2/7

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לנקות, לקרצף, לשפשף, ולהכשיר את הבית כולו לחג הפסח, אמן!

אם אנחנו מנקים את הבית כדי לקיים את רצון השם - כל ניקיון הוא גן עדן, נצח נצחים! למה לאבד את כל זה בעטיים של כעסים ועצבים • הצדיק רבי ראובן קרלנשטיין ז''ל, על ההכנות לפסח וכוונות הלב

בדרשותיו של הרב קרלינשטיין שהיו מושכות קהל רב, היה מדבר על נושאים מגוונים ומלהיב את שומעיו ללכת בדרכי הטוב, ולהתחזק במעשים טובים. לפני פסח היה מרבה על גודל הזכות שלנו במצוות החג המיוחד, הניקיון, המצות, ארבע כוסות ועוד, וכך היה אומר:

רבותי!

ההרגל אוכל כל חלקה טובה!

הפכנו לרובוטים! מנקים חדר, ועוד חדר, כמו בשנה שעברה, כמו לפני שנתיים – שלוש כמו שאימא וסבתא שלנו ניקו. הכל כרגיל, הכל טבעי, מיד אחרי פורים מתחילים לעשות פסח. אבל העיקר חסר מן הספר…

היכן הלב? היכן הראש? היכן השמחה של מצוה? היכן החיות וההתעוררות הנדרשות מאיתנו בעת עשיית המצוה? השם רוצה מאתנו את הלב! הוא לא רוצה ספונג'ה ובית מצוחצח, הוא רוצה שנתבונן במהותן של כל ההכנות הללו.

על בתו הצדקנית, אמר אחד מגדולי ישראל: היא לא עשתה אף פעם בחייה ספונג'ה ביום שישי! אולם מידי יום שישי היא ניקתה את הבית לקראת בואה של שבת המלכה! מדהים, כמה גן עדן מונח בזה! העובד מתוך התייחסות כזאת הוא עבד השם אמתי!

עם ישראל – עם קדוש הוא. מנקה, מבריק ומקרצף כל פינה, כדי לקיים את המצוה להכין בית נקי מחמץ לכבוד חג הפסח! המחשבה לא מתרכזת בצורך לתחזק את הבית, או בהנאה של מגורים בבית מצוחצח, אלא בצורך לבער כל פרור של חמץ מהבית ומהלב, לקראת חג הפסח ולכבודו.

באיזו טיפשות נוהגים כל אותם אלו, שיחד עם עבודות הניקיון מגיעים לידי כעס, מתרגזים ומתעצבנים על ימין ועל שמאל. האם בורא עולם רוצה שננקה את החמץ מתוך כעס? בוודאי שלא! אם אנחנו מנקים את הבית כדי לקיים את רצון השם – כל ניקיון הוא גן עדן, נצח נצחים! למה לאבד את כל זה בעטיים של כעסים ועצבים על תינוק מסכן שהכניס פרוסה לחדר הנקי?

האם ראינו מימינו אדם הנוטל לולב ואתרוג מתוך כעס? הרי כל אחד נוטל את ארבעת המינים בשמחה ובטוב לבב. הלא כן? אותו הדבר בדיוק בנוגע למצות ההכנה לפסח. צריך לקיים אותה בשמחה, ברוגע. להתרגז? להיכנס למתח? חס ושלום! השם בוודאי אינו חפץ בכך. מי שמגיע לכלל כעס – יצא שכרו בהפסדו.

כתוב בהלכה שאין לזלזל בנשים שטורחות ויגעות על נקיון הבית לחג הפסח. לעיתים נדמה לנו שהן יצאו מדעתן, אך אל לנו לזלזל בהן! זוהי עבודת קודש ממש!

צדיקים היו מזכירים ברטט ובחרדת קודש את מאמרו של סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב ז"ל, בעת שהיה רואה את הנשים טורחות ויגעות בהכנות נמרצות לחג הפסח. הוא היה נושא עיניו למרום ואומר בנוסח של ה"יהי רצון" הנאמר בראש השנה בין התקיעות:

"יהי רצון מלפניך שאלו המלאכים היוצאים מן הקשר"ק – ראשי תיבות קראצן, שאבן, רייבן, קאשרען [קרצוף, שפשוף, גרוד והכשרה – תרגם מאידיש] – יעלו לרצון לפני כסא כבודך וימליצו טוב בעדנו".

אולם, חשוב שנזכור: כל זה מצוין אם עובדים לשם שמים, לקיים את רצון השם. אז נבראים מלאכים קדושים מכל פעולה! כל קשר"ק הוא גן עדן. אבל אם בגלל הקשר"ק נכנסים למתח ולעצבים – נבראים חלילה, מלאכי חבלה.

 

הכוונה משנה את מהות המעשה

שמעתי בשם רבי אליהו דושניצר ז"ל שסיפר, שהכיר יהודי שהיה מחלל שבת בפרהסיה והפך – בסופו של תהליך – לצדיק יסוד עולם, ומעשה שהיה כך היה:

אדם זה היה בעל בית מרקחת. פעם אחת נכנס אליו הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מהעיר ראדין שהיה מכונה בפי כל ה"חפץ חיים" ז"ל ואמר לו: "אני מקנא בך!" וחזר שוב ואמר: "אני מקנא בך!".

הלה התפלא מאד, ואמר: "רבי! אתה טועה. אין לך מה לקנא בי. אני מחלל שבת, נקי מתורה וממצוות".

אך ה"חפץ חיים" המשיך ואמר: "יש לי הרבה מאד מה לקנא בך! חכמינו ז"ל אמרו שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואתה מבוקר ועד לילה מציל נפשות. אין לתאר כמה זכויות יש לך!".

ומיד הוסיף ואמר: "רק בקשה אחת אבקש ממך: כשיהודי נכנס לבית המרקחת לקנות תרופה – תכוון לשם מצות הצלת נפש מישראל. ואם אין ברפואה זו הצלת נפש – תכוון לשם מצות חסד. ואם תשאל: 'איזה חסד אני מקיים, והרי אני גובה כסף בעבור התרופה?' דע לך, גביית הכסף אינה סתירה לקיום המצוה. גם מי שמקיים חסד צריך כסף כדי לחיות וכדי לפרנס את משפחתו. ואם תכוון לשם מצוה לא יגרע ממנה מאומה בשל כך שאתה גובה כסף לפרנסתך. המצוה נשארת במלא עוזה ותפארתה".

אותו יהודי החל להתנהג כעצתו של ה"חפץ חיים". כל פעם שסיפק תרופה למישהו היה מהרהר בליבו: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להציל נפשות ולגמול חסדים".

מה נאמר ומה נדבר, היהודי החל להרגיש מתיקות בכל פעולה שעשה בבית המרקחת.

יום אחד אמר לעצמו: "אולי כדאי לנסות להתפלל? אולי כדאי לנסות לקיים עוד איזושהי מצוה?…" ואכן זכה והתקיים בו מאמר הפסוק בספר תהילים "טעמו וראו כי טוב השם'", והוא חש במתיקות וערבות התורה והמצוות, והפך לבעל תשובה גמור, צדיק יסוד עולם.

כל פעולה שאדם עושה, גם אם היא שגרתית בעבורו, מעשים שבכל יום ויום אם מכוון בה לשם שמים, לקיום רצון השם – היא הופכת להיות מצוה גמורה, והעושה אותה יזכה בגינה לנצח נצחים.

כל קרצוף הוא מצוה אם רק נצרף אליו את כוונת הלב הראויה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכין את הבית לכבוד חג הפסח כשהוא נקי מכל רבב של חמץ".

 

לרומם את הפעולות השגרתיות

השתתפתי פעם ביום שיעורים והאזנתי להרצאתו של הרב שמחה כהן שסיפר שני סיפורים שהוא מכיר את גיבוריהם באופן אישי:

הסיפור הראשון – פלוני החליט לעשות מעשה טוב. הוא הכיר משפחה, אשה עם מספר ילדים שלא היתה להם פרנסה. לא יאומן כי יסופר: הוא לקח על עצמו עבודה, פועל או פקיד, כל יום, שמונה שעות ביום, ובסוף החודש היה מעביר את המשכורת שקיבל, בשלמותה, למשפחה הזאת! הסיפור הזה נמשך כבר שמונה שנים! מידי חודש בחדשו, בתחילת כל חודש, הוא נותן את המשכורת שלו למשפחה הזאת!

הסיפור השני מפליא לא פחות: הוא מכיר אשה פלונית, שמזה כמה שנים מגיעה לבית עם ילדים ומכינה להם ארוחת צהרים, ולא זו בלבד אלא כשהילדים שבים הביתה מהלימודים, לאחר שסיימו לאכול את הארוחה שהכינה להם, היא יושבת איתם ומתעניינת במה שלמדו, איך עבר עליהם היום, ועוזרת להם להכין את שיעורי הבית. כך היא נוהגת מידי יום ביומו. היא לא פונה לדרכה ולעיסוקיה בטרם דאגה לארוחת הערב שלהם ולעלייתם על יצועם לשנת הלילה.

לפתע נעמד אחד השומעים ואמר בקול רם: "כבוד הרב! אני לא מאמין לשני הסיפורים האלו! אני לא מאמין שיש אדם שעובד חודש שלם, ומעביר את משכורתו לאיזושהי אשה וילדים! אני גם לא מאמין שיש אשה שמטפלת מידי יום במסירות כה גדולה בילדים".

ענה לו הרב בזה הלשון: "אני יכול לומר לך את שמו של האיש, גם את שמה של האשה, ואת הכתובת בה הם גרים. האם תרצה לשמוע?".

"כן!", השיב הלה. "הייתי רוצה מאד להכיר אנשים כאלו!".

"ובכן", אמר הרב, "האיש – הוא אתה בעצמך, והאשה – היא אשתך! האם אינך יוצא מידי יום ביומו לשמונה שעות עבודה ולעיתים אף ליותר? האם בסוף החודש אינך מעביר את משכורתך בשלמותה, לטובת אשתך וילדיך? אם במחשבתך אינך מרוכז רק בעצמך, אלא אתה עובד כדי לפרנס את הילדים של השם, לעשות איתם חסד אמתי – אין כל הבדל אם הילדים הם במקרה גם הילדים שלך, או שהם ילדים של מישהו אחר!"

"אשתך, שעמלה לבשל אוכל לילדים, לקבלם בחום ובאהבה עם שובם מלימודיהם, להתעניין בשלומם ולדאוג לכל מחסורם, ערב ובוקר וצהרים – מקיימת בזה מצות חסד, מבלי שיגרע כהוא זה משלמות המצוה מחמת שאלו הם ילדיה. היא קמה בלילה להאכיל את התינוק של השם – שבמקרה הוא גם תינוק שלה – ותקבל על כך שכר.

האמור מן הדברים, שגם פעולות שגרתיות, המבוצעות על ידינו מידי יום ביומו – יכולות להיחשב למצוות עצומות ולזכות אותנו בנצח נצחים, אם אך נשכיל לעשות אותן שלא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך מחשבה שבמעשים אלו אנו מקיימים את רצון השם, וכוונתנו תהיה לשם שמים.

 

(מתוך הגדה של פסח יחי ראובן)

 

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.