התקבלתי לתפקיד 'המשוגע בסרט'

'כמעט ירדתי מדעתי באמת' סיפור מדהים שפרסם הסופר הרב קובי לוי,על המשחק המטורף של החיים. אתה חי בסרט!

נולדתי בירושלים לפני כ- 40 שנה, אך לא גרתי שם הרבה זמן, בהיותי בגיל שנה וחצי הוריי התגרשו, אבי גידל אותי ואת אחי הקטן ממני, כשנה בערך. בגיל 10 הועברנו לפנימייה, בגיל 12 עברתי לקיבוץ, וחייתי חיי קיבוץ עד כשנתיים לאחר השחרור משירות קרבי בצה"ל. אחר כך טיול באפריקה ומשם לניו יורק, שם חזרתי בתשובה. לאחר כשנה התחתנתי, כמה חודשים אחר-כך עלינו לארץ לירושלים, עד עתה, ברוך ה'.

הסיפור שלי מחזיר אותי לתקופה אחרי השחרור מצה"ל, עבדתי אז בחקלאות בקיבוץ. חיפשתי בינתיים משהו יותר רווחי בכדי להרוויח כסף גדול לטיול בחו"ל, ומודעה בעיתון עניינה אותי "מחפשים שחקנים לסרט".

קבעו לי ראיון, בחנו אותי והציעו כמה תפקידים שנותרו פנויים. קראתי את התסריט וביקשתי להיות הנהג מונית שאמור לעשות כמה נסיעות לאיזו זקנה, מאחר שיש לי כבר רישיון לטרקטור מגיל 16, ובגיל 18 עשיתי רישיון למשאית, וכמה שנים נהגתי על ג'יפ, ואני נהג מעולה.

שוב, עשו לי כמה מבחנים ופגישות עם במאים לסוגיהם השונים, ואחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית.

באתי לפגישה נוספת, שם הודיעו לי שלפי המבחנים והמומחים, אני מתאים לתפקיד ה"משוגע" שבסרט, ואילו לשאר התפקידים מצאו שחקנים מתאימים יותר. לדבריהם: "לתפקיד הנהג אתה בכלל לא מתאים, מאחר שנהג צריך להיות חברותי, חייכן, ואתה טיפוס קשוח לגמרי, לכן אתה מתאים להיות ה"משוגע". נו מילא.

סיפרו לי מה אמור לעשות ה"משוגע": "בסך הכל 5 פעמים מופיע המשוגע בסרט, כל פעם כ- 3 דקות בסך הכל, בזמן שהנהג מונית ממתין לזקנה שתרד מביתה ותיכנס למונית, יהיו כמה ילדים ונערים שיצחקו עליך, יאמרו כמה מילות גנאי וכדומה, גם ישליכו לכיוון שלך חפצים מהאשפה, וזהו זה".

בקשר לשכר, הוא השני בגודלו, הראשון בשכרו הוא כוכב הסרט, וה"משוגע" הוא השני בשכרו, למה? כי זה תפקיד קשה, לכן מתחשבים במי שמשחק את התפקיד הזה" כך הסביר לי המפיק.

הסכמתי. חתמנו על חוזה, בו מופיע סעיף שאי אפשר לאחד מן הצדדים לחזור בו מאז שההסרטות מתחילות, אם המעסיק חוזר בו – אזי ישלם שכר מלא לשכיר, ואם השכיר (אני) חוזר מההתחייבות – אזי אקבל קנס כספי של 20,000 $, מאחר שצפויים נזקים כבדים עד שימצאו מחליף ויוצרכו להסריט את כל הסצנות של המשוגע שוב.

למדתי בעל-פה את מעט המשפטים שהייתי צריך לומר, ואז הגיע זמן ההסרטות. הגעתי למקום, היו שם הבמאי, התסריטאי, השחקנים, מאפרים, וכאלה שתפקידם להלביש, סבלים שמכינים את התפאורה, בקיצור הכל מכל כל.

התחלנו עם החזרות.

אחר כמה ימים, הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, לא יכולתי לסבול יותר את התפקיד הזה!!! נמאס לי, ממש נמאס לי שצוחקים עליי הילדים האלה, זורקים עליי זבל, יורקים, מנבלים את הפה במילות גנאי, ומן הצד עוברים ושבים כל מיני אנשים ולאף אחד לא איכפת, ויש כאלה שמעודדים.

די אני כבר לא יכול יותר!!! התפקעתי מכעס.

ר' לוי, בטח תגיד לי, תגיד באמת השתגעת?! זה בסך הכל סרט!!!

ואני אשיב לך: כן, בסך הכל סרט, אבל בוא נראה אותך! נלביש אותך עם בגדים של משוגע, איפור של משוגע, נכניס לך לפה משפטים של משוגע, אחרי שבחנו אותך קודם ונמצאת מתאים לתפקיד ביותר. גם אלה שמשחקים מולך, נמצאו מתאימים ביותר לתפקיד שלהם, ואחרי שהלבישו ואיפרו אותם בדיוק כמו שצריך, ושמים להם את המשפטים הכי נכונים, ויש את כל התפאורה מסביב בדיוק כמו שצריך. תגיד לי, זה סרט??? הרי כל העניין של סרט זה להכניס את הצופה ולשאוב אותו ולשכנעו כאילו זו מציאות – לא?! אתה חושב באמת שהשחקן מרגיש בסרט? אם הוא באמת שחקן טוב מאוד, הוא מרגיש חי במציאות!!! אם הסרט באמת טוב, אזי הצופה ממש מרגיש את עצמו מזדהה עם השחקנים, לפעמים בוכה ולפעמים צוחק, לפעמים כועס, נכון! למה? בסה"כ סרט, אלא  מה, סרט טוב נותן הרגשה של מציאות!

הלכתי לאחראים, והודעתי להם: "אני לא יכול יותר, מספיק עם זה, אני לא בנוי לתפקיד הזה, בכלל לא, די, גמרנו, אני פורש".

והם טענו בדיוק כמוך: "תגיד השתגעת? זה רק סרט. עוד כמה צילומים וגומרים עם העניין הזה, שבועיים שלושה, אל תיקח ללב, רק סרט".

ואני בשלי: "תקשיבו, אני גמור, אני באמת אהפוך להיות משוגע עוד מעט! אני מתפטר! לא עומד מול ההקנטות של הילדים, לא מסוגל שזורקים עלי פחיות בירה. לא מסוגל!!!".

"אבל יש חוזה, זוכר? חתמת על חוזה שאתה לא עוזב באמצע! אחרת צפוי לך קנס גדול". לא רציתי לשלם את הסכום הגדול הזה, לכן החלטתי להמשיך ונראה מה יהיו התוצאות.

ביום שלמחרת באמצע ההסרטה, פשוט יצאתי למרדף אחרי הילדים האלה, מנסה לתפוס אותם ולהכות בהם מכות נאמנות. קמה מהומה, עד שהצליחו לתפוס אותי בחוזקה, נתנו לי לשתות ולהירגע.

"אמרתי לכם, בסוף אני אשתגע באמת". זה עדיין לא שכנע אותם, את הצילומים לאותו היום הפסיקו, וחידשו אותם למחרת.

למחרת העצבים שלי היו הרבה יותר קצרים, כבר אחרי דקה פתחתי בריצה אחרי הילדים וכל השחקנים אחרי, אני מנסה לתפוס את הילדים, והשחקנים מנסים לתפוס אותי. לבסוף האחראים הבינו שאין מנוס, כי אני לא אתפטר מרצוני משום אימת הקנס, ומאידך אי אפשר לעבוד כך, לכן הסכמנו שאני יוצא חלק. עד כאן.

* * *

אם תרצה או לא, יש נמשל לעלילה שעברה עלי.

כידוע העולם הזה הוא פרי "מחשבה" של הבורא, הכל כאן מתקיים כל רגע ממחשבה נוספת שהבורא מייצר. כל רגע הוא בריאה חדשה פרי "דמיונו" של הבורא.

מובא בספרו של רבי אברהם אזולאי, סבו של מרן החיד"א, כי לפני שהנשמה יורדת לעולם הזה, מראים לה מה מתרחש עימה בעולם הזה, מי יהיו ההורים, מי האחים, מי הבן זוג, מי החברים, איך יראה הגוף שבה היא תיכנס, איזה סוג חיים יהיו לה, עוני עושר, בריאות ייסורים, הכל מראים לה.

שואלים אותה: "את מעוניינת בתפקיד הזה? זה התיקון שלך בגלגול הזה, אם תמלאי את התפקיד כראוי – צפוי לך שכר גדול, אם תפרי את החוזה – צפוי לך עונש".

הנשמה מחליטה לקבל עליה את התפקיד ולרדת לארץ, וכמותה כל הנשמות שבאות לעולם מקבלות עליהן את תפקידן בסרטו של בורא עולם פרי מחשבתו.

התפקיד נבחר לכל נשמה בקפידה נפלאה של הבורא. חשוב לציין שבעת שהנשמה נמצאת בעולם, במשחקה, ומסביבה כל "השחקנים" – הנשמות, וכולם מלובשים ומאופרים בשלמות, ולכולם יש את המשפטים הנכונים לאותה הסצינה, ויש תנאים ותפאורה ממש מתאימים. היא לא מרגישה שהיא בסרט בכלל. הכל נראה לה מציאות אמיתית ממש.

וכאשר מגיעים הרגעים הקשים בסרט, אין כוח לאדם לשחק, הוא רוצה להרים את הידיים ולומר "לא משחקים, שברו את הכלים". הכלים נשברים, כן "הכלים" נשברים, הסרט כל כך אמיתי, כל כך מרגש, בין לטוב ובין למוטב, פעמים שמחים ופעמים בוכים, פעמים מרוויחים ופעמים מפסידים, והכל כל כך אמיתי.

ריבונו של עולם, אתה הרי הבמאי והתסריטאי הכי מוצלח שבעולם, זה פשוט ברור שניפול מהסרט למציאות. ואך על פי שמידי פעם מזכירים לנו 'היי זה רק סרט, לא לקחת ללב, בסוף הסרט הכל טוב, יש הפי אנד', אבל אנחנו לא רוצים לראות את הסוף. למה? כי הסצנות משפיעות חזק, ולא רוצים להפר את החוזה. אבל אי אפשר להפר ממש את החוזה. אלא שאנו סוטים מהתפקיד בין במחשבה בין בדיבור ובין במעשה, וחלילה רוצים לעשות את היפך רצון הבורא, ובל נשכח! הוא הבמאי הוא התסריטאי, הוא המאפר, הוא המלביש הוא הכל.

נכון, יש כאלה שמצליחים לעשות את התפקיד שלהם באופן יוצא מן הכלל, אלה הצדיקים והצדיקות ההולכים בינינו. יש כאלה שסוטים קצת מהתפקיד, ויש כאלה שסוטים יותר.

לצערי אני חוזר וסוטה מהתפקיד עם הבורא שוב ושוב, אני מבין בשכל הקטן שלי שזה רק סרט, שאני רק בתפקיד כזה או אחר, שמסביבי כולם שחקנים, שחקנים טובים מאוד, אבל ברגש אני מרגיש מציאות, בלב אני לא זוכר שיש במאי, שיש שחקנים, שהכל כאן תפאורה חולפת. לצערי!

אבל אולי מישהו יוכל לנצל את המשל והנמשל, להתחזק ממנו, ואולי בדרך אגב זה ישפיע גם עליי, שאני אתחזק בתפקיד, לא לקחת את התפקיד ללב.

בעל התניא כותב בפרק מ"א: "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

אחרי שכבר הסכמנו לתפקיד שלנו קודם ירידת הנשמה לעולם, והיינו ועשינו כל מיני עבודות עבד, אזי צריך לעשות זאת בשמחה ובלי שום סטייה, על ידי קבלת מלכותו עלינו, בין אם יש כסף בין אם אין, בין אם יש בריאות ובין אם אין, בין אם יש תורה ומצוות בין אם אין, בין מליון סוגים של בין אם יש, ובין אם אין. הלוואי ואזכה.

נכון שהמשל והנמשל הם לא בדיוק אחד על אחד, כך זה בדרך כלל, אבל ר' לוי תפוס את הרעיון, ואם הוא ראוי לפרסום אשמח שתפרסמו.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.