המתים חוזרים לביקור

מה המתים היו עושים לו ניתנה להם ההזדמנות לשוב לחיים למשך שעה אחת? סיפור דמיוני על עולם הבא עם מוסר השכל.

באחד הימים ניצבו חברי בית הדין של מעלה בפני דילמה לא-פשוטה. תושבי כפר מסוים הצטיינו במעשיהם הטובים עד כדי כך שהתקבלה החלטה להעניק להם על כך שכר מיוחד במינו, 'בונוס' בלתי שגרתי שרק יחידי סגולה זוכים לו. אבל מה יכול להיות הדבר?

מקץ דיונים ולבטים התקבלה ההחלטה – כל הנשמות שמוצאן מאותו הכפר יזכו לשעה אחת בודדת של חיים חדשים בעולם הזה…

בהגיע הזמן המיועד התכנסו כל הנשמות לאתר המשלוח. ההתרגשות במקום הייתה גדולה מאוד. את מקצת מהנשמות היה צריך לשלוף ממדורים די-נמוכים בגהנום (הם זכו בכל זאת בפרס המופלא בהתאם לעקרון הקובע שיחיד המשתתף עם הציבור רשאי לקבל שכר אף למעלה ממדרגתו העצמית), לצידם היו רבים אחרים שהגיעו מהיכלות שונים שבגן עדן.

בהגיע השעה היעודה ניתן האות והנשמות נשלחו כאחת לעולם השפל…

בינתיים, כאן בעולם הזה, יושבי הכפר עסקו בעיסוקיהם הרגילים כאשר לפתע התקבלו דיווחים על פעילות בלתי שגרתית המתרחשת באזור בית העלמין. עיתונאים זריזים שהגיעו למקום דיווחו בתדהמה על קהל גדול של אנשים לובשי לבנים הנראים כשהם מתרוצצים בינות למצבות. חלפו עוד כמה דקות עד שהתמונה התחילה להתבהר: המתים חוזרים!!

נקל לשער את ההתרגשות העצומה שאחזה ביושבי הכפר. הם עזבו תכף ומיד את כל עיסוקיהם ורצו כל עוד נשמתם בם לבית העלמין שם פגשו אותם הקבוצות הראשונות של המתים-החיים שהיו בדרכם החוצה. קריאות של התרגשות ובכי בקעו מקהל הצופים שעה שהם זיהו בין המתים את קרובי משפחותיהם ואת יקיריהם. זעקות: "סבא! סבא!", או "אמא! אמא!", נשמעו מכל עבר. חיבוקים נרגשים ומפגשים דומעים נראו בכל עבר שעה שאנשים שלא התראו זה עשרות בשנים נפגשו מחדש.

אלא שהמתים נראו טרודים מאוד. הם דחו בנימוס את הצעת קרוביהם לבקר בבתיהם וליהנות מכוס לימונדה מרעננת ועוגיות שוקולד. הם העיפו מבטים חפוזים לעבר תמונות הנכדים שמעולם לא זכו להכיר, אך ניכר היה בהם שאצה להם הדרך. עד מהרה התברר מדוע. בניגוד לרושם הראשוני של תושבי הכפר, מה שקרה בפועל לא היה תחילתו של תהליך "תחיית המתים" המציין את הגעתם של אחרית הימים. המתים הסבירו שהם בסך הכל קיבלו שעה אחת של חיים במתנה, שעה בודדת שאותה יוכלו לנצל כרצונם בטרם ישובו חזרה למדורם העליון—

מה יעשו המתים באותה שעה?

תוך רגעים ספורים החלה שיירת המתים להתארגן. הם נעו במהירות, חלקם רצים ממש. לאן? לבית מדרש. הרי בעולם הבא כבר אין אפשרות לקיים מצוות ועל כן כל אדם "תקוע" שם במצב שבו היה בשעה שעזב את העולם הזה. והנה עתה ניתנה להם ההזדמנות החריגה לצבור פתאום מצוות נוספות ובכך לשדרג את מצבם הרוחני. האם הם יבזבזו את ההזדמנות הנדירה הזאת על פטפוטים ריקים ומפגשי שכנים?

בית המדרש התמלא בין רגע באלפי מתים.

הם חטפו כל ספר שנקרה בדרכם. הראשונים עוד הספיקו לתפוס חומשים גמרות ומשניות, המאחרים לקחו כל ספר אחר – אפילו סידורים כדי ללמוד מהם פסוקים. הדוחק באולם היה עצום. מתים שלא מצאו מקום פנוי למדו בעמידה או אף נתלו מהחלונות. הם התנפלו על התורה בלהיטות עצומה. הן, בכל רגע ניתן ללמוד כמה מאות מילים של תורה, ושעון החול המתקתק מלמד שלא נותרו עוד רגעים רבים.

כך חלפו להם רבע שעה, ומחצית השעה. ככל שמועד פקיעת המתנה קרב ובא כך קצב הלימוד ועוצמתו גברו לשיאים אדירים. המתים-החיים התעלמו מכל הפרעה ומכל היסח הדעת, נחושים לנצל כל שניה שניתנה להם במקסימום של תורה….

הנה נותרו רק עוד עשר דקות, תשע, שמונה, שבע…

הספירה לאחור נמשכה והלימוד הגיע לשיאים בלתי נתפסים של עוצמה וריכוז.

סביב עמדו החיים והביטו במחזה בהשתאות.

חמש,

ארבע,

שלוש,

שתיים,

אחת….

השניות האחרונות של הלימוד היו מראה נורא הוד שהזכיר את הרגעים המסיימים של תפילת נעילה בבית הכנסת…

ואז נפל הס.

הזמן המוקצב עבר-חלף. הנשמות נקראו לשוב לאלתר לצור מחצבתן. כל אחד חטף ותפס כמה שתפס. מעתה הם שבים למצב הסטאטי שבו היו נתונים מרגע מיתתם. ההזדמנות הנדירה חלפה ללא שוב…

…וכאן, בשלב הזה של הסיפור, היו בעלי המוסר מרימים את קולם בשאגה אדירה ואומרים: "מורי ורבותי, וכי בגלל שאנחנו עוד חיים מותר לנו לבזבז את הזמן? וכי רק בתחיית המתים צריך האדם לחוש שחבל על כל רגע, וכל דקה היא הזדמנות ששוב לא תחזור על עצמה?…"

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.