כשהילד החמוד שאל אותי אתה יהודי?"

הייתי אז עם רעמת תלתלים גדולה, חולצת טריקו, רחוק מכל סממן של יהודי דתי. אבל השאלה התמימה הזאת, פשוט זעזעה אותי סיפורו המרתק של דן קרן, שעשה מהפך בחיים וחזר בתשובה יחד עם רעייתו • מרתק!

אוהד אטינגר

לפני 17 שנים היה דן קרן רכז חברתי בקיבוץ חילוני בצפון ים המלח, היום הוא מנהל תלמוד תורה מצליח לילדים של חוזרים בתשובה, ביישוב חריש. סיפורו של קרן מפעים ומעורר השראה, ולכן בחרנו להביא אותו כאן באריכות, כפי שדן עצמו סיפר אותו:
גדלתי במשפחה חילונית רגילה. אבא רופא, אמא מורה, ילדות כמו כל ילד חילוני, מסלול רגיל של תעודת בגרות וכו'. בצבא הייתי ביחידה קרבית, בסיירת של הנחל, והמשכתי עוד שנה בתור קצין. אחרי הצבא עשיתי טיול לאפריקה כמה חודשים, ובהמשך אוניברסיטה – תואר ראשון.
אני חושב שבאמת במעבר שבין הצבא לאוניברסיטה התחילו ככה כל מיני שאלות של התבוננות, מה קורה פה, האם אני הולך להמשיך את מסלול הנמלים הידוע שבטח אחזור מהטיול, אוציא תואר, אמצא איזו אישה, אתחתן, עבודה, או משהו אחר?
היה איזה שהוא קול פנימי שהתחיל באמת רק לקנן, ממש בצורה הכי התחלתית, רק להעיז לשאול את השאלות. הבנתי שאני עומד להמשיך במסלול הידוע, אבל תהיתי מה התכלית. זה היה באמת מאד מאד ראשוני. ואחר כך משמים (אז עוד לא ידעתי שזה משמים), היו כל מיני אירועים על הדרך שבאמת הכווינו אותי למקום שאני נמצא בו היום.
יש לך איזה רגע כזה להגיד לנו שגרם לך לעשות את השינוי?
אני חושב שהיו באמת כמה נקודות שעשו איזה שהוא זעזוע פנימי. קשה להגיד ביום פלוני בשעה כזאת, חזרתי בתשובה. היו אירועים שגרמו לי לאיזה שהוא זעזוע פנימי.
אחד המקרים היה כשכבר התחלתי לחפש ולבדוק והגעתי לישוב בת עין, והתארחתי שם אצל משפחה שחוזרת בתשובה. אני כמובן במראה חילוני לגמרי, הייתי אז עם רעמת תלתלים גדולה, חולצת טריקו, סנדלים, רחוק מכל סממן של יהודי דתי. כשאני דופק בדלת, פותח לי את הדלת ילד חמוד בן שלוש או ארבע, עם פאות, עיניים חומות גדולות והשאלה הראשונה שהוא שואל אותי: "תגיד לי, אתה יהודי?"
השאלה התמימה הזאת, קשה להסביר כי זה לא משהו שכלי, פשוט זעזעה אותי. התחלתי להגיד לו מה זאת אומרת, ברור שאני יהודי, מה זה קשור שאין לי כיפה ואין לי זקן, אבל ברור שאני יהודי. כנראה שאחרי חמש עד עשר דקות של נאום אמא שלו אומרת לי "דן, הוא ילד בן ארבע, אני לא בטוחה שהוא לגמרי איתך, שחרר…"
זה היה ממש זעזוע שפתאום קלטתי שבעיני ילד יהודי שגדל בקדושה, אני נראה לו כמו איזה חייזר, כאילו מה זה הדבר הזה, ככה לא נראה יהודי. זה עשה לי טלטלה מאד מאד גדולה.
מפגש שני שהיה בהמשך הדרך, שזכיתי להגיע לאיזה שהוא כולל של בעלי תשובה בשם 'נתיב בינה' בירושלים, וגם בתחבולות, ה' יתברך עשה סיפורי השגחה מופלאים שהכרתי בזמנו מישהי מהעבר שכבר למדה שם בתור בת מדרשה, והיא הזמינה אותי רק שאני אבוא לבקר. אני כביכול בלי שום קשר לקדושה רק בהתעניינות מגיע, ואז היא עשתה לי תרגיל מפורסם. כמובן שהגעתי לשם בהתרסה, עם חולצה כתומה ושרוול שהדוסים האלו כאן לא יחשבו לעצמם שמי יודע מה… ונכנסתי לשם לשאול איפה היא. היא יוצאת ואומרת לי "תשמע דן אני בשיעור אולי תשב פה איזה חצי שעה כי יש פה איזה רב נחמד ואני חוזרת" תגידו מה, עשו אותנו אתמול? מה זה השטויות האלה?! לא מתאים לך עכשיו, אני אלך אני אבוא פעם אחרת. אבל היא: "תפסיק, אתה כבד, חצי שעה תשב תדבר איתו יהודי נחמד, עוד חצי שעה אצא ונדבר. אמרתי "טוב, את יודעת מה, בסדר".
התחלתי לדבר איתו והגעתי כמובן עם כל הסטריאוטיפים של החילונים, למה הדתיים לא מתגייסים ולמה הם פרזיטים וכו' וכו', והוא באיזה שהוא שלב ענה לי באמת תשובות של שכל והגיון אבל החומה עדין היתה חומה מבוצרת. וכמו במקרה הקודם שזה משהו שזה מעל השכל מה שחדר את החומה שבאיזה שהוא שלב הוא הוציא ספר שנקרא 'שאגת הדרקון', ספר שכתבה ניצולת שואה. הוא הקריא לי פסקה קטנה, בפסקה שם מסופר איך הנאצים ימח שמם וזכרם מכנסים את כל יהודי העיירה ליד בית הכנסת, זורקים את כל תשמישי הקדושה מבית הכנסת על הרצפה, וקצין S.S קורא ליהודי הכי פשוט, היא מתארת שם, שואב המים של העיירה, לא יודע צורת אות, לא יודע א' ב'.
שואב המים נעמד לפני הקצין, הוא אומר לו "יהודי חזיר, תרים את הספר תורה". אותו יהודי פשוט מרים את הספר תורה, והוא אומר לו "עכשיו אני רוצה שתקרע אותו לגזרים". היהודי הזה רק עומד מחבק את הספר תורה עם דמעות בעיניים, והנאצי ממשיך בצרחות "לא שמעת מה אמרתי לך, תקרע את הספר תורה הזה לגזרים או שאני יורה בך" והיהודי הזה פשוט בוכה ומחבק את הספר תורה והקצין הזה באמת יורה והורג אותו במקום.
אני זוכר שגם פה, כל מה שיצא מאותה שיחה עם הרב לא זכרתי כלום רק בראש התנגנה לי המנגינה, אמרתי, משהו פה אני לא מבין. אם הסיפור פה היה שהרב של העיירה עשה קידוש ה' הייתי יכול להבין, גם אז בשכל שלי שהוא עוד לא שכל של יהדות, תורה, קידוש ה' וכו'. אבל יהודי פשוט שהוא אפילו לא יודע קרוא וכתוב למה שהוא יסכים למסור את החיים שלו בשביל ספר תורה שהוא אפילו לא יודע לקרוא בו?!
זו גם הייתה חוויה שהלכה איתי הרבה מאד זמן. הבנתי ואמרתי לעצמי, שמע דן, יש משהו מסתורי, סוג של צופן, הלוואי ואני אזכה לפענח, אבל יש כאן משהו חזק, אנשים של פעם לא היו פחות חכמים מהיום, יש פה איזה משהו מסתורי ששווה לנסות לפענח אותו.
ואני חושב שזה היו שני אבני יסוד שאחר כך הובילו עוד מפגשים עם אותו רב באותה ישיבה והשאלות והתהיות הובילו והפכו אח"כ להיות יותר ברורות. הייתי אגוז לא פשוט, כי הייתי עובד הרבה עם השכל והרבה עם ההיגיון, אבל באיזה שהוא שלב, כשאדם מחפש באמת את האמת אז מראים לו משמים את האמת, ולאט לאט צעד אחר צעד.

גם היתה לי השגחה מאד מיוחדת עם אשתי של היום שנפגשנו כששנינו עוד היינו ככה בברורים, בצפון ים המלח באיזה שהוא קיבוץ, והיה כך הרבה מאד עניינים של השגחה מאד מופלאה וזכינו ככה לאט לאט להקים בית יהודי.
התהליך הזה ודאי כרוך בהרבה קשיים. במה זה מתבטא לדעתך?
אני חושב שהקשיים של כל מי שחוזר בתשובה מתחילים בצורה הכי פשוטה של "מה יגידו", כמעט בכל הרמות. זאת אומרת מה יגידו אלו שעבדתי אתם , החברים, מה יגידו ההורים, מה תגיד המשפחה. אני חושב שאם הייתי צריך להצביע על רגע מאד מאד קשה של התשובה בהתחלה זה היה בעצם אולי יום או יומיים אחרי החתונה. את החתונה עשינו בתמימות גדולה וכביכול נגד כל הסיכויים, הזמנו להקה של דתיים חוזרים בתשובה כדי שיהיה בקדושה ובהפרדה וסה"כ רוב הקהל בכלל לא היה בכיוון, אבל גרנו אז בקיבוץ בצפון ים המלח והייתי שם בתפקיד של רכז חברתי, כמובן לא דתי, טיולים וצחוקים עם החברה הבוגרים שם. אז איך אני עכשיו פתאום אחרי החתונה שם כיפה על הראש, בסדר, בחתונה ברור שהייתי עם כיפה, כיפה לבנה, יפה, אבל איך עכשיו אני חוזר לקיבוץ, לחברה שם, איך הם עכשיו רואים אותי עם כיפה?! ואת אשתי שהם הכירו שם בתור רכזת חברתית, היא עכשיו תהיה עם כיסוי ראש?!
אני זוכר אותי ואת אשתי יושבים בחדר אחרי החתונה ושואלים את עצמינו מה אנחנו עושים עכשיו?! איך יהיה לנו אומץ להיכנס עכשיו לחדר האוכל וכל הקיבוץ יסתכל עלינו ויראה שאני עם כיפה והיא עם כיסוי ראש?! איזו בושה!
פשוט חיזקנו זו את זה. אמרנו 'מה זאת אומרת איזו בושה, והרי אנחנו יודעים שזאת האמת'. עשינו כזאת כברת דרך בשביל להלחם על האמת ולבנות בית יהודי בקדושה. בסדר, אז יצחקו עלינו, אבל אנחנו יודעים שזאת האמת. וככה היה. אנחנו נכנסנו שם לחדר אוכל, אני עם כיפה והיא עם כיסוי ראש, כל העיניים של בערך מאתיים אנשים מופנות אלינו. דממה בחדר אוכל. אני ככה עם יד קצת רועדת אבל יודע שזה המעשה הנכון ניגש, הבאתי מראש יין משלי וכוס משלי כי ידעתי שקשה לסמוך על מה שקורה שם ועשיתי קידוש ופתאום אחד אחרי השני הגיעו והתיישבו לידנו, זה היה פשוט פלא פלאות.
אחד אומר לי "אתה יודע, סבא שלי היה רב גדול במרוקו" (הסיפורים הרגילים) אחת אומרת לאשתי "אצלינו גם, לא היינו דתיים אבל אבא שלי היה עושה קידוש בבית". היה שם באמת קידוש ה' מאד מאד גדול, וזה היה רגע מאד מאד קשה מצד האומץ לדעת שאם יש לך אמת, נכון, יכול להיות שיהיו ביזיונות, ויהיו. אבל תלך עם האמת הזאת ואל תפחד מ"מה יגידו".
איזה רגעים חקוקים בזיכרונך כרגעים הכי מרוממים, הכי ממלאים?
אני חושב שאם הייתי צריך לתאר שני רגעים כאלה שמאד מרוממים בתהליך של התשובה, השיא אני חושב, זה היה בחתונה שממש הרגשתי כמו שחז"ל אומרים שכשאדם מתחתן ממש מרגיש כמו בן מלך, הרגשתי כאילו כל החתונה אני פשוט מרחף, לא נמצא שם בכלל, ועוד פעם אני מזכיר שרב הנוכחים לא היו בכלל דתיים, לא ידעתי להגדיר את זה במילים אבל היום כשאני משחזר אחורה, פשוט שכינה שרתה עלי, כפשוטו, מצד המאור פנים, מצד הברכות שכולם קיבלו, מצד השמחה העצומה, ממש קיבלתי שם נשמה חדשה. ואני חושב שזה היה ממש רגע שיא שכל פעם שאני מנסה להיזכר אחורה ולהתחזק ולהרגיש ברגע שממש קיבלתי נשיקה מהקב"ה כפשוטו, זה היה ברגע של החתונה.
עוד נקודה שאני חושב שהיא מאד חיזקה אותי שאני נזכר בה, זה עם החברותא הראשון שלי לגמרא ואחד המשפטים שהוא אמר לי, (הוא עצמו בכלל לא זכר שהוא אמר לי את זה), אני יושב מול טקסט של גמרא בארמית, לא מבין כלום והוא בטוב טעם מתחיל להסביר לי מה קורה, איך אומרים, איפה רש"י, איפה תוספות. אז שיתפתי אותו באיזו שהיא מצוקה שהייתה לי אז עם ההורים, הם לא מבינים אותי, ויש ריבים, אז הוא אמר לי "דן, אל תשכח שאתה בפרס הגדול כבר זכית".
המשפט הפשוט הזה שהוא אמר לי, נכנס לי כל כך חזק ללב, וליווה אותי הרבה שנים בתשובה וחיזק אותי בכל המשברים שוודאי שיהיו כי תמיד יש עליות וירידות, וסה"כ זאת באמת טלטלה מאד גדולה לעבור מעולם אחד לעולם שונה אבל המשפט הזה כל הזמן הדהד לי. אמרתי לעצמי כל הזמן "דן, אל תשכח בפרס הגדול כבר זכית!".
זכיתי לדעת שיש בורא עולם, שיש תורה, שיש אמת, שאני יכול לחיות עם אישה בקדושה ולאהוב אותה והזוגיות רק תלך ותשתפר, וילדים מתוקים.
וזה באמת משפט שלכאורה נראה סתמי תוך כדי לימוד, אבל ליווה אותי כל כך הרבה שנים וחיזק אותי בשנות התשובה.

השבת הראשונה ששמרת, קומפלט עם כל ההלכות והתפילות, אתה יכול לספר על ההרגשות המיוחדות שהיו לך בשבת הזאת?
קשה לי להצביע על שבת מסוימת שבה שמרתי את הכל, כי אני חושב שבגלל שזה תהליך כל פעם התווסף עוד דבר קטן. אחת השבתות שאני נזכר בהן בחיוך היא שבת שבעצם אני ואשתי ממש בתחילת הדרך אמרנו רגע, אבל בעצם פעם לא היה חשמל, אז בעצם לא מתוך החומרות של גנרטור וכו' אמרנו טוב, אז בא נעשה כמו פעם ופשוט אני זוכר שבערב שבת אשתי הדליקה הרבה הרבה נרות בבית וככה עברה עלינו השבת לאור הרבה נרות בבית, והגיעו שכנים והסתכלו ופשוט לא הבינו מאיפה נפלנו, הכל בסדר, אולי נפל החשמל, ואמרנו לא, לא, פשוט רצינו שבת ככה כמו פעם.
זו היתה שבת שבמבט לאחור הייתה מאד מאד מיוחדת.

אני חושב שמפתח חשוב להצלחה שלנו בשמירת שבת זה שהתארחנו המון. התארחנו אצל משפחות דתיות וספגנו הרבה מהאווירה, זכינו להתבוננות איך נראה בית יהודי שהמסורת עברה אב לבנו, זמירות שבת, יחסים בין הבעל והאשה, הלכות. זאת הדרך שאני חושב שבשבילנו עבדה בצורה הכי טובה, פשוט שהייה, התבוננות וככה לרכוש על הדרך עוד ניגון, עוד מזמור, עוד הלכה.
הרקע שלך של אז וגם היום הוא מרשים. היום אתה עוסק בדברים חשובים וגם אז הצטיינת ועשית תואר וכו'. איך אתה מתאר את עצמך כדן של היום וכדן שלפני שבע עשרה שנה?
אני חושב שאם אני צריך כרגע להשוות בין דן של היום לדן שלפני חמש עשרה, שש עשרה שנה אז הייתי אומר את זה במשפט שאמרתי את זה אז בזמנו לאמא שלי כשהייתי בתחילת הדרך. אמא שלי הייתה בהיסטריה שחזרנו בתשובה, היתה בטוחה כמו שהתקשורת מספרת שעכשיו, כדבריה, "ימחקו לי את הדיסק" ואני אתנתק מהמשפחה. עשינו מאמצים מאד גדולים לשמר קשר עם המשפחה כי הבנו באמת שזו השקעה לעתיד, שלנכדים יהיו סבא וסבתא שישקיעו בהם ויכבדו אותם. כמובן שבשני הצדדים היו הרבה הרבה ויתורים, בהתייעצות עם רבנים שהעסק באמת ילך בצורה טובה.
אחד המשפטים שאמרתי אז לאמא שלי, שה' הוריד לי אז משמים: "אמא, תשמעי, את היהלום שיש בי זה את ואבא נתתם לי, כל מה שעכשיו אני עושה זה רק לנסות ללטש בזכות התורה את היהלום, זה הכל". אני חושב שזה באמת היה משפט קצר שמתאר את ההרגשה שלי של היום, שמצד המידות, מצד הטבעים יש לי הרבה הכרת הטוב להורים שלי לצורה שהם גידלו אותי שזה הביא למידות טובות, ליושר, להגינות, לכבד כל אדם. אבל אין ספק שכל המהלך של התשובה והמפגש עם התורה ועם הצדיקים, וכל המהלך של הקדושה ברור שזה ליטש אותי בצורה מאד מאד רצינית לעומת איך שהייתי פעם ואיך שאני היום".

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.