אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאתה תעוף מהמקום הזה בבושת פנים, אתה בושה למוסד הזה. אני אדאג שהממונים עליך ידעו על זה

הרב חיים ולדר בסיפור מרתק ומפתיע

אני מנהל סניף דואר מזה עשור שנים (ועובד דואר 25 שנה), אני חושב שלא קשה להסביר מה דורש התפקיד הזה. מדובר בתפקיד קשה ותובעני, עם המון לחץ ומצב מתמיד של מחסור בכוח אדם ובזמן.

בדואר, בניגוד לכל שירות אחר, מוטיב המידיות הוא קריטי. אנשים שולחים מכתבים וחבילות ומעוניינים שיגיעו בזמן, אני משער שיש רבים שמגחכים כשאני מחבר בין "דואר" ל"עמידה בזמן", בפרט בתקופה שאני מדבר עליה שאז המצב היה קטסטרופה בשל השינויים שהתרחשו בדואר. בתכל'ס מי שספג את הכעס על השינויים הללו לא היו מחולליהם אלא אנחנו, המנהלים בשטח עד לאחרוני הדוורים. המנהלי הגדולים נותרו במשרדים ממוזגים, מראים זה לזה נתונים גרפיים על השינו המדהים שעשו.

בתכל'ס כמנהל את צריך להחליט בכל רגע נתון עשרות החלטות, מאיוש אשנבים ועד העברות למיון, קבלת חבילות וחלוקה לתיבות הדואר הפנימיות. למעשה, הייתי גם מנהל וגם אשנבאי וגם ממיין וגם כל תפקיד שצריך לעשות כי הלחץ אינו מאפשר לך לשבת אפילו רגע במשרד.

הסיפור שאני רצה לספר אירע לפני כשנה, ליתר דיוק ביום שלישי כ"ח באלול, יומיים לפני ראש השנה תשע"ח. ויש משמעות לתאריך. בשעת צהריים מגיע לקוח ומבקש לעשות העברת כסף למקסיקו. למי שאינו יודע, יש שירות של העברת כספים של "ווסטרן יוניון". אם אתה רוצה לשלוח סכום כסף לכל מקום בעולם (עד לאחרונה גם לאיראן), כל מה שאתה צריך לעשות זה לפנות לסניף דואר ולהפקיד ובתוך מספר שעות האיש שרצית להעביר אליו את הכסף מגיע לאחד מסניפי "ווסטרן יוניון" ומושך את הכסף. חד וחלק.

ובכן, הבנאדם מגיע עם חמשת אלפים דולר ומבקש להעבירם למקסיקו, לחמיו שזקוק לסכום הזה.

הפקידה מנסה לעשות את העברה אך מסתבר שהייתה תקלה במחשבים וההעברה נתקעה.

ובנתיים הקהל בסניף מצטבר, אנשים רוטנים (אני בטוח שהייתם בסיטואציה הזו), ולאחר כמה ניסיונות אני אומר לפקידה שתניח לזה ותמשיך לקבל קהל בעניינים אחרים.

האיש אומר לי: "רגע, אבל אני בתור".

אני אומר לו: "נכון, אבל יש איזושהי בעיה ואנחנו לא יכולים לעכב את כולם".

האיש מרים את קולו ואומר לי: "זה לא בסדר מה שאתה עושה".

אני מנסה להיות אדיב ואומר לו, "תבין אדוני, יש עוד אנשים שצריכים את הפקיד וההעברה שלך ממילא לא עוברת. בוא תמתין כמה דקות ואני מבטיח לך שננסה שוב".

האיש ממתין, שמונה לקוחות עוברים ואז אני מורה לפקידה שוב לטפל בעניינו.

אך ההעברה שוב לא מצליחה להתבצע. אני מנסה לעזור מהצד שלי אך מגיעה לנו הודעת שגיאה. לא יודעים מה לעשות.

בנתיים האיש מדבר בטלפון עם חמיו והוא מדבר בעברית ובקול גדול. לא סתם הוא עושה את זה. הוא מעונין שכל הסניף ישמע מה שיש לו לומר.

"כן, אני כאן בסניף הכי גרוע בארץ ישראל עם המנהל הכי גרוע בארץ. עוד לא ראיתי בנאדם כל כך לא מקצועי (הוא אמר וכל הסניף על העובדים והקהל, מאזינים. חלקם גם נהנים מההשפלה שלי כי גם להם יש חשבון עם הדואר ואיך יפרעו אותו אם לא דרכי?).

הבנאדם נהנה מהתפקיד שנטל לעצמו והחל לשפר את כישורי הנאום שלו. הוא פשוט שידר לחמיו בשידור חי מה אני עושה כעת, כמה לאט אני עושה את זה ואיך אני מנהל את הסניף באופן כללי.

אני לא יכול לומר שזה לא השפיע עליי. האיש הזה פשוט השפיל אותי לעיני כל. השתלח בי וגם היתה לו לשון חדה ומרושעת, הוא פשוט ידע איך לעשות זאת.

ניסינו לעזור לו בפעם השלישית ושוב אותה תקלה. התקשרתי לסניפים אחרים אך הם לא דיווחו על תקלה ולמען האמת לא בוצעו אצלם הפקדות עבור מקסיקו, אז לא ניתן לדעת אם הבעיה רק בסניף שלנו או באופן כללי עם מכסיקו.

והבנאדם לא מפסיק לחרף ולגדף ובעקר להעליב.

מעולם לא פגשתי באדם כל כך אלים מילולית. כשאני אומר אלים אתם בטח חושבים אחד שמדבר מילים לא יפות או מקלל, אבל לא. האיש דיבר מילים של בית מרקחת, הוא תיאר אותי כמו שפסיכולוג מתאר את המטופל שלו. בעצם, פסיכולוגים נוהגים בכבוד, הוא עושה זאת בלעג, בציניות מושחזת, למעשה תיאר לקהל איך אני בביתי שלי, איזה בן אדם אני, וגם ידע לספר להם (מתוך הדמיון שלו כמובן) איך זכיתי בתפקיד המנהל בגלל פרוטקציה של מישהו שלא הצליח לדחוף אותי למקום אחר.

אני במתכוון מאריך בתיאור הפגיעה וההשפלה (ותאמינו לי אפילו לא התחלתי לתאר) כדי לשתף אתכם במה עברה הנפש שלי באותם רגעים. אומרים שהמלבין פני חברו הרי הוא כשופך דמים ובכן, אני חשתי זאת על בשרי. הושפלתי בפני קהל הרחב שלא בא להגנתי.

(אלמד זכות על שתיקת הקהל, שבאותה תקופה תפקוד "דואר ישראל" באמת היה מתחת לכל ביקורת בשל השינויים הרדיקאליים שנעשו בו. כך שהתקיים על בשרי האמור על הקהל שנכח בחתונת קמצא ובר קמצא ולא התערב למניעת ההשפלה "מדשתיק משמע ניחא ליה", ועדיין ציפיתי שיהיה מישהו שיבוא להגנתי).

אולם אני חושב שעיקר הכאב שלי היה שהעובדים שלי, האנשים שמתחתי, היו עדים לכך. היה עובד אחד שניסה להשתיק אותו אך הוא החל להפנות את חיציו כלפיו, העובד שלי השתתק בבהלה והאיש יכול היה לחזור אליי.

שעת הסגירה הגיעה. נאלצתי להודיע לאיש שהיום לא תתבצע העברה ואם הוא מעוניין שינסה לבוא מחרר על הבוקר, בתקווה שזה יצליח.

"תשכח מזה", הוא הצהיר, "אני במקום הזה לא דורך", אמר. "בעצם אני חוזר בי, אני כן אדרוך כאן, אך רק ביום ביום שכף רגלך לא תדרוך כאן. ואני מודיע לך שיום זה קרוב מאוד, אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאתה תעוף מהמקום הזה בבושת פנים, ואם אפשר מדואר ישראל בכלל. אתה בושה למוסד הזה. אני אדאג שהממונים עליך ידעו על זה".

והלך. נשארנו העובדים. היתה שתיקה מביכה באוויר. כמה עובדות בכו מהעומס הרגשי שנפל עליהן ואני חשתי כמו האדם הכי מושפל בעולם. לא ידעתי מה אני עושה עם מה שקרה לי. חשתי כעס עצום ואפילו שנאה גדולה על האיש הזה שהתעלל בי ככה, פצע את נפשי והשפיל את כבודי בפני עובדיי ובפני כל הקהל.

ואז… לפתע עלה רעיון במוחי.

בין צוות הפקידות הייתה אחת שלא זכתה לפרי בטן 12 שנים. מה לא עשינו למענה, קיבלנו על עצמנו קבלות וחילקנו ספרי תהלים אך דבר לא קרה.

לפתע מצאתי עצמי קורא בהתרגשות, "אני מוחל לאיש הזה ומקדיש את כל מה שעברתי לכך ש(כאן נקבתי בשם העובדות ובשם אמה) ובעלה יזכו לפרי בטן במהרה.

זה היה האות וכל העובדות פרצו בבכי. רק מי שהיה שם הבין איזו מתנה הבאתי לה. ההשפלה שעברתי הייתה משהו שבני אדם לא מוחלים עליו עשרים שנה. ואני לקחתי את זה טרי ומדמם והגשתי כמנחה למען רווחתה של האישה שלא זכתה בפרי בטן.

באורח מוזר זה הקל גם עליי, סיימנו את העבודה והלכנו הביתה.

באותו לילה לא ישנתי.

המילים הקשות שאמר האיש חרכו את נשמתי וגרמו לי מפעם לפעם לפרץ דמעות. ואני לא איש שבוכה.

השתדלתי שרעייתי לא תרגיש מה עובר עליי, גם בגלל שלא רציתי להעמיס עליה וגם בגלל שלי  עצמי זה היה עומס מדי גדול לשתף עוד מישהו במה שעברתי. עוד הבדל בין גברים לנשים. פתאום הבנתי פשט במילים, הגברים בוכים בלילה.

הבוקר הגיע, יצאתי לתפילה ומשם לסניף.

העובדים פתחו אשנבים, חצי שעה עברה ואז לפתע פורץ לסניף האיש המעליב והפוגע מאתמול.

כולם נתקפו באלם. ומה הוא עושה אם לא ניגש אליי, לוחץ את ידי, מחבק אותי בחום ואומר לי "אני רוצה לבקש ממך סליחה ומחילה על מה שעשיתי לך אתמול. אני ממש מצטער על זה. לא יודע מה נכנס בי, אני אעשה הכל כדי שתמחל לי".

הבטתי בו משתומם. לא הבנתי מה נפל עליו. "אתה לא תאמין" הוא אמר, "כפי שאתה יודע, חמי המתין בביתו להודעה ממני שההפקדה בוצעה. הוא היה צריך ללכת לבניין משרדים בו שוכן ה'ווסטרן יוניון' כדי לקחת את הכסף, אך כל עוד לא נתת לו אישור שההפקדה בוצעה לא היה טעם ללכת לשם.

כמה דקות אחרי שיצאתי מכאן, בערך בשעות שהוא היה צריך להיות שם אירעה רעידת אדמה במקסיקו בעוצמה של 7.1 בסולם ריכטר. עשרות בניינים קרסו וביניהם בניין המשרדים שהוא היה צריך להיות בו כדי לקחת את ההפקדה שלו, כמובן אם זו הייתה מתרחשת.

מאות אנשים נהרגו באיזור הזה, וביניהם יהודי אחד הרב חיים אשכנזי. מצאו אותו כמה ימים לאחר מכן יחד עם עשרות הרוגים נוספים בבניין שבו חמי היה אמור להיות.

אני התרגזתי עליך בה בשעה שהקב"ה עיכב את ההפקדה כדי שחיי חמי ינצלו, ואני כל כך מתבייש במה שעשיתי. אני יודע שאתה לא יכול למחול על מה שעשיתי לך אתמול, וגם אין לי דרך לתקן כי היה כאן קהל גדול  אבל אני מוכן לעמוד כאן ולבקש ממך לפני כל אחד ואחד סליחה ומחילה, רק בבקשה תמחל לי".

שתקתי ולא אמרתי דבר. "זה בסדר, הוא כבר מחל לך", אמר אחד מהעובדים שלי.

"מה?" "אתמול כשיצאת הא הודיע שהוא מוחל לך על כל הפגיעות וההשפלות הללו, ובלבד שאחת מהעובדות כאן תיפקד לאחר תריסר שנים ללא ילדים". האיש הביט בי.

הוא היה חסר מילים.

ופתאום החל לבכות בכי גדול ונורא, ממש קורע לב.

"איזה רשע אני", הוא אמר, "ואיזה צדיק אתה". פגעתי בך על לא עוול בכפך ואתה לא זו בלבד שלא הגבת, אפילו מחלת לי, אני מקווה שאוכל לעשות תשובה על מה שעשיתי לך וגם אני אתפלל למען העובדת הזו.

הוא צעד לכיוון היציאה, ולפתע ליד הדלת הסתובב ואמר: "אתה לימדת אותי שיעור לכל החיים".

והלך.

וכעת לגולת הכותרת של הסיפור.

אתה אולי לא תאמין. אבל תשעה חודשים וחצי בדיוק לאחר המקרה הזה נולדה לפקידה שלי בת, כן, זו שהייתה חשוכת ילדים במשך תריסר שנים. ואין אפילו אחד שלא יודע ומבין בזכות מה ולמה התרחש הנס הזה.

בורא עולם מסובב את עולמו כרצונו, הוא קלקל את המחשבים כדי שיהודי עם זכויות במקסיקו לא ייצא מהבית במטרה לקבל את ההפקדה שלו ושלא ימצא עצמו במרכז רעידת האדמה שתקפד את חייו.

הוא שולח לכאן ברנש שישפיל אותי כפי שלא השפיל אותי אדם מימיי, כדי שאוכל למחול ולתת את המחילה שלי במתנה לזוג חשוך ילדים.

וכעת, מי שיש לו ספק כלשהו בהשגחה הפרטית המופלאה שסובבת אותנו שפשוט יבוא אליי. אני אחד שיודע.

 

(מתוך קטיפה לבית גליון 330 ה' באלול תשע"ח)

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.