כינו אותם "דה-ביג איגלס" הנשרים הגדולים.

סיפור מטלטל, על שלושה דורות של גיבורי טייס, ועל כנפיים שאינן נשמטות לעולם • סיפורו המצמרר של הרב קובי לוי.

פרק א'

…כינו אותם בתואר "דה-ביג איגלס". הנשרים הגדולים.

מדובר היה בחמישה טייסים שנולדו בארה"ב בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, אשר הוכשרו – עקב כשרונותיהם ויכולותיהם – להטיס מטוסי-קרב בצבא האמריקני, ושימשו כחוד חנית בהתקפות על הרייך הנאצי.

מפקד הטייסת שלהם סטיבן מרקיורי היה מתפאר בחמשת הטייסים היהודים המבריקים שלו, שהפכו לגאוות חיל האוויר האמריקני, אשר אומנם היה בחיתוליו, אך גאוותו שחקים.

"חמשת האיגלס שלי, הם וירטואוזים מן המעלה הראשונה" הנהן מרקיורי בראשו בהביטו לעבר השמים בעת שהחמישיה – בלוליינות מפליאה – תירגלו ביצועי הפצצה מגובה נמוך וקרבות אוויר זה כנגד זה, אשר לעתיד ישמשו כמורשת קרב לדור הבא של הטייסים של הצבא הגדול בעולם.

הם נפגשו בקורס הטייס לראשונה.

כל אחד הגיע ממקום אחר מן היבשת הענקית. לאונרד ריבר מסן פרנציסקו, ג'ון ליצמן משיקאגו, מואיס לייוייס מבוסטון, אייזיק בלום מלוס אנג'לס, וג'ו איגלמן מניו-יורק. בחורים גבוהי קומה, בוגרי קולג', אשר עברו בהצטיינות את מבחני הכניסה המפרכים לקורס הטייס.

ג'ו יוסף איגלמן היה המנהיג הטבעי מבין החמישה, והרוח החיה של כל 30 משתתפי קורס הטייס. כריזמה, הומור, דייקנות וביצועים מופתיים היו מאפייניו, ומכאן שנבעה בטייסים לעתיד מוטיבציה תוססת לא לפגר אחריו. מדריכי הטיס עמדו נפעמים לנוכח ביצועיו של איגלמן, שעלו על כל הציפיות שלהם.

מפקד החייל גנרל ג'ורג' מורטינהאוס שבא לערוך ביקורת במהלך הקורס, הפטיר מתחת לשפמו "הצעירציק הזה הוא נשר, נשר גדול, כולם פה וגם אני, מחווירים לידו".

אחד מצוערי הקורס אימץ את הביטוי ששמע מהגנרל "הנשר הגדול", ומכאן זכתה הטייסת של חמשת היהודים לכינוי "הנשרים הגדולים", כי גם הללו – ככל שנקפו החודשים – הפכו למומחי טיסה שופעי מעוף וחידושים, שלא ביישו את המנהיג הטבעי שלהם, ג'ו איגלמן.

למותר לציין כי הם נהנו מן ההילה הזו, וכתפיהם התרוממו להן לנוכח העובדה שיהודים יודעים להטיס וללהטט בשמים, לא פחות מאמריקני טיפוסי. מאד מובן כי אחרי שקיבלו את כנפי הטיסה, הם שובצו באותה טייסת ועשו בה חיל.

עוד לא ראו מלחמה באופק…

 

פרק ב'

עיצומה של מלחמת העולם השניה.

ארה"ב עדיין מביטה בטרוף ההשתלטות של היטלר בעין תוהה משהו, בסוג של נאיביות לא ברורה. זה מתחיל בחבל הסודטים ואחר כך בתיאבון של אריה רעב, מדינה אחרי מדינה, מחוז אחרי מחוז, היטלר נוגס ובולע, ומתחיל להכות גם באי הבריטי. כולן נופלות שדודות תחת רגליו.

היפנים, בהפצצה אכזרית מכים בפרל-הרבור, הגאוה האמריקנית נסדקת, והם מחליטים לעשות סדר.

השוטר העולמי שהיה רדום עד כה, נעור לפתע.

"האיגלס" הוזעקו אף הם. פקודת הקרב היתה להפציץ מחנות ושיירות של הצבא הגרמני. דיברו על טבח יהודים, אבל היו אלה רק שמועות, שהמצפון העולמי נטה לבודדם, לדחקם, להעלים עין.

רצח עם? אף אחד לא האמין, או אולי לא רצה להאמין, ובסופו של דבר, הכל מפרי כבשונו של אלוקים.

ג'ון, אייזיק, מואיס, לאונרד וג'ו איגלמן היו קשורים זה לזה בעבותות של חיבה והערכה, וכשנקראו אל הדגל – על מנת לרוצץ את ראש הנחש הנאצי – בער בדמם הפטריוטיזם האמריקני רווי הכוכבים. אחרי שכוחות בנות-הברית פלשו לנורמנדיה והחלו לשעוט במרחבי היבשת האירופית, הם נחתו בבסיס חיל אוויר צרפתי והמתינו לפקודה.

שעת בוקר.

מפקד הגייס ג'ורג' אליוט נכנס למטה המרכזי כשלצידו הרב הצבאי של הפיקוד. הוא סימן באצבעו לחמשת הטייסים המצטיינים שלו להיכנס למשרדו.

"כבוד הרב, תרשה לי להכיר לך את חמשת הטייסים הכי מוצלחים של חיל האוויר שלנו. הם מוכשרים, הם מיומנים, הם מפתיעים, ובאותה נשימה אני מספר לך ולהם, שהם נשלחים עוד הלילה לשתי משימות הפצצה, מסובכות וקשות. למותר לציין כבוד הרב, שהם יהודים כשרים" עדכן אליוט את הרב אברהם גוטסמן.

הרב לחץ את ידי הטייסים בחמימות ובחיוך רחב. מפקד הגייס יצא ממשרדו לענייניו, מה שאיפשר לרב גוטסמן לפתוח את סגור ליבו. "אחי אהובי. השמועות שמגיעות מאירופה איומות ונוראות. מדברים שהנאצים עורכים טבח ביהודים. ישנן עדויות, עדיין לא מאומתות, על שינוע ענק, מחנות השמדה וחיל מיוחד להשמדת העם היהודי רח"ל. העם היהודי כולו מתפלל שהגרמנים – גזע עמלק – יבוער מן העולם. על כתפיכם מוטלת משימה חשובה, אך דעו כי החיים שלהם הם הדבר הכי יקר בעיני הקב"ה. לכן, המעיטו בסיכונים, צמצמו בוירטואוזיה, והכי חשוב תאמרו לפני כל המראה "תפילת הדרך" ובקשו מהריבונו של העולם לחזור הביתה לשלום". הרב גוטסמן פתח את מזוודתו הגדולה ושלף משם עשר שקיות קטיפה תכולות. חמש טליתות, חמשה זוגות תפילין, וחמישה סידורי תפילה קטנים.

"נשרים גדולים שלי" הוא טפח על כתפו של איגלמן, "עכשיו מתרגלים הנחת תפילין ואומרים 'קריאת שמע'. אל תשכחו, אתם יהודים. מצווה גדולה לחיות כמו יהודי, כי כדאי לזכות למות כיהודי. מובן?".

הקסם האישי של הרב הצעיר עשה את שלו. טייסי הקרב התעטפו בטלית, התעטרו בתפילין, וגימגמו "קריאת שמע".

"או.קיי, אני חייב להמשיך ולהגיע לכל חיילנו היהודים בגיזרה" עדכנם הרב אברהם גוטסמן. "הגעתי לכאן עם המון מוטיבציה, כדי להזכירכם מאין באתם ולאן אתם הולכים. אתם בני בנים של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר קיבלו תורה בהר סיני, ונשבעו לקיים את מצוותיה. אף יהודי לא פטור משמירת שבת, תפילה, תפילין, ה-כ-ל. אבל בינתיים תקפידו כל בוקר להניח תפילין. זה רק יעשה לכם טוב".

'הנשרים הגדולים'  נפרדו בידידות מן הרב החביב, אשר הזכיר להם לכמה דקות, מאין הם באו… למותר לציין, שמושגיהם ביהדות שאפו לאפס המוחלט.

איגלמן הכריזמטי סיכם את המפגש. "איש נחמד. אבל אני לא מתחבר לזה. אנחנו טייסים, יש לנו מוח מבריק, גוף אתלטי וידיים מיומנות ונעשה הכל כדי למות כמו יהודים, אבל יש לנו המון זמן…".

תשמישי הקדושה הוכנסו אחר כבוד לארון הבגדים המשותף שלהם, ומאז אבדו עקבותיהם.

איגלמן עלה למטוס לפנות ערב, אחרי פקודת הקרב, ושינן לעצמו את המילים של הרב גוטסמן 'מצווה לחיות כמו יהודי, כי כדאי למות כמו יהודי'. חרדת מוות אפפה את ליבו של הטייס המיומן, היבשת הלוהטת איימה לטרוף את אויבי הנאציזם, ועוצמת כוחות הנ.מ.(נגד מטוסים) של הרייך הטרידה את מנוחתו.

'הנשרים הגדולים' וחבריהם עשו שַמוֹת וגרמו נזקים אדירים לצבא הנאצי. הם פוצצו גשרים ומסילות רכבת. השביתו שיירות טנקים, פגעו בכוחות חיל רגלים מחופרים, הרעידו את אדמת אירופה, והתישו את חייליו של אדולף היטלר הבלתי נילאה. הניצחון של בנות-הברית קרוב מתמיד. החמישיה זכו לתשואות על ביצועים מפליאים. מפקד הגייס רמז להם שהם עתידים לזכות בצל"ש הרמטכ"ל.

אבל כשהכל ניגמר, הם חזרו שלושה בלבד.

יומיים לפני הפסקת האש איבד הטייס לאונרד ריבר שליטה על מטוסו, עקב צלילה נמוכה מדי, והתרסק על גבעה בפאתי ברלין.

שעתיים אחר כך ג'ון ליצמן הטייס הזריז לא הצליח לחמוק מאש נ.מ. של חוליה קטנה סמוך למינכן המופגזת. הוא הצליח ללחוץ על כיסא המפלט ולהימלט בשניות האחרונות מן המטוס הצולל אל ריסוקו, אך אש חיילי הרייך הרגה אותו באוויר. חיילים בריטים הצליחו להבריח את גופתו למטה הפיקוד האמריקני.

הם חזרו לארצות-הברית שלושה נשרים בחיים, ועוד שני נשרים בארונות. איגלמן הביט באות ההצטיינות שענדו על חזהו בציניות משהו. שניים מחבריו הטובים אינם. לפתע הבזיק הרהור במוחו… רגע רגע, האם הם מתו כיהודים? ואחר כך נמוג ההרהור ונעלם לו.

שנתיים אחר כך מואיס לייווייס הטייס הבוסטוני, בתפקידו כמדריך טיס קרבי לצוערים, עשה את שטות חייו. הוא ניסה להדגים לתלמידיו תרגיל של טיסה נמוכה סמוך ונראה לים, ולחץ מאוחר מדי על ההגאי שאמור להרים את המטוס בחזרה לגבהים. הסוף היה בלתי נמנע. המטוס צלל והתנפץ לו, הטייס עטור האותות נמשה מן הים ללא רוח חיים.

איגלמן ואייזיק בלום, הנשרים שנותרו, היו בין מלוויו, והספידוהו. "מואיס תרם תרומה מכרעת לחיל האוויר האמריקני, והכשיר מאות טייסים ברמה הכי איכותית שניתן להעלות על הדעת" ציין איגלמן לאוזני צמרת חיל האוויר.

כשכיסו את קברו בחול, שוב התנער כמו עוף חול, אותו הרהור מוכר שנולד לו אי שם באירופה המדממת במטה הפיקודי עם הרב הצבאי גוטסמן. "רגע רגע, האם הוא מת כמו יהודי?" איגלמן לא אהב את ההרהור הזה, הוא הציק לו. אפילו מאד.

איגלמן ובלום, הנשרים שנותרו שמרו על קשר מצויין, ואף יצאו יחדיו למשימות קרב והפצצה בויטנאם התובענית שתבעה אלפי הרוגים ממלחמת גרילה שאין לה סוף.

הטייסים הצעירים הביטו בהם בהערצה מהולה בכבוד. הם למדו היטב על ההסטוריה המחמיאה של הנשרים שנותרו. הוא ואייזיק נהגו לשבת בחדרם ולהעלות זכרונות, לוגמים מפחית בירה, מעשנים, וסופרים דקות לקראת הטיסה הקרבית הבאה.

צריך להאשים את אותו טכנאי המטוסים אשר כנראה מעייפות או מרשלנות – איך שתרצו – לא חיזק את הברגים של הכנף הימנית. אייזיק בלום המריא, והרגיש שהמטוס לא נעתר לו, הוא מושך ימינה, המטוס לוקח שמאלה וההיפך, בנוסף הרעידות המשונות הדאיגו אותו. "אני מבקש לנחות" ביקש ממכשיר הקשר "יש בעיה במטוס, יש פה גם הבהוב של מנורה אדומה".

"יש לך אישור נחיתה" השיבוהו.

בזווית עינו בשחקים, תחת חופת-הטייס הפונה לשמש, הבחין ג'ו איגלמן שמטוסו של אייזיק פשוט השתגע. הוא קופץ ומקרטע כמו גדי שובב שמאלה ימינה למעלה למטה, כמו שיכור. זה הסתיים רע. אייזיק צנח על צמרות העצים, כחצי קילומטר לפני משטח הנחיתה והתפרק לחתיכות.

ג'ו איגלמן ביקש לחזור עם גופת 'הנשר' לארה"ב.

הוא ישב במטוס התובלה ומרר בבכי על אובדנו של חברו האהוב. המטוס היה גדוש בארונות עץ, ובתוכם סיפורים אנושיים שהסתיימו להם, צעירים, אולי צעירים מדי.

כשהגיעו לאדמת ארה"ב, הוא נפרד מאייזיק בהצדעה, וג'יפ של חיל חימוש העמיס את הארון ונסע הרחק הרחק לעיר מגוריו של הטייס המת, שם המתינו לו בני המשפחה. איגלמן העדיף לחזור לויטנאם. המלחמה רחוקה מלהסתיים.

הוא צעד לאיטו לאורך שדרת האקליפטוסים בנמל התעופה ושיחזר לעצמו את מסכת חייו כטייס, עם חבריו המצטיינים 'גם אייזיק הלך…' והנה ההרהור ההוא, העקשן, שיודע לבצבץ בשעות הקשות ניתר מאיזושהי פינה חשוכה שבין הלב לריאות, ושאל "רגע רגע, האם אייזיק מת כיהודי?" והחיוך של הרב הצבאי גוטסמן ריצד בין ריסיו.

היה נדמה לו שענני אבק מתאבקים לנגד עיניו, בליבה של הפצצה אווירית של שיירות גרמניות. ובאוזניו הדהד צפצוף קולו של הרב הצבאי "…כדאי למות כמו יהודי".

 

פרק ג'

ארבע שנים אחרי ששקע האבק האדום של המלחמה הנוראה, מצא איגלמן את בת זיווגו מן השמים. אוד מוצל מאש של משפחה חסידית. רוז. היא סיפרה לו במילים קצרות על חייה שלפני. השואה, בתוכה, ולאחריה.

"ומכאן ואילך אינני מדברת על כך יותר. קח בחשבון שאין לי שאר-בשר בעולם, חוץ ממך, והנצחון שלנו על כוחות הרשע הוא להעמיד דור חדש של יהודים" סיכמה רוז.

חתונה. שנה חלפה ונולד בנם בכורם, חנן. שנה אחר-כך נולדה בתי תקווה. משפחת איגלמן הצעירה בנתה את חייה בשכונה יוקרתית סמוך לניו יורק. רוז עובדת סוציאלית ואיגלמן נכנס לתעופה האזרחית. בין לבין עשה מילואים בטייסת שלו, כולל שירות ממושך בויאטנם.

סמוך ונראה למלחמת ששת-הימים, חש איגלמן דחף בלתי נישלט לעלות לארץ ישראל. דיברו על מלחמה שעלולה להיות הרת-אסון. דיברו על שבעה צבאות שמתכננים לתקוף את המדינה הקטנה, וליבו של ג'ו החל לפרפר מגעגועים למולדת שלא היה בה מעולם.

שלושה חודשים לפני המלחמה הם נחתו בישראל, לא לפני שהטייס הותיק יצר קשר עם חיל האוויר הישראלי, על מנת להשתתף כטייס קרב או תובלה, במערך הצבאי.

"אתה קשיש מדי" ניסה להניאו אלוף משנה צבי אייכנר. איגלמן שלף מתיקו את אלבום 'הנשרים הגדולים' ובו תיעוד מרגש של הטייסת שלו, כולל קרבות בויטנאם. "אני נשר קשיש, אבל להרבה טייסים זאטוטים יש מה ללמוד ממני" טען.

לאחר כמה טיסות אימונים הוא שובץ כטייס מילואים בטייסת 64. "נקרא לך כשנצטרך" הודיעו לו, "אבל פעם בשבוע אתה חייב להגיע לאימון". הוא הגיע, דייקן, ממושמע, ביצועיסט כמו בימי נעוריו.

כשפרצה מלחמת ששת הימים איגלמן צלל פעם אחר פעם על נמלי התעופה, בקהיר, ברבת עמון, בדמשק. בכמה שעות של תקיפה, מסיבית שותקו חילות האוויר של מדינות האוייב.

בחדר הטייסים הקטן לאחר ההצלחות המסחררות, הוא ישב בחדרו, לבד, הצית סיגר והרהר. "משהו חסר לי, למרות שנתנו לי מתנה נפלאה להיות בורג חשוב בנצחון הגדול".

הוא דיפדף באלבום 'הנשרים הגדולים' וניגב לחלוחית שאף אחד לא ראה. בדף הלפני אחרון הוא הציץ בתמונה קטנה. הרב הצבאי אוחז בידיו שקיות קטיפה ומניחם לפני האיגלס.

חצי שנה אחרי המלחמה חנן התגייס לחיל-האוויר. לבחור שחי תחת הילת 'הנשרים הגדולים', לא היתה שום בחירה. הוא שאף להיות טייס מוצלח לא פחות מאביו. רוז האם ניסתה להניאו "אבא שלך הוא לא אדם רגיל. הוא קשוח, פדנט, אוהב סיכונים. בשביל מה אתה צריך את זה?". חנן, טיפוס עדין-נפש חייך חיוך ביישני ויצא לקורס.

רוז המודאגת חזרה להדליק נרות שבת, ולהתפלל על שלום בנה. הגבולות היו בוערים. פיגועים, עוצר. היה ברור שממשמשת מלחמה באופק. היא ביקשה מהריבונו של עולם, שהוא ייכשל בקורס הטיס ויעשה חייל פשוט. התפילה הזו לא התקבלה.

בטכס הסיום של הקורס ג'ו ירד מן היציע ונכנס למגרש, נעמד מול בנו והצדיע. רוז זלגה לאיטה. ג'ו צעד לאיטו בין האלופים והקצינים כמו טווס פורס זנבו. כשחזר ליציע הוא פכר אצבעותיו על פניו והירשה לעצמו לבכות. הוא ראה בחנן ממשיכם של האיגלס.

מלחמת יום הכיפורים תשל"ג.

חנן איגלמן סגן מפקד הטייסת לא נח. המטוסים יצאו דחופים, קרבות אוויר נרשמו בצפון בדרום ובמרכז. הצבא הישראלי נתפש לא מוכן, חרדה ופחד אחזו בראשי המדינה, הרמטכ"ל אף הוא איבד עשתונותיו. חיל האוויר נותר התקווה היחידה והפוטנציאל לתקומת האגו הישראלי הנפוח, שהיהירות הרעה של מלחמת ששת הימים סדקה וכתשה אותה עד עפר.

כשחנן סיכם את המלחמה בבית הוריו הוא כבר היה חנן אחר. "אבא, הייתי צריך למות לפחות חמש פעמים. ניצלתי בניסי-ניסים. פעמיים השתמשתי בכיסא המפלט. פעם אחת נחתתי נחיתת אונס, ועוד פעמיים עלול הייתי ליפול כמו אבן בקרבות אוויר עם מטוסי האוייב, שלא לדבר על אש נ.מ. שאיימה לבלעני".

כשחנן הניח כיפה קטנה על ראשו, רעייתו רננה לא הגיבה.

רוז אמו, ניסתה להתעלם מזכרונות מבית אבא שאיימו לצוף.

ג'ו גיחך: "מה? אי אפשר להיות יהודי בלי להיות דתי? חוץ מזה גם אני יצאתי בריא ושלם מכל מיני קרבות אוויר… ולא רצתי לבית כנסת. אתה מזכיר לי אי אז בימים, לפני שיצאנו להפציץ את הגרמנים, הגיע אלינו לביקור רב צבאי נחמד, והניח לנו תפילין…".

חנן שתק.

עוז בן הארבע, הביט בהערצה באביו ובסבו, והחליט "גם אני אהיה טייס".

עוז גדל בבית של אבא דתי, ואמא שותקת. כשסבתא רוז נפטרה – בהיותו בן 10 – אבא חנן אמר 'קדיש', סבא ג'ו שתק. כשחזרו מן הלוויה וישבו שבעה על הארץ, הוא האזין לשיחה בין אבא לסבא.

"אבא, אתה בטח מרגיש נורא, אבל תדע שאמא חיה, כי יהודי לא מת. הגוף הוא רק לבוש לנשמה, אשר חוזרת אל כור מחצבתה… אי שם בעליונים כשרואים מטוס יודעים שיש שם טייס. המטוס הוא הלבוש, הטייס הוא הנשמה".

ג'ו תלה שתי עיניים עצובות בבנו. "לא מתחבר לזה. לא מבין את זה… עכשיו הכל ריק… אמא שלך היתה אשה מאמינה מאד… ובשנה האחרונה לחייה הזכירה את המשפחה הרבנית שלה… אבל אני רחוק חנן, אני במטוס אחר לגמרי".

עוז דיפדף בינתיים באלבום של האיגלס, והמשיך לחלום על קורס טיס.

עם סבא טייס ואבא טייס, לעוז לא היו לבטים רבים. הוא אומנם היה הצוער היחיד עם כיפה קטנה על ראשו, אבל המבריק והמוצלח מכולם. במיפגן של סיום הקורס, כשעוז הוביל להק של מטוסי קרב, וביצע כמה תרגילים אופיינים, ג'ו התרגש ורעד משמחה "הוא וירטואוז ממדרגה ראשונה… ממש מזכיר לי את עצמי. הוספתי עוד נשר לקבוצה. האיגלס צריכים להיות מרוצים מדור ההמשך שלי".

בעיתונות פורסמה תמונת ענק צבעונית תחת הכותרת "שלושה דורות של טייסים. ג'ו, חנן ועוז איגלמן".

 

פרק ד'

השנים עושות את שלהן, כך אומרים.

ג'ו חש בליבו, ועבר סדרת בדיקות. הגוף החזק והנישא, נשמט מטה, החל לחרוק. הטיפול התרופתי עזר, אבל חייב משמעת של פעילות ספורטיבית ונטילת תרופות על פי שעות מדוקדקות. ג'ו היה דייקן.

לחץ בחזה, בראות. הצילומים לא בישרו טובות. הגידול כנראה ממאיר. ניתוח בן חמש שעות. כשאיגלמן פוקח עיניים הוא מבחין בחנן ובעוז קוראים תהילים. הם חיבקו אותו בעדינות, ואיחלו לו בריאות. יומיים אחר-כך כשעמד על רגליו, יצא אל המסדרון ופגש יהודי קשיש כבן גילו, עם זקן ארוך, עיניים חכמות ובורקות, כיפת קטיפה ענקית על ראשו. ג'ו התיישב בכורסא לידו.

"מה שם כבודו?" שאל הישיש.

"ג'ו איגלמן, נעים מאד".

"שתהיה לי בריא איגלמן, אתה יהודי נחמד, אני סקרן לדעת האם אתה מרוצה ממה שעשית בחיים?".

הנשר הזקן חיבב את השאלה ואפילו התענג עליה. זו היתה הזדמנות פז בשבילו לפרוס בפני הישיש – המחובר לשקיות הזנה ולמכשיר הנשמה – את מסכת חייו השזורה בסיפורי גבורה בשמים, אותות הצטיינות, האיגלס הבלתי נשכחים, וגם שרות צבאי קצר בחיל האוויר הישראלי.

הזקן הביט בו בהערכה ולחש "יפה מאד, יפה מאד. יש לך זכויות רבות על כך שהצלת יהודים. איך אמרת כינו אתכם? האיגלס, הנשרים הגדולים, יש לי הרבה מה לומר לך על נשרים…".

וכאן פצח הזקן בדרשה קולחת מדושנת במדרשי חז"ל, על סוד קיסמו וגבורתו של הנשר, ועל 'הווי קל כנשר'.

איגלמן זרח מאושר. הוא כתוב ורמוז בתורה, ובחז"ל. מה טוב ומה נעים.

ידידות חביבה נרקמה לה בטווח הקצר שבין חדר 27 לחדר 18, על שתי כורסאות עור עמוקות במסדרון הירקרק.

איגלמן חש ברע. הוא סימן לאחות, לחץ הדם שלו עלה גבהים, הוא הובהל למיטתו וקיבל זריקה.

"לך לנוח" ציוותה האחות, "אתם מפטפטים יותר מדי וזה מעייף. מאד מעייף".

ג'ו חייך, הוא טייס מנוסה, מנסיונו מתעייפים מטיסות, לא מפטפוטים. לך תסביר את זה לאחות.

הוא שקע בתרדמה אפופה הזיות. ועוד איך אפופה.

 

פרק ה'

הזקן ההוא עם הכיפה השחורה – שאומרים כי איבד את זכרונו – ושטייל עם שקית העירוי במחלקה הפנימית, שב אליו בהזיותיו כשהוא חוזר ואומר לו "הו ג'ו, הו ג'ו, היית פעם נשר גדול, שהפציץ חצי עולם. אני מכיר טיפוסים כמותך. האמריקנים מחאו לך כפיים ונתנו לך אותות כבוד. אירופה כרעה ברך לביצועיך המופלאים ולהפצצותיך המדוייקות. באמת כל הכבוד ג'ו, אבל היית נשר מזוייף, כי לטיסה הזו יש גבול, יש סוף. המטוסים מתיישנים הופכים רעועים ויוצאים מן המחזור, בלוריות השיער של הטייסים נושרות, הם מקריחים, מצחם מתקמט, גוום שחוח אט אט, והמציאות כופה עליהם להביט על המטוסים מלמטה למעלה. המטוסים בעידן שלך ממושכנים בארכיון והטייסים הקשישים חבריך, אלה שחיים וגם אלה שהתרסקו למוות, הם לא יותר מאשר כותרות בעיתונים צהובים. כי כך חולפת לה תהילת עולם".

איגלמן לא אהב את הדיבורים של הזקן, למרות שאף נימה של זילזול לא השתרבבה אליהם, ההיפך, הארת פניו של החולה הסופני שידרה השתתפות בצער. צער שהוא לא הבין את מקורו, עד ששמע את המשפטים הבאים "ג'ו יקירי, לנשרים יש תכונה מעניינת. כשהם מזדקנים נושרות להן נוצות אברתן, והם מתקרחים. ח…ח…ח…ח… ראית פעם נשר קרח? ללא ספק הוא עלוב ומגוחך. יש מי שמגחך למראהו, אבל הריבונו של עולם, מְחדֵש בנשר נעוריו ומפיח בו חיים חדשים, נוצות טריות צצות ונובטות על עורו, עיניו בורקות, מקורו מושחז יותר והנה הוא חזק אימתני ובריא הרבה יותר מבעבר, והוא עף ועף גבוה מעל גבוה. יהודי שחי כמו יהודי הוא הנשר האמיתי. הזיקנה – עם הראש המקריח והגב השפוף – רק מיטיבה איתו, ומצמיחה לו נוצות של חיים חדשים. זה לא ברור לך? הא? כאן על פני כדור הארץ התעופה הינה זמנית בלבד, שמסתיימת תמיד בריסוק איברים ובקבורה באדמה. אך הנשמה ג'ו, הנשמה היא הנשר האמיתי, היא האדם עצמו, אשר מחדש את נעוריו ופניו, וממריא אל-על אל ארצות החיים הנצחיים שבגינזי מרומים. ושם, מול כיסא כבודו, לא עוזרים לו אותות ההצטיינות וגיחות מוצלחות בכדור הארץ, וגם לא מחיאות כפיים של גנרלים. שם צריך לבוא עם אמת ואמונה, עם תורה ומצוות, שהם הם הנוצות האמיתיות הנצחיות, שמשמרות אותך חי לעד וקיים לנצח. הבנת ג'ו? הבנת? תפסיק להיות נשר גשמי ג'ו, אל תשען על עברך הצבאי המפואר, כי לדאבון הלב הוא איננו מהווה כרטיס כניסה למועדון הנשמות".

איגלמן לא שאל – משום מה – לשמו של הזקן החרדי, שהבוקר נעלם לו מן המחלקה. נחמה, האחות הראשית עידכנה אותו ביבושת: "אתמול בלילה קרסו מערכות גופו, הרופאים נאבקו שעתיים להחיותו… אתה מבין?".

דמעה קטנה בצבצה מעיניו של הנשר הגדול והאחרון, שנותר בחיים מן הטייסת האגדית. למרות הטפות המוסר הקטנות שלו, הוא חש סימפתיה עמוקה לאיש העדין הזה, שניסה ללמדו אמונה על ידי מישוואות ספרותיות-תורניות.

"הוא בטח הפך לנשר" חייך בליבו איגלמן "אבל אם חייו נכונים, אזי שיירות ארוכות של מטוסי תובלה דוהרים מאחוריו עם מטענים עצומים של לימוד תורה, תפילין וכל מיני מצוות שאני לא מכיר…".

איגלמן ניגב את הדמעה בשרוול הפיג'מה, והאיר פניו לחנן בנו יחידו שנכנס למחלקה. פניו של חנן לא היו כתמול שלשום. החיוך התמידי נעדר מהם, ודוק של יגון כמו קבע בהם יתד. הוא חשב שהוא מדמיין, כי הגיל לפעמים מעוות את המציאות…

"מה שלום עוז?" שאל הסב.

חנן התיישב ליד אביו, וחיבק בחום את כתפיו.

שמש צוננת של ימי תשרי ניסתה לשדר עסקים כרגיל, אבל – ברקע – ברדיו דיברו על תאונה אווירית, ואיגלמן קשישא זקף את אוזניו, כי תאונות אוויריות זה הבייבי שלו. השדרן סיפר על מטוס שאיבד שליטה מעל הים… לא ברור אם זה מטוס אמריקני, או רוסי, או מלאזי… אבל מזכירת המחלקה לחצה על המפסק בדיוק שרצו לשדר פרטים נוספים, מדוע? כי הפרופסור נכנס לביקור…

"אבא" לחש חנן "מה שלומך?".

"קצת עצוב. הלילה נפטר הזקן הדתי ההוא, סיפרתי לך עליו, זה שאוהב לדבר על נשרים. איש חביב, נדמה לי שחלמתי עליו, זכרונו לברכה. אינני יודע אפילו את שמו".

חנן פתח את מגירת שידת אביו, והוציא משם זוג תפילין וטלית.

"בסדר חנן, עכשיו אני בעד תפילין, נו תניח לי… מה מברכים?" שאל הנשר.

"חברים, להתכונן לביקור רופאים" עידכנה האחות רבקה שחלפה כרוח סערה בין החדרים, והגיפה חלונות פתוחים.

שני טייסים אב ובן. הטייס הוותיק עטוף בטלית ועטור בתפילין מעיין בסידור וממלמל. הבן מגשש בחביונות נפשו, מחפש מילים.

כשפרופסור מלטינסקי נכנס לחדר מלווה באנשי צוותו, חנן ניגש אליו ולחש על אוזנו כמה מילים "או.קי. מיסטר איגלמן, אכנס אליך מאוחר יותר".

שתי ציפורי דרור דינדנו על אדן החלון.

הוילון הצהבהב הסכים להבריח רסיסי קרניים לתוך החדר, ומן הברז טיפטפו טיפות טורדניות.

שעון הקיר, המשיך לעמוד. אף אחד לא חשב להחליף לו בטריה.

"אבא, בשורה קשה. אבל אתה גיבור אבא, ואני חייב שתדע. הלילה, עוז, בתרגיל מורכב איבד שליטה על המטוס מסיבות לא ברורות והתרסק בים… התפארת בעוז, אני יודע, ראית בו ממשיך המסורת, אבל בורא עולם חשב אחרת, בעוד חמש שעות ההלוויה".

"הוא היה טייס גיבור הנכד שלי" מילמל איגלמן נסער והמום "הוא הטיס את מיטב המטוסים של צה"ל ויכול היה להיות גם מפקד חיל האוויר. שמעתי הרבה שבחים עליו…" הסבא חש מועקה בחזהו ונשימתו כבדה עליו.

"חנן, איבדתי חברים רבים בשמים, האיגלס ידידי האהובים, כולם מצאו את מותם במטוסים… כל אחד במקום אחר… אתה יודע. אבל המוות של עוז הוא הכי קשה בשבילי. איך מתנחמים?". הנשר הגדול יבב על מיטתו. קרח, מזדקן, בלי כוחות.

חנן הגיש כוס מים קרים לאביו. "שתה אבא. אנחנו חייבים להיות חזקים ומאמינים. אתה יודע אבא, אני יהודי חרדי, קיבלת קשה את החזרה בתשובה שלי, אבל אילמלא האמונה שיש עולם הבא, משכן הנשמות, גם אמא שם. עכשיו הייתי שבר כלי. קשה לי, אבל מתוכי בוקעת אמונה עוצמתית שעוז לא נעלם. הוא נפטר מן העולם הזה, ונולד שוב לעולם ההוא, עולם הנשמות… אני אבכה, אתאבל, אקונן. אבל אתנחם, כי מה שנראה סופי, איננו סופי… אבא אם תרצה אוריד מעליך את הטלית והתפילין…".

ג'ו איגלמן הרגיש שליבו כבר אינו עומד בעומס.

מטען חייו עומד למחוץ אותו אל הקץ. 25 שנה שהוא אלמן, חיל האוויר הישראלי הודיע לו על עזיבת החיל לא באופן מכובד, אחר כך באו המחלות, הבדידות, וחנן שחזר לו בתשובה והוא לא הבין מדוע, ועכשיו עוז הנכד, עוצר את שרשרת הדורות. חנן בן יחיד, עוז בן יחיד ואין עוד נשרים במשפחה שימריאו. הנכדה רוז, לעולם לא תהיה טייסת…

"לא חנן, תשאיר אותי עם הטלית והתפילין, הזקן שנפטר אמש אמר לי שהם הכנפיים האמיתיות, שאיתן ממריאים למעלה, אל מקום שיש בו אור של אהבה, של אמת. תבוא בעוד כמה שעות ותקח אותי להלוויה של עוז. אולי בשעות שעוד נותרו לי אשכיל להבין את מה שאתה מנסה ללמד אותי כבר עשר שנים. שהמוות הוא רק גשר לחיים חדשים. גם הזקן הדתי מן המחלקה חושב ומאמין כך, אבל לי קשה. קשה מאד… לא גדלתי ככה, למרות שכך הכי נוח לחיות…".

"בסדר אבא, תתחזק, אגיע בצהריים…".

חנן יצא אל המסדרון.

ג'ו איגלמן אחז בכף ידו הימנית בכיפת הקטיפה וחיזק את אחיזתה על ראשו. הוא מישש את התפילין של יד, ואחר כך של ראש, וניער את הציציות. "אני הנשר האחרון" מלמל ג'ו.

בשעה 12:00 חזר חנן ונכנס למחלקה. פרופסור מלטינסקי סימן לו באצבעו "גש למשרדי".

"צר לי חנן, עמדנו להתקשר אליך, אביך נפטר לפני כחצי שעה, מצאנו אותו על כורסתו מאוחר מדי…".

חנן פתח את דלת החדר, והסיר את הסדין מעל גופת אביו. הנשר הגדול היה עטוף בטלית עטור בתפילין, פניו מאירות ומחוייכות, וכנפות הטלית על ציציותיה שיוו לו מעין מראה של עוף אימתני וחזק שיכול להגיע רחוק. נשר. תמיד נשר.

על השידה הוא הבחין בדף משבצות צהבהב. אבא בשארית כוחותיו כתב לו מספר מילים. "חנן, אני אוהב אותך, ואמרתי קריאת שמע… אמנם לא חייתי כמו יהודי, אבל זכיתי למות עם טלית ותפילין. זו הפעם השניה בחיי שזכיתי לכך. הפעם הראשונה היתה באירופה עם חברי הנשרים. הרב הצבאי של הגייס אברהם גוטסמן דאג לכך. הוא אמר לנו בין השאר שכדאי למות כמו יהודי… מה אתה אומר חנן? הצלחתי. אבא שאוהב. נשר גדול לשעבר. גם אני יהודי מאמין!!!".

בשמים נשמע רחש מתרחק של מטוסי סילון.

כמה סימבולי, חשב חנן, אבא טס טיסה אמיתית ומדוייקת, טיסתו האחרונה של הנשר האחרון.

הוא בהחלט זכה למות כמו יהודי.

 

פרק אחרון

חנן לחץ על כפתור המעלית, והמתין לבואה. גבר חרדי ניצב לימינו ושאל "אני מבין שאתה אדון איגלמן, שמעתי בצער על פטירת אביך היקר. זכיתי להכיר אותו בשבועיים האחרונים. איש נפלא, עדין נפש".

חנן הביט בשעונו, לחוץ וכאוב. בנו ניספה אמש, אבא נפטר לפני חצי שעה, המילים של החרדי ביקשו ממנו להתרכז. אוי, כמה קשה לו להתרכז.

"תודה, תודה" מלמל.

"הם היו ידידים טובים אבי ואביך. גם אבי נפטר לפנות בוקר… הוא סיפר לי שיש לו חבר טייס… כאן במחלקה. אבא איבד את הזיכרון שלו, אבל לטענתו איגלמן מוכר לו מהיכן שהוא…".

"מה שמו של אביך?" שאל חנן.

"גוטסמן, אברהם גוטסמן, אבא היה רב צבאי במלחמת העולם השניה" השיב היהודי.

חנן שלף את הדף הצהבהב מכיסו, והביט. גוטסמן. הם כבר נפגשו פעם… בפעם הראשונה שאבא הניח תפילין.

דלת המעלית נפתחה.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.