יום אבל לאומי של 2000 שנה !!

מדי שנה מתאבל עם ישראל ביום תשעה באב • איך עושים את זה בפועל? מה אסור לעשות? וגם: על מה בדיוק אנחנו מתאבלים?

יום אבל לאומי של 2000 שנה !!

יעקב לוסטיג

 

מספרים שפעם הסתובב הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה ברחובות העיר, וכשעבר ליד בית הכנסת של היהודים

שמע אותם בוכים ומקוננים בקול גדול. נבהל נפוליאון ומיהר לברר מה קרה לקהילה היהודית?

האם מישהו חשוב מהקהילה נפטר? או אולי הגויים רוצים לעשות בהם פוגרום בניגוד לחוק ולרוח האמנציפציה?

נכנס נפוליאון לבית הכנסת וביקש מהיהודים שיסבירו את עצמם. למה הם בוכים כל כך.

השיבו לו היהודים שהם בוכים על בית המקדש שנחרב. מתי זה קרה? הוא שאל, והם השיבו לו שלפני יותר מ-1,500 שנים.

התפעל נפוליאון מהיכולת של היהודים להצטער על משהו שאיבדו לפני דורות רבים ואמר:

"עם שאינו זוכר את העבר – אין לו עתיד".

**

תשעה באב הוא היום הכי עצוב בלוח השנה היהודי. כמעט אלפיים שנה כבר חלפו מאז חרב בית המקדש,

ובכל אנחנו ממאנים להתנחם. בכל שנה, כשמתקרב תשעה באב אנחנו מתחילים לנהוג במנהגי אבלות

במשך שלושה שבועות, ועם רדת הליל של ערב תשעה באב, אנחנו נכנסים לצום ממושך

שנמשך יותר מ-24 שעות, יושבים על הרצפה, מקוננים על חרבן בית המקדש, ובוכים על גורלו המר של עם ישראל.

אבל למה באמת?

למה אנחנו כל כך מתאבלים על חורבנו של בית המקדש אותו לא ראינו מעולם?

למה אנחנו מצטערים על טרגדיות שקרו לאבות אבותינו לפני אלפיים שנה?

ולמה בכלל צריך את בית המקדש? הרי אנחנו מסתדרים היטב גם בלעדיו…

כדי להבין את הנושא צריך להבין את כלל היסוד הבא: הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו

כדי שעם ישראל יקיימו מצוות ויעבדו אותו בלב שלם. הקשר בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא מגיע לשיא,

על ידי עבודת הקרבנות בבית המקדש. ההסבר לכך עמוק מאוד, והוא מבוסס על חכמת הקבלה,

אבל גם בלי להיכנס לעומק של הדברים, אנחנו צריכים לדעת ולהבין שבבית המקדש יכולנו

לעבוד את הקדוש ברוך הוא בצורה שאינה קיימת בעולם מאז נחרב בית המקדש.

בבית המקדש יכול היה כל אחד להרגיש את השראת השכינה. נעשו שם ניסים גלויים בכל יום ובכל רגע.

כך למשל היתה העזרה מלאה באנשים שעמדו בצפיפות ובדוחק גדול, אבל כשכרעו על ברכיהם והשתחוו לקדוש ברוך הוא,

נעשה נס ולכל אחד היה שטח פרטי של ארבע אמות על ארבע אמות (2 מטר על 2 מטר בערך).

כמו"כ עלה עמוד של עשן מהמזבח לשמים, וגם כשהיו רוחות עזות העשן לא זז ממקומות.

נס נוסף שהיה שם: מעולם לא הסריח בשר הקרבנות, גם אם עברו שעות ארוכות מהשחיטה ועד ההקרבה,

ומזג האוויר היה חם במיוחד. אף פעם לא נכנס זבוב לבית המקדש, למרות שהמזבח היה תחת

כיפת השמים ועל אף שבשר הקרבנות היה מונח בקרבתו ועל גביו בגלוי, ללא כל כיסוי.

כשאין לנו את בית המקדש, חסר לנו חלק מהותי בקשר בינינו ובין בורא העולם. עד כדי כך חמור הדבר,

שחז"ל מגלים לנו שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שואג כארי מדי לילה, ובוכה כביכול:

"אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם".

אנחנו יכולים להבין את המשמעות? אנחנו מסגולים להכיל את עומק הדברים? הקדוש ברוך הוא,

מלך העולם, שיכול לעשות כל דבר כרצונו, שלא חסר לו כלום – הוא עצמו שואג כארי מרוב צער

ובוכה על חרבן בית המקדש. והוא לא עושה זאת רק בתשעה באב, אלא בכל לילה, בזמן התחלפות המשמרות.

אנחנו מצטערים לא רק על חרבן בית המקדש עצמו, אלא גם על הטרגדיה הלאומית הנוראה

שפקדה את עמנו באותם ימים. מיליוני יהודים נשחטו ונטבחו. כל היתר נלקחו בשבי.

נשים הופרדו באכזריות מבעליהן, אימהות נותקו מילדיהן ולא זכו לראותם עוד לעולם.

עם ישראל הפך באחת מעם מכובד היושב לבטח בארצו, לעבדים ולשפחות שהתפזרו בין הגויים

ונאלצו לעבוד אצלם בפרך כל ימי חייהם. זקנים נשחטו באכזריות, ילדים וילדות נלקחו בשבי, ונמכרו לכל המרבה במחיר.

**

איך עושים את זה בפועל?

החלק העיקרי הוא כמובן הצום. דקות אחדות לפני שקיעת החמה אנחנו מפסיקים לשתות ולאכול,

עד לאחר צאת הכוכבים ביות שלמחרת. בתשעה באב אסורים חמישה דברים:

אכילה, שתיה, רחיצה (כולל מריחת קרמים ושמנים על הגוף), נעילת הסנדל (נעליים מעור) ותשמיש המיטה.

בנוסף אסור לשבת על כסא שגובהו שלושה טפחים (כ-25 סנטימטרים) או יותר, אסור לשמוע מוזיקה,

וכמובן אסור להסתפר ולגלח את הזקן.

בתשעה באב אסור אפילו לומר "שלום". גם לימוד תורה אסור, ואפילו להניח תפילין.

רק אחרי חצות היום (קצת לפני השעה 13:00 בצהרים) מותר לשבת על כסא רגיל ולהניח תפילין.

כמו"כ אסור לעשות מלאכה. אסור לבצע עבודות של גינון, בישול, אפיה, שיפוצים או עבדוה במחשב.

יש שנוהגים לשטוף את הבית בתשעה באב אחר הצהרים, ולהכין אוכל לקראת צאת הצום,

והם עושים זאת כדי לבטא את האמונה המושרשת בקרבנו שלמרות האבל הכבד ועל אף הצער הגדול בו אנו שרויים,

לא נעלמה מאתנו התקווה והאמונה שבעזרת ה', יום יבוא בקרוב מאוד ונזכה לשמוע את שופרו של המשיח,

שיבשר לנו על סיום הגלות ועל תחילתה של הגאולה.

אז מה כן עושים?

מי שיכול ללכת לבית הכנסת כדי לשמוע קריאת מגילת 'איכה' ולומר 'קינות' עם הקהל,

ראוי שיעשה זאת. נשים או גברים שאינם יכולים ללכת לבית הכנסת, מתאבלים בבית.

כדאי ללמוד דברי תורה העוסקים בחורבן בית המקדש, כמו הנביא ירמיהו, או אגדות חז"ל העוסקות בחורבן.

אפשר גם ללמוד דברים מעציבים כמו הנביא 'איוב', או לחלופין לקרוא ספרות העוסקת בשואה,

ובלבד שהיא אכן עוסקת בשואה עצמה ולא בעלילות דמיוניות או אמיתיות שהתרחשו

בתקופת מלחמת העולם השניה, ואינן מתארות את מה שקרה במחנות העבודה וההשמדה.

כמו"כ אפשר לקרוא את הפרקים הרלוונטיים בספר 'יוסיפון', שמתאר את חורבן בית המקדש והיציאה לגלות כפי שראה בעיניו.

נשים הרות או אחרי לידה, אנשים קשישים ומי שמצבם הרפואי אינו תקין, צריכים להתייעץ

עם רב מוסמך ועם רופא לפני הצום, כדי לוודא שמותר להם לצום.

בכל מקרה של סכנה בריאותית אסור לצום, וחובה על האדם לאכול ולשתות בתשעה באב,

כדי שלא להכניס את עצמו למצב של סכנה. עם זאת, הפטור מהצום אינו מתיר לעסוק בפעילות פנאי ובידור,

וגם מי שאינו יכול לצום צריך להתאבל על חורבן בית המקדש, ולהימנע מאכילת מעדנים וממתקים,

אלא להסתפק בלחם ומים כדי לקיים את הנפש ולהימנע מכניסה למצב של סכנה חלילה.

ולסיום, נזכור את מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

יום אבל לאומי של 2000 שנה

תגובות:

  1. פנינה says:

    כל הכתוב נכון,זו אינה פעם ראשונה שאני קוראת את זה.

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.