יצא לי פעם לנסוע לארה"ב ולהיות עד למחזה לא נעים, בלשון המעטה. היו שם כמה הורים שטסו יחד עם תינוקות רכים, והנוהל במקרה כזה הוא שאחרי ההמראה הדיילים מביאים עריסה מיוחדת שמתחברת לקיר שלפני המושב של האמא, ובעריסה הזאת היא משכיבה את התינוק.
אלא שבאותה טיסה אירע מקרה מצער, ובגלל טעות אנוש חסרה עריסה אחת. אותה האמא שנשארה בלי עריסה לתינוק שלה, היתה כנראה אשה מאוד מפונקת, ומאוד קולנית. כשהיא הבינה שהתינוק שלה נשאר בלי עריסה, היא החלה לחולל מהומה של ממש, הרימה את קולה בכעס על אנשי הצוות של המטוס, ודרשה שיחפשו בכל פינה אפשרית כדי להביא לה עריסה כפי שהובטח לה כשרכשה את כרטיס הטיסה.
לאחר שהסבירו לה שוב ושוב שאין עוד עריסה במטוס, היא השיבה בזעם בלתי נשלט שהיא דורשת שהמטוס יחזור על עקבותיו, ינחת בשדה התעופה, ורק לאחר שיביאו עריסה נוספת, ימריא שוב בדרכו לארה"ב.
אנשי הצוות גיחכו לשמע ההצעה המוזרה הזאת: "אנחנו כבר למעלה משעה באוויר", הם הסבירו לה, "כדי לנחות בחזרה אנחנו נצטרך לשוב במשך שעה, להמתין לחלון זמן פנוי לנחיתה, ולאחר מכן לחבר מדרגות, להביא עריסה, להכין את המטוס להמראה נוספת ולהוסיף לו דלק, ורק אז נוכל להמריא שוב. כל הסיפור הזה יגרום לעיכוב של חמש שעות לפחות…"
אבל היא לא הסכימה לשמוע 'תירוצים של דיילים', והתעקשה שהמטוס ישוב על עקבותיו. הדיילת הראשית ניסתה להציע לה הנחה של 20 אחוזים במחיר הכרטיס, הציעו לה להחזיר את כל כספה, אבל היא ממשיכה בשלה ודורשת בכל תוקף לקבל את המגיע לה, בזמן שהתינוק שלה צורח וחסר מנוחה בגלל הכאוס שהתחולל סביבו…
זה הזכיר לי משל נפלא ששמעתי פעם, ושמתאים במיוחד לפרשתנו.
רעבים בלב ים
אירע פעם שבמהלך טיסה לניו יורק, שכחו אנשי הצוות להעלות אוכל על המטוס. הנוסעים ישבו על מקומותיהם, חגרו את חגורות הבטיחות בהתאם להוראות, הטייס המריא, ולאחר חצי שעה חילקו לכולם שתייה כמקובל.
רק אחרי כמה שעות טיסה, כשהגיע הזמן לחלק את האוכל, הבינו הדיילים את הטעות המרה: הם שכחו להעלות את האוכל על הטיסה…
הנוסעים החלו להתלונן, כמו אותה אמא שהתלוננה בטיסה בה נסעתי בעצמי, אלא שכאן היא היתה לבד אל מול קהל של נוסעים שניסו להרגיע אותה, ובמשל הם היו 370 איש רעבים, שכולם פה אחד דרשו את המגיע להם: רוצים ארוחה!!
גם הדיילים הצטרפו אליהם, ואפילו הטייס התחיל להרגיש את הבטן שלו מאותת על תחושת רעב הולכת ומתחזקת…
לפתע הציע אחד הנוסעים הצעה מבריקה. "תסתכלו מי יש מתחת למטוס", אמר לכל הנוסעים…
כולם השתתקו והביטו עליו בתימהון: "מה יש מתחת למטוס? מים. זה האוקיינוס הגדול!!"
"לא הבנתם", הוא אמר להם בחיוך צופן סוד, "יש מתחתינו אוקיינוס שלם. ומה יש באוקיינוס? דגים!! אתם יודעים כמה דגים יש שם? מליארדים!!… בואו נשלה כמה דגים מהים, ותהיה לנו ארוחה משביעה!!"
הם התחילו להתווכח ולצעוק, כולם אמרו שהוא מדבר דברי הבל. איך בדיוק הם ידוגו דגים מהים, הרי אפילו חכה אין להם, וגם אם כן, אי אפשר לפתוח את החלונות, ויש כל כך הרבה סיבות לטעון שההצעה שלו לא הגיונית בעליל.
שרשרת אנושית
אבל האיש הזה ניחן בכושר שכנוע עמוק, וטען שזה לא כזה מסובך… "נפתח את דלת המטוס, אני אצא ראשון, בזהירות, אחזיק בכנף המטוס, אחרי ירד עוד נוסע שיחזיק ברגליים שלי ועוד אחד יחזיק ברגליים שלו, כך נעשה שרשרת אנושית ונגיע עד לאוקיינוס. האיש שיהיה האחרון בשרשרת, יתפוס דג, ימסור אותו לזה שמעליו וכן הלאה, וכן יתפוס עוד דג ועוד דג, ולבסוף נוכל לצבור כמות נאה של דגים…".
הנוסעים לא היו רגועים: "תשמע, היה פעם סיפור שדלת של מטוס נפתחה במהלך טיסה, וכל הנוסעים עפו החוצה. אתה מציע שאנחנו ניתלה על הכנף של המטוס? זה לא הגיוני!".
האיש לא נרתע גם משאלות קשות: "שם זה קרה בגלל המהירות הגבוהה של הטיסה. הם לא היו מוכנים לזה, לא ידעו מראש שהם צריכים להחזיק חזק. אנחנו ערוכים ומוכנים. נבקש מהטייס שיוריד את מהירות הטיסה, וגם ינמיך את גובה המטוס, עד למטרים בודדים מעל הים…".
הנוסעים הבינו שהאיש אולי מציע הצעה לא שגרתית, אבל לפחות הוא היחיד פה שיש לו פתרון. הם כמובן רעבים מאוד אחרי שכבר עברו כמה שעות טובות מההמראה, והרעיון התחיל למצוא חן בעיניהם.
גם הטייס הסכים לשתף פעולה. אט אט הוא האט את מהירות הטיסה והוריד גובה. כשהגיע לגובה של כ-20 מטרים מעל פני הים וטס במהירות של 120 קמ"ש בלבד, הוא נתן להם אור ירוק. דלת המטוס נפתחה, משב אוויר חזק מאוד פרץ אל תוך המטוס, אבל אף אחד לא עף החוצה.
ראשון הדוברים, איש שרירי ובעל כח רב קפץ החוצה והחזיק בכנף, ואחריו נוסע שחור וגברתן שהחזיק ברגליו. כך הם ירדו בזה אחר זה, עד שהיתה שרשרת של 15 אנשים התלויים זה בזה, והאחרון בשרשרת הודיע להם שהוא מצליח להגיע עם היד אל המים.
התוכנית עבדה מצוין עד כה, אבל נשאר רק אתגר אחד קטן, לשלות דג מהמים בלי חכה ובלי צלצל, עם ידיים חשופות.
כמובן שמדובר באתגר בלתי אפשרי, ולאחר דקות ארוכות של ניסיונות לא מוצלחים החלו החברים בשרשרת לכעוס על האחרון ה'לא יוצלח' שאינו מצליח לתפוס דג. הם החליפו אותו באחד אחר והאיצו בו להזדרז כי בסופו של דבר הכוח שלהם מוגבל. כמה זמן הם יכולים להמשיך ולהיות תלויים בשרשרת הזאת, כשהמטוס נע במהירות של 120 קמ"ש?!
ירד אחד חדש, עם הרבה מרץ, הוא ניסה לתפוס דגים, וכמובן גם הוא לא הצליח. האיש הראשון, זה שהחזיק בכנף ושמתחתיו היתה תלויה שרשרת של 15 אנשים השוקלים יחד למעלה מטון, כבר הרגיש את שרירי ידיו כואבים בעוצמה רבה. הוא קרא לאלו שמתחתיו שיאיצו ב'דייג' לעלות מהר מהר, כי עוד מעט הידיים שלו נשמטות מהכנף ואז הם כולם נופלים אל המים…
אבל הדייג לא מיהר לוותר: "עוד כמה שניות", הוא ענה להם, "אני תיכף תופס דג. לפחות יהיה לנו דג אחד להתחלק בו…
"עברה דקה, עברו דקותיים ופתאום הוא מרגיש שהוא תפס משהו. אולי היתה זו ירוקת, אולי שקית שהתגלגלה למרכז האוקיינוס. זה בוודאי לא היה דג, אבל הוא מיד צעק "תפסתי דג, אני עולה!!".
באותו הרגע נשמטו ידיו של העליון מהכנף, הוא כבר לא הצליח להחזיק מעמד ושחרר את אחיזתו הרופפת. כמובן שכל ה-15 נפלו אל המים, והאוקיינוס בלע אותם אל קרבו בשקיקה, עד שלא נודע כי באו אל קרבו…
הנמשל זה אנחנו!
בוודאי אתם תוהים לעצמכם למה אני מספר כזה סיפור שלא היה ולא נברא, ואפילו לא משל היה… איך השרשרת הזאת של אותם פתאים שחשבו שיצליחו לשלות דגים מהאוקיינוס, קשורה אלינו.
אז הדג מהאוקיינוס אולי באמת לא קשור אלינו, אבל השרשרת האנושית קשורה גם קשורה. אנחנו כולנו חלק מאותה שרשרת. כל אחד מאתנו מחזיק ברגליים של אביו שמחזיק ברגליים של אביו וכן כל הדרך במעלה שושלת הדורות, עד אברהם אבינו.
בתורה כתוב: "אברהם הוליד את יצחק"!! אנחנו כולנו מחזיקים ברגליו של אברהם אבינו על ידי אותה שושלת מופלאה של אבותינו ואבות אבותינו.
יתירה מזאת, כל אחד מאתנו הוא החוליה שבה מחזיקים הדורות שיבואו אחריו. הילדים שלנו, הנכדים, הנינים!! כולם קשורים באותו קשר עתיק יומין באברהם אבינו, ואנחנו החוליה המקשרת.
כמה אחריות זה מטיל על כתפינו!!
אנחנו צריכים להידבק בקשר הזה. להקפיד שיהא 'מעשה אבות סימן לבנים'. לדעת שיש לנו אחריות כבדה, ואנחנו חייבים להמשיך ולהחזיק בכל הכח בשושלת הקדושה הזאת, כי אם חלילה נרפה את האחיזה שלנו, אנחנו ניפול אל האוקיינוס חלילה וחס, ואתנו גם בנינו וזרעינו אחרינו.