1/35

לדרוס את אבא פעמיים

האמת? הרעיון צמרר אותי. באתי מבית מסורתי והיה לי קשה לחשוב על עבודה בשבת. אחרי כמה שיחות רציניות עם מנהל הבנק החלטתי שאין מנוס, והתחלתי לעבוד בשבת,

 

הסיפור שלי מזעזע, ולא רק משום שיש לו סוף טראגי.

אני בן 45, גר בירושלים ועובד לפרנסתי כנהג מונית.

גדלתי בשכונת עוני ולמדתי בביה"ס של החיים. הוריי אנשים מסורתיים – לא מערבבים בשר וחלב ולא מחללים שבת.

כילד למשפחה קשת יום, את זמני העברתי ברחובות, מחפש תעסוקה ואוכל. בהיותי בן עשר ניסיתי את מזלי כעוזר לחנווני, בתחילה צחק עליי בעל המכולת ואמר לי בחביבות "ילד, לך לבית הספר". לבית הספר לא הלכתי, והמוכר שראה בעקשנותי וברעבוני הסכים שאעזור לו. תמורת כל יום עבודה הוא נתן לי שוקו, לחמנייה, קופסת סרדינים וחמישה עשר שקלים. הייתי חסכן, ואת הכסף החבאתי במקום מסתור כלשהו, אך כעבור כמה חודשים נפתחה מול המכולת צרכניה גדולה וזולה. בעל המכולת נאלץ לסגור, ומצאתי את עצמי מפוטר. כאן החלה הקריירה שלי.

ניסיתי לחפש לעצמי משרות אחרות, כך נדדתי מעבודה כנער שליחויות, מוכר פרחים בכניסה לעיר ביום שישי, עובר דרך מחלקת תברואה של העירייה וניקיון חדרי מדרגות, כאשר כל עבודה גרועה מקודמתה. כאמור, נהגתי בחסכנות, ובגיל 18 הוצאתי רישיון נהיגה. בהתחלה אהבתי כמו כל הצעירים את הנהיגה על אופנוע, ואכן שימשתי כמשלוחן פיצה, עד שנמאס לי. קניתי מכספי החסכונות מונית, ואז הרגשתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. הרווחתי די בשביל ההוצאות השוטפות, ולא מעבר לכך.

בגיל 25 התחתנתי, ואחרי שנה וחצי נולדה בתנו הבכורה. ההוצאות גדלו, ובקושי רב הגענו לאמצע החודש, שלא לדבר על סוף החודש. המשכנו לסחוב יום אחר יום. בינתיים נולדו עוד שני ילדים, והחור בבנק הלך והעמיק. היה לי דוד עשיר שנקלע לקשיים, לקח הלוואות ולא עמד בנטל, עד שיום אחד מצא את עצמו מפונה מדירתו לבית החולים, בגלל הנושים, בעקבות שבץ לב שבו לקה. כשארע המקרה נדרתי לעצמי שאני הלוואות לא לוקח, בשום מצב!

מכיוון שהחלטתי היתה כה נחושה, נאלצתי לחפש אחר הכנסה גדולה יותר, כדי לכסות את הבור בבנק. יום שישי אחד, סמוך לכניסת שבת, בדיוק כאשר החניתי את המונית סמוך לבית, עלה ונצנץ בי הרעיון. איך לא חשבתי עליו עד עכשיו?

האמת? הרעיון צמרר אותי. כאמור, באתי מבית מסורתי והיה לי קשה לחשוב על הרעיון של עבודה בשבת. דחיתי את הרעיון על הסף אך הוא המשיך לקנן בי, מבלי להרפות. אחרי כמה שיחות רציניות עם מנהל הבנק החלטתי שאין מנוס, והחלתי לעבוד בשבת. אך לא בלי נקיפות מצפון.

הרווחתי יפה מאוד, ואחרי שנסגר החור בבנק התחלנו לשים כסף בצד. לא ספרתי למשפחתי על התפנית כדי לא לצער את אבי. החיים המשיכו בשגרתם, ואני כבר התרגלתי לרעיון של עבודה בשבת.

והנה, יום ראשון אחד, לאחר אחת מאותן שבתות רווחיות, אני מתעורר, ומרגיש כאב חד ועמוק מפלח בי. אמרתי לעצמי זה יירגע! אבל זה לא. מי שהרגיש פעם כאבי שיניים בעוצמה גבוהה כך כל, יבין ודאי למה אני מתכוון. הכאב לא הרפה ורק הלך והחריף מרגע לרגע. נטלתי כדור אופטלגין, וכאשר גם זה לא הקל על הכאבים, רצתי לרופא השיניים.

"תגיד, כמה זמן כבר כואב לך?" שאל הרופא. "שעתיים".

הרופא עיקם את האף, נתן לי זריקת הרגעה, התיישב לידי ואמר "תקשיב, לא יכול להיות שרק שעתיים זה כואב לך! התפתחה לך שם דלקת רצינית שמצריכה טיפול רציני. אם לא תטפל בה היום, מחר היא תגיע לעיניים, והדרך משם למוח לא ארוכה. השאלה היא האם תרצה את הטיפול שלנו". הוא הפסיק לרגע ואחר הוסיף "הטיפול כרוך בתשלום משמעותי".

הסכום שבו נקב הרופא היה אכן גדול מאוד, ולמען האמת, זה היה בדיוק הסכום שאותו צברתי בתכנית החיסכון מכספי השבת. את הטיפול עברתי בלית ברירה, מתעקש שלא להבין את הרמז שנשלח אלי משמיים. בהמשך שכחתי את כאבי השיניים, ולא זנחתי את העבודה בשבת

לאחר תקופת מה עלה יום אחד על המונית שלי צעיר חרדי. התפתחה בינינו שיחה נעימה, וכשהצעיר הבין שאני מחלל את השבת, הוא החוויר והתכנס בשתיקה מביכה. לאחר רגע הוא קפץ וזעק- "אתה… אתה דורס את אבא שלי! תעצור!". עצרתי מיד והסתובבתי אחורה. לא ראיתי נפש חיה, הבטתי בו בזעם כבוש "שום אבא שלך ושום דורס, תגיד, אתה משוגע?".

הוא הניח יד על הכתף שלי. "הקדוש ברוך הוא – אבא שלי, אבא שלך – לא מרשה לעבוד בשבת, ובזה שאתה כן נוסע, אתה דורס אותו!", אמר בכאב עמוק וירד מהמונית.

* * *

חודשיים עברו מאז אותו מאורע, ואני בשלי ובשגרת שבתותיי. כאשר הייתי עובר בשבת בשכונות החרדיות ראיתי אנשים מסובבים ראשיהם בצער עמוק ואמיתי.

בשבת אחת נזדמנה לי נסיעה לשכונת ילדותי. לבי החסיר פעימה. התביישתי, ובכל זאת נסעתי, מנסה להתעלם מהמבטים הנדהמים ששלחו לעברי השכנים הוותיקים. הורדתי את הלקוח ועשיתי פרסה.

רגע מאוחר מדי קלטתי את שהתרחש. בלי לשים לב, עליתי עם המונית על גוף כלשהו. בלמתי מיד וירדתי מהמונית. המחזה היה מחריד: אדם מבוגר היה שרוע על מעבר החצייה כשמקלו זרוק לצדו. השתופפתי לעברו. לא הצלחתי לראות כלום, רק שמעתי באוזני זעקה נוראה שהמשיכה להדהד בראשי, באוזניי, בכל גופי, גם כאשר הובהלתי באמבולנס עקב ההלם שתקף אותי. "א-ת-ה… אתה דורס את אבא שלך! ת-ע-צור!"

זה היה אבא שלי.

* * *

בזמן שאחיי ישבו שבעה, אני שהיתי במוסד סגור לחולי נפש. הייתי רץ בפרוזדורים של ביה"ח כשאני צועק "אתם דורסים את אבא שלי! תעצרו! שבת!". המון זמן נמשכו השיקום וההחלמה הנפשית שלי, ורק כעבור חצי שנה שוחררתי מהמוסד.

למרות הקושי הנפשי נאלצתי לחזור לעבודה, למונית.
כבר בנסיעה הראשונה הוא עלה. אם בתחילה התלבטתי האם זה הוא או לא, לאחר שנקב בכתובת – לא נותר לי ספק. "תשמע!", פניתי אליו, הוא הפנה את ראשו לעברי, מופתע

"אתה בטח זוכר אותי!" "אה… אולי, ז"א, תזכיר לי מי אתה?!". הזכרתי לו, לצעיר החרדי ההוא, וספרתי לו בדמעות מה שקרה אח"כ. הוא היה המום. רגע ארוך הוא שתק ואז שאל "תבוא איתי?"."לאן?" שאלתי בחשש. "אני הולך כעת לישיבה, ללמוד, תבוא איתי?".

"אני בא!" הכרזתי, עצרתי את המונית בפתח הישיבה ונכנסנו.

המראה שנגלה לעיני היה מדהים והוא שאב אותי לתוכו. ישבתי ליד אותו צעיר חביב ולמדנו יחד הלכות שבת.

* * *

לא מזמן שאל אותי ידיד "תגיד, מה פתאום יש לך שבת של דתיים. מה פתאום אתה לא עובד בשבת?" "אתה היית רוצה לדרוס את אבא שלך פעמיים?", שאלתי אותו בתגובה. הוא הביט בי, המום. "ל..לא!".

"אז, זהו, שגם אני לא"…

(אתר הידברות, בצי חזן)

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.