמסתכלים על החיים ולא על המטריה, על כל מה שמתנפץ לנו ברגע קטן כמו מעולם לא היינו שנות אור טובים יותר. כל ההבטחות. כל האמונה. המילים היפות. ההודיה. הנתינה שנגוזה בעשן והותירה אותי גוש אנוכי חסר יכולת להבחין בקיומו של הזולת.

כשיושבים שם, ברגע שאחרי ההתרסקות, בשולי הכביש הרטוב ועמנו שברי גאוותנו היצוקה, אפשר לזכות ולהבין את האמת הכי אמיתית של החיים.

המטרה של המטריה היא להשבר. התכלית של העליות שלנו הם שנרד שוב לתהומות עמוקים יותר.

יש שטועים לחשוב כי המטרה של הירידות היא העליה שבעקבותיהם. בדיוק הפוך.

כל בר דעת יודע שזמני דמעות הם זריעה. שלילות תפילות הם הבניין ולא הימים המוארים שבעקבותיהם.

המטרה היא שנרד. נצלול אל עומקים חדשים ונבנה מהם עוד משהו טוב. עוד שיעור. עוד קנין. עוד רבוי כבוד ה' בעולם.

כל פעם כשאת מסיימת ערב ומרגישה את כל הענן השחור שדבק היום אל הקירות ואל המקום הכי עמוק בתוכך- תדעי שאת חייל שנשלח עכשיו לעזה לעשות שם משימה גדולה.

כשהוא יגמור יתנו לו לנוח כדי שיהיה לו כח להכנס שוב אל החזית ולהוציא משם עוד חייל שנחטף בשבי.

כל מטריה שנשברה- סימן הוא שהגיע הזמן למטריה גדולה יותר. יפה יותר. חזקה יותר.

אפשר לדמות אותנו לגוזלים קטנים בתוך קליפה עבה.

כשאת מרגישה משהו נשבר- תדעי שזו קליפה. תדעי שזו לידה של משהו חדש. תדעי שזו הדרך של ה' לגדל אותך ולתת לך אוצרות מתוקים שלא חלמת.

אלא אם כן נופלים לייאוש. מקטרים. מתנגדים. מתחילים להתגעגע לכל המטריות שנשברו ולא מבינים שזה בסך הכל סימן שמטריה חדשה ויפה יותר בדרך.

אם ה' סוגר לך דלת זה סימן שגדלת. טיפה אמונה ותראי את האולם החדש שיפתח לך.

אבל זה בתנאי אחד.

שתזכרי חזק שהמטרה של ה' זה לתת. לא לקחת. לגדל ולא להקטין. לחזק ולא להחליש.

אם את נחלשת או מתקטנת או יורדת- תעצרי בצד לבירור דחוף. משהו בך לא מכוון נכון. וכשמשהו לא מכוון נכון השפע נעצר. ה' מרחם עלינו כל כך שהוא לא מוותר על אף יהודי- שיחיה מתוך תחושת אהבה. מתוך המקום הכי עמוק ומתוק שיש- ילד קטן שמרגיש איך אבא רוצה רק לפנק אותו. לתת. לגדל. לאהוב.

כמה סוגים של מטריות דחוסות בדוכנים: מתקפלות וחסינות. יציקה אחת ושברי ברזלים. חלקות או מצוירות.

כמה סוגי צמתים אופפים כל יהודיה שפוסעת השבילי החיים. כל יהודי שונה מחברו כמו טיפה של גשם. אין עוד מי בעולם שמרגיש כמוני בדיוק. חושב כמוני. אוהב כמוני. כועס כמוני.

אבל לא משנה מי את. איפה נולדת. מה עבר עלייך בחיים וכמה עמוק המינוס בבנק או גבוה הפחד. כמה רחוק היעד וכמה קרוב  הבלבול.

אם נשברה לך מטריה, תזכרי חזק: ה' מכין לך מטריה חדשה וגדולה יותר.

ה' הטוב רוצה שתגדלי.

אבל זה יקרה בתנאי שלא תרוצי ברחובות ותאספי שברים. רק אם לא תלחמי במה שקורה. רק אם תרכיני ראש בהודיה ותסכימי להשאר בינתיים רטובה בגשם. אז יקרה משהו טוב.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.