1/46

הכומתה היהודית

הכומתה היהודית

כשיותם היה חוזר הביתה לסופ"ש, סחוט ועייף לאחר השבועות הארוכים בצבא, הוא היה גאה. מאוד מאוד גאה. הוא שתמיד היה הילד החלש של הכיתה, שאף אחד לא האמין שייצא ממנו משהו, הצליח להתקבל לקרבי- לא סתם קרבי, "צנחנים". בדרך הביתה הוא היה מקפיד שוב ושוב לסדר את "הכומתה האדומה" במקום, "שכולם יראו מאיפה אני" הוא חשב לעצמו כשהוא שוב מוודא שהיא לא זזה לה משום מה מהמקום. אף אחד לא יכל להתעלם מהמראה, מכל עבר הוא קיבל מילות הערכה, כולם שמו לב. הוא הרגיש שווה וטוב. "יש לי ערך. אני שווה" הוא הרגיש.

כיום, כשיותם זכה להשתייך לצבא התורה וללמוד בישיבה, הוא מרגיש גם כן את תחושת הגאווה. הוא, שאף אחד לא חשב כאדם ערכי ומעמיק, עלה על נקודת האמת בחיים, העיז לעשות את הצעד וכיום טוב לו והוא גאה. מאוד מאוד גאה. שוב ושוב הוא מסדר את הכיפה על ראשו מוודא שהיא לא זזה לה משום מה מהמקום. רוצה שכולם ישימו לב, שיעריכו, שילמדו גם הם, שיבינו שזוהי הכומתה של יחידת העילית – העם היהודי.

ראשית חבישת הכיפה התחיל לא כאחת ממצוות התורה, אלא כאמצעי אותו אמצו לעצמם עם ישראל, להשראת יראת שמיים על ראשם. האדם שעוטה מעל לראשו בגד כלשהוא, הרי הוא כאומר "אני לא מעל הכל, יש מישהו מעלי" ובכך מחדיר לעצמו את התבטלות רצונו כלפי רצון האלוקים ותורתו.

אך מאז התחיל בימי התלמוד (לפני כ 1500 שנה) מנהג חבישת הכיפה להתפשט מתלמידי החכמים בלבד אל עבר כל שדרות הציבור, הפכה הכיפה להוות את הסמל והאות להשתייכות לעם היהודי. הגאווה אותה חש היהודי ביהדותו, בעליונותו, בקרבתו הבלתי אמצעית לאלוקים ובהכירו את אמיתת החיים, באה לידי ביטוי בחבישת הכומתה היהודית –הכיפה.

לכן, למרות שבימי ראשית המנהג לא היתה לפי כמה דעות חובה לחבוש את הכיפה במהלך כל היום, אלא רק בזמן אמירת דברי קדושה תפילות וברכות. מאז הפכה הכיפה לסמל ואות שייכות, יש להקפיד על חבישתה במשנה הקפדה, כדי להבדיל את עצמינו מעמי העולם ולשמר את יחודיותינו ומעלותינו. על פי התורה, זכות גדולה ועצומה תלויה בהקפדה שלנו על שמירת ייחודיותינו ולשם כך מצווה אותנו התורה בציווי "לא תלכו בחוקות הגויים" – שנמנע מלאמץ לעצמינו מאפיינים תרבותיים ומנהגים שונים של עמים אחרים כדי שנשמור על עצמאותינו התרבותית והרוחנית. כעם קטן ובודד בין עמים גדולים ומצליחים, ההכחדה וההתבוללות היא חשש אמיתי שצריך בשבילו נס. אם נשמור על עצמאותינו נציל את עתידנו. כפי שציין בלעם הרשע כאשר הבין מדוע הוא רוצה לקלל את ישראל אך הקב"ה הופך לו את הקללה לברכה- "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.