1/29

מנהל המאפייה לקח איתו את כל סודות המקצוע, ופתח מאפייה מתחרה במדרכה ממול • מה אתם הייתם עושים?

צרור סיפורים יחודיים על האיש שכל חייו זכר ודאג להזכיר לכולם, שיש מישהו שמנהל את העולם • הצדיק רבי זלמן בריזל ז''ל, חי באמונה תמידית בבורא העולם.

רבי זלמן בריזל שש היה לקראת כל אתגר שבו יוכל לחזק עצמו באמונה, האווירה במחיצתו של רבי זלמן היתה ספוגה באמונה. בכל צעד ושעל אפשר היה ללמוד ממנו פרק באמונה.

פעם הזמין מונית שתבוא לקחת אותו לבית הכנסת, ויצא להמתין ברחוב במזג אוויר קר. זמן רב עבר, והמונית בוששה מלהגיע. המלווה שחשש לבריאותו, הציע שייכנס חזרה לביתו, וכשהמונית תגיע תיכף יקרא לו. אך רבי זלמן מיאן ונימוקו עמו –

"הנח לי כאן. רצוני לעמוד כאן ולהתרגל באמונה, להשריש בליבי כי בשמים כבר נקבע בדיוק מתי תבוא המונית, ואין לי מה להתרגז על כך"

באי ביתו והסובבים אותו העידו על אין ספור תקלות קטנות, אשר בדרך כלל מסוגלות להוציא אדם משלוותו, אבל אצל רבי זלמן – כאילו עברו על ידו, ולא נגעו בו כלל.

סיפר הרב בונים קורניק ז"ל, כי יצא פעם יחד עם רבי זלמן, להתרים כסף בבתי כנסת עבור דבר מצוה. באחת הפעמים חלה אי הבנה בתיאום המוקדם, וכשהגיעו לאחר טירחה מרובה לבית כנסת בתל אביב כדי להתרים את הציבור, מצאוהו ריק מאדם. כבר לא היה עם מי לדבר.

אכזבות ועצבים אם היו כאלה, ניתן היה להבין ולקבל… אך לא אצל רבי זלמן. "חשבתי", אמר הרב בונים "שאשמע ממנו בדל או רמז של צער על העניין, אך פניו לא השתנו. האמונה והשמחה לא עזבוהו אף לא לרגע, גם כששמע שכל נסיעתו היתה לשווא.

כל תגובתו היתה, אפוא, זו בלבד:

"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים"- – –

ושב רבי זלמן על עקביו, כאילו לא אירע דבר.

כך גם בעת נסיעה בדרכים. אם היתה התנועה נעצרת, ופקק מורט עצבים נמתח לכל האופק, גם אז, מעולם לא ראו על פניו של רבי זלמן מתח או חוסר שלווה. די היה בשתי מילותיו הנאמרות בלהט האופייני "הכל בהשגחה משמים" כדי לנסוך שלווה ורוגע גם בקרב השוהים במחיצתו.

 

הוא נותן לחם

האמונה ליוותה אותו בכל מהלך יומו ובכל העניינים – ברוחניות ובגשמיות. לראשו החדיר מחשבה אחת ויחידה, כי השם הוא האלוקים אין עוד מלבדו, הוא הזן והוא המפרנס לכל הברואים.

ברוח זו ניהל לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, את 'מאפיית בריזל' המפורסמת השוכנת ב'מאה שערים' ולא הניח לעצמו להיגרר אחרי שום בהלה על ממונו, וזכר כל העת היטב מי הוא הנותן לו כח לעשות חיל.

לפעמים לא היה הניסיון קל, אך הוא עמד בו בגבורה.

פעם אחת החליט אחד העובדים במגדניית בריזל, שמספיק לו לעבוד בתור שכיר. הן רכש כבר ניסיון רב במלאכת האפייה במגדניית בריזל, ומעתה ראוי לו שיפתח בעצמו עסק מרוויח, ויעשה גם הוא לביתו רווחים נאים.

וממחשבה למעשה. פנה לבצע את מחשבתו, פרש מהמאפייה והחל בעצמו לייצר מגוון עוגות טובות וטעימות כמו שלמד ב'מגדניית בריזל'. אולם, מאחר שלא היו בידיו אמצעים מתאימים כדי לשכור מקום מתאים לעסק, על כן התחיל למכור בינתיים את סחורתו ברחובה של עיר.

אך מי זה פתי יקנה אצלו, כשכולם קונים במאפיית בריזל הוותיקה? על כן הלך הלה ומיקם את עגלתו העמוסה במיני מאפה ריחניים, לא פחות ולא יותר, אלא – מול מגדניית בריזל!

בני המשפחה שעבדו בחנות נרעשו למול עזותו של זה, ומיהרו מיד לשלוח שליח אל רבי זלמן, שישב אז בבית הכנסת ולמד תורה, בבקשה שיבוא מיד לגעור באותו אדם ולסלקו משם. אך מה הופתעו כולם למראה פניו המחויכות של רבי זלמן אשר השיבם:

"ומה הנכם חושבים? והלא אני הוא זה שייעצתיו לבוא למכור הסחורה ליד החנות. הרי הוא חדש ואיש אינו מכירו, מי יקנה אצלו?! רק כאן ליד החנות שלנו ישנה תנועת קונים חזקה, כך יתרגלו אנשים לקנות גם אצלו!"

"הדגשתי לו בפירוש", הוסיף, "שהוא יכול לבוא מה יותר קרוב לחנות כדי שיראוהו כולם. הרי מהפרנסה שלי הוא לא יגרע אפילו פרוטה אחת!"…

ולא נתקררה דעתו של רבי זלמן האב, ובגודל חפצו ללמד את בני הבית פרק נכבד באמונה ובטחון, ביקש כי ילכו אצל הלה לייעץ לו איך להשביח את התוצרת, ולא לחסוך בגילוי כל רזי המקצוע.

ולא זו בלבד, אלא אף ביקש את אחד מבני קהילתו של אותו יהודי, שיראה לעמוד לו לעזר בביסוס העסק החדש, ויכריז בבית המדרש של אותה קהילה גדולה (אשר רוב אנשיה היו לקוחות וותיקים במגדניית בריזל…) כי מצוה על כולם לקנות במאפייה החדשה.

כאשר בתקופה אחרת נפתחה בסמוך חנות נוספת לדברי מאפה, ראה בכך רבי זלמן רק את טובות הבורא העודפות עליו, וכך הסביר:

"הרי פרנסה קצובה לכל אחד מן השמים, ואיש אינו נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה, אלא שמשמים ריחמו עלי, ושלחו לי את שכני החדש לעזרתי. מעתה שוב לא אצטרך לעמול כל כך קשה לבדי באפייה ובשירות הלקוחות. יהיו כאן אנשים נוספים בחנות ממול, שיעזרו לי במלאכה!"

"אמור נא לי", פנה פעם רבי זלמן לאחד מעשירי תבל שבא לשמוע מלקחו הטוב – "שמא תוכל להסביר לי, מה משנה לו לאדם אם מונח לו בכיסו דולר אחד מיותר, או שיש לו שם מיליון דולר מיותרים? אם אכן תוכל לומר לי את ההבדל, אני הולך מיד לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה, כדי להשיג את האושר הזה!"

ואותו גביר, צעיר לימים, לא בלע כל כך מהר את הרעיון הזה, רק לאחר שעברו שנים, בהן עלה מזלו וירד לסירוגין, ואושרו היה ממנו הלאה, בא לפני רבי זלמן והודה על האמת:

"רבי זלמן, צדקתם ממני! אין שום יתרון לאדם במיליון דולר מיותרים! רק בתורתכם ובתפילתכם יש יתרון!"

  

כי אלוקים אמר לו…

מקרה אחר אירע בבעל מאפיה מתחרה, אשר אף הוא רכש את אומנות האפייה במאפיית בריזל, בהיותו העובד הראשי והאחראי על חלוקת הסחורה במאפייה במשך שנים רבות. ביום בהיר אחד פתח הלה את מאפייתו החדשה, בגסות ובחוצפה שאין לה אח ורע;

יום השישי בשכונת בית ישראל בירושלים. ביום זה גורפים בעלי המגדניות את הרווחים הנאים ביותר מכל השבוע, כאשר המוני בית ישראל גודשים את החנויות, וממלאים את שקיהם בחלות ובמגדנות נאות לכבוד שבת המלכה.

והנה, בבוקרו של יום קריטי זה, במקום שיתייצב האיש האחראי על משמרתו לעבודתו הקבועה במאפיית בריזל, ויתחיל לחלק את הסחורה בחנויות, נדהמו בני המשפחה לגלות כי השער סגור והילד איננו…

ביום זה בחר הלה לפתוח את העסק החדש, תחת מעטה סודיות, וללא כל הודעה מוקדמת…

האיש פעל בערמומיות רבה, ובזריזות הספיק לשווק את סחורתו החדשה והטריה לכל החנויות אשר היו לקוחות ותיקים של מגדניית בריזל. הללו ששו על המחיר המוזל והמשתלם שהציע להם המתחרה החדש…

ועד שבני משפחת בריזל תפסו את עצמם, ומיהרו להביא בעצמם את עגלות הסחורה לחנויות, נדהמו לגלות כי הלה כבר הקדימם. לעוגות שלהם לא היה כל דורש.

כמות אדירה של חלות, עוגות ומיני מזונות נותרה ללא כל תמורה, ועמל כפיים של מספר ימים ולילות רצופים ירד לטמיון. הכאב היה צורב, ודמעות נקוו בעיניהם של בני המשפחה.

החלו הללו מצדדים לנקוט בכל חומר הדין נגד האיש ולהזמינו לדין תורה, והללו אומרים להשיב מלחמה נגד הפוחז, לנדותו ולבזותו ולפרסם את מעשהו הנבזה.., אך עדיין לא נקטו בשום פעולה ללא שתתקבל תחילה הסכמתו המפורשת של רבי זלמן, ראש המשפחה.

באותו זמן שהה רבי זלמן בחו"ל, ולא למנוחה ולא למרגוע… קרוב לשנה שלימה על חגיה ומועדיה, עשה אז על אדמת ניכר בכתתו את רגליו לחזר על פתחי נדיבים בערים ובמדינות רבות, כדי להחזיר את החובות הרבים שהשתרגו עליו בגין עסקי הכלל והפרט.

בשעה דחוקה וקשה זו,  במצב של לחם צר ומים לחץ, כשפרוטה אחר פרוטה נצברת, נספרת ונשמרת, עמד רבי זלמן בגבורה בניסיון האמונה.

הוא מיהר לשגר מסר חריף לבני המשפחה בירושלים, ולצנן את הרוחות הלוהטות בקרבם:

"אל נא תרעו לאיש! איש אינו יכול לגרוע מפרנסתנו מאומה! איש אינו יכול להרע לנו, כי הרי הכל מאתו יתברך!

"הן הקב"ה יודע בדיוק כמה עוגות נמכור כל השנה כולה! אין לי כל ספק כי גם אם לא היה קורה עתה כדבר הזה, הרי שבחשבונות שהיינו עושים בסוף השנה היינו נוכחים לדעת כי כל הכמות הזו של העוגות היתה נותרת ללא תמורה!"

ותשקוט הארץ- – –

– ימים עברו, החיים המשיכו לנוע על צירם, והריח העולה מתנוריהן של המאפיות החדשות והישנות כבר הפך מזמן לחלק מהווי רחובות ירושלים, אולם ריח ניחוחו הטוב של רבי זלמן גבר עשרת מונים על כל ריחות ערבים שבעולם.

אותו בעל מאפיה מתחרה, מטבע הדברים, שוב לא היה יכול להביט בפניו של רבי זלמן, ומשאך ראה את רבי זלמן בקצהו של הרחוב היה עובר לצד השני ומשים עצמו כאילו אינו רואהו. אך רבי זלמן אינו מבין, מה זה ועל מה זה.

הוא פונה אל האיש בשפה נעימה ומדבר על ליבו:

"הלא ידידים טובים היינו מאז ומעולם, אתה יכול להמשיך להרגיש בנוח לצידי. לא קרה כלום. אדרבה, פנה אלי בשביל כל מה שתזדקק, ואנוכי אעמוד לימינך", נם לו ר' זלמן, איש האמונה.

וההזדמנות לא איחרה מלהגיע – – –

לימים נותר האיש בודד בעולמו עם שלוש בנותיו אשר עמו בבית. בתום לבו, ובאין כל ברירה אחרת בידו, עמד האיש למסור את בנותיו לאומנה במוסדות המדינה…

או אז נחלץ לעזרתו 'ידידו' הטוב ר' זלמן. הוא נכנס לעובי הקורה ועמל רבות לסדר את הבנות במוסדות חרדים מתאימים, בתנאי פנימיה מעולים. בבוא הזמן, אף התמסר ר' זלמן למצוא עבורן שידוכים מתאימים, ועמל לגייס כסף רב עבור הוצאות חתונתן…

הודות לכך זכו השלוש להקים בתים נאמנים לה', וזכה אותו האיש לראות דורות ישרים מבורכים של חסידים ואנשי מעשה, יראי אלוקים, המפארים כיום את שמי היהדות החרדית.

וכל זאת בעטיו של ר' זלמן האיש, אוהב שמעולם לא נהפך לאוייב, על משמרת אמונתו עמד בגבורה ובעוז- – –

●●●

ובאותו ענין עוד מספרים, כי בעת ההיא שמאפיית ברמן היתה ממוקמת גם היא ברחוב מאה שערים, היו רואים לא אחת את ר' זלמן כשהוא ניגש לבעל המאפייה ומברכו בלבביות רבה:

"השי"ת ישלח לך ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך!"

והיה זה לשיעור גדול באמונה עבור הסובבים, כי ה' הוא הנותן לחם לכל בשר, ולא השתדלות של בשר ודם.

אומר היה ר' זלמן בשנינות:

"אמרו חז"ל – 'כל המתפלל בעד חברו וצריך לאותו דבר הוא נענה תחילה' – הפירוש הוא כך: אם אחד מתפלל בעד חברו שיצליח בדרכו, בעוד שהוא המתפלל צריך לאותו דבר – היינו שעדיף לו שחברו לא יצליח, כגון שנראה לו שבזה לוקח פרנסתו וכו'. אך אם כל זה מתעלה היהודי מעל עצמו, ומתפלל להקב"ה לטובת הצלחת חברו, אזי עוזר לו השי"ת שהוא נענה תחילה ואיננו מפסיד כלום מכך!".

 

(מתוך הספר 'ר' זלמן')

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.