יעקב לוסטיג
הגאון רבי עקיבא איגר, ידוע כאחד מענקי הדורות הקודמים. הוא חי לפני כ-200 שנה, והתגורר בעיירה פוזנא שבפולין, אך שמעו יצא למרחקים, ומכל קצווי העולם היהודי שוגרו אליו איגרות עם שאלות מורכבות בהלכה.
בתקופתו חי גאון נוסף, רבי יעקב לורברבוים, המכונה 'הגאון מליסא', שהיה גם הוא אחד מגדולי הדור, וספריו העמוקים משמשים עד היום כספרי יסוד בכל בית מדרש ישיבתי בארץ ובעולם.
ביום מן הימים קביל רבי עקיבא איגר מכתב ובו בשורה משמחת – הגאון מליסא כתב לו כי הוא מתעתד להגיע לביקור בעיירה פוזנא, משום שהוא רוצה לפגוש אותו.
רבי עקיבא איגר שמח עד למאוד. הוא זימן אליו את פרנסי הקהילה, והורה להם להיערך לקבלת פנים מפוארת שטרם נראתה כמותה, לכבודו של הגאון הגדול מגיע לבקר בעיירה.
העיירה כולה לבשה חג ביום בו נועד הגאון מליסא להגיע לביקור. הילדים והמבוגרים לבשו בגדי שבת, הבנות והנשים קישטו את הרחובות היהודיים, וכרכרה מפוארת ששימשה את אחד מעשירי הקהילה הוכנה במיוחד לכבודו של האורח הדגול. וכך נערכו כל תושבי העיירה בכניסה לעירם, ערוכים ונכונים לקבל בכבוד הראוי את האורח שאמור להגיע בשעות הקרובות.
אבל רבי עקיבא איגר היה חסר סבלנות. הוא התרגש כל כך לראות את הגאון הגדול, ולרגע לא חשב על כך שהוא עצמו נחשב לגאון גדול לא פחות מהאורח המיוחד. "מה אנחנו עומדים כאן חסרי מעש", קרא בצהלה להמון שהתאסף סביבו, "בואו נצא מהעיירה, ונצעד לקראתו של הגאון הגדול, כדי שנוכל לקבל את פניו על אם הדרך, ולאחר מכן נלווה אותו בשירה ובריקודים כל הדרך עד לעירנו".
דבריו של הגאון התקבלו בשמחה, וכך החלו כל יהודי העיירה צועדים בדרך הראשית, עד שהבחינו בכרכרה המגיע לכיוון העיירה. ואכן, הכרכרה הביאה עמה את האורח הנכבד.
רבי עקיבא איגר מהר לרוץ לעבר האורח החשוב, ולאחר שלחץ ידו בחביבות בלתי מוסתרת ובירך אותו לרגל בואו לבקר בעירו, הציע לו לעלות עמו אל הכרכרה ההדורה והמקושטת שהוכנה במיוחד לשם כך.
שני הגאונים ישבו בכרכרה, ושוחחו ביניהם בדברי תורה, כשהקהל הרב מלווה אותם בשירה סוחפת ובריקודים סוערים.
לאחר זמן ממושך, החלו המלווים לטעון שאולי הם לא עשו די הצורך כדי לכבד את שני הגאונים הענקיים היושבים בעגלה: "מה אנחנו נותנים לסוסים הללו לשאת העגלה", אמרו זה לזה. "הרי ממילא אינם מבינים את הזכות שנפלה בחלקם. בואו נתיר את מוסרותיהם, ובמקומם נרתום את עצמנו לעגלה".
רבי עקיבא איגר הביט מהחלון וראה את המתחולל. לבו התמלא בהתרגשות לראות את תושבי עירו יוצאים מגדרם לכבודו של האורח המיוחד. הוא החליט להצטרף אליהם, ובעודו מנצל את הדוחק והמהומה שנוצרו סביב הכרכרה, ירד ממנה והצטרף לקהל הנלהב שדחף את העגלה בשירה מרוממת.
רבי יעקב לורברבוים חשב בדיוק באותו הכיוון, אלא שהוא סבור היה שהקהל יוצא מגדרו כדי לכבד את רבי עקיבא איגר. הוא ירד מהעגלה והצטרף לקהל שמכבד את גדול הדור.
רק כשהגיעו אל העיר פתחו תושבי העיר את דלתות הכרכרה, וראו היא ריקה מאדם. ברגע הראשון הם נבהלו, אך עד מהרה נפתרה החידה, שני הגאונים הגדולים אותרו בין הקהל, כשהם מתנשפים ממאמץ ופלגי זעה ניגרים ממצחם.
הקהל התאכזב מעט להיווכח כי המאמץ היה לשווא, ושהעגלה לא הכילה בכלל את שני הגאונים, אך אחד מנכבדי הקהילה היסה את הנוכחים, ואמר: "רבותי אנחנו לא דחפנו עגלה ריקה. היתה זו עגלה מלאה במידות טובות, בענווה מופלגת של שני גדולי הדור, שכל אחד מהם בטוח היה שכבוד גדול כל כך, בוודאי מיועד לחברו ולא עבורו. למדנו היום שיעור מאלף, עד כמה גדולה היא הענווה של מי שראויים לכבוד יותר מכל אדם אחר עלי אדמות".