1/43

אבל אתה לא מבוסס כלכלית כמו שהיית בעבר, אמר יחזקאל

"אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אוכל לילדי על חשבון הילדים שלך"

יעקב לוסטיג

 

יצחק ויחזקאל, כך נכנה אותם, לצורך הסיפור הבא שללא ספק ידהים אתכם. את שמותיהם האמתיים איננו יודעים, אך על מעשיהם שמענו גם שמענו.

שכנים קרובים היו יצחק ויחזקאל. כמעט בכל יום הם נפגשו בחדר המדרגות של הבניין הבני ברקי בו התגוררו, שוחחו מעט על דא ועל הא ונפרדו איש איש לביתו ולמשפחתו.

אבל הבדל גדול היה בין השניים. יצחק היה אדם מבוסס היטב, הוא עשה חיל בעסקיו ופרנסתו היתה מצויה לו בשפע.

לעומתו, ביתו של יחזקאל היה ריק מדברי מאכל. משפחתו התקיימה על ארוחות דלות, ובעבודה בה עסק, לא הרוויח סכומי כסף שיספיקו לו לפרנס בהרחבה את אשתו וילדיו.

באחת השבתות, הקיש יצחק על דלת ביתו של יחזקאל, וביקש להשאיל ממנו דבר מה. יחזקאל פתח את הדלת ואץ רץ בשמחה כדי להביא את מבוקשו של שכנו החביב.

כשהעיף מבט אל שולחן השבת של שכנו הקרוב, נדהם יצחק לגלות כי השולחן כמעט ריק מדברי מאכל. קופסת טונה וחלה יבשה – זה מה שאכלו בני המשפחה לסעודת השבת.

הוא הזדעזע מאוד, ושב לביתו כשהוא שקוע במחשבות.

במוצאי השבת, הקיש יצחק בשנית על דלת השכנים, וביקש מיחזקאל לשוחח עמו בארבע עיניים: "ראה ידידי", אמר לו יצחק, "כמו שאתה יודע, אני מתפרנס יפה מאוד, לא חסר לי דבר. אני רוצה לקחת חסות על סעודות השבת בביתך. אתה יכול לקנות במכולת מדי יום חמישי את צורכי השבת בלי להצטמצם ולהתקמצן, ולאחר מכן תרשום את הקניה על החשבון שלי במכולת השכונתית".

יחזקאל סירב בתחילה, אבל יצחק לא הותיר לו ברירות רבות, ולבסוף הצליח לשכנע אותו שיקבל את התרומה הקבוע, למען הילדים הרכים שבוודאי זכאים לקבל יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו לתת להם.

מספר שנים עמדו שני השכנים בהסכם. יחזקאל קנה את צרכי השבת, ויצחק שילם ביד רחבה, בשמחה ובמאור פנים.

אחרי תקופה, הורע מזלו של יצחק. העסקים נקלעו לקשיים גדולים, וכעבור שבועות אחדים הוא נשאר עני וחסר כל.

יחזקאל ידע על כך, והחליט שהוא מפסיק לקנות את צרכי השבת על חשבונו של שכנו הנדיב. אבל יצחק גילה זאת מהר מאוד, וגער בשכנו על כך שהוא מפר את ההסכם הקיים ביניהם.

"אבל אתה כבר לא מבוסס כלכלית כמו שהיית בעבר", אמר יחזקאל, "אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אוכל לילדי על חשבון הילדים שלך".

יצחק מצדו השיב לו שמאחר ומדובר בהוצאות השבת, אין זה על חשבון ילדיו: "חכמנו זכרונם לברכה מגלים לנו שהקדוש ברוך הוא אומר "לוו עלי ואני פורע", אתם תקנו את הוצאות השבת ואני אחזיר לכם הכל עד הפרוטה האחרונה. לכן אתה תמשיך לקנות כפי שעשית עד כה, ואני אשלם לך בהלוואה – הקדוש ברוך הוא כבר יחזיר לי".

השניים המשיכו להתווכח, עד שהחליטו לבסוף לגשת לגדולי הדור ולשאול לחוות דעתם. את השאלה הם הפנו לשני הרבנים הגדולים בבני ברק, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, והגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זכר צדיק לברכה.

מעניין לציין ששני הרבנים היו חלוקים בדעתם: הרב קנייבסקי הסכים עם יחזקאל וטען שהוא צודק בכך שהוא מסרב לקבל את כספו של יצחק, ואילו הרב שטיינמן זצ"ל טען שצודק יצחק שטוען שמדובר בהוצאות השבת, כי אם הוא לא יכול להינות מסעודתו בזמן שהשכן שלו מסתפק בקופסת טונה, הרי שתשלום ההוצאות של השכן נחשב לחלק מהוצאות השבת שלו עצמו, ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא "לוו עלי ואני פורע".

כיצד הסתיים הסיפור? אנחנו לא יודעים, אבל נראה שזה עיקר הסיפור, וההמשך שלו אולי מאוד מסקרן, אבל הוא כבר פחות חשוב…

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.