היא היתה על סף המוות, הצלתי את חייה ואפילו תודה לא שמעתי

''הקב"ה נותן לך את החיים במתנה'' אמרתי לה, ''אפילו תודה את לא יכולה לומר לו''?

רק תגיד "תודה"

כבר שנים אני מתנדב במד"א, אני עושה זאת מתוך אהבה, מתוך רצון לעזור לאנשים וכמתנדב אמיתי אני לא מצפה לשום תמורה. אבל את האכזבה מהמקרה הבא לא אשכח שנים. היה זה בלילה חורפי וגשום על כביש החוף, אני נוסע ברכבי הפרטי לכיוון הבית בסיומה של משמרת עמוסה, כאשר לפתע אני רואה את הרכב שלפני סוטה במהירות מהנתיב, מתהפך על גגו ונתקע בגדר הבטיחות. מראה מזעזע שלא רואים הרבה אפילו כשאתה מתנדב. עצרתי את רכבי ורצתי לראות מה קרה ואם ולמי ניתן לעזור. אני רואה את נהגת הרכב ההפוך, לכודה ופצועה, בקושי רב אני מצליח להגיע אליה. לא היה לה דופק. ידעתי מנסיוני, אם לא אתחיל לבצע בה החייאה מיד לא יישאר לה סיכוי. תוך שאני מזעיק עזרה, התחלתי בגשם ובחושך כשמכוניות חולפות בדהרה בסמיכות אלי, לבצע את ההחייאה. זה היה ארוך וממושך, עברו דקות ארוכות עד שהגיעו כוחות העזרה.
ידעתי כי אם לא אעשה את המקסימום היא לא תחיה והתאמצתי ככל יכולתי, הרגשתי שכוחותי אוזלים אבל לא אפשרתי לעצמי מנוחה. גם לאחר שהגיעה הניידת, המשכתי בפעולות ההחייאה, בשלב מסויים כשחזר לה הדופק ליוויתי אותה אל הניידת, אך גם שם לא עזבתיה. הייתי מאוד איכפתי, ליוויתי אותה עד לבית החולים, ניסיתי לאתר את משפחתה וגם לאחר שהגיעו המשכתי להתעניין במצבה.

יום אחד הגעתי אל בית החולים, רציתי לבקרה, לתדמהתי מטתה היתה ריקה. "היא שוחררה" אמרה לי אחות שחלפה שם. ניסיתי להשיג את בעלה בטלפון ו"כן", הוא אומר לי "עברנו את זה, אפשר לומר" להפתעתי הוא מיד המשיך"טוב אני נורא עסוק, ביי". הייתי בהלם, יצאה לי כל רוח ההתנדבות והעזרה מהמפרשים. אחרי כל מה שעשיתי בשבילם, כל השעות שהקדשתי וכל המאמצים שעשיתי, נתתי לה את חייה במתנה, אפילו את המילה "תודה" הם לא יכולים להגיד לי?

את המשל הזה סיפרתי ליובל, נערה טובה ממשפחה איכותית, שהגדירה את עצמה "לא דתייה אבל מוסרית". שאלתי אותה "את מאמינה באלוקים?" "כן" היא אמרה לי. "ברכות השחר את מברכת?" "לא" היא ענתה "אני לא דתייה". "הקב"ה נותן לך את החיים במתנה" אמרתי לה, "אפילו תודה את לא יכולה לומר לו"?

לצורך אמירת תודה לאלוקים תקנו חכמים את ברכות השחר, בהם אנו מודים על החיים, הקימה בבוקר, חוש הראיה, השמיעה. היכולת הפיזית וגם על מעלותיו של עם ישראל העם הנבחר. פתיחת הבוקר באמירת תודה היא חובה לכל אדם שמגדיר עצמו מוסרי ושמאמין באלוקים.

לברכות השחר הוקדמו ברכת נטילת ידיים על מצוות נטילת ידיים של שחר. ברכת אשר יצר כהודאה על יכולתו הפלאית של גופינו להתנקות מפסולת המזון, ברכה שיש לאומרה כל פעם לאחר עשיית צרכים. ברכת "אלוהי נשמה" שהיא הודאה על החזרת הנשמה לגופינו בקימת הבוקר וכן שלושת ברכות התורה בהם אנו מודים על זכותינו ההסטורית בקבלת התורה ובלימוד התורה, כאשר מיד לאחריהם הוסמכו קטעי לימוד קצרים "יברכך" ו"אלו דברים" בכדי שבוודאות ברכות אלו לא תהיינה לבטלה.

בעקרון היה מן הראוי לומר את ברכות השחר לפי סדר הנאתינו מחסדי השם, לברך על הבגדים כשאנו מתלבשים ועל היכולת המוטורית כשאנו מזדקפים, אלא שראו חכמים לתועלת המתפלל לסדר זאת כפתיחת התפילה ולומר את כולם כסדרם. ישנם הנוהגים לאומרן יחד כל הציבור על ידי שליח הציבור וישנם הנוהגים לברכן כל אחד לעצמו, כך או כך יוצאים ידי חובת ההודאה.

אדם שהיה ער בלילה, ייתכן שאינו יכול לברך את ברכת היקיצה בבוקר "המעביר שינה מעיני" ולכן אין לו לברכה אלא ישתדל לשמעה מאדם אחר ולענות אחריו "אמן". כל ברכות השחר, אם לא אמרן קודם התפילה, יכול לאומרן לאחריה, מלבד ברכת נטילת ידיים ואלוהי נשמה.

נכון, אנחנו עסוקים וממהרים בבוקר, אבל אנחנו מספיק מוסריים בשביל להקדיש כמה דקות לומר למי שנתן לנו את החיים ואת הבוקר הנפלא הזה – "תודה".

 

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.