2/73

כן. לא. כן. לא. שני קולות נאבקים. מי יגבר?

שווה קריאה: הרגעים שאנחנו צריכים להתמודד באמת עם שני הקולות שלנו, הם המבחן האמיתי.

משה ויטמן

לקום, לא לקום. לקום, לא לקום…
ושוב, כמו בכל השבתות האחרונות, אני מוצא את עצמי מתלבט. נכון, כבר לפני חודש החלטתי סופית אבל… מצד אחד, זה לא שלא חשובה לי מאוד שמירת שבת וגם אני בעד שהבטחה צריך לקיים, מצד שני, ממש לא נעים מהחברים. בפעם השלישית ברציפות להיעדר? ומה יאמרו הדודים? מסכנים ההורים… ומצד שלישי, מה יקרה אם אשמור רק חצי מהשבת, כאילו רק מאחרי שאחזור מהבילוי?

***

השעון המעורר מעיר אותי בקולניות. אויש, אני כל כך עייף, איזה מעצבן לקום. אני בא ללחוץ על הנודניק ומחשבה מבליחה בי- רציתי להספיק להניח תפילין לפני שאני רץ לתחנה, מה יהיה? מצד שני, אני כל כך עייף, מחר זה לא יום מתאים יותר להתחיל עם קבלות חדשות? ובכלל, אני יכול להניח אותם כשאחזור ואז אולי גם אלך איתם לבית הכנסת, אז ללחוץ או לא ללחוץ? לא חבל להפסיד את התפילין? אבל אני עייף… לקום. לא לקום. לקום. לא לקום…

***

כולנו מכירים את ההתלבטויות הללו. הן מגיעות בדיוק בזמן הכי פגיע מבחינתנו, ברגע המכריע שאנו צריכים לבחור – לעשות או לא לעשות, ללכת על זה או לא, לשכוח רגע מהכול ופשוט לזרום או להתעקש… והלבטים האלו קשים, קשים מאוד וגם די מעצבנים. מה עושים? אי אפשר לדלג על הקטע המעצבן הזה בחיינו? למה זה כל כך מורכב?
בואו נכיר – רגעי הבחירה שלנו
אז זהו חבר'ה, ממש אי אפשר לדלג על זה ולא רק זה אלא שהרגעים הללו הם הרגעים הכי משמעותיים בחיינו. בואו נכיר מושג יהודי חדש – רגעי הבחירה שלנו.
לכל אחד מאיתנו, ברמת התקדמות ביהדות כלשהי (או גם בכל ערך מוסרי אחר שהחלטנו עליו) ולא משנה אם הוא צדיק הדור או רק עכשיו מגשש את דרכו, יש שלושה סוגים של החלטות: אלו שכבר קלים לו, אלו שגבוהים מרמתו בהרבה והסוג השלישי – אלו שמולם הוא מתמודד בהווה.
הקלים – אלו הם הדברים שכבר התרגלנו לקיים אותם, שכבר התחלנו לעשות אותם מזמן ושכחנו מהקושי, שלא דורשים מאיתנו ויתור או מאמץ ואנחנו די בקלות מוצאים את עצמנו מתמידים בהם ללא ירידה. דברים אלו כבר "מונחים בכיסנו". קחו לדוגמה את אלי, בחור צעיר וחביב, שכבר מהבית הוא מחונך ללכת כל שבת בבוקר לבית הכנסת. ההרגל הופך לטבע ובשביל אלי לקום מהמיטה בבוקר יום שבת ולצעוד לבית הכנסת, זו כבר לא התמודדות. הוא עושה זאת בלי לבטים.
מהצד השני נמצאים המעשים שעוד לא הגענו לרמה המתאימה להתמודד מולם, כמו למשל הנהגות גבוהות או פרטי הלכות שעוד רחוקים מאיתנו ובגלל זה גם איתם אנחנו לא מתמודדים בחיים. אין לנו התלבטויות, אין לנו התמודדות ואין לנו קושי או מצפון. הם פשוט לא נמצאים בחיינו.
הסוג השלישי – הוא הסוג איתו אנחנו מתמודדים. לסוג הזה קוראים בספרי חכמי המוסר "נקודת הבחירה".

לכל אדם קיימת נקודת בחירה שונה בהתאם לרמתו הרוחנית ולרמת התקדמותו בשמירת היהדות, ונקודה זו כוללת את כל המעשים בהם הוא צריך להפעיל שיקול דעת ולבחור. זה לא בא לבד, זה גם לא בא בקלות, הוא נדרש להתמודד עם קשיים, עם לבטים, עם ספקות, עם נפילות ועם חוסר חשק או כוח ולהחליט ברגע קטן אחד – לעשות או לא לעשות, להתעקש או לעזוב, להתמודד או לשכוח. זוהי נקודת הבחירה.
המבחן האמיתי של אלוקים
חברים, דווקא המעשים הללו העומדים בפתחו של כל אחת ואחד מאיתנו, בהתאם לרמתו הרוחנית, הם המעשים המכריעים. אותם הקדוש ברוך הוא מחפש, את הבחירה בהם הוא אוהב. ההחלטה שנקבל בהם היא קריטית – האם אני באמת בוחר באלוקים ומקריב עבורו את הרצון/החשק/התאווה האישית שלי, מצליח להתגבר ולוותר ולהמשיך להקפיד על רצונו של אלוקים, או שאני אמנם מחובר לאלוקים אבל כל זה מחזיק מעמד רק כשזה מסתדר לי בחיים. מהרגע שהסיפור מתחיל לדרוש ממני ויתורים כואבים ובאמת מעצבנים, אני לא שם…
הרגעים הללו הם רגעי המבחן האמיתיים. הם לא נובעים מבעיה בנו, הם נובעים מהמעלה שלנו, המעלה של העם הנבחר, שזכה להיות בוחר בחיים. ברגעים הללו עלינו לאסוף את כל כוחותינו ולומר לעצמנו – לא! אלו הם הרגעים הקשים, רגעי השליטה העצמית. אבל נזכור – רק אם נצלח את זה, נעמוד במבחן בכבוד!
בהצלחה!

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.